מורשת הצדיק משטפנשט: עיון מחודש

צחי הרשקוביץ

רב קהילת “נצח שלמה”, פ”ת

אונ’ בר-אילן

בימים אלו נוהרים רבים להסתופף בצל אהלו של הצדיק ר’ אברהם מתתיהו פרידמן, נכדו של הריזי’נער, בנו של הבן הרביעי לחצר המלוכה, ר’ מנחם נחום פרידמן. הסיבה לכך היא יום הולדתו של הצדיק, שנלב”ע חשוך ילדים, שהוא כ”ה כסלו, נר ראשון של חנוכה. תאריך זה חקוק אף בשמו של הצדיק, המכונה אברהם על שם ר’ אברהם המלאך, בנו הדגול של המגיד ממזריץ’, סבו של הריז’ינר, וכן על שם מתתיהו החשמונאי.

כאמור, בשל העובדה שנפטר ללא שהותיר המשכיות לזרעו, החליטו תושבי העיירה שטפנשט שעל גדות נהר הפרוט שבצפון רומניה להנציחו בהקמת ישיבה על שמו (“בית אברהם”), ובהנהלת רב העיירה הצעיר באותה עת, הרב יוסף ברייער (האדמו”ר נפטר בשנת תרצ”ג, 1933 למניינם בגיל 87; הרב ברייער, יליד 1894, היה אז רק בן 39; אמנם, בכל שנותיו כרב העיירה נהג האדמו”ר שרק הרב ברייער יגיד דברי תורה על שולחנו). מאכזב במקצת לגלות שבאתר הרשמי של מוסדות שטפנשט, המאדיר את הצדיק ואת ישועותיו, העובדה שהוקמה על שמו ישיבה בעיר מגוריו איננה מוזכרת כלל ועיקר, יחד עם שמו של הרב המנציח, הרב ברייער ע”ה. נשוב לכך מיד.

למעשה, מאחר שהאדמו”ר האחרון משטפנשט מיעט ביותר באמירת “תורות” לקהל חסידיו, ומאחר שלא הותיר אחריו כתבים תורניים מסודרים וערוכים, אין לנו ממשנתו, מהוראותיו ומתורתו מאומה, וחבל על דאבדין. בשל כך, דווקא הישיבה שהוקמה על קברו (ראו ברמב”ם הל’ אבל יד, כב, בהוראה כיצד נוהגים אחר מות מלך, ומאן מלכי? רבנן!) היא כנראה הזכרון הטוב ביותר שיש בידינו ממורשתו הגדולה.

יצויין לטובה הרב ראובן ברים שפרסם בעיתון המודיע ביום השלושים לפטירת הרב ברייער כתבה יפה עליו, שהופיעה לאחר מכן גם בבטאון “תפארת ישראל” של בית רוז’ין (גליון כ, שנת תשמ”ח, עמ’ 41-39). בכתבה זו צוטט מאמר מפרי עטו של בנו של הרב ברייער, הרב פרופ’ מנחם מנדל ברייער, שעסק בישיבה המפוארת “בית אברהם”. אולם, לגודל החרפה, מאמרו של הרב ברייער צונזר בעיתון המודיע ובבטאון תפארת ישראל, וכל מעיין יגלה שלא יד עורך מקרית “קיצרה” את המובאות מדבריו.

המאמר של הרב מנחם מנדל ברייער התפרסם במקורו בספרו החשוב של הרב פרופ’ שמואל מירסקי ע”ה, מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, ניו-יורק תשט”ז. ספר זה ביקש לשמר מכלי ראשון את קורות עולם התורה שנכחד באבחה אחת בידי הצורר המנוול ומשתפי הפעולה עימו. בספר כתב הרב ברייער מאמר שכותרתו “הישיבות ברומניה” (עמ’ 560-517). בעמ’ 524-523 ייחד הרב ברייער מקום לישיבתו של אביו, ישיבת “בית אברהם”.

והנה, פסקה אחת מדבריו של הרב ברייער על אודות הישיבה שהקים אביו לזכר האדמו”ר משטפנשט נשמטה כלא-היתה אצל כותבי הקורות המאוחרים, וכה לשונה:

“בתכנית היו גם קורסים לגימנסיה, והתלמידים הפיקו בזה תועלת רבה ולא הצטרכו לחלל את השבת בגימנסיה ממשלתית. כבישיבה מיאסי כן גם תלמידי הישיבה משטפאנעשט התיצבו פעמיים בשנה לבחינות כלליות בגימנסיה מטעם הממשלה בבוטושן וביאסי”.

הרי לנו שלא סתם ישיבה היתה ישיבת שטפנשט, כי אם ישיבה תיכונית המשלבת קורסים בלימודי חול, ועמידה בבחינות כלליות מטעם הממשלה (למודי ליב”ה?), שהיו לתועלת רבה לבחורים הגדלים בה. הרב ברייער הצדיק לא ראה סתירה בין מורשתו החסידית הנלהבת של האדמו”ר לצורך לבסס את עולמם הכללי של תלמידיו ולהתאים אותם לאתגרי השעה.

כנראה שחסידי האדמו”ר האמיתיים, ולא אלו שמחקו את זכרו של הרב ברייער או את מפעלו החשוב, לא ראו בכך זילות של זכר האדמו”ר. הראיה לכך היא שהרב ברייער עצמו נתבקש לכהן כרב בית הכנסת ע”ש האדמו”ר משטפנשט בארה”ב בין השנים תש”ז-תשכ”ד.

זאת ועוד, משפחת ברייער גדולת הייחוס, טומנת בחובה, כנראה, את הסוד לצנזורה החמורה. הרב יוסף ברייער היה ידוע כציוני נלהב (ראו אצל הרב ד”ר יצחק אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות, כרך ג, עמ’ 350), ובנו, הרב פרופ’ מנחם מנדל ברייער, כיהן בישיבה-יוניברסיטי (YU) כמרצה לחינוך ותנ”ך, הגם שתחום המחקר הראשון שלו היה פסיכולוגיה (הוא אף העניק ייעוץ פסיכולוגי לתלמידי האוניברסיטה כחלק מתפקידו). דומה שדי ב”חטאים” אלה בכדי להסביר את הצורך במחיקת זכרם מדברי ימי חסידות שטפנשט. אולם, תורה מחזרת אחר אכסניה שלה, ככל הנראה, ובנו של הרב פרופ’ מנחם מנדל ברייער, הלא הוא ר’ נחום דב ברייער, התעלה לימים והפך להיות אדמו”רם של חסידי בויאן (בן נוסף, ד”ר ישראל אברהם ברייער משמש מדען חלל בנאס”א). למיטב ידיעתי הוא גם האדמו”ר היחידי בארץ שבעברו לימודים בישיבת הסדר (למד תקופה מסויימת בישיבת הר עציון שבאלון שבות).

דומני שדווקא בסמיכות ליום הולדתו של הצדיק יש מקום להעניק לו במתנה את הכבוד למנציחי שמו. מי שהיו אמונים על הנצחתו לא לשם קבלת פרס, ולא מתוך הפצת קמיעות וסגולות הם הראויים להקרא נושאי דגלו. אלה שפעלו לשם הרבצת תורה לאורו ובהשראתו, וראו בה תורה שלימה ומלאה, כזו שמוכנה להתמודד עם מציאות מורכבת מבחינה דתית ואינטלקטואלית, וכזו שיוקדת בה אהבת הארץ וכמיהה לבניינה, הם ממשיכי דרכו האמיתיים.