The Attitude of the Babylonian Geonim to the
Talmudic text

By Dr. Uzy Fuchs

A few weeks ago
we mentioned here
that the Seventeenth World Congress
of Jewish Studies took
place at the Mount Scopus Campus of the Hebrew University of Jerusalem. Over the next few months we will be
posting written transcriptions of some of the various presentations
(we hope to receive additional ones).

The first in this series is from Dr. Uzy Fuchs dealing with the
Babylonian Geonim’s attitude to the Talmudic text, the subject of his recently
released excellent book.  To purchase
this work contact me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of
the proceeds will be used to support the efforts of the Seforim Blog.

Here is the cover:

יחסם של גאוני בבל לטקסט התלמודי

הרצאה בקונגרס השבע-עשרה למדעי היהדות, ירושלים, אב
תשע”ז

מאת: עוזיאל פוקס

(קטעים מתוך המצגת משולבים בתוך לשון ההרצאה)

שאלת
יחסם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד הבבלי היא שאלה רחבה
ומורכבת, מכיוון שמדובר על תקופה של למעלה משלוש מאות שנה, שפעלו בה חכמים שונים
בכמה מרכזים.

אפתח
בכמה נתונים מספריים שיאפשרו לנו למקד את הדיון.

בידינו
השתמרו בערך 260 התייחסויות של הגאונים לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד. חלקם
ארוכים ומפורטים וחלקם כוללים הערה קצרה; מהם שהגיעו בשלימות ומהם מקוטעים וקשים
לפיענוח; הרבה מהם נכתבו כמענה לשאלות טקסטואליות אך לא מעט נכתבו ביוזמתם של
הגאונים עצמם.

בנקודה
אחת הממצאים חד משמעיים – המקום המרכזי של רש”ג ורה”ג בתחום הטקסטואלי.

מניתוח
של המקורות שבהם רב שרירא גאון ורב האיי גאון עסקו בעניינים טקסטואליים אנו למדים
על המניעים שלהם לעסוק בגרסאות התלמוד. הרבה מהם נכתבו כתשובות לשואלים, בין
בעניינים טקסטואליים ובין בתשובות הלכתיות ופרשניות. באופן מיוחד מעניינות אותן
התשובות שבהן העניין הטקסטואלי הוא שולי, ואין הוא חיוני כלל ועיקר כדי לענות
לשאלה שנשאלו הגאונים, ואף על פי כן טרחו הגאונים להוסיף הערה ארוכה או קצרה
בעניין גרסאות התלמוד.

חשיבות
מיוחדת יש לכמה עשרות דיונים טקסטואליים שנכתבו בחיבורי הגאונים ולא בתשובותיהם.

במיוחד
מעניין פירושי רב האי גאון למסכתות ברכות ושבת, שבשרידים הלא רבים שהגיעו אלינו יש
עשרים וארבעה דיונים טקסטואליים. חלקם ארוכים, מורכבים ומפורטים. דיונים אלה
מלמדים אותנו שבעיני גאוני בבל האחרונים – רש”ג ובעיקר רה”ג – העיסוק
בגרסאות התלמוד הפך להיות חלק בלתי נפרד מסדר יומו של לומד ומפרש התלמוד.

מכל
מקום, העיסוק הטקסטואלי האינטנסיבי המרובה של שני גאוני פומבדיתא המאוחרים – רב
שרירא ורב האי רב שרירא – מלמד שאת כותרת ההרצאה ‘יחסם של גאוני בבל לטקסט
התלמודי’ יש לסייג הרבה. על שאר הגאונים אנחנו יודעים מעט מאוד, ועל יחסם של רוב
רובם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים אי אפשר לומר מאומה.

אפשר
להאריך במחשבות ובהשערות בעניין זה – מה המשמעות של מיעוט הדיונים הטקסטואליים של
רוב הגאונים: האם מדובר על עניין מקרי – הדיונים שלהם לא הגיעו לידינו, או שמא
באמת עסקו פחות בעניינים טקסטואליים. אך בשל קוצר הזמן לא אכנס לכך. 

*

הישג
בולט של אחרוני הגאונים הוא יצירת הגדרות או שימוש ב’כלי עבודה’ כדי לדון בגרסאות
השונות. לא רק קביעות בסגנון של ‘גרסה נכונה’ או ‘גרסה לא נכונה’ אלא ניסיון ליצור
קני מידה על מנת לשקול בין הגרסאות השונות, ולהכריע איזו מהן נכונה יותר. כמו כן,
הגאונים המאוחרים תייגו גרסאות שונות באיפיונים: מדוייק, לא מדוייק.

איפיונים
אלה חשובים עד מאוד, והם מלמדים הרבה על החשיבה הביקורתית של אחרוני הגאונים, על
השימוש שלהם בכלים שהיינו מכנים ‘מחקריים’ או ‘ביקורתיים’. אף על פי כן, יש להדגיש
כי קני המידה והאפיונים השונים באים בראש ובראשונה בשירות הפרשנות.

אדגים
את הקביעה הזו בשתי דוגמאות הבאות בדברי הגאונים רב שרירא ורב האיי.

אחת
השאיפות של חקר מסורות בכלל וחקר גרסאות התלמוד בפרט היא מציאת המסורות והגרסאות
המדויקות והמהימנות. ואכן, אחרוני הגאונים קבעו לגבי לא מעט גרסאות שהן מדויקות,
או שהן של חכמים דייקנים.

וכאן
יש לברר – מה הופך חכמים אלה להיות חכמים דייקנים בעיניהם של אחרוני הגאונים? האם
המסורות שעליהם הסתמכו או שמא דרך כזו או אחרת שבה הצליחו לשמר את גרסאות התלמוד?
ושמא היה להם קריטריון אחר?

בשתי
תשובות אנו מוצאים רמז לעניין, ושתיהן נוגעות לסוגיה הטעונה של הפער שבין נוסחי
הפסוקים שבמקראות לבין נוסחם בגרסאות התלמוד.

וכך
כתב רב האיי גאון:

‘וודאי
אילו היה הפסוק כטעותם… אלא שאינו כן, דרבנן דווקני ומי שמעיינין בשמועה
ואינן גורסין והולכין שיטפא בעלמא…’.

בתשובה
זו כרך רה”ג כרך את הדיוק של אותם ‘רבנן דווקני’ ב’מי שמעיינין בשמועה’,
כלומר, הם אינם גרסנים מכניים, אלא הם מבינים את המתרחש בסוגיה. ה’דיוק’ של המסורת
קשור ל’עיון בסוגיה’, להבנתה ולהתאמתה למסורת ה’נכונה’ במרכאות, כלומר זו שאינה
יוצרת קשיים פרשניים. ה’דיוק’ מוגדר ככזה בזמן שהוא משרת את הפרשנות הנכונה.

נשוב
לעניין החכמים הדייקנים עוד מעט. ונעבור לפני כן לקנה מידה אחר לבחינת גרסאות
התלמוד.

בכמה
תשובות הגאונים – שוב רב שרירא ורב האיי גאון – קבעו שגרסה מסוימת היא גרסת ‘כל
החכמים’. הקביעה הזו, המסתמכת על ‘כל החכמים’ היא בוודאי שיקול נכבד בעד גרסה
מסוימת. רה”ג השתמש בקביעה הזו גם בתשובתו הידועה בעניין מנהגי תקיעת שופר
בראש השנה: ‘והלכה הולכת ופשוטה היא בכל ישראל… ודברי הרבים הוא המוכיח
על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה מזה פוק חזי מה עמא דבר, זה העיקר והסמך’.
התפיסה הזו, או כפי שכונתה בערבית ‘אג’מאע’ היא גם אחד מארבעת היסודות של פסיקה
ההלכה המוסלמית. כאמור, קביעות כעין אלה באו כשיקול טקסטואלי בדברי הגאונים. ברוב
הפעמים הקביעה שגרסה היא ‘גרסת כל החכמים’ באה להכריע כמו גרסת הגאונים בתלמוד
הבבלי בניגוד למקור אחר – גרסה בתוספתא, גרסת ספרי משנה וגרסה הבאה בהלכות פסוקות
והלכות גדולות.

גם
בתשובה בעניין נוסח פסוק בספר דברי הימים, המובא בגרסה שונה בסוגיה בתחילת מסכת
ברכות, קבעו רב שרירא ורב האיי גאון באופן נחרץ: ‘וחס ושלום דהאוי שיבוש בקראיי,
דכולהון ישראל קריין להון פה אחד והאכין גארסין רבנן כולהון בלא שיבושא
ובלא פלוגתא ובלא חילופא‘.

בסופה
של אותה תשובה הוא גם הזהיר לתקן גרסה זו, וגם כאן הזהיר את כל החכמים – ‘ואזהר
לתיקוני לנוסחי… ולאיומי על כולהו רבנן ותלמידי למגרס הכי דלא תהוי חס
ושלום תקלה במילתא’. קביעות נחרצות אלה הן מאוד חד משמעיות – יש גרסה אחת ויחידה
בתלמוד שהיא גרסת כל החכמים, והיא מתאימה לנוסח הפסוק בדברי ימים. אלא שהמציאות
אינה כל כך חד משמעית, ובמהלכה של אותה תשובה ציין רב האיי גאון לנוסח נוסף בסוגיה
– וכאן אנחנו חוזרים גם להגדרת ‘דוקאני’ שעליה עמדנו לעיל:

‘ורבנן דוקאני הכין גרסין וכן
הוא אומ'[ר] באֿבֿיֿוֿ בלישנֿאֿ רויחאֿ, ומאןֿ [ד]גֿאריס לישאנא קיטא
ולא דאייק למיגרס וכן הוא אומר באביו הכין מפריש דגאמרֿין מן אבא לברא אבל קרא
כולי עלמא פה אחד קארו ליה וגרסין ליה וכיון דהכין היא שמעתא איסתלק ליה
<ספיקא>’. כלומר, על אף שבעיקרו של דבר הגאונים לא נסוגו מן הקביעה שכל
החכמים גורסים את הפסוק בסוגיה כמו נוסחו בספר דברי הימים – כלומר ‘יהוידע בן
בניהו’, הרי שהוא מוסיף שיש הגורסים גרסה מרווחת יותר, שבה נוספה לשון פירוש ‘וכן
הוא אומר באביו’ המבהירה שהפסוק בעניין ‘יהוידע בן בניהו’ מתייחסת לאביו של ‘בניהו
בן יהוידע’ המוזכר בהקשר אחר בסוגיה.

זאת
אומרת, שהקביעה שגרסת הסוגיה היא גרסת ‘כל החכמים’ אינה קביעה מוחלטת. היא מתייחסת
לנושא המרכזי בעיני הגאון – נוסח הפסוקים המצוטט בסוגיה – אך בעניין אחר הוא מבהיר
שיש גרסה יותר מדויקת של ‘רבנן דוקאני’ הגורסים ‘לישנא רויחא’ ובה הסבר נוסף
המסביר באופן מוצלח יותר את הסוגיה, ומדגישה ‘וכן הוא אומר באביו’, וכך אפשר להבין
את רצף הפסוקים המלמדים על בניהו בן יהוידע מפסוק העוסק ב’יהוידע בן בניהו’.

נמצאנו
למדים ששלושת הקריטריונים – אזכור ‘רבנן דוקאני’, הקביעה שגרסה היא גרסת כלל
החכמים, וההבחנה בין ‘לישנא קיטא’ ל’לישנא רויחא’ – מובאים על מנת לפרש את הסוגיה,
ולצנן את ‘תפוח האדמה הלוהט’ שעליו העמידו השואלים. הדיון איננו דיון טקסטואלי
טהור, אלא דיון טקסטואלי שנועד לפתור בעיה פרשנית – במקרה זה אי ההתאמה בין
המקורות.

קביעה
זו מצטרפת לעובדה שגם במקומות אחרים קנה המידה המרכזי של גאוני בבל לדיון בגרסאות
התלמוד הוא ההתאמה לפרשנות ולעניין.

בלשון
מעט מופרזת אפשר לקבוע שדרכם של אחרוני הגאונים הפוכה מסדר הפעולות הפילולוגי
שעליו המליץ פרופ’ אליעזר שמשון רוזנטל המנוח. בעוד שהוא קבע ש’על שלושה דברים כל
פרשנות פילולוגית-היסטורית עומדת: ‘על הנוסח, על הלשון, על הקונטקסט הספרותי
וההיסטורי-ריאלי כאחד… ובסדר הזה דווקא’, הרי שרב שרירא ורב האיי העדיפו דווקא
את הפרשנות, את העניין, ואת הקונטקסט הספרותי על פני הגרסה והנוסח.

למשמעותה
של קביעה זו נשוב לקראת סוף הדברים.

*

ממה
נובע העיסוק המרובה של גאוני בבל בגרסאות התלמוד? מה גרם לגאוני בסוף המאה העשירית
ותחילת המאה האחרת עשרה להקדיש מאמץ לימודי ליצירת הגדרות וקני מידה לדיון בגרסאות
הללו?

ההסבר
הסביר, שכבר הובא בספרות המחקר, הוא ריבוי הגרסאות בסוף התקופה. סביר להניח
שהגרסאות הללו באו מתוך שתי ישיבות הגאונים, אולי מחוגים אחרים בבבל, ואולי אף
גרסאות שהגיעו אליהם מן התפוצות.

ואכן,
לא פעם הדיון של הגאונים מתייחס במפורש לגרסאות של חכמי התפוצת שפנו אליהם
בשאלותיהם.

אדגים
כאן דוגמה אחת לדיון ייחודי של אחד הגאונים בתגובה לגרסה שהגיעה אליו מן התפוצות,
או ליתר דיוק לתגובה של הגאון להצעה להגיה גרסה של סוגיה ביבמות.

…וסיימת
להקשות ואמרתה אלא סופה דקאתני עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום היכי
מתריץ לה רב אשי עמד אחד בין מן הילודין בין מן הנולדין וקדשה אין לה עליו כלום
והלא ר’ שמ'[עון] לא היה חלוק אלא בנולדין בלבד אבל הילודין לא היה צריך להזכיר
אותם בכלל, ואמרת כי עלה על לבבך לשנות עמד אחד מן הילודין שכבר נולדו
וקידשה אין לה עליו כלום ולעקור מן האמצע… אבל אמרת כי לא מלאך לבך לסמוך על
דעתך […] שקיימתה […]                        הספרים
אשר בֿמק[ו]מ[כם כ]אשר אמרת […]מתחילה ועד סוף, כי זה שאתם שנים כתוב גם
עדיכם עמד אחיו בין מן הילודין וֿבין מן ה[נו]לדים […] אין לה עליו כלום, כך
אנו שונין…

על
הצעות הגהה של אחרוני הגאונים שמענו, ולרה”ג יש מעט הצעות להגיה גרסאות של
התלמוד, אך זו הדוגמה היחידה הידועה לי שבה השואלים הציעו בפני הגאון להגיה
את סוגיית התלמוד.

דוגמה
יחידה זו מצטרפת לשאלות של חכמי התפוצות מן הגאונים. בעוד שהרבה מן השאלות
בעניינים טקסטואליים הן שאלות מאוד פשוטות, חלק מן השאלות לאחרוני הגאונים הן
שאלות מורכבות ובהם קושיות מפורטות על גרסאות התלמוד, והן כוללות השוואה בין
מקורות שונים. שאלות אלה נשאלו על ידי גדולי החכמים בתפוצות: ר’ משולם בר’
קלונימוס, רב יעקב מקיירואן, ור’ שמריה בר’ אלחנן במצרים.

אפשר
שריבוי הגרסאות בישיבות, והאתגר שהשואלים, חכמי התפוצות, הציבו לגאוני בבל – חידדו
את הצורך שלהם להתמודד עם הגרסאות השונות, להפוך אותם לחלק מסדר היום הלימודי
שלהם, וליצור קני מידה לדיון והכרעה בין גרסאות וכן אפיונים שבהם כינו את הגרסאות
השונות. אפשרות זו היא השערה סבירה, אך היא נותרת בגדר השערה.

*

ריבוי
הגרסאות לא היה רק מניע משוער לפעילותם של הגאונים בעניינים טקסטואליים. הוא הפך
להיות חלק מן הדיון עצמו. אבהיר את הדברים – אך אאלץ לומר בעניין דבר והיפוכו.
כלומר הגאונים כתבו דברים בגנות ריבוי הגרסאות, אבל הם גם השתמשו באותו ריבוי
גרסאות – גם לעניינים פרשניים והלכתיים. 

וזה
ביאור הדברים.

בכמה
מקורות, אחרוני הגאונים טענו שגרסה מסוימת היא ‘שיבוש’ אך ברור שאין הכוונה לכך
שהגרסה מוטעית או לא נכונה, אלא לכך שיש לסוגיה כמה גרסאות.

<מצגת> הדוגמה הבולטת
ביותר באה בתשובה של רב האיי גאון, שבה התבקש לפרש בהרחבה סוגיה במסכת סוטה:

והא
דתנו רבנן… לרוח לן גאון בפירושיה

…
ולא זה מקום הספק אלא הספק בשינוי לשונות דאמ'[ר] רב
משרשיא איכא ביניהו עראבא ועראבא דעראבא. ושינוי לשונות דגראסי הוא שבוש וכולן
טעם אחד הן. יש שונין כך…….

ויש
שגורסין…

מדברי
רב האיי ברור שאין מדובר על שיבוש במובן של טעות שהרי ‘כולן טעם אחד הן’ ומכיוון
שבהמשך דבריו הוא מבאר את שתי הגרסאות – אלא שעצם העובדה שיש ‘שינוי לשונות
דגראסי’ הוא הוא השיבוש. בדומה לכך, יש עוד כמה מקורות שכאלה, ומהם אנו למדים על
אי הנחת של אחרונים הגאונים מריבוי הגרסאות.

מצד
שני, יש מקומות שבהם הגאונים ציינו כמה גרסאות ונראה שהדבר לא נראה מוזר או קשה
בעיניהם. במקומות שבהם מדובר על עניין פרשני או לשוני גרידא אין בכך כל תמיהה. אך
הגאונים אך השתמשו לעתים בגרסאות כאילו הן דעה הלכתית לגיטימית.

הדוגמה
הבולטת ביותר היא תשובה אנונימית, <מצגת< שבה השואלים והגאון המשיב
ציינו שיש לסוגיה שתי גרסאות, וכיוון שאי אפשר להכריע מתייחסים לכך כאל ‘תיקו’
תלמודי:

ונשאל
גאון, דאיכא נו<סח>י דכתיב בהו מבני חרי ואיכא דכתיב בהו ממשעבדי.

והשיב:
חייכון אחינו שגם אצלינו כך הוא, איכא דגרסי מבני חרי ואיכא דגרסי ממשעבדי. מיהו
רובא דרבנן דעליהון סמכא דגרסי מפום רבוותא דעליהון סמכא דשמעתא גרסי ומגבי ביה
ממשעבדי,
ואעפ”כ <כיון> דאיפליגו בהא גרסאי דהוו מעיקרא, ליכא כח בהא
מילת'[א] <למיזל> בתר רובה ולקולא עבדינן ולא מגבינן ביה ממשעבדי.

ברור
שלגאון הייתה גרסה שהוא העדיף אותה – זו של רובא דרבנן – ואף על פי כן התייחס
לגרסה השנייה כאל אופציה ממשית, המשפיעה על פסיקת ההלכה בסוגיה.

אציין
דוגמה נוספת בתחום שאינו הלכתי. כאשר רש”ג ביקש באיגרתו להבהיר שגם בתקופת
קדומות היה ‘תלמוד’ הוא הגדיר:

ותלמוד
הוא חכמה דראשונים, וסברין <ביה> טעמי משנה דתנו רבנן
רבו לא רבו שלימדו משנה ולא רבו <שלימדו> מקרא אלא רבו שלימדו תלמוד.
ואיכא דתאני שלימדו חכמה ותרויהו חד טעמא אינון דברי ר’ מאיר, ר’ יהודה אומר
כל שרוב חכמתו ממנו…

ברור
שגרסתו בתלמוד היתה ‘רבו שלימדו תלמוד’ אך רב שרירא ‘ניצל’ את הגרסה האחרת, והשתמש
בגרסה ‘רבו שלימדו חכמה’ כדי ללמדנו ששתי הגרסאות מקבילות, ושאין ‘תלמוד’ אלא
חכמה, חכמת הראשונים.

נמצאנו
למדים – כפי שכבר אמרתי לעיל – שביחס לריבוי הגרסאות אנו מוצאים שימוש בשתי גישות
הפוכות. רצון למצוא גרסה אחת ויחידה, ואי נחת מריבוי הגרסאות והגדרתן כ’שיבוש’
מזה, אך גם הצגת כמה גרסאות, ואף שימוש פרשני והלכתי בגרסאות האלטרנטיביות מזה.

תופעה
זו לא ללמד על עצמה יצאה.    גם בנקודות
אחרות אפשר להראות שהגאונים השתמשו בגישה טקסטואלית אחת, אך גם בגישה ההפוכה. כך
למשל בנוגע להגהת התלמוד.

רב
האיי גאון קבע במילים נרגשות:

ודאי
ששמועה זו למשמע אוזן נוח מן הראשון אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים, ואין
לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו.

אך
במקום אחר הציע לשנות את גרסת הסוגיה בשל קושי פרשני:

וטובא
עייננא בהדין [גירסא] ולא סליק ליה פירושא אליבא דפש[אטא דהי]לכתא.

…וכל
אימת דאתית לשוויה להא מותיבי להאי שמעתא לר’ יוחנן ולמימר הוא מפריק לא קא
סלקא שמעתא לדילנא כל עיקר.

וכד
משוית ליה לקושיא ולפירוקא לרב הונא סליקא ליה שמעתא ולא קאיים בה מידעם.

והכין
חזינא דמבעי למגרס: בשלמא ללישנא קמא רב הונא כר’ מאיר ור’
יוחנן כר’ יהודה.

העובדה
שאותו חכם אומר דבר והיפוכו באותו עניין ובהקשרים שונים אינה מפתיעה כל מי שמצוי
בספרות הרבנית, אך היא מבלבלת את החוקר שמנסה לעשות סדר, ולהטיל שיטה בדברי
הקדמונים.

.

סוף
דבר. בהרצאה זו ביקשתי לטעון שלוש טענות. ביקשתי לטעון שבסוף תקופת הגאונים הפך
הדיון בגרסות התלמוד להיות חלק אינטגרלי מאופן הלימוד והכתיבה של הגאונים – הם
עסקו בגרסאות התלמוד פעמים רבות, הן כאשר השיבו לשואליהם הן בשעה שכתבו את
פירושיהם. לא זו בלבד – וזו הנקודה השנייה – הם אף יצרו כללים והבחנות חשובות
הנוגעות להיבטים הטקסטואליים של ספרות חז”ל.

אף
על פי כן – וזו הטענה השלישית – ביקשתי לטעון שבמידה רבה כלים פילולוגיים אלה היו
משועבדים בראש ובראשונה לפרשנות התלמוד. כיוון שכך הם היו עשויים להתמקד בפרשנות
סוגיה מסוימת או בפסיקת הלכה בעניין מסוים, תוך שימוש בכלים טקסטואליים שונים או
הפוכים מאלה שהם קבעו בהקשרים אחרים.

מאות
הפעמים שבהם גאוני בבל עסקו בטקסט התלמודי – לעתים תוך רגישות טקסטואלית והבנה
יוצאת מן הכלל של דרכי המסירה ותהליכי שיבוש ושינוי בטקסטים הנמסרים בעל פה או
בכתב – אינה הופכת את פעולתם לשיטה או למדע במובן המודרני, וכאמור, הבנה זו מאפשרת
לנו להבין סתירות בדרך שימושם של הגאונים בקני המידה שקבעו.

אם
לחזור לכותרת ההרצאה: ‘יחסם של גאוני בבל לגרסאות התלמוד’ – הרי שיחס זה היה
משועבד בראש ובראשונה לשימור המסורת שלהם, לפרשנות של סוגיות התלמוד ולפסיקת הלכה,
ולא כל כך לקביעת כללים ועקרונות מוצקים.

אני
מקווה שלא אפגע בפרופ’ רמי ריינר שנתן למושב את הכותרת היפה שלו – ‘ראשונים
כחוקרים’ – אם אטען שהראשונים – לפחות בתחום שבו עסקתי  – לא היו באמת חוקרים. הם ידעו שיש בתלמוד
גרסאות קצרות ולשונות פירוש, הם ידעו לקבוע שגרסה השתבשה כתוצאה מגיליון שחדר
לפנים הטקסט, הם הבינו כיצד גרסאות השתבשו כתוצאה מן ההגייה השגויה של מילים. אך
הם היו בראש ובראשונה לומדי תורה, מפרשי תלמוד ופוסקי הלכה.