[1] “כמה הלכות למדו במדרשי התנאים
מפרטי מעשים של העקדה”, כך פתח רבי ש”י זוין את פרקו על העקדה, לאור
ההלכה, עמ’ רו. לדוגמא: חיוב שמיעה לנביא, זריזים מקדימים למצוות. שני דינים למדו
מ”ויקח את המאכלת”, מכיון שאברהם חשב את יצחק לקרבן, שצריך סכין לשחיטה,
ולשחיטה שהוא בתלוש, שנאמר ‘וקח את המאכלת’ (חולין טז).

[2] כך הוא לפי פשוטו של מקרא שאת העצים סחב
כבר מביתו, ולא כן דעת האברבנאל והעמק דבר, שרק אחרי יציאתו מהעיר בקע את העצים
[וכבר העיר רבי אברהם פאלאג’י שמרהיטות לשון הפסוק משמע שלא כאברבנאל, שמו אברהם,
מע’ עקדה, דף קעא טו”ד].

[3] וראה תו”ש סעיף ס. אפשר לומר
שהרמב”ן למד זאת מדיוק לשון המקרא עצי-עולה, האם יש ‘עצי עולה’, הרי בכל עץ
אפשר להשתמש להיות עץ לעולה, אלא ע”כ שמדובר בעץ מיוחד, וכן כתב ‘באר מים
חיים’ על אתר; וראה ‘שיח יצחק’ (וייס).

[4] הא לך דבריו הבהירים של הנצי”ב
מוואלוז’ין בפרשתינו (כב, ט): “כלל זה בא ללמדנו, כי אברהם אבינו הבין מדברי
ה’ שיתנהג כדין קרבן קבוע שעל המזבח בבית המקדש שהרי אברהם אבינו למד כל התורה
כולה, וידע ההבדל בין קרבן ציבור במקדש, בין קרבן במה, וכל דיני תמיד…”.
וכלל כלל לנו רבי בנימין וואלף אב”ד ור”מ לאנדסברג, בספרו ‘נחלת בנימין
על מנין המצוות: שכל קרבנות האבות, קרבנות ציבור מיקרי, שהאבות כרבים דיינינן ליה
בכל ענייניהם כי היו כלולים מס’ ריבוא…”, נחלת בנימין, אמסטרדם תמ”ב,
מצוה קב, דף קלב טו”ד.

[5] אמרי בינה עה”ת, נאווידוואר
תקס”ו, פרשת וירא.

[6] פשוטו של מקרא: שעד היום השלישי נשאו
הנערים והחמור פריטים אלו, משהפרדו מהם, היו צריכים לקחתם בעצמם, מנחם ר?, ולכן
מובן למה יצחק לא הציב עד עתה את תמיהתו. מאידך מדברי ‘שפתי כהן’ עה”ת
(ד”ה ויקח אברהם את עצי העולה) משמע שמהתחלת הדרך לא הוליכו על החמור דבר.

[7] הגמרא דנה שם לגבי פסח שחל בשבת, אמר מר,
למחר (בשבת) מי שפסחו טלה תוחב לו את הסכין לשחיטה בצמרו. שואלת הגמרא: והא קא
עביד עבודה בקדשים, ומשני כהלל, שמסופר עליו: מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה
חולין לעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה.

[8] משנת ר’ אליעזר טרלינגר, פפד”א
תס”ח, על אתר: שמעתי מפה הקדוש הגאון מהר”ר העשיל”.. מעתה אוסיף
נופך משלי….

[9] רבי שמואל פייביש כהנא, מגולי ווינא, נכד
הסמ”ע, בספרו ‘דרוש שמואל’ ויניציה תנ”ד, דף מה טו”ד, מביא אמרה זו
בשם ‘שמעתי’, וידוע שהוא מקור לעשרות אמרות של הר”ר העשיל, וד”ל; רבי
אליהו דוד רבינוביץ-תאומים, אב”ד מיר-ירושלים, בעל האדר”ת, סדר פרשיות,
מכון ירושלים תשס”ד, עמ’ קעה בשם רבי העשיל. רבים כיוונו לאמרה זו ורשמוהו
מד”ע: רבי אביעזרי מרגלות דיין בקאליש, כסף נבחר, אמסטרדם תע”ב, פ’ וירא
דף ז ע”ב; רבי ידידה ב”ר אהרן אשכנזי, ידיד ה’, שאלוניקי תק”ך, פרשת
וירא, דף ח טו”ב, מתוך הספד על רבי יצחק מאייו בשנת תק”י; חת”ס
עה”ת, עמ’ עב טו”ב; רבי יעקב משולם אורנשטיין אב”ד לבוב, ישועות
יעקב עה”ת, ווארשא תרס”ו, סו”פ וירא; רבי יצחק גואיטה, מרביץ תורה
טריאסטה [לוב, תקל”ז – צפת, תרט”ז], שדה יצחק, ווינא תרי”א, חלק
חידושים עה”ת, פ’ וירא; רבי יעקב קאנטרוביץ אב”ד טימקוביץ, בהגהותיו
עה”ת, הגיונות הגר”י, ירושלים תשל”ט, עמ’ מט.

ב’דרוש
שמואל’ הוסיף יישוב מדיליה: על פי המבואר במסכת ערכין (דף ה) אדם נקרא בעל מום
לגבי המזבח, לכן שאל יצחק ‘איה השה’?, ואברהם השיב: ‘אליהם יראה לו’, היינו הוראת
שעה. בספר ידיד ה’ דייק את לשון הציווי: והעלהו ‘שם’ לעולה, דייקא שם תקדישהו
לעולה.

[10] שאברהם הקדיש את יצחק תיכף עם יציאתו
עמו, כן משמעות ה’סליחה’ שחיבר רבנו אפרים מרגנשבורג, המיועד לצום גדליה [נב]:
“רץ אל הנער והקדישו, ונפשו קשורה בנפשו, עטרו בעצים ואשו, ונזר אלקיו
על ראשו”. מאידך הגאון ר’ אהרן לייב שטיינמן ראש ישיבת פוניבז’ מעלה שכוונת
הפייטן היא שייחדו לקורבן  – ועדיין לא
הקדישו, איילת השחר, בני ברק תשס”ו, פרשת תולדות, עמ’ רא.

רבי חיים
אבולעפיה (השני) דייק את לשון הפסוק ‘והעלהו שם לעולה’, שהציווי היה שכבר יהיה
עולה: “שתקדישהו קרבן עולה קודם עלייתך על אחד ההרים שאין מכניסים חולין
לעזרה”, יוסף לקח, אזמיר ת”צ, דף כ א ע”א.

במק”א
כותב רח”א: בפשיטות הואיל והעקידה היתה בר”ה, לכאורה היה מוכרח להקדישו
קודם לכן, שהרי ‘אין מקדישים ביום טוב’, וזו היתה תמיהת יצחק, ממה נפשך, הלא הנחת
עלי את העצים, מכאן שעדיין לא הקדשת אותי, אלא ע”כ שבכוונתך להעלות שה, ואת
השה כבר היית צריך להקדיש לפני החג. השיב לו אברהם, אלהים יראה, היינו היות
והצטויתי להקריבו ביום מסוים, היינו ביום השלישי, הרי הוא כחובה קבועה, וקרבן חובה
מותר להקדישו בחג, עץ החיים, אזמיר תצ”ד, פ’ וירא דף ח טו”ב. ובמקום אחר
דייק את סמיכות ‘לעולה’ עם ‘על אחד ההרים’, ולא אמר: על אחד ההרים והעלהו שם
לעולה: “רמז שאף שיום-טוב של ר”ה היה, מאחר שקבוע לו שמן ביום השלישי
יכול אתה להקדישו לעולה… אחר עלייתך בראש ההר”, יוסף לקח, אזמיר ת”צ,
דף כ ע”ב.

[11] מהרי”ט יישב את התמיה על פי שיטת
הירושלמי, צפנת פענח, לעיל הע’ 5.

[12] תוס’ זבחים דף מו ע”א.

[13] נפלאים הם עדות האדר”ת על עצמו, בכך
שנשאל שאלה זו האיך השתמש אברהם בקדשים: “והשבתי תיכף ומיד דברי ירושלמי,
שלצורך קרבן לא שייך עבודה בקדשים”, סדר פרשיות, בראשית עמ’ קעד.

וכל זה
אם נאמר שאברהם הקדיש את יצחק תיכף עם יציאתו עמו, וכן משמעות ה’סליחה’ שחיבר רבנו
אפרים מרגנשבורג, המיועד לצום גדליה [נב]: “רץ אל הנער והקדישו, ונפשו קשורה
בנפשו, עטרו בעצים ואשו, ונזר אלקיו על ראשו”.

[14] מנחות קא.

[15] צפנת פענח עה”ת, עמ’ פט-צ.
וע”ע ארץ חמדה שצויין להלן הע’ 7.
וכעי”ז בספר ‘האשל’ לרבי אשר יעקב קלמנקס מלובלין, לובלין תל”ח, פרשת
וירא. וראה עוד ‘תורת יחיאל’ על אתר עמ’ קצא טו”א. רבי אליעזר ן’ שאנג’י
אב”ד קושטא [ת”כ-תע”ב] מעלה את הדו-שיח באופן שונה: בין יצחק ובין
אברהם כל אחד חשב לעצמו שהוא הנעקד והנשחט, ולכן פנה יצחק לאברהם, כעת ששנינו
נוטלים כלים שונים, הרי שנינו מועלים בקודש –וזה הביאור בוילכו שניהם יחדיו-, על
כרחך שאין אנו המוקדשים אלא שה, השיב לו אברהם: “אין הדים פשוט כפי שאתה
סובר, דלמא הלכה כירושלמי שדבר שהוא לצורך העודה אין בו משום מעילה, וכין שהדבר
בספק, הלכה כמי אלהים יכריע הדין לאמיתו; שאם אלהים יראה לו השה נפשט הספק שהדין
עמך, שאין לעבוד אפילו בעבודה לצורך הקרבן, ואם לאו השה – לעולה בני, אפילו שכבר
הוקדשת לעולה, כיון שהוא לצורך עבודה אין בו משום מעילה, דת ודין, קושטא
תפ”ו, סו”פ וירא.

הגאון
רבי צבי רוטברג ראש-ישיבת בית מאיר (בני-ברק), מעיר ע”ד הצ”פ שדבריו
צ”ע ממסקנת דברי’ תוס’ בזבחים (מז ע”א ד”ה איזהו) שבעינן סכין
כלי-שרת, ובפסחים מיירי שכל איד הקדיש את סכינו מערב שבת, הרי מוכרח שאף במקרה
שהסכין ‘קודש’ אסור לשימו על הקורבן. לכן פתח במהלך חדש שהאיסור לשים את הסכין
שורשו שהסכין אינו אלא “הכשר” לקורבן, ואילו העצים הם “חלק”
מעצם הקורבן, וחיליה מלשון המקרא ‘עצי-עולה’, למיסבר קראי, בני ברק תשס”ה,
עמ’ סט.

[16] סדר הפרשיות, על אתר. ב’דרוש שמואל’
[לעיל הע’ 8], לאחר
שהביא את האמרה של הר”ר העשיל: ביאר את השיחה בין יצחק לאברהם: על פי המבואר
במסכת ערכין (דף ה) אדם נקרא בעל מום לגבי המזבח, לכן שאל יצחק ‘איה השה’?, ואברהם
השיבו: ‘אלהים יראה לו’ היינו הוראת שעה.

[17] וכן כתבו: זח”א דף קסד; רבי יהושע
בן שועיב בדרשתו ליוה”כ, בשם ‘מדרש חז”ל’, אבן שועיב, קראקא של”ג,
דף צב טו”ב; ריקאנטי, על אתר. וכ”כ רמ”ע מפאנו, בספרו ‘עשרה
מאמרות’ מאמר חיקור הדין, ח”ב סוף פ”א, ומאמר ‘אם כל חי’, ח”ג סי’
לב. וצ”ב שבדרשתו לר”ה, דף צ טו”ב, כתב ר”י בן שועיב שהעקידה
היתה בר”ה! דעה זו תואמת להפליא עם דברי רש”י על הפסוק (כב, יד) ‘ויקרא
אברהם שם-המקום ההוא ה’ יראה אשר יאמר היום…’, מביא רש”י מאגדה: “ה’
יראה – יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר
היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה’ יראה אפרו של יצחק…”.

ונפלאים
המה דברותיו של החת”ס בביאורו (עה”ת ויצא, עמ’ קנט) לדברי יעקב ‘ואילי
צאנך לא אכלתי’ שהיה מנהג עתיק-יומין ש”ביום עקידת יצחק אכלו ראש איל זכר
לעקידתו. לכן יעקב כשהיה בבית לבן לא לקח בממונו מאילי לבן לקיים מנהגו, מפני
החשד, היינו ‘אילי צאנך לא אכלתי’, אפילו במחיר”; [ולהעיר שבמק”א כתב
החת”ס שהעקידה היתה ביוה”כ, תורת משה כמ”פ, ובדרשותיו ח”ג,
עמ’ לא].

[18] זמנים אחרים שייחסו הקדמונים ליום
העקידה: פסח: אהבת יהונתן, וירא, ד”ה ביום השלישי, חידושי הרי”ם,
על אתר. ראש השנה: פסיקתא רבתי, פרק מ; זח”ג, דף יחי ע”א;
רעה”מ, פ’ תצא דף רפב ע”ב; אבות דר”נ (כת”י), הובא בתו”ש
סעיף קנט, פירוש רוקח עה”ת, עמ’ קעח, וכמה ממפרשי התפלה לר”ה. ולשיטתם
מדוקדקת נוסח איטליה בר”ה: “ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור”.
רבי דוד יואל וייס קיבץ וסידר את כל השיטות והגירסאות שיוחסו ליום העקידה, מגדים
חדשים – בראשית, ירושלים תשע”א, עמ’ שיח-שכב; וראה עוד שו”ת יין הטוב
סי’ נא-נב.

[19] צ”ב שלא נחית שרבים מהרו”א
סוברים שגם למ”ד תחומין דאורייתא, היינו רק לגבי שבת, לעומת יו”ט שהוא
מדרבנן.

[20] ארץ חמדה, ווילנא תרע”ג, סו”פ
וירא.

[21] תפארת יהונתן.

[22] וממשיך החת”ס: “בחזרתם מהעקידה
לא היה בידם אלא המאכלת, ואפשר שנשאוהו שניהם אברהם ויצחק וה”ל שנים שעשוהו,
או הליכוהו פחות פחות מד”א, אך בבואם אל מקום מושב הנערים, ושיירה שחנתה
בבקעה הוה כעיר, ואלו היו הנערים אוסרים על אברהם ויצחק לא היו רשאים להביא עליהם
אל מחיצת חנייתם. אך מבואר בעירובין (סב ע”א) שגוי אינו אוסר שדירת גוי לא
שמא דירה, והיינו דרמז עם הדומה לחמור”.

[23] וכן כתב בהעמק דבר, פסוק ט, ושלכן היה בו
עריכת עצים שהוא דין מיוחד בתמיד, לשונו הובא לעיל הע’ 3.

מאידך,
רבי דוד לידא אב”ד ור”מ אמסטרדם, מביא ששמע מחכם אחד, שיצחק היה שלמים,
ופשר שאלתו ‘איה השה’ הוא: “לפי שאסור לשחוט קודם פתיחת דלתות ההיכל ודייקא
שה, היינו שאסור להקריב שום קרבן לפני התמיד של שחר שנקרב עם פתיחת ההיכל, עיר
דוד, חלק בית אברהם, אמסטרדם תע”ט, סע’ רם, דף מה ע”א.

[24] משך חכמה, על אתר.

[25] דבריו הועתקו אצל רבי חיים אבולעפיה
(השני), עץ החיים, אזמיר תצ”ד, פרשת וירא דף ח טו”ב.

[26] יוסף לקח, דף כה ע”א.

[27] חובר ע”י יהודה בן שמואל עבאס, בן
המאה הי”ב וידידו של המשורר ריה”ל, מצאו היה מפאס שבמרוקו, לימים עם
החורבן והשמד שפקד את מרוקו עבר למזרח, ובאחריתו התיישב באר”ץ.

[28] עץ החיים, דף ח ע”א.

[29] שמו אברהם, דף קעו טו”א.

[30] היינו: כל קרבן שהוא דחוי מתחילתו, שלא היתה
לו שעה שהיה כשר, ונראה אח”כ, כשר, לפיכך על המקדיש בהמה עד שלא נבנה המזבח,
כשיבנה מקריבים אותן, רמב”ם, פסולי המוקדשין, פ”ג הכ”ד.

[31] עץ החיים, פרשת וירא, דף ח טו”ג

[32] נולד בווילנא, נמלט משם בשנת תט”ו,
ושימש ברבנות בכמה קהילות באוסטריה מורביה וגרמניה. אח”כ חזר לפולין ובסוף
ימיו ישב בקראקא, בה נפטר בשנת תל”ו.

[33] ברכת שמואל, פפד”מ, תמ”ב, פ’
וירא, דף יג טו”ב. גם יישוב זה אינו מספקו, שהרי לשיטתו גם האיל היה מוקדש
כבר זמן מה, וכדי ליישב זאת חידש כמה הלכות.

[34] בצורה פשוטה ביאר דון יצחק אברבנאל (כב,
ג): “הנה לא הקשה ג”כ יצחק מהמאכלת כמו שהקשה מהאש והעצים, לפי שדרך בני
האדם להוליך בדרך חרב או מאכלת מפני האויבים אן מפני חיות רעות”. רח”א
כבר עמד על כך, למה לא שאל על המאכלת, ויישב בכמה יישובים למדניים, עץ החיים, דף ח
טו”ג.

הגאון
רבי פנחס הירשפרונג העיר על תמיהת יצחק ‘איה השה’, למה לא עלה בדעתו שאברהם מביא
קרבן עצים, כמפורש במסכת מנחות (דף כ ע”ב): תניא קרבן מנחה מלמד שמתנדבים
עצים, תלמידו הרב פנחס יהודה וויליגר, אור ישראל, מונסי, ניסן תש”ע, עמ’ רמד,
ורבי שמאי הכהן גרוס יישב: הלא אברהם נטל עמו הסכין, על כרחך שכוונתו לשוחט בע”ח
(אור ישראל, תמוז תש”ע, עמ’ רע).

[35] המו”ל ציין לילק”ש, ומקורו
מבר”ר על אתר (פרק נו).

[36] מהרי”ל דיסקין עה”ת, ירושלים
תשל”א, על אתר, וכבר הביאו בשמו רבי יצחק ב”ר ניסן רייטבורד -דרשן
בווילנא, בספרו בית יצחק, ירושלים תר”ע, פ’ וירא דף ט עב: “ושמעתי בשם
הגאון הגדול רשכבה”ג מו”ה יהושע ליב.. ומנו”כ על הר
הזיתים…”. הרב רייטבורד אינו מציין לפתחי תשובה אלא לגמרא בחולין (נה
ע”ב) שריאה יכולה להצטמק “בידי אדם” מחמת שהפחיד אדם את הבהמה
בקולו (כן פירש רש”י שם; או כגון ששחטו בפניה בהמה אחרת (רש”י דף מב
ע”ב).

דברי הרב
מבריסק צ”ב: האם יעלה על הדעת שמעצם הבטה בסכין יגרום לצימוק הריאה, הלא
הפ”ת מיירי שהבע”ח מביט בשחיטה אחרת?! ויתירה מזאת, איך מפרש את דברי
המדרש שחשש ‘פסילת הקורבן’ הוא מטעם הצטמקות הריאה, האם הקשירה והאיזוק מונע
מהפחד?! אלא על כורחך שכוונת המדרש שמא יזעזע וינוע ממקומו [או שמא ירצה לברוח].

[37] ר’ צבי הירש פרבר, כרם הצבי, לונדון
תר”פ, עמ’ קה-קו.

הגאון ר’
משה שטרנבוך ראב”ד ירושלים, לא ראה את דברי הרב פרבר, וכיוון לדבריו, אחרי
הביאו את דברי הרב מבריסק מסמיך לדבריו אסמכתא מלשון הסליחה. אולם מעיר, לנכון,
שהביאור הפשוט בסליחה הוא שאם יתנענע יפסול משחיטה שאינה ראויה, אבל לא מפני צימוק
הריאות. צודק הרב שטרנבוך שאין מכאן ראיה, אלא ביאור הפיוט הוא שונה במקצת, כפי
שביאור רבי אברהם ב”ר עזריאל, אחד מגדולי מפרשי הפיוט, שהכוונה היא:
“שנתן המאכלת בתוך נדנה, כדי שלא יראהו יצחק ויפחד ויבין שעליו היה לשוחטו
ושמא ימאן בדבר”, ערוגת הבשם, ירושלים תשכ”ג, ח”ג עמ’ 331.

[38] וכבר עמד על כך ר’ יצחק רייטבורד.

[39] רבי יצחק ב”ר יוסף הויכגלרנטר
אב”ד זאמושט, שו”ת זכרון יצחק, לבוב תקפ”ב, סי’ כא, דף ז
טו”ג; אדר”ת, סדר פרשיות, על אתר.

מפרשי
המקרא נחלקו ביניהם מה היתה מטרת שימוש עם חמור, יש שהעלו שהשתמשו עמו לסחיבת
העצים (אע”ז, אברבנאל, וראה איילת השחר), ויש שלמדו שאברהם [והמלווים] רכבו
עליו (מלבי”ם). והנה, גם לסוברים שביו”ט אין מצווים על שבית בהמתו, מכל
מקום ביוה”כ מצווה כמו בשבת.

[40] שאברהם היה לו דין כה”ג, מפורש בכמה
מקומות: בסליחות לצום גדליה (סליחה נב): “עטרו בעצים ואשו, ונזר אלקיו על
ראשו”, ופירשו המפרשים שבזמן העקידה היה לו דין ככה”ג, שכן בכהן הדיוט
כתוב (ויקרא כא, יב) ‘כי נר שמן משחת אלקיו עמו’. ובפיוט לשחרית של יום שני של
ר”ה, ד”ה ‘אשר מי’ כתוב: “ולקח את המאכלת לשחטו בחלחלה, וככהן גדול
הגיש מנחה ובלולה”. ומפורש בבראשית רבה (מו, ה) אברהם אבינו כה”ג היה,
וכה בילק”ש פרשת לך, רמז סג, ובילקו”ש (שה”ש סי’ תתקפח): אברהם
נעשה כה”ג תמורת שם בן נח.

רבי מאיר
שמחה הכהן מדווינסק חידש שהיה לו דין של כה”ג רק בעת העלאת יצחק, וסברתו
מרגשת ביותר: “לפי שבעת העקידה שהיה מקריב בנו להשי”ת, היה אז התגלות
אלוקית כמו שהיה לכה”ג ביום הכיפורים לפני ולפנים. לאור האמור הוא מבאר
בטו”ט את כפל הלשון: ‘ויקרא מלאך השם אל אברהם שנית מן השמים’, הואיל ובעבודת
יוה”כ נאמר בירושלמי (יומא א, ה) שגם מלאכים אסור להם להיות באהל מועד, לכן
המלאך קרא לו “מן השמים”, שהרי לא היה יכול לגשת להר”, משך חכמה,
בראשית, כא, יז.

[41] אינו ברור האם קטע זה הוא המשך דברי
הט”ז, או שמא הוספות המחבר לפי דבריו.

[42] אור תורה, לרבי אורי קאלמייר אב”ד
פאלנאה, בן בתו ותלמיד מובהק למהרש”א, לובלין תל”ב, פ’ וירא. צויין
ב’לקט יוסף’ לרבי יוסף גינצבורג אב”ד בריסק, שאלוניקי תס”ט, ערך אברהם,
סע’ יט; ספר הליקוטים לרבי יחיאל הלפרין אב”ד מינסק, ח”א עמ’ טו. והוסיף
שכן כתב בספר האשל (שצויין לעיל הע’ 4), ולא
מצאתיו שם.

לגבי דין
כהן בעלת העקידה, ראה דברים נפלאים ב’עשרה מאמרות’, מאמר חקור דין, ח”ב
פ”א, הובא בדברי שמואל (קאיידנובר) והוסיף לדבריו נופך משלו.

[43] זית רענן, ויניציה תק”ג, סו”פ
וירא, דף יב טו”ב.

[44] אולם תוס’ חולק על דבריו, ולדבריהם ההיתר
הוא רק לכה”ג. וראה ריטב”א ומרומי השדה שם; ומקור ברוך (גינצבורג) סי’ ה
דף יג טו”א.

[45] ביאור הרד”ל לפרקי דר”א, פ’ לא
ס”ק מד.

בשנת
תרפ”ו פרסם ר’ ישראל יוסף פרנקל מפאביאניץ שמועה ששמע בשם הגאון מדווינסק,
ביאור לפרקי דר”א שאברהם היה לו דין של כה”ג, ושאל הרב: למה ככה”ג,
מה איכפת לי שהיה לו דין של כהן הדיוט, אלא –יישב הרב מדווינסק- כדי שאברהם יוכל
להמשיך עם העבודה, את מכתבו זה פרסם חוברת הראשונה של הקובץ התורני המפורסם ‘קול
תורה’ שיצא לאור בעירו ‘פאביאניץ’, מתחת לקו העיר הרב מפאביאניץ, שכבר קדמוהו
המ”א ועוד, קול תורה -פאביאניץ, שנה א’ חו’ א, סי’ יא. [אני מניח שהכוונה
לגאון בעל צפע”נ, ולא לבעל משך חכמה, כפי שרשמו ב’מאורות דף היומי’, גליון
239 (מנחות פב).

[46] שמו אברהם, דף קעה טו”ד.

[47] דרשות חת”ס, ח”א דף ח
טו”א.

[48] משכיל לדוד, ויניציאה תקכ”א, דף יט
טו”ב.

[49] עוד מצעירותו יצא שלוש פעמים לארצות
שונות בשליחות ירושלים, צפת וחברון בשנים תס”ח-ת”ץ. בחזור, התיישב בצפת
בה כיהן כרב ור”מ. ב-תפ”ח נשלח שוב לערי הגולה, ואח”כ התיישב
באר”ץ. ב-תצ”ז חזר לירושלים והתמנה כדיין דמצא בבית דינו של הרב ‘אדמת
קדש’. בשנים אלו הביא לדפוס  את ספרו ‘חוט
המשולש’ בו קיבץ את כל הדרושים שדרש בדרך שליחויותיו, ושלפעמים את המקום והזמן שבו
נדרשו, נפטר בשנת תקי”ב לערך.

[50] ר’ יהודה דיוואן, חוט המשולש, קושטא
תצ”ט, ומסיים: “ולעתות כאל לא מצאתי דבר יישוב”.

[51] ראה תשובות ופסקי מהרי”ט החדשים,
מכון ירושלים, עמ’ כ.

[52] ר’ יוסף מטראני, צפנת פענח, וניציה
ת”ח, וירא דרוש שלישי.

[53] מכונה גם ר’ חיים הזקן, אביו ר’ יעקב היה
בן בתו של מהר”י בירב (הראשון). נולד כנראה בצפת בשנת ש”מ לערך, והיה
תלמיד מובהק למהרי”ט. לימים התיישב בחברון בה הרביץ תורה. משם עבר לירושלים
בה נפטר בשנת תמ”ה.

רק בכתבי
החיד”א מצאנו שרח”א היה מוסמך, החיד”א כמעט בכל פעם שמזכירו מדגיש
לתארו ‘הרב המוסמך’, ראה אצל הרב שלמה אליעזר מרגלית, מרנן ורבנן, מע’ גדולים, עמ’
פד, ויש להוסיף לציון נוסף: ראש דוד בפרשתנו [צויין לקמן הע’ 46].
החיד”א הוא המקור היחיד לכך, ולא מצאנו אסמכתה אחרת. דומה עלי, שנסמך מאביו
ר’ יעקב שנסמך מרבי יעקב בי רב השני, נכדו של מחדש הסמיכה

[54] מחדש היישוב בטבריה, עליו כתב
החיד”א: “כי רבו נוראותיו וענייניו וקדושתו כאחד מן הראשונים”.

[55] ויש להניח שאת הקושיא קיבל המוסמך מרבו
המובהק מהרי”ט, וד”ז נעלם מעיני נכדו רח”א (השני).

[56] רח”א כותב “מהר”ם
גלאנטי”, והנה הלא היו שנים באותו שם: הסבא, ר’ מרדכי גלאנטי הראשון, רבה של
צפת, והנכד הראשל”צ –הידוע בכינויו הרב המג”ן, ויש להניח שכוונתו להרב
המג”ן, בפרט שבמק”א מביא רח”א אימרות ששמע מפיו. בצעירותו עקר ר’
חיים מחברון לירושלים, שם למד בישיבת ‘בית יעקב’, בה שימש הרב המג”ן כראש
ישיבה, שם למד בחברותא עם הרב פר”ח.

[57] כמה מחברים כיוונו לדבריו לדוגמא: הגאון
רבי ישראל יעקב פישר, ראב”ד ירושלים, אבן ישראל עה”ת, ירושלים
תשס”ב, סו”פ וירא; הגאון רבי שמאי גראס, מו”ץ מחזיקי הדת, אמרי
שמאי, עמ’ סג.

[58] כדוגמא לכך אפשר להצביע למשנה בפרק אלו
הן הלוקין (מכות כב ע”ב): התחילו להלקותו, ומחת כאב המלקות נתבזה המולקה
ע”י שיצאה לו צואה או מי רגלים, הרי שנתבזה בכך ונפטר מיתר המלקות.

[59] עץ החיים, פ’ וירא דף ח טו”ג.

הרב
חיד”א בספרו ‘ראש דוד’ מביאו וממשיך על פיו בדרך דרוש. בהקדם היישוב האחרון
ביאר רבי יצחק ברכה את דבריהם שאברהם ביקש רחמים שיתקבל האיל תחת בנו, בקשה זו
מקבלת טעם לשבח ולפי דברי הרב המג”ן 
שיצחק העולה על ראש המזבח, ואילו האיל שחט אברהם למטה כדינו, הרי שלא מכוון
ממש, ולכן ביקש. וכל זה מרומז בלשום הפסוק: ‘ויעלהו לעולה תחת בנו’ כלומר שבנו היה
למעלה ואילו האיל, למטה, בירך יצחק, וניציה תקכ”ג, סו”פ וירא.

[60] ר’ חיים אבולעפיה, יוסף לקח, אזמיר
ת”צ, פרשת וירא, דף כח סוף ע”א. בעץ החיים דייק רח”א מלשונות
הפסוקים שכן נצטווה אברהם להעלותו חי.

וכן כתבו
רבים שאצל יצחק היה על פי הדיבור כלשון המקרא ‘והעלהו שם לעולה’, רבי שמואל יצחק
הילמן אב”ד לונדון, אור הישר, ירושלים תשל”ז, זבחים שם, והטעים בכך
שהואיל והציווי היה על ההעלאה ולא על השחיטה, לכן עם ההעלאה כבר קיים את המצווה.

[61] גם אחרי כהונתו, המשיך לגור שם עד שלהי
שנת תרע”א, עת עלה צפתה.

[62] נדפס מכת”י בספר זכרון לרבי יצחק
הוטנר, מכון ירושלים תשמ”ד, עמ’ תרנג.

[63] בירך יצחק, וניציה תקכ”ג, סו”פ
וירא דף יג ע”ב.

[64] דרשות חת”ס, ח”א דף קט
ע”א. חת”ס ממשיך לחדש שלא רק שיצחק נפטר מהפשט אלא גם האיל שהקריב
תמורתו, לא פשט אברהם את עורו.

דברים
המחודשים של החת”ס, כבר נפתח בגדולים: מהרי”ט -פארה של צפת- חידש שכל
הכוונות בהעלאת יצחק כאילו היו על האיל, ולכן הברכה שבירך על שחיטת יצחק חלה תיכף
על האיל, וגם התנהג עם האיל בדיוק כפי שהיה מתנהג עם יצחק, וכמו שיצחק לא היה פושט
את עורו שהרי עורו כבשרו, כן נהג עם האיל, ולכן – מסיים מהרי”ט- מתבטא התורה
בלשון ‘ויעלהו לעולה תחת בנו’: “כלומר, במקום בנו, שלא היה טעון הפשט וניתוח,
לכך התפלל ואמר ה’ יראה, כלומר מאחר דקמי שמיא גליא שמה שיאמר היום, לא יהיה על
יצחק אלא על תמורתו, שהוא האיל המזומן לו מו’ ימי בראשית, מעלה עליו שכל מה שנאמר
ביצחק, לשם ריח, לשם ניחוח, והקדשתו לשמים וברכת הזבח, כאילו נאמר על האיל, ובזו
ה’ יראה וירצה לפניו, כי כל לבבות דורש ה’, ובליבו רצוי הרי הוא כאילו נזבח”,
צפנת פענח, ונציה ת”ח, פרשת וירא דרוש שלישי.

ויש
להניח שמהרי”ט קיבל את חידושו מאת רבי משה אלשיך [ -שנ”ג] שהאריך בנידון
שלדידו “אין ספק” שהאיל שנברא מערב שבת בין השמשות, היה כולו טהור כולל
החלקים הפחותים שלו, “גבוה מעל גבוה מאיכותן”, ולכן הקריב את האיל עם
עורו: “ובזכות העור מהאיל ההוא, שהוקרב גם כנגד עורו [של יצחק] – כי גם בו
היה איכות כנודע- ניתן כוח וזירוז מתנים למלאך הברית הוא אליהו לתקן אשר משכו עור
ערלתם בטמאם מילתם”, תורת משה – אלשיך, כב, יג. [על הערצת מהרי”ט כלפי
האלשיך, ראה תשובות ופסקי מהרי”ט החדשים, מכון ירושלים תשל”ח עמ’
כב-כד].

[65] העמק דבר, על אתר. גם רבי אברהם פאלאג’י
כותב בפשיטות שאילולי שחטו, היה תיכף פושט את עורו, שמו אברהם, דף קעג טו”ג.

[66] ידידי רבי משה שלאמיוק מיישב את דברי
החת”ס שלא יוסתר מדבריהם אלו, בכך שנחלקו בסוף זבחים אם קודם מ”ת היה
עולה טעונה הפשט, אוצרות החת”ס, ברוקלין תשס”ד, עמ’ רל.

[67] וזכה לכוין לדברי מהרש”ל בפירושו
לרש”י עה”ת פרשת יתרו ד”ה וזבחת עליו.

[68] הר צבי 
עה”ת, ירושלים תשנ”ו, על אתר, ובראש פרשת ויקרא. ויש לעיין
מהרי”ל דיסקין, ויקרא.

[69] כסף נבחר, אמסטרדם תע”ב, דף ח
טו”א.

ישנה
חידה שהלבישו אותה על כמה מגדולי ישראל. המציאו מדרש ‘פליאה’ שאברהם אמר בשעת
העקידה: איני דואג על איבוד ימיו, אבל אני דואג על איבוד דמיו, מה פשר המדרש,
וכמובן שכל הרוצה להאדיר את רבו הלביש עליו בדרך פלפול, בהקדם ההלכה שדם עולה
שנתערב עם דם בכור, ישפך. ויצחק הרי היה בכור, והיה גם קדוש בקדושת עולה, הרי כאן
תערובת של דם עולה ובכור, ולזה היה אברהם דואג על איבוד דמיו, כן מסופר על
המלבי”ם שנשאל מאת רבי אברהם יעקב פרידמן, אדמו”ר מסאדיגורא, והשיבו כך,
אילנא דחיי (רימנוב), עמ’ 18; תפארת היהודי, סע’ קלו, צויין בשו”ת שבי
בנימין, סי’ לד.  ואילו בספר ‘השם אקרא’
שיצא לאור בעילום שם, וקיבל הסכמותיהם של רבים מחכמי גליציה, כותב שהמלבי”ם
שאל את רבי חיים קוסובר, והוא השיב תשובה שונה, בכך שיש הבדל בין זריקת הדם של
בכור שהיא רק במתנה אחת, ואילו דם העולה נזרק בשתי מתנות, ועל הלכה זו הסתפק אברהם
האיך לנהוג, השם אקרא, בילגוריי תרצ”ג, דף כח טו”ד. בספר חבל בנימין לר’
חיים בנימין ליפקין, יוהנסבורג תרצ”ד, עמ’ 154 שהמלבים הציג את פשר המדרש
למהר”ש מליובאוויטש.

כמהלך
הראשון, כן כתב רבי אליעזר קריינר מחכמי ירושלים, בביאורו למסכת זבחים, בשם חכם
אחד, חיל דמשק, ירושלים תרס”ג, דף כ ע”ב; מאידך רבי נתן נטע אולעבסקי
[זיטומר, תרמ”א-מוסקבה תשכ”ז] רבה הראשי של מוסקבה, בשם האדמו”ר
מקאפוסט, מאורות נתן, מכון ירושלים תשנ”ח, עמ’ עד. הרב אורי לנגר, אור החגים,
עמ’ 64. חבל בנימין צויין אצל ר’ יצחק קוסובסקי, שבת ומועד, עמ’ עב

[70] שנות חיים, וינציה תנ”ג, סו”פ
וירא, דף יז טו”ד.

[72] הרב פנחס חודרוב מטורנא בהיותו בווארשא
שמע מאת דודו בעל ה’שפת אמת’ שהקשה קושיא זו: “אמאי לא לקח עמו אברהם
מלח”, קונטרס זכרון פנחס [נספח לספר אמרי פנחס (קוריץ), תשמ”ח], עמ’ ח.
ר’ פנחס מיישבו על פי דרוש, חבל שלא הביא את יישובו של השפ”א!

[73] וראה הערת הגאון ר’ שאול משה זילברמן
אב”ד ויערשוב שבסוף הספר, עמ’ קפז.

[74] וכיוון לדברי הרוקח עה”ת, שביאר את
המילים ‘ויקם וילך אל המקום’: “ומלמדו קצת קרבנות להקריבם וכמה מלח צריך לפר
ואיל”, רוקח עה”ת, עמ’ קעז. רבי יוסף שאלתיאל, מחכמי שאלוניקי, מצא רמז
למלח: המזבח ממעל לעצים, ס”ת מלח, יוסף אברהם, שאלוניקי תרי”ב,
סו”פ וירא.

ומצאתי
רמז שאברהם לקח עמו מלח. במדרש במדב”ר (יז, ב) מובא סדר העקידה (בשינוי נוסח
מהמדרש בבראשית) כתוב: “נטלו [האיל] והספיגו, אמר כך תהא רואה כאלו יצחק
מסתפג לפניך”, ומסתפג ביאורו  ‘סופגו
במלח’ כלשון המשנה זבחים פ”ו מ”ה.

[75] משך חכמה, ויקרא, ד”ה מלח ברית.

[76] הגאון ר’ משה רוטנברג, ר”י חכמי
לובלין – דיטרויט, בכורי אביב, סט. לואיס תש”ב, סי’ ה ס”ק כח.

[77] שפתי צדיק, פרשת וירא, עמ’ סא.

[78] אור צבי, סו”פ וירא, וראה אור
ישראל, תשרי תשע”א, עמ’ שטז!! רבי מנשה אייכנשטיין מזידיטשוב-ווירעצקי ערך מאמר חריף כדי לבאר את דברי ה’אור
צבי’, שבט מנשה סי’ ה, נספח לספרו תורת האשם, פדגורזא תרס”ה.

[79] ופלאי עדותו של רבי חיים וויטאל על עצמו,
שפרחה נשמתו, וכשחזר לתחייה בירך ברכת מחיה המתים, שער הגלגולים, סוף הקדמה לח.