The Netziv, Reading Newspapers on Shabbos in General & Censorship (Part Three)
The Netziv, Reading Newspapers on Shabbos in General & Censorship (Part Three)
By Eliezer Brodt
This post is devoted to discussing comments received regarding parts one (here) and two (here). I will also add in some of the material which I had forgotten to quote [some of which I was reminded of by readers] along with additional material that I have recently uncovered. From the outset, I would like to thank all those people who sent in comments regarding the post. My email address is eliezerbrodt@gmail.com; feel free to send comments.
Censorship
To begin, a few people commented in the comments section and others wrote to me disagreeing with Professor S. Stampfer’s “rule” I quoted on the general topic of censorship: “Those who impose censorship presumably assume that they are wiser than the author whose text they wish to suppress”.
In the case of the Netziv, in all of the issues I have mentioned in the past two articles and in the many others I hope to write about, I feel this rule is one hundred percent true. Is there ever a case that censorship is “permitted”? I am sure there is. I will leave all this to discussions about Marc Shapiro’s new book. My concern here is, for example a sefer or other writings which the author himself printed in his own lifetime, quoted newspapers and never as far as we know wrote to take those quotes out. For us to tamper with the authors work that is wrong and thus I invoke Stampfer’s maxim.
In general, on the subject of censorship which relates to educating children and more, it would be apropos to quote an important passage from the Netziv himself:
ואמרתם אלהם. כבר נתבאר בריש הספר לשון ואמרת אליהם שהוא הלכות המקובלות בפרשה, והנה לא מצינו בכל פרשיות שבתורה זה הלשון ואמרתם אליהם, רק דברו אל בני ישראל לאמר, שביאורו שגם אהרן ידבר אותו הפרשה בעל פה בזה הלשון שאמר משה, אבל ואמרתם אליהם, שהוא הלכות ומשניות אינו מן הצורך לכתוב שילמוד אהרן עם ישראל, שהרי כל המשניות ותורה שב”פ חובה על כל רב ללמוד עם תלמידיו, וא”כ למאי כתיב בזו הפרשה ואמרתם אליהם, אלא כלפי שקשה לדבר בעניני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה, והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדיבור והלמוד בהם, ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל הקבלות שיש לו בע”פ, שלא יאבדו מישראל, אבל אחר שכבר למדם שוב אין המצוה להגות בהם כמצות ת”ת שהמה למצוה אפילו בלי תועלת למעשה ולזכירה, מש”ה כתיב בפרשה זו ואמרתם אליהם, שגם אהרן ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו, וה”ה כל רב לתלמידיו, ומשום שבאמת בלמוד התורה אין יוצא רע והיא אילת אהבים ויעלת חן. [העמק דבר, מצורע, טו:ב]
This passage would possibly also explain why in Volozhin, Moed Kotton was learnt even though it was not learned in some other Yeshivot.[1]
Relying on Berdyczewski & Bialik in Volozhin
Cyril Fotheringay-Phipps has a very valid comment when he wrote:
I find it odd that this blog post describes MYB’s article as “well written and appears to be a very accurate portrayal of Volozhin” when the post goes on to quote RCB’s letter in which he writes about that same article that he “found it to be full of errors and mistakes”.
This touches upon a few issues.
In the letter I printed from manuscript R’ Chaim Berlin it says:
במכתב גלוי [וב]מכתב חתום, שמתי עיני על מאמרו, “תולדות ישיבת עץ החיים” בהאסיף [שנ]ת תרמ”ז. ומצאתיו מלא טעויות ושגיאות. והנני סופר ומונה אותם, בפרט, [ב]גליון מיוחד, הרצוף הֵנה – כבקשתו.
A translation of this line would be that this article is full of errors and mistakes. However to be fair to Berdyczewski, we have this part of the letter- I printed it at the end of part two. In all there are only four corrections; even more importantly all those corrections relate to side issues – but nothing about daily life in the yeshiva, which is what I am “relying” on in my article. I would hardly call that a faulty article. Of course it is possible that Berdyczewski did not print the whole letter, However at that time Berdyczewski was not “off the derech” and I doubt he would print publicly an article while R’ Chaim Berlin was alive which could easily be printed elsewhere. [I am sure others will argue for the sake of arguing].
However in a footnote I wrote:
See S. Stampfer’s Lithuanian Yeshivas of the Nineteenth Century, (p. 159) who cites Bialik that everything Berdyczewski wrote in HaAsif about Haskalah was false. However this is a major issue with relying solely upon autobiographical information; each person is referring to the time he was in the Yeshivah and his experience.
Originally I was not planning on going into this topic, but as it relates to all this, I feel clarification is justified.
On Berdyczewski in Volozhin, a fellow student writes:
הוא הסופר העברי העתידי הד”ר מיכה יוסף ברדיצבסקי ז”ל. זה האברך הקטן הצנום, בידו האחת היה מחזיק את הגמרא, ובשניה הוא ומסלסל בפאותיו הקטנות, הולך וחושב מחשבותיו (בודאי מחשבות ומעשים שלו העתידים) [ישיבות ליטא, פרקי זכרונות, עמ’ 124].
Shmuel Mirsky writes:
זכורני, כשמת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי הספידוהו ד”ר הוגו ברגמן ור’ אלתר דרויאנוב. הראשון דיבר על ברדיצ’בסקי שהיה חי בשני עולמות, והשני אמר שהוא הכירו בשני העולמות גם יחד, והוסיף שכשלמד בוולאזין היה יושב מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין ולומד, ואעפי”כ הכיר בו הנצי”ב שהוא מעולם אחר, והוא צדק [מוסדות תורה באירופה, עמ’ 61]
In a memoir written by a student of Volozhin we find that he writes about the article of Berdyczewski:
הנה התגלגל לידי האסיף לשנת התרמ”ז ובהחומר הנאסף שם במאמר מיוחד על ידי מר מיכה יוסף ברדיטשבסקי לתולדות ישיבת ולזין נאמר… החמר נאסף ממקרות ראשונים ומדויקים ויש לו ערך היסטורי שלם בלא שום פקפוק [ישיבות ליטא, פרקי זכרונות, עמ’ 71].[2]
Bialik writes in a letter written while he was learning in Volozhin about Berdyczewski’s essay:
וכל מה שכתוב ברדיטשבסקי להאסיף, לא מניה ולא מקצתיה… [אגרות חיים נחמן ביאליק, א, תרצח, עמ’ כא-כב].
In an autobiographical essay Bialik writes a bit more:
תחלה לוולאזין ואח”כ לברלין. ולמה וואלאזין מפני שכפי השמועה לומדים שם בוואלאזין, יחד אם התלמוד גם שבע חכמות ושבעים לשון, בגליו או בסתר… תקותי לא באה. בוואלאזין אין זכר לשבע חכמות ולשבעים לשון, אבל יש שם בחורים כמוני, וטובים או רעים ממני, שיושבים ולמודים גמרא, גמרא, גמרא… [ספר ביאליק, תל-אביב תרצד, עמ’ 80-81].
Menachem Zlotkin, another student of Volozhin writes about this essay:
שכל אלו שכתבו על בניה הישיבה בוולוז’ין ונתנו לנו את תמונתם, התמונות והציורים האלה אינם אלא של חלק קטן מתלמידי הישיבה, של הבחורים והאברכים הידועים להם מקרוב, ולא של הרוב הגדול של תלמידי הישיבה. בכתיבת ציורים כאלה הצטיין ביחוד הסופר מיכה יוסף ברדיטשבסקי, שנתן בהאסיף, ובהכרם תמונות של תלמידי הישיבה, שלא התאימו כלל למה שהיו באמת כפי שכתב ביאליק מוולוז’ן… על פי הציורים האלה היה מקבל הקורא את הרושם כאילו היתה ישיבת וולוז’ין, באותה תקופה, משתלה של משכילים, וכל הבא לוולוז’ין התמשכל מיד ונעשה חכם בשבע חכמות. קריאת ציורים כאלה היתה בודאי גורמת צער לראשי הישיבה ולתלמידי הישיבה שהיו רחוקים מרחק רב מהשכלה ומלימודי חול, ולא באו לוולוז’ין אלא כדי להשתלם בלימוד התלמוד ולא יותר… [פרקי זכרונות, עמ’ 183-184].
It appears from Zlotkin and Bialik that at least one aspect of Berdyczewski’s essay was not correct.
I would venture to disagree, as anyone who learned in any particular Yeshivah and left and decides to follow up a few years later about life in said Yeshiva will usually find that some things change – different crowds bring different habits and the like. It’s very possible when Berdyczewski was in Yeshiva, Haskalah was being learnt in Volozin and when Bialik got there, there was not.
Furthermore another student of Volozhin who learned there at the same time as Bialik writes:
חדר הכרמלית שלהם נעשה רשות הרבים שבני הישיבה היו מצויים בו תמיד, מקום כינוס לתמימי דעים, בית ועד לאנשי שלומנו, מעין מרכז לעסקנות ולהשכלה. מכאן נשלחו בשם הישיבה מכתבי תנחומים למשפחות הנפטרים: רש”י פין צ”ה גרץ ול’ פינסקר מכאן יצאה ההתעוררות לאסוף כסף בתוך הישיבה לתמיכתו של יעקב רייפמן לעת זקנתו, פה נאגדו אגודות למינוי על עתונים, ולהפצת ספרי אגורה של בן אביגדור שהתחילו להופיע בשנה ההיא. בכל יום ויום היו בחורים מתכנסים לשם, ודנים ומתוכחים על דברי קודש וחול, על עניני הישיבה ועל עניני האומה, על עניני הכלל ועל עניני הפרט. חומר לשיחות שימשו מאמרים ראשיים, ושאר מאמרים ודברי סופרים שבעתונים ובמאספים ובספרים… [פרקי זכרונות, עמ’ 165]
Even more strange is Zlotkin in the aforementioned account, a mere few pages later also mentions a few times (pp. 187-188)[3] that there was haskalah being learned in Bialik’s time, so I am not sure what exactly the issue with Berdyczewski was – maybe it was he made it out to be even more. As far as Haskalah being learned in Volzohin, there is no need to deal with it as it has been dealt with properly by Jacob J. Schacter in his frequently quoted article “Haskalah, Secular Studies and the Close of the Yeshiva in Volozhin in 1892“, Torah u-Madda Journal 2 (1990), pp. 76-133 and S. Stampfer, Lithuanian Yeshivas of the Nineteenth Century.
Bochurim knowing what went on in the Netziv’s home
Cyril Fotheringay-Phipps wrote regarding a further issue:
I continue to disagree with your assumptions about what people knew or didn’t know about what the Netziv did in his house. I don’t think there was nothing to talk about in Volhozhin besides what the Netziv did, but even if there was, that wouldn’t apply to things that they wouldn’t have a basis to know about and didn’t impact them. And even if they did know certain things of this sort, that doesn’t mean that they were in a position to rule out the Netziv engaging in some activity if an insider claimed he had done so. (Especially since the MB was published decades after Volhozhin closed.)
First, here is an account of a fellow student of Volozhin who read the accounts of R’ Epstein:
חבל מאד שגדולינו אדירי התורה והחכמה שקבלו חינוכם בישיבת וואלוזין לא העניקו לנו מזכרונתיהם על הישיבה הזאת, שבודאי ערכם רב לתולדות ישראל, ואלה החיים ב”ה אתנו, כדאי היה שיתקנו וימלאו את חובתם זו. עד היום לא נמצא איש שיאסף את כל החומר לתולדות ישיבת וולאוזין, אם כי אמנם חומר רב יש בספר הגאוני מקור ברוך לר’ ברוך הלוי אפשטיין, גיסו וקרובו של הנצי”ב. אבל לא די החומר הזה, ואולי עוד יוסיף תת לנו החכם הנ”ל ספר מיוחד לתולדות הישיבה [ישיבות ליטא, פרקי זכרונות, עמ’ 126]
As I have written in the past, relying on this work is a topic that much has been written about and perhaps I will return to one day.
However, in regard to what I wrote about the Bochurim watching every move of the Netziv, one talmid of Volozhin writes in his memoirs:
מנהגים קלים של כפרות ושל תשליך, שרבים מגדולי ישראל קוראים להם מנהגים של שטות, היו מדקדקים בהם בכל זאת כבחמורות, וקראו עבריין למי שעבר עליהם ולא נזהר בהם. ובולוז’ין העמידו התלמידים משמרות על בית הרב בערב יום הכיפורים ובראש השנה, כדי לאמת את השמועה שאין נוהגים בו מנהג של כפרות ושל תשליך… [פרקי זכרונות, עמ’ 174].
It could be you (CFP) personally did not do so when you were in yeshivah, but from what I hear it’s still done by many bochurim.
Why did the Netziv read newspapers?
Another commenter wrote:
What’s the big deal if the Netziv read “newspapers” such as HaLevanon or HaMaggid? It’s not like we’re talking about The NY Post or The Seattle Times. I’d consider them to be closer to something like a blend of the Me’asef and The Jerusalem Report which, apparently, the Netziv didn’t feel was a problem.
To be fair I did not say it’s a big deal if the Netziv read newspapers, merely that some appear to feel it was a big deal and decided to cover it up. This gives me an excuse to talk about the Netziv! I would also like to emphasize something I have not yet done. The Netziv was one of the greatest gedolim of the past 200 hundred years. In the future I will elaborate at length about this subject. One of the most impressive attributes that everyone who knew him writes about was his tremendous Hasmadah, how he did not waste any time. For over forty years, he ran the largest Yeshivah in Europe, dealing with most of its daily issues, traveling often to defend the Yeshivah and at the same time giving shiur a few times a week and a daily Chumash Shiur. He also penned dozens of letters daily, was a world renowned posek and wrote and published numerous works. All this, making him one of (if not the most) prolific litvish author(s). It bears noting his concluding remark he signed most of his letters with:
העמוס בעבודה.
One student relates:
אף בלכתו מביתו להישיבה שהיה מהלך של חמשים רגל, היה מחזיק בידו את התנ”ך הקטן, או המשניות בפורמאט קטן ומעיין בו [פרקי זכרונות, עמ’ 125].[4]
Yet he found time to read and comment in newspapers. He obviously felt it was very important, as it gave him a window to the world which he needed to understand. His son R’ Meir Bar Ilan writes:
קריאת העתונים היתה לו לא בילוי זמן, אלא כפי הנראה צורך פנימי להיות קרוב לכל מה שמתרחש בעולם הגדול. מטבעו לא היה זר לעולם, לכל דבר שאירע כל עוד לא מצא בזה סתירה לאהבת התורה [מוולוזין עד ירושלים, א, עמ’ 138].
If one wishes to understand what newspapers were like in those days, one need go no further than to peruse the thousands of issues that are currently on-line. Perhaps at a later date I will elaborate on this subject, for now see Roni Beer Marx, Between Seclusion and Adaption; The Newspaper Halevanon and East European Orthodox Society’s Facing Up to Modern Challenges,(Heb.), PhD. Dissertation, Hebrew University, 2011. After reading this dissertation, one can understand much more the types of newspapers, importance of newspapers and why the gedolim needed to read them.
To be clear, I never said these newspapers were similar to the NY Post or the like.
Did the Netziv read other parts of the Newspapers besides for the Torah sections?
Cyril Fotheringay-Phipps writes further:
Regarding the Netziv and RCB reading newspapers on Shabbos, it would appear that these newspapers contained a section of Torah writing and all examples of the Netziv referencing them apparently refer to those sections (unless I’ve missed something). It’s worth bearing this in mind before conjuring up images of the Netziv reading something like the NYT on Shabbos.
Once again I must disagree. It is clear that the Netziv read these newspapers cover to cover and not just the Torah sections. If one looks at the some of the articles the Netziv wrote in the Papers, collected in Igrot HaNetziv Me-Volozhin, one will see he comments on different things he read in different parts of the various papers.[5]
I would like to point to a few places in his work on Chumash that the information he is using is from the non-Torah parts of these papers. Many of these papers had sections dealing with science, nature and other worldly issues.[6] Of course, it is very possible that some of this information he could [or did] have gotten from other sources.
See for example the following passages[7]:
א. ויברא וגו’ למינהם. הודיע הכתוב דאע”ג דבשעת מאמר הקב”ה. יצאו כמה מיני בריות במים ובעוף. מ”מ גם אח”כ הוסיף הקב”ה לברוא מאלו אשר יצאו כבר במאמר כמה מינים. כגון תרנגול שיצא במאמר ברא בו ה’ כמה מינים באותו תכונה של תרנגול וכולם מין א’ לענין הרכבה כידוע. וכן בכל הנזכרים בזה המקרא הוא כן [העמק דבר, בראשית א:כא]
ב. עפר מן האדמה. קיבץ מכל חלקי האדמה עפר מזה המקום מעט ומזה מעט. ולא ככל בהמה וחיה. וכדאי’ בסנהדרין דל”ח א’ אדם הראשון מכל העולם כולו והצבר עפרו. וטעמו של דבר שמשונה טבע האדם מכל בהמה וחיה שאינם יכולים לחיות אלא באקלים של כל בריה לפי טבעו. ובאותו אקלים הוא נוצר (וע’ מ”ש להלן ו’ י”ב) משא”כ האדם נוצר באופן שיהא יכול לחיות בכל העולם בין במקום היותר קר בין במקום שיותר חם וניזונים בכל אופן שהמקום גורם… [העמק דבר בראשית, ב:ז]
ג. והנה נשחתה כי השחית וגו’. הכי מיבעי וירא אלהים כי השחית כל בשר. אלא ה”פ שראה כי גם אדמת הארץ נשחתה מטבעה שהטביע הבורא ית’ להספיק מזון לכל הברואים והנה אבדה כחה. ופי’ הטעם משום שהשחית כל בשר את דרכו וטבעו. כי כל בריה יש לה טבע מיוחדת במזונותיה ואויר הראוי לה. וכך טבע האדמה אשר הם עליה וכמש”כ לעיל ב’ ז’ י”ט. אבל כאשר השחיתו בדור הלז כל המינין ע”י הרכבות זרות את טבעון ודרכן על הארץ ממילא נשחתה האדמה לפניהם. וע”ע מש”כ לעיל ה’ כ”ט [העמק דבר, נח, ו:יב]
ד. וימח את כל היקום. נמחו הגופות ודייק הכתוב אשר על פני האדמה דוקא אלו שהיו מונחים על פני האדמה. אבל נשתיירו כמה גופות שנפל עליהם עפר הרבה ע”י שטף המים ונשארו הגופות קיימין. והן הנה עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם. ומזה שפטו הרבה שהי’ לפני בריאה זו עולם אחר ואז היו בריות אחרות… ומה שמוצאין בריות משונות הוא ממה שהרכיבו שני מינים שונים ונולד ע”י זה בריות משונות כמו הפרד היוצא מהרכבת סוס וגמל… [העמק דבר, נח, ז:כג]
ה. ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים. גם בהיותם בבתיך שמה יוסיפו לעלות. היינו שיולידו שם הרבה כמותם. וכדכתיב בתהלים (ק”ה) שרץ ארצם צפרדעים בחדרי מלכיהם. היינו בחדרי מלכיהם שרצו. וכאן כתיב ובעמך בשו”א היינו עם מיוחד שומרי ראש פרעה. ומש”ה כתיב בזה המקרא קודם לבכל עבדיך. משום דחשיבי יותר. וזה המכה היתירה לא שלטה בכל עמי פרעה אלא בו תחלה ובשומרי ראשו ובעבדיו המה שרי יועציו. והנה ידוע דעות שונות בין מפרשים ראשונים ז”ל אם היו הצפרדעים מין הידוע המשחית הנמצא עוד היום ביאור ונקרא (קראקאדיל) או הוא מין הנמצא ברובי הנהרות וצועקים ומכרכרים… [העמק דבר, וארא, ז:כט][8].
ו. לא תקיפו וגו’ ולא תשחית וגו’. מנהגם היה להשמר בשערות הראש והזקן כמו שעוד היום מנהג בני ישמעאל כך ומי שהוא איש המעלה משמר ביותר שלא יגע באיזה שערות הפאות והזקן לרעה… [העמק דבר, קדושים, יט: כז]
ז. את חקתי תשמורו. כפי’ חז”ל ברבה ר”פ אם בחקתי חוקותי שחקקתי שמים וארץ. כך הפי’ כאן כמבואר ברבה החקים שחקקתי עולמי בטבע כל אחד. והמערב מין בשא”מ ה”ז משחית טבעם כמש”כ ר”פ נח עה”פ את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו עה”א. וכן לבישת שעטנז משחית סגולת חוטי צמר ופשתים וממה שהיה בפ”ע. והוא מסתרי הטבע וידועים לחכמי הטבע…. [העמק דבר, קדושים, יט:יט]
In the additions to the HD the Netziv adds to the last sentence:
שהקושר חוט שזור של צמר ופשתים יחד על חוט הברזל של הטעלעגראף מפסיק המשכת הדיבור שנדבר ממרחק, הרי הוא משנה טבע הברזל וחקי הטבע שבברזל, ומכ”מ אינו אסור…
ח. ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. מנהג האוה”ע לעשות הוספת צער למת שריטות על הבשר של אדם חי. וגם לעשות זכרון ע”י כתב קעקע שם המת. ומי שלא רצה לעשות על בשרו היה שוכר אדם אחר עני לעשות על בשרו ומשלם לו כמו שעוד היום הנהג שם לשכור מקוננות ומתופפות על הלב… [העמק דבר, קדושים, יט: כח]
ט. ונתנה הארץ יבולה. לא כתיב פריה כמו לעיל כ”ה י”ט. דפרי הארץ אחר עבודת הארץ אינו שכר מצוין שהרי כך דרך העולם אלא יבולה משמעו הולכה ממקום למקום כמש”כ לעיל בפי’ יובל. ונכלל בזה פירות שאין באים ע”י הזריעה וגידול במקומו אלא ממציאים כחות הארץ מרחוק ומעומק עד שנעשו הפירות גדלים מהרגלן וכמו שידוע שיש לזה המצאות מאומנים במלאכת גידולי הארץ… [העמק דבר, בחוקתי, פרק כו:ד].
יא. הוא משל על אוהל אנשי יעקב. והנה משונה גידולי גנה לשדה. דשדה אינו נזרע אלא מין א’ או שנים משא”כ זרעוני גינה המה רבים. מכ”מ כל גן יש בו מין א’ שהוא העיקר אלא שסביביו נזרע עוד הרבה מינים מעט מעט… והיינו שהמשיל כל א’ מאנשי יעקב כגנה שיש בה מין מיוחד ומכ”מ מלאה מינים רבים. אמנם גנה שאינה על הנהר ממהרת לשנות צורתה. ועלי ירקות נובלים מהר ונראים כמושים. אבל שעל הנהר בכל בוקר מתחדש ומתחזק ביופי גידול כל ירק… והנה כבר המשיל הכתוב בפרשת שופטים כי האדם עץ השדה אמנם יש ד’ מיני עצים. א’ הוא קוץ מונד אשר לא ביד יקחו שאין בהם תועלת. ולא נבראו אלא כדי להזיק לאחרים ולהיות כברזל ועץ חנית. היינו מזיקים בעצמם או משמשים למזיקים. או לשרוף אותם להחם בם בימי שבת היינו בעת מנוחה… ב’ עץ האטד. שחסים בצל ענפיו ועליו וכדומה לו… ג’ עץ פרי… אבל אין נהנים מגוף האילן בקיומו. ד’ ארז שנהנים מגוף האילן בבנין וכדומה…. ויש ארז טוב לתורן עלי מים…[העמק דבר, בלק, כד:ו]
יב. יזל מים וגו’. אחר שהראהו הקב”ה שבחן של בניו. הראהו שבחי הדורות משעה שנכנסו לארץ עד ימי משיח שיבא ב”ב. ולא ראה ימי הרעה רק ימי הטובה כדי לנקר את עיניו ונגמר זה הענין בפעם הרביעית. ואמר על דור השופטים שהיה להם מלחמות וגלו הרבה בקרב אוה”ע. ואנו לא ידענו ועוד היום יש מקומות שנמצאים ישראל שאומרים שהן מזמן פילגש בגבעה…[9] [העמק דבר, בלק, כד:ז]
יג. וחכמים התרים את התבל מעידים שיש עוד היום במדבר סלע מוציא מים אלא שלא בשפע כ”כ… [העמק דבר, חקת, כ: ח]
יד. כי תצא למלחמה על אויביך. בפרשה הקודמת למדנו שני אופני מלחמות. א’ במלחמת תנופה שיוצאים במחנה מול מחנה. ובזה כתיב כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס וגו’. ב’ שמצירים על עיר ובזה כתיב כי תצור על עיר. ומדכתיב כאן כי תצא למלחמה על אויבך. מבואר דמיירי באופן הראשון. ולא כמש”כ הראב”ע. מעתה יש להבין דלפי הנראה ענין פרשה זו שייך יותר במלחמת מצור על עיר מלאה אנשים ונשים וכשנפתחה והרי רואה אשה יפ”ת. משא”כ כשיוצאים במלחמה בשדה מה לנשים בשם. אבל כבר ביארנו בס’ בראשית י”ד ט”ז שדרכם היה באוה”ע. בעת שיוצאים בחורים למלחמה יוצאות ג”כ נשים יפות מקושטות ועומדות לינשא. ומי בחור שמזדרז במלחמה ורוח גבורה נוססה בו. קופצות עליו נשים היפות. ועפ”י זה מתחרים הבחורים בעוז. והיינו דכתיב שמלת שביה. ומשמעות שמלה בכ”מ בגד חשוב כמו ושמת שמלותיך עליך. ומשום שהיו מתקשטות וכשלוקחים אותן בשביה נמצאות בקישוטן. משא”כ במלחמת מצור ואין הבחורים עושים מלחמה ודבר גבורה ומה להנשים להתקשט אז בשעת השבי [העמק דבר, כי תצא, כא:י]
More additions and comments related to part one:
Additions to note six about the Journal ‘Ittur Sofrim’
Here are parts of the fourth part of the journal which was never published.
Addition to note ten:
About the Netziv’s letters see; Mekor Baruch, 4, pp. 2000-2010.
Moshe Tzinovitz writes:
בקשר לכתיבת מכתביו יש לציין, כי בכל מכתב ומכתב היה כותב פרט מיוחד מפרשת השבוע, כשהוא מתאים תמיד לתוכנו המכתב ולאיש שאליו נערך המכתב [עץ חיים, עמ’ 238].
Rabbi Chaim Berlin writes in his Hesped on the Netziv:
אבל תלמיד חכם יחיד בדורו… הרי שמו הולך מסוף העולם עד סופו, הוא השליט בכל דבר הוראה, בתשובותיו לכל אפסי ארץ… לכולם היה רב מובהק… [דרשות הנצי”ב, עמ’ קמה].
לכתוב כל הלילה חידושי תורה ותשובות, ומכתבים לחזק הישיבה… וכמה מכתבים פיזר בענין ישוב ארץ ישראל… [דרשות הנצי”ב, עמ’ קמו].[10]
Rabbi Meir Bar Ilan writes:
בין עשרות המכתבים, ממש עשרות שאבא ז”ל היה כותב כמעט בכל יום בעצם ידו… היו רבים לא תשובות בדברי הלכה, גם לא בעניני הישיבה, אלא תשובות לשאלות בענינים מסויימים של כלל ישראל או בעניני הקהילה בערים שונות… לצערנו לא היה אז המנהג להעתיק את המכתבים, וכל אלפי המכתבים שהיו יכולים לשמש מקור לחקר החיים התרבותיים במשך שני דורות אבדו…
דעתו היתה שונה ממחשבותים של רוב רבנים… מדפסים שו”ת שלהם, וכמה מהם קנו שם בעולם רק על ידי התשובות. אבא ז”ל לא התייחס לזה בחיבה יתירה הוא היה אומר כשפונים בשאלה יש להשיב, ואם יש דברים שאינם פשוטים מן הראוי כמובן לברר את ההלכה על פי המקורות, אבל לעשות מתשובה או שאלה חיבר שלם עם ענפים או סניפים כמו שהיו מחברים גדולים ידועים נוהגים לעשות אז הרי זה קצת יותר מדי… דבר זה מוכיח, כי אין הכוונה להשיב על השאלה אלא לחבר ספרים ולהראות גדולה… נוסף לזה לא היה אבא ז”ל מחשיב הרבה כתיבת חיבורים והדפסתם רק לשם פירסום והיה אומר מה ערך יש לזה כשכל אחד יפרסם בדפוס כל מה שהוא כותב ומוצא חן בעיניו, הרי על זה נאמר עשות ספרים הרבה אין קץ… [מוולוז’ין עד ירושלים, א, עמ’ 137-138][11].
Elsewhere Rabbi Meir Bar Ilan writes:
Addition for note 22: In regard to Chumash being learnt in Volozhin
Reb Itzeleh Volozhiner writes in his introduction to Nefesh Ha-Chaim about his father Reb Chaim Volozhiner:
לא הניח ידו מלהגיד לבני עירו אחר תפלת השחר פרשה מסדרא דשבוע יום יום. וכל הנכנסין לביהמ”ד יצאו מלא דבר כשאר כ”א קלט לפי דרכו. אוהבי הפשט קלטו עומק פשוטו במקרא. ודורשי הרשומים דרוש דרשו ממה שלקחה אזנם. מה שנזרקה מפיו מדי דברו בקצרה. וכל השומעים שמחו במתק שפתיו אשר ברור מללו כקורא הפרשה לפני תשב”ר.
A student of Reb Itzeleh Volozhiner writes:
ומדי דברי בה אזכור ימי נעורי ועד היום לא אשכח את רגשי העונג, עת אשר בכל יום ויום ראיתי אה הגאון הגדול הקדוש… הנעלה על כל בני דורו מו”ה יצחק זצל”ה מוואלאזין יורה לנו בבקר בבקר הפרשה חומש מפרשת השבוע עפ”י פשוטו של מקרא הממשיך את הלב, מי שלא ראה את פני הגאון הנ”ל אשר תואר פנים כפני מלאך אלקים, ומי שלא שמע מדברותיו המרעיפים כטל וכמטר לקחו לא יכול לצייר עונג הנפש ורחשי לב טהור שברא לנו אלקים… [המליץ, שנה יז, יום כג אדר, גליון ו, תרמ”א, עמ’ 119].
Another talmid writes:
דרכו של הגאון מהרי”ץ הי’ להתפלל ביום השבת בבהמ”ד של הקהל ואחר התפלה הי’ מגיד פרשה אחת מן הסדר של יום והיו כל בני הישיבה הולכים לבהמ”ד לשמוע הדרוש [ר’ אליהו לעווינזאהן, מכתב מאליהו, עמ’ 47].
R’ Simcha Edelman (father of the Marcheshes) writes:
נהירנא כד הוינא בר שיתסר למדתי בקיץ תקצז בישיבת וולאזין והרב הגאון האב”ד מ’ יצחק ז”ל הגיד לפני התלמידים יום יום אחר תפלת השחר פרשה בתורה מסדר השבוע ושמעתי מפיו… [התירוש, ג, עמ’ 155].
Additions to the sources in note 22 about the Netziv’s Chumash shiur:
הוא זכה ללמד תורה ברבים בישיבת עץ החיים אשר באוואלאזין כיובל שנים והעמיד לאלפים בישראל ומורים, הוא הגיד יום יום אחר תפלת השחר, לפני בני הישיבה, פרשה בתורה ויפרשנה כדרכו בקדש, בהלך נפש בפשט ודרוש, עד להפליא… [הספד של תלמידו,[12] ר’ ישראל בנימין פייוולזאהן, צרור החיים, ווארשא 1914, עמ’ טו (= ר’ זאב רבינר, מרן הרב קוק זצ”ל, עמ’ רכה)].
יש אשר בבוקר לאחר התפלה, אך ישב הנצי”ב אל מקומו בראש השלחן והתחיל מבאר לתלמידי הישיבה את פרשת השבוע [פרקי זכרונות, עמ’ 88].
הדבר הי’ באחד הימים… אחר תפלת שחרית, ואחר שהגיד שעור פרשה חמש מסדר פרשיות השבוע, כדרכו יום יום, [מקור ברוך, ד, עמ’ 1978].
ראש הישיבה הראשי היה הרב הגאון נפתלי צבי הירש בערלין ז”ל… ראש הישיבה הטיף פרשה מחומש בכל יום בבוקר אחרי תפילה… [יהושע ליב ראדוס, זכרונות, עמ’ 65].
בעלות השחר קמתי… התפללתי בלי כונה, שמעתי את הפרשה של חומש מפי’ הנצי”ב אשר הטיף כדרכו, בכל יום ויום לאחר התפלה, והדברים לא נכנסו לאזני… [מ’ אייזנשטדט, הצפירה, תרע”ח, מספר 35].[13]
In 1881 Rabbi Baruch Epstein wrote an article in Hamelitz about Volozhin, defending it from attacks in the newspapers [See Appendix one]. He describes the daily routine in Volozhin:
סדר היום והלמודים בשעה 8 בבוקר אחר תפילת שחרי, יורה הגרנצי”ב נ”י פרשה חומש מפרשת השבוע וכולל בה פשטי המקראות על פי יסודי טובי המבארים משולבים עם דברי חז”ל (וזה לא כביר הוציא לאור ביאורו הנאור עה”ת בשם ‘העמק דבר’ וראוהו חכמי ישראל בארצנו וחו”ל ויפזרו לו מלא חפנים תהלות ותשבחות וזה לא כביר הגיע לו מכתב תודה והלל מהד”ר א. א. הרכבי), עוד יוסיף דברי אהבה וחן, לטעת בלבות התלמידים מוסר ומדות והנהגות ישרות וצניעות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו וחובות היהודי לעמו ולארצו ולמלכו, וירחיב דרושו עד ערך שעה ויותר…” [המליץ, יז, ב’ אדר, תרמ”א (1881), גליון 3, עמ’ 54[.
Another student who learned in Volozhin in the years 1873-1876 describes in his Yiddish Memoirs:
דער נציב פלעגט זאגען אלע טאג נאכ’ן דאוונען א פרשה חומש פון דער וואך. דער חומר איז אפגעדרוקט געווארען [תרגום: הנצי”ב היה רגיל לומר בכל יום לאחר התפילה פרשה בחומש מתוך פרשת השבוע. החומר נדפס] [אלכנסדר זיסקינד הורוויץ, זכרונות פון צוויי דורות, עמ’ 226-227].
One more description of the Netziv’s Chumash Shiur worth quoting, although not based on an eye witness account but rather interviews,[14] is from Fischel Schneersohn’s classic work Chaim Gravitzer:
לאחר התפילה עמד ר’ הירש לייב מעוטף בטלית ותפילין, וכמנהגו בכל יום אמר פרשה של חומש מן הסדרה של השבוע. ואותה שעה נדלק בעיניו הניצוץ הקסום, המתחדש בכל רגע ורגע, ובקלסתר פניו מאירה בת צחוק של איש מלהב בעמלו ואינו מתייגע אלא מתבסם וההולך ביגיעתו, יגיעת הקודש וכלל שהוא נלהב ומשוקע, כן יישא ביתר עוז ויתר שלווה ובטחה בעול עמלו המושך כל כך את הלב. הפרשה של החומש נמשכת כמחצית השעה… [חיים גראביצר, עמ’ 377].
Rabbi Chaim Berlin writes in his Hesped on the Netziv:
אבל תלמיד חכם יחיד בדורו… הרי שמו הולך מסוף העולם עד סופו, הוא השליט בכל דבר הוראה, בתשובותיו לכל אפסי ארץ… לכולם היה רב מובהק וכולם היו תלמידיו… ואף מי שלא היה שמה הלא קבל תורה מספריו… וזה מהעמק דבר… [דרשות הנצי”ב, עמ’ קמה].
Addition to the end of note 22: I wrote in part one: “In Pirkei Zichronot [p.84] we find a claim from Shmuel Zitron that R. Yehoshua Levin gave a chumash shiur using Mendelsohn’s Biur. However, S. Stampfer [ibid, p. 68] already notes that Zitron’s memoirs are not always accurate.”
Add to this: Max Lilienthal records in his memoirs about his visit to Yeshivat Volozhin his discussion with Reb Itzeleh Volozhiner where Reb Itzeleh told him the following:
We have prayers in the morning… After the Service I explain to them some chapters of the Sidrah of the week and the Haphtarah with the commentary of Rashi, adding some free explanations of my own, into which I interweave some remarks from the commentary of Moshe Dessau (Mendelssohn) [David Philipson, Max Lilienthal, American Rabbi Life and Writings, New York 1915, p. 348]. [Thanks to Zevi Fried, for sending me this reference].
However it’s worth stressing that while many of the parts of Lilienthal’s account appear to be true, not all of them are.[15]
Another connection between Mendelssohn and Reb Itzeleh Volozhiner can be found in a Haskamah that Reb Itzeleh Volozhiner gave to a 1852 edition of the Biur. However it’s pretty clear that Reb Itzeleh Volozhiner was required to do so by the government.[16]
There is, however, a connection between Mendelssohn’s Biur and the Netziv. Dr. Nissim Eliakim in his work Haamek Davar la-Netziv, [Moreshet Yaakov 2003, pp. 45-48] notes a few places in the Netziv’s writings where there are similarities.
Gil Perl comments on this (p. 175): “As of a result of a few striking similarities between the work of the Netziv and that of Moses Mendelsohn, Eliakim (45-48) perceptively states that “with great care I would guess that Mendelssohn’s Biur did not escape the sight of the Netziv.” Again, Netziv’s commentary on Sifre furnishes the evidence which Eliakim lacks.” Gil Perl points to two passages in the work on Sifre where the Biur is quoted.[17]
During the Volozhin Yeshiva’s long existence, both the government and the Maskilim tried several times to close it down. One such instance was in 1858, when, amidst the dealings with the government, a document was written describing the curriculum of the Yeshiva. In the document it states that students were learning chumash with Rashi and the Biur.[18]
Addition to note 26: For more on the censorship and the new version of the Ha’amek Davar see here, here, here and here
Addition for note 28: the cite for what the Netziv wrote about the Newspaper Ha’Shachar to Dr. Eliyahu Harkavi should be:
שנות דור ודור, א, עמ’ קפד (= תולדות בית ה’ בוואלאז’ין, עמ’ 86-88; אגרות הנצי”ב, עמ’ לב).
On the Reading of the Ha’Shachar in Volozhin see Pirkei Zichronot, p. 73; Shaul Stampfer, Lithuanian Yeshivas of the Nineteenth Century, (p. 157); Jacob J. Schacter, Haskalah… p. 86.
Appendix one:
Appendix two:
Appendix three:
[1] See Pirkei Zichronot, p. 154. For sources on this see my Likutei Eliezer, p. 85 note 228. Add to that: R’ Y. Avidah, Kos Shel Eliyahu, pp. 26-27; M. Breuer, Ohalei Torah, p. 506; R’ Teichtel, Mishnat Zachir Al Hatorah, introduction, p. 11; R Yair Chaim Bachrach, Mekor Chaim, Introduction.
מאיר ברלין איז ניט דער היסטאריקער פון וואלאזינער ישיבה… נאך מעהר, די תקופה, די לעצטע, וואס מאיר ברלין באשרייבט, פון דער גרויסער שרפה… איז מעהר אדער וועניגער באשריבען געווארען. האט דאף עפעס אין דער תקופה געלערענט אין וואלאזין די גרויסע ווארט-פיהרער און ליטעראטורמיסטער פון אונזער דור, בערדיטשעווסקי, דרויאנאוו, יהואש, ליעסין, ביאליק און פיל פיפ אנדערע. איבערהויפט האט בערדיטשעווסקי אין זיין לערן-צייט פיל געשריבען איבער דער ישיבה און איהרע פראבלעמען און פון איהר אינערליכען לעבען (אין הכרם, המליץ און האסיף)…
תרגום חפשי: עוד יותר, התקופה האחרונה, שמאיר ברלין כותב [עליה] – מהשריפה הגדולה בשנת 1886 עד לסגירת הישיבה ע”י הצאר הרוסי ב1892 – פחות או יותר נכתב אודותיה. הלא בתקופה זו למדו בוולוז’ין מנהיגי-הכתיבה ואמני-הספרות של דורנו, ברדיטשבסקי, דרוינוב, יהואש, ליעסין, ביאליק, והרבה אחרים. מעבר לכך, ברדיטשבסקי בתקופת כתיבתו כתב הרבה אודות הישיבה ובעיותיה וחייה הפנימיים. [די צוקוונפט, ז (1933), עמ’ 670-671, וראה שם, עמ’ 673].
[3] Shaul Stampfer, Lithuanian Yeshivas of the Nineteenth Century, p. 159 also makes a similar point. See also the introduction to Pirkei Zichronot, pp. 31-40. For more about Bialik in Volozhin, see Pirkei Zichronot, pp. 78, 157, 180, 182, 195. See also Menachem Zlotkin, ‘HaChevrah HaChashayit Netzach Yisrael’, Molad 5:27 (1950) pp. 181- 185; Rabbi Nosson Kamenetsky, Making of a Godol, vol. 1, pp. 445-446, vol. 2, p. 893, pp. 896-902.
[4] See the letter of R’ Gifter, Mili Di-Igrot, (2015), pp. 51-52.
[5] See also the piece I quote in note 9.
[6] See Y. Shavit and Y. Reinharz, The Scientific G-d (heb.), 2011; Roni Beer Marx, Between Seclusion and Adaption; The Newspaper Halevanon and East European Orthodox Society’s Facing Up to Modern Challenges,(Heb.), PhD. Dissertation, Hebrew University, 2011, pp. 116-205.
[7] Gil Perl, The Pillar of Volozhin, pp 176-178, points to some of these pieces.
[8] See Rabbi S. Gershuni, Hama’yan, 52:4 [202] (2012), p. 54 note, 21.
[9] On this see Igrot HaNetziv Me-Volozhin, pp. 162-163 where he wrote a letter to R’ Yosef Charny, [author of Sefer Ha-Masot]:
לשמחת לבבי שמעה אזני כי רגלי מע”כ שיחי’ מועדות ללכת שנית לקהלות דאגעסטאן… שע”י מעל’ שיחי’ נזכה לדעת משלום אחינו הנדחים שמה ולחקור ולהתחקות על מעשיהם והליכות עולמם… וכאשר ראיתי בעלי המגיד ושאר מכה”ע לב”י, שמו לב אני סגולה לדעת כמה פרטים אשר צמאה גם נפשי לדעתם. ואני הנני להוסיף שאלה איך היה סדר מנהגם בפתחי נדות? וכן.. סכין שחיטה…”.
[10] This is repeated in the various Hespedim that Reb Chaim gave on his father; see Drashos HaNetziv, p. 147, 148. The reason why Reb Chaim gave several Hespedim on his father can be found in Drashos HaNetziv, p. 153.
[11] About this work see Appendix three.
[12] On him, see: Moshe Tzinovitz, Etz Chaim, p. 409.
[13] In Shimon Meller’s recent book Rabon Shel Kol Bnei Hagoleh, on R’ Chaim Soloveitchik, he quotes various passages from memoirs of Rabbi Menachem Tzvi Eisenstadt, (for example on pp. 286, 288,289, 306-308). This passage appears on p. 308. On page 289 Meller cites the source for this memoir, an article in the Newspaper Dos Vort. On page 288 and 306 he has pictures of Rabbi Menachem Tzvi Eisenstadt. However, I was unable to locate such a piece, nor could I find a Rabbi Menachem Tzvi Eisenstadt who learned in Volozhin. There was a Rabbi Menachem Tzvi Eisenstadt, who was close to R’ Chaim but he was born in 1901, from whom a nice collection of his material was printed in 2003 called Minchat Tzvi. Obviously, he could not be writing memoirs about the Netziv. There was a R’ Michal Eisenstadt, who was a close talmid of the Netziv and his comments on the Haemek Shealah were included inside. The Netziv even thanks him at the end of the introduction to his Haemek Shealah. But as far as I could locate, he never printed memoirs about Volozhin. His Torah novellea were collected and printed as Yad Malachi. [The Netziv also quotes him in his Hamek Davar, Vayirah [25:47], (Harchev Davar). There was a Moshe Elozer Eisenstadt who learned in Volzhin and wrote memoirs about Volozhin. These memoirs were translated from Russian and printed in Pirkei Zichronot (pp. 105-119). The passages which Meller printed did not appear in this chapter. After much searching eventually I found some other articles of Moshe Elozer Eisenstadt; one of them was this article in Ha-Zefirah (some were quoted by Stampfer but not this one). See Appendix two.
[14] About this see:
בשמו של אברהם צארט קשור ביקורו של פר’ פישל שניאורסון, שבא לוולוז’ין כדי לאסוף חומר לשם כתיבת הכרך השני של ספרו חיים גראוויצער המוקדש כולו לוולוז’ין [ספר וולוז’ין, עמ’ 497].
Thanks to Shlomo Hoffman for this source. I will return to this book in one of the next parts of this series.
[15] On this visit see: R’ Dovid Soloveichik, Shiurei Rabbenu Meshulam Dovid HaLevi, (2014), pp. 566-569; R’ Moshe Tzvi Neryeh, Pirkei Volozhin, pp. 28-30; Jacob J. Schacter, “Haskalah, Secular Studies and the Close of the Yeshiva in Volozhin in 1892“, Torah u-Madda Journal 2 (1990), p. 124-125; Shaul Stampfer, Lithuanian Yeshivas of the Nineteenth Century, pp. 58-59; Moshe Tzinovitz, Etz Chaim, pp. 185-191; Rabbi Nosson Kamenetsky, Making of a Godol, 1, pp. 198-255.
Rabbi Moshe Shmuel Shapiro, R. Moshe Shmuel Vidoro, pp. 46-48 translated part of these memoirs of Lilienthal into Hebrew but not this passage. This was already noted by Jacob J. Schacter, ibid, p. 124 note 85. See Shevil Ha’zahav, pp. 8-9 about Rabbi Mordechai Eliasberg’s meeting with Lilienthal. For a general account of the impact of Lilienthal’s visit see Pauline Wengeroff, Memoirs of a Grandmother, 2010, pp. 174-186.
For more on Reb Itzeleh’s shiurim, see: Rabbi Moshe Shmuel Shapiro, R. Moshe Shmuel Ve-doro, p. 41
On Reb Itzeleh Volozhiner, see: R’ Moshe Tzvi Neryeh, Pirkei Volozhint, pp.26-36.
[16] See Berdyczewski’s article about Volozhin in Volume three of HaAssif (1886), p. 240 where he mentions the haskamah. Interestingly enough, R’ Chaim Berlin in his article in Beis Hamedrash (see part two), containing his corrections to Berdyczewski’s article, does not comment about this.
See also see Pirkei Zichronot, p. 84; P. Sandler, Habiur Letorah, p. 180; see also Jacob J. Schacter, “Haskalah, Secular Studies and the Close of the Yeshiva in Volozhin in 1892“, Torah u-Madda Journal 2 (1990), pp. 123-124; R’ Eliach, HaGoan, 3, p. 1307.
[17] See also Gil Perl, The Pillar of Volozhin, p. 37, 89.
[18] See S. Stampfer, Lithuanian Yeshivas of the Nineteenth Century, p.195. Toldot Beis Hashem B’Volozhin (p. 236) briefly mentions this “closing” but does not mention the curriculum.
