Rabbi Baruch Oberlander is the rabbi in Budapest, Hungary, since 1989, and is the editor of Tel Talpiot. He has published many articles in the journal Ohr Yisroel and is the world’s leading expert on the forged Yerushalmi Kodashim.

This is his first contribution to the Seforim blog.

בימים אלו רכשתי לעצמי כרך מפואר של ספר “אור זרוע השלם” לרבינו יצחק ב”ר משה מוינא, שיצא-לאור על-ידי “מכון תורני ישיבת אור עציון” בשיתוף עם “מכון ירושלים”. לידי הגיע הכרך השני שיצא לאור בשנת תשס”ו. הכרך הזה כולל בתוכו כל הלכות המועדים (כולל דיני שמחות-אבלות) ודיני זרעים, שכוללים הלכות כלאים, ערלה, חדש ושביעית.

מתוך כל הספר הגדול הזה שמתקרב ל-900 עמודים אתייחס רק לסימן רנו שהוא כעשירית הספר (עמודים נו-קנד), מפני המיוחד שבו: סימן זה הרי הוא כספר בתוך ספר. המחבר רבינו יצחק העתיק לכאן את כל פירושו של אחד מגדולי בעלי התוספות בדורו, רבינו שמואל מפלייזא [צרפת] (חי בסוף האלף החמישי ובתחילת האלף הששי), לפיוט “א-ל א-להי הרוחות” של רבינו יוסף טוב עלם (מראשוני חכמי צרפת, בן דורו של רגמ”ה), שנהגו רוב בני אשכנז לאומרו ביוצרות לשבת הגדול. פיוט זה מפרט את כל הלכות הפסח. הר”ש מפלייזא משתמש בפיוט כבסיס לדיונים מפורטים בהלכות פסח ובהלכות הקשורות להן, ומפרש אותו על פי פסקיהם ומנהגיהם של גאוני צרפת.

הספר יצא-לאור כפי שנאמר ב’שער’ “במהדורה חדשה ומתוקנת על פי כתבי-יד עם שינויי נוסחאות, מקורות וביאורים”, וב’מבוא’ מפורט שדברי הר”ש מפלייזא הגיעו אלינו בחמש כתבי-יד שונים (2 כת”י ‘אור זרוע’ – אמסטרדם ופרנקפורט, ועוד 3 כת”י – וטיקן, מוסקבה ופרמא).

לאחרי עיון קל ב’מבוא’ וב’ביאורים’ לספר הבחנתי מיד שיש כאן התעלמות מוחלטת ממהדורה קודמת של פירוש הר”ש מפלייזא. הגאון הרב גבריאל ציננער, שנודע בעיקר בסידרת ספריו ‘נטעי גבריאל’ הלכות ומנהגים על המועדים, הוציא לאור בשנת תשמ”ה את הספר “אוצר פסקי הראשונים”[1], שרובו הנו פירושו של הר”ש מפלייזא על-פי כת”י וטיקן ופארמא (הוא אמנם ידע כבר על כת”י מוסקבה, אבל לא הצליח להשיגו, כפי שמספר ע”ז ב’מבוא’), עם הרבה ביאורים וחידושים. ספרו זה של הרב ציננער ידוע בעולם התורה [2] וגם בחוגי האקדמיה,[3] והפלא שמהדירי ה’אור זרוע’ לא התייחסו אליו בכלל.

עבודת המהדירים של ה’אור זרוע’ שלפנינו מתחלקת לשנים: החלק הראשון הנו ההדרת הטקסט על-פי הכת”י בצירוף אפאראט של שינויי נוסחאות, והחלק השני הנו ביאורים. המהדירים התייחסו בכובד ראש לשני חלקי עבודתם גם יחד, ואכן בספר המודפס תופס בממוצע הטקסט והנוסחאות חציו העליון של העמוד, וחציו התחתון של העמוד מוקדש לביאורים. מבחינת הנוסחאות לא יכלו המהדירים להיעזר כל כך במהדורת הרב ציננער, שהרי בעוד שהוא עבד עם כת”י וטיקן (בתוספת כמה דברים שהעתיק מכת”י פארמא), עבדו הם, כאמור, עם חמשה כתבי-יד, וברוב הפעמים נראה שהם דייקו יותר[4] בהעתקת הכתבי-יד.[5] אבל במסגרת הביאורים יכלו להיעזר בבקיאותו הגאונית של הרב ציננער, אך בשל ההתעלמות מעבודתו החשובה יצאו הם – ואנחנו הקוראים אחריהם! – מופסדים, וחבל על דאבדין.

הרב ציננער (לקמן אציין אל ספרו בקיצור: אפס”ר) בהערותיו מבאר, מציין ומפלפל באריכות גדולה כיד ה’ הטובה עליו על כל פרט ופרט שבדברי הר”ש מפלייזא, ובנוסף הצליח למצוא עשרות מקומות שבהם נעתקו דברי הר”ש מפלייזא בספרי הראשונים[6] והאחרונים, מהמרדכי והמהרי”ל, ועד ל’משנה ברורה’, ודברי הר”ש מפלייזא מתפרשים ומתבארים כשמלה. ואכן בעוד שבנוסחאות של כתבי-יד הרי אין זה נחלתו הטבעית של תלמיד חכם רבני מסוגו של הרב ציננער, הרי בכך מתייחדת עבודתו של הרב ציננער שהוא הצליח בבקיאותו הטבעית לחשוף נוסחאות וביאורים במקורות חריגים אצל ראשונים ואחרונים, בהם הובאו דברי הר”ש, והם מקורות שאינם ידועים למהדיר שקדן מקצועי שרק מחפש מקורות והשוואות במקומות גלויים וידועים מראש.

ואציין בזה כמה דוגמאות ממה דאתי לידי תוך כדי דפדוף בספר:
* ב’אור זרוע’ עמ’ פח כותב הר”ש: “ואני שמעתי ממורי רבינו מנחם בשם בן רבינו יב”א שהיה אומר…”, ובהערה 605 הועתקו גירסאות שונות מכתבי-היד. – אפס”ר (עמ’ עו הערה כה) מפנה למרדכי פסחים סי’ תקנב, ששם הובאו הדברים בגירסא שונה: “כתב הרב רבי שמואל מפלמיז”א בשם רבו הקדוש רבינו שלמה מדרו”ש שקיבל מרבו ר”י ברבי אברהם…”.

* בעמ’ פח בסופו כותב הר”ש: “וכן נמצא בתשובת רבינו שלמה”, ובהערה ריח העירו המהדירים שב’מחזור ויטרי’ שלפנינו זה לא מפורש. – אפס”ר (עמ’ עז הערה לט) מפנה בין השאר לחידושי תלמיד הרשב”א לפסחים לא, א ששם נעתקו באריכות דברי רש”י.

* בעמ’ קב כותב הר”ש: “ותשובת גאוני לותיר ראיתי, שכל האוכל מצה מלוחה כאילו אכל חמץ בפסח”, ומעירים המהדירים בהערה שה: “לא מצאנו תשובה זו במקום אחר”. ואילו היו מעיינים באפס”ר (עמ’ צב) היו מרוויחים שני דברים. 1) שם נדפס ע”פ כת”י וטיקן: “ובתשובת…”, וזה מקל על הקריאה כאן. 2) בהערה סח ציין בין השאר גם למרדכי פסחים סי’ תקצד, שגם שם מובא תשובת גאוני לותיר זה, והוסיף לציין ל’מעשה הגאונים’ סי’ כד ועוד.

* בעמ’ קג כותב הר”ש: “והמצות צריכות שיהיו אפויות יפה, ואם לאו ישרפו מיד. והשיעור, כדי שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה”. ובהערה שז מעירים בדברי רבינו אלו. ואילו היו מעיינים באפס”ר היו מרוויחים גם כאן. 1) בהמשך הדברים נדפס כאן: “תדע דאמר וכן לענין לחמי תודה”, ושם נדפס ע”פ כת”י וטיקן: “ותדע דאמרינן…”. 2) בהערה עד מציין שדברי רבינו אלו מובאים במרדכי סי’ תר (כצ”ל), ומובא גם ב ב’ביאור הלכה’ של ה’משנה ברורה’ סי’ תסא ס”ג שהאריך לבארו.

כאמור, מציינים המהדירים ב’מבוא’ שבעריכת דברי הר”ש השתמשו הם ב-5 כתבי-יד שונים, אבל אין מציינים באופן ברור איזה נוסחאות נכנסו לפנים ואיזה מהם ירדו רק למדור הנוסחאות. אין המהדירים מגלים באיזה שיטה השתמשו: אקלקטית או דיפלומטית. אמנם הם כותבים בעמ’ 12: “מבדיקת כה”י ברור שכה”י מ [מוסקבה], ר [פארמא] הם מהדורה אחרת קדומה יותר ושלימה יותר של פירוש הר”ש, בעוד שכ”י ט [וטיקן] הוא מהדורת ביניים… פירוש הפיוט המובא באו”ז הוא קצור של הפרוש המקורי”.[7]

הדברים לא כ”כ ברורים, שהרי באם הם מרמזים כאן שהר”ש מפלייזא הוציא מתחת-ידו שתי מהדורות של הפירוש, הרי אז היו צריכים להדפיס את שתי המהדורות, או רק את המהדורה האחרונה, ואין לכל זה אף רמז בכל הספר. ועל כן אני נוטה להבין שהם התכוונו רק לומר שכה”י מ-ר שמר על הפירוש “הקדום והמקורי” כפי שיצא מתחת ידי המחבר, ואילו כה”י ט “הוא מהדורת ביניים” ששמר הרבה חלקים כפי שכתבם המחבר, אבל כבר נרגשים בו עריכה – מעשי ידי המעתיק, ואילו ב’אור זרוע’ נמצא “קצור של הפרוש המקורי”, שנשתנה הרבה מכפי שהמחבר כתבם.[8] ועל-פי האמור מסתבר שנוסח פנים הספר מיוסד על גירסת כת”י מ-ר.[9]

לאור האמור נבדוק קטע בעייתי אחד בעמ’ ק. שם כותב הר”ש: “…והיינו לאכול בשבת שלש סעודות, כמו שאבאר בע”ה [= בעזרת השם]…”, והנה בהערה 843 הם מציינים שברוב הכת”י (א-פ-מ-ר) הגירסא “בערב שבת” במקום “בע”ה” שנדפס בפנים. הרי שבמקום זה נדפס הפנים על-פי כת”י וטיקן (וכפי שתוקן במהדורת תרכ”ב), למרות שיחידאה היא! כנראה שהפעם לא רצו להסתמך על כתה”י מ-ר שנחשבים בעיניהם כהכי אמינים, שהרי “כמו שאבאר בערב שבת” אין לו שום מובן. אבל גם “כמו שאבאר בעזרת השם” לא פתר לנו את הבעיה, שהרי בהמשך הפירוש אין הר”ש דן בדיני שבת וסעודה שלישית, וא”כ למה הוא כוון כשכתב “כמו שאבאר”?

הברקה גאונית בענין זה נמצא באפס”ר בעמ’ לב. לדבריו “יתכן שזוהי הוספת האור זרוע עצמו שהוסיף בשעת ההעתקה, וכוונתו באמת למה שמבאר בהלכות ‘ערב שבת’ סימן נ”ה. ויש מקום לפי זה להשערה שמה שנדפס באו”ז כמה פעמים בשם ‘אבא מארי נ”ע’ שזה לא נמצא בשאר ההעתקות,[10] ויתכן שזהו באמת הוספת האו”ז ואינו מרבינו שמואל מפלייזא”. השערה זו עדיין צריכה עיון, שהרי עפ”ז נצטרך לומר שתיקוניו של ה’אור זרוע’ נכנסו גם לכתבי היד שאין להם קשר לספר ‘אור זרוע’, אבל יש לנו כאן קצה חוט שאולי יפתור לנו את הבעיה. ובאם יתברר שהדברים מסתברים, אולי נוכל לשער גם שהוא היה זה שקיצר את פירוש הר”ש כשהעתיקו לספרו (ואז אפשר אולי לשער שהשמיט בעיקר את הדברים שלא הסכים אתם).

בקשר לקביעת הנוסחאות אני רוצה לעורר על עוד נקודה. לפני התחלת הפירוש (בעמ’ נו) ישנם חרוזים, בהם מבקש המחבר מאלוקים שיצליח בעבודתו “לבאר נכוחות”. משום מה לא ראיתי הערה במדור הנוסחאות שבכת”י וטיקן חסרים החרוזים, כפי שיראה כל מעיין בצילום הכת”י שמופיע אחרי ה’מבוא’ עמ’ 22, אמנם זה מופיע בכת”י מוסקבה שצילומו מופיע שם עמ’ 20. החרוזים פותחים ככה: “אלקי הרוחות, המגיד שיחות…”, בהערה 1 ישנו הערה: “אלקי: א-פ א-להי”, כנראה כוונת ההערה לגלות לנו שבכת”י א-פ במקום “אלקי” נאמר שם “א-להי”. אבל באם ככה יש כאן כמה דברים מוזרים מאד: 1) האם באמת סופר כת”י א-פ שם מקף בין האותיות א ו-ל? אינו עולה על הדעת! 2) האם באמת בשאר כתה”י נאמר “אלקי” עם ק’ במקום ה’? גם זה אינו עולה על הדעת, כי הרי החומרא שלא לכתוב שם ה’ כצורתו אינו אלא מהחומרות של הדורות האחרונים.[11] 3) הפירוש מתחיל: “אלקי הרוחות. קרא כתיב…”, ובמדור הנוסחאות לא צויין כלום ע”ז, האם זה מלמד שבכל הכתבי-יד נאמר כאן “אלקי” עם קוף, אין זה עולה על הדעת בפעם השלישית! וההוכחה לכל זה הם צילומי שני הכתבי-יד הנ”ל שבתחילת הספר שרואים שבכת”י וטיקן ובכת”י מוסקבה נאמר: “אלהי”.[12]

ההרגשה שהספר לא נערך בצורה מקצועית ומדויקת, אלא יש בערכיה מן הרשלנות והחובבנות, מתקבלת מעוד דברים קטנים שצדו עיני.[13] ולדוגמא, ידועים הנאמר בתוספות לעבודה זרה (עד, ב ד”ה דרש): “וכן פירשתי בסדר ביעור חמץ בקרובץ שבת הגדול שיסד רבינו יוסף ט”ע”, הרי שדברים אלו נעתקו מפי כתבו של הר”ש מפלייזא, שהוא מחברו של הפירוש לקרובץ של שבת הגדול. ועל יסוד זה נקבע גם ש”התוספות שלנו לעבודה זרה אינן אליבא דאמת אלא עיבוד של תוספותיו של ר’ שמואל עצמו למסכת זו.”[14] אפס”ר (עמ’ פ הערה סז) מעתיק דברי התוספות בלשונם, ומראה שאכן הדברים נמצאים בפירוש שלפנינו. מהדירי ה’אור זרוע’ לא העריכו דברים אלו, ועל כן הם ציינו בצורה לקונית (עמ’ צב הערה רמא): “דעתו זו של רבינו הר”ש מפלייזא… המבוארת להלן הובאה בתוס’ (ע”ז עד, ב ד”ה דרש)”. והרי זה לא “הובאה”, אלא שהר”ש בעצמו הזכירו גם שם.

ואעיר בזה על עוד דבר הצריך תיקון, כיון שלא ירדו לסוף דברי הר”ש. בעמ’ ק בפיוט נאמר: “רקיקי מצות עושין זכר לעיגון”, ומפרש הר”ש: “זכר לעיגון. שאכלו לחם עוני”, ומעירים בהערה רצ: “רבינו פירש תיבת ‘עיגון’ מלשון עוני. ולולי דבריו היה אולי מקום לפרש שהכוונה לעוגות כמו שנאמר: ‘ויאפו את הבצק… עוגות מצות’ (שמות יב, לט)”. וקצת תמוה לי שבביאור לדברי אחד מגדולי בעלי התוספות מרגישים הם צורך לפרש באופן אחר “לולי דבריו” – בדבר שאינו מוסיף להבנת הסוגיא וכד’. ובנוגע לגוף הדברים לא הבנתי, מה הקשר בין המלה “עיגון” לעוני? ומעניין שלפני זה בעמ’ צט הערה רפ כותבים המהדירים: “ורבינו מפרשו שאופים רקיקים ‘זכר לעיגון’ לשון צער”.

והנה ב”מחזור חלק שני כמנהג ק”ק אשכנזים”, עם פירושו של הרב משה בון סג”ל, נדפס בהומבורג (לאחרי שנת תקס”ד, שנת ההסכמה),[15] בפירושו לפיוט (רנג, ב) הוא מפרש: “לעגון. לשון הלהן תעגנה”, וחיפוש בתקליטור יגלה שהמלה “תעגנה” מופיע פעמיים בתנ”ך. ברות (א, יג) נאמר: “הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש”, ומפרש רש”י שם: “תעגנה. לשון אסור כלא כמו עג עוגה ועמד בתוכה”; וביחזקאל (ד, יב) נאמר: “ועוגת שעורים תאכלנה, והיא בגללי צאת האדם תעגנה לעיניהם”, ומפרש רש”י שם: “בגללי צאת האדם תעגנה. תאפינה בגחליהם שמייבשן ושורפן”, ומשמע שכאן מפרש “תעגנה” מלשון “עוגות”.[16] ועפ”ז אפשר לבאר דברי הר”ש מפלייזא כאן בשני אופנים. לפי פרש”י ביחזקאל מתפרש “זכר לעיגון” שהמצות הם זכר לעוגות לחם עוני (וכפי פירוש “לולי דבריו” שהציעו המהדירים!), ולפי פרש”י ברות זה מתפרש מלשון כלא, שהמצות הם זכר ללחם עוני שאכלו כשהיו אסורים במצרים.[17].

אני חושש שהדוגמאות שהבאתי לעיל לא עצמן יצא אלא על הכלל כולו יצא, למרות גודל עבודתם שמהדירי ה’אור זרוע’ השקיעו בעריכת הנוסח ובביאור הספר – השאירו עדיין בקעה פרוצה, ועבודתו של הרב ציננער באפס”ר היה יכול לשמש כחומר משובח שאתו היו יכולים לסתום הרבה פרצות,[18] ולכן עד שלא תופיע מהדורה מושלמת אני מציע להשתמש בשתי המהדורות גם יחד.

לסיום אעיר גם על החידוש שהכניסו לספר, שכל ציטוט מתנ”ך או תלמוד המובא בדברי ה’אור זרוע’ או בדברי הר”ש מודפס באותיות מובלטות, ודבר זה לא מצינו לו חבר, ואני חושש שלהרבה קוראים זה יפריע – כמו שזה הפריע לי.

ומכיון שניתן רשות להעיר, הרי כאן המקום להעיר על מבול הביאורים שהכניסו המהדירים לתוך ספר, שזוהי הסיבה שספר ‘אור זרוע’ שעד היום היה מודפס בשני כרכים דקים בלבד, הרי מעתה סידרה של ספרים עם אלפי עמודים. וחבל שאין המהדירים יודעים את סוד הצמצום כפשוטו וכמשמעו, שאין דבריהם אמורים להיות אלא הערות קצרות מוכרחות המחזיקות את המרובה בשולי הגליון, דוגמת הערותיו של גדול מהדירי כתבי-יד של רבותינו הראשונים בדור הקודם, הר”א סופר. וכדאי לצטט בקשר לזה ההגדרה הקולעת של הגרש”י זוין[19]: “…הרי כאן מעין ‘טלית קטן גדול’… תפס הביאור את מקומו של העיקר, ונדחקו רגליו של האחרון”…

הערות
1. עזרתי לו אז בכמה דברים שהיו קשורים לספר, והוא הזכירני לטובה בסוף ה’הקדמה’.
2. ראה לדוגמא הרב גדלי’ אבערלאנדער: ‘מנהג אבותינו בידינו’ חלק ב, ניו יארק תשס”ו, עמ’ שלו הערה 32; שם עמ’ תיד הערה 11; הרב יצחק שילת: “על הראשונים”, מעלה אדומים תשנ”ח, עמ’ עט מס’ קעח. ועוד. וזכורני שלפני כ-5 שנים יצא לאור במונסי (על-ידי אחד מקהל עדת ישרון) ביאור לפיוט ‘אלהי הרוחות’ – מיוסד על ביאורו של הר”ש מפלייזא כפי שזה מופיע באפס”ר של הרב ציננער, ואינו תח”י כעת.
3. ראה לדוגמא פרופ’ י”מ תא-שמע: “מנהג אשכנז הקדמון”, ירושלים תשנ”ט, עמ’ 250 הערה 2; שם עמ’ 265 הערה 6 (וראה שם ובעמ’ 277 הערה 9 הערות חשובות בביאור דברי הר”ש מפלייזא); פרופ’ א’ גרוסמן: “חכמי צרפת הראשונים”, ירושלים תשנ”ה, עמ’ 55 הערה 38.
4. ולדוגמא באספ”ר עמ’ פג נדפס: “והר’ יעקב בר’ שמשון הגיה וסכין”, וזה טעות המעתיק, והנכון כמו שהדפיסו ב’אור זרוע’ (עמ’ צד): “ופכין”, ובהערה 738 ציינו שבכת”י וטיקן הגירסא: “ובדין”. אמנם בסוף עמ’ צ נדפס: “כי לא באת תקלה על ידם”, ובהערה 670 צויין שבכת”י וטיקן הגירסא: “ידין”, ולדעתי הנכון בזה כבאפס”ר עמ’ פ: “על ידיו”, כי לפעמים (אמנם נדיר) ישנו בכת”י וטיקן וא”ו אריכתא, וגם כאן מסתבר כן.
5. יש לציין שבאפס”ר (עמ’ פ הערה סג) נעתק קטע ארוך “הוספה” על-פי כת”י וטיקן. נמשך בזה אחרי פרופ’ א”א אורבך: “בעלי התוספות”, ירושלים תש”מ, ח”א עמ’ 464 הערה 18, שקבע שב”בכ”י הוואטיקאנה 266 נמצאת כאן הוספה” ומעתיקו בארוכה. אבל בדיקת כתב-היד מגלה שטעה בזה, כי אין זה הוספה אלא לדברי הסמ”ג, שדבריו הועתקו בכת”י אחרי פירושו של הר”ש מפלייזא. וטוב עשו מהדירי ה’אור זרוע’ שלא התייחסו לזה (בעמ’ צא).
6. וכעת יש להוסיף גם את “סדר פסח לתלמיד הריצב”א”, שנתפרסם בקובץ ‘עץ חיים’ (באבוב), ניסן תשס”ז (ג), עמ’ יח-לז. וראה שם עמ’ טו.
7. וראה עוד מאמרו של הרב שלום קליין: “מים שלנו – דעת הר”ש מפלייזא והשלכותיה”, ‘מוריה’, ניסן-אייר תשס”ד, עמ’ ד (צויין גם במבוא כאן הערה 7).
8. אין הם מעלים לדיון האם ניתן לומר שרבינו יצחק, מחבר ה’אור זרוע’, הוא זה שקיצר וערך את הפירוש כשהעתיקו לספרו (וראה עוד לקמן).
9. בעיה קיימת גם בקשר לנוסח הפיוט שהדפיסו בספר, גם כאן לא צויין באופן ברור מקור הנוסח. אבל ב’מבוא’ עמ’ 12 נאמר: “יש לציין כי בכה”י מ, ר מובא גם נוסח הפיוט עצמו ואנו ציינו את שנויי הנוסח מהנוסח המקובל המובא בסידורים”, ניסוח מעורפל, וכנראה הכוונה שנוסח הפיוט נדפס עפ”י נוסחת כת”י מ-ר, ובמדור הנוסחאות צוינו שינויים על-פי נוסחאות הסידורים (בלי לפרט איזה סידורים). ואינו ברור האם באמת אין שום כת”י אחר שבו מופיע הפיוט? ובכל אופן כבר בהתחלת הפיוט (בעמ’ נו הערה 4) צויין בהערה 4 גירסה שונה לפיוט ע”פ כת”י מ-ר, הרי שהפנים נדפס כאן כנראה ע”פ “הנוסח המקובל המובא בסידורים”? (כנראה כדי שיתאים למובא בהערה 13).
10. הכוונה שלא נמצא בכת”י וטיקן, ראה אפס”ר עמ’ מז והערה מט (‘אור זרוע’ עמ’ ס הערה 90) ועמ’ מט הערה ע (והנמצא באו”ז עמ’ סב הערה 129 כנראה טעות, וצ”ל: ט חסר).
11. וראה דבר מעניין ב”לקט מתשובות מו”ר הרב יוסף בן דוד קאפח זצ”ל”, בתוך: “ספר זכרון להרב קאפח”, רמת גן תשס”א, עמ’ 33-34: “שאלה: כבוד תורתו אמר לי, שמותר להגיד אלוקים בה”א ואין צורך להגיד בקו”ף… תשובה: …מה שעניתי נכון כי חז”ל לא החמירו אלא ביוד הא וכו’… אבל להזכירם בתוך שטף דברים יהיו אשר יהיו מותר, ואף מצוה לאמרן כמו שהן, כי הסירוס הזה בקו”ף לדעתי ולמשמע אזני, גנאי הדבר ומכוער מאוד, גם כלפי הדיוט, כ”ש כלפי שמים. ואני בטוח שלא שאלת להזכירו לבטלה. אלא שאזניך כבר מלאים מן הכינוי המשובש אלקים צבקות, ולכך אינך כבר חש את הזרות ואת הכיעור שבדבר…”, וראה שם בהערות 17-18 מה שכתבו הפוסקים בענין זה.
12. טעויות הללו נמצאים גם באפס”ר.
13. דומה לזה הנאמר בעמ’ נו הערה א: “הועלתה אפשרות כי רבינו הר”ש היה רבו של המהר”ם מרוטנבורג. ור’ בהרחבה במבוא”, וזה מה שנאמר ב’מבוא’ (תחילת עמ’ 12): “הר”ש היה רבו של המהר”ם מרוטנבורג”, אין כאן שום הרחבה ואף לא צויין מקור לקביעה. אמנם הדברים מבוארים ב”בעלי התוספות” שם ח”א עמ’ 461 הערה 3; ח”ב עמ’ 528. אחד המקורות לזה הוא הנאמר בפירוש מהר”ם לנגעים (פ”א מ”א): “ומורי הרב ר’ שמואל זצ”ל מקשטטיירי [Chateau Thierry] פירש לנו בשבועות”. ויש לציין לדבר מוזר בספר “בעלי התוספות” בענין זה. במהדורה קודמת זיהה אורבך את רבי שמואל מקשטטיירי עם רבי שמואל מאיברא, עקבות לזה נשארו גם במהדורת תש”מ, ב’מפתח השמות’ שבסוף ח”ב עמ’ 787 נאמר: “ר’ שמואל מקשטל טיירי ראה ר’ שמואל ב”ר שניאור מאיברא”, ושוב כשהתברר לו שזה אינו אלא הר”ש מפלייזא תיקנו בעמ’ 461 שצוין לעיל, ושכח לתקן את ‘מפתח השמות’. ועוד יותר חמור, שבעמ’ 528 ברשימת רבותיו של הר”מ מרוטנבורג הוסיף את הר”ש מפלייזא, אבל לא הוריד את הר”ש מאיברא, וכך הוא כותב: “הוא רואה את רבותיו בר’ עזרא ממונקונטור, ר’ יחיאל מפאריז, ר’ שמואל מפלייז, ור’ שמואל מאיברא, בימי ישיבתו בקשטלטיירי”… [אחת ההוכחות שר”ש ב”ר שניאור מאיברא אינו הר”ש מקשטלטיירי הוא, שהרי המובא בסמ”ג (עשין קסב) בשם “הרב רבי שמואל ברבי שלמה”, מובא בספר ‘עץ חיים’ לר’ יעקב חזן מלונדרש (ח”א עמ’ כג) בשם “רב שמואל מקאטייא טיירי”, ואכמ”ל.]
14. “בעלי התוספות”, שם ח”א עמ’ 465. וראה שם ח”ב עמ’ 654.
15. קיבלתי צילומו מהרב גבריאל ציננער.
16. ולהעיר מרש”י לבבא קמא (פ, א ד”ה העגונה) שמפרש: “העגונה. מאוחרת כמו ‘הלהן תעגנה’ תאחרנה מלהנשא”, וברשב”ם לבבא בתרא (עג, א ד”ה וכן הוא) מפרש: “דעיגון דמתניתין לשון עכוב הוא כדכתיב הלהן תעגנה כמו תעשנה תתעכבו מלהנשא לבעל…”. ובפירוש “עיון תפלה” שבסידור “אוצר התפילות” (ח”ב עמ’ 244) פירש: “זכר לעגון. שהיינו מקושרים במצרים בעבותות העבדות”.
17. והאריכו המפרשים בקטע “הא לחמא עניא” שבהגדה של פסח, האם המצה הוא זכר לחירות או זכר לעבדות ואכמ”ל.
18. יש להוסיף הערה: בעמ’ קז כותב הר”ש: “והעומר נקרא לחם דכתיב [שמות טז, כב] לקטו לחם משנה, וילפינן לחם הדיוט מלחם גבוה דכתיב [במדבר טו, יט] והיה באכלכם מלחם הארץ”, ולא צויין לזה כל מקור. ובאפס”ר (עמ’ צז הערה לד) מעיר: “לא מצאתי מקורו וצ”ע”. ולכאורה הרי לנו מקור מפורש בעירובין (פג, ב): וכמה עיסותיכם? כדי עיסת המדבר. וכמה עיסת המדבר? דכתיב והעומר עשרית האפה הוא. וראה ב’תורה שלמה’ עה”פ (כרך יד עמ’ רמב הערה רח) מה שהביא מספר הפרדס לרש”י ועוד.
19. בספרו “סופרים וספרים – פסקים, פירושים, חידושים”, תל אביב תשי”ט, עמ’ 24.