Abstract:  A new book, a history of Rabbis and their books from the Geonic and Rishonim periods, Shemot Hakhamim, Kitzur Toldot Rabotenu ha-Rishonim, while attempting to be comprehensive falls short on that account.  In particular, the failure of the author to use “academic” works diminishes the value of this book.  While A. Shamesh is willing to cede that attempting to read the entire corpus of academic literature on this period including all the disprete articles is daunting, that does not excuse ignoring whole works on this topic.  For example, Shemot doesn’t use the classic bibliographic work, Sa’arei ha-Elef by R. M.M. Kasher (which recently has been updated here), any of Ta-Shma’s works, Amudim be-Tolodot Sefer ha-Ivri by Y.S. Speigel, A. Grossman’s works on the Rishonim, or Shivrei Luchot by Y. Emmanuel. These omissions allows for gaps and misinformation in Shemot, examples of which are provided below.  Finally, A. Shamesh notes that even without resorting to “academic” works, the author could have still mitigated his omissions by consulting the works of R. Ya’akov Hayyim Sofer. 
אחד מהענפים שנעשו מאוד פופלריים בספרים היוצאים לאור בשנים האחרונות הוא: תולדותיהם של גדולי ישראל. יש ספרים המוקדשים לגדול אחד בלבד, או לכמה גדולים בני אותה משפחה. יש המוקדשים לגדולים בני אותה עיר, או בני אותה מלכות, ועוד כהנה וכהנה. אם באנו למנות כאן את הספרים הרבים שיצאו לאור בתקופתנו בנושא זה אין אנו מספיקים ואין אנו מפסיקים. יש מקום לשאול מה ראה דורנו צורך כה גדול בספרים אלו, אלא שאין זה כרגע הנושא שאני רוצה לעסוק בו. בתוך כל המכלול הגדול של ספרים אלו, יש מספר ספרים, לא גדול, שכל עיקרם לא בא אלא לעזור ללומד בידיעת סדר הדורות.
לכשתמצא לומר הרי חשיבות הנושא הזה נלמדת מהספרים שהגיעו לידינו כבר מתקופת הגאונים, כמו סדר תנאים ואמוראים שמחברו אינו ידוע, או איגרת רב שרירא גאון. חלק מהאמור בספרים אלו עוסק בידיעת הדורות אם במעט ואם ברב. אין צורך להאריך ולהוכיח עד כמה ידיעה זו חשובה ללומד, ודי לעיין בהקדמתו של ר’ יחיאל היילפרין לספרו סדר הדורות, שבה הרחיב בנושא זה.[1]
בדורנו, דור שבו יוצאים לאור ספרים רבים מכתבי יד של גדולי ישראל בכל הדורות, ידיעת הדורות נעשית קשה יותר ויותר. כדי לפתור קושי זה, נתחברו בדורנו מספר ספרים המוקדשים, כאמור, לנושא של ידיעת סדר הדורות. עתה יצא לאור ספר נוסף בתחום זה הנקרא: שמות חכמים. הסמתייחס לחכמים שפעלו בתקופת הגאונים והראשונים, ועליו נייחד את דברינו.
המחבר כתב ב”פתח השער”, כי החיבור לא נעשה מלכתחילה להפצה בציבור אלא לתועלתו האישית. במשך הזמן כשגדלה כמות החומר הנלקט, הוא החליט להוציא מהדורה נסיונית לתועלת הציבור. הואיל והיא עוררה עניין רב בין הלומדים, הוא החליט להוציאה לאור לאחר שערך מחדש את החיבור, “תוך כדי מעקב צמוד למקורות נאמנים עד כמה שבידינו הדבר. עלי לציין כי המקורות נשאבו על הרוב מחיבורי רבותינו בעצמם. למעט מקורות מכתבי יד של חיבורים או איגרות, שנמסרו ע”י חוקרים מדורות שלפנינו”.
יש לשבח אפוא את המחבר על זהירותו הרבה. צא וראה שאין הוא מסתפק בכך, אלא מוסיף זהירות על זהירות והוא כותב בהמשך דבריו: “גם במה שהכנסתי לחיבור אינני נוטל אחריות מלאה על אמינות המקורות”. אמנם הוא ניסה לברר את עד כמה שאפשר את אמינות המקורות, ואם הדברים לא היו ברורים דים הוא לא הביאם בספרו, אבל “לא תמיד יכולתי לעמוד על דיוק הדברים”.
עוד הוא מוסיף ומודיע למעיין, ואף זו במסגרת זהירותו, כי “מן הראוי היה לנדוד על פני ספריות, וללקט משם חומר על חכמי הראשונים, מתוך ספרות רחבה של חוקרים ואנשי מקצוע שעסקו בתחום זה. אולם את עבודתי ערכתי כאמור במסגרת למודי, ולא ניתן לי הפנאי הדרוש להיקף הנ”ל”. ממילא מובן, כפי שהוא עצמו כותב בהמשך, כי אין הספר מכיל “את שמות כל החכמים השייכים לתקופת הגאונים והראשונים”.
למרות כל ההסתיגויות הללו, הרי שלפנינו ספר שיש בו למעלה מ-500 עמודים, ובו חומר רב על רבותינו.
הספר ערוך בצורה שיש בה מן החידוש. כידוע, שאלת עריכת ספר מעין זה, היא שאלה קשה, שהרי ניתן לערוך אותו באופנים שונים. אי לזאת כתב המחבר בעמ’ יז, את “סדר עריכת הספר” ושם מסביר כי בחר לערוך את הספר בסדר “כרונולוגי, שהוא שנת לידת החכמים, לפי מידת הידיעות שבידינו”. הסיבה לכך נמצאת המשך דבריו, ששם הוא כותב כי “הספר מחולק לערכים כלליים, בפנים הערך ישנם אותיות קטנות הכוללות את פרטי החכמים הקשורים אליו בקשר רב ותלמיד, קשרי משפחה, או השייכים לתקופתו”.
גם העריכה הפרטית של כל ערך היא מחודשת, והיא כוללת: “זמנו של החכם, משפחתו, רבותיו, חביריו ותלמידיו… שבחיו שנאמרו מפי חכמים אחרים, וכן ציון שמות החכמים שחכם זה מביא בכתביו, ולחילופין מי מהחכמים מביא בשם החכם הזה”. הוא מוסיף כי במדור “מן החכמים שמביא” ציין רק לחכמים שלדעתו יש בהם עניין מיוחד. אבל דברים מפורסמים כמו “שהרמב”ן מביא את הראב”ד” אין צורך לומר. גם המדור “הובא ב: נועד לעדכן מי מהחכמים מביא את החכם המדובר בשמו. ושוב אין השאיפה להביא הכל. מדור זה נועד לעדכן את הזמן שממנו והלאה החל החכם להתפשט ושהובא בשמו או בשם חיבוריו בספרים וחיבורים אחרים”.
הספר פותח ב”מבוא כללי קצר”, שבו כותב המחבר “על מקומות התורה, בהם גדלו וצמחו מאורינו וגדולינו, לאורך תקופת החיבור”. הספר מסתיים בחמשה מפתחות שונים לעזר המעיין.
המחבר הגיש לנו ספר על גדולי ישראל, הערוך בצורה נאותה ומחודשת. ניכר שהמחבר השקיע עמל רב בעבודה זו, והוא גם מעיד כך על עצמו בהקדמתו. עמל זה אינו לשוא, וברי כי הספר יהיה לעזר רב ללומדים.
כשעיינתי מעט בספר זה, והתפעלתי מגודל המעמסה שלקח על שכמו המחבר, אמרתי הואיל והמחבר הוא מן הזהירים, הבה ונבחן אם אכן כך הדבר. אי אפשר כמובן לעבור על כל הספר בזמן מועט, והואיל וגם לי אין פנאי, פניתי בראשונה לעמוד כג שכותרתו: “פענוח המקורות וראשי תיבות, וכן פירוט מהדורות הספרים שצויינו מהם המקורות”. ראיתי שיש קצת אי דיוקים ברשימה זו. המחבר הקפיד לרשום את המחברים והמהדורות, אבל עדיין מצאנו ספרים שנדפסו יותר מפעם אחת, והמחבר לא ציין באיזה מהדורה השתמש. כגון: סדר הדורות, ספר הקבלה, ספר חסידים, צמח דוד, ועוד. אבל לעומת זאת ביחס לתשובות הרמב”ם, תחת הקיצור: ה”פ, הוא מציין במפורש שכוונתו למהד’ פריימן.[2] יש בה גם כפילויות שהרי “ספר קושיות”, הוא הוא “קושיות” הרשום קצת אחריו. וכן “שה”ק”, הוא הוא “שלה”ק”, הרשום שתי שורות לאחר הקיצור הקודם. יש כפילות מסוג אחר שהרי הקיצור: “מה”ר”, מתפרש אצלו: “מבוא לר’ משה הרשלר לספר עליות רבינו יונה לב”ב או לתר”פ [אגב, פיענוח ראשי תיבות אלו אינן מופיעים אצלו, והכוונה כמובן: תוספות ר’ פרץ] ב”מ”. מדוע ציין באותו ציון לשני מבואות שונים, לא נתברר לי. גם לא נתבררו לי דבריו: “ח”פ – תשובות חכמי פרובינציה (מהד’ מהר”ק)”. לא ידוע לי כי ספר זה יצא ע”י מוסד הרב קוק.[3] בספר עצמו בעמ’ סח הערה 6 מופיע שלוש פעמים הקיצור: מ”ר. אין במפתח פירוש לראשי תיבות אלו, ואין לדעת כוונתו.[4]
אולם יותר ממה שיש ברשימה זו, מתגלה מה שאין בה. הרי המחבר כתב כי ברשימה זו יש “פירוט מהדורות הספרים שצויינו מהם המקורות”. לאמור, אלו הם הספרים ששימשו למחבר כאבני בנין לספרו. יש לשבח את המחבר שהזכיר ברשימה זו את ספר בעלי התוספות לא”א אורבך, ספר שרבים מכותבי התולדות והמבואות למיניהם השתמשו בו, אבל לא הזכירוהו.
אבל עם זאת מתברר שהמחבר אינו משתמש בספרות עזר נוספת. איני מתכוון למאמרים, שאכן יש צדק בדברי המחבר שיש טירחה בהשגתם, אלא אני מתכוון לספרים. כגון, אין ברשימה זו איזכור של הספר שרי האלף לרמ”מ כשר, מהד’ שנייה, ירושלים, תשל”ט. אין מן הצורך להסביר עד כמה חשיבותו של ספר זה רבה לעבודה מסוג זה, אבל המחבר אינו משתמש בו. על כך יש להוסיף כי המחבר אינו מודע כנראה לסדרת הספרים “קבץ על יד” היוצאת לאור ע”י חברת מקיצי נרדמים. חסרון זה הוא מהותי ביותר, שהרי כל ייעודם של ספרים אלו הוא פירסומם של חיבורים מכתבי יד. אין הדבר דומה כלל למאמרים שמתפרסמים בכתבי עת. בכל ספר של “קבץ על יד” מתפרסמים לראשונה חיבורים רבים מכתבי יד, וכיצד אפשר להתעלם מהם. ברור שספרים אלו מצויינים בשרי האלף, אבל מאז שפורסם שרי האלף עברו 30 שנים, ומאז נתפרסמו ב”קבץ על יד” חיבורים רבים.
אין איזכור לשני ספריו של א’ גרוסמן: חכמי אשכנז הראשונים, חכמי צרפת הראשונים. אין איזכור לספריו של י’ תא שמע: הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה ובצפון אפריקה. אין איזכור לספריו של י”ש שפיגל: עמודים בתולדות הספר העברי. אין איזכור לספרו של ש’ עמנואל: שברי לוחות. אלו הן דוגמות בלבד, והייתי יכול להוסיף לרשימה זו ספרים נוספים שהיה מן הראוי להשתמש בהם. נכון שהמחבר נזהר והודיע למעיין כי לא היה לו זמן לעבור על ספרים של חוקרים,[5] כפי שהעתקתי את דבריו לעיל, אבל דומה שעל מספר ספרים יסודיים בתחום זה (לא מאמרים מפוזרים) היה מן הראוי לעבור.
החסרון של ספרות מחקר מלמדנו שעלינו לשבח את המחבר שהגיע לחומר רב ומגוון בכוחות עצמו. אבל מסתבר כי היה יכול להיעזר בעבודות קודמיו. יתר על כן, אילו היה נעזר בהן, הוא היה יכול להעשיר את ספרו, או למנוע שגיאות בספרו.
אין כאן מקום להאריך, ועל כן אסתפק בדוגמות בודדות. אפתח בהראותי מה חסר בספרו הואיל ולא השתמש בשרי האלף. אתייחס רק לאמור בשרי האלף, מחלקה ששית, ספרי הפוסקים,[6] ואף כאן אני מסתפק במספר דוגמות כפי המזדמן. ואני מצמצם את עצמי עוד יותר, ומתייחס רק לחיבורים שיצאו כספר, ולא לחיבורים שנתפרסמו בסדרה “קבץ על יד”, ולא באלו שנתפרסמו בכתבי עת.
א. על פי מפתח שמות החיבורים שבסוף הספר, אין נזכרים בספרו הספרים: הלכות קצובות, הלכות הנגיד מהד’ מרגליות,[7] אוצר חלוף מנהגים בין בני בבל לבני א”י, גנזי מצרים,[8] הלכות א”י מן הגניזה.
יכול אדם לומר הרי ספרים אלו אין ידוע מי חיברם, ולכן לא הזכירם. אבל אנו מוצאים בספרו בעמ’ לח אות [א] שהוא כותב: “עוד גאונים וחיבוריהם, חיבורים מהגאונים: אוצרות הגאונים, בשר על גבי גחלים, גרש ירחים, הלכות ארץ ישראל, חמדה גנוזה, מתיבות, ניהוגים שבין בני ארץ לבין בני בבל, שימושא רבא, שערי תשובה, שערי צדק, ו’תשובות הגאונים'”.
למדנו מכאן כי המחבר מנה גם חיבורים שנתחברו בתקופת הגאונים שמחברם אינו ידוע. וא”כ היה יכול להוסיף את הרשימה דלעיל.
והואיל ורשימה זו שכתב המחבר באה לידינו, הבה נעיין בה. ספר אוצרות הגאונים, איני יודע טיבו, ולא מצאתיו בספריות. כנראה צ”ל: אוצר הגאונים, שהיא הסדרה שבה רוכזו תשובות הגאונים וגם פירושיהם, וגם פירוש ר’ חננאל, על פי סדר הש”ס, ע”י ב”מ לוין. בספר גרש ירחים, נראה שכוונתו לתשובות הגאונים מהד’ ג’ הרפנס, ירושלים, תשנ”ב-תשס”ד (5 כרכים). אבל אין כאן חיבור חדש. ג’ הרפנס סידר על פי סדר שקבע לעצמו, שבחלקו דומה קצת לשולחן ערוך, את תשובות הגאונים מתוך ספרי הגאונים והראשונים שנדפסו. ביחס לספר מתיבות כתב המחבר בהערה מספר מקורות שבהם הוזכר ספר זה, אבל לא ציין כי כל המקורות שבהם נזכר הספר בדברי הראשונים נאספו ויצאו לאור כספר ע”י ב”מ לוין, ירושלים, תרצ”ד. כן נהג גם ביחס לניהוגים שבין בני א”י לבין בני בבל. והנה מלבד שהשתמש בשם שאינו מקובל כל כך, ואני מסופק אם מישהו מכיר את החיבור בשם זה, הרי שלא ציין כי הספר נדפס, ויותר מפעם אחת.
לא ברור מה רצה לומר ב’תשובות הגאונים’. בהערה שכתב שם נראה שיש טעות, הואיל ואין היא שייכת כלל לעניין. אולי רצה לפרט כאן את תשובות הגאונים שיצאו לאור בנוסף על אלו שהזכיר כאן, שהרי הוא הזכיר רק חלק קטן מהקבצים של תשובות הגאונים שיצאו לאור במשך הדורות, ואיני מפרטם כאן. אוסיף כאן כי בדורנו ראה אור הספר ‘תשובות הגאונים החדשות’ שההדיר ש’ עמנואל, מכון אופק, ירושלים, תשנ”ה. ודאי שיש להזכיר ספר זה, ואולי אף ספר זה היה אצלו תחת הכותרת ‘תשובות הגאונים’.
ב. יש ספרים שהמחבר מציין את קיומם על פי מובאות בראשונים, אבל אינו מציין כי נדפסו. על פי שרי האלף (או קטלוגים של ספריות) היה יכול לומר למעיין כי ספר מסוים נדפס. לדוגמה: ברכות מהר”ם,[9] הלכות שחיטה למרדכי,[10] ועוד.
ג. בעמ’ שיט הזכיר את החיבור הגהות מיימוניות על הרמב”ם. נראה שהיה מן הראוי לציין כי יש שתי מהדורות לחיבור זה. האחת, אלו הגהות מיימוניות דפוס קושטא, והשניה ההגהות שנדפסו בדפוס ויניציאה, וממנו בדפוסים הרגילים. עובדה זו צויינה בשרי האלף כמובן, עמ’ שעא, וגם ברמב”ם מהד’ פרנקל, ובמקורות נוספים. יש בידיעה זו חשיבות למעיינים, הואיל ומרן בבית יוסף השתמש בהגהות מיימוניות דפוס קושטא, ודברים מסויימים שהביא משם, אינם מצויים בהגהות שבדפוסים הרגילים.
ד. בדומה לכך מצינו אצלו בעמ’ רפד ביחס לשבלי הלקט. המחבר לא כתב מאומה על הדפוסים של הספר. אבל על המעיין לדעת שהחיבור שבלי הלקט שנדפס לראשונה בויניציאה ש”ו, הוא למעשה קיצור, או מהדורה אחרת, של שבלי הלקט,[11] והוא שהיה לפני הפוסקים האחרונים. שבלי הלקט השלם נדפס ע”י בובר רק בשנת תרמ”ז. אבל מרן הבית יוסף ראה את שבלי הלקט השלם והביא ממנו. עובדה זו מיישבת שאלות ששאלו האחרונים על דברי הבית יוסף המביא משבלי הלקט והדבר לא נמצא לפניהם. עתה התשובה מובנת, לפניהם היה שבלי הלקט הקצר.
אילו היה המחבר מעיין בשרי האלף עמ’ תב, היה רואה כי הספר נדפס לראשונה בקיצור, ומאוחר יותר נדפס בשלימות.
אכן בשרי האלף לא נאמר כי מרן הב”י השתמש בבהגהות מיימוניות דפוס קושטא, וכן לא נאמר כי היה לפניו שבלי הלקט במהדורתו השלימה.
אבל גם אם המחבר אינו מעיין בספרות המחקר כפי שכתב, הוא היה יכול לדעת את שני הפרטים האחרונים בשלימותם, ופרטים נוספים חשובים על ספרים ומחבריהם, אילו היה מעיין בספריו של רי”ח סופר, ראש ישיבת כף החיים. כמעט אין לך ספר שלו שאין בו דיון אגב אורחא, או במיוחד, בספרים ומחברים. יש בספריו מפתחות טובים ובנקל ניתן למצוא פרטים אלו. ואם לא די בכך, הרי שרי”ח סופר כינס חלק מדבריו על ספרים ומחברים, ועוד הוסיף עליהם, בשני ספרים מיוחדים, שהם: מנוחת שלום, חלק ו, וחלק ז, ירושלים, תשס”ב, שכותרת המשנה שלהם היא: על ספרים וסופרים.[12]
נחזור אפוא לספרות המחקר. חשבתי שמן הראוי להראות מה היה המחבר יכול להפיק משאר הספרים שהזכרתי לעיל. אבל כיון שהדברים ארוכים, אקצר בדוגמאות, והמעיין ימצא עוד.
ה. ערך רבינו מנחם המאירי, עמ’ שכ-שכב. לדברי המחבר נפטר בשנת ע”ה, ובהערה 6 כתב: “ועכ”פ לא לפני שנת ס”ו”. נמצא שהוא מסופק בשנת פטירתו, אבל תא שמע בספרו הנ”ל, ח”ב, עמ’ 159 מראה בבירור שהוא נפטר לאחר שנת ע”ד.
בין ספריו של המאירי מנה המחבר את אהל מועד.[13] תא שמע לא מנה ספר זה. ואכן המאירי אינו מזכיר ספר זה בשום מקום. האיזכור היחיד הוא בשם הגדולים ערך ר’ מנחם ב”ר שלמה לבית מאיר, המפנה לשו”ת אבקת רוכל למרן סי’ רי. התשובה שם היא של ר”ש הלוי הזקן שכתב: “גם הרב המאירי כתב כן בפירוש בספר מגן אבות ובספר אהל מועד אשר לי”. בימינו שזכינו שכל ספרי המאירי הידועים לנו נדפסו, מן הדין היה שהמחבר יעיר לפחות שספר זה לא נודע עד היום. אולם דא עקא שהמחבר אינו מציין, לא כאן ולא במקומות אחרים,[14] אם ספר זה או אחר נדפס, והמעיין אינו יודע זאת. לכן, ניתן להסביר שר”ש הלוי התכוון לספר אהל מועד המובא בבית יוסף ומחברו ר”ש גירונדי.[15]
ספר נוסף שכתב המחבר הוא בית יד. אכן המאירי חיבר קונטרס[16] הנקרא בית יד שהוא נספח לפירושו על ברכות, אבל אין זה ספר, ולכן הוא לא נמנה אצל תא שמע.
אחרי ספר זה מנה המחבר את כתב הדת, ובהערה ציין שהוא ספר בענייני אמונה “רבינו מזכירו כמה פעמים בפי’ לאבות”. בעניי לא מצאתי זכרו במסכת אבות,[17] אלא רק בבית הבחירה על סנהדרין צ ע”א כתב המאירי: “ואמנם טרם שאתחיל בזה הסכמתי לכתוב תחלה הדברים התלמודיים שבפרק ואחרי כן אשוב עליו ואכתוב מה שנכלל בו מן האמונות ולגלגל עליו שלמות מה שצריך להאמין על פי הדרכים הדתיים כאשר ייעדתי בקונדרס מיוחד בפני עצמו קראתי שמו כתב הדת”.[18]
אחרי זה כתב המחבר כי המאירי חיבר את קרית ספר. בהערה מוסיף: “על הל’ ס”ת. רבינו כותב (סנהדרין מח:) ‘הארכנו בה בחבור ספר תורה שחברנו בחסד עליון’, כנראה כוונתו לספר זה”. לא ברור מה מקום יש להסתפק בזה אחר שספר זה נדפס, וברור שכוונתו אליו.[19]
אחר ספר זה מנה המחבר את חיבור התשובה ומשיבת נפש כשני ספרים, ובהערה כתב שאולי חד הם. גם כאן יש להתפלא על המחבר, שהרי ר”א סופר הדפיס את חבור התשובה, ומשם אנו למדים כי החיבור נחלק לשני חלקים. האחד: משיב (לא: משיבת) נפש. השני: שבר גאון (המחבר לא הזכירו).
על חיבורים נוספים של המאירי ראה תא שמע הנ”ל בעמ’ 160, והמצויין כאן בהערה 18. אגב, חלק מהפרטים על המאירי היה יכול המחבר ללמוד גם מספר שרי האלף, אבל כפי שאמרנו אין הוא משתמש בספר זה.
ו. עמ’ צז ערך ר’ יעקב ב”ר שמשון. א’ גרוסמן בספרו הנ”ל, חכמי צרפת הראשונים, עמ’ 226-211, דן בפירוט רב בחכם זה. ממנו למדנו כי הוא חיבר ספר הנקרא ספר האלקושי, שאין הוא נזכר על ידי המחבר. המחבר הזכיר את הפירוש של ר’ יעקב למסכת אבות, וכותב על כך בהערה: “כתב תמים”. מה יכול להבין הקורא מהערה זו? האם כוונתו כי זה שם החיבור? האם כוונתו כי הוא נדפס בתוך ספר שנקרא כתב תמים? ובכן, כוונתו כי הוא מוזכר בספר כתב תמים שכתב ר’ משה תקו. היכן מוזכר? מה כתוב שם? הקורא אינו יכול לדעת, כיון שהמחבר קיצר. אבל גרוסמן בעמ’ 413 מביא את הציטוט בשלימותו וגם מוסר לקורא האם הפירוש נדפס, ובאיזה אופן נדפס.
המחבר כתב כי ר’ יעקב כתב פירוש על ספר יצירה. אבל גרוסמן בעמ’ 421 נוטה לדחות זאת, ולדעתו הדברים לקוחים מספר האלקושי. בעמ’ 425-424 מראה גרוסמן כי ר’ יעקב חיבר פיוטים וגם פירש פיוטים מסויימים. ברם המחבר מציין רק שר’ יעקב כתב הגהות לפיוט של ר’ שמשון ב”ר יונה לשבת הגדול.
ז. בעמ’ רעג הזכיר המחבר את תוספות אלפסי כחיבורו של ר’ משה מלונדריש על יסוד איזכור בתרומת הדשן ובשו”ת מהרי”ק. על פי מפתח שמות החיבורים שבסוף הספר, זה המקום היחיד שבו מצאנו את החיבור תוספות אלפסי.[20] אבל המונח תוספות אלפסי מציין הגהות שכתבו חכמי אשכנז לדורותיהם על הרי”ף, ואינו מיוחד לחכם אחד בלבד. כתבו על כך מספר חכמים, וציינם ודן בהם י”ש שפיגל בספרו עמודים בתולדות הספר העברי – הגהות ומגיהים, מה’ שנייה, עמ’ 177-176.
ח. ספרו של ש’ עמנואל שברי לוחות, שהוזכר לעיל, מיוחד כולו לרישום ודיון בחיבורים אבודים מתקופת בעלי התוספות. המחבר לא עיין בספר זה, ולפיכך נעלמו ממנו חיבורים אלו, ולא הזכירם. הרי מספר דוגמאות:[21] ארבעה פנים (עמנואל עמ’ 290), חנוכי (עמ’ 31), חתום (שם), ועוד.[22]
כאמור, אני מסתפק בדוגמות אלו, ודומה שבזה הבהרתי די הצורך את החסרון שיש בכך שהמחבר אינו מודע לספרים אלו שציינתי ואחרים. לכן, איני עומד על נקודות אחרות שהיה אפשר לדון בהן בקשר לספר שלפנינו.
עם זאת ברצוני להבהיר כי אין ההערות הללו גורעות מחשיבותו של הספר שלפנינו. אני סבור שיש לשבח מאוד את המחבר על העבודה העצומה שהשקיע. לא זו בלבד, אלא שהמעיין בספר רואה כי המחבר בדק פרטים רבים מבחינת סדר הזמנים והאישים, ולא אחת הוא מצביע על קשיים מסויימים ונשאר בצ”ע, או שהוא מנסה ליישבם. ברי כי גם במתכונתו הנוכחית, ספר זה הוא עזרה גדולה למעיינים.
נאחל למחבר כי בס”ד יזכה להאיר את עיני ציבור הלומדים במהדורה נוספת של ספר זה, ואולי גם בספרים נוספים שיוקדשו לחכמים שפעלו בשאר התקופות. יחד עם זאת נבקש ממנו שבבואו לעשות זאת, יואיל נא לעיין גם בספרות נוספת, תורנית ומחקרית כאחד, כדי להוציא מתחת ידו דבר מתוקן, לתועלת המעיינים. 

[1]               איני מציין לחכמים נוספים שכתבו בזה, והדברים ברורים וידועים.
[2]               לכאורה היה עליו לציין למהד’ בלאו המאוחרת והמעודכנת יותר.
[3]               יש גם שגיאת דפוס בשמו של ר”א שושנה. בקיצור: ה”מ, נדפס: ר”י שושנה. אבל בקיצור: יד רמ”ה נדפס שמו כהלכה.
[4]               אולי: מדברי רבינו, וכוונתו להערות ר”ד לנדו, שבעמ’ טז כתב כי כתב הערות על הספר במהדורתו הראשונה.
[5]               אגב, איני יודע אם שרי האלף ייחשב אצל המחבר כספר מחקרי או תורני.
[6]               יש לשים לב כי המדובר כאן בספר שיצא לאור לפני 30 שנה, ומאז נוספו ספרים רבים. עידכון מסויים לכך פירסם ש’ עמנואל באינטרנט, ואיני מתייחס לכך.
[7]               אמנם אין זה ספר מקורי אלא אוסף המובאות של הנגיד, אבל מן הראוילהזכירו בעמ’ סה הערה 7 ביחס להלכתא גברוותא.
[8]               יצא בראשונה בתוך כתב עת, ואח”כ בצילום נפרד. אולי משום כך לא נמנה בספרו.
[9]               בעמ’ רעח הערה 14 הזכיר את סדר ברכות [אינו נזכר במפתח] ואת הלכות שמחות. את השני ציין שישנו בידינו כלומר שנדפס, וא”כ משמע שהראשון אינו נדפס, ונעלם ממנו האמור בשרי האלף עמ’ שסט מס’ 29.
[10]               ראה בספרו עמ’ שיז והערה 7, אבל לא ציין שנדפס. וראה עוד על חיבור זה, ש’ עמנואל, שברי לוחות, עמ’ 245-244.
[11]               על היחס בין שני החיבורים ראה בספרו של י”ש שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי, כתיבה והעתקה, תשס”ה, עמ’ 226-219, ובהערה 139 שם ציין לעוד חכמים שכתבו בנושא זה.
[12]               כבר ציין מ’ שפירו כאן כי אנשי אקדמיה כמעט ואינם מכירים את ספריו של רי”ח סופר, והנה אנו רואים שככל הנראה גם בציבור התורני אין ספריו מוכרים.
[13]               אגב, המחבר אינו מציין אם ספר זה או אחר נדפס, והמעיין אינו יכול לדעת זאת מעצמו.
[14]               לעתים מצא לנכון לציין. כך בעמ’ שטז הערה 43, על ספרי ר”י אבן נחמיאש הוא כותב: “ישנם בידינו”.
[15]               וכן כתב רי”ח סופר בקובץ מקבציאל, לד, תשס”ח, עמ’ תקכט.
[16]               כך הוא קורא לו בעצמו, וא”כ אין זה ספר.
[17]               ראה אבות מהד’ ש”ז הבלין, ירושלים, תשנ”ה, עמ’ יב, שמנה את חיבורי המאירי בענייני אמונה, ולא הזכיר חיבור זה.
[18]               חשבתי שהמחבר נמשך אחר מבואו של ר”מ הרשלר לקרית ספר, ח”א, ירושלים, תשט”ז, מבוא, סוף אות ג (דומה שהרשלר נמשך אחר אור המאיר לרש”ב סופר, ירושלים, תש”ב). הרשלר הוסיף כי הוא נזכר גם בפירושו לתנ”ך. ואכן נזכר בפירוש לתהלים סוף מזמור קב, וגם שם נאמר שהוא קונטרס. אבל אם כך היה לו להזכיר גם קונטרס על פסוקים וסליחות, ועוד חיבורים שהזכיר שם הרשלר.
[19]               ראה מבואו של הרשלר שם עמ’ אות ו (אין מספור של עמודים במבוא).
[20]               יש להוסיף כי גם הרשב”ם כתב תוספות על הרי”ף, והזכירם המחבר בעמ’ קח ובהערה 17, אבל לא הזכיר זאת במפתח החיבורים. אציין כאן כי דברי הרשב”ם על הרי”ף נמצאים בחלקם גם בדפוסי הרי”ף שלפנינו, והמחבר לא ציין זאת. ראה על כך בספרו הנ”ל של שפיגל, עמ’ 175-174. שפיגל סבור שהרשב”ם כתב את הגהותיו בגליון, ולא כספר עצמאי. אפשר שגם המחבר סבור כך, ולכן לא מנה חיבור זה במפתח שמות החיבורים.
[21]               אציין כאן כי עמנואל בעמ’ 240 הזכיר את איסור והיתר לרא”ש הנזכר פעם אחת בלבד בשו”ת רדב”ז ח”ג, סי’ תתקח (תסט). גם המחבר הזכיר, בעמ’ שיד, בתוך חיבורי הרא”ש את הל’ איסור והיתר. אבל בעוד שלשאר החיבורים הוא ציין מראה מקום, לחיבור זה הוא לא ציין מקור. אכן אוסיף כאן כי ידיעה זו והפנייה לשו”ת רדב”ז, כבר כתב החיד”א בשם הגדולים ערך רא”ש.
[22]               עמנואל בעמ’ 240 מזכיר את הספר הנקרא שערי הפנים. אכן, גם המחבר הזכיר ספר זה במפתח שמות החיבורים. אלא שיש במפתח שני שיבושים. האחד, הוא נקרא: שער [צ”ל: שערי] הפנים. השני, נאמר כי הוא נזכר בעמ’ סח בהערה, ונשמט בדפוס מספר ההערה שהיא 32.