ענין הריגת עשו והמסתעף

Shlomo (Steven) Flamer is a fourth-year medical student at the Albert Einstein College of Medicine. He previously studied at Yeshivas Ohr Hachaim (Queens, NY), and holds an M.A. in Jewish Studies from Touro College

רש”י לפרשת ויחי (מט, כא) ד”ה הנותן אמרי שפר מביא דברי חז”ל אודות מיתת עשו, ז”ל רבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב כשערער עשו על המערה במסכת סוטה דף יג עכ”ל. ובאמת יש לכל הפחות ד’ דיעות מי הרג לעשו: (א) חושים בן דן, (ב) יהודה, (ג) חושים בן דן ויהודה, (ד) יעקב אבינו; וכמו שנבאר.

א. הסוברים שחושים בן דן הרג את עשו

כמעט שגור בפי כל שחושים בן דן הרג את עשו, וכמו שמבואר להדיא בגמ’ (סוטה יג.) ז”ל, אמר להו [עשו לבני יעקב], הבו לי איגרתא. אמרו ליה, איגרתא בארעא דמצרים היא, ומאן ניזיל, ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא, דכתיב (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, אמר רבי אבהו אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר, חושים בריה דדן תמן הוה ויקירין אודניה, אמר להו מאי האי, ואמרו ליה, קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון, שקל קולפא [פירש”י מקל] מחייה ארישיה, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב, פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך” וכו’, עכ”ל הגמ’.

ועיין במדרש ספר הישר (פרשת ויחי) שהביא כל הסיפור עם קצת שינויים, דבגמ’ איתא שחושים הכהו במקל, ובספר הישר איתא שהתיז את ראשו בחרב ונתגלגל ראשו. וז”ל שם: “ויהי בהבינו הדברים אשר עשה עשו ובניו, ויחר אפו מאד עליהם, וימהר ויקח חרב וירץ אל עשו אל תוך המלחמה, ויך את עשו בחרב ויכרות את ראשו וילך למרחוק ויפול עשו בתוך אנשי המלחמה, ויהי בעשות חושים את הדבר הזה ויגברו בני יעקב על בני עשו”.

התזת ראשו של עשו בחרב מוזכרת גם בתרגום יונתן בן עוזיאל (נ, יג), וז”ל: “מן יד אזל נפתלי ורהט ונחת למצרים, ואתא בההוא יומא ואייתי אוניתא דכתב עשו ליעקב אחוי על פלגות מערת כפלתא, ומן יד רמז [1] לחושים בר דן, ונטל סייפא וקטע רישה דעשו רשיעא, והוה רישיה דעשו מתגלגל עד דעל לגו מערתא ואתנח בגו עיטפה [פירוש חיקו] דיצחק אבוי, וגופיה קברו בנוי דעשו בחקל כפילתא, ובתר כן קברו יתיה בנוי ליעקב במערת חקל כפלתא”.

וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר (פ’ לט), ז”ל: “מיד שלף את חרבו והתיז את ראשו ונכנס לתוך מערת המכפילה, ואת גוייתו שלחו לארץ אחוזתו להר שעיר, [2] מה עשה יצחק, אחז בראשו של עשו, והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו, רבונו של עולם יוחן רשע וכו’ ” (וע”ע בגמ’ מגילה ו: תפילת יצחק).

ועיין עוד בילקוט שמעוני (תהלים רמז, תשעו) נוסח שלישי, שחושים הסיר ראשו של עשו בידים בלי שום מקל או חרב, ז”ל: “עד שהוא הולך בא לו חושים בן דן והיה חרש, כשראה שהיו מונעין לקבור את יעקב, הכהו בידו על צוארו

והתיז את ראשו, ונפלו שני אזניו על מטתו של יעקב”. [3] וביותר תיאור כתב המושב זקנים לבעלי התוספות (מט, כא) ז”ל: “בא חושים בן דן ורקד בידיו על צואריו והתיז את ראשו”.

והנה, ידוע ומפורסם שראשו של עשו נקבר במערת המכפלה, אבל באמת בגמ’ במס’ סוטה נאמר רק על עיניו שנתגלגלו לשם, ובילקו”ש (שם) נאמר רק על אזניו שנפלו על יעקב, ובמדרש ספר הישר נאמר רק שראשו הלך למרחוק, אבל לא נזכר שראשו נתגלגל ונקבר בתוך מערת המכפלה. אמנם בתרגום יונתן ובפרקי דרבי אליעזר שהבאנו נמצא מפורש שראשו של עשו נכנס ונקבר בתוך מערת המכפלה.

ובספר פנים יפות (ויחי מט, לא) ביאר באופן נפלא, שאפילו לאחר שמכר עשו חלקו ליעקב, עדיין נשארה לו טענת אמת שיש לו חלק ששית ממקום קבורת יעקב, ולפיכך קברו שם ראשו שהוא חלק ששית מן האדם, ע”ש מה שהאריך בזה.

ועיין עוד בספר אוצר פלאות התורה (ויחי עמ’ תש הערה קסד, אמור עמ’ תתפט) שציין לשו”ת מנחת אלעזר (ח”ג סי’ סד) בשם מקובלים הראשונים והרמ”ע מפאנו, שכל ראשו של עשו קבור בתוך המערה, וכמו שמבואר בפרקי דרבי אליעזר. ועל פי זה כתב המנחת אלעזר, שאין להביא ראיה שקברי צדיקים כמו האבות מטמאים, ממה שרבי בנאה ציין את מערת המכפלה כדי לסמן מקום הטומאה (גמ’ ב”ב נח.), כי אפשר שקברי צדיקים אינם מטמאים, ואף על פי כן הוצרך לציין הקבר, משום שראשו של עשו קבור שם, והגולגולת מטמא באהל אפילו אם אין בשר עליו, ואף שקברי עכו”ם אינם מטמאים באהל (יבמות סא.), לעשו יש דין של ישראל מומר [4] שמטמא באהל. וכ”ה בשו”ת אבני נזר (יו”ד סי’ תסט, אות ג).

ב. הסוברים שיהודה הרג את עשו

למרות שבגמ’ סוטה הנ”ל נאמר שחושים הרג את עשו, בשני מקומות בירושלמי (גיטין פ”ה ה”ז, כתובות פ”א ה”ה) למדו מהפסוק בברכת יעקב ליהודה “ידך בעורף אויביך” (בראשית מט, ח) שיהודה הרג את עשו, וז”ל הירושלמי כתובות: בראשונה גזרו שמד על יהודה, שכן מסורת בידם מאבותם יהודה הרג את עשו, דכתיב ידך בעורף אויביך, עכ”ל. וכן הביאו כדבר פשוט כמה ראשונים הנזכרים בתחילת דברינו (תוס’, רבנו קרשקש, תלמידי רבינו יונה, מאירי). וצריך ביאור אם ולמה דעה זו חולקת על דברי הגמ’ במסכת סוטה (יג.) שחושים בן דן הרג את עשו.

ובאמת כבר עמדו בזה התוס’ (גיטין נה: ד”ה ביהודה), וכתבו, שע”פ הירושלמי הנ”ל והספרי (וזאת הברכה סי’ שמח) שדרש “ידיו רב לו, בשעה שהרג את עשו” צ”ל שיהודה הרג את עשו, וכתבו ליישב זאת עם הסיפור של חושים בגמ’ סוטה, וז”ל: “שמא לא מת [עשו] באותה הכאה, עד שעמד עליו יהודה והרגו”. וכ”ה במושב זקנים לבעלי התוספות (תולדות כז, מה), בתוס’ הרא”ש (גיטין שם), בתוס’ איוורא (סוטה שם), ובתוס’ שאנץ (סוטה שם, לפי הנוסח המוגה בהערות מהדורת עוז והדר “ויכול להיות ששניהם הרגו לעשו באותו שעה”).

ומלבד מהירושלמי וספרי הנ”ל, יש כמה עוד מדרשי חז”ל שיהודה הרג את עשו. למשל, ז”ל המדרש אגדת בראשית (פרק פג): “ידך בעורף אויביך” שהוא הרג לעשו, עכ”ל. וכעין זה איתא במדרש תנאים (הובא בתורה שלמה ויחי פמ”ט אות קיג), ז”ל: “ידיו רב לו” בהריגתו את עשו, שנאמר “ידך בעורף אויביך”, עכ”ל.

וראה במדרש שוחר טוב (תהלים יח, לב) “ואויבי נתתה לי עורף, פסוק זה מדבר ביהודה, אמר רבי יהושע בן לוי, מסורת אגדה יהודה הרג את עשו, אימתי בשעה שמת יצחק אבינו, הלכו עשו ויעקב וכל השבטים לקבור אותו, שנאמר ויקברו אותו עשו ויעקב בניו, והיו כולן במערת המכפלה יושבין ובוכין, והשבטים עומדין וחולקין כבוד ליעקב, ויוצאין חוץ למערה, כדי שלא יהא יעקב בוכה ומתבזה לפניהם, השחיל עשו עצמו ונכנס למערה, ואמר עכשיו אני הורגו לאחר שמת אבי, שנאמר (בראשית כז, מא) יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, נסתכל יהודה וראה שעשו נכנס אחריו, ואמר מיד הוא הורג לאבא בפנים, [5] מיד השחיל וצף הוא בעצמו, ונכנס ונמצא עשו שהיה מבקש להרוג את יעקב, מיד עמד יהודה והרגו מאחריו, ולמה לא הרגו מנגד פניו, לפי שהיה קלסתר פניו דומה לאביו, לפיכך חלק לו כבוד והרגו מאחריו, והוא שיעקב אביו מברכו, ידך בעורף אויביך”.

והנה, במדרש שוחר טוב מבואר שיהודה הרג את עשו בשעת קבורת יצחק, ובגמ’ סוטה איתא, שחושים בן דן הרגו בשעת קבורת יעקב. ומכח זה כתבו החיד”א (ברכי יוסף או”ח סי’ קלא ס”ק ד) והגהות בן אריה (על התוס’ בגיטין שם) שעל כרחנו נחלוק על דברי התוס’, משום שאי אפשר ליישב את כל הסתירות, אלא צריך לפרש שיש מדרשים חלוקים אי יהודה או חושים בן דן הרג את עשו, ואם נהרג בשעת קבורת יצחק אביו או בשעת קבורת יעקב אחיו.

והשתא דאתית להכי שיש מחלוקת בין המדרש שוחר טוב לבבלי, מסתברא שגם אין צורך לדחות כמו שדחו התוס’ שרצו להשוות הירושלמי והספרי עם הגמ’ בסוטה ולפרש שיהודה גמר מה שהתחיל חושים בן דן, שהרי בירושלמי לא נאמר מתי נהרג עשו על ידי יהודה, ויתכן שסבר כדעת השוחר טוב שהרגו יהודה בשעת קבורת יצחק. [6] והוסיף החיד”א (ראש דוד פר’ וישב) לבאר, שרק קשה על התוס’ “בהגלות נגלות מאמר השוחר טוב”, ונראה שלא היה לפניהם מדרש זה.

ועיין בהדר זקנים לבעלי התוספות (ויחי מט, ח) שגם סובר שיש כאן מדרשים חלוקים, ז”ל: “ידך בעורף אויביך”, מדרש, שהרגו יהודה לעשו הרשע כשביקש להרוג את אחיו ויהודה בא והרגו, ולפי שקלסתר פניו דומים קצת ליעקב לא רצה יהודה להרגו דרך פניו משום כבוד יעקב אביו, והכי איתא במדרש בחנוכה שגזרו גזרות על שבט יהודה לבד, לפי שקבלה היא בידם שהרג עשו, ודלא כאותו מדרש דאמר דחושים בן דן הרגו כדמפורש בחלק בשעה שערער על המערה, עכ”ל.

שוב ראיתי, שהוא גם להדיא בילקוט שמעוני (ויחי רמז קסב) שיש מחלוקת על ידי מי ומתי נהרג עשו, שכתב שם בתחילה כסיפור הדברים שיש במס’ סוטה, שחושים הרג את עשו בשעת קבורת יעקב. ואחר כך כתב “אית דאמרי” והביא את דברי המדרש שוחר טוב הנ”ל שיהודה הרגו בשעת קבורת יצחק.

וכעין כל זה נמצא גם בסדר הדורות (ב”א רנ”א) בקיצור, וכתב שם, שאם יהודה הרג את עשו בשעת קבורת יצחק עולה, שחי מאה ועשרים שנה, כי יצחק היה בן ששים כשנולדו יעקב ועשו, ויצחק חי לאחר מכן ק”כ שנה (שהרי מת בן ק”פ), נמצא לפי החשבון שיעקב ועשו היו בני ק”כ שנה כשמת יצחק. אבל אם חושים בן דן הרגו בשעת קבורת יעקב, אז חי עשו קמ”ז שנה (כמו יעקב תאומו). נמצא שיש הבדל של כ”ז שנים בין הבבלי לירושלמי. ועיין בחידושי אגדות למהר”ל (סוטה יג:) שגם סובר שמדרשים חלוקים הם, וכתב שהעיקר כשיטת הגמרא דידן שחושים הרגו.

ויש להוסיף, שדברי התוס’ “דעשו שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו” יכול להיות רק לפי הגמ’ בסוטה שחושים הכה במקל את ראשו של עשו ונפלו עיניו, ואם כן יתכן שלא מת מאותה הכאה עד שבא יהודה והרגו, ובאמת זהו המקור שדנו בו התוס’ ליישבו עם הירושלמי. אבל לפי נוסחת הילקו”ש תהלים (וכן דעת מדרש ספר הישר, תרגום יב”ע, ופרדר”א כנ”ל) שחושים התיז את ראשו, דוחק לפרש שלא מת באותה התזת ראשו.

ועיין בספר אוצר פלאות התורה (אמור עמ’ תתפט הערה מ) שדייק מלשון פירוש התוס’ כת”י המבורג (הובא בספר תוספות השלם ויחי מט, כא, אות יד) שהתוס’ הללו סוברים כי גם לפי הגמ’ סוטה הותז ראשו של עשו, כי כתבו הסיפור

כמות שהוא במסכת סוטה אלא ששינו התוס’ בלשונם וכתבו בזה הלשון: ובא חושים אל המערה ושקל קלפו והכה עשיו וניתז ראשו של עשיו ונפלו שתי עיניו אכרעיה דיעקב אחיו וצחק, עכ”ל התוס’. ובשו”ת מנחת אלעזר (ח”ג סי’ סד) כתב, וז”ל: “וגם מגמרא נוטה יותר פשטות הפירוש שנפל רישיה, רק עיניו נפלו ביחוד על עיני דיעקב כנזכר”. ולפי המדרשים הנ”ל נראה, שמוכרחים לומר שהם חולקים על המדרשים האומרים שיהודה הרג לעשיו ואי אפשר ליישבם

ששניהם הרגוהו כמו שרצו התוס’.

היוצא מזה, שהתוס’ בגיטין ודעימיה (תוס’ הרא”ש, תוס’ שאנץ, תוס’ איוורא) סוברים שאין שום סתירה בין הגמ’ סוטה שחושים הרג את עשו לירושלמי שיהודה הרגו, כי שניהם הכוהו בזה אחר זה עד שמת. אמנם יש כמה מדרשים וראשונים שמפרשים שעל כרחך שיש כאן שתי סיפורים חלוקים, או שיהודה הרג את עשו בשעת קבורת יצחק, או שחושים הרגו לבדו בשעת קבורת יעקב ואי אפשר ליישבם.

ובחיד”א (פתח עינים גיטין נה:) הביא מספר יפה מראה וספר שדה יהושע מהלך אחר ליישב הגמ’ סוטה שחושים הרגו עם הירושלמי שכתב שיש מסורת ביד אדום שיהודה הרגו. והיינו, שהיה מסורה בידי האדומים שיהודה הרגו ולפיכך גזרו גזירות על ערי יהודה, אלא שהמסורה בידם אינה אמת כי חושים הרגו וכמו שאמרו בסוטה. אבל קשה מאוד לסבול יישוב זו, והחיד”א תמה עליהם שזה מיישב רק לשון הירושלמי, אבל יש כמה מדרשים אחרים שדרשו מן הפסוקים שיהודה הוא שהרגו, ובהם אי אפשר ליישב שאינם אמת והיא מסורה מוטעה ביד הרומיים.

ג. שיטה אחרת שיעקב הרג את עשו

בספר היובלים [7] (פל”ז ופל”ח) נמצא שיטה רביעית בענייננו, ופשוט ששיטה זו חולקת לגמרי על הבבלי והירושלמי ואי אפשר ליישבם. שהרי מסופר שם שאחרי מיתת יצחק, התחילו עשו ובני ביתו מלחמה גדולה נגד יעקב ומשפחתו, ובתוך המלחמה הרג יעקב את עשו בקשתו. ז”ל ספר היובלים: ואחרי כן דבר יהודה את יעקב אביו ויאמר אליו: אבי, דרך נא קשתך ושלח חיצך והפילה את השונא ארצה והמיתה את האויב. התאזר בכוחך אתה, כי אין את נפשנו להמית את אחיך, והוא אצלך ועמך הוא לכבוד אצלנו. וימהר יעקב וידרוך את קשתו וישלך חיצו, ויפל את עשו אחיו ארצה וימיתהו וכו’, וירדפו בני יעקב אחריהם עד הר שעיר, ויעקב קבר את אחיו על הגבעה אשר לעדורים וישב על בניו, עכ”ל.

ועיין עוד במדרש ויסעו (פרק ג, עמ’ כה במהדורת זכרון אהרן), וכן הביאו בילקוט שמעוני (וישלח רמז קלג) ובמדרש בראשית רבתי (וישלח לו, ו, אות קנט) שמתאר המלחמה שערך עשו עם ארבע אלפים גיבורים על יעקב ובניו בשעה שהתאבלו על מיתת לאה, [8] ז”ל המדרש ויסעו (בא”ד): “כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים, באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ריעות ואחוה, ולא קבל ממנו עשו. מיד ענה יהודה ליעקב אביו, עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה והוא בא עלינו כאויב לבושי שריונים להרגנו. כיון ששמע כן, משך בקשתו והרג לאדורם האדומי, ועוד משך קשתו והכה לעשו בכסל [פירוש שריר הירך הסמוך לכליה] ימנית, ואז נחלה מן החץ נשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר [חמור] והלך ומת שם בארודין [שם מקום], ויש אומרים לא מת שם”, עכ”ל. וכתב על זה בזית רענן (ילקוט שם, אות ב) שהיש אומרים שלא מת עשו באותו הזמן הוא הגמ’ סוטה שסובר שחושים בן דן הרגו לאחר זמן.

גם בסדר הדורות (ב”א רי”ד) הביא דעה זו בשם הילקוט שמעוני, שיעקב הרג את עשו סמוך למיתת לאה, ז”ל: “כשהיה יעקב אבל על לאה, בא עשו בחיל גדול, וילחם בו יעקב וי”א בניו כי יוסף כבר נמכר, ונהרג עשיו באותו פעם על ידי יעקב”.והנה הזית רענן (על הילקוט שם, אות ג) דייק שלפי הדעה שנהרג עשו סמוך למיתת לאה, אז מוכרחים גם כן לומר שמתה לאה אחר שמת יצחק, כי נאמר בפסוק מפורש (בראשית לה, כט) שעשו קבר את יצחק אביו עם יעקב, ואם כן ודאי היה חי עדיין באותה שעה, א”כ נמצא שמתה לאה יותר מי”ב שנה אחר מכירת יוסף שאז מת יצחק. והקשה בעל סדר הדורות על דעה זו, שהרי יש מדרשים חלוקים אם מתה לאה בשעת מכירת יוסף או ב’ שנים קודם לכן, אבל לא מצינו מי שסובר שחיה לאה שנים רבות כל כך (לכל הפחות י”ב שנה אחר מכירת יוסף) ומתה רק כשהיתה בת יותר מנ”ה שנים, אחרי מיתת יצחק.

ד. מי היה שוע חותנו של יהודה?

בפרשת וישב (לח, ב) לומדים שיהודה נשא “בת איש כנעני ושמו שוע”, ובמדרש ספר הישר איתא, ששמה של אשתו היה עלית. ולגבי מי היה שוע חותנו של יהודה, התורה תיארו כאיש כנעני, ועי’ בספר למכסה עתיק להגר”ח קניבסקי שיש ב’ דיעות אם הוא כנעני ממש (תנחומא החדש סי’ י, אגדת בראשית פס”ג סי’ ג) או שקראו כנעני על שם שהיה תגר (פסחים נ.). והנה, בספר מדרש תלפיות (ענף יהודה) כתב דבר פלא בשם רבי שמואל קלונימוס, ששוע חותנו של יהודה הוא עשו. וביאר בזה הלשון, “בשביל שהיה רשע, הפך האותיות וקראו שוע” (גם שיטה זו הובאה שם בספר למכסה עתיק).

הבעל מדרש תלפיות עצמו תמה על שיטה זו, איך יתכן שיהודה נשא את בתו של עשו, אחרי שעשו החזיק את עצמו כעבודה זרה כדאיתא בזוהר (ח”א קעא.). וכתב ליישב, ז”ל: “ואולי כוונת הרב לומר, דאיש הכנעני הזה הוה שמו עשו כשם עשו אחיו של יעקב, ולכבוד יהודה שלקח בתו הפך שמו שוע דהיינו אותיות עשו, וטעם הפיכת שמו משום שעשו רשע היה וגנאי להיות עליו שם רשע”. אבל הודה שלא משמע כן מלשונו של הרב שמואל קלונימוס, ומסיק ז”ל: “אך אם איתא שהוא קבלה שמוכרחים אנו לקבלה שיהודה לקח בתו של עשו, אינו מהתמיה כל כך איך ער ואונן בני יהודה צדיק גמור שמשו שלא כדרכה כאומרם חז”ל, שבא להם זה מצד האם על היותה בת עשו הרשע. ולתת טעם ליהודה איך לקחה, אפשר שכיון אולי יכול להחזירו למוטב”, עכ”ל.

ומוסיף המדרש תלפיות, שלדעה בירושלמי שיהודה הרג את עשו בשעת קבורת יעקב, אתי שפיר למה דוקא יהודה שהיה חתנו הרגו בעצמו, ז”ל: “משום דכיון דטרח יהודה להחזירו בתשובה ולא חזר, לו נוגע להורגו, דאיך לקח בת רשע אולי יכול להחזירו ועלה חרס בידו”. אם כן, לפי הרב שמואל קלונימוס ששוע חותנו של יהודה היה עשו, בשילוב עם דעת הירושלמי שיהודה הרג את עשו, מרוויחים שלא די שיהודה הרג את דודו, אלא שהרג את דודו שגם היה חותנו.

ה. הטעם שגזרו הרומיים על ערי יהודה דוקא

שנינו במשנה (כתובות יב.): “האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים, אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה”. ומצינו בגמ’ (דף ז:), שרבי יהודה סובר שמברכין ברכת חתנים אף בבית האירוסין, ומבאר שם אביי, שרבי יהודה אינו חולק על הת”ק (כך פירש השטמ”ק), אלא שהוא מוסיף שדוקא ביהודה תיקנו כן חכמים בכדי שיהא מותר לו להתייחד עמה לאחר האירוסין, שכן היה המנהג ביהודה.

והנה, בשיטה מקובצת (שם ז:) ובהגהות הגר”א (אה”ע סי’ נה ס”ק ג) מבואר, שיש כאן מחלוקת רש”י ותוס’ אם ברכת חתנים שתיקנו מועלת רק כדי להתירו בייחוד או שמועלת אפילו להתירו בביאה. שרש”י סובר שמתרת רק ייחוד, ותוס’ סוברים, שמתרת גם ביאה. ובשטמ”ק (שם) הביא שיטה שלישית בשם תלמידי רבינו יונה, וז”ל: “שלא היה בועל אותה, דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, אלא מתוך שהיה מחבק ומנשק לה, היתה חיבה יתירה ביניהם”.

על כל פנים צריך ביאור למה התירו מה שהתירו [ביאה, או יחוד, או חיבוק ונישוק] דוקא ביהודה. ובדברי הראשונים מצינו ב’ טעמים לזה. השטמ”ק (יב.) מביא דברי רבינו יהונתן, שתיקנו כן משום שהרומיים גזרו שכל בתולה הנשאת ברביעי, תיבעל להגמון תחילה, ואם כבר נתייחדו החתן והכלה, או שנבעלה לו, אז הכלה תאהב את החתן ביותר ותהיה לבה גס בו, ואף אם תצטרך להיבעל להגמון, לא תעשה כן אלא באונס ממש. אי נמי, אם ימצאנה ההגמון בעולה שמא יפרוש ממנה ההגמון. ובטעם הדבר שגזירת ‘תיבעל להגמון’ היתה דוקא על ערי יהודה, ביאר רבינו יהונתן, ז”ל: “משום הכי היה מנהג ביהודה יותר משאר מקומות, לפי שרוב גזירותיו ביהודה, משום שיודע שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפוט את הר עשו”.

ובשטמ”ק (ז:) נתן טעם אחר למה גזרו דוקא על ערי יהודה בשם תלמידי רבינו יונה, וז”ל: “מפרש בירושלמי (פ”א ה”ה), שבשעה שבאו בני יעקב לקבורת אביהם, בא עשו לערער על מקום הקבורה, וקם יהודה והרגו ואחר כך כשגברה ידו של עשו, גזרו על יהודה שכל בתולה שתנשא מהם תבעל לסרדיוט תחילה, ומפני זה היה מנהגם שהיה מתייחד החתן עם ארוסתו בשעת האירוסין”. וכן פירש המאירי (יב.) ז”ל: “והוא שאמרו בתלמוד המערב, בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורת בידם שיהודה הרג את עשו דכתיב (בראשית מט, ח) ידך בעורף אויבך, והיו אונסין את בנותיהן, והתקינו שיהא איסטרטיאוט בועל בתחילה”.

ובמשנה בפרק הניזקין (גיטין נה:) מצינו גזירה אחרת שגזרו הרומיים דוקא על ערי יהודה, והיא הגזירה דסקריקון. ז”ל המשנה שם: “לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה, מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון”, עכ”ל המשנה. ובהמשך המשנה והגמרא שם מבואר שבתקופת מלחמת טיטוס ביהודה וירושלים, גזרו הרומיים שלש גזירות. הגזירה הראשונה היתה, שכל רומאי שהיה בידו להרוג יהודי ולא הרגו, יהרג [הרומאי], ושוב גזרו גזירה אמצעית, שכל רומאי ההורג יהודי, חייב רק לשלם ארבע זוזים, ולבסוף גזרו גזירה אחרונה, שרומאי ההורג יהודי יהרגוהו. ולפיכך בשעת הגזירה הראשונה והשנייה, כשאנס סקריקון איזה יהודי שימכור לו קרקעו, היה גומר ומקנה לו מחמת פחדו וחל הקנין, והקונה מיד הסקריקון מקחו קיים. אבל בתקופה האחרונה שנתיירא הסקריקון להרוג יהודי, כשאנס הסקריקון איזה יהודי למכור לו קרקעו אינו גומר ומקנה לו ואינו חל הקנין, ולפיכך תיקנו החכמים “שיש בו סקריקון”, היינו שיש תקנת סקריקון שהקונה מידם מקחו בטל, שלא יצא הקרקע מרשות בעלים הראשונים.

על כל פנים נמצינו למדים מהמשנה, שבשעת “הרוגי מלחמה” [דהיינו הגזירות ראשונה ושנייה] גזרו הרומיים על ערי יהודה שהרומאים כמעט יכולים או חייבים להרוג יהודיים בלא עונש מלכות, ומבואר שהגזירה דסקריקון [ותקנת סקריקון מהחכמים] היתה רק על ערי יהודה, וגם כאן צריכים להבין למה גזרו דוקא על ערי יהודה. והנה ממה שכתב השטמ”ק (כתובות יב.) בשם רבינו יהונתן “שרוב גזירותיו ביהודה משום שיודע שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפוט את הר עשו”, אולי אפשר לדייק מלשונו “רוב גזירותיו” שמפרש בזה גם את הטעם שגזרו הדין דסקריקון דוקא ביהודה.

ויתכן, שגם תלמידי רבינו יונה יפרשו כפי דרכם שגזרו הרומיים על ערי יהודה כמו נקמה על זה שיהודה הרג את עשו אבי אביהם. ובאמת כבר ביארו כן התוס’ (גיטין נה: ד”ה ביהודה) בשם הירושלמי הטעם שגזרו הרומיים על ערי יהודה, ז”ל: “לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו”, עכ”ל התוס’. וכ”ה ברבנו קרשקש (שם) ז”ל: “ובירושלמי פירש, דתקנות אלו לא היו אלא ביהודה, אבל לא בגליל, משום דביהודה היו משתעבדין טפי ואונסין אותם, משום דמסורת בידם מאבותם דיהודה הרג את עשו וכו’ “.

והנה כבר ביארנו שבמסכת סוטה נאמר שחושים בן דן הוא שהרג את עשו, ואף שיש מפרשים הסוברים שאין כאן מחלוקת ומיישבים את דברי הבבלי והירושלמי זה עם זה, עדיין יש מפרשים שסוברים שאכן יש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי מי הרג את עשו, אם יהודה או חושים בן דן. ולפי דעתם מובן למה פירש רבינו יהונתן בדרך אחרת את הטעם שגזרו הרומיים דוקא על ערי יהודה, ולא נקט כהתוס’ ודעימיה שזהו נקמה על מה שיהודה הרג את עשו כדברי הירושלמי, והיינו משום שסבר שיש כאן מחלוקת בין התלמודים, והבבלי אינו סובר שיהודה הרג את עשו אלא חושים בן דן, ולפיכך נתן טעם אחר.

הערות:

[1] בסיפור המוזכר במסכת סוטה מבואר, שחושים החליט מעצמו להרוג את עשו בגלל הפגם בכבוד יעקב זקנו, ועיין בדברי ר’ חיים שמואלביץ המפורסמים (שיחות מוסר שערי חיים, שנת תשל”ג מאמר יא) שביאר למה רק חושים בלבד הקפיד על בזיון יעקב, ז”ל: “שכל בני יעקב ובני בניו הנלוים עמו, כיון ששמעו את ערעורו של עשו על מקום הקבורה, החלו נושאים ונותנים עמו והשיבו לו על כל טענותיו וכמבואר בגמ’, ואדהכי והכי התרגלו למצב ושוב לא חשו בבזיון שבדבר, ברם, חושים בן דן שהיו אזניו כבדות, לא שמע את אותן טענות שקדמו, וכיון שראה פתאום את יעקב מוטל בבזיון, מיד בערה בו קנאת כבוד אבי אביו, שקל קולפא מחייה לרישיה”, עכ”ל. ולביאור אחר עיין בחידושי אגדות למהר”ל (סוטה יג:).

אבל בסיפור המוזכר בתרגום יב”ע מבואר, שהריגת עשו לא היתה החלטתו של חושים, אלא שנפתלי ציוהו לעשות כן, כמו שכתב “ומן יד רמז לחושים בר דן”. ובתרגום יונתן הנדפס במקראות גדולות מהדורת ארטסקרול יש גירסא “ומן יד רמז [יוסף] לחושים בר דן”, ולפי גירסא זו הריגת עשו היתה החלטתו של יוסף. עוד יש לציין, שמדברי התרגום יונתן נראה שנפתלי כבר חזר עם השטר ואף על פי כן הרג חושים את עשו, אבל בגמ’ סוטה ופרדר”א מפורש שעדיין לא חזר נפתלי ולפיכך הרג לעשו כדי שלא יהא יעקב מוטל בבזיון עד שיחזור נפתלי.

[2] משמע שיש מחלוקת היכן נקבר גופו של עשו, שהרי בתרגום יונתן כתוב שנקבר בשדה שליד מערת המכפילה, אבל בפרקי דרבי אליעזר איתא ששלחו את גופו להר שעיר. ובספר אוצר פלאות התורה (פרשת אמור, הערה מ) הדגיש מחלוקת זו, והוסיף שהחיד”א בספרו חומת אנך (ירמיה מט, טו) כתב בשם המקובלים, שחושים בן דן גם קצץ את רגליו של עשו, ונשאר שם רק גופו בלי ראשו ורגליו. וע”ע בסדר הדורות (ב”א רנ”ה) ששם נמצא שאחר שגברו בני יעקב על בני עשו במלחמה, הביאו עמם בני עשו את גופו להר שעיר אבל ראשו נקבר במקום המלחמה בחברון.

[3] בתרגום יב”ע ובפרדר”א מבואר, שראשו של עשו נתגלגל עד חיקו של יצחק אביו, אבל בגמ’ סוטה נאמר שעיניו של עשו נפלו על כרעיו של יעקב אחיו, ובילקו”ש איתא, שנפלו אזניו על מטתו של יעקב, נמצא שיש שינויים בין המדרשים גם לגבי איזה איברים הותזו, וגם לגבי על איזה אדם נפלו.

[4] על זה שלעשו יש לו דין ישראל מומר, עי’ להלן בהערה 5.

[5] לפי דעת המדרש שיהודה הרג את עשו כדי להציל את יעקב מעשו הבא מאחוריו להרגו, מובן למה הרגו יהודה, כי יש לו דין רודף ממה שניסה להרוג את יעקב ודמיו בראשו. אבל לפי השיטה שחושים הרגו בשעת קבורת יעקב משום שעיכב את הקבורה, יש להקשות כיצד הותר לחושים להרגו. וכן הקשה בספר תורת הקנאות (סוטה יג:), והוסיף, שאף שעשו בודאי עבר כמה עבירות שחייבים עליהם מיתה (למשל, עיין בגמ’ ב”ב טז: ז”ל אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכו” עכ”ל, וכן הובא ברש”י תולדות כה, כט ד”ה והוא עיף שפירש מרציחה), אבל מהסיפור כאן משמע שהיה חייב מיתה בשביל אותו משא ומתן אודות קבורת יעקב.

ופירש בעל תורת הקנאות על פי המשנה למלך (מלכים פ”י ה”ז ד”ה ודע) שהבין מהירושלמי (מס’ נזיר) שבן נח מוזהר לקיים שבועתו שהוא סניף של איסור ברכת השם, ולבן נח אזהרתן זוהי מיתתן, לפיכך היות שערער עכשיו על חלק הבכורה שמכר בשבועה (“ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכר את בכורתו ליעקב” תולדות כה, לג), חייב מיתה על חילול שבועתו.

והנה, תירוץ זה מבוסס על כך שלעשו היה דין בן נח, אמנם כבר הבאנו לעיל שהאבני נזר והמנחת אלעזר סבורים שלעשו היה דין של ישראל מומר. ובאמת זהו גמ’ מפורשת בקידושין (יח.), שרצה הגמ’ להוכיח שמן התורה עכו”ם יורש את אביו ממה שעשו ירש את הר שעיר, ופריך על זה, “ודלמא ישראל מומר שאני”, הרי מבואר שלעשו היה דין ישראל מומר. ובכדי ליישב את התורת הקנאות אפשר לומר, שהוא סובר כשיטת חכמי צרפת שאפילו האבות עצמן לא יצאו מכלל בן נח להקל וכל שכן עשו הרשע, אלא שהרמב”ן (אמור כד, י) הקשה על דעה זו מגמ’ זו, שממנה מוכח שאף קודם מתן תורה היה לאבות (וגם לעשו) דין ישראל. ועל ראיה זו כתב הפרשת דרכים (תחי’ דרוש א’ ד”ה הרי מבואר) שלדעתו היא “ראיה חותכת”, ועי’ ביעב”ץ (קידושין יח.) שפירש שזוהי השקלא וטריא של הגמ’, שהמקשן שהביא ראיה מירושת עשו סבר שלאבות היה דין בן נח, והגמ’ דחה את דבריו ומסיק שהיה להם דין ישראל, ועדיין דברי התורת הקנאות צריכים ביאור. [עוד תירוץ לקושיא ראיתי בשם הרב יששכר פראנד, שחושים צדק בהריגת עשו, כי עיכוב מקום הקבורה שקנה ממנו יעקב נחשב כמעשה גזילה על ידי עשו שהוא כבן נח וממילא נתחייב מיתה על הגזילה, וגם על תירוץ זה קשה מכח הגמ’ בקידושין הנ”ל.]

ובאמת אינו כ”כ פשוט שהיה לעשו דין ישראל אע”פ שמשמע כן מקידושין יח., כי על הגמ’ ב”ב טז: הנ”ל שעשו עשה עבירה במה שבעל נערה מאורסה, הקשו התוס’ (שם ד”ה בא) דלא נצטוו בני נח על עריות דארוסה, רק על בעולת בעל כדאיתא בסנהדרין (נז:), ותי’ שם בשם הר”י (וכן בתוס’ סנהדרין נז: ז”ה לנערה בסתם, ובחידושין על התורה לרבינו תם ובית מדרשו, ובמושב זקנים (תולדות כה, כט) בשם ר”ת) שמכל מקום “מכוער הדבר”. והוסיף על זה התוס’ רי”ד שאינו חייב מיתה עליה, אבל עדיין עבירה איכא (ולעוד תירוצים, ע”ע בהגהות יעב”ץ סנהדרין נז: ובספר חבצלת השרון פר’ תולדות עמ’ שפח).

אכן הדברות משה (ב”ב ח”א עמ’ קסה הערה עט) חידש שלא חייב עשו על הנערה המאורסה מחמת איסור עריות, אלא משום גזל, ז”ל: “אף שעדיין לא בעלה וליכא איסור דעריות דבן נח, שהוא דוקא אחר שנבעלה, מ”מ איסור גזל דהלקיחה לביתו ורשותו הוא קנין לענין חשיבות גזל”, עכ”ל [ונפק”מ אם הארוס נתן רשות לבן נח אחר לזנות אם ארוסתו]. והנראה מזה שהתוס’ והדברות משה שניהם סבורים שלעשו יש דין בן נח.

וכן משמע מתוס’ קידושין לט: ד”ה מחשבה (והוא מירושלמי פאה א, א אבל לא ציינו כן) ז”ל, ובעובדי עבודת כוכבים איפכא מחשבה רעה הקב”ה מצרפה למעשה דכתיב (עובדיה א) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם ולא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה אלא מחשבתו הרעה אשר חשב עליו מצרפה הקב”ה למעשה, עכ”ל. הרי מבואר שהתוס’ סברו שעשו אינו נחשב כישראל. והקשה שם המהרי”ט בחידושיו שבקידושין יח. מבואר שעשו היה ישראל מומר, וע”ז תירץ החיד”א (דברים אחדים, דרוש טז ד:ה ומהרימ”ט) דלק”מ כי התוס’ אזלו לשיטתם שהאבות לא יצאו מכלל בני נח, ודחק הוכחת הרמב”ן שמה שכתב הגמ’ “ודלמא ישראל מומר שאני” אינה מסקנת הסוגיא אלא דחייה בעלמא ונקטו לרווחא דמילתא (וכן הביא מהרמ”ע). ועיי”ש איך שהצילו הרמב”ן מהירושלמי פאה הובא בתוס’.

שו”ר שכן תי’ הרב מנשה קליין (חידושי משנה, משנה הלכות, מס’ קידושין יח. עמ’ קנד) בדעת התוס’, ז”ל: ונראה דדבר זה במחלוקת שנויה, ויימצא לפי”ז דמה שאמרו בסוגיא דידן “ודלמא ישראל מומר שאני”, ע”כ דכלפי עשו דרך דיחוי אמרו כן ולאו הלכה פסוקה הוא, עכ”ל. וע”ע בספר ציץ הקדש (סי’ לד, אות ח) שנו”נ לברר דינו של עשו וחידש שמאז שנשתמד עשו ונעשית מומר, היה לו דין בן נח לכל דבר חוץ מלענין ירושה שעל זה דחה הש”ס דאולי יש לו מעלה יתירה משאר עכו”ם.

ויש להוסיף שלפי הדעה שעשו היה ישראל מומר אבל ישראל מיהו הוי, מכל מקום בני עשו אין להם דין ישראל כעשו אביהם, וכמו שדורש הגמ’ (סנהדרין נט:) שבני עשו אינם חייבים במילה מהפסוק כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב), “ביצחק – ולא כל יצחק”. ולבאר למה בני עשו אינם ישראלים, והלא קודם מתן תורה היחס הלך אחר האב ועשו היה ישראל מומר, עי’ בקנטרס ברכת יצחק להרב מנחם גנק (הערות למסכת סנהדרין, סימן נב, עמ’ עז) שביאר ע”פ הגרי”ד והגר”ח סולובייצ’יק שעשו היה ישראל מלידה כמו יעקב אלא שהיה גזה”כ שהכנסת ישראל תצא רק מזרע יעקב, אבל מאז שהשתמד עשו, הוא נעשה כישראל מומר ובניו אחריו הם גויים גמורים (מדאורייתא) דפקע דין ישראל מבני מומר שאינם מכירים כלל שהם מישראל, ע”ש. וע”ע מש”כ על זה בעל המשנה הלכות (שם, עמ’ קנח) בשם הבה”ג דבן מומר הנולד מגויה הוא גוי גמור, ובעל משנה הלכות נתן טעם לזה דחז”ל הפקירו זרע המומר מטעם הפקר ב”ד הפקר, וכן ביאר (שם, עמ’ קס) הסוגיא ריש כתובות (ג.) “תינח קדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר, שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות”, שהפקירו חכמים לזרע המקדש ואינו נתייחס לו לקנות באישות, ואכמ”ל.

[6] לכאורה לכו”ע יש להקשות ממאי דאיתא בגמ’ ב”ב (קכג:), “בעא מיניה ר’ חלבו מר’ שמואל בר נחמני כתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו’ מאי שנא כי אתיליד יוסף אמר ליה ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש”, עכ”ל הגמ’, והרי בין אם חושים בן דן הרג לעשו ובין אם יהודה הרגו, שניהם אינם מזרעו של יוסף.

החיד”א (ראש דוד פר’ וישב) תי’ שנחשב כאילו נפל ביד זרעו של יוסף משום שיוסף היה שם עם בניו ויותר מכן הוא היה המלך ושאר השבטים נחשבים כמו אנשי חיילו. וכתב עוד שכ”ז די אם נניח שחושים הרגו בשעת קבורת יעקב, אבל החיד”א עצמו פי’ שאם נניח שיהודה הרגו זה היה בשעת קבורת יצחק, והרי זה קיים הרבה שנים לפני שמלך יוסף על מצרים, ויוסף עצמו לא היה כלל בקבורת יצחק כי כבר נמכר למצרים, ועדיין קשה שיהודה לא היתה מזרעו של יוסף. ותירץ ע”פ הילקוט שמעוני (שופטים רמז נא) ז”ל הילקו”ש, “אמר רבי שמואל בר נחמני מסורת אגדה הוא בידינו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, למה, שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו למה רדפת את אחיך, הוא אומר להם למה רדפתם את יוסף אחיכם ואינכם מועלין ממני, וכיון שהוא בא אצל יוסף אומר לו למה רדפת את אחיך ואינו יכול להשיבו אם תאמר שעשה לך רעה אף אחי שלמו לי רעה ואני שלמתי להם טובה, מיד הוא שותק”, עכ”ל המדרש. ומבואר שם שר’ שמואל בר נחמני (שהוא בעל המימרא במס’ ב”ב) סובר שהקפידה היא שההורגו של עשו יהיה מזרעה של רחל, ולפי זה י”ל שכיון שבנימין היה שם באותו מעמד בקבורת יצחק, שפיר נחשב שעשו נפל בידי זרעה של רחל אע”פ שיהודה הוא ההורגו.

[7] המכונה מדרש בראשית זוטרתא, והוא אחד מספרים החיצוניים שנכתבו בימי בית שני. [וכעי”ז גם בספר החיצון צוואות השבטים (צוואת יהודה ט, ג), נדפס בתוך ספר הספרים החיצונים ח”א, הוצאת אברהם כהנא.]

[8] הרי שלפי הילקוט יעקב הרג את עשו סמוך למיתת לאה, אבל לפי ספר היובלים זה היה מיד אחר מיתת יצחק, ויצחק מת י”ב שנה (או יותר) אחרי מיתת לאה שהיה סמוך למכירת יוסף או ב’ שנים לפניה (כמו שמבואר בסדר הדורות ב”א רי”ד).