.רש”א גורס: וועד ואתי ואזיל

2
.כתובות קיב, א

3
.שיר השירים א, יא ורש”י שם

4
.תפילת מוסף של שלוש רגלים

5
.(כבר נדפס ממני דרוש זה בראשית אוני על מסכת ברכות, חלק א (ניו-יורק תשל”ה

6

בעלייתו לארץ ישראל הצטיין רבי זירא במסירות הנפש שלו, כמסופר בשלהי מסכת כתובות (קי”ב א’): “רבי זירא כי הוה סליק לארץ ישראל, לא אשכח מברא למיעבר, נקט במצרא וקעבר”. (רש”י: נקט במצרא—יש מקום שאין גשר, ומשליכים עץ על רוחב הנהר משפה לשפה, ואינו רחב לילך עליו, כי-אם אוחז בידיו בחבל המתוח למעלה הימנו, קשור שני ראשיו בשתי יתידות, אחת מכאן ואחת מכאן, בשני עברי הנהר.)

מלבד מסירות הנפש הגופנית, היתה כאן מסירות נפש רוחנית. אלה דברי מו”ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל:

לא רק במסירות גופו בהסתכנות חייו בהיותו “נקט במצרא” כדי להזדרז ולהגיע אליה [=אל ארץ ישראל] בהקדם, כאשר “לא אשכח מברא למיעבר” (כתובות קי”ב א’), אלא גם במסירות נפשו והקרבת עמדתו הרוחנית בשביל זה. כי ירא שמים כמוהו, הלא בודאי היה לו “מורא רבו כמורא שמים” (אבות פ”ד מ”יב) בכל תוקפו. אכן בהחלטתו לעלות לארץ ישראל השתמט מלפני רבו רב יהודה, שאמר “כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה”, ומקיים בפועל את העלייה לארץ, במסירות נפש והקרבה רוחנית, למרות הוראתו זו של רבו.

(רצי”ה קוק, לנתיבות ישראל, ב [ירושלים, תשל”ט], “תורה לשמה והארץ לשמה”, עמ’לא)

7

ירושלמי, שבת פ”א הל”ג. ובירושלמי שקלים פ”ג הל”ג הסדר הפוך: “ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה”. (ועיין בתקלין חדתין שם מר’ ישראל משקלוב, תלמיד הגר”א, שפירש  על דרך הסוד שישיבת ארץ הקודש, אכילת פירות בטהרה, הדיבור בלשון הקודש, וקריאת שמע כנגד גוף ונר”ן, מתתא לעילא, ואם כן הסדר במסכת שבת מדוייק טפי.) יש עוד שינוי, במסכת שקלים הנוסח: “יהא מבושר שבן עולם הבא הוא”. אמנם בכפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי, פרק י, מביא את הגמרא הירושלמית שקלים בזה הלשון: “יהא מובטח שהוא מבני העולם הבא”.

8
.בספרי אוירין (ירושלים, תש”מ), עמ’ פה-פז

9
.כתבי רמב“ן, ערך רח”ד שוול, כרך ב (ירושלים, תשכ”ד), עמ’ תקיז

10
.רבינו נסים בן ראובן גירונדי, דרשות הר“ן, ערך ר’ אריה ל’ פלדמן (ירושלים, תשל”ז), עמ’קכג

11

ר’ חסדאי קרשקש, אור השם, מאמר ג ח”א, כלל ח, פרק ב. במהדורת מו”ר רבי שלמה פישר שליט”א (ירושלים, תש”ן), עמ’ שסח-שסט

12
.שם, עמ’ שסט

13
וראה מה שכתב בשיטת הרמב”ם (הלכות מלכים פרק ה, הלכה יב) ר’ חיים הלוי, זה מקרוב נדפס:

ונראה לומר, דהנה התוספות (כתובות קי”א א’ ד”ה בבלה) הקשו דהאי קרא דבבלה בגלות ראשון הוא דכתיב. ותירצו דילפינן גלות שני מגלות ראשון. והנה צריך עיון דאיך ילפינן גלות שני מגלות ראשון כיון דקדושה ראשונה לא קידשה אלא לשעתה, ונמצא דלא היה על כל יחיד ויחיד הך מצוה דישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן בקדושה שניה דקידשה לעתיד לבוא, ונמצא דאיכא על כל יחיד הך מצוה דאורייתא של ישיבת ארץ ישראל, אפשר דבכי האי גוונא ליכא להך דינא דשמה יהיו.

ואשר על כן סובר הרמב”ם דהך דינא דאסור לעלות מבבל לארץ ישראל לא קיימא אלא אם נימא דקדושה שניה גם כן בטלה, או דנימא דקדושה ראשונה גם כן לא בטלה, אבל אם אך נימא דראשונה בטלה ושניה לא בטלה, באמת ליכא למילף גלות שני מגלות ראשון, כיון דבגלות שני איכא מצות עשה דישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן בגלות ראשון.

אכן כל זה הוא רק לעניין ארץ ישראל, מה שאין כן לעניין שאר ארצות, הרי גלות ראשון וגלות שני שווין, ושפיר ילפינן שני מראשון. ועל כן הרמב”ם דפסק (פ”ו מהלכות בית הבחירה הלט”ז) דקדושה ראשונה בטלה ושניה קידשה לעתיד לבוא, על כן שפיר חילק, וכתב דלעניין שאר ארצות איכא הך עשה דושמה יהיו, מה שאין כן לעניין ארץ ישראל ליכא הך עשה, כיון דאיכא עשה דישיבת ארץ ישראל, וכמו שנתבאר, ודוק.

(כתבי רבנו חיים הלוי מכי”ק [טאג בוך], ערך הרב יצחק אבא ליכטנשטיין [ירושלים,תשע”ח], עמ’ קלט)

לפי הסבר ר’ חיים הלוי, מצות ישיבת ארץ ישראל תלויה בקדושת הארץ לגבי תרומות ומעשרות וכו’ (וכן העלה באבני נזר, חלק יורה דעה, סימן תנד, אותיות לג, לה, לט, דלמ”ד קידשה ג”כ לע”ל היא מצוה דאורייתא, ולמ”ד לא קידשה לע”ל אין מ”ע דישיבת ארץ ישראל בזמן הזה רק מדרבנן).

אמנם יעויין בספר כפתור ופרח לרבנו אשתורי הפרחי, פרק יו”ד, שמבוארת דעתו שאין מצות ישוב הארץ תלויה במצוות התלויות בארץ (ודעתו מיוסדת על הלכות ארץ ישראל לרבינו ברוך בעל ספר התרומה). הובאו דברי הכפתור ופרח במבוא לספר שבת הארץ לראי”ה קוק, פרק טו. וכן במשפט כהן להנ”ל, סימן סג (עמ’ קכט), בתשובה לרידב”ז: “הנה כבר האריך בכפתור ופרח (פ”י) שקדושת ארץ ישראל וקדושת המצוות תרי מילי נינהו, ואפילו כשנפקעה קדושת המצוה…מכל מקום מצוה רבה יש בישוב ארץ הקודש מפני קדושתה העצמית”.

וקדמו בזה הרמב”ן בחידושיו ריש מסכת גיטין: “ואי נמי סבירא להו לא קידשה לעתיד לבוא לעניין תרומות ומעשרות, חביבא עלייהו, דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם, ואף על-פי כן ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לעניין ישיבתה ודירתה”.

לאחרונה, ראיתי חכם אחד שביקש להעמיס חילוק זה של הרמב”ן והכפתור ופרח—בין קדושת ארץ ישראל העצמית ומצות ישובה לבין קדושת המצוות כגון תרומות ומעשרות—ברמב”ם! וחיליה מרמב”ם הלכות שבת פרק ו, הלכה יא: “הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי,מותר לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה, וכן הלוקח בית מהם בסוריא, שסוריא כארץ ישראל לדבר זה“.והקשה המגן אברהם (אורח חיים, סימן שו, סקי”א): “צריך עיון דהא ברייתא [גיטין ח’] סבירא לה כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ואם כן אסור ליתן להם חנייה בקרקע מלאו ד’לא תחנם’, לכן מותר לעבור איסור דרבנן, אבל כיון דהרמב”ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, למה נדחה דרבנן מפני דרבנן?” וחידש החכם הנ”ל שלרמב”ם בסוריא אין קדושת מצוות תרומות ומעשרות אבל קדושת הארץ העצמית—וממילא מצות ישובה—ישנה. ואם כן, השבות דרבנן של אמירה לגוי נדחית מפני המצוה דאורייתא של ישוב ארץ ישראל. עד כאן תורף דבריו.

אמנם אין צריך לזה, שהרי “לשבת יצרה” מצוה דרבנן, ומכל מקום כתבו התוספות בכמה דוכתי (גיטין מא, ב ד”ה לא תוהו בראה לשבת יצרה, ובבא בתרא יג, א ד”ה שנאמר לא תוהו בראה) שהיא “מצוה רבה”. ואף לגבי סוריא, יש לומר שהרמב”ם סובר באמת שישובה מצוה דרבנן, ברם מכיון ש”מצוה רבה” היא, נדחית השבות דאמירה לגוי מפניה. ועיין תוספות, שבת ד, א ד”ה וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך.

14

ראה עליו בשם הגדולים לגרחיד”א, ערך “יצחק דיליאון” (יו”ד—שלג), שבשנת ש”ו כתב איזה פסק, וכתוב שם שהיה תושב אנקונה (של איטליא).

15

“אין למידין מן ההגדות” (ירושלמי, פאה פ”ב הל”ד). דבר השבועה הוא בגדר אגדה ולא הלכה.  ראה שו”ת אבני נזר לר’ אברהם בורנשטיין מסוכצ’וב, חלק יורה דעה, הלכות ישיבת ארץ ישראל, סימן תנד, אותיות מ-נ. וזה לשונו שם אות נ: “ובהכי ניחא שהרמב”ם וכל הפוסקים לא הביאו דין החמש שבועות שנשבעו ישראל דזה אין עסק בהלכה, דבאמת האדם עצמו כמו שהוא בגוף לא נצטוה רק שורש הנשמה למעלה”. ובאות נא: “קרא דהשבעתי…אין בזה לא ציווי ולא אזהרה שהיא רק שבועת הנשמה בשורשה”. ובתור שכזו—אגדה ולא הלכה—הביא הרמב”ם את דבר השבועה באגרת תימן (ראה אגרות הרמב“ם, מהדורת הרב קאפח, ירושלים תשנ”ד, עמ’ נה), והשמיטו מחיבורו ההלכתי, משנה תורה.

חכם אחד העיר לי דיוק נפלא ברמב”ם הלכות מלכים (פי”ב הל”ד) שאינו סובל את איום השבועה שלא יעלו בחומה.

כותב הרמב”ם:

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל-פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’—הרי זה בחזקת שהוא משיח.

אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל—הרי זה משיח ודאי.

ואם לא הצליח עד כה, או נהרג—בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו.

למה נחשב מלך זה שלא הצליח למלך שלם וכשר? הרי “נלחם מלחמות ה'”, וממילא העביר את ישראל על השבועה שלא יעלו בחומה, ובסוף לא רק שהורעה חזקתו אלא איגלאי מילתא למפרע שהרשיע. ואם כן, היה לו לרמב”ם לפסוק דינו ככל המלכים הרשעים. אלא, “בהדי כבשי דרחמנא למה לך?!” (ברכות י’ א’).

16
.ראה בצלאל נאור, אמונת עתיך (ירושלים, תשמ”ז), “הארון ואביזריו”, עמ’ קלט-קמ

17

אגב, המגילת אסתר כתב דבר תמוה מאד במצות-עשה החמישית (דפוס ויניציאה שנ”ב, דף פו ע”א): “שמה שתקנו אלו הזמנים [=זמני התפילה] אינם לעיכובא, רק למצוה, דהא תפילה רחמי נינהו, ובכל עת הוא זמן רחמים”. וכבר שקיל למטרפסיה בשאגת אריה, סימן טו (בהמשך לסימן יד).

18

יש אומרים שר’ בנימין היה תלמיד ר’ יחיאל מיכל מזלוטשוב. הוא חיבר ספרים נוספים: חלקת בנימין על הגדה של פסח (לבוב, תקנ”ד); אמתחת בנימין על מגילת קוהלת (מינקאוויץ,תקנ”ו); תורי זהב על התורה (מאהלוב, תקע”ו). כבר בשער ספרו אהבת דודים (למברג,תקנ”ג) נזכר שמו בברכת המתים.

19
:ר’ בנימין הביא את דברי ספר הזוהר, חלק ב, קפא, ב

אמר רבי שמעון: כלא איהו קריבא למאן דידע ליחדא יחודא ולמפלח למאריה, דהא בזמנא דאשתכח קרבנא כדקא יאות, כדין אתקריב כלא כחדא ונהירו דאנפין אשתכח בעלמא בבי מקדשא…וכד קרבנא לא אשתכח כדקא יאות, או יחודא לא הוי כדקא יאות, כדין אנפין עציבין,ונהירו לא אשתכח, ואתכסיא סיהרא, ושלטא סטרא אחרא בעלמא, ואחריב בי מקדשא, בגין דלא אית מאן דידע ליחדא שמא דקב”ה כדקא יאות.

20

21
.ספר הזוהר, שם.
22

.ר’ בנימין מזלאזיץ, אהבת דודים (למברג, תקנ”ג), כז, א-ב