Review: Me'achsanya Shel ha-Torahby Eliezer Brodt Me'achsanya Shel ha-Torah, Rabbi Moshe Hubner, ed., New York, 2008, 297 pp.   As mentioned in the past, there is an austounding amount of seforim being published.  One genre, that is bursting at the seams, is sefarim on Chumash. There are seforim printed from famous people; some are still with us, while others have been gone for many years. These seforim focus on all kinds of topics: mussar, machashavah, pshat, kabbalah, d'rush, and halachah. In truth, it is virtually impossible to keep up with what is printed. I would, however, like to mention just one such sefer printed this year: Me'achsanya Shel ha-Torah. This sefer is composed of three generations of Torah from the Hubner family. Most notably, Rabbi Shmuel Hubner, z"l, who was a big Rav for many years; ybl"ch, his son, Rabbi Y. Hubner; and his grandson, Rabbi Moshe Hubner, a young author who is frequently featured in the Hamodia Magazine Torah section. This sefer contains many interesting pieces on Chumash, some short and many long, representing unique and interesting topics and styles in learning. Aside from the many interesting chiddushim presented, it is worthwhile to note the mention of many rare and exotic sefarim quoted as sources throughout the work. As in almost any sefer, a variety of interesting content can be found apart from the actual body of the work. I would like to mention just a few of the interesting discussions I found in this sefer.  The sefer begins with a very nice but straight to the point biography of Rabbi Shmuel Hubner, written by his son, Rabbi Y. Hubner. This biography was based on stories heard from Rabbi Shmuel Hubner throughout his lifetime (1891-1983). Rabbi S. Hubner  made his rounds in Europe, meeting many different gedolim (almost like a Forrest Gump). (One gets the impression that there are many more nice stories that should have been printed here.) Just to mention some of the facts mentioned: Rabbi S. Hubner attended the levayah of Harav Yosef Engel, zt"l, and heard the famous hesped of Harav Meir Arik, zt"l, who said on Rav Engel that he was a baki in all areas of Torah, Bavli Yerushalmi, Tosefta, etc., to which Rav Steinberg, the Brode Rav, asked him if he wasn't perhaps exaggerating a bit. Rav Arik replied that it was one hundred percent true, and there was no exaggeration involved.  Rav Hubner studied at the Berlin Seminary and heard shiurim from Harav Chaim Heller, zt"l. He was in Vienna when the Rogatchver Gaon, zt"l, passed away and he visited with him a bit before he died. He heard the Rogatchver expound on some topics in the parashah based on his well-known and unique methods of thought and assessment. Rabbi Hubner was the rebbi of the well-known scholar and writer, ybl"ch, Rabbi Tuviah Preschel.   After the war, Rabbi S. Hubner was a Rav in Brooklyn. Over the years he printed many pieces on all kinds of topics in the various Torah journals. Eventually, he collected many of them that related to practical halachah and printed them in a sefer entitled Sh"ut Nimukei Shmuel. This sefer received very warm haskamos from Harav Moshe Feinstein, zt"l, and Harav Shlomo Zalman Auerbach, zt"l. Some of the pieces have been reprinted in Me'achsanya Shel ha-Torah, along with many new pieces found in Rabbi Hubner's many personal journals, which have never before been printed. This leads to a now-famous discussion regarding divrei Torah left behind after a person's petirah. In particular, if the mechaber did not leave instructions as to whether his writings should be printed, is his family permitted to do so? Another issue is, do these pieces carry weight in halachah, since the writer might have changed his mind before he passed away. An additional questioned is, if the mechaber specified not to print his writings, must his family adhere to his wishes? Much has been written on these topics, but Rabbi M. Hubner found information in his grandfather's notes addressing this very issue, which he included in Me'achsanya Shel HaTorah. Being that Rabbi S. Hubner's answer was very original, I am quoting it here in its entirety (intro pg. 9-10):   קראתי את תשובתו שבה כת"ה שקיל וטרי באריכות בנידון השאלה אם יש לשמוע להמחבר שציוה שלא לפרסם את כתביו הכוללים חידושים ותשובות. ואחרי שכת"ה מביא צדדי היתר וצדדי איסור הוא מגיע למסקנת שאין לשמוע לצוואת המחבר ויש להדפיס את כתביו. לע"ד נראה שיש לחקור ולמצוא טעמו ונימוקו של המחבר מפני מה הוא ציוה שלא להדפיס את כתביו ופסק הדין בשאלה זו תלוי בנימוקו של המחבר. דעתי זו מיוסדת על דברי הח"ס באו"ח סי' ר"ח שכתב וז"ל : כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות : נגיד שמא אבד שמא (פרקי אבות פ"א מי"ג) ולא תעשינה ידיו תושיה להוציא מחשבתו לפועל, כי יבוא מבקרי מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום עת לעשות לה', (גיטין ס א) ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד. לעומת זה מי שיודע בעצמו כי כל מגמתו לשם הית"ב, להגדיל תורה ולהדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה' עבירה היא בידו, וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל [אם אינה לשם שמים], כן ייענש זה על הפרישה, עכ"ל. בדברי החתם סופר הללו נמצאת התשובה על השאלה דמר. אם הציווי של המחבר שלא לפרסם את כתביו נבע מן החשש הראשון הנזכר בדברי הח"ס אז לדעתי מצוה לקיים דברי המת ולא להדפיסם, כי לב יודע מרת נפשו, ואין היורשים רשאים לעבור על צוואתו, כי ע"י הדפסת הספר יעשו רעה להמחבר, ואילו היה חי היה מורה בכל תוכף נגד ההדפסה, ועכשיו שאינו יכול למחות פסק הדין צריך למנוע מעשות לו עול. ואם ישאלני איך אפשר עכשיו לידע מה היה הנימוק שבגללו אסר את הפירסום ? אשיבנו שזה אפשר להכיר מתוך תשובותיו. אם דברי הח"ס מובאים בתשובותיו ובחידושיו, אז קרוב לודאי שגם תשובה זו היתה ידועה לו והיא היא שהניעה והביאה אותו לידי כך שיאסור לפרסם את כתביו. ברם אף אם דברי הח"ס אינם מובאים בתשובותיו אפשר ואפשר שתשובות הח"ס ובתוכן גם התשובה הנ"ל היו ידועות לו, שכן לא יצוייר שמחבר תשובות לא ישתמש בתשובות הח"ס. בהתחשבות עם זה לבי מהסס להתיר הפרסום. הדבר שונה אם הנימוק העיקרי לצוואתו לא היה החשש הנ"ל אלא מטעם אחר כגון מפני חשש המבקרים או מפני שהיה מיראי הוראה, אז רשאי או יותר נכון מצוה להדפיס את כתביו כמפורש בדברי הח"ס שהבאתי לעיל. והנני להביא עוד ראיות לכך : בספר חסידים סי' תתקל כתב מי שגילה לו ה' דבר ואינו כותבו הוא גוזל את הרבים כדכתב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. ובשבט סופר (פ' כב) דעתיד אדם ליתן דין וחשבון על זה שאינו כותב חידושיו. ובספר מור וקציעה סי' רכג כתב דמי שגומר ספר בכתיבה וכל שכן בהדפסה יש לו לברך ברכת שהחיינו שכן עושין שמחה לגמרה של תורה, שאין שום קנין ובניו שיש בו שמחה יותר מזה. וכן מצינו ביבמות (צו ב) שדוד המלך התפלל אגורה באהלך עולמים (תהל' סא) וכי אפשר לאדם בשני עולמים ? אלא דוד אמר לפני הקב"ה רבונו של עולםל יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז. וכמו שאמר רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. העיקר בנידון זה, לידע מאיזה טעם המחבר ציווה שלא לפרסם את כתביו.     Another very interesting discussion found in this sefer (pp. 264-66) is a piece about the authorship of Lecha Dodi. Being that I have never seen or heard a discussion of anyone denying that Harav Shlomo Alkebetz, zt"l, authored the tefilah, I feel it is worthwhile to quote this piece in part. Rabbi S. Hubner knew an interesting person named Reb Meir Sokel, who suggested to him as follows:    רק שני החרוזים הראשונים נכתבו ע"י שלמה אלקבץ, שבהם הוא שר על קדושת שבת. אבל שאר החרוזים, שבהם שוב אין זכר לשבת, ואין להם כל קשר לחרוזים הראשונים, הם מעשה ידי מזייף והם מכוונים לאיזה "איש הנערץ והנקדש", אישיות מהוללה ומפוארה, שאליה מדבר המזייף בלשון נקבה – כלומר המזייף מטיף בהם לנצרות באורח מוסווה… מאיר סוקל מסיק שהשיר "לכה דודי" לא יוכל להיכלל בשירי ישראל, ורק מתוך אי-ידיעה ואי-הבחנה הוכנס השיר לסדר התפילה ויש להימנע, לדעתו, מלאמרו. To which Rabbi S. Hubner replied to him at length:  א- השיר "לכה דודי", כמו שהוא לפנינו נדפס בפעם הראשונה בפראג בספר "ארחות חיים" בשנת שע"ב כשלושים שנה אחר פטירת המשורר. ולא יתכן כי בזמן שבני דורו של המשורר היו עוד בחיים יהיה איש לזייף באופן גס כזה, ישאיר רק שני חרוזים מקוריים ואת החרוזים האחרים ימיר בחרוזיו "החשודים", והזיוף לא הוכר ואיש לא מחה כנגדו. ב- דבר ידוע הוא שהאר"י [האשכנזי – ר' יצחק לוריא] שהמשורר הסתופף בצלו, בחר בשירי אלקבץ מפני שנכתבו על דרך האמת. והלא בזמן שנדפס השיר שהוא לפנינו היה ר' חיים ויטאל, איש סודו ותלמידו הגדול של האר"י עוד בחיים. אם כן איך אפשר הדבר, שר' חיים ויטאל לא הדגיש בזיוף ובשינוי שאיש בליעל ביצע בשירו של אלקבץ, שהאר"י בחר בו, וציין אותו כשיר שנכתב על דרך האמת, והשינוי נתקבל ? ג- מאיר סוקל קובע שהחרוזים האחרונים של השיר לא יצאו מתחת ידו של אלקבץ, שהרי אין להם שום קשר לחרוזים הראשונים. מסקנתו של מ. ס. בנויה על הנחות בלתי נכונות. לאמיתו של דבר אין כאן סטיה מן הענין, החרוזים האחרונים מחוברים וקשורים אל הראשונים. עובדה היסטורית היא שאלקבץ, אחר בואו מאדריאנופול לצפת, הצטרף לחבורה הקדושה שהתקבצה מסביב להאר"י. בין אלה היו גיסו של אלקבץ, המקובל ר' משה קורדובירו, ר' יוסף קארו [בעל השולחן ערוך], ר' משה אלשיך, ר' אליהו די וידאש [בעל ראשית חכמה] ועוד. ערגה עזה להופעתו של הגואל היתה ממלאה את לב כל אלה וכל מאוויי נפשם היו להחיש את הגאולה. חד לכוסף הגאולה, אנו מוצאים בחרוזים האחרונים של "לכה דודי". אחרי שהמשורר שר בשני החרוזים הראשונים על קדושת השבת, הוא נותן ביטוי בחרוזים האחרונים לתקוות הגאולה, שנפשו של המשורר ערגה לה כל כך. הוא פונה אל ירושלים הנקראת "מקדש מלך" (עמוס ז יג) ומנחם אותה שגאולת ה' קרובה לבוא, אחרי שבני ישראל קבלו את השבת – וזה על יסוד מאמרו של ר' שמעון בן יוחאי "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים".  כל הנימוקים האלה שהזכרתי מספיקים כבר להפריד את השערתו של מ. ס., אבל הוספתי עוד נימוק מענין והוא : הלא הרדר, מסופרי המופת בספרות הגרמנית, תרגם את השיר "לכה דודי" לגרמנית מפני חשיבותו של השיר ולא מצא בו שום דופי. גם המשורר בחסד עליון, היינריך היינה, נזדקק לשיר זה לתרגמו ולא פסל אותו בשל חוסר אחידות. והנה מ. ס. פסל תוך גישתו השכלתנית שיר שנתקדש אצל בני ישראל במשך דורות. את כל זה כתבתי לו, אבל איני יודע אם נימוקי שיכנעו אותו או עמד על דעתו.    Another discussion of interest, in a more bibliographical sense, is a chapter (pp. 271-75) written by Rabbi Tuviah Preschel. It concerns a translation of the Talmud that Rabbi Shmuel Hubner wrote while hidden away in Belgium during World War II. What is unique about this translation is that it was done in Yiddish. By 1944 (when Belgium was liberated), Masechtos Brachos, Baba Metziah and part of Bava Kama had been completed. By 1948, a few more masechtos were completed. As late as 1965, some of these volumes were already being reprinted. Due to technical reasons, the printing of these masechtos was never completed. What is interesting is that Rabbi Hubner's translation seems to have escaped the otherwise rather excellent article of  Rabbi Adam Mintz, "The Talmud in Translation" in Printing the Talmud, an updated version of his article in Torah Umadah.

Aside from these valuable pieces, there are many more to be found in Me'achsanya Shel ha-Torah. Just to note some, there is a very interesting discussion on the halachic aspects of adopting children (pp. 213-26); why the children "steal" the Afikomon on Pesach night (pp. 140-43); what reward can/does one get for learning via listening to a taped recording (p. 173)? (This question is found in the middle of a long discussion on the meaning of "שלא ברכו בתורה תחילה"); whether Hashem's shvuah to Noach not to destroy the world was only as pertains to a flood or any other means as well (pp. 31- 34); Zimri's understanding of the avodah zarah of baal pe'or (pp. 156-59); and an incredible lengthy discussion showing the historical background and logic behind the many the takonos of Ezra Hanavi (pp. 206-13).
For information regarding the sefer, Rabbi Moshe Hubner may be contacted at hubners@gmail.com.