בחלקו הראשון של מאמרי כאן הרחבתי את הדיבור אודות חז”ס, תוך תיאור פולמוס ‘מאי חנוכה’ שחז”ס עמד במרכזו. בחלק זה ברצוני להציג לפני קהל הקוראים הנכבדים קווים כלליים לראשית דרכו של חז”ס ויצירותיו הספרותיות. עיקר מטרתי בחלק זה הינה לתאר את טיבם של ספריו הראשונים, ולציין אודות היחסים ששררו בין חז”ס למשפחת דיסקין – בכלל, ובינו לבין רבו הגאון רבי בנימין דיסקין זצ”ל – בפרט. מתוך כך יתבררו כמה דברים חדשים על השקפותיהם של בני משפחתו של רבי בנימין, ובעיקר של בנו הגדול הגאון מהרי”ל דיסקין זצ”ל. אקדיש גם חלק נכבד מהמאמר להסכמתו של רבי אברהם אבלי פוסבלור זצ”ל לאחד מספרי חז”ס, ולהסכמות נוספות שכתב לספרי משכילים אחרים בשעתו. עוד חזון למועד לתעד עוד אבני פינה הנוגעות להמשך ימי חייו של חז”ס. ביניהם, ייסוד ועריכת העיתון ‘הצפירה’[1], החלק החשוב שלו בהתעוררות הדיון על בעיית השבת ביפן[2], המצאותיו הרבות[3], משפחתו, וכהנה רבות.

פרק א

שנות עלומיו – שקידתו על דלתי הרב האריסטוקרטי והחכם הכולל רבי בנימין דיסקין זצ”ל

חיים זליג סלונימסקי נולד בכ”ח אדר ב’ תק”ע (מרץ 31, 1810) בעיר ביאליסטוק, פלך גרודנו שברוסיה. ככל בני גילו למד חז”ס בתלמוד תורה ובישיבה, והיה ידוע כ”עילוי” ו”חריף”. אין לנו הרבה מידע אודות ראשית שנות בחרותו, מלבד מה שנחום סוקולוב[4] מוסר שבשנות עלומיו קבע חז”ס את מקומו בבית מדרשו של רבי מאיר ניחא’ס בביאליסטוק[5].

חז”ס מעיד על עצמו שבתקופה מסוימת[6] בימי עלומיו ‘שקד על דלתי’ הגאון רבי בנימין דיסקין, המכונה “ראב”ד[7] האראדנא”[8] (1798-1844). רבו זה היה בשעתו אחד מגאוני הדור, ונודע כיום כ’אביו של הגאון המפורסם רבי יהושע ליב דיסקין'[9]. לימודיו של חז”ס אצל רבי בנימין דיסקין מוזכרת גם בספר יזכור של קהילת וולקוביסק, שבה שימש רבי בנימין כרב באותם הימים.

וכך כתוב שם:

רבי בנימין דיסקין… איז דעמאלסט, ווי געזאגט, געווען רב אין וואלקאוויסק. רבי יצחק אלחנן [ספקטר] איז געווען זיין תלמיד און געלערענט אין דעם קיבוץ, צוזאמען מיט דעם רב’ס זוהן, רבי יהושע [ליב] דיסקין, רבי ברוך מרדכי ליפשיץ [וואס איז אויך געווען אן איידעם פון א וואלקאוויסקער גביר] און חיים זעליג סלאנימסקי, דער שפעטער-באוואוסטער רעדאקטאר פון ‘הצפירה’.[10] 

בעברית: רבי בנימין דיסקין… היה אז הרב של העיירה וולקוביסק. רבי יצחק אלחנן [ספקטר[11] שהיה חתן של אחד מנכבדי העיירה וולקוביסק] היה תלמידו [של רבי בנימין] ולמד בקיבוץ יחד עם בנו של הרב, רבי יהושע [ליב] דיסקין, רבי ברוך מרדכי ליפשיץ[12] [שהיה גם כן חתן של אחד מעשירי העיירה], וחיים זליג סלונימסקי, שלימים נהיה העורך המפורסם של “הצפירה”.

במאמר זה נדון בשאלה, האם השקפת החיים שבחר חז”ס לעצמו היתה שונה לחלוטין ממה שלמד וראה אצל רבו, הגר”ב דיסקין, או שאפשר למצוא איזו השפעה, ולו מזערית, מהרב על התלמיד בזה.

אין ספק שהגאון רבי בנימין דיסקין, היה נמנה על השורה הראשונה של גדולי התורה בדורו. וגם אין כאן המקום להאריך בגודל פרישותו[13], גאונותו[14], וצדקותו[15], אבל מן העניין להזכיר איזה פרטים פחות ידועים אודותיו ואודות משפחתו, שיכולים להפיץ קצת אור על צמיחת תלמידו חז”ס, שלימים יהיה מגדולי המשכילים שבדורו.

אודות רבי בנימין דיסקין, מספר יעקב מארק:

רבי בנימין דיסקין הידוע בשם ‘ראב”ד’ היה אחד הטיפוסים המעניינים ביותר בין רבני דורו. מלבד גדולתו ושכלו החריף, היה ידוע בהנהגתו, שהיה נוהג בנימוס גדול ובדרך ארץ. הוא היה כמעט הרב היחיד בדורו שהקפיד מאד על החיצוניות. והיה לבוש תמיד בגדים נאים ומצוחצחים[16], והנהגתו היתה בהתאם גמור להלכות דעות של הרמב”ם. וכינוהו בצדק ‘הרב האריסטוקרטי’. רבי יצחק אלחנן למד ממנו הרבה, ולא תורה בלבד אלא גם דרך ארץ.[17]

דבר יותר מפתיע מספר הרב חיים דובער גולבסקי[18]:

כאשר נתקבלתי לתת שיעורים ולהרביץ תורה בבית מדרש למורים, הייתי בא על כל החגים ללייקוואוד. שם זכיתי בחגים לשמש גדול הדור, ומנו החכם השלם איש האשכולות מרנא ורבנא חיים העליר[19], שהיה ממש במלוא מובן המילה אנציקלופדיה חיה. דברנו פעם אחת על השכלה ויתרונותיה, ויותר מזה חסרונותיה. החכם השלם כליל המדעים איש האשכולות מרן חיים העליר, דִבֵּר על טשטוש הגבולות בין קנאים ומשכילים. פתאום אמר לי: אתה יודע שהרה”ג המובהק מרן בנימין דיסקין אביו של רבינו יהושע ליב, היה במידת מה משכיל בחכמת הדקדוק ועוד[20]. היה לו בן, אחיו של רבינו יהושע ליב[21], שהיה חתנו של הרב חיים דאווידסאהן רבה של ווארשא[22]. הוא היה מהמשפחות הכי מודרניות בכל פולין. דיברו שם פולנית ספרותית, מבצר ההשכלה. ורבי יהושע ליב היה ביחסים טובים עם אחיו, למרות שהיו השקפותיהם שונות.[23]

בנוסף לידיעתו בחכמת הדקדוק, ידוע לנו שהרב בנימין דיסקין היה בקי גם בחכמת האסטרונומיה, מקצוע שהצטיין בו תלמידו חז”ס. אמנם ידיעתו של רבי בנימין באסטרונומיה הייתה במידה הנדרשת להכרת ענייני חשבון התקופות והמולדות וכו’, אבל נראים הדברים שידיעותיו עלו על שאר רבני דורו. ניתן למצוא הד לכך, בפירוש מהרז”ו על ‘פרקי דרבי אליעזר’ שחובר על ידי בן עירו של רבי בנימין, שכתב המחבר רבי זאב וואלף איינהארן[24] בתחילת פרק ששי:

יען שבשני פרקים אלו, פרק ששי ופרק שביעי, מְדַבֵּר [המדרש פרקי דר”א] בעניני תקופות ומולדות ולקויים אשר אין לי ידיעה בענינים אלו, על כן היתה בקשתי מאת הרב הגאון החכם הכולל מו”ה בנימין [דיסקין] נ”י ראב”ד דק”ק הוראדנא, שהוא ישים לבו הטהורה לבארם כי לו יאתה, וברוב טובו וחסדו נעתר לבקשתי, על כן אני מודיע נאמנה שהביאור על אלו ב’ הפרקים מאת הרב הגאון הנ”ל ובלשונו הטהור.

מעניין מאד שבן עירו של רבי בנימין מתארו בתואר ‘החכם הכולל’. תואר שמיועד בדרך כלל לחכמים שבנוסף לחכמת התורה הכשירו והשלימו עצמם בחכמת המדעים. ומצאתי לו חבר בזה. בדרוש ‘דרך ספוד’ מבעל ‘דרכי יוסף’, שגם הוא העניק לרבי בנימין את שם התואר “החכם הכולל’:

בעמדינו במקהלות לעורר מספד רב וקינים והגה והי כמה פעמים על הסתלקות הגאונים הצדיקים יראים ושלמים קודם זמנן, כמו הרב הגאון החכם הכולל חכו ממתקים וכולו מחמדים כ”ש מו”ה בנימין זצ”ל ראב”ד דק”ק הוראדנא… [25]

אמנם התיאור הנוסף הנוגע ביותר לעניינינו הינו תיאורו של חז”ס, המתאר את רבו בלשון ‘החכם הכולל’. בכתבה שנתפרסמה בעיתון ‘הצפירה’, הכניס המו”ל – חז”ס – הערה בשולי הגיליון בקשר לרבי נח יצחק בנו של רבי בנימין, וכך כתב:

את יוקר מעלת הרב הגאון [רבי נח יצחק] הזה ידעתי עוד מימי עלומי, בהיותי שוקד על דלתות אביו הרב הגאון החכם הכולל מוה’ בנימין זללה”ה, ובניו הגאונים זרע בירך ה’ כלם יראים ושלמים עם ה’ ועם אנשים, וכל המעלות שמנה בו הסופר הנ”ל הם צודקים ואמתיים.[26]

להשלמת התמונה, ראוי לציין שקיימות שתי אגדות מפורסמות אודות רבי בנימין, אשר מבין שתיהן ניתן ללמוד שהוא היה טיפוס רבני אשר לפני מלכים יתייצב. אפילו אם סיפורים אלו הינם פרי אגדה ולא היו דברים מעולם, עדיין יש מקום ללמוד מהם שהאופי של רבי בנימין התאים לסיפורים אלו.

א) בכתב עת הפלס מסופר: כשנתאספו גדולי ליטא, למלא אחר דרישת הממשלה לבחור מקרבם איש לנסוע פטרסבורגה יחד עם האדמו”ר הגאון הצדיק מרן ר’ מענדעלע ליבאוויצער זצוקלה”ה מארץ רייסין[27], כידוע, שמו עיניהם באא”ז הגאון הצדיק ר’ בנימין דיסקין ראב”ד זצללה”ה מהוראדנא אבד”ק לאמזי….[28] 

ב) בספר עמוד אש מובא: כשהקיסר נפוליון שחרר את מדינת פולין מידי הרוסים, בדרך מסע נצחונותו הידועים, ערכו לו בערים שונות חינגאות ומשתאות, וראשי הדתות נשאו נאומי ברכה לכבוד הקיסר והמאורע. באחד הלילות הופיעו שליחים מזויינים בביתו של רבי בנימין דיסקין שכיהן כרב העיר, וללא הודעה מוקדמת, הובהל אל אחת המסיבות הנ”ל שנערכה בקרבתו. רק בדרך למסיבה הוגד לו לשם מה הוא מוזמן ומה טיבה של מסיבה זו [לנאום לכבוד נפוליון ולפניו]… כשהגיע תורו לנאום, קם ועלה אל הדוכן, ונשא נאום נפלא…[29]

ונחזור לחז”ס…

פרק ב

הספר ‘מוסדי חכמה’ – הסכמות הרבנים – הסכמת רבי אברהם אבלי פוסלבר

חז”ס למד את חכמת תכונות השמים והטבע מתוך קריאה בספרים שחיברו חכמי ישראל במשך הדורות בלשון הקודש. כמו ספר ‘תכונת השמים’ לרבי רפאל מהנובר, ספר ‘נאוה קודש’, פירוש על הלכות קידוש החודש להרמב”ם שחיבר רבי שמעון וואלמש, וספר ‘שבילי דרקיע’ לרבי אליהו הכים. ספרים אלו עוררו בלבו של הצעיר חז”ס, את התשוקה ללמוד את החכמות הלימודיות בספר מתוקן, ובעזרת רעו רבי מיכל זאבלודאווסקי מעיר מולדתו, השיג ספרי חכמה בלשון אשכנז והגה בהם בשקידה רבה[30], עד כי במשך שנים מועטות, בהיות חז”ס בן כ”ג עלה בידו לחבר ספר הכולל את כל חלקי חכמת החשבון (1833), והדפיס[31] חלק קטן ממנו בשם ‘מוסדי חכמה’ הכולל לימודי חכמת האלגברה.[32]

לפי נוסח השער ספרו ‘מוסדי חכמה’:

כולל כל חכמת הלמודיות הזכה [ריינע מאטהעמאטיק] ומבואר בו יסודות מלאכת המספר, ושלימות חשבון הכללי, חכמת האלגעברא הפשוטה והנשגבה, חכמת המדידה… הכל מסודר על אופן נאה ונכון כפי דרכי הלימודיות, על פי מופתים סלולים ונקלים לכל מעיין.

ספר זה היה מעוטר בהסכמת גאוני זמנו[33]. המסכים הראשון, היה הגאון רבי אריה ליב קאצנעליגבויגן מבריסק, המעיד על עצמו שלקח עותק אחד, ומוסיף:

גם כל איש משכיל, אשר הדעת בקרבו, וקרבת המדעים יחפץ, יהיה בעזרו לקבל ממנו את ספרו, בכדי שישלים פרי חפצו לאור.

כמו כן הסכים על ספרו הגאון הגדול רבי אברהם אבלי פאסוועלער מווילנא[34] המקונן בתוך הסכמתו על שאין בני דורו בקיאים במדעים:

מיום הורקנו מכלי אל כלי, ובגולה הלכנו, הופג טעמינו, וכמעט רחינו נמר, בחכמות האלה וכו’ כי כבר נאמרו ונשנו, מפי שלומי אמוני ישראל, כי מלפנים היה בישראל גדולי המדע, ככלכל ודרדע, אשר כל מדע לא שגבה מאתם, והן עתה, כי ידל ישראל מאוד, ואין אתנו אנשי מחקר, לעמוד על מחקרי סתרי חכמות הטבעים ת”ל, אשר עמקו ורמו.

ולאחר שפתח הגאון רבי אבלי בגנות אלו שאינם בקיאים במדע, סיים בשבח המחבר חז”ס, שהכין לבו להפיץ חכמות:

הנה אחרי אשר הרבני המופלג וכו’, המשכיל בכל מדע, כבוד מוה’ חיים זעליג במוה’ יעקב נ”י מביאליסטאק, הנה ה’ נתן לו לב חכמה, להיות חורש מחשבות בינה בכל צד ופינה, מכל חכמות הרמות והנשגבות, הנני נותן לו תשואות חן חן, ואמטוייה’ ליה אפיריון, ואעתיר מאת אחינו המתנדבים יודעי בינה, לסעדו להפיץ את ספרו, ולב להכינה, ומלאה הארץ דעה, ובאו לציון ברינה, הכ”ד המעתיר יום א’ י”ד אדר ראשון תקצ”ד לפ”ק פה ק”ק ווילנא, 

נאום אברהם אבלי בהרב הג’ מוהר”ר אברהם שלמה זצ”ל[35]

הרב אבא פאסוועלער [פוסבלר]

סח לי חז”ס, שכשנטל הסכמה לספרו ‘מוסדי חכמה’ מאת הרב ר’ אבלי מפאסלאווא – אי אפשר היה להדפיס ס’ בלי הסכמה, כמו שאין להדפיס עתה ספר בלי צנזור[36] – צריך היה לשהות כשבוע או עשור בבית מדרשו של ר’ אבלי, ור’ אבלי סח עמו ב’דברי תורה’ וב’דברי חכמה’, ולבסוף אמר [רבי אבלי]: ניש קשה [לא נורא!], רשאי האברך להדפיס את ספרו. ועמד אחד יהודי לוהט, מן המופלגים, המקורבים אל ר’ אבלי, שמחה וטען: אבל, רבי, כמדומה לי… וגער בו הרב, ואמר: מה מדומה לך? מה מדומה לך? אין אתה מומחה לדברים כאלה.

במשך הימים אשר חכה חז”ס ולא ידע היקבל את ההסכמה, או לא, שאל את ר’ אבלי פעם אחת: רבי, באר נא לי את הדבר הזה! הנה ראיתי פה אברכים באים לקבל סמיכה. במשך שני ימים אתה תוהה על קנקנם ופוטר אותם, הן או לאו, ואני יושב פה ואתה סח עמי יום יום. הן, רבי, הסמיכה שלהם היא להוראה, ונפקא מינה טובא, מפני שאברך כזה אם איננו מומחה, כי אם מהתלמידים שלא שמשו כל צרכם, עלול הוא להאכיל טרפות, לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, ואני וספרי לא להוראה ולא לדין תורה, ואתה שוהה ומאריך?

אז השיבהו ר’ אבלי בצחוק לחש: פתי קטן! עמהם אחת, שתים, שלש – אני פותח ומסיים, זו סמיכה בכל יום, אבל אתה יקר המציאות, ואני רוצה לטייל עמך ארוכות וקצרות[37].

לפי השערתו של חז”ס, היה הר’ אבלי בעצמו איזה ניצוץ… עכ”פ היה בעל חשבון. גם זה נשאר מן הגאון [מווילנה]. הנוסח של הכשר למוד החכמות ידוע. מקראות שבמורה ומאמרי חז”ל בדבר תועלת החכמות – לרקחות ולטבחות, אבל המאמרים האלה היו קיימים בכל מקום. רק כשרוצים מוצאים הכשר, ולא כל איש ראוי לכך.

ומה נאמר בהרבה מן המדעים, שנתחדשו ונתוספו ע”י חכמי זולתינו הקרובים לזמנינו, דברים גדולים ונוראים, ואתנו אין יודע עד מה, והלא נודע כי בעניני המדעים הבנויים על שכל אנושי, יתרון הכשר דעת לחכמים האחרונים, על הראשונים, כאשר האריך במליצתו הגאון מורנו ישעיה באסאן[39] רבו של החכם האלקי מורנו משה חיים לוצאטו ז”ל[40] בהסכמתו לספר התשב”ץ[41]. ומה נהדר לתלמיד חכם להיות שלם בידיעות האלה כי עי”ז כביר ימצא ידו לפרש מקומות הסתומים בדברי חכז”ל הנראים זרים בתחילת השקפה וע”י המדעים החדשים ימצא טוב טעם ודעת בנועם דבריהם וכו’ וכו‘.

הסופר חיים זליג סלונימסקי, שנמנה על חוגי המשכילים חיבר ספר ‘יסודי העיבור’ על חכמת העיבור, טרח[44] ובא לשקלוב לקבל הסכמה מאת הגאון הצעיר אב”ד שקלוב, ששמע גאונותו וחריפותו הלך בכל גלילות רוסיה וליטא. משנודע לבחורים הצעירים, תלמידי ישיבתו של המרא דאתרא, על מטרת בואו של הסופר המשכיל, נתלבשו רוח קנאות[45], ובאו אל רבם, ואמרו: שאם אמנם יקבל המשכיל סלונימסקי הסכמה מהגאון, זה יגרום לכך, שהרבה צעירים ילמדו היתר מכך, יסגרו את הגמרות ויפנו ללימודי ההשכלה, נתן בהם רבם מבט סלחני ופטרם בשתיקה.

חיים זליג סלונימסקי, שהגיע לשקלוב ביום חמישי אחר הצהרים, השאיר את ספרו אצל המרא דאתרא, על מנת שיעיין בו עד למחר בבוקר. ביום ששי בבוקר כשבא סלונימסקי לרבי יהושע ליב, הכניסו לחדר הבד”צ וסגר אחריו את הדלת, כשהתלמידים ממתינים בחוץ מתוך סקרנות, לראות איך יפול דבר. משראה סלונימסקי שהרב מכניסו ללשכת הבד”ץ נצנץ מעיניו ברק של סיפור על היחס המיוחד אליו מצד הגאון, וכבר נדמה לו שאכן השיג את מבוקשו.

נטל רבי יהושע ליב את העלים של הספר, דפדף בהם, והעמיד את המחבר על שמונה עשרה טעויות ואי-דיוקים שמצא בספר. סלונימסקי שנחשב לאחד מגדולי הידענים בחכמת התכונה, לא איבד עשתונותיו: עיין בהשגותיו של הרב – על ששה מהן הודה ששגה, על חלק הסביר את עצמו, ועל היתר הצטדק שהעתיק ממחברים אחרים מבלי לבדוק אמיתותן, והם ששגו והטעוהו כנראה. ‘מחבר שאינו בודק וחוקר היטב מה שמביא ומעתיק מאחרים, אינו ראוי להסכמה'[46] פטרו רבי יהושע ליב לשלום.[47]

כמו ששמעתי מפה קדוש מהרי”ל דיסקין איך שהחכם סלאנימסקי היה נושא פניו עבור חכמתו שהיה מכירו שהוא מחכמי התכונה. וכן היה המעשה פעם אחת כשהיה בווארשא ע”ד בריאותו בא אצלו החכם הנ”ל והיה ספרו בידו ובקש ממנו לעיין ולהסכים עמו להוציאו לאור. אז השיב לו אדמו”ר מהרי”ל דיסקין זצ”ל: להשיבך איני יודע בחכמה הזאת אין ביכולתי, כי לאחר העיון אדע ככל חכמי התכונה, אבל להסכים על ספרך אין ביכולתי עד שתתן לי אותו לבית, ובתנאי אם לא נמצא שם דברים המתנגדים המדברים נגד חז”ל אז ודאי אסכים על האמת, אבל אם אמצא שם דברים שמדברים נגד כבוד חז”ל או סותרים דבריהם אז יהיה לי רשות לשורפו. וכששמע החכם סלונימסקי לקח את הספר ועזב את ביתו והלך.[50]

בשנת תקצ”ה הודיעו במכתבי העתים כי עתיד כוכב שביט (comet) להראות ברקיע בשנה ההיא, ופחד גדול נפל על המון העם באמרם כי בבואו יחריב את כל הארץ ויבוא קץ לכל בשר, אז רוח חכמה לבשה את הרחז”ס ויחבר ספר “כוכבא דשביט”, בו הציע שיטת התכונה החדשה ותהלוכת כוכבי הלכת במסלוליהם, החוקים החדשים בחכמת התכונה אשר המציאו החכמים הגדולי נעווטאן (Newton) וקעפלער (Kepler) ובאר את טבע כוכבי השביט בכלל שאין כל רעה במגורם ושאין כל צרה בהליכותם וטבע כוכב השביט ההוא אשר חכו בואו אז הידוע בשם הקאמעט של האללי בפרט, זמן מהלכות והראותו, מבואר ומוגבל בלוח המצורף לזה.[52]

בספרו זה פנה לו הרב רחז”ס לבאר חשבון המולדות והתקופות המקובל בישראל, שכבר העירו עליו חכמי עמנו בדור העבר שאיננו מסכים עם המציאות הסכמה מדויקת – ועלה על דעתם לשער כי הקדמונים מייסדי החשבון לא דקדקו יפה בחשבונותיהם, ובא הרחז”ס והראה לדעת שסיבת השינוי הזה, שכבר הרגיש בו הרמב”ם בימיו, איננה תלויה במצוי חשבונם של הקדמונים כי אם בטבע מהלך הירח במסלולו שהלך ונעתק מזמן שני אלפים שנה. וסמך בסברתו זאת על חשבונותיו של התוכן המפואר לאפלאם.

ומצד עיונו זה התעורר הרחז”ס לעמוד על שתי שאלות גדולות ביסוד חשבון העבור המקובל אצלנו:

א) מי היו מייסדיו ובאיזה זמן, והודיע סברתו שנוסד החשבון הזה בזמן מאוחר הרבה מאשר יחסוהו לו קדמוני המחברים.

ב) החשבון המקובל אצלנו המיוחס לרב אדא בר אהבה [תקופת רב אדא] מיוסד לא על קבלה מסורה בידו מדורות הקדמונים, שהיתה שמורה ביד החכמים בסוד, כי אם על השקפות ובחינות מחשבונות מהלך הכוכבים בזמן מן הזמנים, שלפי חשבונו של הרחז”ס נעשו ונבחנו בזמן מאוחר הרבה בערך המאה התשיעית לספה”נ, במאה השביעית לאלף החמישי[55].

דינאבערג יום ה’ י”א תשרי שנת תרמ”ח

כבוד הרב החכם המפורסם, פאר עמו

כש”ת מו”ה ר’ שמואל יוסף פין נרו יאיר ויופיע!

אחדשה”ט, הנה אודיע לכבודו הרם כי את כל ספריו קראתי בשמחת לב, וביותר את ספרו האחרון כנסת ישראל[64], אשר זה הֵחֵל לצאת לאור עולם, כי ספרו זה המכיל בקרבו את תולדות חכמי עמנו מימי הגאונים ועד עתה הוא אוצר יקר בספרות ישראל.

ומאשר כי בספרו זה באות ב’ יבוא גם זכרון אַבִי אָבִי זקני הוא הרב הגאון הגדול מופת הדור מו”ה ר’ בנימין דיסקין זצ”ל ראב”ד בהוראדנא[65], לכן הנני להודיע לכבודו הרם את קיצור תולדות ימי חייו ואת מספר הכת”י אשר השאיר אחריו למען יחקק זאת לדור אחרון.

הרב הגאון ר’ בנימין דיסקין ז”ל הנ”ל, הנודע בשמו “ר’ בנימין ראב”ד מהוראדנא”, הי’ בראשונה ראב”ד בהוראדנא, – מפני החרם שהי’ שם, לא הי’ יכול להיקרא בשם רב מהוראדנא[66], – ואח”כ הי’ רב בעיר לאמזא, ונאסף בשנת מ”ו שנה לימי חייו, והרביץ תורה רבה בישראל, ומגדולי תלמידיו היו: הרב הגאון ר’ יצחק אלחנן שליט”א רב דעיר קאוונא, והרב הגאון ר’ שמואל אביגדור ז”ל רב דעיר קארלין[67], בעל המחבר תוספאה, ועוד הרבה גאוני וגדולי הדור ההוא; והניח אחריו[68] שני כתבי-יד על מסכתא “יבמות” ועל מסכתא “גיטין”, בחריפות ובקיאות רבה מאד, כדרך הַהַפלָאָה על כתובות וקדושין, מראשית שתי המסכתות האלה עד סופן, על סדר הדפין, והן עתה בידינו, ונקוה בע”ה להדפיסן, גם התחיל לחבר “פירוש” על הירושלמי, בדרך נעלה מאד, ולא הספיקו לגמרו, כי נאסף במהרה בעו”ה אל עמיו, וכמו כן לא הספיק לגמור ספר על חשן משפט[69], ומלבד זאת השיב שו”ת הרבה ל…[70] וגאוני דורו, וברצוננו בקרוב אי”ה להדפיס קול קורא במה”ע אל החכמים אשר בידיהם נמצאו שו”ת א”ז הגאון ר’ בנימין ז”ל הנ”ל שישיבון לידינו, למען נוכל להדפיסן.[71] גם מלבד גדולתו בתורה, הי’ חכם גדול בחכמת החשבון הנשגבה (אלגעברא), ובדעת הילוך הכוכבים ומשפטן (אסטראנאמיע), כאשר יעיד ע”ז הרב החכם רח”ז סלאנימסקי נ”י, ורק בענוותו הרבה הסתיר את שמו. כי בספר אשר הדפיס אחד מתושבי הוראדנא על ספר “פרקי ר’ אליעזר הגדול”[72] נמצא שם פירוש על פרק ל”ט, – המכיל בקרבו ידיעות רבות מחכמת האסטראנאמיע, – ונזכר שם כי זה הפירוש על זה הפרק עשה חכם אחד לבקשת המחבר, והחכם אחד ההוא – הוא א”ז הגאון ר’ בנימין ז”ל הנ”ל, אשר מרוב ענוותו לא חפץ שידעו את שמו[73].

זאת היא קיצור מתולדות ימי חייו של א”ז הגאון הגדול מופת הדור מו”ה ר’ בנימין ז”ל ראב”ד דהוראדנא, אשר מצאתי נכון להודיע לכבודו הרם נ”י.

גם בטוב כבודו הרם נ”י בהגיעו בספרו לאות “יו”ד”, לפנותו אלינו על פי האדרעססע הכתובה בעבר השלישי, ונודיע לו את תולדות יתר הגאונים הגדולים שהיו ושנמצאו עתה ..[74] במשפחתנו, והי’ ספרו שלם, ויקבל תודה ע”ז מדור אחרון.

ובזה הנני מכבדו כערכו הרם והנעלה.

בנימין בהרב הגאון והחכם המפורסם מו”ה ר’ יצחק ירוחם נ”י דיסקין[75], בנו של הגאון מאור הגולה מו”ה ר’ יהושע יהודה ליב דיסקין שליט”א, הדר בירושלים ת”ו

[1] בינתיים אעתיק רק מתוך הספר ‘אוצר ישראל’ (ערך סלונימסקי):

בשנת 1862 התחיל חז”ס להו”ל בווארשא מכ”ע השבועי ‘הצפירה’, אשר תעודתו היתה ללמד לבני ישראל מחקרי חכמה ובפרט חכמות התכונה והטבע. אך פתאום הפסיק הוצאות העיתון כי נקרא [חז”ס] מאת הממשלה לעמוד בראש בית מדרש לרבנים שנוסד בזיטאמיר, וגם נמנה להיות מבקר [צנזור] ספרי ישראל. ועמד במשמרתו זאת י”א שנה (1862-1873) עד אשר נסגרו דלתות בתי המדרשים לרבנים ברוסיא. וכאשר התפטר ממשמרתו רצה להו”ל את הצפירה מחדש אך לא השיג רישיון הממשלה והוכרח להדפיסו בברלין (1874), ובהשיגו הרישיון שב לווארשא להוציאו משם (1875), מאמרים בעניני חכמה שכתב בהצפירה הם נכבדים מאד, והודיע לעתים את כל ההמצאות החדשות בכל המקצועות המדעים בזמנו, גם כתב מאמרים בשאלות הזמן בדברים הנוגעים למעמד החינוך וההשכלה. ובכל אלה לא התנפל על הרבנים ולא בזה אותם כדרך שעשה בעל ‘המליץ’, ולכן היו קוראי הצפירה מכל המפלגות וגם החסידים היו בין חותמי העתק הזה. בשנת 1886 כאשר כבדה עליו מלאכת הערוכה מחמת שֵֹיבָתו, השתתף עמו נחום סאקאלאוו בעבודתו זאת. מכתב עת הצפירה, בעת שהעריכו חז”ס, היה העיתון היותר נכבד ומצוין בלשון עברית, ואין דומה לו בערכו גם עתה בספרות העיתונות העברית.

[2] חז”ס היה הראשון שעורר את השאלה אודות קו התאריך ובעזהי”ת נחזור לזה בקרוב.

[3] גם בזה אעתיק רק מ’אוצר ישראל’ (ערך סלונימסקי):

עוד בשנת 1842 המציא חז”ס כלי מכונת החשבון לחשוב על ידו חשבונות שונים, והביאו לפטרבורג לפני חכמי האקדמיה בשנת 1844, וזכה בפרס הקצוב לממציאי חדשות בחכמות מעיזבון השר דעמידיעוו בסך 2500 רו”כ, ומאמרו בדבר הזה נדפס בז’ורנל היו”ל ע”י האקדמיה בשנת 1845, וע”פ הצעת שר ההשכלה אוואראוו נתכבד בתואר “אזרח נכבד”. את כלי החשבון והזכות [הפטנט] לעשותו מכר חז”ס באנגליה במחיר ארבע מאות ל”ש. בשנת 1853 המציא תחבולה כימיית לעשות צפוי לבן [enamel] על כלי ברזל לבשול, ואף כי השיג זכות מיוחד ע”ז מהממשלה הרשו להם בעלי המלאכה להשיג גבולו, בהיות ההמצאה פשוטה מאד לעשות, ושם הממציא הראשון נשכח. בשנת 1854 המציא יסוד חדש למכונת הקיטור באופן אשר הקיטור עצמו יוליד תנועה סיבובית במכונה, כמו שמבאר במאמרו “תנועת דסיבוב ע”י כוח הקיטור” (הצפירה שנת 1877 גליון 49, 50), והיא המצאה הנדסה חריפה, וזכות ההמצאה מכר להאדון בארסיג בברלין, בשנת 1856 המציא לשלוח ארבעה מודעות בבת אחת על חוט הטלגרף ע”י סגולת כח אלקטרי-כעמיי, שהיה ליסוד להמצאת טומסון (לורד קעלווין) בשנת 1858.

[4] נחום סוקולוב (1859-1936) היה סופר, משורר, ומנהיג ציוני שמילא מקומו של חז”ס בעריכת העיתון ‘הצפירה’.

[5] הצפירה, מאי 19, 1904 עמ’ 9.

[6] לפי יעקב מארק (מחיצתם של גדולי הדור – ערך רבי יצחק אלחנן עמ’ 107), למד חז”ס אצל רבי בנימין דיסקין רק במשך זמן קצר.

[7] הרב חיים קרלינסקי (הראשון לשושלת בריסק, עמ’ 429 הערה 667) מוסר שהסיבה שלא נקרא בתואר ‘רב’ או ‘אב”ד’, הוא “מפני מעשה שהיה, בוטל בגרודנה התואר ‘אב”ד'”, וכן כתב נין רבי בנימין במכתבו לרש”י פין שהובא בהמשך דברינו, “הרב הגאון ר’ בנימין דיסקין ז”ל הנ”ל, הנודע בשמו “ר’ בנימין ראב”ד מהוראדנא”, הי’ בראשונה ראב”ד בהוראדנא, – מפני החרם שהי’ שם, לא הי’ יכול להיקרא בשם רב מהוראדנא”. ואולי ידוע לאחד מקוראי הבלוג יותר פרטים אודות החרם הזה.

ראוי לשים לב שבעמוד השער של הספר ‘לבני בנימין’ (ווארשא 1869) מבנו של רבי בנימין, הרב אברהם שמואל דיסקין מוואלקאוויסק, כתוב, “ממני הצעיר אברהם שמואל אב”ד ור”מ בק”ק וואלקאוויסק בהגאון מה’ בנימין זצוקללה”ה אבדק”ק הוראדנא מנוחתו כבוד בק”ק לאמזא יע”א”. וכן כתב רבי אברהם שמואל בהקדמתו שאביו רבי בנימין היה “האב”ד דק”ק הוראדנא ולאמזא ושם מנ”כ”. ואולי לא דק בלשונו.

[8] הצפירה, מרץ 11, 1979. ראה תמונה למטה.

[9] הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (1817-1898) היה אחד מגדולי הדור ובהמשך המאמר הובאו כמה פרטים חשובים אודותיו.

[10] וואלקאוויסקער יזכור בוך – ניו-יארק 1949.

[11] ראוי לציין שבעיתון הפלס (שנה ב – יום ו’ עש”ק י”ב אדר ב’ תרמ”ט [1889]) יש תשובה מהג”ר יצחק אלחנן לחז”ס אודות אכילת קטניות בפסח, והוא מתארו בלשון “ידידי הרב החכם וכו’ מו”ה חיים זעליג סלאנימסקי נ”י המו”ל מ”ע הצפירה. בכל המכתב מתייחס הגאון רבי יצחק אלחנן אל חז”ס ביחס של כבוד למרות שחז”ס רצה להתיר מנהג ותיקין כאיסור אכילת קטניות בפסח. התשובה נדפסה שוב ב’תשובות רבנו יצחק אלחנן’ (סימן כב).

[12] הרב ברוך מרדכי ליבשיץ (1809-1885) נתמנה אח”ז להיות האב”ד של וולקוביסק ואחר כך מילא מקומו של עמיתו הגרי”א ספקטור בנובהרדוק, ושימש שם עד שנת 1883, שאז נתמנה במקומו בעל ערוך השולחן. הוא חיבר שו”ת ברית יעקב ב”כ.

[13] ראה עמוד אש (עמ’ יא) שרבי יהושע ליב היה רגיל לספר, כי בילדותו היה מתחקה אחר אורח חייו הקדושים של אביו רבי בנימין, והבחין כמה פעמים כיצד הזדמנה שאלה בתבשילו של אבא, ולאחר שהכשירה, יעץ לרבנית, להאכיל התבשיל לילדים, ואילו הוא, האבא, פרש ממאכל זה.

[14] למרות שיש בידינו רק שרידים מחידו”ת שהרבה מהם נאספו ונדפסו בסדרת ‘אהלים’ המוקדש לתורת מהרי”ל דיסקין בהוצאת מדרש רבי רפאל ע”ש הר”ר קצנלנבויגן, מן המעט נלמד אל הכלל, שהיה גאון מובהק במלוא מובן המילה, וכן יעידו על זה בניו ותלמידיו.

[15] ראה עמוד אש (עמ’ יב) בשם “הרב הגאון אברהם חיים נאה מפי רבינו הגה”צ מרן יוסף חיים זוננפלד זיע”א”, שכאשר פרצה שריפה בכפר הסמוך לעיר וולקוביסקי, והביאו לפניו גווילים החרוכים מספר תורה, אשר הוצלו מקצתם מתוך הלפידים, כאשר ראה אותם רבי בנימינ’קה, מיד צנח ארצה תוך התעלפות קשה ואבדן הכרה.

[16] בספר זיכרון לקהילת לומזה (עמ’ 104) מתאר יום טוב לוינסקי את הרב בנימין כ”בעל צורה אצילית ולבש תמיד בגדים נקיים ויפים”. כמו כן ב”אוצר הרבנים” (בני ברק 1975; ערך 3683) נזכר רבי בנימין דיסקין כ”רב גאון אדיר וחכם מצויין, ‘הדור בלבושו’…”. וראה להלן שגם בנו רבי נח יצחק היה מכונה ‘הדור בלבושו’.

[17] במחיצתם של גדולי הדור שם.

[18] ראה מש”כ אודותיו פרופוסר מלך שפירא כאן וכאן.

[19] הרב חיים הלר (1879-1960) היה תלמיד חכם גדול וגם חוקר.

[20] בדרך כלל ההדגשות בציטוטים שלי.

[21] הרב גלובסקי לא גילה לאיזה אח התכוון רבי חיים הליר ולא יכולתי לברר איזה מהם היה חתנו של הרב חיים דאווידסאהן. אבל מצאתי כמה פרטים מעניינים אודות כל האחים הקשורים לנושא שלנו, והצגתי אותם בנספח ב’ למאמר זה.

[22] הרב חיים דויד-זאהן (1760-1854) היה גדול בתורה, וגם ידע שפות ובעל השכלה רחבה, והיה לו היכרות עם אנשי השלטון. נבחר כרבה של וורשה בהיותו בן שמונים. בהספד שנשא עליו המגיד של וורשה, הרב בנימין דוד רבינוביץ כתוב: “רוב ימיו עברו בתורה וגדולה, עושר וכבוד, ובניו רבנים, תורה ונביאים וכתובים עם מפרשיהם הראשיים ועל דגלם חכמת הדקדוק המסורת והטעמים היו ערוכים על שפתיו ולא היה לו שום ספר שלא הגיה בעצמו בכתב ידו ממש. משניות עם התוספות יו”ט היה בקיא בעל פה… היה בקיא בכל ספרי שו”ת… וכן עיין בספרי הזוהר והגדה וספרי קבלה. בענין הלכה למעשה היתה לו קבלה מאת רבו הגאון בעל “חוות דעת” מליסא…” (תולדות מהרא”ל צינץ עמ’ 190)

אך, לעת עתה לא מצאתי שום קשר משפחתי בין משפחת דיסקין ולמשפחת דויד-זאהן.

[23] דו יובלין עמ’ מב.

[24] רבי זאב וואָלף איינהאָרן (נפטר בווילנה בשנת 1862) מעיר גרודנה [הורודנה], חיבר פירוש מהרז”ו למדרש רבה וספר מדרש תנאים על המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. לא כיהן ברבנות ובסוף ימיו עבר לגור בווילנה.

[25] דרכי יוסף חלק שני דרוש העשרים אות יא.

[26] הצפירה, מרץ 11 1979.

[27] רבי מנחם מנדל שניאורסון (1879-1866), הנודע על שם ספרו ‘צמח צדק’, היה האדמו”ר השלישי בשושלת אדמור”י חסידות חב”ד.

[28] הפלס שנה ב עמ’ 179. וראה גם בעמוד אש עמ’ י.

[29] עמוד אש עמ’ ז בשם רבי יוסף לוי חגיז.

מעניין שבספר בספר אזנים לתורה מְסַפֵּר הרב זלמן סורוצקין זצ”ל סיפור מאד דומה להנ”ל:

שמעתי מפי ידידי הגאון הג’ ר”ז סולוביציק, הגאב”ד דבריסק (שליט”א) [זצ”ל], ששמע מפי אביו רבן של ישראל הגר”ח זצ”ל שהיה מספר מפי איש נאמן, שבשעת מלחמת נפוליון באירופה המזרחית, עשו לכבודו משתה בחצר אחד האצילים, אשר בפלך קובנה, והזמינו אל המשתה את כהני הדתות, פרט לשל הדת היהודית, בשעת הנאומים לכבוד “הגבור המנצח”, שאל נפוליון, מדוע אין כאן בא-כח הדת הישראלית? – אדון הבית הבטיח למלאות את החסרון לסעודת הערב. תיכף שלחו להביא אל המשתה את הרב הזקן של העירה הסמוכה. כאשר נודע להרב, למה הוא מתבקש, חרד מאד, כי לא הסכין לעמוד וכ”ש לדבר לפני מלך…

מעניין מאד שלמרות ששני הסיפורים מתחילים כמעט בסגנון אחד, בעוד שבספר עמוד אש מזהה את הרב, כרבי בנימין דיסקין, באזנים לתורה לא מזהה את הרב כלל, רק מתארו כרב זקן, דבר שלא זכה בו רבי בנימין מאחר ונפטר בגיל צעיר. עוד הבדל משמעותי יש בין שני הסיפורים, בתוכן הדרשות, שהרי הדרשה שבספר עמוד האש אינה דומה כלל לדרשה שבאזנים לתורה. ולעניינינו ראוי לעמוד על עוד הבדל, שבספר עמוד אש נמסר שנבחר רבי בנימין לבוא לנאום לפני נפוליון, ואילו בספר אזנים לתורה תפסו הרב של העירה הסמוכה ולא בחרו בו במיוחד, ואדרבה סגנון הסיפור מורה שאותו רב אנונימי לא היה מוכשר בטבעו לכך.

אך בספר אבי הישיבות (עמ’ 387) מעתיק הרב דוב אליאך הסיפור הנ”ל שהובא באזנים לתורה בשם ‘כתבי תלמידים מבריסק’. ומוסיף (עמ’ 388 הערה 5) בשם בנו של הגרי”ז, הג”ר משולם דוד הלוי סולוביציק שליט”א, ששמע מפי יהודי קשיש בשם ר’ משה גבירצמן מבאי בית הג”ר יהושע לייב דיסקין, כי הרב המדובר היה אביו של רבי יהושע לייב, הג”ר בנימין דיסקין.

[30] שמואל יוסף פין (כנסת ישראל; ווארשא 1886, ערך ‘חיים זעליג סלאנימסקי’) מספר ש”הרחז”ס שקד על הספרים ההם בשקידה נפלאה בהחבא במועדי לילה כי ירא לנפשו מרב עם.”

[31] הספר נדפס בדפוס “ווילנא והוראדנא” ע”י המדפיסים ר’ מנחם מן ב”ר ברוך ז”ל, ור’ שמחה זימל ב”ר מנחם נחום, ועל השער חתם חז”ס את שמו “חיים זעליג בן יעקב”.

[32] אוצר ישראל ערך ‘סלונימסקי’.

[33] ראה למטה שנחום סוקולוב אמר שהיה מוכרח לזה ע”פ חוק הממשלה. וכן יוצא מדברי דוב אליאך שהבאנו שם.

[34] רבי אברהם אבלי פאסוועלער (1762-1836) היה אחד מגאוני הדור. לאחרונה נלקטו מחידושיו ותשובותיו בספר ‘באר אברהם’ (מכון ירושלים, תשס”ג). אצל לומדי הלכה הוא מפורסם ביותר, על שם חקירתו בענין מי שטעה בליל ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש, שהובאה ע”י החיי אדם (כלל כד סעיף י) ומשם ע”י המשנה ברורה (שער הציון סימן תקפב ס”ק ד).

[35] מעניין שמוסדות חכמה אינו הספר הראשון על אלגברה המעוטר בהסכמת רבי אבלי. כבר בשנת 1829 הסכים רבי אבלי על הספר ‘קנה חכמה’ הכולל “חמשה שערים בחכמת אלגעברא”. ראה כאן.

[36] לדעת ניסנבוים (cited by Itai Sneh, Hayim Zelig Slonimski and The Founding of Ha-Tsefirah – Thesis submitted to The Department of Jewish Studies, McGill University Montreal, 1991, p. 54 אני מודה להרב אליעזר בראדט על ההפניה, וכאן המקום להודות לו על שפשט לי יד עזרה בהכנת מאמר זה) העובדה שחז”ס דרש הסכמות, מעידה על רצונו להישאר מקובל בחוגי השמרנים. אולי אין זה סתירה לדברי סוקולוב שטען שהיה צורך רשמי לכך, משום שיתכן שמעולם לא נתכוון סוקולוב לומר שכן היה החוק דורש, רק שספר בלי הסכמה לא היה מתקבל על השמרנים. ומצאתי כעין דברים הללו במאמרו של שמעון ליב ציטרון אודות המשכיל ‘מרדכי אהרן גינצבורג’ (1795-1846) שהוציא ספר ‘גלות ארץ החדשה או מסע קאלומבוס’ לאור בשנת 1822, ושלח את הכתב-יד לאביו, שישב בווילנה, בבקשה כי יתקן את סגנונו, וכשימצא אותו מוכשר לדפוס, יאסוף בשבילו הסכמות מגדולי רבני-ווילנה. ובתוך הדברים מעיר ציטרון ש”באותו זמן היה כמעט בלתי-אפשר להדפיס ולהפיץ ברבים ספר-השכלה, שלא נתקבל עליו הכשר מאת איזה רב מפורסם“. משמע מזה שלא היה מצד חוק הממשלה, רק מציאות עובדתית שהספר לא היה מתקבל בלי הסכמה.

ממשיך ציטרון לְסַפֵּר, שאביו של מרדכי אהרן, היה חשוב בעיני רבני ווילנה של העת ההיא, והשתדל, והשתדלותו עלה בידו, לקבל הסכמה מאת הגאון ר’ אברהם אבלי פאסוואלי. ציטרון ממשיך להעתיק את ההסכמה, והואיל ואנו עסוקים בהסכמות רבי אבלי לספרי משכילים, ראוי להעתיקו משם לכאן [הדגשות במקור והוספתי פס במקום שרציתי להדגיש משהו]:

ה”ה הרבּני המשכּיל החכם הישיש הנכבּד מהו’ אשר סלאנטער בּיותר שהוא חכם עוד רצונו ללמד לבני יהודא קסת הסופר ולשון עירומים בּספר לספּור ספירות דברים אשר היו לעולמים אשר מלפנינו, אשר גם בּעולם השפל הזה הי’ נעלם וטמיר מאתּנו, כמה וכמה מדינות רחבות ומלאות אדם, וגם נתוודע שבּני אדם דרים נכח כּפּות רגלינו אשר הי’ נחשב לזר מאד בּעיני הקדמונים. מזה יבּיטו ויראו פּעולת ה’ אשר אין קץ ותכלית לנפלאותיו ולבּרואיו אשר בּשמים ממעל ובארץ מתחת, ולכן הקריב אל מזבּח הדפוס ההעתּקה הנעימה וההדורה הזאת אשר העתּיק בּנו הרבּני המליץ הגדול מוהר”ר מרדכי אהרן נ”י תּחת השגחת אביו הנ”ל. והנה אחרי אשר החכם הנ”ל הוא דובר צחות ודבש וחלב תחת לשונו למשוך בּקסת הסופר בּכתב אשורית לזאת יתאוו מטעמותיו, ולמען היות שכר לפעולתו העתיקו גם ללשון אשכּנזי הנהוג למען יתענגו בּו גם ההדיוטים והנשים. והנה אחרי שחכם הנ”ל טרח בּזה לכן נוצר תּאנה יאכל מפּריה וחתיכה דאסורא להשיג גבול החכם הנ”ל ולהדפּיסו לא בּלה”ק ולא בּלשון אשכּנזי הנ”ל מבּלעדי רישיון החכם מהו’ אשר הנ”ל, וליקום ההוא גברא העובר ע”ז בּארור בּו קללה וכנ”ל. והשומע לדברינו ישכּון שאַנן דשן ורענן עד בּיאת ינון.

מסיים ציטרון:

רק על –ידי הסכּמות רבּניות כאלה יכול המשכּיל – הסופר שבּאותה עת להגן על עצמו מפּני רדיפות מצד הקנאים ומהסגת גבול

[37] הצפירה, מאי 27, 1904.

[38] בתולדות הרב ירוחם אלט-שולר אבד”ק באדקי מאת ר’ יהודה ליב הכהן (פישמן) מימון מוזכר שהרב ירוחם היה אחד מגדולי חכמי ישראל. הרב מימון מדגיש שבנוסף לחכמת התורה היה גם חכם במדע. והביא סמוכים לכך מלשונו של הגאון הגדול ר’ יחיאל העליר מסובלק שהיה נושא ונותן אתו בהלכה בספרו שאלות ותשובות ‘עמודי אור’ והוא מתארו “רב רחימאי הרב המאור הגדול המפורסם החריף ובקי, סיני ועוקר הרים, אושר השלמים, כליל המדעים, איש חמודות כש”ת מ’ ירוחם נ”י אב”ד דק”ק באדקי [ראה עמודי אור סי’ יא]. עוד סמך לדבריו, הביא הרב מימון משער הספר ‘יגון לב’ (ווארשא תר”כ) ששם הוא מתואר כך “הרב הגאון החריף ובקי ומפורסם, כליל המדע והחכמה, גומל חסד עם כל כקש”ת מהו’ ירוחם ז”ל רב דק”ק באדקי. (‘אזכרה’ לנשמת הגאון הצדיק הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים תרצ”ז, עמ’ נ)

[39] רבי ישעיהו באסאן (1673-1739) היה רב איטלקי ומשורר, רבן של פדובה ושל ריגיו, ורבו של רמח”ל.

[40] רמח”ל (1707-1746) היה מקובל גדול ומפורסם במיוחד על שם ספרו ‘מסילת ישרים’.

[41] שם כותב רבי ישעיהו באסאן “לפי שהכורה אחר כורה, מעמל נפשו עד היסוד יערה, על כן גדול יהיה בחוכמת המחקר, כבוד האחרון מן הראשון, כי יעמיק ירחיב ויעמוד על העיקר, לא כן תורת ה’ תמימה…”.

[42] מענין מאמר זה להעיר, שעל הספר ‘מורה דרך’ מאת מוהר”ר אהרן בן הרב חיים ממשפחת הגאון מו”ה שמואל אב”ד דק”ק ווילנא, שיצא לאור בהוראדנא שנת תקצ”ו, מופיעים הסכמותיהם של רבי אבלי ורבי אליקים געציל מאיר הנ”ל, וגם “הסכמת הרב הגאון המפורסם החריף ובקי בחדרי התורה, החכם השלם, מו”ה בנימין ראב”ד דקהלתנו”. נושא הספר הוא סדר מסעות של בני ישראל.

[43] רבי שמואל שטראשון (1794-1872) היה תלמיד חכם גדול מעיר ווילנה שמעולם לא שירת ברבנות. חיבר הגהות נפלאות על כל הש”ס ועוד ספרים.

[44] ראה כאן שמזיטאמיר, מקומו של חז”ס בעת הדפסת הספר ‘יסודי העיבור’, ועד שקלוב, מקומו של מהרי”ל, הוא מרחק של 515 ק”מ.

[45] העובדה שבני הישיבה היו קנאים, יש למצוא לה סמך, מדברי משכיל נלהב אחד שכתב ב’גנאי’ הישיבות אשר בעיר שקלאוו: “[עמ’ 163] הישיבות עומדות וקיימות במצבן מקדם קומתה ולא נשתנו מאומה… מי יערב בנפשו עוז לתת עצתו אמונה לאפרתי שקלאוו לשכור מורה לתלמידי הישיבות ללמדם שפת המדינה וחשבון… הן יתנו עליו בקולם ובשם אפיקורוס יכונוהו והיה לשמצה ולדראון לכל בשר בעירו… [עמ’ 164] איזה מהבחורים הרהיבו בנפשם עוז להסיר מעליהם הבגדים העתיקים בתארם הפולני לפנים וללבוש תחתם בגדי אירופא, ולא שתו לב אל הרושם אשר תעשה זאת בלב הקנאים גם לכל מנהג חיצוני ירושת קדמוניות. ובאמת לא הרהיב בחור מישראל פני חמש שנים ללבוש בשקלאוו מלבוש גוי, אז הכתירו המקנאים את ראשו בכובע נוצות והעמידו אותו הבן על שולחן הקהל לפני פתח בית הכנסת להיות לשמצה לעיני כל עובר, עד אשר יתודה על חטאתו וישבע לבלי ישוב עוד לכסלה…” (עיתון המליץ דצמבר 31, 1872)

[46] בהמשך דבריי פיקפקתי על אמיתת הסיפור, אבל עצם הביקורת על חז”ס, שרק העתיק מאחרים ולא ידע את הענינים באופן יסודי, יש דברים בגו. במאמרו של סוקולוב שהבאתי לעיל, מתנצל נחום סוקולוב שאינו בר הכי להעריך את חז”ס מתוך ספריו, כי הוא [סוקולוב] עצמו לא היה מומחה לעניינים המשמשים נושאים לרוב ספרי חז”ס. בכל זאת העריך אותו סוקולוב מתוך היכרות אישית עמוקה. מסקנתו של סוקולוב היא, שחז”ס בטבעו לא היה מתמיד שהיה יכול לשקוד על עניין אחד ולירד לעומקו של דבר, רק היה עילוי שהיה יכול לחטוף ידיעות מרובות במרחב של עניינים. עיקר כוחו של חז”ס, לדעת סוקולוב, היה בזה שהיה “באר היטב”, שהיה יכול ללמד את עמו חכמות בשפה ברורה ובנעימה, וגם בסגנון הישן שהיו רגילים בו מאז.

נראים הדברים שהשקפה זו על חז”ס, שעיקר כוחו היה בזה שלימד את העם דעת בשפה ברורה, הכיר בה הוא עצמו, שהרי כך העיד על עצמו בסוף ימיו כשהתלונן על הקמים עליו בפרשת חנוכה: “מיין גאנץ לעבען האב איך זיך בעשעפטיגט מיט תורה און חכמה; איך האב זיך בעטיהט צו לערנען מיין פאלק וויסענשאפט”. זאת אומרת שראה את עיקר עבודתו בחיים בזה שלימד את העם, ולאו דווקא שהעמיק הרבה בעניינים ויצר רעיונות מחודשים. הברקות כן, אבל עיונים עמוקים לא. טבעו של חז”ס היה זה של ממציא ולא של עמקן ומעיין.

אריה עקביא, שכן הכיר את ספרי חז”ס ואת הנושאים שהוא כתב עליו, העיר שבהיות עיקר כוחו של חז”ס בהסברת הדברים לזולתו, לכן “אין לבקש אצל מסביר לא עמקות ולא שום חידוש, כל שאיפתו אינה אלא להסביר לזולתו מה שנודע לו עצמו”. במיוחד אצל חז”ס מעיר עקביא “כי משהתחיל חז”ס ללמוד חכמות חיצוניות, מיד התחיל לכתוב חיבוריו באותן החכמות, כלומר בו ברגע שהתחיל להיות קולט התחיל פולט. וקשה לקבוע מה היה אצלו גדול ממה: החשק לקלוט או החשק לפלוט.

עוד אומר עקביא, שספרי חז”ס היו מותאמים יפה רק לשעתם ולמקומם, אבל כהיום הזה אין שום ערך לרוב ספריו. ברם, מסיק עקביא, בטון חיובי, שחז”ס התבלט בזה שהיה הראשון שהציב לו כמטרה לפרסם ולהסביר ולהקנות עניני מדע לקהל הקוראים העברים בדורו, שהיו זרים להם בהחלט.

ברם, הסיפור הזה, שלפי דברי האיש על החומה, אירע כביכול בין מהרי”ל וחז”ס באמצע העשור השביעי למאה ה-19 מזכיר מאד מה שבאמת אירע בין חז”ס ורגי”ל [מהור”ר גבריאל יהודה ליכטנפלד ז”ל, חותנו של י. ל. פרץ]. בשנת תרכ”ה הדפיס רגי”ל ספר בשם ‘ידיעות השיעורים’ וכפי דבריו בהקדמת ספרו ‘צפנת פענח’ קיווה רגי”ל לשאת פרי טוב בעמלו ולא עלתה בידו, כי לא מצא קונים לספרו. סוף סוף מצא איש אחד אשר הסכים למכור את ספריו של רגי”ל, בתנאי אם יסכים עליו החכם חז”ס. לאכזבתו של רגי”ל, כתב לו אותו האיש, כי בשאלו על-פי מכתבו את פי חז”ס, דיבר חז”ס קשות על ספר ‘ידיעות השעורים’, כי לא מצא בו דבר טוב ולא שום תועלת לקוראים, אשר לא יבינו בו דבר, כי אין לו הסדר הראוי למתחילים בחכמה כספר ‘יסודי חכמת השיעור’ שחיבר הוא [חז”ס]. גם שלח האיש ההוא לרגי”ל העתק מאיגרת חז”ס אליו. מיד בערה בו חמתו של רגי”ל כאש, ויאמר להינקם מחז”ס נקמת דם ספרו השפוך, ויכתוב את מחברתו ‘צפנת פענח’ (ווארשה, תרל”ד) ביקורת על שני ספרי הנדסה של חז”ס, ספר ‘מוסדי החכמה’ וספר ‘יסודי חכמת השיעור. רג”י ליכטנפלד לא הסתפק בביקורת על הספרים, כי אם את המחבר עצמו בחר לו למטרה ואליו כינן חיציו לירות במו אופל לישר לב ולפצוע את לבבו בתארי בוז וקלון מרבה להכיל. מחברת ‘צפנת פענח’ מלא חירופים וגידופים לא על ספרי חז”ס לבד, כי אם על חז”ס עצמו. בחוברת זו מתלונן רגי”ל שחז”ס “עשה בספרו אך מלאכת מעתיק וקבץ למודיו והתמונות ההנדסיות השייכות להם מספרי זולתו בלא הכרה פנימית והבנת הענין אשר העתיק” (יצחק ראטנער, משפט אמת, ס”ט פטבורג, תרמ”ד, עמ’ 5)

[47] האיש על החומה, ירושלים תשס”ו, כ”א עמ’ 202-203.

[48] ראה להלן שהגאון רבי בנימין דיסקין רצה להסתיר ידיעתו בעניינים אלו, ואולי זהו הטעם שלא רצה להסכים על הספר שהרי אז יהיה מוכרח לגלות ידיעתו בעניינים אלו, או אולי מפני הטעם הזה, שחז”ס היה רק מעתיק מספרים בלי בדיקת אמיתתם.

[49] ציר נאמן, ירושלים תרנ”ט, דף צו ע”א.

[50] הרב אליעזר בראדט, ‘יחסה של הספרות היהדות לקופרניקוס במשך הדורות’ הע’ 51. הוא מודה שם ל’הבקי הנפלא ר’ איתם הנקין הי”ד’ שהפנהו לזה. ראה שם שרא”ב העיר על העובדה שהגאון רבי אבלי פוסוולר מווילנא העניק הסכמה לספרו של ר’ יום טוב ליפמן מאיישישאק ‘כבוד יום טוב’, שבסופו קבע המחבר שדעתו של קופרניקוס היא כפירה ואינה נכונה כלל וכלל, והסכמה זו ל’כבוד יום טוב’ נכתבה רק שלש שנים לאחר שהעניק את הסכמתו לספר ‘מוסדי חכמה’ המצדיק את שיטת קופרניקוס. רציתי להעיר שעל אף שחז”ס מזכיר את שיטת קופרניקוס בהקדמת ספרו ‘מוסדי חכמה’, מכל מקום אין זה הנושא של הספר כלל, ועל כן אין לתפוס את הגאון רבי אבלי על זה.

[51] שמואל יוסף פין (1818-1890), הנודע בכינויו ‘רש”י פין’ או ‘רשי”פ’, היה סופר וחוקר עברי, שהשתייך לתנועת ההשכלה והיה מראשי הקהילה בווילנה. רש”י פין ערך כתב העת ‘הכרמל’ וחיבר כמה ספרים.

[52] כנסת ישראל; ווארשא 1886, ערך ‘חיים זעליג סלאנימסקי’.

[53] רנ”ק (1785-1840) היה אבי המשכילים בגליציה וממייסדי תנועת ‘חכמת ישראל’. במכתבו לחז”ס, מסביר רנ”ק שאחת מהסיבות שבשבילן הוא ערך את הסכמתו היא “בשביל החותמים הנכבדים אשר לא ימצא להם הפנאי בכדי לעיין בם מיד”, כלומר שחז”ס השתמש עם מכתבו של רנ”ק המעיד על תועלת הספר, בכדי לאסוף חותמים. והתאריך על המכתב הוא א’ כ”ח אדר ראשון שנת ‘נפלאותיך’ לפ”ק, והיא שנת 1837, והספר נדפס רק בשנת 1838. בנוסף למכתבו של רנ”ק ושי”ר, הדפיס חז”ס גם ‘מכתב תהלה’ שקיבל “מאת השרים החכמים, התוכנים המפוארים, היושבים בבית משמרת מבטי הכוכבים מגדל המצפה (שטערנווארטע) המכונן בממלכת פולאניא – פה ווארשויא”, והתאריך על אותו המכתב הוא ינואר 28, 1838.

[54] שי”ר (1790-1867) היה חתנו של בעל ‘קצות החושן’, שימש כאב”ד בטרנפול ופראג והיה גם משכיל בחכמת ישראל.

[55] כנסת ישראל שם.

[56] ר’ צבי מנחם או הירש מנדל פינלס (1806-1870) הנודע בר”ת של”ש, היה משכיל וחוקר התלמוד ומחבר המחקר ‘דרכה של תורה’. ראה אודותיו ב’פשוטה של משנה’ מחנן גפני, ספריית ‘הלל בן-חיים’, 2011, מעמ’ 189-209.

[57] רבי שלמה איגר (1787-1852) היה אחד מגדולי דורו ושימש כרב בעיירות קאליש ופוזנן.

[58] הוא רבי אליקים געציל מאיר משוויסלאץ שהסכים על ספרו הראשון מוסדי חכמה.

[59] רבי מתתיהו שטראשון (1817-1885), נודע גם בכינוי ‘רמ”ש’, היה תלמיד חכם גדול וגם אספן ספרים.

[60] מְסַפְּרִים שחז”ס היה עני מרוד, ומרדכי ליפסון (מדר דר; הוצאות ‘דורות’, פליסטינה 1938, כרך שלישי עמוד 76) מוסר ש”חיים זליג סלינימסקי התוכן, עד שלא נודע טיבו בעולם עני ואביון היה, וקיים את התורה ואת החכמה מעוני ומרוב צער. פעם אחת ישב ועסק בענין חמור, טרח ויגע למצוא כוכב חדש שנתחבטו בו חכמי התכונה, נכנסה אשתו אצלו ובקשה מעות לפרנסת הבית, “הרי יודעת את” אומר לה סלונימסקי “שאין בידי פרוטה לפורטה”. “חיים זליג”, התחילה אשתו מגלגלת עמו, “מה יהא בסופנו? עד היכן נצטער ונחיה בדכדוכה של דלותם”. “תנוח דעתך”, אומר לה חיים זליג, “אמצא אותו כוכב ופרנסתי בריווח”. “הן”, מחזירה אשתו, “תמצא עשרה כוכבים בשמים ולא תמצא רובל אחד בארץ!”

עניות שסבל חז”ס בראשית דרכו, מוזכר ע”י שלמה יוסף פין, שי”פ (כנסת ישראל ‘ערך סלונימסקי), “החכם רחז”ס אשר לא חלק לו ה’ בעושר…”.

[61] גם הספר מעט הכמות ורב האיכות ‘כוכבא דשביטא’ עסק באסטרונומיה.

[62] נכד זה נזכר כמה פעמים באגרות הנדפסות בספר עמוד אש (פרק ארבעה עשר). ברובם מעורר סבו מהרי”ל דיסקין אודות הצורך למצוא לו שידוך. לדוגמא, ראה אגרת א’ מהגרי”ל דיסקין לאחותו וגיסו, בו הוא כותב ביום ג’ דסליחות תר”ן לפ”ק “ע”ד נכדי ה’ בנימין שי’ אבקשך לכתוב אליו [כי לא ידעתי אדריעס אליו] כי עצתינו אמונה שיבא לפעיה”ק תובב”א, ובד’ בטחנו כי ימצא לו זיווג הגון לאוי”ט בפה בעזה”י – ובשמי תברכנהו בכו”ח טובה.” יש שם גם אגרת מאביו הגרי”י דיסקין בנושא הנ”ל. והעירני ידידי החכם הרב מהרמ”מ שליט”א שאפשר זהו גם המכוון בברכתו המליצית של רבנו מאיר שמחה מדווינסק לאביו הג”ר יצחק ירוחם בזה”ל “וישבע גיל ועונג מזרעו, ושתיליו יעשו דגן בחורים” [ע”פ זכריה ט, יז, המכתב נדפס ב’אהלים’ למס’ גיטין ועוד, עמ’ כט].

באגרת ד’ מזכיר מהרי”ל איך שנכד זה, בנימין דיסקין, מרעיש עולמות להדפיס כתבי אבי סבו, הגר”ב דיסקין. וכך כותב מהרי”ל, “מנכדי שי’, הגיעני אגרת היום, ולפי דבריו הנהו בצל קורתם, והנני דו”ש ומברכו בכ”ט, מצא וגו’ מצא וגו’. ועתה אחי התאצמו, והמקום יהא בעזרתכם למצא עזר לו כראוי לאוי”ט, ואברכה אתכם לראות בשמחת יו”ח שי’. רצוף פה איזה שורות לנכדי שי’, יען הוא מרעיש השמים וארץ לחוק בדפוס ח”ת של אאמו”ר הגה”צ נ”ע.“

מעניין ביותר האגרת שכתב מהרי”ל לנכדו הנ”ל:

ירושלים עה”ק תובב”א יום ד’ בשלח שבט תרום לפ”ק

נכדי יקירי שליט”א,

שבוע זאת הגיעני אגרתך – רחפו עצמותינו בראותינו כי זה שנתיים הוכחת בחולשת הגוף ר”ל, ונשא כפינו לשמים כי ישלח ד’ דברו וירפאך רפואה שלמה בתוך שח”י במהרה בקרוב. וע”ד העצה ליסע להורודנא, לדעתי עתה נחוץ הדבר יותר, כי בטחתי בעז”ה אשר הנסיעה גם חליפת המקום והאויר יהיו לתועלת לבריאותך אי”ה – וגם כי אשפוט אשר רוח הקנאה אשר עברה היתה בעוכרך. אבל בבואך שמה, אך שמחה וששון יגיעוך, ולא תוסיף לדאבה, ועצותיך יחליצו. ואשר חששת פן תהי’ לבוז שמה, באשר מפני חולשתך, לא תוכל עתה לשקוד על דלתי תוה”ק ולהעמיק כ”כ כשנים קדמוניות, אל תדאג, כי כל משפחת בית אבא זללה”ה כולם גדולים בתורה ובחכמה, ובינה יתרה חלק ד’ לנו – ויבינו הדבר לאשורו. גם כי הכרת פניך תענה עליך, וחזותו מוכיח עליו, וכ”מ בירושלמי פ”ד דסוטה שא”צ להביא עדים על חלישותו כי ניכר הוא בטב”ע. ויתר עוד, כי אגרת זאת תקח בידך, והי’ לך לעדה – והמקום יהי’ בעזרך בזכות אבותינו הגה”צ נ”ע, להצליח דרכך – נא ונא לבל תאחר עוד, ועשה כעצת אביך זקנך המייעצך לטוב.

משה יהודא ליב בהגאון מו”ה בנימין זללה”ה 

נ”ב הרבנית תחי’ דו”ש, ומסכמת לעצה זו, באהבתה לך. זה כשבועיים כ’ אליך, אבל אז לא ראיתי עדיין אגרתך, כי באה לידינו שבוע זו. אם תרצה תד”ש אביך בני יקירי הרה”ג שליט”א. 

[63] רבי יצחק ירוחם דיסקין (1839-1925), בנו יחידו של רבי יהושע ליב דיסקין, היה גדול בתורה שהתרחק מהרבנות.

[64] יצא לאור בווארשא 1886.

[65] לא מצאתי שיעשה זה שי”פ.

[66] נראה שר’ בנימין אינו מזכיר וולקוביסק בגלל שזה נכלל ב’הורדנה’ בהיותה פלך הורודנה.

[67] רבי שמואל אביגדור רבינוביץ (1806-1866), הנקרא בפי כל ‘רבי שמואל אביגדור תוספאה’ על שם חיבורו הגדול ‘תנא תוספאה’ על התוספתא שחלקו, מנחת ביכורים, נדפס במהדורת התוספתא של ש”ס וילנא. מלבד היותו תלמידו של רבי בנימין היה גם גיסו. מעניין מאד שיש אגרת (הפלס א, עמ’ 76) מהרב שמואל אביגדור להרב בנימין אשר נושא האגרת הוא אודות שוחט שקרא בספרים חיצונים. והרב שמואל אביגדור מגייס את גיסו שהיה גם רבו, להציל השוחט מרודפיו.

אל כבדו גיסי אדמו”ר הרב הגאון הגדול המפורסם פאר החכמה כקש”ת מוהר”ר בנימין נ”י אב”ד ור”מ דק”ק וואלקאוויסקי יע”אזה זמן כביר אשר נסתם כל חזון מאתנו וצר לי כי לא ראיתי תמונת ידו זה ימים כבירים. על עתה באתי למלא משאלותי בנידון ידידנו אשר מעולם שמץ דבר לא נמצא בו, יקר רוח הוא. ועתה אשר קמו עליו קצת אנשים לעורר עליו קצת כי לא טובה הנהגתו אשר מתנהג לעיין בספרי החכמה ומה גם הכתובים בלשון לעז. וקצת אנשים דקהלתו אלצוהו בדברים עד שקבל עליו שלא לעיין בספרים חוץ מלה”ק ולא בספרי חכמה, ובנדר שתהיה שחיטתו אסורה. ועתה כאשר נועדו הקהל דשם לא הוטב בעיניהם דבר זה….אמנם בעיקר דינא י”ל אחרי שידענו את האיש ואת שיחו כי לא נסוג אחור מני ארחות ד’ ומורגל לרוב בספרים אלו, י”ל דאין כאן מגדר מילתא כלל ויש להתיר הקבלה מעיקרה וזה חל עתה… ואחרי שידוע לרומעכת”ה תוכן הענין ממכתב ידידנו וממכתב הרב דבאדקי מהראוי שיזדקק ויכתוב לי תשובה על הפאסט המוקדמת וביחוד לאסהודי גברא אשר אתמחי והי’ זה שלום מאת ידידו גיסו ותלמידו החפץ בהצלחתו ומבקש תשובתו.שמואל אביגדור החונה בק”ק אהו”נ

[68] בנו של הרב בנימין, הרב ישראל אברהם שמואל, כותב בהקדמה לספר בני בנימין, ש”אוצר חידושיו הנפלאים” של אביו הרב בנימין, לקח עמו אביו “ולא זכינו להנות לאורו, כי מלבד רפיון כחו וחלשות מזגו לכתוב רבי תורתו, עוד היו רגעיו ספורות ומדודות לשיעוריו הקבועים ולא פנה לחוק בעט סופר על הגליון אף אחת מני אלף. וגם המעט הנמצא אתנו מפוזר ומפורד אנה ואנה בלי סדרים. ולדאבון לבבינו אין לחברם אל מקום אחד.”

ובמכתב ששלח הגרי”ל משקלאוו לאחיו בענין הדפסת כתב יד אביהם ר’ בנימין מיום ה’ י”ב טבת תרל”א כותב וז”ל, “האמנם זאת חובתינו להפיץ יפעת שמש תורתו אשר שקעה שלא בזמנה בעוה”ר ואם חלילה גם המעט אחד מאלף ממש מחידושי תורתו הנעימים אשר השאיר בכתובים גם המה לא יראו אור הדפוס הלזה יאמר ח”ו צדיק מה פעל”. (המעין חוברת יב עמ’ 45)

ראוי לשים לב ששני האחים מעידים שחידושי רבי בנימין שהועלו על הכתב הם ‘אחד מני אלף’ ממה שחידש.

ומה שכתב הרב ישראל אברהם שמואל ש”המעט הנמצא אתנו מפורז ומפורד אנה ואנה בלי סדרים… אין לחברם אל מקום אחד”, כעין זה מתאר רבי רפאל הלוי קצנלבוגן את מצב הכתבים בשנת תשל”ב, “בין כתי”ק של רבנו הגה”צ הגרי”ל דיסקין זצ”ל, נמצאים גם כתי”ק של אביו הגה”צ רבי בנימין זצ”ל, ואמנם הם מפורדים ומפוזרים, ועבודה רבה זקוקה למצוא את הקשר שביניהם ולחברם יחד.” (המעין, חוברת יב עמ’ 43)

[69] רבי רפאל קצנלנבוגן (שם) מעיד ש”עפ”י רוב, הכתבים [של רבי בנימין] הם על חושן המשפט”. בחוברת המעין הודפס שם קונטרס שכתב רבי בנימין בנוגע למחלוקת שהתעוררה בין מדפיסי ש”ס ווילנה ומדפיסי ש”ס סלאוויטא, ורבי בנימין תמך בעמדת מדפיסי ווילנה. עדות זו מעוררת תמיהה על דברי יוסף שלמון (ה’גדולים’ עמ’ 309) שכתב שמהרי”ל דיסקין הקפיד להשתמש דווקא בש”ס סלאוויטא. משום שקשה להאמין שהוא יקפיד להחמיר בדבר שאביו נכנס בעובי הקורה להתירו. כמו כן אין הוא מביא מקור התומך בדבריו אלו.

[70] יש טשטוש על מילה זו.

[71] הרב בנימין קיים הבטחתו ואכן בעיתון הצפירה (פברואר 21 1888 ומרץ 5 1888) פרסם המודעה הבא:

       

ראוי לציין שפירסומת זו נתפרסם בחייו של “הגאון מאור הגולה מו”ה יהושע יהודה ליב דיסקין שליט”א, בעיתון הצפירה, על ידי נכדו של מהרי”ל, ונכתב בשם המשפחה. מחמת כן קשה להאמין ל’סיפור הירושלמי’ (סיפורים ירושלמיים, כ”א עמ’ 167 וראה זכרון מאיר, בני ברק תשס”א, עמ’ 29) שפעם אחת נכנס רבי יוסף חיים זוננפלד לבית הרב מבריסק, לגונן על בית המוסר הירושלמי שהקים חתנו [הרב שנקר]. בידו עיתון “הצפירה” בו נכתבים מרורות על שיטת המוסר, והוא מבקש להראותו להרב יהושע לייב, כאמור: למה יאמרו כי חס ושלום הרב מבריסק עומד עם המשכילים באותה זירה… אך ראה הרב מבריסק את העיתון הידוע לשימצה בידי רבי יוסף חיים, זעם וזעק בקול: עיתון טמא בביתי! עיתון טמא בביתי! ותיכף ציווה על רבי יוסף חיים להרחיק ד’ אמות מפתח ביתו את העיתון ולהקריאו לו משם. אמנם ראה במאמרו של יוסף שלמון (ה’גדולים’ בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון עמ’ 303) שהאמין בסיפור זה לפי תומו.

[72] כוונתו לפירוש מהרז”ו שזכרנו למעלה.

[73] קשה להבין כוונתו, שהרי בכל הדפוסים המצויים בידינו שמו של רבי בנימין מופיע מיד לפני הפירוש על אותם הפרקים.

[74] לא יכולתי לפענחו, אולי צ”ל ‘ב”ה’.

[75] גם רבי יצחק ירוחם היה פעיל בהפצת תורת סבו. כן נראה ממכתבו של הרב ישעיה אורינשטיין שנכתב עשר שנים אחר כתיבת מכתב זה. הרב ישעיה מבקש מאת הרב יצחק ירוחם שיבוא “לעיה”ק ת”ו, למלאות מקום אביו מרן הגאון הקדוש זצלל”ה. בביתו ישכון ועל כסאו ישב ובבית מדרשו יתפלל וילמוד… ואת חידושי תורת מרן אביו הגאון הקדוש זי”ע וגם חד”ת זקנו הגאון הגדול זצלל”ה יסדר, ובעזרת הי”ת יוכל להדפיסם פה בקדש לאט לאט על טהרת הקודש (מרא דארעא ישראל כ”ב עמ’ ס).