Strife between Men

By Rabbi Shnayor Burton

This is an
excerpt from his forthcoming book [אורות יעקב [דרושים נבחרים על חיי
האבות, Oros Yaakov [selected essays on the forefathers]. 

This essay,
entitled ריב בין אנשים (Strife between Men),
deals with Lot and Avraham – their own changing relationship and the
relationship of the nations descended from them. It demonstrates that the
complex treatment of Amon and Moav, and Ruth’s role therein, are rooted in the
Sodom narrative, Lot’s connection to that city and his daughters’ actions; and
that all of this is alluded to in an unlikely place: the Halachic parsha of
strife between men –  כי יהיה ריב בין אנשים in דברים פרק כה.

וגם
ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים׃ ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו . . . ולא
יכלו לשבת יחדו׃ ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט . . . אל נא תהי
מריבה ביני ובינך . . . כי אנשים אחים אנחנו . . . הפרד נא מעלי וגו’ [בראשית יג ה-ט]

לא
יבוא ממזר בקהל יי גם דור עשירי לא יבוא . . . לא יבוא עמוני ומואבי בקהל יי גם
דור עשירי לא יבוא . . . על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים . . . לא תדרוש שלומם
וטובתם כל ימיך לעולם׃ לא תתעב אדומי כי אחיך הוא וגו’ [דברים כג ד-ח]

כי
יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע׃ והיה
אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר׃ ארבעים יכנו . . . מכה
רבה ונקלה אחיך לעיניך׃ לא תחסום שור בדישו׃ כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן
אין לו לא תהיה אשת המת החוצה . . . יבמה יבוא עליה . . . ויבמה וגו’ [דברים כה א ה]

האדומי
לא נדחה עד עולם. אף שהיה בדין להרחיק את אדום מחמת מעשיו הרעים ואכזריים, אך הלוא
אח עשו ליעקב; אין לתעב אח והוא מקבל רחמים לפנים משורת הדין. לא כן עמון ומואב:
הם סובלים את מלוא תוקף מידת המשפט. כראויים לתיעוב הם מקבלים את גמולם ואין
מרחמים בדין. אך גם עמון ומואב אחים הם לנו, לוט זקנם מכונה כך במפורש בפי אברהם
אבינו: ‘כי אנשים אחים אנחנו’. למה להם לא מגיע אהבת אחים?

הפתרון
טמון בפענוח התואר שהעניק האב ללוט: ‘אנשים אחים’. שתי בחינות בתואר זה, שני
צדדים: איש וגם אח. זאת אומרת, לוט ואברהם יכולים וחייבים להיות אחים מקורבים, אבל
אין קרבה זו מובטחת ללוט. איש-אח הוא; איש שעשוי להיות אח ואח שעלול להיות איש
נכרי בלבד. מדרגתו תלויה ועומדת: הריב והפירוד מהווים סכנה להמשכיות מעלתו הרמה
כאחיו של הצדיק, שמא יקלקל; הריב יתגבר ויתגלע בלא שליטה ולא ייחשב עוד אלא איש
נכרי.

ואכן
כך היה – האח נהפך לאיש גרידא. לוט נפרד מאברהם ובחר לשבת בערי הכיכר, איש-אח
המצטרף עם אברהם בלכתו לארץ כנען התרחק מדודו הצדיק וברכת הארץ אשר יראה לו ה’,
הלך אחר עיניו והתאווה לשבת בסדום הדומה לארץ מצרים. ואנשי סדום רעים וחטאים לה’
מאוד, הם יסובו על הבית להרע למלאכים שירדו לבקר ולראות את מעשיה, אינם מכבדים
אורח ומתאווים למעשה נבלה; כך היא מידת אנשי העיר, אנשי סדום, ולוט המצטרף עמהם
מתאחד עם סדום ומתנכר מן הצדיק.

אך
לא מיד לאחר פרידה זאת נהפך לוט לאיש גרידא, סדומי בלתי ראוי לחנינה – הפירוד נגמר
רק אחרי הנסיון להציל את לוט, ויחד איתו שאר אנשי סדום.

כי
פעמיים התעסק אברהם בפרשת סדום, ומעמדו של לוט מידרדר מן האחת לשניה מאח לאיש:
במלחמת ארבעת המלכים את החמישה ובמהפכת ערי הכיכר. בפעם הראשונה כל דאגתו של אברהם
נתונה בעד לוט אחיו היושב בסדום, כפי שנאמר: ‘ויקחו את לוט . . . בן אחי אברם . .
. וישמע אברם כי נשבה אחיו . . . וגם את לוט אחיו ורכושו השיב’ [בראשית יד יב-טז]. טרם התייאש אברהם מלקרב את לוט; קשרי האחווה מזכים אותו
במאמצי דודו להילחם בעדו ולהצילו. באותה שעה, אף שכבר היה הריב והפירוד מן הצדיק
שבעקבותיו התיישב בסדום, עדיין נחשב לוט לאחיו של אברהם – מפני שעוד לא היתה רעת
אנשי סדום עצמם מוחלטת. כמנצח בקרב הענק הזה היה ראוי אברהם למלוך על כל אנשי סדום
וכל הרכוש משעובד לו ואיתם לוט. מתוך כוונה זו – להחזיק בשלל המלחמה – נתן אברהם
מעשר מכל, שהרי אין אדם מעשר ממה שאינו מתכוון להחזיק בו. ואם כל אנשי סדום היו
נכנעים לאברהם וסרים למשמעתו לא היו אנשיה רעים וחטאים לה’ עוד, ואף ניכורו של לוט
היה מתבטל. לוקח נפשות חכם היה אברהם וכל הנפש בידו, הכל מוכן לגאולה ותשובה שלמה
והצדק שולט, אנשי סדום מכירים במעלת אברהם ובן אחי אביו מתאחד שוב איתו – אלא שיצא
מלך סדום לקראתו ואמר: ‘תן לי הנפש והרכוש קח לך’ [שם כא].
כלומר: ‘אכן נצחת בקרב והרכוש מגיע לך, אך הנפשות כולם עדיין סדומיים הם ורוצים
להיות תחת שליטתי, להמשיך להתנהג בדרכה של סדום’. כשמוע אברהם כן נחלש כוחו ועזב
את אנשי סדום ולא הכניסם תחת כנפי השכינה. נשארו אנשי סדום רעים וחטאים ונפש לוט
אבודה איתם.

בכך
נגמר נסיונו של אברהם לשמר את קרבת לוט אחיו, להשקיט את הריב ולהשתיק מדון, בלתי
מתייאש מקרובו. כך אמרו חז”ל:

וישמע אברם כי נשבה
אחיו’ – וכי אחיו היה? אלא ראה ענותנותו של אברהם: אחר אותה מריבה שכתוב ‘ויהי ריב
בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט’, אעפ”כ היה קורא אותו ‘אחיו’ דכתיב:
‘כי אנשים אחים אנחנו’.[1]

האח
המתנכר שערק לסדום עודו יכול להתאחד ולא להפוך לאיש גרידא – אבל רק בשעה שאין רעת
אנשי סדום מוחלטת, בעוד לא דחו מלכו ואנשי עירו את מעלת אברהם בשתי ידיים.

לכן
בפעם השנייה – במהפכת סדום – אין לוט בן אחי אברהם זוכה לטיפול מיוחד מאת דודו.
אין אברהם מתפלל בעד לוט ולא מנסה להצילו. מתעלם אברהם מקרובו ומתנהג כאילו אין לו
זיקה מיוחדת לאיש היושב בשער סדום. עמדת אברהם אז היתה שגורלו של לוט יוכרע על פי
גורל כל אנשי העיר: אם עכשיו אין בה עשרה צדיקים המכריעים את כל המקום לכף זכות אף
לוט ילך לאבדון עם שאר אנשי העיר, אנשי סדום. בסוף אכן ניצל לוט בזכות אברהם –
ובזה נדון בהמשך – אך אין אברהם שם לבו לגורלו של בן אחיו. אז, כפי שיבואר עוד,
כבר נתקלקל לוט בקלקולה של סדום. כשאר אנשי סדום החטאים, מגלי עריות, אף הוא אינו
נמנע מלהציע את בנותיו לכל אנשי העיר לעשות להן כטוב בעיניהם. איש הקורא לאנשי
סדום: ‘אל נא אחי תרעו הנה נא לי שתי בנות . . .’ [בראשית יט ח]
איננו אח לאברהם. ‘אנשים אחים אנחנו’ – אך הריב בין האחים השפיע על הקרבה ונהפך
לוט לאיש גרידא, אח לסדומיים, וזרעו מתועב עד עולם.[2]

כל
ההידרדרות הזו במעמדו של לוט התחילה מכוח הריב בין הרועים, כפוטר מים ראשית המדון,
מתרחב והולך; ריב גורם לפירוד והנפרד לא נטש את הריב אלא נהפך לסדומי רע; הפילוג
קבוע עד עולם.

‘כבוד
לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע’ [משלי
כ ג] – ריבו של לוט המיט עליו קלון
תחת כבוד, וכפי שדרשו חז”ל:

‘לתאוה יבקש נפרד’ [משלי יח א]:
זה לוט. ‘בכל תושיה יתגלע’: שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות – ‘לא יבוא
עמוני ומואבי בקהל יי’; דתנן – ‘עמוני ומאובי אסורין, ואיסורין איסור עולם’ [משנה יבמות ח ג].[3]

לא
רק פסוקי משלי אלא גם הלכות המריבה – פרשת ‘כי יהיה ריב בין אנשים’ – רומזות לכל
נבכי סיפורו של לוט. אף לימוד זה נפתח במדרש חז”ל:

‘כי יהיה ריב’ – אין
שלום יוצא מתוך מריבה. וכן הוא אומר: ‘ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה
לוט’. מי גרם ללוט ליפרש מן הצדיק ההוא? הוי אומר: זו מריבה![4]

בדרשה
זאת, החושפת את הקשר בין פרשת המריבה לפרשת ריב לוט, רמזו חז”ל ופתחו פתח
לקריאת כל פרשת ‘כי יהיה ריב בין אנשים’ כמדרש לסיפורם של לוט וצאצאיו, עמון
ומואב. כפי שיבואר, כל פרטי הפרשה מרמזים לפרטי תהליך דחיית לוט, שנהפך לאיש תחת
אח מחמת ריב, זרעו פסול עד עולם, אך בסופו של דבר חוזר ומתקשר לכלל ישראל, בת בתו
רות מתקבלת ולא מתועבת, צד האחווה חוזר וניעור והרי הוא כאחיך – הכל מרומז בפרשה
זאת. מה כוחו של לוט ומה זכותו להתקבל כאח רק מצד בנותיו? איך מתייחס כלל ישראל אל
זרעו, ואיך התנהגות זאת מביאה בסוף להשבת האחווה? הכל מרומז בפרשה זאת. אבל קודם
הבה נסוב אל פרשת מהפכת סדום עצמה ונלמוד מה הפך את לוט לסדומי ופסל אותו ואת
זרעו, ומהו מקומן של בנות לוט בכל זה.

שני
חטאי סדום כתובים בפרשת וירא ומפורטים בפי יחזקאל הנביא: גילוי עריות ושנאת זרים.
אנשי העיר אמרו: ‘איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם’ [בראשית יט ה];
מבקשים להוציא את האורחים מבית לוט הנותן להם מחסה ולעשות תועבה כנגדם. ובכן אמר
הנביא:

הנה זה היה עון סדום
אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט . . . ויד עני ואביון לא החזיקה׃ ותגבהינה ותעשינה
תועבה לפני וגו’
[יחזקאל טז מט-נ]

רוב
עושרם – כיכר הירדן היתה ‘כולה משקה . . . כגן יי כארץ מצרים’ [בראשית יג י],
משופעת במים – הביא להם שלווה והשקט, שהביאו לגאווה, ומידה זו למעשי אכזריות
ולעשיית תועבה מתוך גבהות. כל זאת ראו המלאכים ההולכים לבקר את סדום ולראות את
מעשיה, לראות אם ימצאון שם עשרה צדיקים – ואין, ונגמר דין העיר לכלייה.

בדרכם
לסדום ראו שלושת האנשים את ההפך בבית אברהם. הצדיק מכניס אורחים ומטיב להם; ואיה
אשתו? הנה באוהל – צנועה היא. מעט מים בבית אברהם, ממהרים להכין לחם, אוכלים
ושבעים ומברכים את ה’. שם לא יבואו לשלוות השקט, רום לבב ושכחת ה’.

מהי
מדרגת לוט במערכה זאת? בבית אברהם נראה חסד ופרישות מעריות, וברחוב סדום –  ההפך. לוט עצמו, בן אחי אברהם אבל גר בסדום,
ממוצע הוא בין אברהם ואנשי סדום. הוא דואג ששום נזק לא יקרה לאורחיו, בעל חסד,
מכניס אורחים ומגן עליהם. ואילו לתאוות העריות אין לוט מתנגד באופן עקרוני. ‘אל נא
אחי תרעו’ – אם בנותיו תהיינה מופקרות לתאוות אנשי סדום, אם אנשי סדום כולם יתעללו
בהן לעשות להן כטוב בעיניהם, אין זה רע בעיני לוט, אח לסדומיים. ‘רק לאנשים האל אל
תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי’ – את מידת החסד למד לוט היטב מדודו, אך לא מידת
פרישות מעריות.

אלו
דברים שבין בית אברהם לרחוב סדום: חסד ופרישות מעריות. כגמול למעשי סדום הרעים
שמיה כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, יושביה כמו כן ימותון; ואילו אברהם אבינו ושרה
אמנו, רודפי צדק ומבקשי ה’, הם ראויים לישועת ה’, הם חוזרים לנערותם כמדבר החוזר
לעדן, ושרה אומרת: ‘אחרי בלותי היתה לי עדנה’, זרע הקודש – נולד מן אברהם המהול –
לה’ הוא.

ולוט
באמצע. בכמה דרכים שווה לדודו, ובכמה דרכים מושפע מאנשי העיר: אחרי שמל אברהם נראה
אליו ה’ ושלושה אנשים בדרך לסדום, והוא יושב פתח האוהל כחום היום; שניים מן
המלאכים מגיעים לסדום בערב, ולוט יושב בשער סדום. אברהם רץ לקראתם, משתחווה; אף
לוט קם ומשתחווה. אברהם מזמין את האנשים להשען תחת העץ, להתקרר בצל אילן השתול ליד
בית הצדיק; לוט מגן עליהם בצל קורתו. שניהם מכניסים אורחים ומאכילים אותם, בעלי
חסד. אך לוט גם נמשך לסדום, שלא כאברהם. לשאלת האנשים ‘איה שרה אשתך?’ באה התשובה:
‘הנה באוהל’; ולשאלת אנשי סדום ‘איה האנשים?’ באה התשובה: ‘הנה נא לי שתי בנות . .
. אוציאה נא אתהן’ וגו’. ואברהם ממהר תמיד ואין שלוות השקט בביתו, רץ לקראתם ורץ
אל הבקר, אבל לוט מתמהמה, עודו מפותה ממידות סדום.

והשאלה
נשאלת מאליה: אברהם ושרה זקנים הקדושים – העומדים בקצה הקוטבי כנגד אנשי סדום –
נתברכו בזרע קודש, זרע קהל ה’ הנולד באופן ניסי בעדנה הבאה אחרי בלות, שלא כדרך כל
הארץ, בשעה שסדום הדומה לעדן חרבה ובלה לנצח. מה יהיה עם לוט וזרעו? הוא הוצא
מסדום ונמלט על נפשו, אך מתמהמה ומשתהה, קשה לו להיפרד מעירו ורכושו ולצאת לגלות –
והוא שייך למידות סדום, נמשך אחר תאוות העריות כמותם. האם עוד מחזיק לוט במעמד
קרבתו לדודו שנעשה אב לקהל ה’? האם מידת חסדו וחנינתו תציל אותו מלהיחשב כסדומי
אבוד? איך אנחנו צריכים לסווג איש רב-פנים זה, המעורב צדק ורשע: כאחיו של אברהם
הצדיק או כסדומי רשע?

על
שאלה זאת עונה סיפור לוט ובנותיו במערה:

ותאמר הבכירה . . .
אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ׃ לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה
עמו ונחיה מאבינו זרע . . . הוא אבי מואב עד היום . . . הוא אבי בני עמון עד היום׃ [בראשית יט לא-לח]

אב זקן – כאברהם. ודרך כל הארץ
אבדה – כמו שרה, חדל להיות לה אורח כנשים. אלא שהפתרון באוהל לוט איננו הולדה
ניסית קדושה אלא הולדת עריות פסולה. ‘כל
מי שלהוט אחרי בולמוס העריות סוף שמאכילים אותו מבשרו'[5] – והאיש
המציע את בנותיו לכל אנשי סדום לבסוף בא עליהן בעצמו; ובזאת חלט את עצמו לסדומי
כשאר אנשי העיר, נכרי לאברהם, ובניו כבני סדום. אבהות לוט היא ההפך של האבהות
הקדושה, בשורת שלושת האנשים לאברהם ושרה בדרכם לסדום. זרע קודש ניסי הנולד מן
המהול לא יתערב בזרעו של לוט, כארץ פרי נעשתה מלחה נעשתה אשתו נציב מלח והוא הוליד
מבנותיו במידת סדום, שלא כדרך כל הארץ. הבנים לישראל – זרע אברהם מבורך; וזרעו של
לוט פסול לעולם, גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה’, כממזר.

‘מואב
כסדום תהיה ובני עמון כעמורה . . . מכרה מלח ושממה עד עולם’ [צפניה ב ט].
כי יהיה ריב בין אנשים הריב יתגלע ולא ישקוט, והאחים מתרחקים ומתנכרים עד עולם.

לוט
נפסל ונדחה עד עולם ואין יחס בין זרעו לזרע אברהם; הכף הוכרע והוא נידון כסדומי
מגלה עריות. אך אם הקלקול נמצא בו, הלוא נמצא בו גם דבר טוב ממידות אברהם: מידת
גמילות חסדים והכנסת אורחים – ולמה אין מידתו זו מצילתו ושומרת על מעלתו ויחסו
לאברהם? וכי אין במידת החסד לבדה די לקבוע אדם כאחי אברהם?

תשובה
לשאלה זאת נמצאת בטעם האיסור שיבוא עמוני ומואבי בקהל ה’:

לא
יבוא עמוני ומואבי בקהל יי . . . על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם
ממצרים

חסד לוט נעלם ואיננו. בני בניו
של המתחסד ועושה משתה ומצות, אכזריים הם כלפי בני ישראל ולא שמרו על מידת אביהם
הזקן. זאת אומרת: מידת החסד לבדה בלי פרישות מעריות אינה מתקיימת. השקוע בחיי
החומר ולהוט אחר העריות, מחבב את העושר ורוכש
השקפה חומרית כלפי החיים, ומכוח השקפה זאת מתגאה בגופו ונוטה אחר התאוות – אדם זה סוף סוף ייעשה אכזרי. המתגאה בגופו ובממונו לא יחמול על אומללים, פחותי יכולת, ולכן בעיניו פחותי
ערך ממנו. לוט עכר את שארו ובא על בנותיו,
קובע את עצמו כסדומי, ובסופו של דבר נעשה אכזרי כאנשי סדום. בטלה האחווה ואין בינו ולצדיק
שום השתוות ודמיון; איש גרידא מרוחק ממשפחת הקדוש. רק חסד אברהם הצמוד לפרישות
מעריות נשמר לדורותיו הקדושים.

כך
ירד לאבדון ההולך אחר עיניו. תחילה הצטרף לוט ללכת עם דודו אל הארץ אשר יראה לו
ה’, וכתלמידו של אברהם אבינו היה מוכן לקבל את כל תורתו, מתעלה בקדושה ודגול במעשי
חסד. אז נחשב הוא לאחיו של אברהם; אלא שנשא עיניו וראה ארץ הכיכר תחת ‘הארץ אשר
אראך’, נפרד מן הצדיק וחבר אל הרשעים וקדושתו הולכת ונחלשת עד שנשקע בתאווה. הוא
עצמו שמר לפחות על מידת החסד, אך מידת התאווה עשתה את שלה מדור לדור, מחלשת כל
מידה נכונה, עוכרת ומשחיתה את הנפש הנגועה בה, עד אין צדק בביתו של לוט וזרעו
מקולקל לגמרי – הריב התגלע ולא נשארה שום אחווה בין עמון ומואב וכלל ישראל.

לוט
נפסל, אין תקנה לזרעו עד עולם, כל אנשי עמון ומואב אסורים לבוא בקהל – לכאורה. אך
ישנה דרך אחרת להסתכל על הדברים. מבט מעמיק יותר בסיפורו של לוט, בירור מי הוא
האשם בקלקולו של לוט ומי לא, יגלה צד כשרות ולכן צד אחווה וצד היתר ביאה בקהל ה’.

הבה
נשפוט את משפט עמון ומואב.

מי
נשא את עיניו לראות את כיכר הירדן? לוט. מי הציע להוציא את בנותיו מן הבית ולהפקירן
לכל אנשי העיר, קורא לאנשי סדום ‘אחי’? לוט. איש זה אכן להוט אחר העריות, וקיבל את
מה שראוי לו והאכילוהו מבשרו. הכל מחמתו: הוא נמצא אשם במשפט. אך בבנותיו אין
אשמה: מוצעות בעל כרחן לאנשי סדום, משמרות על זרע אנושי מן אביהם בחשבן שאין אדם
בארץ לבוא עליהן כדרך כל הארץ, הן תצאנה מן המשפט נקיות, חפות מפשע. לשון
חז”ל:

לוט ושתי בנותיו עמו: הן
שנתכוונו לשם מצוה – ‘וצדיקים ילכו בם’ [הושע
יד י]; הוא שנתכוין לשם עבירה –
‘ופושעים יכשלו בם’ [שם].[6]

אל
נסקור אותם בסקירה אחת בלי להבחין בין הנפשות העושות – באותו מעשה עצמה ישנו צד
עבירה וצד מצווה.

זיכינו
ונקינו את בנות לוט מן הפשע הראשי של אביהם. נשפטו ונמצאו תמימות, והצדקה זאת
מועברת בקלות לכל נקבות עמון ומואב, ההולכות בעקבות אמותיהן. עכשיו לגבי משפט
תוצאת הפשע הזה, אובדן מידת החסד – ‘על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך’
וגו’. מי האשם?

מי
קידם את פני שלושת האנשים ההולכים בדרכם לסדום? אברהם; שרה נשארה באהל. ומי קידם
את פני שני המלאכים העומדים ברחוב סדום? לוט; הבנות צריכות להישאר לפנים מדלתות
הבית, ולא לצאת מדלתות הבית אל הרחוב. זאת אומרת, כלשון חז”ל:

‘על דבר אשר לא קדמו
אתכם בלחם ובמים’ – דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם.[7]

הליקוי
במידת החסד נבע מלהיטות אחר העריות, והחפים מן הפשע הראשי אף לא איבדו את מידת
אהבת החסד. צנועות הן ונשארות בבית – בל נאשים אותן על שלא יצאו לדרך לקדם בלחם
ובמים.

זיכינו
ונקינו את העמוניות והמואביות מכל מגרעות אביהן לוט. עד הנה משפט מואב. הפסק:
עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית; האחווה חוזרת עם התאחדות צאצאי לוט הנקבות עם
זרע אברהם.

בזאת
תבוא רות בקהל; זרעו של לוט שב משדה מואב ולא תיפרד רות מנעמי חמותה, מתקנת פרידת
אביה להקים את מלכות בית דוד: בחסד ובפרישות מעריות. בחסד – כי נעמי אמר אליה:
‘יעש יי עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי’ [רות א ח],
ובועז אמר אליה: ‘בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון’ [שם ג י] –
היא דגולה במידת החסד, ולעולם חסד יבנה.[8]

ובפרישות מעריות – כי נעמה אמר אליה:

שבנה בנותי למה תלכנה
עמי, העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים׃ שבנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש כי
אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים׃ הלהן תשברנה עד אשר יגדלו
הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש אל בנותי וגו’ [רות א יא-יג]

אותה
מבוכה של אברהם ושרה, ושל לוט ובנותיו: הסיכון הנשקף מן הזיקנה ללידת בנים. בנות
לוט, אמותיה של רות, שכבו את אביהן – אם לשם שמים – והובילו את עמון ומואב במורד
דרך פגומה, פסול ממזרות דבוק בהם עד עולם. באה רות לתקן את הדבר, לאחוז בדרך אברהם
ושרה, דרך ההולדה הניסית של יצחק. בוטחת שתשיג עזר אלוקי למצוא מנוחה בית אישה,
אין רות הולכת אחרי הבחורים. ובליל זריית גורן השעורים יורדת היא לגורן ככל אשר
ציוותה חמותה, באה בלאט ומגלה מרגלות האיש שהיטיב לבו ביין – ושוכבת. ויהי בחצי
הלילה ורות הצנועה לא עושה דבר, אלא מבקשת: ‘ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה’ [שם ג ט].
הגיע הזמן להחזיר את המואביה לחיק ישראל, לבטל את תוצאת מעשי הפריצות – בנות לוט
שוכבות את אביהן השיכור – ורות מקבלת את ברכת בועז: ‘ברוכה את ליי בתי’ [שם י].

זכתה
רות לסלול דרך ולגלות את כשרות המואביות לבוא בקהל, בהראותה שאין בהן דופי של
פריצות ואכזריות. הריב שבת והרי לוט כאחיך, צאצאיותיו הנקבות ראויות להתאחד עם זרע
אברהם ולהקים מלכות בית דוד – עד עולם מוכן זרעו, כסאו בנוי לדור ודור.

‘כי
יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום’

כי
יהיה ריב בין אחים הם מתהפכים לאנשים. כטבעה של מריבה על דבר אחד קטן לצאת מכלל
שליטה, הולכת ומתגלעת ואין מרפא. במצב כזה הם מתרחקים זה מזה לחלוטין ולא יוכלו
למצוא איש באיש ריבו שום דבר טוב. אם ירצו להתאחד עוד יש להם אך תרופה אחת – יגשו
אל המשפט ושפטום! יותר נוח לאנשי הריב להתעלם כליל זה מזה ולשכוח אחד את השני,
וקשה להם להעלות את ענייני הריב עוד פעם ובפומבי, לעיני השופטים – אך אין דרך אחרת
לרפא את השבר ולתקן את יחסיהם. רק עינו החדה של המשפט, מצדיק צדיק ומרשיע רשע,
בוחנת רע מטוב וטוב מרע, תוכל להציל את ידידותם. עם הבהרת השופט ובהדגישו מה בדיוק
הוא העוול והרשע, בהביאו את הפשע לאור עם כל הקלון וההשפלה הכרוך בזה, הרשע בריבו
מתבזה ומבויש – בזה הוא מכין את הדרך להגיע לקירוב לבבות. כי רק על ידי מבט מרוכז
וחסר פשרות על הרע, יוכל הטוב להתקבל. רק מי שאינו נרתע מלהגדיר את הרע באדם יוכל
להבחין ולראות את הטוב שבו – דהיינו כל השאר.

זהו
כוח המשפט והקלון הכרוך בו: ‘ונקלה אחיך לעיניך’ – כיון שנקלה הרי הוא כאחיך.[9] מלא פני
הרשע קלון, ועם הצהרת השופט על הרשע, מושך תשומת לב לנקודה הרעה הנמצאת באיש
הנדון, יוכלו חבריו להתאחות ולהתאחד שוב עמו ביודעם שהתגלתה הנקודה הרעה שבו: מכאן
ואילך יישמרו אך מתכונה מסוימת זאת – השאר מוצדק.

וכה
נעשה ללוט משפט מואב. נדחה, נפסל ומבוזה, אולי נשכח ממנו, אולי לא נגעיל את
מחשבותינו בסיפור האב ושתי בנותיו במערת פריצות? יותר קל להתעלם כליל מאנשים כאלו;
אך אין זה מידת המשפט. זכות היא ללוט שלא נכסה על קלונו ונשפוט אותו. ‘בכל תושיה
יתגלע’: שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, תינוקות של בית רבן משחקין וקורין
‘ותהרין שתי בנות לוט מאביהן’,[10] נקרא
ומתרגם; ומכוח משפט זה, מכוח הריכוז והעיון במעשיו, מבקשים להבין את מידותיו ומה
הניע אותו לפעול כמו שפעל, מי התקלקל, מתי, איך ולמה; יצא לאור הצד הטוב שבו,
ובנותיו זוכות בדין.

הגישה
החדשה לפרשת לוט – גישה של משפט – הפכה את השיטה ושינתה את דרך ההתמודדות איתו. כך
הושבת הריב: ‘ויהי בימי שפוט השופטים‘ [רות א א]
פעל המשפט והחזיר כבוד לצאצאי לוט, בת בתו אם המלכות. מכאן ואילך – עמוני ולא
עמונית, מואבי ולא מואבית, על פי מידת המשפט.

לא
כל רשע זוכה למשפט שיוציא לאור את הצדק שבו, ולא כל ריב מושבת. באיזה זכות הוחלה
מידת ‘ונגשו אל המשפט ושפטום‘ – על לוט? אין זה אלא בזכות מה שכתוב עליו
בליל ישיבתו בשער סדום, ליל מהפכת סדום: ‘וישפוט שפוט‘ [בראשית יט ט].

הבה
נסביר את כוח מידת המשפט של לוט, הציר המכריע בהצלתו מסדום וגורל צאצאיו, ובשאלת
הטיפול בעמון ומואב.

מידות
החסד, משפט וצדקה, תופשות מקום מרכזי בכל פרשת מהפכת סדום. גורלה של סדום על כף
המאזניים, בית דין של שלושה אנשים יורד מן השמים לשפטה, ואם ימצאוה חייבת יכלו
אותה. אליהם רץ אברהם, קורא ‘יקח נא מעט מים’ במידתו, מידת חסדו. אך לא בדרך החסד
הולכים האנשים עכשיו. הדבר היה מכוסה מן האב המתחסד, אך הגיע הזמן לגלות לאברהם את
כל דרכי ה’, מידות צדקה ומשפט, כמו שכתוב: ‘ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט’ [בראשית יח יט]. בכן בא אברהם בסוד בית דין של מעלה, צופה במהלך השפיטה,
דיוני חברי בית הדין. ומכוח זה ניגש אברהם, כידיד בית המשפט, והביע את דעתו: אין
זה משפט שיספה צדיק עם רשע; אם ימצאו שם עשרה צדיקים לא תישחת העיר, ולא יהיה
כצדיק כרשע.

דעת
אברהם התקבלה באוזני ה’, והמשיכו שני המלאכים והגיעו לסדום. ואיה השופט השלישי,
המכריע? אלא שלוט שופט הוא – הוא ישתתף בדיונים. מתחילה היתה דעתו שהסדומיים זכאים
מעונש כליה; כפי שאמרו חז”ל:

כל אותו הלילה היה לוט
מבקש רחמים על סדומיים והיו מקבלים מידו. כיון שאמרו ‘הוציאם אלינו ונדעה אותם’,
אמרו לו. . . ‘עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סניגוריא, מכאן ואילך אין לך רשות
ללמד עליהם סנגוריא’.[11]

אך
משעה שאיימו אנשי סדום על אורחיו וכלתה אליהם הרעה מהם, הסב לוט את משפטו עליהם;
שפוט שפט אותם על רעתם, מוכיח אותם לשנות את מעשיהם לטובה, להתחסד ולתת מחסה
לעוברי אורח, כמעשיו וכמעשי אברהם דודו: ‘אל נא אחי תרעו!’ באותה שעה, לו קיבלו
אנשי סדום את תוכחת השופט וחזרו למוטב, לא היתה העיר אובדת. אלא שהם מיאנו במשפט
האחד שנמשך מתחילה אחרי עושרה של סדום ועכשיו מוכיח אותם, ובאמרם: ‘האחד בא לגור
וישפוט שפוט’ [בראשית יט ט], המיטו עליהם את משפט כל השלושה – שניים מהם היטו את
הדין לחובה, וכבר אין לו פה לשלישי, ללוט, ללמד עליהם זכות.

כל
זה השפיע על הצלת לוט, הנובעת מהכרעת השאלה: האם יהיה נדון כסדומי או כמי ששייך
לאברהם. כי ישנם שני פנים במעשי אברהם בסיפור סדום: חסד ומשפט; חסד להולכי דרכים
וכניסה לסוד משפט האל. וישנם שני פנים במעשי לוט: חסד ומשפט; וכנגדם שני פנים
בהצלתו. כי תביעת המשפט בפי אברהם היתה: ‘האף תספה צדיק עם רשע’ [שם יח כג];
על פי זה אמרו המלאכים אל לוט, ‘קום קח את אשתך . . . פן תספה בעון העיר . . .
ההרה המלט פן תספה’ [שם יט טו-יז] – כל זה במידת המשפט, מצילים את לוט ששפט את אנשי
סדום והפריד את עצמו מהם, מראה התנגדות לשיטה הסדומית, ובכן זוכה למידת צדק ומשפט
זאת – ‘האף תספה צדיק עם רשע’. הוא נפרד מן אנשי הרשע ושפטם, וזה מזכה אותו שלא
לספות איתם, בעוונם. הוא נדון כצדיק – אם אך יקום ויקח את שלו להוציאם מן העיר.
אלא שהוא מתמהמה וקשה לו למהר, להיפרד מסדום, ואף אינו רוצה להימלט אל ההר, אי
אפשר לו לברוח מהר מן הרע המתפשט – לא! אי אפשר ללוט להיפרד מכיכר הירדן, דבוק הוא
במקום שלוות השקט שמשך את עיניו ואדוק הוא באורח חייו. בא לוט לעורר רחמים, התחנן
ואמר:

אל נא אדני . . . ותגדל
חסדך אשר עשית עמדי . . . ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי׃ הנה נא
העיר הזאת קרבה לנוס שמה והוא מצער . . . הלא מצער הוא ותחי נפשי׃ [שם יח-כ]

וכבר
אין לוט ניצל במשפט מכוח צדקו; חסד הוא מבקש כחסד שעשה הוא להם. ואף על פי שהוא
מתמהמה כסדומי, אף על פי שמגיע לו לספות בעוון העיר, הוא ניצל בחמלת ה’ עליו.
כדודו הדבק בחסד, קורא ‘יקח נא מעט מים’, מבקש לוט שלא תישחת כל המקום שכולה משקה,
ועיר מצער תישאר.

ובכן
סוף הצלת לוט חוזר רק אל החסד. שתי המידות הוצגו על ידי אברהם, ושתיהן על ידי לוט.
אברהם התחיל להראות מידת החסד, ושוב נכנס בסוד המשפט; ולוט מתחילה היה ראוי להינצל
במשפט, ולבסוף ניצל רק מכוח החסד. על שני המידות כתוב: ‘ויהי בשחת אלהים את עכר
הכיכר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה’ [שם כט] –
כל דבר צדקות שהיה בו למד לוט מדודו, ממנו למד להכניס אורח ולהתחסד, ממנו הושפע
להיות דבק במשפט; וזכות הצדיק נזכרת ופועלת בעדו. אך סופו ניצל רק בחסד.

והבדל
יש בין מי שניצל במשפט ובין מי שניצל בחסד. כי כל שאלת הצלת לוט היתה איך לסווג
אותו. אם הוא נפרד מן הסדומיים, שופט אותם וניצל במשפט ולא יספה בעוונם – הרי הוא
נדון כאחי אברהם וצדיק הוא. אבל אם קשה לו להיפרד מהם ומגיע לו לספות איתם, אלא
שסוף סוף התחסד ותחת זה מקבל אף הוא חמלה וחסד – הרי הוא נדון כאיש סדומי גרידא
ולא נצדיק אותו, ומידת חסדו עצמה מידרדרת והולכת עד תומה: ‘על דבר אשר לא קדמו
אתכם בלחם ובמים’, זרעו נדחה ונפסל כסדום, לא יבוא בקהל ה’.

אבל
לא נשכח לנצח נסיונו של לוט השופט לשפוט את אנשי עירו הסדומיים, ואומץ לבו להוכיחם
ולעמוד על שיטתו, שיטת החסד. אם בסוף רפו ידיו ויתמהמה מלהיפרד, הרי מתחילה שפט את
בני עירו על התנגדותם למידת החסד בעוז רוח; ובכן זכה שסוף סוף, אחרי כמה דורות,
בימי שפוט השופטים, ימי רות המואביה, יישפט אף הוא על הפרת החסד בידי זרעו; זכות
הניגש אל שופט כל הארץ ואומר: ‘האף תספה צדיק עם רשע’, נשמרת לצאצאי בן אחיו:

ונגשו
אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע

זאת
היא זכות משפטו של לוט להצטדק ולהפריד את צאצאיו מן הסדומיים. כי על החסד שפט את
אנשי סדום ועל החסד יישפט: כל רעתו נדונה בגלוי ומזדככת, המשפט שומר את חסדו, בלתי
מופר ומוכן לנצח, בלתי נאבד מבנותיו. פרשת לוט לא נגמרה, והסוגיה מתפתחת והולכת.
נצדיק נא את הצדקניות, בנות לוט – והאחווה חוזרת.

‘והיה
אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו . . . ארבעים יכנו . . . מכה רבה ונקלה אחיך
לעיניך’

מידת
המשפט מצרפת, מידת המשפט מזככת – אבל יש לכך מחיר. השופט מחפש את הרע ומתמקד בו
בלי להרפות. ובמוצאו רע תופס הוא בסירחון וחוקר אותו, בוחן את כל בחינותיו ומביא
אותן לאור, פרוש כשמלה בבית המשפט. והנוול המתגלה מצריך תגובה הולמת: העונש הראוי מהווה
גמול לרשע ומפרסם את הרשע – והוא תיקונו. הרשע סובל ומבויש, חרפה מטה עליו, ושבע
קלון יוכל לנחול כבוד עוד.[12] הרוע חשוף
וטופל, הצדק חזר למעמדו, והנדון זכאי כאחיך משקיבל עליו את הדין.

התיקון
מושג עם הכאה וקלון, וכך היה עם מואב. העניין מופיע במלחמת שלושת המלכים – יהורם
מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה, ומלך אדום – עם מואב. אלישע בן שפט התנבא על נצחונם
והורה להם איך לנהל את המלחמה. וכה אמר:

ונקל זאת בעיני יי ונתן
את מואב בידכם׃ והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים
תסתמו וכל החלקה הטובה תכאבו באבנים׃ [מלכים
ב ג יח-יט]

כפקודת
בן שפט הנביא עשו, מכים מכה משחיתה ומוחלטת, כפי שכתוב:

ויקמו ישראל ויכו את
מואב וינסו מפניהם ויכו בה והכות את מואב . 
. . וכל עץ טוב יפילו . . . ויכוה׃ [שם כד-כה]

אלא
שזה נוגד את החוק הקבוע בספר דברים:

כי תצור אל עיר . . . לא
תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן . . . כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור׃ [דברים כ יט]

כה
פתרו חז”ל את הדבר:

אמרו לו: ‘התורה אמרה
“לא תשחית את עצה”, ואתה אומר כן?’ אמר להם: ‘על כל האומות צוה דבר זה,
וזו קלה ובזויה היא’; שנאמר: ‘ונקל זאת בעיני יי ונתן את מואב בידכם’, שאמר ‘לא
תדרוש שלומם וטובתם’ – אלו אילנות טובות.[13]

קלון
נשפך על מואב, שאינה נחשבת כאומה הגונה; בניה נבזים ושפלים הם, נולדים בפסול. כבוד
לאברהם ולזרעו, צדיק המאכיל אנשים בצל העץ; יורש יש לו – זרע קודש מובטח להמשיך את
דרכו, דרך ה’, והם מכבדים את עיקרון החיים הנצחיים תמיד. אף בשעת מלחמה, בעת כריתת
חיי האדם והפלתו לארץ, יכבדו את העץ הנצחי, סמל החיים הנצחיים. אבל נצחיותו של לוט
– צאצאיו לדורותיהם – פסולה היא, אשתו כארץ מלחה, צחיחה ועקרה, ויוחסיו רקובים כמו
עץ מת ולא יבוא בקהל ה’. כל עץ טוב יפילו, כי האיש הגומל חסד בהביאו את המלאכים
בצל קורתו הוליד אומה בזויה ונקלה, בהולדה שפלה ומבוזה. ונקלה כבוד מואב, אליהם
מגיע הכאה וקלון – ‘ונקל זאת בעיני יי’.

אך
בקלון הזה, בכאב הזה, טבוע גם האפשרות לתיקונו של לוט. ימלאו פני בני לוט קלון,
בוז על מחצב מכורותיהם: מתוך כך נוכל לקבל את הטוב שבהם. עם תפיסה נכונה על רעתם
נוכל לקבל את טובתם בבטחה. הלוא זוהי דרך המשפט – ‘”ונקלה אחיך לעיניך”:
כיון שנקלה הרי הוא כאחיך’.

זכות
המשפט מצרפת, מאחה – ומצדיק. וכל העניין מרומז בדרש זה:

‘חצות לילה אקום להודות
לך על משפטי צדקך’ . . . דבר אחר : ‘על משפטי צדקך’ – משפטים שהבאת על עמונים ומואבים,
וצדקות שעשית עם זקני וזקנתי, שאילו החיש לה קללה אחת מאין הייתי בא? ונתת בלבו
וברכה, שנאמר, ‘ברוכה את ליי’.[14]

זהו
הסדר: המשפט עצמו מצדיק, משפט עמונים ומואבים, נאסרים לבוא בקהל ה’, מצדיק את רות
בת בתו של לוט, צדקה תהיה לצדקת זאת וברוכה היא לה’.

‘ונקלה
אחיך לעיניך׃ לא תחסום שור בדישו׃ כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא
תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה’

כך
מסתיים המעגל. ריב בין רועי מקנה אברהם ורועי מקנה לוט, ולא יכלו האחים לשבת יחדו.
על מה רבו? על אודות חסימת השוורים, כפי שאמרו חז”ל:

בהמתו של אברהם היתה
יוצאה זמומה ושל לוט לא היתה יוצאה זמומה. אמרו להם רועי אברהם: ‘הותר הגזל?’ אמרו
להם רועי לוט: ‘כך אמר הקב”ה לאברהם: “לזרעך אתן את הארץ הזאת” [בראשית יב ז],
ואברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד ולוט יורשו, ומדידהון אכלין.[15]

הריב
התגבר ונפרדו איש מעל אחיו, האחווה בסכנה, אך עדיין קיימת לזמן קצר, עד זמן שסדום
ומלכה דחו את שיטת אברהם בשתי ידיים; ואז אין לוט אלא איש גרידא כשאר אנשי סדום,
אין אברהם מכיר אותו ולא מנסה להצילו, להעלותו ממהפכת הכיכר. אך מידת משפטו של לוט
פעלה הצלה בעד בת בתו רות, זכות האחים היושבים יחדו חוזרת ונזכרת, ואם אחד מהם מת –
לוט – ובן כשר אין לו, לא תהיינה בנותיו-נשותיו החוצה לאיש זר, בל תחשבנה לנכריות
מחמת מעשיהן, כי לשם שמים נתכוונו. על פי המשפט: תעלה רות השערה אל הזקנים ותתייבם
לבועז, ובזאת תבוא המואבית אל קהל ה’.