The Custom of Refraining from Meat on Rosh HaShana
What follows is a post from the Seforim blog’s frequent and erudite contributor, R. Eliezer Brodt. This post is an excerpt of a chapter from his upcoming book on the halachos and minhagim of Rosh HaShana. The post below deals with the statement, whose source is from R. Yosef Karo’s maggid, (known as Mishna), to refrain from eating meat on Rosh HaShana. This statement appears to be contrary to an (actual) Mishna in Chulin.
R. Brodt hopes to have this book available for next year Rosh HaShana.
א.
כשם שלכמה מן הראשונים והאחרונים אין לאכול דגים בראש-השנה מחמת טעמים שונים, וכפי שהובא בהרחבה בפרק הקודם, כך אנו מוצאים שיטה כזו לגבי בשר – שאין לאכול בשר ביום זה.
כך אמר המלאך המגיד הדובר למרן ר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’: “מכל מקום איבעיא דלא למיכל בהו בשרא ודלא למשתי חמרא[1], ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואף-על-גב דאמר עזרא (נחמיה ח י): ‘אכלו משמנים'[2], ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה; ותו, ד’משמנים’, היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר, וכן בשתיה, דלא אמר ‘שתו יינות'[3], אלא משקין אחרים דאינון מתוקים”[4]. והביאו דבריו כמה מן הפוסקים, כמו: ר’ אברהם אבלי גומבינר מקאליש (פולין, שצה-תמג), בעל ‘מגן אברהם'[5]; ר’ יאיר חיים בכרך (מוראביה ואשכנז, שצח-תסב), בעל ‘חות יאיר'[6]. וגם הובא בספר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ)[7].
אמנם רבים העירו על איסור מחודש זה. הרי מאחת המשניות מוכח שבראש-השנה אכלו בשר. שכך נאמר במשנה, חולין, פ”ה משניות ג-ד: “בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה…. בארבעה פרקים אלו, משחיטין את הטבח בעל כרחו”. וטעמה של תקנה זו היא: “שדרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד…”[8]. היינו, דרך ישראל מקדמת דנא ‘לעשות סעודות’ בראש השנה ולאכול בהן בשר בהמה! כך הקשו ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא)[9], ור’ יהודה אסאד (הוגריה, תקנד-תרכו), בעל שו”ת ‘יהודה יעלה'[10]. ויש שהעירו ממשנה אחרת (שביעית פ”י מ”ב): “השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה…”[11]. היינו, שבראש-השנה הקצב חילק את בשר הפרה לאכילה[12
וסיף להקשות ר’ אפרים הקשר (האמבורג [אשכנז], נפטר בשנת תקיט), בעל ‘אדני פז’: “קשה קצת, הא מקרא מלא: ‘לכו אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו'”[13], שהבין ש’אִכְלוּ משמנים’ ביאורו: אִכְלוּ בשר שמן. וכך גם העיר בקצרה ר’ מאיר פוזנר: מה שה’מגן אברהם’ מביא בשם ‘מגיד משרים’ שלא לאכול בשר, לא נראה כן מן הפסוק – ‘אכלו משמנים'”[14].
מספר יישובים נאמרו בכך[15]:
1. ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), מתרץ באופן פשוט ביותר, וכבדרך-אגב מודיענו, שכל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה. ואלו דבריו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא, או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[16].
2. אולם לר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), לא ניחא ליה תרוץ זה ששמע ‘בשם שאר בשרי הגאון האמיתי מהור”ח מוואלאזין זצ”ל’, הוא העדיף את תרוצו הראשון: “ומכל מקום, הענין אמת למעשה… שליחידי סגולה הוא שנאמר, שראוי להם להחמיר שלא לאכול בשר בראש-השנה, ולקיים ‘אכלו משמנים’ בשמן וחלב”. היינו, כל המקורות המעידים בנו ששלומי אמוני ישראל אכלו בשר בימי ראש-השנה מדברים על פשוטי העם, בעוד שה’מגיד’ אוסר אכילת בשר על יחידי סגולה, וכמפורש בלשונו: “דלא למיכל בהו בשרא… ואף-על-גב דאמר עזרא: ‘אכלו משמנים’, ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה”[17]. וכך גם תירצו מדיליה ר’ זאב וואלף אב”ד טלז, בעל ‘הגהות בן אריה'[18], ר’ מנחם מנדל קרענגיל (גאליציה, תרז-תרצ), מהדיר ‘שם הגדולים’ לחיד”א[19].
וחילוק גדול בין שני התרוצים. לתרוץ הראשון, אין שום חומרה שלא לאכול בשר בראש-השנה, ואפילו ‘יחיד-סגולה’ ובן-עליה אין צריך להקפיד בכך, ואדרבא, הוא חייב לאכול בשר בדווקא, לקיים את ‘אכלו משמנים’. אך לתרוץ השני, אדם המרגיש בעצמו שהינו בעל נפש ו’יחיד-סגולה’ עליו להתנזר מאכילת הבשר, וכמפורש בדברי התרוץ. וככל הנראה, אף מחבר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ) הסכים לשיטת התרוץ השני. שלאחר הביאו דברי ה’מגיד’ הוא מסיים: “ואוחז צדיק דרכו”. היינו, כל אחד לפום חורפא דיליה ולפי יראת השמים שלו.
נמצאנו למדים, ששלש שיטות יש בענין זה: א, ‘מגן אברהם’ ובעל ‘חות יאיר’ הביאו בסתם דברי המגיד[20], ומשמע שקיבלוהו כפשוטו, שכל אדם אסור לאכול בשר בראש-השנה; ב, שיטת התרוץ השני, שרק ‘יחידי-סגולה’ ימנעו מאכילת בשר; ג, שיטת התרוץ הראשון, שאין איסור לאכול בשר, אלא ההפך, יש חיוב לאוכלו.
3. נתעכב עוד מעט על התרוץ האחרון. לתרוץ זה נמצא, ש’אכלו משמנים’ שפשוטו – גם לדברי ה’מגיד’! – הוא אכילת בשר שמן, נאמר רק על המון העם ולא על יחידי סגולה. אך התמיהה עומדת מאליה: זו מיניה ליה? מדוע להפקיע את הפסוק מפשוטו? שהיכן נזכר או נרמז בפסוק שדבריו אמורים על מגזר אנושי מסויים – רק על המון העם?
אולם, כידוע, יש פלוגתא דרבוותא אם יש להתענות בראש-השנה[21]. ועל השיטה המחייבת תענית תמהו, בין היתר, מאותן משניות בהן מפורש שאכלו בשר ביום זה[22], ותרצו, שאכילת הבשר הנזכרת באותן משניות נאמרה על ליל ראש-השנה, שאז אין להתענות אפילו לשיטה המחייבת תענית בראש-השנה[23]. ואכן, ר’ שמואל אליעזר אידל’ס, המהרש”א, סובר, שדברי הפסוק ‘אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים’ נאמר רק על סעודות לילי ראש-השנה[24]. ולפיכך ניתן לומר, שאף ה’מגיד’ הלך בדרך זו ש’אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים’ נאמר רק על סעודות הלילה (וגם כל אכילת הבשר הנזכרת במשניות, מדובר בסעודות הלילה), וכל איסורו לאכול בשר נאמר על סעודות היום בלבד!
4. תרוץ דומה מיישב ר’ ירוחם ליינער: לפי ביאורם של בעלי התוספות שסיבת אכילת בשר בראש-השנה הוא: “לעשות סימן יפה”, כפי שנוהגים לאכול ‘סימנים'[25], נמצא איפוא, שכשם שמנהג ה’סימנים’ נוהג בלילה בלבד ולא גם ביומו כך גם אין לאכול בשר אלא רק בלילה, בעוד שאיסורו של המגיד נאמר על היום[26
5. יישוב אחר אם-כי דחוק ביותר, מציע אחד ממחברי דורינו: “לולי דמסתפינא הוה אמינא, [ש]פשר לפרש דברי ה’מגיד משרים’ בדוחק, דלעולם לא מנע אף הוא אכילת בשר גם מ’יחידי סגולה’ בראש-השנה, אלא מנעו מהם בשאר עשרת ימי תשובה”[27]. תרוץ זה דחוק הוא ביותר וכפי שבעליו מעיד עליו, ואין כל צורך לדון בו[28
אולם כל המצוי מעט בדברי הראשונים יודע, ששיטת ה’מגיד’ מחודשת ביותר ולא מצאנו כמותה בכל הדורות. כל הראשונים מסכימים, שבראש-השנה יש לאכול בשר כמו בכל יום-טוב.
כבר ‘תשובת קדמונים’ (ולמקורות אחרים: ‘תשובת הגאונים’!) שהובאה בכמה ראשונים, מעודדת את המנהג הנפוץ לאכול בשר שמן בראש-השנה: “מצאתי ב’תשובת קדמונים’: שחקקתם[29] שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… ואוכלים טיסני עם בשר שמן… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות… ומה שאנו אוכלים טיסני עם בשר… כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה”[30].
והסכימו לכך הרבה ראשונים מאשכנז וצרפת. רבן של ישראל – רש”י (צרפת, ד’תתא-תתסה): “ראש השנה, יום-טוב הוא, ואוכלים בשר”[31]; ר’ ישעיה ב”ר מאלי דטרני, הרי”ד (איטליה ואשכנז, ד’תתקמ-ה’כ): “שכל טעם בארבעה פרקים [=שאחד מהם הוא ראש-השנה] אינו אלא משום שמחה, שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביום-טוב…”[32]. וכך גם משמע מדברי ר’ מנחם ב”ר שלמה המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה'[33]; ר’ יהונתן הכהן מלוניל[34]; ר’ יוסף חביבא, בעל ‘נמוקי יוסף'[35], ועוד קדמונים.
וכך גם כותב ר’ יהודה החסיד (אשכנז, ד’תתקי-תתקעז): “ע’ ימים בשנה חייב אדם לאכול בשר, ואלו הן… וראש השנה וערב יום כיפור…”[36]. וממנו שאבו תלמידיו ושואבי מימיו ומביאים דבריו בשינויים ובסגנונות שונים, כמו, ר’ אלעזר מוורמייזא, ה’רקח’ (אשכנז, ד’תתקכה-ה’ב): “…הם כמניין הימים שחייבים לאכול בשר בשנה… ראש השנה”[37]. וכך כותב ר’ אפרים ב”ר שמשון, שנמנה על חסידי אשכנז[38], בשם ר’ יהודה החסיד: “כל אלו ימים עולים ס”ח כנגד ס”ח ימים בשנה שישראל חייבין לאכול בשר ואלו הן… ושני ימים של ראש השנה”[39]. וכפל הענין במקום אחר: “כנגד שלושה רגלים שמצוה לאכול בשר… וכן: ברית, שבת, ראש-חודש, ראשי תיבות בשר; או ראש השנה[40], שנאמר: ‘אכלו משמנים ושתו ממתקים'[41]. ושוב מופיע ענין זה באחד הקבצים שאספו את פירושי בעלי התוספות לתורה: “ס”ז ימים … ושני ימים מראש השנה… כל אותן הימים שיאכלו בשר”[42]. ורעיון זה של ר’ יהודה החסיד נשאר זכרו גם בדורות מאוחרים יותר, שגם ר’ יוחנן לוריא (אשכנז, נולד בשנת ר) מביאו בשינויים: “כי יש ס”ט ימים בשנה שראוי וחובה לאכול בשר… ראש השנה”[43].
גם מדברי הגאונים והראשונים המחייבים לאכול ראש כבש או ראש איל ‘לסימן טוב’, ומודיעים לנו שנהגו כך בפועל[44], ניתן להבין שאכילת בשר בראש-השנה הוא דבר חיובי.
על מנהג שנהגו בפועל בשלהי תקופת הראשונים, אנו שומעים מר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’, המעיד על רבו ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’: “שהוא אכל בשר שמן… בראש השנה”[45]
ולאחר ששמענו שכל הראשונים הסכימו שאכילת בשר בראש-השנה היא חובה, אנו מבינים מדוע ר’ שלמה ב”ר יהודה, ‘מהרש”ל השני’, אשר תיקן ‘סדר תשובה’ לאשה שזנתה תחת בעלה, התיר לה לאכול בשר בראש-השנה כמו בשבתות ובשאר ימים-טובים למרות ש’סדר התשובה’ שנתן היה מחמיר ביותר: “…ולא תאכל בשר רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, שלש רגלים – ואפילו בחולו של מועד תאכל גם כן – ושני ימי ראש השנה”[46]. שהיה לו פשוט שחובת אכילת הבשר בראש-השנה היא ממש כמו בימים-טובים![47]
ואם הראשונים הסכימו וחייבו לאכול בשר ביום זה, ודאי שהאחרונים יאשרו זאת. וכך אנו מוצאים לרבותינו האחרונים המתירים בשופי – ואף מחייבים – אכילת בשר בראש-השנה. ויותר מכך, ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), מחדש, שאכילת בשר ביום זה (שהוא מכלל חובת ה’שמחה’) היא יותר חיובית מיום-טוב הראשון של סוכות! ואלו דבריו: “הוי יודע, שהיום הזה הוא אחד מהארבעה פרקים שמשחיטין בו את הטבח. שמע מיניה, שמצוה לאכול בשר בראש השנה ולשמוח בו יותר מיום-טוב-ראשון של סוכות”[48].
ודברים חריפים כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), בעל ‘יפה ללב’, מהם אנו לומדים על חשיבותה של אכילת בשר ביום זה:
דקיימא לן, דאין שמחה אלא בבשר בהמה, לכן יש לאכול בו [=בראש-השנה] בשר בהמה כמו בשאר ימים-טובים… ואם מצינו לרבין חסידא, הרב חיד”א… שכתב: בראש-חודש אב נהגנו לאכול בשר לכבוד ראש חודש, קל-וחומר הדברים שמן הדין יש לאכול בשר בראש-השנה… דאיכא תרתי לטיבותא, כבוד יום-טוב וכבוד ראש-חודש. ולבי אומר לי, דמי שנוהג לאכול בראש השנה ומענה נפשו מבשר ושאר מאכלים טובים שראוי לאכול בו ביום, עובר על ‘בל תוסיף’, דכתיב (ויקרא יג כז): ‘אך בעשור לחודש וגו’, ועניתם את נפשותיכם’, דמילת ‘אך’ הוא למעט, שדווקא בעשור בו הוא דיש לענות נפש, ובא לאפוקי ראש-השנה [ש]בתחילת החודש, דאין לעשות בו שום עינוי כלל[49].
כך אנו שומעים שנהגו בפועל בתקופת האחרונים. ר’ יעקב קאסטרו (מצרים, רפה-שעב), בהגהותיו על ‘ארבעה טורים’ מעיד על מקומו: “ואוכלים בשר שמן, ואומרים: ‘תתחדש עלינו שנה שמינה'”[50]. ואילו ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’ (פולין ובוהמיה, רצ-שעב), מספר על מנהג פולין-בוהמיה: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה כדי לאכול מעדנים ולשתות ממתקים לסימנא מילתא לכל השנה”[51]. ועל אותו מקום, מתקופה יותר מאוחרת, אנו שומעים עדות אחרת מר’ שלמה מחלמא (פולין, תעו-תקמא), בעל ‘מרכבת המשנה’, כותב: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה”[52]. ומקיים את דבריו ר’ ברוך יהודה בראנדייס (בוהמיה ואשכנז, תקטו-תקפה), בעל ‘לשון חכמים’: “ונוהגים לאכול בשר שמן”[53]. על המנהג במדינות ליטא ורוסיה לפני כמאה וחמישים שנה אנו יודעים מר’ אברהם דאנציג (ליטא, תקח-תקפא), בעל ‘חיי אדם’, הכותב: “אוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה, כדכתיב: ‘לכו אכלו משמנים’, והכל לסימן טוב”[54]. ואלו גם דבריו של ר’ יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ‘ערוך השלחן’ (רוסיה, תקפט-תרסח): “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה, שתהא חלקנו שמן ומתוק”[55].
ולסיום נציין, כי למרות ששיטת ה’מגיד’ שאין לאכול בשר בראש-השנה מחודשת ולא נמצא לכך סמך מדברי הראשונים, וכאמור, עם-כל-זאת אחד מגדולי הדור שבשלהי תקופת הראשונים, ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’, שנהג לאכול ‘בשר שמן’ ביום זה[56] הקפיד – מחמת סיבה מיוחדת – מאידך גיסא שלא לאכול בשר בקר, היינו, בשר פרה ועגל, כעדות תלמידו ר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’: “ולא אכל בשר פרה ועגלים בראש השנה, משום מעשה העגל”[57].
מקור ידיעות ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’
כהמשך לנושא הקודם בו נידון חידושו של ה’מגיד’ שאמר לר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’, שאין לאכול בשר בראש-השנה, הנהגה הסותרת כמה מקורות מפורשים ולפיכך נזקק ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), לסתור את דברי ה’מגיד’, כי לשיטתו כל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה, וכלשונו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא[58], או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[59]. נתמקד עתה בנושא זה, ואין כוונתי לגלוש לנושאים אחרים, רבים ורחבים, השייכים לנושא ה’מגיד’ בכלל ול’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’ בפרט.
גרעין ויסוד דבריו של ר’ חיים מוואלאז’ין מצויים בדברי ר’ חיים ויטאל (ארץ-ישראל, שג-שפ), תלמידו הגדול של האר”י. הוא מדבר באופן כללי על ה’מגידים’ אך, כמובן, דבריו תקפים גם על ה’מגיד’ שנתגלה לר’ יוסף קארו: “על-ידי עוסקו בתורה או קיומו איזו מצוה… קונה לו פרקליט אחד, ונוצר ממנה מלאך ממש; אך בתנאי, שיקיימנה תמיד וברוב כוונה כהלכתה. ואז, יתגלה אליו המלאך ההוא. וזה ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים ‘מגידים’. אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה, יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע, אמת ושקר”[60].
דברי ר’ חיים ויטאל הועתקו בידי ר’ פנחס אליהו הורוויץ (פולין וגאליציה, תקכה-תקפא), בעל ‘ספר הברית’, ובדרך העתקתו נתבארו הדברים יותר: “אם עוסק בתורה או במצוה ההיא לשמה ושלא לשמה, ויש בה איזו פניה, או שלמד אותה התורה בשבושים, או המצוה אינה כהלכתה בכל פרטיה – יש תערובות רע באותו המלאך, אם מעט אם הרבה, כפי רוב הפניה או השבושים או חסרון פרטי הלכות המצוה; וכן בדבריו יש תערובת שקר, אם מעט אם רב, כפי רוב הרע שבמלאך”[61].
אלו ואלו דיברו על ה’מגידים’ באופן כללי ולאו דווקא על אותו ‘מגיד’ שחזה ר’ יוסף קארו. אולם ר’ יעקב צמח מכוון את אותם הדברים כנגד ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’, ואלו דבריו שנאמרו כהקדמה ל’ספר המגיד’ [הוא ‘מגיד משרים’] שהעתיק לעצמו:
ויש ‘מגידים’ אמתיים לגמרי, והם הנעשים מן התורה ומן המצות הנעשית בשלמות. ויש ‘מגידים’ משקרים במקצת, כי אף-על-פי שהוא נעשה מצד הקדושה, עם כל זה האדם גרם לו אם היה איזו בחינה רעה או דבר שקר באותה תורה או מצוה שעשה – אותו המלאך הנברא ממנה, כלול טוב ורע, והטוב שבו אומר דברי אמת, והרע שבו אומר דברי שקר… והנה כפי הנזכר, אין להקשות על ה’מגיד’ למה אמר לפעמים היפוך הדין או הזוהר או הרב זלה”ה. ודי זה למבין דבר אמת[62].
והם הם דברי ר’ חיים מוואלאז’ין.
וכך גם מביא ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), בשם ר’ יצחק לוריא, האריז”ל (ארץ-ישראל ומצרים, רצד-שלב): “וכבר העיד האר”י ז”ל, שאפילו ה’מגידים’ הקדושים אינם נקיים מטעות, וכתוב (איוב ד יח): ובמלאכיו יָשִׂים תָּהֳלָה’, ואין משגיחים אף בבת-קול לשונות אפילו קוצו של יו”ד [מ]תורה שבכתב ושבעל-פה…”[63]. והשווה גם לדברים שהביא בשם אביו, ר’ צבי אשכנזי, ה’חכם צבי’ (מורביה וגאליציה, תיח-תעח): “אבי מורי החסיד זצ”ל היה אומר: הרב ‘בית יוסף’ היה למדן יותר גדול ממגיד שלו”[64].
וזו הסיבה שר’ אברהם ישעיה קרליץ, ה’חזון איש’ (ליטא ובני-ברק, תרלט-תשיד), לא חשש לפסוק בענין מסויים כר’ יוסף קארו אלא כבר-פלוגתא למרות שה’מגיד’ אמר ל’בית יוסף’ שהלכה כמותו באותו ענין, כי “ה’מגיד’ של ה’בית יוסף’ הוא גם כן ‘בית יוסף’!”[65], כלומר, “‘מגיד’ הנשלח מישיבה של מעלה לכאן, הוא משורש נשמתו ודרגתו של זה אשר אליו נשלח”[66]. ואם ניתן לסבור כבר-פלוגתא של ה’בית יוסף’ אין הסכמתו של ה’מגיד’ מעלה או מורידה.
לאור כל זאת שאלתו של ר’ יחיאל יעקב וויינברג (ליטא-שוויץ, תרמה-תשכו), בעל שו”ת ‘שרידי אש’, מקבלת תשובה ברורה. הוא פנה לחברו ושאל: “האם ידוע לך ספר המטפל בספר ‘מגיד משרים’ לה’בית יוסף’ ועל הסתירות שבינו לבין ה’שלחן-‘ערוך’ בכמה דינים?”[67]. והדברים ברורים.
הערות
1 בעוד שכל הדנים בדברי ה’מגיד’ שיובאו להלן, שקלו וטרו על איסורו לאכול בשר, עיקר דיונו של ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, הוא באיסורו לשתות יין. הוא סובר, שאין כוונתו לאסור את שתייתו ב’קידוש’, ואלו דבריו: “עיין ב’מגן אברהם’ בשם ‘מגיד משרים’ למרן הבית יוסף, דאין לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה. ועל כל פנים, לא היה כוונתו על יין ד’קידוש’… רק על סעודת יום-טוב של בשר ויין המחוייב בשארי ימים-טובים” (הגהות הירושלמי, מועד קטן פ”ג ה”ו, ירושלים תשמ, עמ’ רכו).
2 הפסוק: “וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ…”.
3 אלא ‘ושתו ממתקים’. ראה לעיל, הערה 2.
4 מגיד משרים, פרשת נצבים (אור ליום שבת, כה אלול), מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, עמ’ 359-360.
5 מגן אברהם, ר”ס תקצז.
6 מקור חיים, או”ח, ר”ס תקצז.
7 חמדת ימים, חלק ימים נוראים, איזמיר תצא, דף לג ע”ג.
8 לשון פירוש ר’ עובדיה מברטנורא, שם, משנה ג. והעתיק מפירוש רש”י, חולין פג ע”א, עיי”ש.
9 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צד-צה. ומשם הביאם ד’ אליאך, כל הכתוב לחיים, ירושלים תשנה, עמ’ קמג-קמד, אות ט; הנ”ל, הגאון, ב, ירושלים תשסב, עמ’ 522, הערה 78.
10 שו”ת יהודה יעלה, או”ח, סי’ קסג.
11 ומשם הובא בשבת קמח ע”ב.
12 כך העירו ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, או”ח, ר”ס תקצז, בשם ‘חכם אחד’; ר’ צבי פסח פרנק, מקראי קודש, ירושלים תשנו, ימים נוראים, סי’ יח, עמ’ יח; ר’ ראובן מרגליות (גאליציה וארץ ישראל, תרן-תשלא), נפש חיה, ר”ס תקצז.
13 אדני פז, או”ח, ר”ס תקצז, אלטונה תקג, דף כח רע”ג.
14 בית מאיר, או”ח, ר”ס תקצז, יוזעפאף תרלו, דף צד ע”ב.
15 רוב המתרצים ידעו רק מקור אחד הסותר, לכאורה, לשיטת המגיד, ולפיכך באו ליישב רק את המקור אותו הם ידעו. אך לא חילקתי בכך, כי כל אחד מהתרוצים דלהלן מיישב גם את שאר המקורות התמוהים.
16 כך הביא בשמו ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר, שם (לעיל, הערה 9), עמ’ צה.
וראה מגיד משרים, מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי (‘הערה קצרה מסביב לספר הקדוש’), מה שלמד מדברי ר’ חיים מוואלאז’ין לענין ה’סיוע הרוחני’ שניתן לכל אדם ואדם.
17 ראה לעיל, ליד הערה 4, ושם הובאו דבריו המלאים.
18 הגהות בן אריה על שו”ע, או”ח, ר”ס תקצז; נדפס בסוף שלחן ערוך, מהדורת מכון ירושלים.
19 רמ”מ קרענגיל (מהדיר), שם הגדולים השלם (לחיד”א), ב, הגהות שארית ציון, מערכת מ, ס”ק מז, פאדגורזע תרצ, עמ’ 234-235.
20 ראה לעיל, ליד הערות 5-6.
21 הארכתי בענין זה להלן/לעיל, פרק…
22 משניות אלו הובאו לעיל, ליד הערות 8, 11. הערה זו העיר ר’ יחיאל מיכל היבנר (גאליציה, תקצד-תרסז), שו”ת משכנות הרועים, ח”א, סי’ א, לעמברג תרנה, דף י ע”א. ראה שם.
23 כך מיישב ר’ יעקב יהושע פאלק, ה’פני יהושע’ (גאליציה ואשכנז, תמא-תקטז), פני יהושע, קונטרס אחרון לכתובות ה ע”א. הובאו דבריו בשו”ת משכנות הרועים, שם (לעיל, הערה 22). והסכימו לכך אחרונים נוספים, ראה: ר’ שלמה קלוגר (פולין וגאליציה, תקמו-תרכט), ספר החיים, או”ח, ר”ס תקצז, ירושלים תשסד, עמ’ תתקצג; ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, סי’ תקצז, סעיף א; ר’ נחמן כהנא מספינקא (הונגריה, נפטר בשנת תרסד), ארחות חיים, סי’ תקצז, סעיף א, ס”ק א.
24 מהרש”א, חידושי אגדות, ביצה טו ע”ב, ד”ה ‘בעלי מארה’.
25 ראה: תוס’, עבודה זרה, ד”ה ‘ערב יום טוב’.
26 ר’ ירוחם ליינער, מאמר זהר הרקיע, בתוך: ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר (לעיל, הערה 9), עמ’ קמח-קמט.
אמנם כמובן, שלסוברים שיש לקיים את מנהג ה’סימנים’ אף ביומו של ראש-השנה, אין התרוץ הנוכחי עולה יפה. על שיטה זו, ראה לעיל, פרק…
27 הרב עקיבא אריה יצחק, שדי יער, הוספות ומילואים, סי’ לט, ירושלים תשנח, עמ’ רמב.
28 עוד בענין איסור אכילת הבשר שציוה ה’מגיד’ לר’ יוסף קארו וסתירתו למקורות מפורשים המתירים ומחייבים זאת, ראה: ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), יפה ללב, סי’ תרצז, ס”ק א; ר’ חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון, תקצג-תרסה), שדי חמד, מהדורת פרדימן, כרך ט, מערכת ראש השנה, סי’ ב, אות ג; ר’ חיים צבי עהרענרייך (סלובאקיה-הונגריה, תרלג-תרצז), קצה המטה (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ תקפג, ס”ק ז; ר’ מרדכי שפילמן, תפארת צבי, ה, ניו-יורק תשנט, עמ’ קצו; מגיד משרים, מהדורת הרב בר-לב, פתח תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי; הרב י”ל קלירס, ‘עניני הלכה שבספר ‘מגיד מישרים’ למרן הבית יוסף’, צפונות, ט (תשנה), עמ’ לא; הרב יששכר דובער שוורץ, מנחת דבשי, אנטוורפן תשסז, עמ’ ריג, עמ’ ריח.
29 צ”ל: ושחקרתם. ראה: י’ ברודי (להלן, הערה 30), עמ’ 305, שינויי נוסחאות, הערה יב.
30 ספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז. והובאה גם (בשם ‘תשובות הגאונים’!), בשינויים קלים ובלתי משמעותיים, באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז; מרדכי, יומא, סי’ תשכג. תשובה זו, בשינויי סגנון, נדפסה על-פי כמה עדי נוסח אצל י’ ברודי, תשובות רב נטרונאי גאון, א, ירושלים תשנד, עמ’ 305-306.
31 רש”י, עבודה זרה ה ע”ב, ד”ה ‘כן לראש השנה’.
32 תוספות רי”ד, עבודה זרה שם, ד”ה ‘בארבעה פרקים’.
33 בית הבחירה, חולין פג ע”א: “צריך להודיע לזה, שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט, מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילים להרבות בסעודה, וסתם הלוקחים – לשחיטה הם לוקחים, ואלו הם: ….וכן בערב ראש השנה, לסימן טוב, ולכבוד החג”.
34 פירוש ר’ יהונתן מלוניל, חולין שם: “ערב ראש השנה מרבין בשמחה לסימן שישמחו בו כל השנה כולה”.
35 נמוקי יוסף, חולין שם: “בארבעה פרקים [אלו] דרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקחה אלא לשוחטה מיד… [וגם] ראש השנה, מרבין בשמחה, לסימן שישמחו כל השנה”.
36 ספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד, ב, פרשת מסעי, אות ה, מהדורת י”י סטל, ירושלים תשסה, עמ’ תרלח, וראה שם הערות 14-21.
37 פירוש הרוקח על התורה, ג, פרשת בהעלותך, בני-ברק תשסא, עמ’ מא.
38 לא ידוע מתי בדיוק הוא חי, אך ברור שנמנה על חסידי אשכנז מדורו של ר’ אלעזר מוורמייזא או מהדור שלאחריו.
39 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז, ב, פרשת בהעלותך, ירושלים תשס, עמ’ פג.
40 כלומר, במקום לחשב את אות ר’ שב’ראש-חודש’ עבור ראשי-התיבות ‘בשר’, ניתן למנות את ‘ראש-השנה’.
41 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז (לעיל, הערה 39), פרשת ראה, עמ’ קפא.
42 דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר יא ט.
43 משיבת נפש, מהדורת י’ הופמן, ירושלים תשנח, עמ’ רכב.
44 מנהג זה נזכר כבר ב’תשובת קדמונים’ שהובאה בספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז: “מצאתי בתשובת קדמונים: שחקקתם שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות. ראשי כבשים שאנו רגילים לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקב”ה – שהוא ראש לכל – לראש ולא לזנב…”. תשובה זו הובאה (בשם ‘תשובות הגאונים’!) באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז [ותומצתה בקיצור נמרץ בהגהות אשרי, ראש השנה, פרק א, סי’ ה]; מרדכי, יומא, סי’ תשכג [ותורף דבריו הובאו בבית יוסף, או”ח, סי’ תקפג, אות ב].
וראה עוד ספר חסידים, סי’ נט: “ואין לנו ניחוש לסימן אלא במה שאמרו חכמים, כענין שאמרו, בראש השנה יאכלו ראש איל, על שם נהיה לראש…”; אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו: “ויש נוהגים לאכול ראש כבש ודגים… על שם ‘והיית לראש ולא לזנב’; מחזור מכל השנה [עם פירוש ‘מעגלי צדק’], לאחר ערבית ליום ראשון דראש-השנה, סביוניטה שיז-שכ, דף רכה סע”ב [=י’ הרשקוביץ (מהדיר), מעגלי צדק, ירושלים תשס, עמ’ קח]: “ונוהגים לאכול ראש איל” (ענייני הלכה והמנהג שנדפסו שם בשם ‘מעגלי צדק’, לוקטו מפסקי ההלכות שהוסיף ר’ בנימין ב”ר מאיר הלוי להמחזור הגדול מכל השנה, שאלוניקי שי, אשר משקף את המנהג האשכנזי שעל אדמת איטליה”. ראה לעיל, פרק…, אות…, הערה .
כך נהג מהר”ם מרוטנבורג, ראה תשב”ץ, סי’ קיח: “מהר”ם ז”ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ראש השנה ראש של איל, זכר לאילו של יצחק” [מנהגו של מהר”ם מרוטנבורג הובא בהרבה ראשונים, לדוגמא, ראה: אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו; טור, או”ח, סי’ תקפג, ומשם לספר מנהגים דבי מהר”ם ב”ר ברוך מרוטנבורג, ענין ראש השנה, מהדורת י”ש אלפנביין, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 40].
וגם מהרי”ל נהג כיוצא בכך. ראה ספר מהרי”ל – מנהגים, הלכות ראש השנה, אות ח, ירושלים תשמט, עמ’ רעז: “דרש מהר”י סג”ל, דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל, זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג, לאכול בשר הראש עם דבש”.
ואף ר’ ישראל איסרלין, בעל ‘תרומת הדשן’, נהג כך: “ובכל פעם שאכל בשני ימים בראש השנה… ומיד אחר כך אכל מראש של איל בלא לחם, וטובל בדבש” (לקט יושר, א, עמ’ 129).
בפרובאנס (דרום צרפת) נהג כך כל הצבור. ראה טור, או”ח, סי’ תקפג: “ובפרובינצא נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש והריאה, לומר, נהיה לראש ולא לזנב…”. ומשם העתיקו, בשינויים גדולים, ר’ אייזיק טירנא, ספר המנהגים, ענין ראש השנה, עמ’…, וכפי שכתוב בסופו ‘הכל מ[טור] אורח חיים’. והשווה ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, עמ’ שד-שה, המעיד על אותו מקום – פרובאנס: “יש לי סמך למנהג פרובינצא לקחת כל עינייני חידוש ולתת על השלחן בלילי ראש-השנה לסימנא טבא לכל שנה הבאה, ראש כבש – שיהיו לראש ולא לזנב… ומנהג אבותינו תורה היא”. שכאן הוא מזכיר מנהג להניח על השלחן ראש כבש ועדיין איננו יודעים שהם אכלוהו. אולם נראה, שאין לטעון שבתקופת ‘ספר המנהיג’ היה מקובל רק להניחו על השולחן, ומספר דורות לאחר מכן – בתקופת ר’ יעקב בן הרא”ש, בעל ה’טור’ – שינו את מנהגם ואכלוהו. כי הנאמר ב’מחזור ויטרי’, שקדם מעט ל’ספר המנהיג’, תואם לדברי ה’טור’. ראה מחזור ויטרי, א, סי’ שכג, עמ’…: “מכאן נהגו בני צרפת, לאכול בראש השנה תפוחים אדומים. וכן בפרוונצא, אוכלים ענבים לבנים ותאנים לבנים וראש כבש… לסימן טוב לכל ישראל”.
האחרונים שהכירו את מנהג אכילת ראש כבש בראש-השנה בעיקר מהגהת הרמ”א ל’שלחן ערוך’ (סי’ תקפג, סעיף א) שהביא את דברי המרדכי, יומא, שם, כבר העירו שמנהג זה נוגד לדברי ה’מגיד’, ראה: ר’ מאיר סולובייצ’יק (ליטא), המאיר לארץ, חידושים על טור ושו”ע או”ח, סי’ תקצז, סלוצק תרעא, דף מח רע”ב; ר’ ישראל חיים פרידמן (טשכוסלובאקיה, תריב-תרפב), ליקוטי מהרי”ח, ג, [סדר תפלת מנחה דר”ה], ירושלים תשסג, דף פא ע”ב, ראה בדבריהם.
45 לקט יושר, א, עמ’ 129. אך ראה להלן בפרק הנוכחי, אות ג, ליד הערה 57.
46 ר’ יצחק הרשקוביץ (מהדיר), פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, סי’ נח, ברוקלין תשמח, עמ’ טו. ונדפס שוב מאותו כתה”י על-ידי י’ אלבוים, תשובת הלב וקבלת יסורים, ירושלים תשנג, עמ’ 233.
מהרש”ל השני חוזר על דבריו בסיומו של ה’סדר תשובה’: “ולא תאכל בשר… רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, … ושני ימים ראש השנה” (פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, שם, עמ’ יז; י’ אלבוים, שם, עמ’ 236).
47 אגב, כך גם פסק בדורינו ר’ שלמה זלמן אוירבאך (ירושלים, תרע-תשנה). ראה הרב נ’ סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ’ ריב: “אין חיוב גמור לאכול ביום-טוב בשר בהמה. הרב [=ר’ שלמה זלמן אוירבאך] סיפר לי, שהוא עצמו כן אוכל בשר בהמה ביום-טוב. ומי שנוהג כך בכל יום-טוב, הוא הדין לראש השנה”. וכך גם אצל: הרב ט’ פריינד, שלמי מועד, פרק ח (ליל ראש השנה), ירושלים תשסד, עמ’ ל.
48 סידור שערי שמים, ב, שער שביעי, שער הצאן, חודש אלול וערב ראש-השנה, אות עב, מהדורת י’ וינפלד, ירושלים תשנג, עמ’ רטו.
49 יפה ללב, או”ח, סי’ תקצז, אות א.
50 ערך לחם, או”ח, סו”ס תקפג. נדפס ב’שלחן ערוך’, מהדורת מכון ירושלים, שם, על הגליון.
51 לבוש החור, סי’ תקפג, סעיף ב.
52 שלחן תמיד, הלכות ראש השנה, סי’ ג, אות א, ירושלים תשסד, עמ’ קסג.
53 לשון חכמים, או”ח, סי’ כא, פראג תקעה, דף סא ע”א.
54 חיי אדם, כלל קלט סעיף ו.
55 ערוך השלחן, סי’ תקפג, סעיף ב.
ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, נהג לאכול בשר בהמה אפילו ביום שני של ראש-השנה: “בסעודה זו של יום שני דראש-השנה הקפיד שיהיה לו כזית בשר בהמה כמו שאר יום טוב” (יחיאל מיכל גולד, דרכי חיים ושלום, ענין ראש-השנה, אות תשלא, ירושלים תשל, עמ’ רמב).
56 ראה לעיל בפרק הנוכחי, אות ב, ליד הערה 45.
57 לקט יושר, א, עמ’ 129.
58 כוונתו למשנה, חולין פ”ה משניות ג-ד, מהם עולה שנהגו לאכול בשר בראש-השנה, ראה לעיל, פרק…, אות א, סביבות הערה 8.
59 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צה.
60 שערי קדושה, חלק ג שער שביעי, ירושלים תשמה, עמ’ צט.
61 ספר הברית, חלק ב, מאמר יא פרק ד, ירושלים תשמא, עמ’ 310.
62 כת”י בניהו. הפיסקה המצוטטת הובאה אצל: מ’ בניהו, יוסף בחירי, ירושלים תשנא, עמ’ שצג-שצד.
63 מטפחת ספרים, פרק ה (‘הערות על ספר הזוהר וחלקיו’), ירושלים תשנה, עמ’ נח. ולדבריו כאן תבין מה שכתב שם להלן, פרק ט (‘הערות על עדות ר’ יצחק דמן עכו’), עמ’ קמב: “ואין ערך לדברי ספר ‘מגיד מישרים’ אל עצמת חכמת האר”י…”. כי בעוד שה’מגידים’ לפעמים אינם דוברים אמת וטועים, האריז”ל זכה ש”נשמות צדיקים ונביאים מגן-עדן גילו לו אותן הסודות העמוקות הנשגבות” (שם, עמ’ קמג).
64 תורת הקנאות, סי’ ח (‘חקירה בענין המגידים בכללן’), אלטונא תקיב, דף מח ע”א.
65 ר’ צבי יברוב, מעשה איש, א, בני ברק תשנט, עמ’ קיט. וכך אצל א’ קורמן, אגדה ומהותה, עמ’ 120 בהערה.
66 כך ביאר ר’ יואל קלופט, אליו ה’חזון איש’ אמר את דבריו אלו. ראה: ר’ צבי יברוב, שם.
67 כתבי ר’ יחיאל וויינברג, א, סקרנטון תשנח, עמ’ קכט.
