על הספר מגילת פלסתר[1]

מאת

עקביא שמש

א. סקירה קצרה על
הספר

עיקרו של ספר זה הוא
דיון בספר מגילת ספר לר’ יעקב ב”ר צבי עמדין (ריעב”ץ). כידוע ספר מגילת
ספר הוא מעין יומן אישי שנכתב ביד ריעב”ץ, ויש בו תיאורים אישיים, דעותיו של
ריעב”ץ על חכמי דורו, ועוד שפע של פרטים מסוגים שונים. הרב גשטטנר (מכאן
ואילך: הר”ג) מאריך בפרטי פרטים על כל השתלשלות ההדפסה של החיבור החל משנת
תק”ע שבה הודפסו לראשונה רק מספר דפים מהספר בכתב העת המאסף. הוא מציין מספר
ספרים רבניים שהדפיסו את הדפים הללו בספריהם, והלכו שולל אחרי הלשון העמומה של
המאסף, וחשבו כי מדובר בכתב יד קדשו של היעב”ץ. הספר כולו יצא לאור לראשונה בידי
ד’ כהנא, ורשא, תרנ”ז, ואחריו במהדורות נוספות. הר”ג מלמדנו כי בידי
כהנא לא היה כתב היד אלא רק העתקה ממנו, וכי הוא זייף את ההעתקה שנמסרה לו, והכניס
בה משלו. את זיופי כהנא מוכיח הר”ג בהראותו (עמ’ קכב) צילום של כתב היד של
מגילת ספר הנמצא באוקספורד, מול צילום (עמ’ קב) מהוצאת כהנא. הר”ג דן גם בכתב
היד הנמצא באוקספורד ומראה שאין הוא כתב היד המקורי, אלא העתקה. הוא מוכיח שהמעתיק
הוא אליעזר ריסער. הר”ג דן רבות באישיותו של ריסער, כפי שהוא דן רבות גם
באישיותו של כהנא, וקובע ששניהם משכילים, כופרים, מלעיגים על דברי חז”ל, וגם
זייפנים, ועוד כהנה וכהנה. מכאן שגם ריסער חשוד שלא העתיק את כתב היד המקורי
בנאמנות, אלא שתל בו זיופים. לכן עניינים מסויימים במגילת ספר שלדעת הר”ג לא
יתכן להעלות על הדעת שהיעב”ץ יכתבם, כגון עניינים שיש בהם לשון הרע על גדולי
ישראל ועוד, ברור לו להר”ג שריסער זייפם, כדי לנגח את גדולי ישראל.

בשנת תשל”ט נדפס
שוב מגילת ספר ע”י א’ ביק (שאולי), ירושלים, תשל”ט. ביק כתב  במבואו שהוא הדפיס את כל ההשמטות שהשמיט כהנא.[2]
הר”ג יוצא כנגד מהדורה זו משתי סיבות: האחת, ביק הדפיס במבוא גלוי דעת מאת
ר”י מליסא על חשיבות מגילת ספר, והר”ג מראה שיש כאן זיוף, ושמעולם
ר”י מליסא לא כתב כן על מגילת ספר. השנייה, ביק גילה שמעתיק כתב היד הוא
אליעזר קצנלבוגן, שהיה חתנו של ר’ רפאל מהמבורג בעל ושב הכהן. הר”ג טוען שביק
העלים במכוון שאותו אליעזר יצא לתרבות רעה ונהיה לאליעזר ריסער, פוקר ועוכר ישראל.
לדברי הר”ג ביק העלים מידע  זה, כדי
שהקורא התמים יחשוב שמעתיק כתב היד היה משלומי אמוני ישראל, שהרי הוא היה חתנו של בעל
ושב הכהן, ולא היא.

רא”י בומבך
הדפיס שוב את מגילת ספר, ירושלים, תשע”ב. הר”ג מתקיף קשות גם מהדורה זו.
לדבריו, הסיבה לביקורת שיש לו היא משום שרא”י בומבך ידע מערעור הר”ג על
מגילת ספר, ואף ציין אליה במבואו, ובכל זאת בומבך לא התחשב באמור בה.[3] בנוסף לכך יש להר”ג טענות נוספות
כנגד בומבך על זיוף הסכמה למהדורתו, ועוד ועוד.

על יסוד כל מה שכתב
הר”ג על ההדפסות של מגילת ספר, הוא ייחד את פרק י שבספר ל”אזהרת רבותינו
נגד ספרים מגדולים כשה’מוציא לאור’ אינו ירא שמים”. על האמור בפרק זה אפשר לדון
עמו. אבל אמרתי לעצמי זה נושא רחב, וכבר נשאו ונתנו בו כמה מבני דורנו, ובמיוחד נשאו
ונתנו בדברי ר”מ פיינשטיין בתשובתו על פירוש ר’ יהודה חסיד על התורה
שהר”ג נתלה בהם, ולכן איני רואה שיש כאן מקום לעסוק בזה.

עם זאת אעיר באופן
כללי על לשון הר”ג. מצער לראות שהר”ג לא הקפיד על כתיבה נכונה בעברית.[4]
יותר מצער לראות שהר”ג לא הקפיד על שפה נקיה, והוא כותב בשפה בוטה, וגם כנגד
חכמים שאינם קשורים כלל ועיקר לנושא.[5]

ב. על הנספח

הר”ג כתב נספח מיוחד
בסוף הספר (עמ’ שסג-תו), שבו הוא דן בדברים שעברו בין ר’ יוסף קולון (מהרי”ק)
לר’ משה קפסאלי (מכאן ואילך: רמ”ק), על פי הכתוב בשו”ת מהרי”ק (סי’
פג-פז). כשקראתי את הנספח אמרתי שיש להתייחס לדבריו.[6]
הרי בנספח זה קיים הר”ג ביודעין את ‘רבן דקרו רבן דחפו’, ואין מדובר ברבנים
בדורנו או בדורות שקדמו להם, אלא מדובר באחרוני הראשונים. על כן ידע הקורא שמעתה
ואילך דבריי אמורים רק לגבי הנספח.

הר”ג הדפיס את שם
ספרו בצורה הבאה: מגילת פלסתר. הוא מסביר (עמ’ לג) כי רמז בכך שאם נבטל את האותיות
שנדפסו בגופן שונה (אותיות ל, ת), נקבל: מגילת ספר, ורצונו לומר שמגילת ספר הפכה
בידי המוציאים לאור למגילת פלסתר, ועוד הרחיב שם במשמעות שם הספר.

אני הייתי מוסיף ואומר
שאף שהר”ג כיוון בשם הספר רק ביחס לאמור בדבריו על מגילת ספר, עלה בידו לכוון
בשם זה גם לנספח. זאת משום שבנספח של הספר מגלה הר”ג ומוציא לאור פלסתר על
גדולי ישראל, ובכך הפך את הנספח לספחת, וכמו שאבאר.

ג. מטרות הנספח לפי
הר”ג

טרם שנדון בנספח, יש
מקום לשאול מה ראה הר”ג להוסיף חלק זה ובכך הגדיל את הספר בעוד 40 עמודים.
הרי לכאורה אין לנספח שום קשר עם הספר עצמו. הר”ג עצמו כתב בעמ’ תז-תטז:
“סוף דבר, סיכום היוצא מתוכן ספר זה”, והקורא רואה שיש שם סיכום לספר
ללא הנספח. משמע שגם לשיטתו של הר”ג “ספר זה”, אינו כולל את הנספח.
א”כ השאלה היא מה ראה הר”ג לכתוב את הנספח. התשובה היא שלהר”ג יש בכך
שתי מטרות.

מטרה ראשונה.
הר”ג להוט להוכיח את מה שהוכיח עד עכשיו: אין לסמוך על ספרים שפורסמו על ידי
משכילים, שהרי הם זייפנים. לדבריו אף בדברים שעברו בין מהרי”ק לרמ”ק הם
זייפו פרטים מסויימים, מטעם של ‘רדיפת שלום’ או ‘הצלת התורה’ וכדומה (עמ’
שסג-שסד), שלדעת הר”ג טעמים אלו הם רק אחיזת עינים.

מטרה שנייה, הוא רוצה
להראות ש”הפוסק כדעת המיקל (היינו כדעת רמ”ק), בניגוד ל’כללי ההוראה
והכרעה’ הוא ‘עוקר דת'” (עמ’ שסו). יתר על כן, גם אם לפוסק יש “כוונה
טובה כדי להציל היהדות הוא מוחלט[7]
כ’רשע’ ו’עוקר הדת'” (עמ’ שצב).

ובכן כדי לאשר את
טענתו הראשונה הר”ג מנסה להוכיח שהמשכילים סילפו במתכוון את דמותו של רמ”ק
ועשאוהו כגדול הדור כדי להעמידו שוה כשוה מול מהרי”ק. כדי להראות שאכן יש
בדבריהם משום סילוף האמת, לא נמנע הר”ג מלכתוב על רמ”ק כדברים הבאים:
“והנה דרגת גדולתו של הר”ם קפסולי בתורה, עמומה וסתומה, דאין בידינו שום
תשובה או ‘בירור הלכה’ ממנו, מה שיוכיח על ‘גדלות’ מופלגת בתורה, או שהיה בכוחו
למישקל ולמטרי בבירור הלכה כאחד הגדולים”.

ד. דיון בנספח

1. לא ראינו אינה
ראיה

ואתה עומד ומשתומם
למקרא דברים אלו, וכי לא לימדונו רבותינו (ב”מ נט ע”ב) אם תלמידי חכמים
מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם? אבל הר”ג לשיטתו יאמר  כיון שלא שמענו מרמ”ק דברי הלכה, א”כ
אין דברי חז”ל עומדים כנגדו. אבל נוסיף ונשאל הרי לימדונו רבותינו (זבחים קג
ע”ב) “אין לא ראינו ראיה”. וכי חסרים אנו גדולים שפעלו לפני חמש
מאות ולא נשארה מהם שום תשובה או בירור הלכה? אתמהה.

די לעבור על שם
הגדולים להחיד”א או על קורא הדורות לר”ד קונפורטי ולמצוא רשימה של רבנים
חשובים, בין ראשונים ובין אחרונים, שלא כתבו כלל ועיקר, או שכתבו וכתביהם לא הגיעו
אלינו. אמנם חסד עשה הקב”ה עם דורנו שלא רק ספריות העולם פתוחות לפני כל
דורש, אלא חלק ניכר מאוצרותיהם נמצא באתרי האינטרנט, והרי הכל גלוי.

אגב אורחא נשאל את הר”ג
מאין יש לו העוז לקבוע גדלות של חכמים בתורה על יסוד לא ראינו, ואין הוא חושש
ללשון הרע. הרי הוא עצמו בעמ’ שצ, יצא בטענה זו כנגד אלו הסוברים שמהרי”ק
הוטעה, ויחסו השלילי כלפי רמ”ק נובע מעלילת שקר כפי שייאמר לקמן, למרות שטענת
הסוברים כך היא על יסוד ראינו וראינו. אלא שזו מדה מהלכת בספר, שהר”ג מדבר
גדולות על כל איש מישראל שאינו מתאים לשיטתו.

2. דברי הנודע ביהודה
ומנחת יצחק

אבל טרם שנמשיך, יש
לתמוה על הר”ג שלא הביא לדבריו תנא גדול דמסייעו. הרי הנודע ביהודה
מה”ת, אהע”ז, סי’ קלא, כתב על רמ”ק כדברים האלה: “ולא כמעשה
דמהרי”ק בשורש פ”ד ששם התיר מהר”א קפצולי שהוא היה הדיוט גדול רק
עשה עצמו מורה הוראה בזה”.

ואם תאמר מה נענה אנן
אבתריה, הרי לכאורה הצדק עם הר”ג. התשובה ברורה, והיא מלמדת על הענין
שלפנינו. הנודע ביהודה שידע רק מה שכתוב בשו”ת מהרי”ק, ולא היו לפניו מקורות
אחרים, אנוס היה לכתוב מה שכתב על פי הדבור של מהרי”ק. אבל צא וראה בדברי
שו”ת מנחת יצחק ח”א סי’ צא אות א שכתב: “ומה שהתיר אותה רב ריפורמי
אף אם מתנהג כשורה גרע הרבה מן הר’ משה קפסלי, אף לדעת מהרי”ק בת’ (סי’
קס”ח[8]),
אשר לפי דעתו, החטיא את הרבים וחילל ש”ש, בהתרת יבמה לשוק ואיסור א”א
עיין שם, ועי’ ת’ נו”ב תניינא (סי’ ק”ל[9]),
ועי’ שם הגדולים דהמחבר זקן אהרן יצא לישע רבו הר’ משה קאפסאלי הנ”ל במחלוקת
המהרי”ק עמו, כמבואר שם (מע’ א’ אות קס”ט), וכפי הנראה הנוב”י לא
ראה זאת, מדכ’ שהיה הדיוט גדול”.

רי”י ווייס מלמד
זכות על הנודע ביהודה שכתב את מה שכתב משום שלא ראה את שם הגדולים. וכבר המהרש”ם
בתשובותיו ח”ב סי’ קי”א הזכיר לימוד זכות על יסוד האמור בשם הגדולים, והביאו
הר”ג עצמו בעמ’ שצב.

3. דברי ר’ בנימין
מוטאל בהקדמתו לשו”ת זקן אהרן

בעקבות דברי
רי”י וויס נעתיק אפוא את דברי החיד”א בשם הגדולים, בערך ר’ אליה הלוי
בעל שו”ת זקן אהרן: “והיה תלמיד הרב משה קאפסאלי והוא יצא לישע רבו נגד
מהר”י קולון במחלוקת העצום ורב שהי’ ביניהם כמבואר בשו”ת מהר”י
קולון… כמ”ש הרב בנימן מוטאל בהקדמתו לספר זקן אהרן ושם האריך בשבח הרב”.

דברי החיד”א
מסתמכים על ההקדמה שכתב ר”ב מוטאל לשו”ת זקן אהרן. הבה נעיין בכתוב
באותה הקדמה: “בית ישראל ברכו את ה’ כי נתן לכם את המורה לצדקה רב להושיע הוא
הרב הגדול[10] חותם תבנית…
אשר יצק מים על ידי הרב הנערב השר הגדול כמהרר”מ קפסיאל זלה”ה כאשר העיד
עליו באגרתו והליץ בעדו[11]
בכל מה שהשיג והשיב עליו מהרר”י קולון זלה”ה, והביא תשובות ההשגות שהשיב
מהר”ר משה קפסיאל למהרר”י קולון בביטול כל דבריו בגאוה ובגודל לבב, ורבינו
הרב[12]
משתבח במלוליו ונותן טעם לדבריו ומתגדל ומתנשא לאמר שהוא מקטני תלמידיו”.

ובכן, מדברי ר”ב
מוטאל בקטע זה יש  בידינו שלוש ידיעות:
(א) ר’ אליה הלוי השיב והשיג על דברי מהרי”ק. (ב) רמ”ק עצמו כתב תשובות
והשגות כנגד דברי מהרי”ק. (ג) ר’ אליה הלוי הוא תלמידו של רמ”ק, והוא
משתבח בעובדה זו ובכך שהוא מקטני תלמידיו.

וכי מה יש לומר לאחר
דברים ברורים כאלה? לא רק שרמ”ק היה גדול בתורה, אלא שגם השיב והשיג על דברי
מהרי”ק, ואף העמיד תלמידי חכמים גדולים כמו ר’ אליה הלוי בעל שו”ת זקן
אהרן.

4. דעת הר”ג על
ר’ בנימין מוטאל

אבל הר”ג סבור שדברי
ר”ב מוטאל אין בהם כדי להראות על גדולתו של רמ”ק, וכה כתב (עמ’ שעה):
“דברי חלומות ועזות מן מו”ל זקן אהרן נגד מהרי”ק והפרכת
דבריו”. לאמור, סמי מכאן ר’ בנימין מוטאל, אלא מעתה ואילך הוא נקרא בפי הר”ג
רק בשם “מוציא לאור”. לא רק את תואר הרבנות הסיר הר”ג מעליו, אלא
גם את שמו אין הוא מזכיר יותר. הר”ג נאמן לכלל שקבע, שאם אין לנו תשובות ממנו
ולא בירורים הלכתיים, מן הסתם אין הוא ראוי לבוא בקהל. ואף אם החיד”א כתב על
ר”ב מוטאל:[13] “ושמעתי
שהי’ מדקדק עצום וחיבר כמה ספרים בחכמת הדקדוק”, מן הסתם ספרי דקדוק לאו
ספרים נינהו.

5. דעת הר”ג על
הכתוב בשם הגדולים ותשובתנו על כך

הר”ג הוסיף ונימק
מדוע אין לסמוך על עדותו של ר”ב מוטאל, וכתב שני טעמים לכך שנעמוד עליהם מיד.
אלא שלכאורה כיצד אפשר לומר שאי אפשר לסמוך על עדותו, והרי החיד”א סמך עליו.
גם לכך יש להר”ג תשובה והיא, שלאמתו של דבר החיד”א לא סמך עליו, ואף שלא
כתב כן במפורש הרי שרמז לכך. וכן כתב הר”ג על האמור בשם הגדולים: “הרי
לנו שדלג[14] על דבריו[15]
מש”כ שהר”ם קפסולי עצמו דחה דברי מהרי”ק, ולא הזכיר רק מה שכתב:
שתלמידו [הרב בעל זקן אהרן] השיב עליהם, עיי”ש, ומשמע שלא האמין לו
ע”ז” (עמ’ שעז הערה א). כלומר, לדברי הר”ג החיד”א כתב שבדברי
ר”ב מוטאל נמצאות רק שתי ידיעות, שהן: (א) ר”א הלוי השיב על דברי
מהרי”ק. (ב) ר”א הלוי היה תלמידו של רמ”ק. אבל החיד”א שמיט את
הידיעה השלישית, שהיא: רמ”ק כתב תשובות והשגות כנגד דברי מהרי”ק, כפי
שהראנו לעיל במס’ 3.

אבל נראה שהר”ג לא
צדק בזה, שהרי החיד”א כתב את דבריו בערך ר”א הלוי, ולכן הוא מציין את
שאנו יודעים על ר”א הלוי. ברור שאין כאן המקום לכתוב דברים על רמ”ק,
ולכן השמיט החיד”א את הידיעה השלישית.

והנה עד שהר”ג
נדחק למצוא רמז בשם הגדולים כדי לדעת מה התכוון החיד”א, הרי ראינו לעיל במס’
2, שמהרש”ם, וכן רי”י ווייס בעל מנחת יצחק, סמכו ללא כל פקפוק על שם
הגדולים והבינו דברים כפשוטם, וא”כ אף אנו נלך בעקבותם ונקבל את הבנתם.

6. עוד דיוק בשם
הגדולים

איברא, אם רוצים אנו
לדייק מהכתוב בשם הגדולים, הרי שיש ליתן את הדעת על העובדה שהחיד”א אינו
מזכיר את רמ”ק בספר זה. האם יש בכך ללמדנו על יחסו של החיד”א אל
הרמ”ק? קשה לענות על כך. אמנם יש החושבים שחכם, או ספר, שחיד”א לא
הזכירו הרי שהדבר מלמד על יחסו אליו, אבל נראה לי שהדבר אינו מוכרע. הנה לדוגמה
הבקי הנפלא רי”ח סופר העיר על יחסו של החיד”א לשו”ת באר עשק וכי
דחה את דבריו, ואגב זאת העיר רי”ח סופר שיש לשים לב שספר באר עשק לא נזכר בשם
הגדולים.[16] וסתם רי”ח
סופר ולא פירש מה רצונו לומר בזה, אבל כוונתו ברורה ורצה לרמז שהואיל והחיד”א
לא הזכירו, הדבר מלמד על יחסו השלילי של החיד”א אל הספר. אבל לאידך גיסא, רי”ח
סופר עצמו נשאר בתימה באחד מספריו[17]
הכיצד החיד”א לא הזכיר את ר’ ישמעאל הכהן בעל זרע אמת, שהרי הוא עשה קיצור
מספרו זרע אמת ח”א והזכירו תדיר בספרו מחזיק ברכה. על כן נראה שעדיין לא ירדנו
לסוף דרכו של החיד”א בספרו שם הגדולים, ולעת עתה אין להביא ראיה מחכם שאינו
נזכר בו, בבחינת לא ראינו אינה ראיה.

7. האם לשונו של
ר”ב מוטאל פוגעת בת”ח

עתה נדון בשני הטעמים
שכתב הר”ג המוכיחים שאין לסמוך על עדותו של ר”ב מוטאל. נתחיל מהטעם
השני: “המו”ל זקן אהרן מתחצף נגד גדולי ישראל וצריך בדיקה אחריו”
(עמ’ שעז). לפי הר”ג חוצפתו מתבטאת בכך שהוא “מתאר את רבן של ישראל
המהרי”ק ז”ל, בזלזול ובלעגי שפה, כאילו שדבריו נכתבו ‘בגאוה ובגודל לבב’
[ח”ו]”.

הר”ג הבין
שהביטוי ‘בגאוה ובגודל לבב’ הנמצא בדברי ר”ב מוטאל מתייחס לדברים שכתב
מהרי”ק, ולפיכך הר”ג הוסיף מעצמו בסוגריים מרובעים את הביטוי
“[ח”ו]”, כדי לשמור על כבודו של מהרי”ק. אבל הקורא את דברי
ר”ב מוטאל שהבאנו במלואם לעיל במס’ 3, יווכח לראות כי לא כך יש להבין את דבריו.
כוונתו היא כי רמ”ק השיב על דברי מהרי”ק, ודברי רמ”ק הם אלו שנכתבו
‘בגאוה ובגודל לבב’, ונמצא שאין כאן שום זלזול של ר”ב מוטאל בכבודו של
מהרי”ק.

הר”ג ממשיך
וכותב: “ומהלכו המוזר הזה[18]
מבצבץ ויותר וחוזר גם במפתחות (שם, לסי’ קיט) שנערך על ידו, איך שהוא כותב בזלזול
נורא וגס גם על הבנימין זאב…[19]
הדבר מובן לכל בר בי רב, דאין זה משנת חכמים, ולאו אורח ארעא הוא, לצאת בכותבת
הגסה בצורה שפילה כזו, נגד גדולי פוסקים מובהקים כמהרי”ק והבנימין זאב, אשר
חלק גדול מיסוד השו”ע נבנה על הוראתם”.[20]
הר”ג הוסיף לחזק את דבריו באומרו שהבית יוסף הזכיר את מהרי”ק כחמש מאות
פעם, הרמ”א הזכירו יותר ממאתים וחמשים פעם ואת בנימין זאב הזכיר
הרמ”א  כעשרים פעמים.

אבל לא דק פורתא. הרי
ר”ב מוטאל לא כתב כנגד בנימין זאב, אלא הוא רק כתב בקצרה את העולה מדברי ר’
אליה הלוי בשתי תשובותיו שנכתבו כנגד בנימין זאב. אדרבה, לשונו של ר”א הלוי בתשובות
חריפה פי כמה וכמה מונים ממה שכתב ר”ב מוטאל במפתחות.

8. סמכותו של ספר
בנימין זאב

יתר על כן. צא וראה
כי כדי לקטרג על ר”ב מוטאל, קבע הר”ג שבעל ספר בנימין זאב הוא ‘גדולי
פוסקים מובהקים’. ואין אני מעמיד עצמי ח”ו כמעריך את המחבר ר’ בנימין, אלא רק
תוהה על קביעתו הנחרצת של הר”ג ממה שהוא כתב בעצמו, והבאנוהו לעיל במס’ 7. הרי
הוא עצמו דייק שם וכתב שמהרי”ק נזכר הן על ידי הב”י והן על ידי
הרמ”א, ואילו בנימין זאב נזכר רק ברמ”א, הלא דבר הוא? וזאת ללא קשר עם
מספר הפעמים המועט שהוא נזכר על ידי הרמ”א. הדבר מתברר היטב מדברי
החיד”א בתשובותיו יוסף אומץ סי’ יד:[21]
“וספר בנימין זאב כבר נודע שבבית יוסף אינו מזכירו וטעמו ונימוקו עמו”.
ואם לא די בזה הרי ידועים דברי האחרונים שכתבו בחריפות כנגד פסקיו של בנימין זאב,[22]
ולא אביאם כאן. ואף הסוברים שניתן לסמוך עליו, דומה שאין הם מעמידים אותו בדרגה
שהעמידו הר”ג.[23]

9. בספר בנימין זאב
משבח את רמ”ק

עוד אני תוהה על
הר”ג, אם כדבריו שבעל בנימין זאב הוא מ’גדולי פוסקים מובהקים’ מדוע לא העתיק הר”ג
את שכתב בעל בנימין זאב עצמו בתשובותיו ריש סי’ עו על רמ”ק: “הצודק
בתורה ומפואר, הוא השר והטפסר, בכל מדע ובינה יתנשא עץ עושה פרי האשל הגדול הגאון
מהר”ר משה קפשלו יצ”ו אני הצעיר הרשו’ בשולי נשתוונא דא תוהא ומשתומם על
פסק דין האנוסים מענין החליצה שפסק הגאון בתשובה כדלעיל ואני צעיר שבצעירים מבקש
מחילה ממעלת כ”ת”, וכו’. והוא חותם את תשובתו: “זהו מה שראיתי
להשיב על הדין שכתב הגאון מהר”ר משה קפשלי ז”ל לפי מה שנר’ לע”ד
אני הוא העני בנימין בכה”ר מתתיה זלה”ה”. הרי לנו שאחד מ’גדולי
פוסקים מובהקים’ מחשיב את עצמו כ’עני’ לנוכח הגאון רמ”ק.

אמנם הר”ג הכיר
את דברי הבנימין זאב הללו, אלא שהוא התייחס אליהם משום מה מאוחר יותר ורק בהערה בעמ’
תג הערה ט, ולדבריו שם “ומה שהבנימין זאב השיב לו בהכנעה גמורה ולא יצא נגדו
בחרב ובחנית… כנראה דהבנימין זאב אכן היה דר תחת ממשלת אותה המלכות[24]
וע”כ נבצר ממנו לעשות כן”.

10. דברי ר”ג
כנגד דברי ר”ב מוטאל

ועתה לראיה הראשונה
של הר”ג כנגד דברי ר”ב מוטאל. הרי לנו דברי הר”ג (עמ’ שעז):
“איה הפלפולים הגדולים של הר”ם קפסולי מה שמספר עליהם”. כוונתו, הואיל
ואין בידינו תשובותיו של ר”מ קפשאלי כנגד השגותיו של מהרי”ק, הרי מוכח
מכאן לדברי הר”ג שלא היו ולא נבראו. היינו, שוב הולך הר”ג בשיטה לא ראינו
זו ראיה טובה, בניגוד לדברי חז”ל (זבחים קג ע”ב) שקבעו: “אין לא
ראינו ראיה”. לכל היותר יש כאן שאלה שדרוש לענות עליה, אבל עדיין אין כאן
ראיה.

ולא זו בלבד, אלא שלפי
הר”ג (עמ’ שעח): “דברי מו”ל זקן אהרן נפרכים מדברי מהרי”ק
עצמו”. שהרי מהרי”ק עצמו בסי’ פג כתב: “איך שמעיד עליו[25]
שלא ידע לאהדורי כלום לא רק ב’סברא’… אלא דגם ב’בקיאות’ לא היה לו יד ושם”.
ברור להר”ג שיש לסמוך על עדותו של מהרי”ק כיון שהוא לפי הר”ג: “רבן
של ישראל ומי שכל בית ישראל נשען על הוראותיו”. ומנגד אי אפשר לסמוך על עדותו
של ר”ב מוטאל בכל דבריו שכתב להצדיק רמ”ק, וכלשון הר”ג (עמ’
שעט-שפ): “אף לא במש”כ שהזקן אהרן דחה את כל דברי מהרי”ק,
וכש”כ דלא במש”כ שהר”ם קפסולי עצמו השיב על כל טענותיו של
מהרי”ק עליו ודחה אותם. וכנראה דכן מסתבר דמאיזה טעם שאינו ידוע לנו רדף אותו
המו”ל להליץ בעד מהר”ם קפסולי, וע”כ שפך את חמתו בכותבת הגסה על מהרי”ק
והבנימין זאב מפני שחלקו עליו”.

11. דברי חכמים
כדרבונות

והנה יש להבין, האם
באמת יש לתפוש את דברי מהרי”ק כפשוטם? הרי ידוע הוא שכאשר יש דברי ריבות בין
חכמים, הם מבטלים זה את זה, וכדברי חז”ל (קידושין ל ע”ב) “נעשים
כאויבים זה את זה”. פשוט הדבר כביעתא בכותחא שמהרי”ק נקט בדבריו כנגד
רמ”ק לשון גוזמא[26]
ואין ללמוד מכאן דבר. אדרבה, יש לתמוה על הר”ג שסבור שיש להחשיב את דברי
מהרי”ק כעדות ממש. הנה לדוגמא דברי ר”מ שטראשון על דברי ריבות שעברו בין
גדולי ישראל:[27] “וכן היה
דרכם של תקיפי קמאי ללחום מלחמת האמת בכל נפשם, ויהי הנקל בעיניהם לזרוק מרה אף
בגדולי הדור עבור דבר קטן שיצאו מן הנהוג”, והוא מציין שם לכמה ספרים שבהם
הוזכרו דברי ריבות בין גדולי הדור, מבלי להביא את דברי הריב ממש. ובדוגמא הראשונה
ציין למחלוקת שהיתה בין רמ”ק למהרי”ק על פי המוזכר בשו”ת
מהרי”ק. נמצא שפשוט היה לר”מ שטראשון שאין להבין את דברי מהרי”ק
כפשוטם.

12. דיון בדברי
ר”ב מוטאל

ולא זו בלבד אלא שעשה
הר”ג את ר”ב מוטאל כמעיד נגד מהרי”ק. והלא ר”ב מוטאל כתב
שרמ”ק ענה למהרי”ק, ויש לשאול וכי מהרי”ק כתב שרמ”ק לא ענה
לו? הרי אין דבריו של מהרי”ק אלא לשון גוזמא כמו שכתבנו. ואף אם נתפוש את
הלשון כפשוטה, הרי אין לנו בשלימות את כל הדברים שעברו ביניהם, אלא רק מה שכתב
מהרי”ק באותה העת, ומי יתקע לידינו שרמ”ק לא השיב לו מאוחר יותר, ואין
לפנינו אלא רק את דברי מהרי”ק הראשונים. פלא הוא שעל יסוד דיוקי דיוקים שאין
להם הכרח, עושה הר”ג את ר”ב מוטאל כרודף את מהרי”ק. ומה גם שהר”ג
לא מצא סיבה הגיונית לרדיפה זו, והוא עצמו הודה שהטעם לרדיפה זו “אינו ידוע
לנו” (לעיל סוף מס’ 10).

צא וראה באלו דוחקים
נכנס הר”ג כדי לעשות אדם מישראל רודף ומעיד שקר, ללא כל הוכחה הכרחית וללא כל
סיבה הנראית לעין. אתמהה.

13. דיון בעדות
שהובאה בדברי ר”ד קונפורטי

הר”ג התייחס
לעדות נוספת שרמ”ק השיב למהרי”ק ודחה אותה, והבה נבדוק זאת. הר”ג
הביא בעמ’ שעה את דברי ר”ד קונפורטי בקורא הדורות:[28]
“ואמר לי חכם אחד מתושבי קושטנדינא כי הוא ראה בקושטנדינא כתבים אחרים שכתוב
בהם מרורות קשות יותר מן הראשונות שנדפסו שכתבו ב’ הרבנים הנזכרים זה לזה והוא
קראם כלם, ולא נדפסו מפני הכבוד”. לכאורה יש כאן עדות נוספת על עדותו של
ר”א הלוי שהבאנו לעיל, שרמ”ק אכן ענה למהרי”ק. אבל להר”ג יש
תשובה גם על כך, וכתבה כבר בכותרת: “המלצתו המעורפל[29] של ‘קורא הדורות’ על הר”ם
קפסולי”. ואם תשאל מדוע ‘מעורפלת’, יענה לך הר”ג: “דהרי אף אם
נסמוך על מה ששמע מאדם אחד, מ”מ הרי לא נזכר שם רק שתוכן המכתבים היו ‘דברי
מרורות’ [שהתווכחו זע”ז מדוע שביזהו],[30]
אבל אין כאן משמעות שהיה ביניהם ‘פלפולים בד”ת'”.

צא וראה כיצד
הר”ג כאגב אורחא ובמשיכת קולמוס הוריד ממעלתו “חכם אחד” הנזכר אצל
ר”ד קונפורטי, וקראו בשם “אדם אחד”,[31] וברור שעל יסוד זאת קל יותר
להר”ג לומר שספק אם יש לקבל את עדותו. מפליא שר”ד קונפורטי ששמע ממנו,
לא חשדו בעדות שקר, אבל הר”ג שלא דבר עמו ולא ראהו, הפכו ל”ההוא
גברא” וחושדו בעדות שקר. אתמהה.

אבל בכל זאת נראה
שקשה להר”ג לבטל לגמרי את העדות ששמע ר”ד קונפורטי, ולכן כפי שהבאנו את דברי
הר”ג לעיל הוא סבור שאין בעדות זו הוכחה שהיו בין רמ”ק ומהרי”ק
חילופי דברים של דברי תורה, אלא היו ביניהם רק דברים בעלמא. ויש לשאול מנין
להר”ג שלא היו ביניהם דברי תורה על העניין הנדון, שהיו מלווים גם בדברי
מרורות כפי שכתב מהרי”ק בראשונה. ברור שהר”ג לא יקבל זאת, כי אם נאמר
כן, אין זה מתאים לשיטתו, ולכן הוא “יודע בודאות” שלא היו ביניהם דברי
תורה, אלא רק דברי ריבות גרידא. כלומר לדברי הר”ג, באגרות השניות לא רק שרמ”ק
שאינו יודע “לאהדורי סברא” כתב כמובן רק דברי מרורות, אלא גם
מהרי”ק כתב בהן רק דברי מרורות, או דברי הצטדקות על שביזה את רמ”ק, ללא שכתב
דברי תורה כלל ועיקר. האם זה מתיישב על הדעת? נניח שהמהרי”ק צריך להצטדק, האם
לא יעשה זאת על סמך דברי תורה?

14. סיכום ביניים של
האמור עד הנה

אם נסכם את הדברים עד
כאן, עולה כי יש בידינו שלושה[32]
חכמים המעידים על גדלותו של רמ”ק, והרי הם לפי סדר הדורות: בעל בנימין זאב,
ר”ב מוטאל, ר”ד קונפורטי על פי עדות חכם אחד מקושטא.[33]
ראינו שהר”ג יודע להסביר כיצד ניתן להפריך כל אחת מהעדויות הללו. אולם כפי
שהראנו עומד כנגדו הסבר אחד לכל העדויות, דהיינו שהן נכונות כפי שהן וללא פלפולים.
הדבר מזכיר את הדברים המפורסמים בשם ר”ח סולוביצ’יק, שאם יש הסבר משותף ויחיד
לכמה עניינים, ברור שהוא עדיף על הסברים פרטיים לכל עניין ועניין.[34]
גם הר”ג עצמו משתמש בכלל זה (סוף עמ’ תיא, וגם קודם לכן), ואם כן עליו להסכים
עמו גם ביחס לנדון שלפנינו.

15. עדות של ספר
‘ליקוטים שונים’ שרמ”ק השיב לטענות מהרי”ק נדחית על ידי הר”ג

הר”ג יודע גם
יודע שבשנת תרכ”ט נדפס בפדובה ספר בשם ‘ליקוטים שונים מס’ דבי אליהו לא נדפס
עד הנה מלאכת יד הגאון מוהר”ר אליהו קפשאלי’ וכו’, על ידי משה לאטיש איש
ויניציאה. והנה בליקוטים הללו שהדפיס לאטיש מסופר כי המחלוקת בין מהרי”ק לרמ”ק
נגרמה עקב שקרים וסילופים שהפיצו על פסקיו של רמ”ק, וכשהביאום לפני
מהרי”ק ברור שכתב נגדו מרורות. מאוחר יותר כשנודע למהרי”ק על מעשה נבלה
זה, הוא ניחם על דבריו, ולפני פטירתו בקש מבנו ר’ פרץ שיפייס את רמ”ק. גם
גדולי הדור כמהר”י מינץ ור”י מרגלית עמדו לימין רמ”ק, וכתבו כנגד
מהרי”ק.

דברים אלה כתב
הר”ג בספרו בעמ’ שעו, שפ-שפא ועמ’ שפו-שפז. אולם, הואיל והדברים הללו אינם
מתאימים לשיטתו של הר”ג, הרי שהוא שופך מרורות על “המשכיל ליקוטים
שונים” ולדבריו הכל “עדות שקר”,[35]
והוא מאריך בזה (עמ’ שפ-שפט). לאחר מכן דן הר”ג (עמ’ שפט-שצא) את ‘מכון
ירושלים’ ברותחין, הואיל ובמבוא לתשובות מהרי”ק שיצא על ידם, הם קיבלו את
העובדה שמהרי”ק חזר בו, ולדברי הר”ג לא ראו שאלו הם  דברי שקר שכתב משכיל.

16. הר”ג לא
בירר מאומה על המביאים עובדה זו מכתב יד בניגוד לדרכו בספר

כדי להראות כי מדובר
במשכיל שקרן העתיק הר”ג מדברים שכתב משה לאטיש עצמו כהקדמה וגם כפרשנות לקטעים
שהעתיק, ועל פיהם מראה הר”ג כי (עמ’ שפד) “ריח ‘השכלה’ מבצבץ ויוצא מבין
השיטין בדבריו”.[36]
והנה על יסוד הקביעה הזו שלאטיש הוא משכיל, מסיק הר”ג כדבר ברור שאין להאמין
לו גם במה שהעתיק מכתב ידו של ר’ אליהו קפשאלי (עמ’ שפ, שפו), שהרי משכיל חשוד
לזייף. והנה יש לתמוה על הר”ג שבעוד שבספר הקדיש בירורים נרחבים מאוד על
אישיותו של אליעזר ריסער שהעתיק את מגילת ספר, והביא עליו ספרות רחבה ביותר כולל
כתבי המשכילים, ואילו כאן בנספח קבע שמשה לאטיש הוא משכיל בלי לחקור אחריו. האמת
היא שלו היה חוקר יותר היה הר”ג מגלה שמשה לאטיש היה תלמידו של שד”ל,[37]
ומן הסתם לבטח היה מציין זאת כהוכחה ניצחת לדבריו. נראה שבכתיבת הנספח לא הלך
הר”ג בדרך שהלך ביחס למגילת ספר.

אבל גם אם לאטיש הוא
משכיל, מכאן ועד להאשמתו של לאטיש בזיוף הדרך רחוקה. כדי לוודא חשד מסוג זה עלינו
לבדוק את המקורות שעמדו לפני לאטיש. הרי כך נהג הר”ג עצמו ביחס למגילת ספר. הרי
שם חקר הר”ג בכל פינה ופינה, וכאן עמד מלחקור ולפשפש. אילו עשה כן היה רואה
שלאטיש עצמו ציין בהערותיו שכאן[38]
העתיק מספרו של גרץ[39]
ולא מכתב יד. ברי שהר”ג היה שמח מאוד אילו ידע שהמקור לדברי לאטיש הוא גרץ,
שהרי אם לאטיש נחשב כמשכיל בלבד, הרי לפי המקובל בידיו גרץ עולה עליו בהרבה. ברור
שהר”ג היה אומר בודאות גמורה שגרץ זייף גם זייף. יתר על כן, גם גרץ עצמו כתב
במפורש שלא ראה את כתב היד, אלא היתה לפניו העתקה שהעתיק למענו “אוהבי שהלך
לעולמו הר”ר נסים נ”ע מכ”י שהיה אצלו”. לו חקר הר”ג
כדרכו והיה עומד על השושלת הארוכה של המוסרים, היה מחזק את דבריו ואומר שהדבר ברור
ששושלת של שלושה אנשים ששנים מהם משכילים,[40] מעידה על עצמה ומתוכה שהכל זיופים
ושקרים. אבל כפי שנראה בהמשך ההעתקות הן נכונות ואינן זיוף.

17. בניגוד לדרכו
בספר, הר”ג לא טרח לבדוק את כתב היד שבו נאמר שרמ”ק השיב למהרי”ק

עוד יש לתמוה על
הר”ג. הרי ביחס למגילת ספר כתב בעמ’ כג: “אמנם כהיום שהגישה לאותה[41] ה’כתב יד’ היחיד שיש מספר זה[42]
[המונח באקספארד][43] נוחה וקלה
מאוד לכל מאן דבעי [על ידי אמצעים אלקטרוניים]”. היינו, הר”ג טרח ובדק
את כתב היד של מגילת ספר, ולא זו בלבד אלא נתן גם צילומים לפני הקורא (עמ’ קכב,
קלב), כדי שיווכח במו עיניו שנעשו זיופים בהדפסת מגילת ספר. אם כן יש לתמוה מדוע
שינה מדרכו זו ביחס ל’ליקוטים שונים’. הרי גם כתב היד שההעתקה ממנו הביא לאטיש
מדברי גרץ, שהעתיק עבורו ר’ נסים, מונח כיום באוקספורד כפי שנכתוב לקמן, ומדוע הר”ג
לא בדק מה כתוב בו, כפי שבדק את כתב היד של מגילת ספר. האם הוא לא בדקו משום
שלאטיש לא ציין את מקורו המדוייק של כתב היד? זו אינה תשובה, שהרי היה על
הר”ג לטרוח ולבדוק ולהגיע למקומו הנוכחי של כתב היד, ממש כפי שעשה במגילת
ספר. אמנם כאן מלאכת המעקב אחרי גלגוליו של כתב היד עד שהגיע לאוקספורד קשה יותר.
אבל כאמור ביחס למגילת ספר הוא יודע לפשפש בחורים ובסדקים, וכאן משום מה שינה
מדרכו.

אם כן התמיהה גדולה
על הר”ג, נעלם ממנו מי המעתיק מכתב היד, נעלם ממנו היכן כתב היד, וכמובן שאין
צילום ממנו, אבל גלוי לפניו שודאי שיש כאן זיוף. אתמהה.

18. הר”ג לא ידע
כי כתב היד האמור נדפס בדורנו

זאת ועוד. בדורנו
נדפסה מכתב יד תשובתו הארוכה של ר’ אליהו קפשאלי הנקראת ‘נועם חובלים’ כחלק מהספר
‘זאבים טורפים את בנימין’, על ידי החוקר מ’ בניהו, תל אביב, תש”נ. בעמ’
65-63, יש תיאור מפורט של כתב היד,[44] ובניהו גם הוכיח שכתב היד נכתב בידי
תלמידו של ר”א קפשאלי. ואם לא די בזה הרי שר”א קפשאלי עצמו הגיה את כתב
היד. כדי להוכיח זאת נתן בניהו בעמ’ 62 צילום מכתב היד שבו נמצא אישורו של
ר”א קפשאלי וחתימתו שכתב היד הוגה על ידו.

והנה שם בעמ’ 80-71,
נמצא במדוייק ובשלימותו כל הנדפס בספר ליקוטים שונים, ואתה נוכח לראות שכל מה
שהעתיק לאטיש, דהיינו שהעתיק גרץ שקיבל את ההעתקה מר’ נסים, שריר וקיים בכתב היד.
כלומר, מסופר שם להדיא שאכן מהרי”ק חזר בו מטענותיו כלפי רמ”ק ולפני
פטירתו הוא שלח את בנו ר’ פרץ לפייס את רמ”ק. גם שאר הפרטים שכתב לאטיש
בליקוטים שונים כגון הסכמות מהר”י מינץ ור”י מרגלית לפסקי רמ”ק
נמצאים שם.

אבל לשיטתו של
הר”ג מן הסתם הוא יאמר שאין בכך כל פירכא. אמנם אין לומר ח”ו שר”א
קפשאלי הוא משכיל, אבל הר”ג ימצא פתח אחר לבטל עדות זו ויאמר, שברור הוא שר’
אליהו קפשאלי “המציא” את כל הסיפור כדי להצדיק את רמ”ק, שהרי הוא
קרובו.[45]

אלא שפירכא זו אינה
אפשרית במקרה שלפנינו, משום שבעמ’ שפ הודה הר”ג בעצמו שר”א קפשאלי
“היה גדול בתורה, ויש לו פתחון פה בהלכה עם גדולי הפוסקים”. האם ניתן
לומר על גדול בתורה כדברים האלה? אולי הר”ג יאמר שבכל זאת אפשר לא להסתמך על
דברי ר”א קפשאלי במקרה זה, שהרי השו”ע לא נוסד על פי פסקיו.

19. פרטים נוספים על
גדולת רמ”ק על פי הנדפס בדורנו

לא זו בלבד. בדורנו
נדפסו כמה תקנות של רמ”ק, כן נדפסו אגרות שנשלחו אליו, המלמדות על גדלותו
בעיני בני דורו, הקטנים עם הגדולים.[46]
זאת ועוד. ר’ יעקב נפתלי הכהן בספרו הגדול אוצר הגדולים אלופי יעקב, חיפה,
תשכ”ז, חלק ז, עמ’ קלה-קמא, כתב על רמ”ק באורך והביא מקורות נוספים שלא
ציינתי כאן. עולה על כולם החוקר מ’ בניהו שבספרו רבי אליהו קפשאלי איש קנדיאה, תל
אביב, תשמ”ג, עמ’ כו-מא, הביא את כל הידוע על ויכוח זה, וכדרכו ציין לכל
הידוע על רמ”ק ועל גדולתו בעיני חכמי דורו, והאריכות בזה למותר. אבל
הר”ג כנראה שלא הכיר ספרים אלו, וגם לא חקר ובדק יתר על המידה למצוא ספרים
העוסקים בעניינים אלו, או שמא התעלם במכוון מספרים אלו. הרי כפי שכבר נוכחנו לראות
הוא לא ראה לדקדק כל כך בנספח כמו שראה לדקדק במגילת ספר.

20. תשובות והשגות
רמ”ק כנגד מהרי”ק לא נדפסו מפני הכבוד

אמנם לא אעלים עיני, שאכן
יש במעשה רמ”ק ומהרי”ק דברים שצריכים בירור, ועל חלק העיר הר”ג
ובצדק, ועמד עליהם כבר לפניו החוקר בניהו. ניתן לתמצת את השאלות הללו ששאלו שניהם,
בשאלה מרכזית אחת: מדוע לא נדפסו תשובותיו של רמ”ק כנגד מהרי”ק ואלו של
מהרי”ק שוב כנגדו, אם בספר שו”ת מהרי”ק עצמו, ואם בספר בפני עצמו כמו
למשל יחד עם תשובות ר’ אליה הלוי תלמידו של רמ”ק. זו שאלה הדורשת הסבר.

בנוגע לשאלה זו בניהו
סבור שהתשובה הנזכרת בדברי ר”ד קונפורטי, שהבאנו דבריו לעיל (מס’ 13), היא
המתקבלת ביותר על הדעת, ואלו דברי בניהו:[47]
“דומה שמה שנראה לפי שעה קרוב אל האמת הוא, שחכמי קושטא סברו מאי דהוה הוה,
מה שנדפס אין להשיב ואין להוסיף עליו, על אחת כמה וכמה שתשובות אחרונות היו קשות
מן הראשונות, וכי יפים לכך דברי קהלת ‘גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה’ (קהלת ט, ו)”,
ונראים דבריו.

21. סוף דבר

גם אם יש מי שעדיין
יפקפק בתשובת בניהו, ולא נחה דעתו בה, לבטח לא ימצא מנוח בתשובתו של הר”ג
לקושי האמור, שמנוי וגמור עמו שלפנינו אגודה של שקרנים ומסלפים. על אחת כמה וכמה שקשה
לקבל תשובה מסוג זה כאשר יסודותיה רעועים והיא נאמרת ללא בדיקה של המקורות. והקשה
מכל הוא להשלים עם הקלות שבה עושים את חכמי ישראל לעמי הארץ.

יש להדגיש שהדברים
שכתבנו עד הנה התייחסו כאמור לעיל רק לנספח של הספר, וכבר כתבנו לעיל שאין אנו
מחווים דעתנו על שאר חלקי הספר, שבהם ניכר לכל שהמחבר יגע הרבה כדי לברר מקחו של
צדיק הוא היעב”ץ, וממש כמעט שלא הניח זוית ופינה שלא נכנס בה.[48]