אריח על גבי לבינה

רציתי לעמוד כאן על שני אמצעים חשובים
היכולים להיות לעזר רב בהבנת הפיוטים, ודווקא אמצעים אלו נזנחו לצערנו בדורות
האחרונים. האמצעי הראשון שייך לצורה החיצונית של הפיוט, והשני – לתוכן הפיוט.

הצורה של הפיוט – הכוונה לתבנית
שהפיוטים מופיעים בספרים הנדפסים לפנינו, וזו מוזרה מאוד! מאז שמשה רבינו כתב את
התורה עד ימינו אנו מעולם לא עלה על דעתו של אדם – בן ברית ושאינו בן ברית – לכתוב
שירה בשורות מלאות כמו פרוזה. טבעה של שירה שהיא נכתבת בשורות קצרות, איברים
איברים. וזהו אכן המצב בכתבי היד של הפיוטים, הם נכתבים בצורה של שירה.

בראשית הדפוס – אולי מחמת יוקר הנייר
והעבודה, שינו והדפיסו את הפיוטים באופן מעוות, במגילה אחת כמו פרוזה. יחיד בדורו
היה רבי דניאל גולדשמיד שהדפיס הפיוטים כתיקונם, אבל לצערנו אחרים לא הלכו בדרכיו.
אין ספק שלו ישכילו מדפיסי דורנו לסדר את הפיוטים כתיקונם, זה כשלעצמו לבטח יועיל
הרבה להבין את מבנה הפיוט, ומסתבר שגם יועיל להבנת פירוש המילות.

שרשור הפסוקים

ומכאן להשמטה משמעותית יותר שנעשתה
במשך דורות – השמטת הפסוקים שבאים דרך קבע אחרי פיוטים שונים.

בכל כתבי היד, אחרי פיוטים מסוימים
נהגו הפייטנים לשבץ שרשרות פסוקים. לדוגמא: בפיוטים לשחרית של ד’ פרשיות, (מערכת
מהסוג הזה נקראת ‘קדושתא’, אומרים פיוטים רק בשלש הברכות הראשונות, והפיוט האחרון,
הארוך, עולה [‘סלק’] לתוך הקדושה), בפיוטים מן הסוג הזה משתבצים שרשרות פסוקים
בשלושה מקומות.

הפייטנים הקדישו תשומת לב רבה לפסוקים
האלה: הפסוק הראשון שבשרשרת נבחר תמיד בקפידה, בדרך כלל על פי מסורות קבועות, אחרי
ה”מגן” (הפיוט של ברכת מגן אברהם) הביאו את הפסוק הראשון שבקריאת התורה
של היום שלכבודו נכתבה הקדושתא, אחרי ה”מחיה” (הפיוט של ברכת מחיה
המתים) הביאו את הפסוק השני, ואחרי ה”משלש” (הברכה השלישית) את הפסוק
השלישי, או את ראש ההפטרה. במרבית הקדושתאות הפסוק הוא שקבע את עניינו של הקטע
הפייטני שלפניו. בסוף הקטע אף דאגו הפייטנים לשלב לשונות מפורשים מן הפסוק המפויט.

הפסוק האחרון שבשרשרת זכה אף הוא
למעמד בולט, משום שתיבתו האחרונה פותחת תמיד את מחרוזת הסיום המעבירה לחתימת הברכה
“מגן אברהם” או “מחיה המתים”, גם יתר פסוקי השרשרות קשורים
תמיד באיזה דרך אל הפיוטים שקדמו להם.

במידה מסוימת דומים פסוקים אלו לפסוקי
ה’סליחות’ שאנו אומרים לפני הפיוט. מי שמתבונן בפסוקים תופס בדרך כלל את הנושא
המרכזי של כל הפיוט. ופסוקי הקדושתאות קשורים הרבה יותר לתוכן הפיוט!

גם כאן עשה רבי דניאל גולדשמיד עבודת
שמים והחזיר את הפסוקים למקומם. ובעקבותיו הלך בעל מחזור ווילנא (וכדי לא
“להביא גאולה לעולם” לא הזכיר לטובה את גולדשמיד, כנראה לא להיכשל באבק
האיסור החמור והנורא של ‘דחיקת הקץ’…), למחזור ווילנא היה רעיון חדש: הוא הדפיס
את הפסוקים בצבע בהיר יותר, כך שמצד אחד יכולים 
לקרוא את הפסוקים ומצד שני מבינים שאין אומרים את הפסוקים היום.

מדוע באמת השמיטו המדפיסים הראשונים
את הפסוקים? מסתבר שהם הלכו בעקבות מנהג מקומם, וכיון שבמקומם כבר נהגו לדלג על
הפסוקים – השמיטום אף מן הכתב. אבל השמטת הפסוקים היא ממש בכיה לדורות, משום שזה
פגם וקלקל את כל מבנה הפיוט. וראוי מאוד שמדפיסי המחזורים והסידורים יחזירו אחר
כבוד את הפסוקים האלו למקומם.

“פירוש רש”י ובית
מדרשו”

מתי התחילו לדלג על הפסוקים? בשנה
האחרונה יצא לראשונה “פירוש רש”י ובית מדרשו” על פיוטים לארבע
פרשיות וקרובץ לפורים. קשה להפריז בחשיבותו של הספר הזה, עוד לא נראה כבושם הזה,
הפירוש נערך בידי אומן ידידי הרב יעקב לויפר שליט”א גדול המדקדקים שבדורינו,
ויצא לאור ע”י מכון “ממלכת כהנים”.

מחיבור זה אנחנו למדים שרש”י
ז”ל בשעה שלמד את הפיוטים בפני תלמידיו, הוא לימד גם את הפסוקים שבתוך הפיוטים
והרחיב את הדיבור על הפסוקים הללו, הן מצד עצמם, והן בנוגע לקישורם לתוכן הפיוט.
ולא זו בלבד! בפירוש ה”מגן” של פרשת שקלים (פיוט “אז מאז”)
מוכיח רש”י ז”ל את הפירוש הנכון של הפיוט – מכך שהפייטן לא קבע פסוק
מסוים כאן בסוף הפיוט!

בתשב”ץ קטן (סי’ קב) מעיד על
מנהגו של מהר”ם שלא היה אומר את הפסוקים שבקרובות, ויתכן מזה כנראה נשתלשל
מנהג אשכנז לדלג על שרשור הפסוקים. אבל היום שהוצאת הדפוס הוזל משמעתית, למה לא
להדפיס את הפסוקים שהם כלי עזר ראשון במעלה להבנת את הפיוטים?

בנוגע לזה יש לציין לשבח את מהדורת ‘סדר
יוצרות המבואר – כוונת הלב’ שיצאה לאור הא שתא עם פירוש שנערך גם הוא על ידי
ידידי הרב יעקב לויפר, ושם שובצו הפסוקים אחר כבוד בתוך הפיוטים, איש על מחנהו ועל
דגלו, עם הערות ביאור המשרטטות את המבנה שלהם ומבארות את הקישור בין הפסוקים לתוכן
הפיוט.

כדי לשבר את האוזן נביא כאן את הפיוט
הראשון של הקדושתא לפרשת זכור בסידור נכון ומלא:

אַזְכִּיר סֶלָה זִכְרוֹן מַעֲשִׂים.

בַּיָמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים
וְנַעֲשִׂים.

גָחוֹן גָּח מִבֵּין עֲכָסִים.

דֵּרְאוֹנוֹ לְהַזְכִּיר לְרֶקֶב
כְּעָסִים:

הַחוֹחַ הֵנֵץ מִגַּלְגַּל וְדַרְדַּר.

וּמִדּוֹר לְדוֹר גֻּלְגַּל וְדֻרְדַּר.

זֵכֶר עֲוֹן אֲבוֹתָיו הָקְדַּר.

חַטַּאת אִמּוֹ בְּלִי לְהַעְדַּר:

טָרַף אַף וַיַּשְׁחֵת רַחַם.

יְחוּמָתוֹ מִקְּלוֹט בְּהֵרָיוֹן
יַחַם.

כְּהָפְקַד לְשָׁלִישׁוֹ חֵטְא נוֹחַם.

לֻבַּט לְהִלָּחֵם בְּלוֹחֲמֵי לָחֶם:

מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה.

נָע וְנָד מִכְמוֹרֶת לְפָרְסָה.

סָע מִשֵׂעִיר וְהִכְמִין פְּרוּסָה.

עָיֵף וְיָגֵעַ מְבוּשָׁיו לְסָרְסָה:

פּוֹעֵל שְׂטִימַת בְּכוֹרָה לַעֲכוֹר.

צְמִיתוּת צֹאן קָדָשִׁים לִמְכּוֹר.

קְלוֹנוֹ הָחֳרַט בָּעֵט לִזְכּוֹר.

רֵאשִׁית גּוֹיִם לְגַלַּע בְּזָכוֹר:

שַׁדַּי זָכַר לַיְלָה חוֹלֵק.

שֹׁרֶשׁ וְעָנָף בַּחֲלַקְלַק לְהַחֲלֵק:

תְּמוּר כִּי חֲשָׁלָיו הִמְלֵק.

תָּבַע לְהִזָּכֵר מַעַשׂ עֲמָלֵק:

ככתוב זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה
לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

ונאמר וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא
מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד:

ונאמר יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל
ה’ וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח:

ונאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם
רְשָׁעִים יִרְקָב:

ונאמר וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים
וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר
וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם
לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם:

ונאמר אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים
וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה:

לָאַחֲרוֹנָה יִסְעוּ שֶׁבָּם שָׁלַט.

כִּי הֶעָנָן מַטָּם פָּלַט:

לְעֵת יִמָּחֶה וְלֹא יֻמְלַט.

יְגוֹנֵן עַם גָּנוֹן וּמוּפְלָט:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ מָגֵן אַבְרָהָם: