A Note Regarding the Recitation of Brikh Shemeiby Rabbi Yechiel Goldhaber

Rabbi Yehiel Goldhaber of Jerusalem is the author of the (currently) two-volume authoritative work on the customs of the Mattersdorf Kehilla entitled Minhagei Ha-Kehillot (2004) and is at work on additional volumes, as well as on a complete history of the area and rabbonim of the Mattersdorf Kehilla. He is also completing a volume on coffee.

In addition to his authoritative articles on Kabbalat Shabbat in Beit Aharon ve-Yisrael, Rabbi Goldhaber has published many articles on the topics of halakha and minhagim in Yerushateinu, Yeshurun, Tzohar, Ohr Yisrael, and many more.
In addition to its wide readership amongst the followers of the Mattersdorf Kehilla, Minhagei Ha-Kehillot has been praised by leading scholars in the academic community for its wide-ranging and comprehensive footnotes relevant to kehillot beyond Mattersdorf.

In Rabbi Goldhaber’s post at the Seforim blog below, he explores the origins of two seemingly independent customs relating to the Torah reading – Brikh Shemei and vaYehi Binso’a ha-Aron. An examination of their history reveals that the inclusion of one possibly impacted the placement of the other. The recitation of vaYehi Binso’a is a fairly old custom. But, in its original incarnation this verse, as a simple reading of its contents imply, was said as the Torah was removed from the ark. That is, while the torah is moving. Today, however, this verse is said while the Torah is firmly ensconced in the ark. R Goldhaber suggests that the much later inclusion of Brikh Shemei may have “bumped” vaYehi Binso’a to an earlier spot.

This is his first contribution to the Seforim blog.

בפרשיתנו נמצאת פרשה מיוחדת “פרשה בפני עצמה” והיא השמירה ללווית עם ישראל בעת מסעם במדבר.פסוקים אלו נוהגים כהיום בתפוצות ישראל לאמרם עם הוצאת הס”ת מארון הקודש.לרגע אדלג על פסוקים אלו, ואתמקד במנהג אמירת “בריך שמיה” עם הוצאת הספר.תפלת “בריך שמיה” מקורו בזוהר הק’, פרשת ויקהל, דף רו ע”א: “אמר רבי שמעון, כד מפקין ס”ת בצבורא למקרא ביה, מתפתחין תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את אהבה לעילה ואבעיליה לבר נש למימר הכי: בריך שמיה דמארי עלמא…”.עם התפשטות הזוהר וכתבי האר”י החל להתפשט -כיתר מנהגי המקובלים- גם אמירת ‘בריך שמיה’ בקרב קהילות ישראל. לראשונה הודפס בספר ‘תפלה לדוד’, עותק יחיד בעולם נמצא בבית הספרים שבירושלים, מאת המחבר ר’ דוד ב”ר יוסף קארקו, נדפס בקושטא שנת רצ”ה, עלה לארץ מטורקיה, ורשם לעצמו מנהג התפילה בירושלים [מהספרים החשובים למנהג המקורי בא”י!] כבר בהקדמה מצטט המחבר ארבע פעמים קטעים מדברי הזוהר. ואכן בדף 27 הובא “בקשה להוצאת הס”ת” ומעתיק לשון בריך שמיה.לאחריו העתיקו ר’ עמנואל ב”ר יקותיאל בניונטו, בסוף ספרו ‘לוית חן’ על כללי תורת הדקדוק, מנטובה שי”ז, בסוף הספר הוא מעתיק מספר הזוהר אזהרות ודברי מוסר בענין שמירת כבוד בה”כ. בין הקטעים הוא מעתיק גם לשון ה”בריך שמיה”. לציין שר’ עמנואל היה חכם וחסיד ומקובל, הוא אשר הגיה את דפוס ראשון של הזוהר, וכן ספר מערכות אלקות (חייט). לאחריו הביאו בספר ‘סדר היום’ לר”מ בן מכיר מצפת.הסידור הראשון המביאו “הלכה למעשה” הוא דוקא בפולין, אצל המדקדק המפורסם רבי שבתי סופר מפרעמישלא, בלטימור תשנ”ד עמוד 359, לא רק שהוא מעתיקו אלא הוא גם מבאר פירוש מילותיו! סידור חשוב זה נערך בשנת שע”ז, לערך. ומאז והלאה, החל אט אט להתפשט ע”י סידורים שונים.תפלה זו, משכה אליה שאלות שונות, לדוגמה: זמן אמירתו, האם רק בשבת, או שמא גם בחול. משמעות ביטויים תמוהים, כגון “בר אלהין” וכן מה פשר המילים “סגידנא מקמא דיקר אורייתא”. תביעת צרכים בשבת, ובירור נוסחאותיו, על כל אלה האריך ידידי הרב בנימין שלמה המבורגר, בספרו הנפלא ‘שרשי מנהגי אשכנז’ ח”א.באתי לדון בזה בפרט אחד, שלכאורה הוא שולי ביותר -ובגדר “דקדוקי עניות”, אולם היות ולאחרונה דנים בזה השכם וערב, אענה אני חלקי גם בזה, והוא:שעת המדויקת לאמירת בריך שמיה: אם לאומרו בפתיחת הארון לפני הוצאת הספר, או שמא רק לאחר שהוציאוהו כבר, והמוציא מחזיקו ביד, או שמא בשלב יותר מאוחר!לכאורה מלשון הזוהר כד מפקין ס”ת בצבורא למקרי משמע שיש לאמרו תוך כדי הוצאת הספר מהארון.ואחרי בירור הנושא באנו לידי ארבעה מנהגים שונים!עקב אריכות הדברים אצטט רק למראה מקומות ולא אאריך בהם, על אף שמן הדין כן לבאר את הלשונות.א] לאומרו רק אחרי הוצאת הספר, כן כתב: סידור רבי שבתי סופר, סידור רבי יעקב עמדין, סדר קריה”ת והלכותיה. ערוך השלחן בסימנים קלב, רפב ו-רצב. כן נוטה דעת רבי יוסף חיים הבבלי בשו”ת רב פעלים ח”ג, סוד ישרים סימן ח, על אף שבספרו “בן איש חי” פ’ תולדות לא נגע בבעיה זו.רבי אברהם יעקב זלזניק, ראש ישיבת עץ חיים, במשך חייו היה מעורר את העולם על דברין הטעון תיקון בסדר התפלה, לדעתו! בין הדברים היה גם שלפי דעתו יש לאמרו אחרי ההוצאה, וכפשטות לשון הזוהר. ועוד הוסיף לטעון, שאחרת נגרם חוסר כוונה למתפללים! [יש מקום לחלוק עליו בזה].ב] לאמרו בעוד הספר באה”ק:כן כתב החיד”א בספרו תורת השלמים סימן כב סעיף ב: כשפותח הארון להוציא ס”ת יאמר…רבי חיים פאלאגי’ בספרו ‘כף החיים’ סו”ס כח: “העושה פתיחת ההיכל לא יוציא הס”ת תכף שפותח, אלא ישהה מעט כדי שיוכלו לומר בריך שמיה… ואם יוציא תיכף הס”ת מתחיל גדלו, ולא יוכלו לאומרו כל אחד בכונה…”. וכן משמעות המ”ב בסימן רפב וכה”ח (סופר) סימן קלג וכן מפורש בקצות השלחן סימן כה.כן נהגו בקהילה עתיקה בארם צובה, שמעתי מאת הרב המקובל רבי מרדכי עטיה, ועוד.וכן נוהגים אצל כל עדות החסידים לגזעיהם.לגבי הנהגת העולם, כבר לפני כשלושים שנה התעניינתי אצל זקני ירושלים, הן מעדת החסידים והן מעדת האשכנזים, רובם ככולם ענו ואמרו ש”המנהג הישן” לאמרו כשהס”ת עדיין בהיכל!ורק הודות לפעולותיו של הרב זלזניק ש”הרעיש” את העולם על כך, הוקבע בעולם הישיבות, להקפיד כדעתו [וכן ראיתי שרבי יצחק נתן קופרשטוק מזדעזע כראותו אחד הנוהג כמנהג זה].ג] שאין נפק”מ מתי לאמרו, בהרבה קהלות בארופה לא דקדקו בכך, וכן כותב שו”ת אגרות משה, או”ח ח”ד סימן ע, והליכות שלמה (אוירבוך) פרק יב. וכן שמעתי מהרבה זקנים שעדיין מידת הזכירה פועמת בהם.ד] לאמרו כשהספר כבר פתוח על הבימה, לפני הקריאה.כן כתב פסקי מהרי”ץ, סדור כנסת הגדולה (צובירי), ח”א עמוד רי. ומצאתי מקור קדום ביותר לכך, והוא בספר אגודת אזוב לרבי יצחק האזובי, חכם מטורקיה שעלה לא”י תיכף אחרי גירוש ספרד, והוא כותב: בשעה שמראים הס”ת אל העם, שערי שמים נפתחין…, אגדת אזוב, נתניה תשנה, עמוד קסו.הרי לנו על חודו של מחט מנהגים שונים בפרט קטן מאוד במנהג מחודש יחסיתאיברא: אולי אפשר להסביר בדרך אפשר, היאך נוצר שינויי מנהגים דרסטיים כל כך!כעת אפנה למנהג הנפוץ של אמירת פסוקי “ויהי בנסע הארן”. בסרי הראשונים הן מאשכנז והן מספרד, אין איכור לפסוקים שונים בעת הוצאת הספר, רק הש”ץ מכריז “גדלו” והקהל עונה “לך ה’ הגדולה”.”ויהי בנסע” הוזכר לראשונה בספר “המחכים” לרבי יהודה, חי בספרד דור שלאחר הרשב”א, הכותב בספרו [עמוד 15] במנהגי קריאת התורה לימות החול, לומר “ויהי בנסוע” אחרי הוצאת הסםפר מהארון. משם הועתק לספרים ארחות חיים, תפילות שבת, סעיף טו, וכלבו הל’ קריאת התורה לשבת, ז”א שבחול לא העתיקוהו! וכנראה שלא אמרו אלא בשבת.אולם מפורש בדבריהם שעת האמירה היא רק אחרי הוצאת הספר, ואכן כך ההגיון שהמקום המתאים הוא עם הסעת הארון, היינו עם ליווי הספר!וכך כתוב בשני הסידורים המדוקדקים ביותר: של רבי שבתי סופר, וכן של היעב”ץ!ותמוה, שכהיום מנהג העולם אינו כך, אלא אומרים אותם עם פתיחת הארון!חשבתי לומר שמא, המנהג התגלגל כך, עקב הכנסת “בריך שמיה” בין “ויהי בנסע” לליווי הספר, והוא גרם לצמצום הזמן בעת הליווי, ולכן הקדימוהו עם פתיחת ההיכל!!ואכן מנהג בני תימן תואם את מה שבלבנו, את פסוקי ויהי בנסע, אורמים בעת הליווי, ורק בעמדו על הבימה, הוא העת ל’בריך שמיה’!לאידך מצאתי בכמה סידורים קדומים נוסח פולין, משנת שי”ח, וש”ך ועוד מהתקופה ההיא, הכותבים בכותרת לפני “ויהי בנסע” : ווען דער חזן עפנט דאס ארון קודש זאגט ער דיז פסוקים!!ומן הענין לעקוב אחרי סידורים יותר מאוחרים, כדי לעמוד האם אכן נוהג זה התאקלם בפולין.היחידי שעמד על תמיה זו, למה שנו מהזמן הנקוב בכלבו, הוא מחותני הגאון רבי מנשה קליין, בשו”ת משנה הלכות חלק יא, סימן רכב, עי”ש.