מנהג אכילת ה’סימנים’ בליל ראש השנה נפוץ ומוכר בכל קהילות ישראל[1]. וכבר נתנו בו רבותינו הראשונים כמלאכים טעמים:

בעלי התוספות מסבירים: “ראש השנה, מפני שהוא תחילת השנה, מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה, כדאמרינן במסכת הוריות וכריתות”[2]. ומהפנייתם למסכתות הוריות וכריתות ברור, שכוונתם לתת טעם למנהג ה’סימנים’.

אולם גם לאחר דבריהם עדיין לא מובן מדוע ראיית ירקות וזרעונים מסויימים או אכילתם מביא ‘סימן יפה’ לכל השנה; כיצד זה מתבצע?

לפיכך הוסיפו רבותינו האחרונים להמתיק המנהג בהוספת יסודו המפורסם של הרמב”ן בפירושו על התורה:

ודע, כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך: ‘והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה, תקשור עליו אבן, והשלכתו אל תוך פרת, ואמרת: ככה תשקע בבל’ וגו’ (ירמיה נא סג-סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מל”ב יג טז-יז): ‘ויאמר אלישע: יְרֵה וַיּוֹר, ויאמר: חץ תשועה לה’, וחץ תשועה בארם…’[3].

כלומר, כל ‘גזירת עירין’, גזירת שמים, הן טובה והן להפך, אין בהכרח שתצא לפועל, שיתכן שכביכול הקב”ה ינחם על הרעה או הטובה שגזר[4]. אולם אם הנביא היודע מאותה גזירה עושה כדוגמת אותה גזירה, כמו שהטביע אבן לנהר כסימן לטביעתה ושקיעתה של בבל, בוודאי ‘תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים’. לפיכך, כך ביארו האחרונים, בקיום מנהג ה’סימנים’ בליל ראש-השנה עושה האדם כדוגמא לגזירות טובות, זאת בתקווה שנגזרו עליו גזירות טובות ועשייה כדוגמתן תכריח ש’תהיה הגזירה מתקיימת על-כל-פנים’, שלא יגרמו העוונות שיתבטלו חלילה.

כך ביאר ר’ אברהם דאנציג בספרו חיי אדם: “וכיון שהוא תחילת השנה… נוהגים לעשות, לסימן טוב, לאכול דברים הרמוזים לזה. והטעם לזה עיין ברמב”ן, דכתב: ודע, כי כל הגזירות עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים[5]. וזה נראה לי ברור, שהוא הטעם שאמרו רז”ל[6]: השתא דאמרת סימנא מילתא”[7].

כאמור, אחרונים רבים ביארו את מנהג ה’סימנים’ לפי יסודו של הרמב”ן[8]; שאין ציטוט דברי ר’ אברהם דאנציג אלא דוגמא מייצגת. ברם, קדם לכולם ר’ יהודה ליווא ב”ר בצלאל מפראג, ‘מהר”ל’, אשר בחיבורו באר הגולה דן באריכות בענין שלפנינו:

אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא[9]… גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש, ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש…[10] ולא היה ענין אלישע וירמיה ניחוש. והנה, דבר זה סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב”ן ז”ל, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה, וכתב בפרשת ‘לך לך’, וזה לשונו: ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך… וכן אלישע… עד כאן לשונו. ודברים אלו ברורים, ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפועל הטוב ותהיה מקויימת הגזירה לטוב. לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזה ענין הדמיון ל’מכלא בריש-שתא’ דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפועל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר ‘השתא דאמרת סימנא מילתא‘, כי הוא מילתא לענין זה שעל-ידי סימן תצא הגזירה לפועל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם[11].

אגב, הסיבה שמהר”ל מפראג נתן דעתו ועטו לבאר מנהג זה היא מפני לעגם של אנשי הכמורה הנוצריים לפיסקת התלמוד “השתא דאמרת סימנא מילתא…”, שהם כללו אותה בתוך רשימת הקטעים ה’מוזרים’ לטענתם-טעותם. כבר העיר, בצדק, מ’ ברויאר[12], כי למרות האגדות הרבות סביב חיי המהר”ל הרחוקות מן האמת ההיסטורית, בלשון המעטה[13], שאחת מהן מספרת על ניהול ויכוח דתי עם שלש-מאות כמרים במשך שלושים יום, אגדה שאין ידוע על נכונותה, העיון בספר ‘באר הגולה’ מוכיח שאחת המטרות שרצה מחברו להשיג היא ביאור ותרוץ האגדות התמוהות בעיני הנצרות ונושאי דגלה. פרט זה מוכח מכך, שלכל אחד מקטעי התלמוד התמוהים בעיני הנוצרים – שנאספו לחבורים מיוחדים[14] – הקדיש לו המהר”ל מקום בספרו ‘באר הגולה’ ועמל לבארו בטוב טעם ודעת.

* * * *

רבי משה ב”ר נחמן, הרמב”ן, ירה אבן יסוד ונבנה עליו בנין גדול ורחב. על-פי יסודו של הרמב”ן נתפרשו בידי חכמים מאוחרים דברי אגדה ומנהגים רבים, למרות שלא תמיד ידעו המפרשים המאוחרים מבטן מי יצא יסוד זה; עד כדי כך התפשט היסוד שטבע הרמב”ן.

לדוגמא בעלמא, אציין מספר מנהגים שהוסברו בידי חכמים לפי הכלל שקבע הרמב”ן[15]:

1. ר’ אלכסנדר משה לפידות מבאר שהתפילה בעת חיבוט הערבות בהושענא רבה מעלתה גדולה, מפני “שתפילה פועל יותר בצירוף מעשה בפועל בעת רצון”[16]. ברור, אפוא, שרעיונו מושתת על יסוד הרמב”ן.

2. ר’ יוסף חיים מבגדאד, בעל ‘בן איש חי’ כותב: “המנהג פה עירינו יע”א, כשאומרים פסוק ‘פותח’ הנזכר[17], פּוֹרְשִׂים כפיהם לעיני השמים. והוא מנהג יפה, לעשות בזה פועל דמיוני לקבלת מזלם את השפע מלמעלה“[18]. והסכים עמו ר’ אליעזר פאפו בספרו דמשק אליעזר: “טעם נכון למה שנוהגים כמה בני אדם כשאומרים ‘פותח את ידיך’, בתפילה ובברכת המזון, זוקפין ידיהם למעלה בפישוט ידים. וכוונתם הפשוטה, שהשם יתברך גופיה יפתח ידו ואוצרו הטוב להשביע לכל חי רצון, ואין מקום לבני אדם לפשוט ידיו. אלא האי טעמא שפותחין ידיהם, כדי לקבל השפע מאת השם, כמו שאומרים ב’ברך עלינו’: ‘ומלא ידינו מברכותיך’ וכו’. ואין לתמוה על מנהגן של ישראל, דיש להם סמך”[19].

3. את המנהג לקדש על היין בבית הכנסת בכל ליל שבת, הסבירו הגאונים שהוא משום סגולה לרפואה[20], ור’ יעקב שור ביאר דבריהם לפי יסודו של הרמב”ן: “ואף כי עיקר סגולת כל מצוה היא בקיומה, בכל זאת תפעול יותר כאשר תצא אל הפועל באיזו פעולה דמיונית המורה על חיבוביה ועל חוזק האמונה בתועלותה… [כ]אכילת מינים שונים בריש שתא… וכדברים הללו כתב הרמב”ן על התורה, פרשת ‘לך לך'”[21].

עד כאן רשימת מנהגים קצרה שכל אחד מהם הוסבר על-פי יסודו של הרמב”ן[22]. אך נתתי דעתי, שכיון שניתנה הרשות לחכמים לבאר, אוסיף – מדעתי – להמתיק בכך עוד מנהג:

ר’ יצחק ווייס, אב”ד ווערבוי, מספר: “ראיתי בילדותי, בהיותי ‘בעל מקרא’ דקהילה קדושה פרעשבורג, שכל בני בית-הכנסת עלו ועמדו על הבימה… משום שרצו להיות מכוין נגד פני הכהנים“[23]. הוא מוצא לכך מקור מ’ספר וְהִזְהִיר’, מתקופת הגאונים, הכותב: “והכהנים כשמברכין את ישראל, צריכין כל העם לנוד ממקומן ולהתקרב אל הברכה“[24]. אולם מקור למנהג עדיין לא הופך להיות טעמו, שעדיין יש להבין: מדוע יש להתקרב אל כהנים ככל האפשר? אלא שליסודו של הרמב”ן המנהג מתיישב על הלב, כי המתברכים רצו לעשות פעולה המשקפת את רצונם לזכות בברכה, ובכך אכן תחול הברכה עליהם.

הרמב”ן קבע את כללו על ‘עשה’ ולא ב’לא-תעשה’. כלומר, עשיית פעולה הדומה לגזירה גורמת ש’תהיה הגזירה מתקיימת על-כל-פנים’. אמנם יתכן, שכלל זה נאמר גם ב’לא-תעשה’, היינו, אי-עשיית פעולה כלשהי – נגד רצונו, לפעמים – מביאה שדבר הדומה לו לא ייעשה. לפיכך ניתן להמתיק את אי-השינה בראש-השנה, כי בכך לא יישן דבר הדומה לאדם, הוא מזלו.