תפילת בית המדרש, התיאטרון הרומי וישיבת הקרנות
תפילת בית המדרש, התיאטרון הרומי וישיבת הקרנות
דוד סג”ל
מלבורן, אוסטרליה
“… חיוב מצווה זו /התפילה/ כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו”.
עיקרון זה מופיע בדברי הרמב”ם גם במקום אחר[3], בו הוא כותב:
“לעולם יצעק אדם על העתיד לבא, יבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר, ויודה וישבח כפי כחו, וכל המרבה להודות את ה’ ולשבחו תמיד, הרי זה משובח”.
דברי הרמב”ם שב”מקור האחר”, הם בסיום הלכותיו העוסקות ב”תפילות הכפולות[4], שבהן שתי תפילות, הראשונה תפילת בקשה הפותחת ב”יהי רצון מלפניך”, והשניה היא תפילת הודיה הפותחת ב”מודה אני לפניך”, ומהיותן תפילות הודיה על מילוי בקשותיו, יש להתפלל אותן רק באם בקשותיו שבתפילתו הראשונה נתמלאו.
אחת מ”תפילות כפולות” אלו היא תפילת “הנכנס לבית המדרש”, אלא שהיא שונה מהאחרות’ מפני שאת תפילת ההודיה שבה צריך הנכנס לבית המדרש להתפלל ביציאתו ממנו, גם כשאינו יודע אם בקשותיו בתפילת הכניסה שלו נענו, או אף אם הוא יודע שלא נענו, מפני שאינה תפילת הודיה על מילוי בקשותיו שבתפילת הכניסה, אלא היא תפילת הודיה “כללית”, על שזכה לשבת בין יושבי בית המדרש.
על תפלתו של רנב”ה מסופר במשנה:
“רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל[12] בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, תפלה קצרה.
אמרו לו (תלמידיו[13]):
מה מקום[14] לתפלה זו?
אמר להם:
בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי[15], וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי”.
משאלת השואלים (תלמידיו) ניתן להבין, שלא היה ידוע להם על חיוב להתפלל לפני הכניסה והיציאה מבית המדרש, וכי על מה יתפללו?
לדברי המאירי[16], חידשה תפילה זו של רנב”ה “יסוד” חדש בחיוב כל תפילה:
“נחוניא בן הקנה וכו’ הורה בזה, שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו לעזר אלקים, ואז יתמיד מחשבתו בעבודת השם באין פירוד, ואמר על זה החכם, שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש, שלא תארע לו תקלה על ידי הוראתו, וביציאתו היה נותן הודאה למי ששם חלקו בגורלן של תלמידי חכמים”.
ממשנה זו שבה מופיע רק סיפור תפילותיו של רנב”ה ולא נוסחן, לא ניתן להבין ממה חשש ומהו חלקו שעליו הוא הודה, אך מתפילות מנוסחות המופיעות כהמשך למשנה בשני התלמודים – הירושלמי והבבלי, ניתן להבין מה חשבו מחברי התפילות, ממה חשש רנב”ה ועל מה הודה.
תפילות הכניסה והיציאה בתלמוד הירושלמי[17].
“בכניסתו מהו אומר?
יהי רצון מלפניך ה’ אלקי ואלקי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי, שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא, שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור, ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא.
וביציאתו מהו אומר?
מודה אני לפניך ה’ אלקי ואלקי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות, ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, שאני עמל והן עמלין, אני שוקד והן שוקדין, אני עמל לירש גן עדן, והן עמלין לבאר שחת [18], שנאמר[19]: “כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת”.
בסוף ההלכה שבירושלמי מופיע מאמרו של רבי אבון:
“ביציאתי אני נותן הודייה על חלקי, אמר רבי אבון: לא-ל שחלק לי דיעה ומעשה טוב[20]“.
מהו פירושם של דברי רבי אבון?
הרב משה מרגליות כותב בפירושו “פני משה”, שרבי אבון מתייחס לנוסח תפילת היציאה ה”מנוסחת” שבתלמוד הירושלמי ולא לדברי המשנה, (למרות שדברי רבי אבון פותחים בציטוט מהמשנה), והוא מפרש את דברי רבי אבון בשני אופנים:
“ר’ אבון מפרש להא דקאמר /רנב”ה, אני נותן/ הודיה על חלקי, דאין צריך להאריך כ”כ כמו דתני בברייתא דלעיל, ביציאתו מהו אומר וכו’, אלא דבהא לחוד סגי לצאת ידי תפילה זו[21] שאומר מודה אני לאל שחלק לי דעה ומעשה טוב”.
“ועוד, שזה ג”כ מעין הבקשה בכניסתו, שעכשיו נותן הודיה שחלק לו דעה – ולא נכשל בדבר הלכה, ומעשה טוב – שלא הקפיד כנגד חביריו[22]“.
בעוד שבתירוצו הראשון מסביר הפני משה את דברי של רבי אבון כאומר, שכדי לצאת את “דרישתה” של תפילת רנב”ה די בתפילה יותר קצרה מזו שבגמרא, הרי שלפי הסברו השני של הפנ”מ, טענת רבי אבון היא שישנה עדיפות לנוסח התפילה הקצר.
משני פירושיו של הפני משה בדברי רבי אבון, ניתן להבין שלדעתו אין תפילות בית המדרש המנוסחות שבירושלמי, נוסח תפילותיו של רנב”ה, מפני שאילו היו נוסח תפילותיו, לא היה רבי אבון טוען שאין צריך להאריך כ”כ או שתפילת יציאה קצרה אף עדיפה, שהרי רנב”ה הוא “אבי התפילה”, אך מאחר והוא סבר שנוסח תפילות הכניסה והיציאה אינן נוסחי תפילתיו של רנב”ה, אלא הן תפילות שחוברו ע”י חכמים מאוחרים יותר על בסיס העקרונות שבהסברו של רנב”ה לתפילותיו, ולכן הוא טען שכדי למלא את “דרישות” תפילתו של רנב”ה אין צורך בתפילה הארוכה, ודי אם הוא אומר, “מודה אני לאל שחלק לי דעה ומעשה טוב”, או שהוא אף נוסח “עדיף”.
גם מהברייתא בבבלי שאינה פותחת ב”מה הוא אמר[23]“, או ב”מה הוא היה אומר[24]” (שהן הלשונות כאשר שואלים מה היה נוסח[25] דבריו של אומר פלוני), ניתן להבין, שהברייתא[26] לא באה לספר מה היה נוסח תפילותיו של רנב”ה, אלא על נוסחי תפילות “מומלצות”, שחוברו ע”י חכמים מאוחרים יותר על בסיס העקרונות שבתשובת רנב”ה שבמשנה[27].
וכך כותב פרופ’ ר”ל גינצבורג[28]:
“… ואיך שהוא לפי דרכנו למדנו שלא כוונו בשני התלמודים לומר שאלה התפילות בלשונם ממש התפלל רבי נחוניא … אלא שנתנו דוגמה לתפילה שראויה ליושבי בית המדרש, וכמנהגו של רנב”ה שהיה מתפלל שלא תארע תקלה על ידו …[29]”.
תפילות הכניסה והיציאה בתלמוד הבבלי[30].
גם בתלמוד הבבלי מופיעות בהמשך למשנה, תפילות כניסה ויציאה מבית המדרש, שנוסחן שונה מזה של התלמוד הירושלמי:
“ת”ר[31]:
בכניסתו מהו אומר?
יהי רצון מלפניך ה’ אלהי, שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח[32] בהם.
ביציאתו מהו אומר[33]?
מודה אני לפניך ה’ אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי[34] קרנות שאני משכים והם משכימים – אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים – אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים – אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת”.
__________
אף שתפילות בית המדרש שבירושלמי והבבלי דומות במבנן ובתוכנן הכללי – שבשתיהן תפילות כניסה ויציאה, ובשתיהן (מלבד לפי פירושו השני של ה”פני משה), תפילת היציאה אינה הודיה על מילוי בקשותיו שבתפילת הכניסה, אלא היא תפילת הודיה “כללית”, יש ביניהן הבדלים רבים[35], אך במאמר זה נדון בעיקר בשני הבדלים, שבירושלמי הדמות השלילית היא זו של יושב התרטיות והקרקסאות, ואילו בבבלי הם יושבי הקרנות, וכן שתפילת היציאה שבנוסח הירושלמי מסתיימת בפסוק: “… שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת”, בעוד שתפילת היציאה בבבלי אינה מסתיימת בפסוק שהוא, (מלבד בנוסח תפילת היציאה שברי”ף[36], אשר סיום התפילה שם הוא: “… שנאמר[37]: ואתה אלהים תורדם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך”).
לפסוקים אלה הבאים (בירושלמי ולגירסת הרי”ף בבלי), כהמשך ל”באר שחת”, משמעויות עקרוניות שונות.
לשון הפסוק שבירושלמי הוא בגוף ראשון, וייתכן שהיא תפילתו של המתפלל (בלשון הפסוק) עבור עצמו[38], בעוד שהפסוק שבסיום התפילה בנוסח הרי”ף תוכנו הוא “בקשת קללה” על יושבי הקרנות לירידתם לבאר שחת – “ואתה אלהים תורידם לבאר שחת”.
מי הם יושבי הקרנות?
הביטוי “יושבי קרנות” שאינו בתלמוד הירושלמי או בכל ספרות קדומה אחרת והוא מופיע רק[39] בתלמוד הבבלי בשלושה מקורות, ובכל אחד מהם פירש רש”י פירוש שונה למהותם:
בתפילת בית המדרש פירש רש”י:
במקור השני מובאים יושבי הקרנות כסיבה לתקנת עזרא לקריאת התורה במנחה בשבת[42]:
“… שיהו קוראין במנחה בשבת – משום יושבי קרנות[43]“.
לדברי רש”י בפירושו שם, יושבי הקרנות הם “חנוונים”, (שחנויותיהם היו ממוקמות בפינות הרחוב):
“משום יושבי קרנות – יושבי חניות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה”.
המקור השלישי הוא בפסולין לדון[44]:
“רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר “בצדק תשפט עמיתך”, אלא משום יושבי קרנות”.
שם פירש רש”י:
“גזירה משום יושבי קרנות – תגרין שאינן בקיאין בטיב דינין, ויזכה את החייב ויחייב את הזכאי”.
מפירושו של רש”י בתפילת בית המדרש ניתן להבין, שיושב הקרנות כאן אינם (רק) חנוונים (שחנותם היתה בקרן הרחוב), אלא אף עמי הארץ, כשהמשותף לשניהם הוא שהם מבלים את זמנם (בפינת הרחוב) בשיחות בטלות.
האם ייתכן שהשינוי בפירש”י בתפילת בית המדרש, (שבה הוסיף את עמי הארץ), הוא מהיותו ממהדורה שונה, (מוקדמת או מאוחרת) של פירושי רש”י[45] או שהוא שינוי מכוון?
_________________
הרב קוק: טעות סופר בגירסת הבבלי של התפילה.
הבנתו של הרב קוק היתה שהפסוק “ואתה אלקים תורידם לבאר שחת” שבסיום תפילת ההדרן (שמקורו בנוסח הרי”ף) הוא “בקשת קללה” על יושבי הקרנות, גרמה לו לטעון שלפננו טעות סופר, והוא כתב[46]:
“הדבר תמוה מאוד, שלא מצינו עוד שיתיחסו ליושבי קרנות, במידה של איבה כ”כ גדולה עד כדי כך לקללם”, והרי “הרבה מהם אנשים תמימים וישרים[47] ואין מקום לקרותם בשם אנשי דמים ומרמה[48], ואדרבא, אנו חייבים להתפלל בעדם ולברכם, וק”ו שחלילה לנו לקללם[49] … הלא כל דרכם בקודש הוא ההיפך מזה, ומרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה[50],”אני בריה וחברי בריה[51], אני מלאכתי בעיר, והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים[52]“.
ומסקנתו:
אך נראין הדברים שנשתרבבה כאן טעות סופר עתיקה, ונתאזרחה בכל הספרים, בגמרא ובנוסחאות התפילה המודפסות בספרי המשנה עפ”י התוי”ט ז”ל ובסיומי המסכתות בתוך ההדרן, אך הנוסחא האמיתית היתה כתובה בספרים בר”ת, “מיושבי קרו”ת” ועל גבי הר”ת היה קו מעוקם קצת, לסימן שהוא ר”ת, וטעה הסופר הקדמון, ולא הבין מהו קרו”ת, וחשב שהקו העקום שעל המלה קרו”ת, הוא “נון” תלויה, והכניס אותה בתוך השורה, ויצאה לו “קרנות”, שהיתה ידועה להמעתיק ממקומות אחרים[53] בניגוד לת”ח, אבל באמת … יושבי הקרקסאות והתיאטראות נקראים אנשי דמים ומרמה”, כי “רואים שתיאטראות וקרקסאות, בכלל מושבי לצים הללו, שהיו בהם ענינים של שפיכת דמים ע”י האיצטדינין, וענינים של מדיניות ופוליטיקה[54] של רומי, שהיתה טבועה בשקר ומרמה[55] … ועליהם נאמר באמת: והם יורדים לבאר שחת, שטופים בשפיכות דמים[56] במלחמת השחוק[57] שלהם ובמלחמות ממש המאבדים את העולם, בניגוד לדרכי החיים של תוה”ק המקיימת את העולם ומביאה לו שלום וברכה, ועד כמה הדברים מכריחים שהנוסחא האמיתית היא: “לא שמת חלקי מיושבי קרקסיאות”, תוכיח נוסחת הירושלמי כאן: “ששמת חלקי מיושבי ביהמ”ד ובתי כנסיות ולא שמת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות … ומצוה לתקן“.
הרב קוק בראייתו השווה את ה”צד השלילי” של הבבלי לזה של הירושלמי, אף שאין לדמות נוסח תפילה ארץ ישראלי לנוסח בבלי.
התגובות ל”תיקונו” של הרב קוק.
הצעת התיקון של הרב קוק זכתה ל”הסכמתו” של אליעזר בן יהודה, אשר במלונו כתב בהערה[58]: “צדק רא”י הכהן קוק בהערתו שאין קרנות כאן אלא טעות סופר קדומה מאוד במקום קרו”ת ר”ת של “קרקסיות ותיאטריות”, אך היו גדולי תורה ואחרים, שכשהתייחסו לתיקונו של הרב קוק, הם שללו את תיקונו מכל וכל, ובאותה עת ענו על שאלותיו בצורת שונות ותמוהות:
הרב מ”מ כשר:
התייחסותו לדברי הרב קוק היא בדונו[59] בפסולין לדון, שהאחד מהם הוא “יושב הקרנות” ולאחר שציין שרש”י מפרש שיושבי הקרנות הם “תגרין”, הוא מציין לדברי האבות דר”נ שכתב[60]:
“וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ כיצד? מלמד שלא יתכוין אדם לישב עם יושבי קרנות בשוק. שכל זמן שאדם יושב עם יושבי קרנות בשוק נמצא בטל מן התורה, שנאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, כי אם בתורת ה’ חפצו[61] … ומדברי אבות דר”נ “יושב קרנות בשוק” מפורש שהעיקר כפירוש הערוך ופירוש שני של רש”י שלא מיירי מיושבי חניות, אלא מעמי הארץ שעמלין בדברי שיחה בטלה”.
ובהערתו לדבריו אלה הוא כותב:
“וע”פ שנתבאר לעיל, אין מקום לתיקון שהובא בגנזי קדם[62] שט”ס יש כאן במלת קרנות, וזה ר”ת של קרקסאות וצ”ל קרות”א, ונעשה קרנות על יסוד דברי הירושלמי בנוסח התפילה: ולא שמת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, נעלם ממנו שכן מבואר באבדר”נ …”.
ויש להעיר על דבריו:
הרב כשר טוען “שהעיקר כפירוש הערוך ופירוש שני של רש”י שלא מיירי מיושבי חנויות, אלא מעמי הארץ שעמלין בדברי שיחה בטלה”, והרי בדברי רש”י ישנו פירוש אחד, של שתי דמויות “שוות” העוסקות בדבר שיחה בקרנות, האם לא ייתכן שגם יושבי החנויות מבלים את זמנם החופשי בשיחות בטילות?
הרב ראובן מרגליות:
גם הוא התייחס לדברי הרב קוק בדונו בפסולים לדון, והוא כותב[63]:
“ומרן הגראי”ה קוק[64] תמה לפירש”י איך ייתכן לומר על כלל יושבי חניות ותגרים … וכתב להגיה קרו”ת … ומבלי להגיה נראה שהכוונה על המוזכרים במסכת סנהדרין[65] “ראשי גייסות יושבים בקרונות של זהב”, בכתובות[66]: “נבעלת בשעת קרונות כשרה לכהונה”, ומבואר בב”ר[67]: “ונדמו כולן לחיילות של מלך, מהן יושבין בקרנות … פגע ביושבי קרנות”, ובגיטין[68]: “שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר”, ובסוטה[69]: “ושמע קול קרונות והרתיע”.
נחמן צבי געצאוו כתב[70] שיש לגרוס “קרונות” במקום קרנות, (מעין מה שכתב הרב מרגליות שדבריו הובאו לעיל), אלא שיושבי הקרונות בהסברו אינם חיילים אלא יושבי עגלות המרוץ, וגם הוא רוצה למצוא ראייה לפירושו מנוסח הירושלמי, (כנסיונו של הרב קוק).
אברהם בורשטיין כתב[71]
פירושם של הר”ר מרגליות ושל געצאוו, הוא פירוש תמוה לא פחות מהגהתו של הרב קוק, שהרי קשה לומר שמחבר התפילה כשכתב: שלא שם חלקי בין “יושבי הקרנות”, התכווין לומר שלא שם חלקי בין החיילים יושבי הקרונות, או בין רוכבי עגלות המירוץ, וכי מה להם ותפילת בית המדרש[72].
גם ציונו של הרב מרגליות לגיטין[73]: “שמונים [אלף] קרני מלחמה” אינו מובן, שהרי לפירש”י שם[74] ובמקומות אחרים[75], “קרני” הוא במשמעות קרני תרועה שתוקעים בהם, ולא מלשון קרונות שיושבין בהם.
האדמו”ר מליובאוויטש:
התיחסותו לדברי הרב קוק היא באגרת תשובה[76] למי ששלח לו את מאמרו “יושבי קרנות”
באגרת זו כותב האדמו”ר:
“הנני מאשר בזה קבלת מכתבו מג’ מ”ח ואח”כ נתקבל גם כן הירחון “ביהכ”נ” חוברות כ-כא.
ובמה ששואל לחוו”ד ע”ד מאמרו[77] יושבי קרנות אשר מסקנתו להגי’ בתפלת ר”נ בן הקנה (ברכות כח, ב) יושבי קרו”ת במקום קרנות ופי’ הר”ת הוא יושבי קרקסאות ותיאטראות ומסתייע מהירושלמי שם פ”ד ה”ב שגירסתו ולא נתת חלקי בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות ועד”ז נמצא בסידור מנהג רומי רצ”ז ובמחזור רומניא רנ”ה (כ”כ בסידור עם פי’ עולת ראי’ להרב קוק ע’ שמג).
הנה אחרי בקשת סליחה, חידוד נאה הוא אבל אין נ”ל להגי’ כנ”ל ומכמה טעמים:
א) רש”י בברכות שם וכמה ראשונים[78] הביאו הגירסא יושבי קרנות ופירשוה חנונים וכיו”ב.
ב) לא מצאתי בשום מקום בקשר עם קרו”ת הבטוי יושבי כ”א הולכי[79]. יעוין במקומות המסומנים בערוך השלם, וצע”ק בע”ז יח. ב. ההולך כו’ ה”ז מושב כו’.
ג) אם בתפלה היום יומית כנראה[80] של אחד מראשוני התנאים ושהאריך ימים[81] הי’ הסדר[82] קרקסאות ואח”כ תיאטראות בודאי שהי’ משתרש נוסח זה בכ”מ. ובפועל הרי מלבד ב’ או ג’ מקומות* הנוסחא בש”ס ומדרשים היא טיאטראות ואח”ק קרקסאות וכ”ה גם בירושלמי שממנו מסתייע.
ד) תועלת הר”ת ואז הוא מצוי, כשבא במקום תיבה רגילה ולא כמו בנדו”ד, כשמקצר תיבות משפה זרה ושבאו בתושבע”פ רק פעמים מספר. ובמס’ זו לא באו כלל מלבד בפעם הזאת. וידוע שבזמן המעתיקים הי’ כל ספר וספר קובע ענין לעצמו מפני גודל הטרחא וההוצאה שבמלאכת ההעתקה הגהה וכו’.
ה) לכאורה קשה יותר לישב הם עמלים[83] איושבי קרו”ת לפי גרסת הירושלמי מליישב “הם רצים לבאר שחת” איושבי קרנות ע”פ דעת רז”ל בחומר ענין אונאת המדות וכו’, וראה לדוגמא מרז”להובא ברש”י עה”ת[84] שאם שיקר במדה כו’ מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם!
נחמן צבי געצאוו כתב[85] שיש לגרוס “קרונות” במקום קרנות, (מעין מה שכתב הרב מרגליות שדבריו הובאו לעיל), אלא שיושבי הקרונות בהסברו אינם חיילים אלא יושבי עגלות המרוץ, וגם הוא רוצה למצוא ראייה לפירושו מנוסח הירושלמי, (כנסיונו של הרב קוק).
אברהם בורשטיין כתב[86]
____________
לדברי הרב קוק,”יושבי הקרנות” שבתפילת בית המדרש, הוא “שבוש שהתאזרח”, אלא שקשה לומר שהיא טעות שטעו בה כל הראשונים[87] ולא היה מי מהם שהבחין שלפניו טעות[88], ואם ההוכחה היחידה לשינוי הגירסא היא קושיתו, ידועים דברי הרא”ש[89] “שאין לעשות בנין בלי יסוד, כי באו להחמיר ולומר סברות רחוקות ודחוקות מכח קושיא, ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין”, ואין ספק שעיון בטענות הרב קוק לשינוי הגירסה יגלה שטענותיו אינן טענות, ואם ישנה כאן “טעות שהתאזרחה”, הרי היא הנקודה שנוספה ע”י מדפיס טועה בזמן מן הזמנים בתוך דברי רש”י, והיא שגרמה לשאלות הרב קוק ולהסברים התמוהים של המגיבים על דבריו.
“שיבושים שנתאזרחו בספרים”.
בעיית ה”שיבושים שנתאזרחו בתלמוד” היא בעיה ידועה[90], שיבוש שתחילתו בסופר שטעה בהעתקת כתבי יד, הועתק ממנו ע”י סופרים שבאו אחריו, וכשהמגיהים בבתי הדפוס הראשונים הבחינו בטעות הם “תיקנו” את הטעות כהבנתם, ועי”כ גרמו לטעויות ע”ג טעויות, ולא אחת טעו סופר או מגיה בפענוח טועה של ראשי תיבות[91], הבעיה החריפה עם התפשטות הדפוס, כשהמהדורות ה”חדשות” לא היו אלא דפוס-צילום של המהדורה הקודמת, וכך עברה הטעות הראשונה מהוצאה להוצאה, ואף היו מקרים שטעותו של סופר שבהעתקת כתב היד, או המדפיס של מהדורת הדפוס הראשונה הפכה להלכה[92] וכשגרמה לקושיות ותמיהות, ענו עליהן בתירוצים תמוהים עוד יותר.
גם הרב קוק וגם המערערים על תיקונו הבינו שבדברי רש”י שני פרושים למהותם של יושבי הקרנות:
האחד: “חנוונים”, והשני: “עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה”.
ולכן, כשהרב הרב קוק שאל במה חטאו החנוונים, הוא השיב שלפנינו ט”ס, הרב מרגליות הגיב על שאלותיו וטען שיורדי הקרנות אינם חנוונים אלא חיילים יושבי קרונות, הרב כשר טען שהעיקר הוא כפירוש הערוך והפירוש השני של רש”י שלא מיירי מיושבי חניות אלא מעמי הארץ המבלים את זמנם בקרנות הרחוב, והאדמו”ר מליובאוויטש השיב שייתכן שהחנוונים ירדו לבאר שחת בגלל כשלונם ב”אונאת המדות”.
אילו ראו את המהדורות הראשונות של דפוסי התלמוד, הם היו מוצאים שהנקודה המפסקת בפירש”י בין החנוונים ועמי הארץ כפי שהוא לפנינו, (וכן בפסולין לדון) אינו אלא ניקוד של מדפיס.
הנוסח בפירש”י שלפנינו (ואף בהוצאות החדשות “המדוייקות”[93] המבוססות על הוצאת האלמנה והאחים ראם), הוא:
“מיושבי קרנות – חנוונים. או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה”.
בעוד שבמקור היה:
“מיושבי קרנות – חנוונים או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה”.
לפי גירסת פרש”י שהיתה בדפוסים הראשונים, אין כאן שני פירושים אלא פירוש אחד שלפיו היושב בבית המדרש מודה לה’, שהוא זכה להיות בבית המדרש, ואינו מן החנוונים ועמי הארץ היושבים בקרנות הרחוב ועוסקים בדברי שיחה.
יושבי הקרקסאות והתיאטראות שבתפילת בית המדרש שבירושלמי.
לשם הבנת הסיבה מדוע הוכנסו יושבי התיאטראות והקרקסאות לתפילתו של יושב בית המדרש, עלינו לבחון מה היתה גישת החכמים אל הישיבה בתיאטראות.
התיאטרון[94] בצורותיו השונות[95] שהיו צורת בידור נפוצה בכל רחבי האימפריה הרומית, ו”הגיעו” גם לארץ ישראל”, ראשיתו בזמן המתיוונים, שעליהם מצאנו במקבים[96]:
” … בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמר: נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו, כי מהיום אשר סרנו מהעמים מצאנו רעות רבות ויטה הדבר בעיניהם ויתנדבו אנשים מהעם וילכו אל המלך, וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים ויבנו גמנסיון בירושלים כמשפטי הגויים, ויעשו להם ערלה ויעזבו ברית קודש ויצמדו לגויים ויתמכרו לעשות רע”.
השפעת הגמנסיון היתה כזו, שהכהנים היו מפקירים את עבודת המקדש כדי לראות את המשחקים השונים:
” … ועד מעלה כזו הגיעה ההלניות ומדות הנכרים … עד אשר הכהנים חדלו להיות קנאים לעבודת המזבח ובבזותם את המקדש ובעזבם את הקרבנות היו ממהרים אל ככר ההתאבקות …[97]“.
לאחר הפסקה בזמן המכבים, חודשה בנייתם בתחילת שלטונו של המלך הורדוס שהקימם בעיקר בערים הנוכריות, אך במשך הזמן נבנו מבנים מסוג זה גם בערים היהודיות, בציפורי נחשף תאטרון רומי, בטבריה היה אצטדיון, ובחפירות ארכיאולוגיות נחשף שם גם תיאטרון, וסביר להניח שביקורם של תושבי העיר היהודים (שהיו החלק השליט בערים אלה) במקומות אלו, היו “איום” רוחני ליהודים, והם היו הסיבה לאמירות הרבות של התנאים (והאמוראים) בגנות ההליכה אל התיאטראות והקירקסים, מפני שאין להניח כי אמירות חז”ל משקפות רק עמדה עקרונית בעניין תרבות הבידור ולא את המציאות בשטח, שהרי אילו היתה האוכלוסייה היהודית נמנעת מביקורים במקומות הללו, לא היו חז”ל מתייחסים למקומות אלו פעמים כה רבות, שהרי ידוע כי ביטויי התנגדות של חז”ל להתנהגויות מסויימות, שיקפו לא אחת מציאות חברתית שהייתה מקובלת בציבור, והם מתחו ביקורת על מציאות זו ולעתים אף נוקבת.
ההתנגדות לבניית התיאטראות של הורדוס והישיבה בהם[98], היתה עוד מאז בנייתם של התיאטראות הראשונים בארץ ישראל על ידו.
לדברי יוזפוס[99] נבנו התיאטראות הראשונים, ביריחו[100], בקיסריה[101], ובירושלים[102], וכי בניית התיאטרון המפואר ע”י הורדוס בירושלים עוררה מורת רוח רבה בקרב היהודים:
” … מאחר והורדוס פרץ את גדר חוק האבות, והתחיל לפרע במנהגים נכרים, ולערוך בתיאטראות אלו התגוששויות, קרבות בין חיות טרף וקרבות בין חיות ובני אדם שנידונו למיתה, משחקים שהיו להשתוממותם ולעונג נפשם של הנוכרים, אך לבני הארץ הם היו הפרה גלויה של החוקים הנערצים עליהם, שכן כחטא נראה להם הדבר, להשליך בני אדם לחיות לשם הנאתם של בני אדם אחרים ממראה עיניהם, וכן נראה להם כחטא להמיר את חוקיהם במנהגי נוכרים”.
ההתמרמרות הגיעה לשיאה, כאשר נפוצו שמועות שהורדוס הכניס “צלמים” לתוך האמפיתיאטרון, (כפי שהיה הדבר בתיאטראות הרומיים), ואף שרוחם של רוב התושבים “נרגעה”, לאחר שהורדוס הראה להם את הקירות החשופים של התיאטרון, לא נרגעה רוחו של ציבור “קנאי” קטן שלא השלים עם עצם הקמת התיאטרון בירושלים, מהיות התיאטרון ומשחקיו “מנהגים זרים ליהדות”, גם ייתכן, שהתנגדותם היתה מפני שמשחקי התיאטראות הזכירו להם את משחקי המתייונים[103].
עיון בטעמי ההתנגדות לתיאטרונו של הורדוס, כפי שהם בדברי יוזפוס יגלה, שאף שהטעם העיקרי להתנגדות לתיאטרונו היה מפני שהתיאטרון וכל מה שהיה בו הוא “נטע זר ליהודים”, מ”מ כאשר התברר לציבור שאין בו צלמים, נשכחו אצל רוב הציבור כל טעמי ההתנגדות האחרים כלא היו והוא הפסיק ל”בטא” את התנגדותו לישיבה בתיאטרון, מלבד קומץ קנאי, אם כי ייתכן שהיא עדיין היתה ב”תוך” הציבור, שהרי כאשר רצחו את המלשין שגילה להורדוס שקשרו קשר לרצוח אותו על שהקים את התיאטרון, היו עדי ראיה רבים שסירבו לשתף פעולה עם השלטונות.
ג’וזפוס גם מספר[104] על אסיפת עם שהיתה נגד אגריפס המלך בעת בואו לביקור בקיסריה, שאורגנה ע”י “שמעון” (“שהיה מוחזק בקי בחוקים”) שדרש שלא ירשו את כניסתו של אגריפס לבית המקדש, מפני ש”אינו חסיד
