פיוט צרפתי לא-ידוע לחג השבועות

מאת גבריאל וסרמן

לכל חובבי המחזורים של ד’ גודלשמידט וחתנו י’ פרנקל, “לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם: כולל מנהג אשכנז (המערבי) מנהג פולין ומנהג צרפת לשעבר”, ידוע נוסח התפילה והפיוטים של יהודי צרפת בימי הביניים היה דומה, אך שונה, מזה של בני אשכנז וצאציהם היום. במנהג אשכנז (בחו”ל), אומרים שתי קדושתאות (מערכות פיוטים שמקשטות את תחילת העמידה עד הקדושה) בשבועות, אחת ביו”ט ראשון ואחת ביו”ט שני: “ארץ מטה” של ר’ אלעזר בירבי קליר, ו”אורח חיים” לר’ שמעון בר יצחק. אף בצרפת היתה אמירת “אורח חיים” רווחת, אך הקדושתא הקלירית נהגה פחות, ובמקומה אמרו הרבה קהילות צרפתיות את הקדושתא “אמרות יי” לר’ יוסף טוב-עלם הצרפתי.

כל קדושתא מסתיימת בפיוט ארוך, הנקרא “סילוק”, שסופה מגשר לאמירת הקדושה עצמה: קדוש קדוש קדוש. אבל קהילות צרפת בטלו את אמירת הסילוקים (חוץ מקדושתאות הימים הנוראים) בתקופה קדומה יחסית. ובהיות שהקדושתא “אמרות יי” לא נהגה מחוץ לצרפת, הסילוק חסר כמעט בכל כתבי היד. רק בכתב היד הצרפתי אוקספורד בודלי Opp. 670, המיוחד במינו, עדיין יש סילוקים; אבל רובם אינם מנוקדים, ונראה שאף בזמנם של הסופר והנקדן לא נאמרו בבית הכנסת.

פרנקל כותב במחזור לשבועות (עמ’ כז, בסוף העמוד), על הקדושתא “אמרות יי”: “הסילוק חסר [….] בכה”י העתיק צ [=אוקספורד בודלי Opp. 670] שרד קטע קצר מתוך תחילת סילוק ‘אתן עוז למלכי’ וצונץ סבור שאין הוא שייך לקרובה של ריט”ע.” אבל אין צונץ מנמק את טעמיו, ודבר תימה הוא, למה לשלול את בעלותו של ריט”ע. ועוד, קשה מזה, שפרנקל כותב שלא שרד אלא קטע קצר, והנה כולו נמצא באותו כ”י (!). ואולי פרנקל שקד על פקסימיליה שהיתה חסרה דף.

לפני כמה ימים העתקתי את הסילוק מהמיקרופילם הנמצא בבית המדרש לרבנים באמריקה, בניו יורק. הוא קטע ארוך מאוד, בן 282 שורות, שמספר הרבה סיפורים על נתינת התורה, והרבה מהם, אולי רובם, נלקחים מהתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף פח-פט. (דרך אגב אזכיר כי סוגיה זו היא מרכזית ב”הגדה של שבועות” שעשיתי לעצמי לפני כמה שנים, ואני מקווה בעז”ה להוציאו לאור לשנה הבאה.) כוונתי להוציא את הסילוק כולו עם פירוש, אבל כאן אתמקד בסיפור אחד.

כך מופיע הסיפור בגמרא (שבת פט.):

וא”ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב”ה, בא שטן ואמר לפניו: “רבונו של עולם, תורה היכן היא?” אמר לו: “נתתיה לארץ.” הלך אצל ארץ, אמר לה: “תורה היכן היא?” אמרה לו: (איוב כח, כג) “אלהים הבין דרכה [והוא ידע את מקומה].” הלך אצל ים, ואמר לו: “אין עמדי.” הלך אצל תהום, א”ל: “אין בי.” שנאמר: (איוב כח, יד) “תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה.” חזר ואמר לפני הקב”ה” “רבש”ע, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה.” אמר לו: “לך אצל בן עמרם.” הלך אצל משה, אמר לו: “תורה שנתן לך הקב”ה, היכן היא?” אמר לו: “וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה?!” א”ל הקב”ה למשה: “משה, בדאי אתה.” אמר לפניו: “רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום – אני אחזיק טובה לעצמי?!” אמר לו הקב”ה למשה: “הואיל ומיעטת עצמך, תקרא על שמך.” שנאמר: (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו’:

ר’ יוסף טוב עלם (שאין סיבה לשלול את בעלותו על הסילוק) מפייט את הטקסט הזה בנאמנות, עד הסוף – ולא עד בכלל. וכה דבריו:

            עָמַד הַשָּׂטָן לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא בִּגְחִינָה

וְנָם: “תּוֹרָה אֵיפוֹא הִיא, הוֹדִיעֵנִי נָא!”

עָנָהוּ: רֵד לָאָרֶץ וְשָׁם תִּמְצָיאֶנָּה     

חִיפֵּשׂ יָם וּתְהוֹם וַאֲבַדּוֹן וְכָל פִּינָּה

וַיַּרְא וְהִנֵּה אֵין הַתּוֹרָה, וְנֶעֱצַב בַּאֲנִינָה:

“וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת, וְרָאִיתִי וְהִנֵּה אֵינֶנָּה”

הֱשִׁיבוּהוּ: “הִנֵּה בֶּן עַמְרָם בְּחֵיקוֹ חוֹנָה”

וַיְמַהֵר לַהֲלוֹךְ שָׁמָּה, וַתְּהִי רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה

עָמַד וּשְׁאֵלוֹ: “תּוֹרָה שֶׁקִּיבַּלְתָּה – לְהֵיכָן יֶשְׁנָה?”

הֱשִׁיבוֹ: “מִי אָנֹכִי לְקַבֵּל דָּת הַצְּפוּנָה?

אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע דִּינָהּ”

בְּשָׁומְעוֹ כָּךְ גָּשׁ וַיְמֻשֵּׁהוּ בְחֵיקוֹ לְהוֹצִיאָהּ

וְהָיְתָה הַתּוֹרָה מִתְנוֹדֶדֶת מִפֹּה וּמִפֹּה לְהִטָּמְנָה

וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא מְקוֹם שִׁיכְנָהּ

וְחָזַר בְּבָושְׁתּוֹ וְלֹא הוֹעִלַתּוּ רְמִיָּה וְתוֹאֲנָה.

בגמרא,[1] השטן מתעלם מהסיפור מיד אחר תשובתו של משה, וההמשך הוא דיאלוג בין הקב”ה למשה. אצל ריט”ע, השטן מתאבק עם משה רבינו, וממשש בחיקו בעל כרחו, כדרך כליסטס שמתגושש ומנסה לחמוס חפץ מתחת ידי בעליו – או אפילו כדרך גבר רשע שממשש בחיקהּ של אשה בעל כרחה. התורה נשמטת הנה והנה בתוך חיקו של משה (כנראה בדרך נס), והשטן אינו מצליח לחטוף אותה, והוא חוזר בבושת פנים.

לסיפור הזה לא מצאתי מקבילה או מקור. ויש לציין שבמשך כל הסילוק, ריט”ע מדבר על מתן תורה כתחרות – תחרות בין ישראל לגוים, תחרות בין ישראל למלאכים, וכאן תחרות בין משה רבינו (נציגם של ישראל) ובין השטן. ובין כל התחרויות, רק זו שבין משה לשטן היא תחרות פיזית, גופנית, ואלימה.

ויש לדון יותר בכל זה, ואכמ”ל, מפני הימים הקדושים הממשמשים ובאים. ומכל מקום, לאור התיאור החי והצבעוני בפיוטו של ריטע – שזכינו עתה לחשיפתו מתחום נשייה –נבוא להודות ביתר שאת על שזכינו ונבחרנו שתינתן לנו התורה לנו, וכלשון ברכת התורה שאנו מברכים עליה, שכולה הודאה על נתינת התורה לישראל,  “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.

א גוטן שבת און א גוטן יום־טוב.