by Yitzhak, of בין דין לדין

[I am greatly indebted to Wolf2191 and Mississippi Fred MacDowell for reading an earlier draft of this essay and for providing numerous valuable references.] This past Rosh Ha’Shanah, my friend A.F. showed me a collection of various homilies of the Rav related to the days of Awe, “prepared, translated and edited by B. David Schreiber”. While browsing through them, I noticed the following passage:

Every Jew must also ensure the continuity of future generations

(45) There is another dimension to the equation between man and tree, כי האדם עץ השדה. In addition to roots, a tree also has נוף, branches which form a panoramic vista. Chazal debate if אילן בתר עיקרו או בתר נופו, whether the roots of a tree are more important than its expanse. A tree must have both roots and branches in order to exist and flourish. Likewise, it is insufficient for man to be merely involved in the past; he must also identify with the future. The roots are bound to the tree’s past; the flowers and branches relate to its future. Likewise, the bris yisroel comprises both past and future. Nowadays, Jews are concerned with the bris of the past, but in the days of antiquity, in the time of Avraham and Moshe, they were concerned with the future. את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום. Moshe was very troubled and wanted to ensure the continuity of the Jewish religion. Through אדם עץ השדה, man is bound to the past, nonetheless, he must anticipate the future and take all actions necessary to ensure that continuity. The past requires a future, and the future requires a past. Had Jews not identified with both the past and the future, the Jewish people could not have survived.

People often say incorrectly and sarcastically,

,העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף אין, אם כן דאגה מניין,

The past is remote, the future has not yet occurred, the present is fleeting, why, then, should one be concerned?

Yahadus disagrees. Yahadus proposes:

העבר יש, והעתיד יש, וההווה גשר המקשר את העבר ואת העתיד. אם כן, יש לדאוג.

The past exists. The future exists. The present is the bridge between the past and the future. Therefore, one should be concerned.i

The first time I ever heard this “incorrect, sarcastic” aphorism was a decade or two ago, as a catchy hit song composed by Yossi Green and sung by Mordechai ben David (a contemporary cover of the song at a wedding). In an interview with the Israeli magazine בקהלה, Green discusses the provenance of the lyrics and his composition of the song:

“הקריטריון שלי”, מספק יוסי גרין את הנוסחה, “אינו אם השיר יהיה קצבי או רגוע. הניגון צריך להיות מיוחד וחייב להיות בו חידוש מוזיקלי או קונספטואלי. זה המוטיב המאפיין כל שיר שלי. אתן לך דוגמא. כשהלחנתי את ‘דאגה מניין’, זה היה בתקופה שבה רווח בכל מקום המשפט ‘דונט וורי, בי הפי’ (אל תדאג, היה שמח). לאברמ’ל פריד הלחנתי באותה עת את ‘נישט געדאגהט יידן’ ולמרדכי בן דוד את ‘דאגה מניין’. זה היה בלתי שגרתי בעליל, משהו שכולם דיברו עליו”.

על ‘דאגה מניין’ יש לו גם סיפור, אחד מני רבים. “זאת באמת שאלה טובה, איך הגעתי למילים הללו”, הוא אומר כשאני תוהה על כך באוזניו. “אמי הייתה מאושפזת במצב לא טוב. רציתי להשמיע באוזניה דברים שייתנו מרגוע לנפשה. עיינתי בספרים הקדושים ומצאתי באבן עזרא את המילים הללו, שהן מילים נפלאות והקראתי לה מתוכן. הדברים נסכו בה עידוד רב.

“כשבאתי הביתה, קראתי למרדכי בן דוד לביתי ואמרתי לו, יש לי מילים נפלאות לשיר. כשהשמעתי לו את המילים, הוא אמר לי, אני לא מאמין. איפה מצאת מילים כאלו. הוא תמיד קורא לי, ‘הנה יוסף בעל החלומות’. גם הפעם השתמש בביטוי הזה באומרו, מאיפה אתה מוצא את המילים הללו. כך הולחן השיר”.

Green’s attribution of the aphorism to Ibn Ezra is a common error; while there are, indeed, many relatively recent works that do so (one of which Green probably encountered), none provide a source, and it is fairly certain that this is a misattribution. Wolf2191 points out another apparent misattribution; Rav Baruch Epstein ascribes authorship to Shelah, but unfortunately provides no source:

ולפעמים כשהיה אבי זקני רואה איש שקוע בצער ודאגה, היה משתדל לפזר מעליו ענני העצבות ולהשיב רוחו ולהרגיע נפשו, והטעים לו דברי נחומים ותקוה, ובתוכם זכר את דברי השל”ה שכתב בענין מניעת הדאגה בכלל, כזה:

העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף עין ואם כן הדאגה מנין

והכוונה, כי אחרי אשר הזמן העבר כבר איננו, ואם כן איננו בדאגה עוד, והעתיד – איש לא ידענו, ועל כן אינו צריך להיות בדאגה עליו, וההוה ימשך כהרף עין, ומה ערכו ושויו של זמן קצר כזה כי נדאג עליו ..ii

As Wolf2191 notes, not only is our aphorism not to be found in Shelah, but on the contrary, Shelah is quite in favor of worrying:

גם יהיה דאגה בלבו. הנה צער ויגון שייך על העבר, שיצטער ויהגה על העבר דהיינו מה שעשה. ודאגה על העתיד, ידאג ויפחד מעונש עוונותיו, כי יש עוונות שהתשובה תולה כפרתן ויסורין ממרקין, כמו שנאמר (תהלים לח:יט) ,כי עוני אגיד אדאג מחטאתי’.

ועוד שנית, ידאג ויפחד תמיד אולי הוא מקצר בחובת התשובה, בצער ובמרירות ובצום ובכי. וגם כי הרבה צער והרבה בכי, יזחיל ויירא, אולי לעומת זה הרבה אשמה ולא השלים חקו, ויבונן בגודל עבודת הבורא על יצוריו, וכי אין קץ לרעת הממרה את פיו. כל אשר יוסיף בעבודת ד’ ובדרכי התשובה, הלא מצער אצלו ויהיה למעוט בעיניו.iii

The aphorism is found, though, in a work by a contemporary of Shelah, whom the latter esteemed – the יוסף אומץ (Frankfurt 5483) of Rav Yosef Yuspa Nördlinger, chief דיין of Frankfurt , who mentions and explains a version of the “מליצה”, but gives no hint of its provenance:

ואכתוב עוד צרי ליגון מחלת לב תוחלת ממושכה על ידי מיעוט הבטחון והיא מליצה, לחזק לב האדם שיבטח בלב שלם באלקיו ולא יצטער כלל על מה שישיגהו בעניני העולם הזה וזאת היא המליצה:

אנוש מה תדאג ותעיין, העבר אין והעתיד עדיין, וההוה כהרף אין, אם כן דאגה מניין.

וזה פירוש המליצה: העבר אין ולמה תצטער עלין הלא מה שעבר עבר ולא תוכל לשנות מה שכבר נעשה, והעתיד עדיין רצוני לומר עדיין עתיד לבא ולמה תצטער עליו והלא ישועת ד’ כהרף עין, גם אפשר שתצטער על עולם שאינו שלך כי שמא קודם באו עת הדאגה שעתה מצטער עליה יקחך ד’ לעולמך, וההוה כהרף עין רצוני לומר ההוה אין זמנו אלא כרגע ואם כן למה תצטער על דבר שאינו אלא כרגע ורצוני לומר אף אם זמן צערך ויגונך ארוך הלא כל רגע ורגע זמן בפני עצמו ואפשר שאחרי כלות הרגע ישתנה ענינו כמו שפירשתי העתיד עדיין.

אתה בן אדם כתוב זאת המליצה על לוח לבך ואז תפיק דאגותיך.iv

[From the Jewish Encyclopedia:

Hahn was the author of “Yosif Omeẓ,” which was published at Frankfort-on-the-Main in 1723 by Moses Reiss Darum, son-in-law of Joseph ben Moses Kosman. This interesting work treats of liturgical questions, of the most important moments of religious life, of education, charity, morality, the Christian holidays, and the civil calendar. It is written in a popular style; and short remarks show the author to have been a master of the Halakah. As such he was acknowledged by his contemporaries Isaiah Horowitz, author of “Shene Luḥot ha-Berit,” and Joel Särkes, author of “Bayit Ḥadash.” He expresses rational views in regard to pedagogics. He recommends adherence to the old rule given in Prov. xxii. 6, “Train up a child according to its way” (A. V. “in the way he should go”), and that the scope, method, and subject of instruction be adapted to the capacity of the child: it should not be compelled to learn what is beyond its comprehension. If not fit for the study of the Talmud, it should receive thorough instruction in the Bible, which is plain and wins the heart for the fear of God. In this work Hahn also tells of the troubles that befell the Frankfort Jews before and during the persecutions caused by Vincent , of their expulsion in 1614, and of their readmission in 1616.]

The יוסף אומץ was brought to my attention by Wolf2191, who also notes that the work הדרת אליהו‎ (Prague 5545) attributes it to “the early ones” and an anonymous “sage”:

והואיל דאתא לידן דברי הרב בעל עקרים הנ”ל … אזכור מה שפרשתי בזה בס”ד דברי התנא במס’ (אבות פרק א’) וז”ל

הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכו’ ואם לא עכשיו אימתי.

… ועתה לא באתי אלא לפרש הסיפא דאמר ואם לא עכשיו אימתי. אשר בזה נפלא ממני פירושו שעל איזה זמן אמר התנא בלשון עכשיו כאלו הזכיר קודם לזה איזה זמן מוגבל.

אמנם על פי דברי הרב בעל עקרים הנ”ל דיבר התנא דברי תוכחת מוסר. ונפרש תחילה דברי הרב הנ”ל שאמר לעיל וז”ל

ואולם העתה עצמו אינו זמן על דרך האמת וכו’

רצונו בזה כי אין עת בעולם אשר יאמר עליו כי הוא זה עתה או יעלה במחשבה שהזמן זה הוא עתה. כי טרם יכלה מחשבת מלת עתה ממחשבתך אף שהוא זמן קצר מאוד מאוד. עם כל זה כבר עבר וחלף הזמן המעט הזה ונעשה ממנו עבר ואין זמן בעולם נמצא אשר תהיה וחל עליו זמן עתה אף במחשבה ופשיטא שלא יכלכלו הדבור לומר עתה כי טרם יפתח פיו לומר מלת עתה כבר עבר זמנו ובטל מחשבתו ונעשה עבר. ואם כן אין זמן עתה בעולם כי אם העבר והעתיד נפגשים זה בזה תמיד ואין תווך מבדיל בינותם.

וכבר ידוע מה שהביאו הקדמונים ז”ל. אמר החכם

העבר אין והעתיד עדיין אם כן דאגה מניין.

אך פן יאמר האומר אמת דעל זמן העבר אין לי שום דאגה ועל העתיד גם כן לא אדאג כמאמר החכם אל תצר צרות מחר. אך עכשיו הנה רע ומר לי. לזה בא התנא ואמר ואם לא עכשיו כלומר אם אין עכשיו בעולם נמצא על איזה זמן תדאג וק”ל:v

Returning to Yossi Green – he was actually apparently not the first to turn the aphorism into a song; it is claimed that it used to be sung in the great Yeshivah of Novardok:

סיפר הרב שנשאל מהו המקור של המאמר שהיו שרים בנובהרדוק “העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף אין ודאגה מנין”, ופלוני אמר שהוא ב”אבן עזרא”, ולא מצאתיו אבל מקור המאמר נמצא בספר “פלא יועץ” (אות “דאגה”).vi

The ‘Rav’ (Rav Chaim Kanievsky) refers us to the celebrated nineteenth century moralistic treatise פלא יועץ, by the Bosnian-Bulgarian Rav Eliezer Papo:

כתיב (משלי יב:כה) דאגה בלב איש ישחנה. ופרשו רבותינו ז”ל (יומא עה.) יסיחנה מדעתו, אי נמי ישיחנה לאחרים.

ותרויהו איתנהו, שבתחלה ישתדל להסיחה מדעתו במחשבות טהורות וטענות מספיקות שיש ויש כדי לדחות הדאגה,

ואם לא יכול ישיחנה לאחרים, דהינו תלמידי-חכמים ואנשי מדע שידעו לתקנו בעצה טובה וידברו לו דברים המבטלים הדאגה ומישבים את הלב, כי כבר אמר החכם (מראה מוסר, ה) העבר אין, העתיד עדין, דאגה מנין, קום שתה יין. שאם הדבר כבר עבר מה יועיל בדאגה, האם יוכל להשיבו, ולא די לו רעת הרעה שארע לו אלא שיוסיף רעת הדאגה וחיי צער יחיה יסיחנה מדעתו. ואם הוא דבר שעתיד להיות, אם יש תקנה יעשה התקנה, ואם לא יש תקנה מה יועיל בדאגה, יבטח בשם ד’ וישען באלקיו זה כלל גדול להסיר הדאגה:vii

[The referral of the sufferer of depression to “men of science who will know how to repair him with good counsel and will speak to him words that will nullify the worry and settle his heart” is a remarkably modern-sounding endorsement of therapy.] While the earlier editions of the work, from its first publication in 1824 and on, that I have checked provide no source for the “sage’s” statement, a recent edition (Yerushalayim 5767) refers us to something called מראה המוסר. As described in בית עקד ספרים:

מראה מוסר, דער צוכט שפיגל, איין געטליך אונ’ וועלטליך ספר, שפריך ווערטר פאן אונזרע חכמים, מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג

A mere decade ago, I might have given up here, since I do not have ready access to a good library, but today, thanks to the incredible work of those behind HebrewBooks.org, the work is easily available with the proverbial click of a mouse. While the work is now rather obscure, it was apparently quite popular in its day, going through four printings in the seventeenth and eighteenth centuries. It is an alphabetical collection of miscellaneous aphorisms, moralisms and other quotable passages, in Hebrew and Aramaic, with Yiddish explanations, many from the Talmud, but many of much murkier provenance, our aphorism obviously among the latter.viii HebrewBooks has the third edition (Ovibach 5476):

אנוש אח קין. מה תדאג ותעיין.

בהפקד קנין. ורוב ענין

במשקל ובמנין. הכל הבל ורעיון.

העבר אין. והעתיד עדין.

וההוה כהרף עין. אם כן דאגה מנין:ix

Anyone can use HebrewBooks, but it takes Mississippi Fred MacDowell to point out that the other three editions (in addition to the Ovibach one) are available from the Jiddische Drucke collection at the Universitätsbibliothek Frankfurt a.M.:

• Prague 5438x
• Frankfurt 5440
• Zultzbachxi

The claim that this is the (direct) source of the פלא יועץ is problematic, though, in light of the differences between the versions: R. Papo omits the phrase “וההוה כהרף עין”, and adds the phrase “קום שתה יין”. In any event, here the trail goes cold; while מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג is clearly not the originator of these verses, I have been unable to trace them back any further, and so I pass the baton to the erudite readership of the Seforim blog: where and when does this aphorism originate?