In the prior post, Yitzhak discussed a phrase and its origins. We now present, a chapter from R. S. Askenazi unpublished works, related to the same topic. As mentioned before we are working on printing his writings. At this point three volumes are completely ready to print (with a few more on the way). While they still require financial assistance to see the light of day we are very close, only 5K is necessary. With the help of many people, including some generous readers of the Seforim blog, we have gotten pretty far in this long journey. If anyone could help in any way possible it would be greatly appreciated. Thanks in advance. For any information or questions about this project contact me at EliezerBrodt@gmail.com

הפרקים

א. מקורות ראשונים

ב. בדורות הבאים

ג. באור הפתגם

ד. ‘מדרש פליאה’

ה. השמוש בפתגם בחיי הקהלה

ו. יחוס מוטעה

ז. מקור הרעיון בראשונים

ח. רעיונות דומים

ט. פתגמים-אחים ופתגמים-יריבים

י. ‘…מתאוננים, שאין להם במה לחיות…’

כתב ר’ שלמה בלוך, בספר החיים, ח”ד, פרק ב: אמרי אינשי. אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים[1].

ר’ שלמה בלוך לא חִבר את ספר החיים, אלא הוציאו בתרגום אשכנזי בשנת תרח בהנובר (ואח”כ במהדורות רבות) [על-פי מהדורת יחזקיהו רפוס (פפד”מ תקצה), בתוספת תפלות חדשות ותרגום ליהודית-אשכנזית, באותיות צו”ר]. מחברו של הספר הוא ר’ “שמעון בר’ ישראל יהודה, הנקרא בפי כל: שמעון פראנקפורטער“. ונדפס לראשונה ע”י בן המחבר (ר’ משה) בשנת תסג באמשטרדם. המשל נמצא שם, בדף י ע”א.

בהמשך מוסיף ר’ שלמה בלוך שיר החתום בשמו (שלמה): ואמר המשורר: שוכני תבל רודפי הבל / לשוא עמלו כל חייהם / מיום היותם סבלותם / הגם צדה לא עשו במותם.

אולם באמת, המשורר הוא ר’ משה ן’ חביב, והשיר נדפס בספרו דרכי נועם. אלא שמישהו שיבש את שתי השורות האחרונות, כדי שיצא האקרוסטיכון שלמה (עי’ אוצר השירה והפיוט, ש 636). הנוסח המקורי הוא: ובסכלותם עד יום מותם / גם צדה לא עשו להם.

פתגם מחורז זה מופיע, בשנוים, גם בספר מראה המוסר, מאת זעליגמאן אולמא, הנקרא גם צוכט שפיגל (אוביבאך תעו, דף ח ע”א; אוריינט, 1846, עמ’ 606): אנוש קובל על איבוד דמיו / ואינו קובל על איבוד ימיו. והוא יכול להחזיר דמים / ולא יוכל להשיב הימים.

בהמשך בא התרגום ליהודית-אשכנזית: איי דוא פר גענקליכי נערישי וועלט / דאז מענכר קלאגט איבר זיין פאר לארן געלט / אונ’ ניט איבר זייני טעג דיא אים אנטרינן / דז ער דאך פר לארן געלט קאן ווידר גיווינן / אבר נאך דען פר לארן טעג ברעך דיר ניט דיין זין / זיא ווידר צו בקומן דען הין אישׂט הין (מראה המוסר, שם).

בריל (יארביכר, IX, עמ’ 52) מביא את הפתגם מתוך כתב-יד מהמאה הטז, ושם נוסח החרוז השני: והלא אפשר להחזיר דמיו / ולא אפשר להחזיר ימיו.

נוסח דומה הביא ברוך גלזמן: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו הולכים וחוזרים / ימיו הולכים ואינם חוזרים (טויטנטאנץ, באָדן [רבעון, בעריכת נ”ב מינקאוו], כרך ג, חוברת 4-3 [ניו-יורק 1937-1936], עמ’ 33).

וקדם לכולם ר’ שאול בר’ דוד, ר”י ור”מ ממדינת רוסיא, בספרו חנוכת הבית (פראג שעו, דף ט סע”ד): … מאהבת הכסף יכסוף שיגיע לתקופת הימים, ושתכלה השנה, כדי שיקרבו הימים שימצא בהם חפץ. נמצא רוצה שיתקצרו ימיו ושניו. ועליו נאמר ושנות רשעים תקצרנה [משלי י כז]. וכמו שאמר החכם: אדם קובל על איבוד דמיו / ואינו קובל על אבוד ימיו …

אמנם כותבי המודיע לא ידעו, כנראה, על מקורות אלו, ולפיכך יחסו את פתגמנו לר’ ישראל מסלנט! (ראה להלן, פרק ט).

הפתגם נשתגר בפי הבריות ונזכר בכמה וכמה חבורים. נצין אחדים מהם:

כתב ר’ אלעזר קליר, בספרו חות יאיר חדש, פראג תקנב, דף כא ע”ד: ובילדותי אמרתי, שזה פי’ החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים – – –

וכתב ר’ יחזקאל לנדא [תעד-תקנג], בספרו דרושי הצל”ח (דרוש א, ליום א דסליחות, סי’ כג, ווארשא תרמד [! צ”ל: תרמו], דף ה ע”א): אבל הרשעים, חייהם אינם חיים, ואין לימים שלהם שום מציאות. ועליהם נאמר: ימי קלו מני ארג [איוב ז ו]. כי אין להם שום משקל משום זכות, ואדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו – – –

ור’ נתן מברסלב כותב בספרו לקוטי הלכות (הלכות מגילה, הלכה ו, סעיף יח): עיקר אבידת הימים … ע”י תאות ממון … וכמורגל לשון זה בספרי מוסר: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו.

ובפירוש קול יהודא[2] על ספר מבחר הפנינים, שער היאוש, ווילנא תרלה: ואדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. כי דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים. כמבואר בספרי מוסר.

לבסוף כדאי לרשום כאן את השיר הנפוץ בין אחינו מבני עדות המזרח: בן-אדם! למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים. הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים. רדוף אחר התורה והמצוות, אשר הם לעד קימים[3].

זכות גדולה עמדה לפתגמנו, שהולחנו לו כמה מנגינות, בהן היו שרים אותו בעלי המוסר.

כך מספר אברהם יצחק קריב (ליטא מכורתי, חיפה תשכ, עמ’ 28) על ‘בעלי המוסר’ שנפוצו בליטא: הליטאי… אין הוא להוט ‘לבלות’ את הזמן. אלא אדרבא, צר לו על הזמן שמתבלה. אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו – היו שרים בעלי המוסר ומושכים במלות החרוז ובנגינתן העצובה בשביל למצות את חשבון הנפש שבהן.

והרי כמה מובאות אצל בני הדורות האחרונים:

טוביה פסח שפירא [תרה-תרפד], משל הקדמוני, “מאסף משלי עם המסורים ושגורים בפי העם”, פילדלפיה תרפה, לב, 5, מביא את הפתגם כולו: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. ימיו אינם חוזרים / ודמיו אינם עוזרים.

ואִלו שלמה יצחק שיינפלד [תרכא-תשג], מסתפק בחציו הראשון בלבד: כמה נאמנים הם דברי המשורר: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו (ציונים בדרך החיים, ח”א, שיקאגא תרפב, סוף עמ’ 228).

וכך גם בספרם של ביאליק-רבניצקי, ובספרו של עקיבא גולנפול[4].

חציו הראשון של הפתגם (בלבד), בנסוח שונה, אנו מוצאים באוספו הלועזי של פלנטויט, תלמידו של ר’ יהודה אריה ממודינה, שנדפס בשנת 1645 [תה], מס’ 1786, ומשם הוכנס לאוצר המשלים והפתגמים של ישראל דודזון, ירושלים תשכז, מס’ 1453: שוטה מתאבל על איבוד דמיו / ולא ישית לבו על אבידת ימיו.

נִסוח זה נמצא במשלי שבעים חכמים, סי’ סה[5]. ואין ספק, שמכאן לקחו פלאנטאוויט!

השוה גם נִסוחו של אפרים דוֹמוֹרצקי: מתאונן אויל על אזלת כספו, ועל חלוף ימיו לא ידאג (משלי אגור, ורשה תרמא, יט י).

וראה גם: מלון אידי-עברי מלא. נקבצו ובאו בו כל המלים, הניבים, הפתגמים והיינו דאמרי אינשי, שיש להם מהלכים בשפתנו המדוברת. כולם מתורגמים בשפת עברית צחה ורעננה, מאת אבק [=אליעזר ברזניאק]. פריס, תרצט-תשא, דף 203 ע”א: א מענש זארגט זיך ווען ער ווערט אָן געלט, און ניט ווען ער ווערט אָן יאהרען. אדם דואג על אבדן דמיו / ואינו דואג על אבדן ימיו.

ונִסוח קצר: פארלארענע יארן איז ערגער ווי פארלארענע געלט (יידישע שפראך, II [1942], עמ’ 29, מס’ 68).

כמה באורים ופירושים נאמרו לפתגם זה.

כתב ר’ אלעזר קליר, בספרו חות יאיר חדש, פראג תקנב, דף כא ע”ד – כב ע”א: ובילדותי אמרתי, שזה פי’ החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים … כשאדם דואג על איבוד דמיו, ואינו רואה הסיבה לדאוג על מה שאיבד ימיו … אשר זו הסיבה שממונו אבד, אז, דמיו מה שאיבד אינם עוזרים לו, כי ימיו אינם חוזרים למקומם, מאחר שלא שב בתשובה. משא”כ אם לא היה דואג על איבוד הדמים, רק על הסיבה, היו לו דמים הללו לעזר, שהיו ימיו חוזרים. הני ימים, דדחפי לבר, היו חוזרים ע”י תשובתו. כמאמר הזוהר [בפרשת ויחי, דף רכא ע”ב – רכד ע”א, שהובא לעיל, דף כא ע”ג-ע”ד][5א].

והביא דבריו ר’ מרדכי ראטהשטיין, בפירושו שערי פרנסה טובה, על ספר תהלים, מ’-סיגעט תרמט[6].

באור נוסף לפתגם הציע עקיבא גולנפול, בספרו לקסיקון הפולקלור העברי, והובאו דבריו להלן (פרק ו).

וראה עוד בפרק הבא.

הפתגם התגלגל והפך למדרש פליאה!

כך מספר ר’ חיים בנימין ליפקין, בספרו חבל בנימין (יוהניסבורג תרצד, עמ’ 154-153), בשם זקנו ר’ יצחק ליפקין.

כאשר בא אדמו”ר הצדיק מהר”ש שניאורסאן הרבי מליבאוויץ זצק”ל לוויטעבסק לחתונת בנו ר’ מנדל עם בתו של הגביר ר’ יוסף פאפיערין, נכדתו של הגאון מלבי”ם זצ”ל, וגם הוא בא לחתונת נכדתו. וכאשר ישבו אצל החתן בעת ‘קבלת פנים’ כמנהג, אמר ר’ יוסף הנ”ל: עתה יושבים פה שני גדולי ישראל, ואשר זכיתי להיות בחברתם, אבקש אתכם לבאר לי מדרש פליאה אחד אשר לא אוכל להבין (הרב ר’ יוסף היה ג”כ למדן מופלג). על פסוק וילכו שניהם יחדיו [בראשית כב ח] אומר מדרש פליאה ישן: הה”ד הלוך ילך ובכה [תהלים קכו ו]. אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו.

ויען המהר”ש ויאמר. כי הסבא של הכלה הוא זקן ממנו, וראוי לו הכבוד שנשמע ממנו קודם את חות דעתו בזה. ויקם הגאון [מלבי”ם] ויפרש את המדרש בפלפול נאה, כדרכו. ועתה נשמע, אמר ר’ יוסף, מאבי החתן את ביאורו.

ויען המהר”ש ויאמר: המדרש יבואר ע”פ הגמ’ זבחים, שאם נפסל הדם של הקרבן, נשפך לאמה[7]. ולכן כאשר שמע יצחק מאביו לעולה בני, חרד ואמר בלבו: שמא אבא לא יוכל לכבוש את רחמיו מעל בן יחידו, ודעתו לא תהיה צלולה ומיושבת עליו, ועלול לטעות ויפסול את הדם, וילך הדם לאיבוד. וזהו פי’ המדרש פליאה, ההד”כ הלוך ילך ובכה, כלומר, יצחק הולך ובכה. וזהו אדם דואג על איבוד דמיו, דואג שהדם שלו יאבד, ואינו דואג מה שיאבד ימיו, כלומר חייו.

וכאשר סיים את דבריו קם הגאון המלבי”ם ז”ל מעל כסאו ואמר: אין זה כי אם ברוח הקודש, שבו פירש המחותן את המדרש פליאה. והוא ביאור נפלא מאד, וגם פשוט כל כך.

בעל הטורים האלה שמע בעצמו מאחד ששמע זה מפי הגאונים הנ”ל, כאשר היה לומד בוויטעבסק בישיבת זקינו הגאון ר’ יצחק ליפקין זצ”ל.

ע”כ ספורו של ר’ חיים בנימין ליפקין.

באור זה למדרש הפליאה, בשם המלבי”ם, נזכר גם במטעמי יצחק, שכתב ר’ יצחק מרדכי פאדוואה לספר אילנא דחיי, המקבץ מתורתו של ר’ מנחם מענדיל מרימנאוו, ונדפס בשנת תרסח בפיעטרקוב. וזה לשונו (פרשת וירא, דף ט ע”ב, הערה ד): שמעתי. שהק’ מהרא”י מסאדיגורי זצ”ל שאל להרה”ג המלבים זצ”ל, שיפרש לו דברי הילקוט [!] דכתיב ביה בזה הלשון: בשעה שעקד אברהם אבינו ע”ה את יצחק בנו, בכה בכייה גדולה, ואמר: הנני דואג על איבוד דמיו ואיני דואג על איבוד ימיו. והשיב לו הגאון ז”ל: דהנה יש פלוגתא אם נתערבו שני מיני דמים, על איזה מהן יזה. ודעת החכמים, שישפוך. והנה, גם יצחק אבינו ע”ה היה בכור ועולה, וא”כ הוי כנתערב שני מיני דמים, דלדעת החכמים ישפוך, וא”כ לא יעלה העולה לרצון לפניו ית’. וזהו שאמר אברהם אבינו ע”ה: הנני דואג על איבוד דמיו, היינו שצריך לשפוך הדמים שלו וילך לאבדון, ואיני דואג על איבוד ימיו, היינו שעל הימים שלו לא היה חס, כיון דהוא ציווי השי”ת, אך ע”ז היה מצטער, כיון דלא יעלה לרצון לפניו ית’.

עכ”ל רי”מ פאדוואה בשם המלבי”ם. אך הוא עצמו מסים בנימת בקורת: ואינני מקבל אחריותו עלי, כי מי יודע אולי הוא מאמר בדוי. אך יען שהוא דבר נכון, כ'[תבתיו].

פתגם זה התפרסם בצבור גם בזכות המנהג שרווח בקהלות מזרח אירופה לכתבו על ‘עמוד’ התפלה של שליח הצבור[8]. גם ה’מעוררים’ את הצבור משנתו, לתפלת הבוקר או לאמירת ה’סליחות’ בימי הרחמים, היו משלבים את האמרה לנוסח קריאתם.

כך מספר אפרתי (ח”ד, עמ’ 40): … דאס הייזעריקע באסאווע קול פון בערל דעם שמש, א ייד א ניינציקער […] דאס וועקט ער צו סליחות […] איי, שטייט אויף, איי, שטייט אויף, איי, שטייט אויף, צו עבודת הבורא! אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים. שטייט גיך אויף צו סליחות! (א מענטש זארגט זיך ווען ער פטרט זיין געלט, און קימערט זיך גארנישט וואס ער פטרט זיינע יארן. זיין געלט קען במילא גארנישט העלפן, אבער די יארן קערן זיך שוין מער קיין מאל נישט אום אויף צוריק).

וכעין זה מספר גם יהושע בר-יוסף (בסמטאות ירושלים, ירושלים תשא, עמ’ 39): קול המעורר (בלילות): עצל, עצל, עד מתי תשכב? הוי רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים! אדם דואג לאבוד דמיו / ואינו דואג לאבוד ימיו; דמיו – אינם עוזרין / ימיו – אינם חוזרין.

לאחר שנתפרסם הפתגם, יצאו חוקרי פתגמים לברר את מקורו. וכשלא מצאוהו, החליטו ליחס לפתגם מקורות מפורסמים, שמעולם לא הופיע בהם הפתגם.

ישראל חיים טביוב כותב: חרוזים מוסריים שגורים, ונתפרסמו ע”י הספר הפופולארי מענה לשון[9]. עכ”ל. אך כבר העיד ר’ יהודה ליב זלוטניק [אבידע], שבדק ולא מצא![10]. ואִלו ביאליק-רבניצקי מביאים בספרם רק את החרוז הראשון (אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אבוד ימיו) ומצינים מקורו: בחינת עולם[11]. ומהם שאבו אחרים. כך מאיר וכסמן (משלי ישראל, ירושלים תרצג, סי’ 108) מביא את שני החרוזים בשם “בחינת עולם לר’ ידעיה הפניני“. ואחריו הובא באנציקלופדיה למימרות ישראל ואומות העולם (מאת אדיר כהן, כרך ב, תל-אביב תשיח, דף 354 ע”ב, סי’ 7369), בשם בחינת עולם: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו חוזרים / וימיו אינם חוזרים.

גם עקיבא גולנפול, בספרו לקסיקון הפולקלור העברי (קאונס-נויורק תרצז, עמ’ 34, סימן 169), מביא את חלקו הראשון של הפתגם ומיחסו לאבן-עזרא!: אדם דואג לאבידת ימיו, ואינו דואג לאיבוד ימיו.

ובהערה: אבידת ימים במשמע כשהימים אובדים וחולפים מאליהם, איבוד ימים – כשהאדם מאבד אותם בידיו, במעשיו המקולקלים […][12]. וזוהי נוסחא אחת בין שאר הפתגמים בענין הדאגה, המתיחסים לאבן עזרא, כעין אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו. עכ”ל.

ואני לא ידעתי מי הם המיחסים פתגם זה לאבן-עזרא.

בהמשך מביא גולנפול את הפתגם בתרגום לאידיש: דער מענטש דאגהט וועגן זיינע טעג וואס ווערן פארלארן (פון זיך אליין), און ער דאגהט ניט וועגן די טעג וואס ער ברענגט אום (מיט די אייגענע הענד).

המקור לרעיון השואת הממון לחיים לענין הדאגה עליהם ואי-שובם, כבר נפתח בדברי הראשונים.

ר’ אברהם אבן חסדאי [סוף האלף החמישי], כותב ב’הקדמת המעתיק’ לספר בן המלך והנזיר שתרגם מערבית: אבדה האמונה ונכרתה מפיהם / ולא נשאר מעשה אבותיהם בידיהם / יבלו בהבל ימיהם / ועינם תחוס על כליהם. / ובזה הוכיחו החכמים הראשונים תלמידיהם, / ואמרו להם: מי יתן וישוו חייכם / כשוה כסף אחד בעיניכם. כי תחמלו מאד על הוצאתן לשם ולתהלה, / ולא תחמלו על מספר ימי חייכם לבטלה[13].

וכתב ר’ מנחם המאירי [ה’ט-עה]: כמאמר חכמי המוסר, שאמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם יקרים בעיניכם שוה כסף אחד. וכאשר היה בעיניהם כמתעתע, ביאר להם חידתו ואמר: כי תחמלו על כסף אחד שלא להוציאו לבטלה, ולא תחושו על הוציאכם רוב ימיכם לבטלה ובישיבת קרנות וברחובות (פירוש המאירי למשלי, ב ד).

וכבר כתב כזאת בספרו חבור התשובה שכתב ב”ילדותו”: ומה נכבד מאמר חכמי המוסר … אמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם בעיניכם כשוה כסף אחד אשר תחמלו על הוצאתו לבטלה ותתנדבו בפיזור ימיכם לבטלה, עם דעתכם היות הזמן נשמט מבין ידיכם (חבור התשובה, מאמר ב [משיב נפש], פרק ט, ירושלים תשלו, עמ’ 421)[14].

האזהרה להקפיד על הזמן לא פחות משמקפידים על הממון, מצויה בדורות הבאים בנסוחים שונים.

כן כותב ר’ יהודה ליב מרגליות [תקז-תקעא]: אמר אחד מהחכמים: לא נברא הכילי, אלא שילמד התלמיד-חכם ממנו, להזהר, שלא יוציא רגע אחד מן היום בבטלה – כמו שהכילי מדקדק שלא להוציא בחינם אפילו פרוטה אחת (טל אורות, שער ט, ענף ה, פרעסבורג תרג, דף סג ע”א).

והוא אשר אמר החכם הרומאי לוציוס אנאוס סנקא: אין איש דואג להיטיב ערך החיים, כי אם להאריך אותם; בעוד אשר יכול אדם להגיע לתקון ארחות חייו, אבל לא להאריך את המדה שנקצבה להם (מכתבי מוסר, כב, עמ’ 52).

עִבוד ‘מודרני’ לדברי האחרון מציע רשבא”ש: פליאה! אדם דואג לחיים ארוכים, ואינו דואג לחיים יפים. בעת שבידו לחיות יפה, ואין בידו להאריך ימיו (שמואל הורביץ [רשבאש], פתגמים, אפיגרמים ומחשבות, ניו-יורק 1953 [תשיג], ראש עמ’ 15).

אותו חכם רומאי, סנקה, כותב במכתב קודם: הכל, חביבי, הוא קנין אחרים, רק הזמן – שלנו הוא. את הקנין היחיד הזה הבורח ומשתמט מידינו נתן לנו הטבע במתנה, וכל מי שרוצה בא ותוקף אותו מאתנו. וכה רבה סכלות בני אדם, עד שאם לקחו הדבר היותר קטן ונבזה, ואשר אפשר להחזירו על נקלה, הם מודים בזה שצריך הדבר להזקף על חשבונם, אבל אם זמן לקח אדם מאת חבירו, איננו רואה את עצמו כבעל-חוב – אף על פי שלקח את הדבר היחיד שלא יוכל להחזירו, גם אם יכיר טובה על מה שקבל (מכתבי מוסר, א, עמ’ 1).

והרי צורות חדשות של פתגמים שנוצרו מהפתגם שלפנינו.

בני אדם על הכסף יחמולו / למען לא לריק ייגעו יעמולו; ועל הזמן לא תחוס עין / יכלה בהבל ותוהו ילך ואין! (מרדכי ויסמן-חיות [מו”ח], דברי חכמים וחידותם, וינה 1892 [תרנב], ח”ג, עמ’ 23)[15].

על כל פרוטה מפרוטותיו / מרבה אדם לחוס; אך אלפים משעותיו / יוציא ברוב בזבוז (חנניה רַיכמן, פתגמים ומכתמים, תל-אביב תשכא, עמ’ 210).

אל תמכור עתך בלי הון, כי לא תקנהו בכל מחיר (יצחק הלוי סַטַנוֹב, משלי אסף, ח”א, ברלין תקמט, יד, כב). ובבאור: הוכח יוכיח, שכל שלם באדם לא יוציא את עתו לבטלה בלי מקנה מה מני השלמיות, כי לא תקנה הזמן בכל הון יקר.

אולם, מנוגד לפתגמנו, הוא הפתגם העממי הגורס: זמן שווה כסף! ואכן בתוספת לגליון המודיע (ד בתשרי תשנה, עמוד ל) בחרו להקבילו-ניגודית לפתגם אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו. וכה הם כותבים:

מה שוה יותר? העולם אומר: זמן שוה כסף – הכסף הוא דבר היקר ביותר, ולכן כדאי להשקיע זמן כדי להרויח כסף.

אנו אומרים: כסף שוה זמן – הדבר היקר ביותר הוא זמן. בתנאי שמנצלים אותו לתורה ולמעשים טובים. לעתים כדאי להשקיע כסף בשביל לחסוך בזמן ולנצלו כראוי!

ואמר ר’ ישראל מסלנט: אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / ימיו אינם חוזרים!

אמנם מהאִמרה שלפנינו נוצרה אִמרה נוספת המיוחסת לר’ משה סופר, בעל חתם סופר.

כן כותב מרדכי ליפסאן, בספרו די וועלט דערציילט, ניו-יורק תרפט, סימן 834: דער חתם סופר פלעגט זאגן: מענטשן טוען זיך כמה מאל בקלאגן, זיי האבן נישט מיט וואס צו לעבן. כ’האב נאך אבער קיינמאל נישט געהערט, א מענטש זאל זיך באקלאגן, אז ער האט נישט מיט וואס צו שטארבן.

ובעברית: רבי משה סופר, בעל חתם סופר, היה אומר: שמעתי כמה בני-אדם מתאוננים, שאין להם במה לחיות. מעולם לא שמעתי אדם מתאונן, שאין לו במה למות… (מרדכי ליפסון, מדור דור, כרך א, תל-אביב 1929 [תרפט], סוף עמ’ 243, סימן 667)[16].

[עתה יצא ספר גן יוסף, לר’ יוסף פאצאנאווסקי, בני ברק תשנח, ובסימן תקפד (לאבות ד טז): עולם הזה דומה לפרוזדור. חתם סופר, זי”ע, אמר, שאנשים קלאגין זיך, שאין להם עם מה לחיות, אבל עוד לא שמעתי, שאיש יתלונן על עצמו, שאין לו עם מה למות.]

היו מי שיחסו את הדברים לאישים אחרים.

אלתר דרויאנוב מיחסם לר’ לוי יצחק מברדיטשוב: רבי לוי יצחק היה אומר: הבריות קובלים שאין להם במה לחיות, ואני תמה אם יש להם במה למות (ספר הבדיחה והחדוד, סי’ 2415).

ויש שיחסום לר’ הילל ליכטנשטיין מקולומיי, אך הוא עצמו מיחסם לר’ שמואל מבראד!

זה לשון ספר בית הילל, טירנויא תשא, עמ’ נג: והיה רגיל [ר’ הילל ליכטנשטיין מקולומיי] לומר לאנשים שבאו בקובלנא ואמרו: רבי! איך האב ניכט מיט וואס צו לעבען. השיב להם: האט איהר מיט וואס צו שטערבען?.

וקדם לו ד’ מלר, בספרו בשורות טובות, כולל “שיחות וסיפורים, הוא קובץ כמה סיפורים ותורות יקרים וטובים… מפיהם ומכתיבת יד קדשם”, חלק שיחות וסיפורים, בילגורייא תרפז, עמ’ [19]: הה”צ [ר’ שמואל מבראד] ז”ל, אמר: ישנם אנשים צועקים ובוכים שאין להם במה לחיות, ואני צועק ובוכה, שאין לי במה למות.

אולם ר’ הילל עצמו מביא, ששמע “בשם קדוש עליון ר’ שמואל מבראד ז”ל”, שהיה אומר: דיע וועלט שרייט אונד וויינט: זייא האבען ניכט מיט וואס צו לעבען; איך אבער שריי אונד וויין: איך האב ניכט מיט וואס צו שטארבען [העולם צועק ובוכה: אין להם במה לחיות; ואלו אני צועק ובוכה: אין לי במה למות!] (ספר משכיל אל דל, חלק רביעי… חברתי… אני הק’ הילל ל”ש… לעמבערג תרלא, הקדמה, עמ’ [3], בהערה).

והובאו הדברים בספר ילקוט דוד … בדרושי אגדה … חברתי … דוד המכונה טעבל יפה, מגיד בבית המדרש אהבת תורה, פ”ק קראקא, קראקא תרנו, דף י ע”ב: ובספר משכיל אל דל, חלק רביעי, מביא בההקדמה דברי קדוש ד’, הצדיק ר’ שמואל מבראד זצ”ל, בעל המחבר ספר קטן הכמות ורב האכות[!], תורת האדם שמו, אשר היה מרגלא בפומיה לומר בזה הלשון: הרבה בני אדם צועקים ובוכים שאין להם במה לחיות, ואני צועק ובוכה שאין לי במה למות.

אחרים מיחסים את האִמרה לר’ איצעלע פטרבורגר[17] או לר’ ישראל סלנטר ששמעה מידידו[18], ויש אומרים אותה בשמו של ר’ ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים[19].

שמואל הורביץ [רשבאש] מספר את הדברים על ‘רבי’ סתם: חסיד התאונן לפני רבו, שאין לו במה לחיות, ורבו התאונן בתשובתו, שאין לו במה למות (פתגמים, אפיגרמים ומחשבות, ניו-יורק 1953 [תשיג], עמ’ 19)[20].

השוה גם: ישראל שטנדל, מעבר לחלוני, תל-אביב תשכ, עמ’ 97: הצרה היא, לא רק זה שלא למדנו לחיות, גרוע מזה: לא למדנו למות.