By:
Eliezer Brodt

Severalweeks before Purim, one can already see children of various ages playing with cap guns and other loud noisemakers. All of this is done in the spirit of preparing for the laining of the Megillah and the noise that will be made whenever the name of Haman is mentioned—sort of like reviewing the halachos of Yom Tov 30 days before the chag!

On a more serious note, what are the reasons for the minhag of “banging” whenever the name of Haman is said? In this article I will try to trace some of the sources and their various aspects.[1] This post first appeared last year as an article in Ami Magazine; the current version contains many additions to that article. A much more expanded version of this article will appear in Hebrew (IY”H) in the future.

According to the Yerushalmi, one should say “arur Haman ubanav,” Haman and his children should be cursed, but it does not specify when. It then mentions that R’ Yonasan would curse Nevuchadnetzar after he was mentioned during the Megillah.[2] However, in Masechtas Sofrim, where this is also brought down, it says that “arur Haman ubanuv” was said after the Megillah was read. From this it is clear that the reason for saying this is the pasuk in Mishlei, that when one mentions the name of a tzaddik he should say “zecher tzaddik livrachah” and “shem reshaim yirkav” whenever an evil person is mentioned.[3]  Today, the practice is to say “arur Haman ubanav” after the Megillah, during the piyyut Asher Heini[4], and specifically when its most famous stanza is recited, Shoshanas Yaakov.[5] In fact, this might be what the Gemara is referring to when it says one should be intoxicated to the point of not knowing the difference between “arur Haman” and “baruch Mordechai.”[6]

The Manhig writes that in Spain the custom was to say “arur Haman baruch Mordechai” after the Megillah reading. The children in France and Provence had a custom to write Haman’s name on the bottom of rocks and bang them together in fulfillment of ““shem reshaim yirkav.”[7] From this source it would appear that this was done specifically by children and each and every time Haman’s name was mentioned.

Rav Aharon Hakohen Miluneil (d. 1330) in his work Orchos Chaim adds that the children of France and Provence did this for the additional reason of fulfilling “macho timcheh es zecher Amalek,” but does not specify when this was done. It appears that this was simply a custom that was done on Purim although not necessarily during the Megillah, reading. [8]

The Avudraham mentions the custom from the Manhig and adds that there is a source in the Midrash saying that one should erase Amalek from wood and stones.[9]

The Sefer HaAsufot cites another Midrash (which we don’t have) to show that the children banged on the wall when Haman’s name was mentioned.[10]  The Shibolei Haleket writes that some people in Italy had the custom of stamping their feet, banging stones and breaking pots, after which everyone would get up and thank Hashem for saving the nation;[11] he writes that while it is not obligatory, it is a good custom. It appears that this was done by everyone, not only the children.

From the Sefer Hatadir, it appears that “children who were zealous to do mitzvos” would break pots when Haman and Zeresh were mentioned.[12] It seems from both of these Italian sources that it was not done during the Megillah reading, but neither gives a reason for this custom.

In yet another Italian source, the Machzor Kiminhag Roma printed by Soncino in 1485-1486, we find that they would
smash pots when the piyyut was recited after the Megillah, but during the Megillah laining they would stamp their feet, clap
their hands and make other sounds. It’s also clear that this was done by everyone.[13]

A bit later, R’ Yehudah Aryeh Modena (1571-1648) wrote about Italy that some would bang when Haman’s name was said.[14]

R’ Zalman of St. Goar, in his work Sefer Maharil, writes that he observed that his Rebbe, the Maharil, did not bang when Haman’s name was said.[15] The Rama brings this down in his Darchei Moshe.[16] Various Acharonim have different explanations as to why the Maharil did not bang.[17] There is, however, a manuscript written by the Maharil’s son saying that his
father did indeed bang when Haman’s name was mentioned.[18]

R’ Avraham Saba writes that some have the custom to bang two stones together, based on the words “vehayah im bin hakos harasha,” as the final letters of the first three words spell Haman[19]. This remez is also brought by the Sifsei Kohen Al Hatorah[20], Minchah Beilulah[21], Levush[22] and Mateh Moshe.[23]

The Rama writes that there was custom among children to make a picture of Haman or write his name on wood or rocks
and erase them in fulfillment of “macho timcheh” and “shem reshaim yirkav.” From this they developed the custom of banging during the Megillah reading, and one should not abolish or belittle any custom because there was a good reason for it being established.[24] In Darchei Moshe he writes that his source is from the Manhig as quoted by the Avudraham.

In the very popular Yiddish book by R’ Shimon Ginsburg, first printed in 1590, we find the custom of the children “banging”[25]. Similarly, the Levush also writes that we should keep this custom, as does the Magen Avraham.[26] The Levush then says that when Haman’s name is mentioned one should actually say “shem reshaim yirkav”[27]. At first glance this appears to be a big chiddush, as talking during the Megillah reading is a hefsek. The Mishnah Berurah[28] and Rav Moshe Feinstein conclude that one should not say this during the Megillah.[29] However, after quoting the Levush, the Magen Avraham writes “see Midrash Rabbah about Nevuchadnetzar”.[30] The Magan Avrhom is referring to the Medrash we quoted in the beginning, of Esther which says R’ Yonasan would curse Nebucadnetzar after it was mentioned during the Megilah. So from this Medrash we see clearly that during  the Megilah reading he would say this and he would not wait for after the Megilah. This supports the Levush.[31]

R’ Avraham Klozner writes that the reason children bang rocks together is that they do not know how to say “shem reshaim yirkav, Whereas the adults say that during the Megillah”.[32] The anonymous comments, in Sefer Haminhagim of Rav Isaac Tirina writes the same.[33]

R’ Binyamin Halevi writes in the Machzor Maagalei Tzedek (first printed in 1550) that he is opposed to these customs,
as well as the burning of a mock Haman in effigy. Not only do they cause a great disturbance in shul, but we live among non-Jews who are constantly looking for reasons to attack us. In other words, these minhagim are dangerous and should be abolished, as was done with other customs.[34]

To illustrate how these things can get out of control, R’ Eliyahu Capsili describes an incident that occurred in Crete in 1545 when a firecracker went off and caused utter pandemonium in shul. A takanah was subsequently made forbidding this kind of thing on Purim.[35]

R’ Avrohom Chaim Naeh writes about Yerushalayim in the 1940’s :

הרמ”א כתב על מנהג הכאת המן דאין לבטל שום מנהג… אבל המנהג היה להכות בעצים, ויומא כי האדינא חידשו להם הילדים מנהג חדש שמכין עם כדור פולווער [חומר נפץ], שנשמע קול יריה והפולווער הזה מוציא עשן מסריח ומחניק, עד שאי אפשר כלל לעמוד בבית הכנסת. העשן נכנס בגרון הקורא, וקולו נעשה צרוד, ובקושי אפשר לו להמשיך הקריאה, וכן הצבור סובלים מחוסר אויר, ומצפים מתי יגמרו הקריאה. בודאי חובה לעקור המנהג של היריות שעת הקריאה, דזה אינו מנהג וותיקין ועל דבר זה צריך לעמוד לפני הקריאה בכל תוקף, ולהוציא מידם כלי היריות [קצות השלחן, הערות למעשה, עמ’ קמו אות ה].

Another reason to refrain from banging is found in the Shelah Hakadosh, which is that it simply makes too much noise and people can’t fulfill the obligation to hear the Megillah.[36] The Pri Megadim writes something similar, that it confuses people.[37]

Another early source opposed to banging R’ Shmuel Portaleone (1570-1648).[38] One of his concerns was that the non-Jews would make fun of us.

The Seder Hayom (1599) writes that it’s not proper to make a ruckus in shul but if it’s being done by small children there’s no need to be concerned, due to simchas hayom.[39]

In Egypt and in London[40] (1783) they abolished the noisemaking completely.[41] Rabbi Avraham Levinson in Mekorei Haminhaghim[42] and R’ Ovadiah Yosef[43] were also for abolishing it. Similarly, Rav Yosef Henkin writes that the banging should be stopped during the actual Megillah laining.[44]

Rabbi Chaim Benveniste (1603-1673) in his work Sheyarei Knesses Hagedolah writes that in Izmir the chazzan would say the names of Haman and his children very loudly so the children would hear it and bang on the floor;[45] this was the intention of the Orchos Chaim. The banging was only done this one time during the Megillah. However, it’s worth pointing out that eventually the banging was abolished completely in Izmir.[46]

Rabbi Yuzpeh Shamash (1604-1678) of Worms writes that noise was made only when the Haman of “asseres bnei Haman” was said.[47] The Mekor Chaim writes the same but adds that woman and children did stamp their feet when Haman’s name was mentioned.[48] The Ben Ish Chai writes that the community would bang when “asseres bnei Haman” was read in Bagdad, but he himself would stamp with his foot after the first and last Haman.[49]

R’ Avrhom Chaim Naeh writes:

בעיה”ק חברון ת”ו, שהצבור היו אומרים עשרת בני המן לפני שהבעל קורא אומרם, ובזמן זה היו התינוקות מכים, ואחר כך אומרם הקורא מתוך המגילה. ויש לומר, דמשום זה זכו עשרת בני המן שהציבור יקרא אותם תחלה, כדי שיוכלו לספוג המכות, דבזמן שהקורא אומרם אי אפשר להכות כיון שצריך לאמרם בנשימה אחת [קצות השולחן, הערות למעשה, עמ’ קמו].

We find a few sources showing that attempts were made to abolish the minhag but for the most part they were unsuccessful.

In her memoirs, Pauline Wengeroff (b. 1833 in Minsk) wrote: “Whenever the hateful name of Haman was heard the men stamped their feet and the young people made an uproar with shrill graggers. My father was irritated by this and forbade it but it was of no use; every year people did it again”.[50] Her father was R’ Epstein, a talmid of R’ Dovid Tevel, author of Nachalas
Dovid who was a talmid of R’ Chaim Volozhiner.[51]

R’ Yosef Ginsburg writes that it best to bang only when Haman’s name is mentioned with his father’s, as done in communities in Lita and Rasin.[52]

In a memoir written describing Kovno the author relates how a local talmid chacham unsuccessfully tried to convince the children not to throw firecrackers during the Megillah laining.[53]

In a letter written in Telz in 1915 R’ Avraham Eliyhau Kaplan notes that Purim has passed and the children have already made their disturbances with their graggers.[54]

According to the Orach Hashulchan, one should make sure that the noise does not get out of control; otherwise it is preferable to hear the Megillah at home with a minyan.[55]

Still, it appears that for the most part, the minhag remained.

R’ Yair Chaim Bachrach writes:

כלי נקישה שעושין לתינוקות לנקש כמו בפורים יזהר גדול מלטלטלו, אבל ביד התינוקות אין מוחין, כ”ש כשחל פורים ביום א’ כשהולכין בערב לבה”כ [מקור חיים, סי’ שמג]

This appears to be some sort of noise maker.

R’ Yakov Emden brings down that his father the Chacham Tzvi used to bang with his feet when Haman’s name was said during the Megilah.[56]

In the cynical, anonymous, satire Ketav Yosher, first printed in 1794 (and attributed to Saul Berlin), we find one of the Minhaghim he makes fun of is the banging by Haman.[57]

In 1824 a parody called the Sefer Hakundos (trickster) was printed in Vilna. This parody was written by a maskil as a vicious attack on the Jews of the time poking fun at many things. The plus about this parody is we get a very interesting glimpse into Jewish life in those days.[58] When discussing Purim he writes “He (the trickster) must bang with all his strength for a long time every time Haman’s name is mentioned until he is either thrown out or quieted down. If he gets thrown out due to his long
banging even better and he must scream welcome when Haman’s name is said”.

See here what On the Main line brings about New York in 1841.

In a very informative Memoir describing life in Lithuania in the 1880’s the author describes: “We all went to the Synagogue equipped with our Haman Dreiers… and each time the reader of the Megillah… mentioned the name haman the nosie of the rattles was deafening”.[59]

In a diary describing Russia in the 1890s the author writes: “At every mention of Haman’s name there are general cries while the children howl and make as much noise as possible with graggers…the adults beat their pews with sticks as a token of their desire to beat Haman”.[60]

S. Ansky writes in his memoirs of World War One: “On Purim I went to Synagogue to hear the reading of the book of Esther. At the the mention of Haman’s name the children traditionally make noise say by clapping but when these children tried to clap, though very softly, their frightened parents hastily shushed them. Why didn’t they let the children make noise? I asked somebody afterword. Someone might object he stammered. Try and prove that they meant the ancient Haman and not the present one.”[61]

R’ Elayshiv, zt”l, never stopped the crowd from making noise but he himself did not.[62]

In a letter written by John Greenhalgh in 1662 to a minister friend of his we find the following description of his visit to a shul: “My Rabbi invited me afterward to come and see the feast of Purim which they kept he said for the deliverance from Haman’s conspiracy mentioned in the Book of Esther in which they use great knocking and stamping when Haman is named”.[64]

In the Present State of the Jews (1675) Lancelot Addison writes: “Both the women and children…at the naming of Haman make a hideous noise with their hands and stamping with their feet.”

Johann Eisenmenger (1654-1704) writes that “the boys… clench their fists and strike them together, and hissing at the name of Haman make a mighty noise”.[65]

In the Ceremonies of the Present Jews (1728) we find: “They clap their hands or beat the benches to signify that they curse [Haman]”.[66]

In the book Religion, Ceremonies and Prayers of the Jews the pseudonymous Gamaliel Ben Pedazhur (1738) writes: “All the Jews, young and old, stamp their feet on the floor… the children generally have hammers with them at the synagogue… this
is done by way of rendering [Haman’s] memory as obnoxious as they can.”

Hyam Isaacs in Ceremonies Customs Rites and Traditions of the Jews, first printed in 1794, writes (second edition, 1836, p. 89): “and as often as the reader mentions the name Haman… it is customary for the children, who have little wooden hammers to
knock against the wall as a memorial that they should endeavor to destroy the whole seed of Amalek”.

 In his notes, a Christian traveler describes the events of a visit of his in a shul in Jerusalem, he also writes how the kids would make noise with graggers whenever haman’s name was said and the adults would bag with their feet or sticks.[67]

What follows from all this is that according to some Rishonim it ties specifically to Shem Rishoim Yirkav whereas others tie it to Mochoh Timcha Es Zeicher Amalek. According to some it was done specifically by the children; according to others it was also
done by adults. Some sources report it as being done after the Megilah reading; others say it was done during the Megilah reading.

The Rama (S.A. 690:17), after bringing some of the earlier sources for this custom, writes that one should not abolish or make fun of any custom because there was a good reason for its establishment.

It is interesting that the Rama, who brings many customs throughout his work, specifically chose this case to spell out this rule.[68] Two, the Magan Avrohom specifically here (690:22) has a lengthy discussion as to various “halachos” of Minhaghim. The question is, why?

Throughout history there were many who were against the “banging of Haman”. So the question is, what lies behind this Minhag. If we can understand that then perhaps we can better understand the Rama and Magan Avrohom.

To backtrack a bit, the Gemara in Sanhedrin (64b) mentions something about jumping on Purim “k’mashvarta d’puria.” R’ Nissim Gaon and Rashi understand this to be referring to fires that the children made to jump through on Purim. But the Aruch says that it refers to a minhag to make an effigy of Haman that the children would hang from the roofs and burn on Purim, dancing and singing around it.[69] This is mentioned by others such as such as the Orchos Chaim[70] and Avudraham[71] as well as in Mesechtas Purim by R. Kalonymus ben Kalonymus (1286-1328).

Many have also noted that in the year 408 (!) a law was passed banning the Jewish custom of burning an effigy of
Haman on a gallows in the form of a cross.[72]

In Yemen they did not “bang” but fashioned a man out wood, dressed him up and dragged him around the whole day before hanging him in effigy.[73] The same was done in Baghdad[74] and other communities.[75]

Another minhag related to all this; R’ Tzvi Hirsch Koidonover in his classic work Kav Hayashar brings from his Rebbe R’ Yosef MeDubnov that R’ Heschel[76] (known as the Rebbe R’ Heshel) had a custom when he tested out his writing instrument he used to write either the name Haman or Amalek and then he would erase it to “fulfil” Mocho Timcha Es Zeicher Amalek.[77]

The significance of this source is this work was first printed in 1705-1706 in both Hebrew and Yiddish and was printed over eighty times! It was extremely popular amongst all kinds of readers so this custom of R’ Heschel was very famous.

An additional reason for the widespread popularity of this custom was that the Sefer Zechirah from R’ Zecariah Simnar also brings it, first printed in 1709.[78] This work was extremely popular in its time and was printed over 40 times.

It appears that the custom has to do with both Shem Rishoim Yirkav and Mochoh Timcha Es Zeicher Amalek.

But why did they do this?

What follows is an adaptation of Shut Mili D’avos (3:13) by R’ Yisroel Margolis Yafeh, a talmid of the Chasam Sofer, 9 with some additions and elaboration):

The Torah enjoins us to remember what Amalek did to us. The question is how do we go about doing this, and how often do we need to? The Arizal had a custom to say it every day.[79] What is behind this? It’s to remind us how Amalek set out to completely destroy us. But it also represents our other enemies throughout time, even if they are not direct descendants of Amalek.

The Chinuch writes that the reason for this mitzvah is to impress upon us that whoever oppresses us is hated by Hashem and that their punishment is commensurate with their wrongdoing.[80] Doing an action helps us remember. The banging is to help us remember that part of what we are doing is Mocho Timcha Es Zeicher Amalek, when we read the Megilah. Furthermore it takes time to read the Megilah so to constantly remind us, we bang. It’s also to keep us awake during the leining,[81] but even more so, writes R’ Margolis Yaffe, that similar to Pesach where we do many things for the children’s sake, on Purim as well the children were also saved from this decree of Haman. To get them to learn and remember about Purim we do all this, i.e. have them bang etc. Therefore it is not considered a Hefsek to bang or say Shem Rishoim Yirkav.

In various Rishonim we find a custom to say certain Pisukim of the Megilah out loud. The reason given is that it adds to the Simcha[82] while  some add to this that it’s specifically for the children.[83]

On Rosh Hashonah we have a custom to eat various fruits and say Tefilos. Many ask why we do this. Numerous Achronim,[84] when explaining this Minhag point to a Ramban[85] who writes that when an action is done down here it has an affect ‘upstairs’ causing something on earth to happen. To illustrate this a bit better this Ramban is used to explain numerous issues. There is a custom amongst some that when they say Poseach Es Yodecha during Ashrei, where one is supposed to have in mind about asking Hashem for parnasha, they keep their hands open to “receive” the parnasa.[86]

When an action is done ‘down here’ it has an affect ‘upstairs’, thereby causing something to happen in the physical world.[87] When we make noise when Haman’s name is mentioned, it “triggers” Hashem to destroy Amalek and our other enemies. This, R’ Dovid Pardo in his work on the Sifrei writes, is what is behind this Mitzvah of “Remembering what Amalek did to us” and why some say it daily.[88]

Moreover, when R’ Yehudah Hachasid was asked why we bang on the walls when Haman is mentioned, he answered that they do the same thing in gehinom.[89]

Connected to all this is the second reason brought for banging by Haman which is Shem Rishoim Yirkav. The Nezer Hakodesh explains that when evil people are cursed it has a great effect on their punishments in gehinom[90].  According to some this lies behind the reason when referring to Yoshkah we say Yeshu (Yud-Shin-Vav) as it’s the abbreviation of Yemoch shemo Vizichro[91]. With this we can easily understand its connection to Haman and the banging by Haman, all of the above explanations lie behind the custom.

R’ Eliezer Hakalir even wrote a piyyut for Parshas Zachor in which one says “yimach shemo vezichro” after every (other) stanza.[92]

Another reason is found in the Kaf Naki. He writes that we find Jews, children and adults, from all over, bang with sticks and stones for Haman as if he is still alive. He writes that although the Goyim mock us for this, there is a sound reason for all the commotion. The reason is to remind us that Haman and other enemies were destroyed by Hashem, therefore we bang and make a big deal to remind us of this fact and so that the children will learn that if another enemy rises against us, he too will be destroyed.[93]

Perhaps with all this we can understand why the Rama wrote about Minhaghim not to make fun of them; to teach us that even though it appears to not make sense to us, there is more to the story.

פיוטי פורים באשכנז ובצרפת

 מאת גבריאל וסרמן

באשכנז ובצרפת נהגו מימים
ימימה לומר את קרובת הי”ח של הקלירי, “ויאהב אומן”, עם ההרחבות
הקליריות “אזרח בט חוץ – תמימים כרשו ארץ – אותו מבהלת” ו”אספרה אל
חוק – אמל ורבך”, וכן נוהגים עד היום הזה. ובליל פורים אחר קריאת המגילה אמרו
באשכנז וברומא (ואולי גם בצרפת? – צריך לבדוק בכי”י) הפיוט הקדם-קלאסי
“אשר הניא”, וכן נוהגים עד היום הזה באשכנז (אך לא ברומא).

לכן לא היה הרבה מקום פנוי
בתפילות פורים לפייטני אשכנז וצרפת לכתוב פיוטים לפורים.

בהרבה כי”י מנהג
אשכנז (אך לא בכולם) יש מאורה[1]
לפורים, “שיר אל נעלם” (חתום: שמואל), והיא נדפסה בדפוסי שני ענפי מחזור
אשכנז, המזרחי והמערבי; אך ברוב אשכנז המערבית לא נאמרה (לפחות בעת החדשה). בתצלום
כ”י צרפתי אחד (נדמה לי שהיה מנצ’סטר גסטר 733) ראיתי גוף יוצר[2]
לפורים, אך הטקסט היה בלתי קריא בתצלום, וצריך לבדוק בכה”י עצמו. בכ”י
צרפתי אחר, פריס 649, יש פיוט עושה-שלום[3]
לפורים, “שודד הושת בתה” (חתום: שלמ[ה] חז[ק], חסר סטרופה אחת), שנועד
להיאמר בתפילת שחרית (יען כי אין תפילת מוסף בפורים), אחר סיום הקרובה הקלירית,
לפני חתימת הברכה האחרונה של חזרת הש”ץ. יש גם פיוט המעריב “ליל שיכורים
הוא זה הלילה”, שנמצא במחזור ויטרי הנדפס עמ’ 583, שהוא פרודיה של המעריב
המפורסם לפסח “ליל שימורים אותו אל חצה”, אבל אפשר נהגו כמה קהילות צרפת
לאמרו בתוך הברכות, למרות אופיו ההיתולי.

מסתמא היו כמה שירי חול
לפורים, בלשון הקודש ובצרפתית(-יהודית) ובגרמנית (אידיש), ואולי אף בארמית, אבל לא
בשירי חול עסקינן הכא, ומכל מקום צריך עיון.

נראה שפייטני אשכנז וצרפת
הקדישו את מרבית כוחותיהם בעניין זה לפיוטי סליחות לתענית אסתר, שאף היא חלק מחג
הפורים, וכידוע לא היו להם פיוטים קדומים ממורשת ארץ ישראל ליום זה, כיון שלא נהגה
תענית י”ג אדר בארץ ישראל, ומקורו בבבל.

במנהג אשכנז המזרחי הנדפס,
יש שלשה פיוטי סליחות תענית אסתר: “אדם בקום עלינו” לר’ מנחם בר מכיר,
“אתה האל עושה פלאות” לר’ שמעון בר יצחק, ו”במתי מספר” (מסוג
ה”פזמון”, חתום: משלם, ויש לבדוק אם הוא משלם בר קלונימוס; הלשון פשוטה
יחסית). כל שלושת הפיוטים נדפסים אף במנהג המערבי, ונוסף עליהם “אתה האל עושה
פלא” (בֶּר כותב ש”המחבר שמואל”, אך לא מצאתי חתימה), וגם קטע
מפיוט “אוילים מדרך פשעם” מסוג ה”חטאנו”, שלא נכתב במקורו
לתענית אסתר ואין לו קשר לפורים אלא שמיליו האחרונות הן: “בעת הזאת רֶוַח
והצלה” (ע”פ אסתר ד:יד).

בלקט פיוטי סליחות
(שהוציא ר’ אברהם פרנקל מעזבונו של סבו ד”ר דניאל גולדשמידט) יש עוד כמה וכמה
פיוטי סליחות לתענית אסתר, שרובם מתמקדים בסיפור המגילתה: “אזכרה מקדם
פלאך” (סימן לט) לר’ אלעזר רקח; “אשא דעי למרחוק” (סימן עב) לר’
גרשם בר שלמה בר יצחק; “אתה הוא אלהי הראשונים” (סימן פד), חתום: הילל
(בר יעקב?); “אדם וחנף בקום עלינו” (סימן צד, מסוג ה”חטאנו”),
חתום: יהודה; “יַצמח אל הישועה” (סימן קכב, מסוג ה”פזמון”),
חתום: יוסף, שמזכיר את מלחמת יהושע בעמלק ואת תליית המן; “אתהלך קודר”
(סימן שלח, מסוג ה”חטאנו”) אנונימי, שמתחיל במלחמת עמלק וממשיך בסיפור
המגילה.

במחזור נירנברג יש פיוט
הסליחה “אגגי כהעמיק מחשבת זממו”, והוא נמצא (בשינויי נוסח) גם בדפוסי
סליחות כמנהג הספרדים או כמנהג רומניה; עי’ אצל דוידזון אוצר השירה והפיוט
א 401. ולא ברור לי מה מקורו, אם מאשכנז-צרפת ואם מחוצה להן.

בשונה מהתעניות על אבל
חורבן המקדש, תענית אסתר נקבעת לא לזכר אסון אלא לזכר ניצחון, ולכן יש מהסליחות
ליום זה שרוויים אווירת שמחה, כגון “אדם בקום עלינו”, שמזכיר את הצרות
ואת תפילות מרדכי ואסתר כחלק מהסיפור, אבל אין בו תלונות על הצרות, והתפילה לגאולה
בסיומו מתאימה יותר ליום חג מאשר ליום צום: “נס ינוסס כאז לפרסם פלאו מסהידים
/ בעת הזאת ריוח והצלה יעמד ליהודים”; ולוּ ידענו שהוא מיועד כסליחה לתענית
אסתר, היינו חושבים שהוא פיוט הודאה לחג הפורים עצמו.[4]

יש לציין גם שבשבת זכור,
אמרו קהילות אשכנז וצרפת את הקדושתא “אזכר סלה זכרון מעשים” של הקלירי,
ואת גוף היוצר “זכור את אשר עשה” המיוחס לו. בפיוטי הקלירי לשבת זו, הוא
מקפיד להתמקד אך ורק בענייני מלחמת עמלק ומחיית עמלק, ואינו מזכיר את המן או את חג
הפורים אלא פעמיים ושלוש בדרך אגב. וזה בניגוד גמור לפייטני קסטיליה
קטלוניה-פרובנס ויון, שהקדישו הרבה פיוטים לשבת זכור לסיפור המגילה ולהלכות פורים.
(פיוט ה”מי כמכה” הארוך של ריה”ל לשבת זכור, “אדון חסדך בל
יחדל”, שמספר את סיפור המגילה, התקבל כמעט לכל מנהגי אירופה – קסטיליה,
קטלוניה-פרובנס, יון, רומא, ואפילו צרפת – אבל אף פעם לא נאמר באשכנז. וההבדל הזה
בין מנהג אשכנז למנהג צרפת ראוי לציון.) פייטני אשכנז וצרפת לא הרבו לכתוב פיוטים
לשבת זו, כיון שהיו בידיהם פיוטי הקלירי; אך במעט שכתבו לא סרו מתוכנם של פיוטי
הקלירי, דהיינו בשבעתא למוסף “ויבן אומן אומנות” לר’ מאיר בר יצחק
ש”ץ (נדפס באוצר התפילות ויוחס שם בטעות לקלירי), ובפיוט האנונימי
הקצר “זכור וזכור נתאמו” שנועד להשתלב בתוך ברכת “מגן אבות”
בליל שבת (נדפס אצל פליישר, “עיטורי פיוט לתפילת ‘מגן אבות'”, תרביץ
מה [תשל”ו] עמ’ 99).

בסיום: פייטני אשכנז וצרפת
לא הרבו לכתוב פיוטים ליום הפורים עצמו ולא לשבת זכור, אך כתבו כמה וכמה פיוטים
לתענית אסתר, שעסקו בהם בסיפור פורים. ואולי עיון יותר בכתבי היד יגלה עוד ועוד
פיוטים, הן לתענית אסתר והן לפורים והן לשבת זכור.

מאת הרב שלמה הופמן

עורך השנתון ‘ירושתנו’

silhof@neto.bezeqint.net

ירושלים היא כיום העיר היחידה הידועה בבירור כמוקפת חומה מימות יהושע בן נון שקריאת המגילה נעשית בה ביום ט”ו לחודש אדר. עם היציאה מן החומות ובניית השכונות החדשות סביב העיר הישנה, התעוררה השאלה עד להיכן מתפשטת ירושלים – אם להחשיבה כחלק בלתי נפרד ממנה אם מדין “סמוך ונראה”. דיון זה עדיין לא נפשט בשכונותיה הרחוקות יותר של ירושלים – כשבחוד חנית הויכוח עומדת לה שכונת רמות הנעשית בכל שנה ושנה אגודות אגודות. קונטרסים וספרים ללא מספר נדפסו בענין. באחד הספרים שחובר על ידי תושב רמות[1], מציין המחבר בשער הספר את מקום מושבו: “רמות על יד ירושלים” – ומינה אתה כבר למד את דעתו והכרעתו בענין. אמנם בשכונותיה הקרובות לירושלים העתיקה והנמשכות מהן, הוכרע המנהג וההלכה לעשות את יום הפורים בחמשה עשר בו. למול הכרעה זו, ניצב, כדעת יחידאה[2], רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי בעל ‘לוח לארץ ישראל’ הוותיק, אשר קבע בספרו[3] וכך הונצח בלוחו עד עצם היום הזה:

ובנוגע לירושלים החדשה – דע ש”הסמוך ונראה לכרך” באורו הסמוך ונראה לעיר העתיקה. וכל שכונה הרחוקה יותר ממיל מחומת ירושלים מימי יהושע… אין דינן כהכרך…

אף הוא מוסיף ומציין את הגבולות המדוייקים בשטח: ולדעתנו מן בית זקנים הספרדי והלאה למערב העיר (כיום רחוב “גשר החיים” ע”ש הגרימ”ט זצ”ל)… – צריכים לנהוג כבעיירות הספקות… וכמנהל מוסדות עץ חיים ונכסיה – ובכללם שכונת ‘עץ חיים’ העומדת מחוץ לגבולות ירושלים שקבע – עשה מעשה למעשה, ובלוחו – הממשיך לצאת לאור על ידי בנו וכיום ע”י נכדו, מופיעה מידי שנה בשנה ההודעה הקבועה דלהלן:

לידיעת האורחים בירושלים בשכונת עץ חיים (מול התחנה המרכזית בכניסה לירושלם) קורין המגילה בברכה בליל ויום י”ד. תפילת ערבית שעה… תפילת שחרית שעה…

כפי שניתן להבין מכותרת ההודעה, אין מנין זה משמש אלא את “האורחים בירושלים”, וכבר העירו והעידו כי: “גם שם כמדומה שאין אחד מבני המקום גופא מעיז לברך, אלא אחד הבא מעיר פרוזה וחוזר לשם בלילה וחוזר ובא למחרת בבוקר”[4]. רש”י זוין בדברי בקרותו על הלוח תמה וכותב: “יש להתפלא על המחבר: כל שנה ושנה הוא חוזר ומפרסם דעתו זו בלוחותיו, בשעה שהוא רואה ויודע שלמעשה נוהגים אחרת. כל ירושלים החדשה קוראת בט”ו”[5].

באוירת הימים, יובא תיאורו של מחבר נוסף התמה על דעת הרב טוקצינסקי, ומחדד את תמיהתו באמצעות משל: …במחילת כבוד תורתו אינני מבין את דבריו בענין סוף מהלך מיל מחומת ירושלים, דלפי דבריו נגמר המיל באמצעו של רח’ גשר החיים וכי רח’ זה חוצה בין סמוך לירושלים לבין רחוק מירושלים, זאת אומרת שהבתים העומדים במזרחו של רח’ זה הם סמוכים לירושלים והבתים העומדים במערבו של רח’ זה הם רחוקים מירושלים. ובכן ברח’ זה ביום י”ד אדר קרה מעשה כעלעלם, יהודי היושב במס’ 9 ברח’ זה קרה שבליל י”ד אדר לקח את המגילה ללכת לבית הכנסת “זכרון בתיה” במס’ 12 במערבו של רח’ זה בכן הוא צריך לשמוע את המגילה בליל י”ד, אמנם בבואו לבית הכנסת הנ”ל לעגו ממנו כל המתפללים באמרם אליו הלא פורים היוא בליל מחרת ולא בלילה הזה, כמובן שזה היהודי הטמין את המגילה התפלל ערבית כרגיל מבלי הזכרת “על הנסים”, זה היהודי חזר לביתו לאכול ארוחת ערב כרגיל, באמצע ברכת המזון שמעה אשתו שאינו מזכיר על הנסים צעקה עליו על שאינו מזכיר על הנסים הלא פורים היום הזכיר על הנסים והחליט שהיום פורים, בבקר הלך לבית הכנסת הנ”ל ומגילה בידו בכדי לשמוע את קריאת המגילה, והנה המקרה של אתמול בלילה חזר גם היום והפעם נזפו בו קשות היתכן שיהודי יתבסם לפני תפלת שחרית, וזה היהודי הטמין את המגילה התפלל שחרית בלי הזכרת על הנסים וחזר לביתו לאכול ארוחת בקר כרגיל, אחרי הארוחה אמר לשאתו שהוא הולך לעבודתו, אשתו שמעה זאת צעקה והזעיקה את השכנים בקול גדול ראו בעלי נהיה עבריין אינו שומר את מצוותיו של יום הפורים, בכן זה האומלל נפשו בשאלתו שיורו לו מה לעשות שיינצל מהלעג של חבריו ומצעקותיה של אשתו, זה סיפור חלמאי שקרה ביום י”ד אדר ברח’ גשר החיים בירושלים[6].

על ההכרעה בשכונת גבעת שאול, מספר הרב שלמה זלמן זוננפלד בספרו על תולדות זקנו רבי יוסף חיים זוננפלד, תחת הכותרת “דייקן בלשון רבו”:

כאשר נתעורר ענין קריאת המגילה בשכונות החדשות אשר בפרברי ירושלים, והרב מיכל טוקצינסקי הנהיג קריאת המגילה בי”ד ובט”ו בשכונת “עץ חיים”, וטען שכן יש לנהוג גם בבית היתומים דיסקין, בי”ד בברכה ובט”ו בלא ברכה. טען כנגדו הגרא”י קוק ואמר: הלא רוצים אנחנו להרחיב את גבולותיה של ירושלים בבחינת “פרזות תשב ירושלים”, ואתה בא לצמצמה. פנו למורנו ושאלו לדעתו, והוא השיב: “יודע אני כי מורי ורבי הרב מבריסק רכש את המגרש שעליו עומד בית היתומים, והוא כתב אז ופירסם שהוא רכש מגרש בירושלים עבור בית היתומים, ואם אתם קורין את המגילה בבית היתומים בי”ד, נמצאתם אומרים ששם לא ירושלים, והרי רבינו דייקן בדבריו היה, ומזה אנו מסקינן להלכה, לקרוא רק בט”ו ולא בי”ד”[7]. משמועה זו למדים אנו, כי לכשנדייק בלשון המהרי”ל דיסקין, נמצא כי הורה בבירור כי שכונת גבעת שאול – בכלל ירושלים היא. שמועה זו התפרסמה ואף נתקבלה להלכה, הרב אבגדֹר נבנצאל רבה של ירושלים העתיקה השיב כסמך לשאלה שנשאל: …שאר ירושלים …מה שקורין בה מגילה בט”ו, הוא מפני שהכל נמשך אחר העיר העתיקה, כי בתים שמחברים. כשבנו את “בית היתומים דיסקין” ואז עוד לא היו בתים שיחברו לשאר העיר, נשאל מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל על זמן קריאת המגילה שם, והשיב שהיות וכשהמהרי”ל דיסקין אסף כסף לבנות בית יתומים, הוא אמר שהוא אוסף כסף בשביל בית יתומים “בירושלים” אז זה ירושלים…[8]

אלא שדא עקא!

הרב נפתלי צבי פרוש-גליקמן, מספר בזכרונותיו על תולדות בית היתומים דיסקין: בית היתומים דיסקין נוסד בשנת תר”מ על ידי מרן הגאון קוה”ק רבי יהושע ליב דיסקין זצוק”ל גאב”ד בריסק… ראשיתו של המוסד באחת החצרות של הרובע היהודי בעיר העתיקה, רק בשנת תרנ”ד, רכש עבורו הגאון מבריסק זצוק”ל בית מיוחד… לאחר פטירתו של מרן הגאון זצוק”ל עלה לירושלים, בנו יחידו הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין זצ”ל שפרש חסותו על מוסד מיוחד במינו זה… בשנת תרפ”ד זכיתי להתמנות להיות גבאי וחבר ההנהלה של בית היתומים… כאשר עלתה על הפרק שאלת רכישת אדמה לבנין בית היתומים, הוזמנתי על ידי הגר”י דיסקין לבדוק את ההצעות השונות ולחוות את דעתי… לאחר מכן הוצעו שני מגרשים אחרים, האחד המקום שעליו בנוי היום לתפארת הבנין הגדול של בית יתומים דיסקין… המנהלים העדיפו את המקום הראשון…[9]

היכן היה ה”בית המיוחד” ש”רכש עבורו הגאון מבריסק זצוק”ל” – לא נתפרש כאן, אך כמובן לא היה זה בשכונת גבעת שאול – שנוסדה רק בשנת תר”ע[10]. ומעניין לציין אל דברי ההיסטוריון וחוקר בתי ירושלים ושכונותיה, שבתי זכריה, אודות בית הספר תחכמוני:

מוסד מפורסם זה התקיים בשכונה [-מקור ברוך] עשרות שנים. בית הספר הגיע אל השכונה בשנת תרפ”ט (1929)… מלכתחילה נבנו בנייניו של בית הספר עבור בית היתומים דיסקין, אך משום מה לא עבר בית היתומים למקום, ובזמן מלחמת העולם הראשונה שימש הבניין כקרסטין לצבא התורכי. לאחר מכן שימש המקום לתעשיות שונות… היום שוכן בו תלמוד תורה המסורה…[11]

את מקורותיו – אין ש’ זכריה מציין, אך מבין השיטין ניתן לשער כי בניית בנין זה בעבור בית היתומים – אמנם היתה לפני מלחמת העולם הראשונה, אבל לאחר פטירת הרי”ל דיסקין (שנפטר בשנת תרנ”ח). על אחת כמה וכמה שרכישת המגרש בגבעת שאול – נעשתה שנים רבות לאחר מכן – וכאמור בעדותו וזכרונותיו של רנ”צ פרוש-גליקמן – לאחר שנת תרפ”ד.

המעשה ביסודו – היֹה היה, אלא שכדרכן של שמועות, השתנה בהורקה מכלי אל כלי. ואם אמנם רבי יוסף חיים זוננפלד, “דייקן בלשון רבו” היה, אך מעבירי השמועה לא דייקו בלשון סיפורם. כך מספר הרב אברהם משה קצנלנבוגן בשם זקנו בעל המעשה:

במרומי השכונה “גבעת שאול” בדרך העולה לירושלים, נבנה מוסד בית היתומים דיסקין, שהגה ויסד הגאון מבריסק רבינו יהושע לייב זצ”ל, ואת הבנין הקים בנו הגאון רבי יצחק ירוחם זצ”ל. המוסד השתקם שם בר”ח ניסן תרפ”ז, ובאותה תקופה, היתה גבעת שאול, שכונה שוממה, זרועה בתים בודדים, ומובן שעד החומות של העיר העתיקה, לא היה רצף של ישוב. לשנה הבאה (תרפ”ח) כשבירכו חודש אדר, התעוררה השאלה, כיצד ינהגו בקריאת המגילה, המתגוררים בבית היתומים. הפוסקים היו חלוקים בדעותיהם, חלקם סבר שיש לקרוא את המגילה ביום י”ד מאחר והעיר העתיקה אינה נראית, והמקום לא סמוך, אחרים אמרו שמחמת הספק צריכים לקרוא גם בי”ד וגם בט”ו. בין החולקים ניצב זקיני מורי ורבי הגאון רבי רפאל זצ”ל שסבר כי חייבים לקרוא אך ורק ביום ט”ו, כפי שקוראים בירושלים עיה”ק. פסק ההלכה על מוסד דיסקין הדריך את מנוחתם של כמה מחכמי ירושלים, ולכשנתוועדו בצוותא הוחלט לשאול את פי הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל. וכך סיפר זקיני מו”ר הגאון זצ”ל: כששטחתי את הענין לפני רבי יוסף חיים זצ”ל סיפר לי, כי ידוע לו שהגאון רבי יהושע לייב זצ”ל, יסד את המוסד שלו בירושלים דוקא, ולא במקום אחר, ואם נקבע שאת המגילה קוראים בי”ד ולא כמו בירושלים, בט”ו, נאלץ להקים בית חדש למוסד דיסקין במקום שקוראים בו בט”ו. ומאז קוראים שם בט”ו[12].

לכשנדייק בלשון עדות בעל המעשה זה נמצאנו למדים, כי לא הוראה של מהרי”ל דיסקין היתה כאן, אלא הוראה של רבי יוסף חיים זוננפלד – שהוסיף בשנינות: על פי הוראתו של מהרי”ל דיסקין, מוסד בית היתומים צריך לשכון בירושלים דווקא, ואם אנחנו נסיק שגבעת שאול אינה ירושלים, עלינו להעביר את המוסד למקום אחר – מקום בו אנו סבורים שהוא ירושלים.

ראוי לציין כי דעתו של מהרי”ל דיסקין עצמו בענין זה נדפסה בספרו: “ולענין סמוך לא משכחת לה כלל, דכל שאין שיעור מיל פנוי בינתים חשיבא סמוך”[13].

     Rabbis, scholars and writers used to send on Purim—in addition to the traditional Mishloah Manot—spiritual food to their dear ones: a song, a study, even an entire book, they had written.

     In this article only a few of such “manot” (“portions”, “gifts”) can be mentioned.

     Rabbi Shlomo Alkabetz, the author of Lekha Dodi—wrote a commentary on the Book of Esther and sent it as a Purim present to his future father-in-law.

     In the introduction to the commentary, he tells us how he came to write it.  It was in 1529, with the approach of Purim, the season for sending gifts, he felt extremely bad, for he did not know what present he could give to Yitzchak HaKohen, his future father-in-law, the father of his bride.  Finally he decided to write a commentary on the Book of Esther and send it to R. Yitzchak.  He was sure that he would enjoy the present, for the man was a lover of Torah.  The commentary was, indeed, very well received by the entire family.  Alkabetz’ future brother-in-law Yosef HaKohen, even wrote a poem in its honor.

     The commentary which the author called Manot HaLevi (“Gifts of the Levite”—Alkabetz was a Levite), was first printed in Venice in 1585.

     Rabbi Moshe Isserles the great Halakhic authority of Ashkenazi Jewry served as rabbi and Rosh Yeshiva in Cracow. In 1556 he was forced to leave Cracow because a plague ravaged the city. He moved temporarily to Szydlowiec. Food was scarce and Purim could not be celebrated
with “feasting and gladness.”  However, Rabbi Isserles sought delight and joy by immersing himself in the study of the Book of Esther.  He wrote a commentary on the Megillah and sent it as a Purim present to his father, who was one of the leaders of Cracow’s Jewish community.  The commentary which was named by Rabbi Isserles Mahir Yayin, was first printed in Cremona, Italy, in 1559.

     R. Yekuthiel (Gordon) ben R. Yehuda Leib of Vilna left his native country in order to study medicine in Padua, Italy.  During his stay there he became a disciple of R. Moshe Chaim Luzzatto.  After his return to Poland he resided in Grodno and Brest Litovsk.  On the occasion of Purim he sent to R. Shlomo Zalman Segal Sinzheim, a communal leader, a poem telling the story of Esther.  The initial letters of the words of each line of the poem form the word Megilla (in the first line, the initial letters are read from right to left; in the second line they should be read backwards from left to right; in the third line—again from right to left; in the fourth—from left to right; and so on).

     The poem was printed by L. Schlossberg in Vienna in 1879. 1

1 Rabbi Eliezer Ashkenazi, famous 16th century rabbi who served in various communities, dedicated his commentary on the Book of Esther, called Yosef Lekah, to Don Joseph Nassi, but we do not know whether he actually sent him a copy as a gift for Purim.

האין כלבבי תשורה להביא יהא נא כתבי למשה למנה יכופל בטעם כמו אז להעם יטועם ויונעם למשה למנא ומנות לחכו יתעב כדרכו מתוקות
בערכו, למשה למה נא.

השיר נדפס על-ידי אברהם דאנון בספרו “תולדות בני אברהם” (פרסבורג תרמ”ז, עמ’ 123).[1] דוד כהן צדק, בעודו ילד, שלח לאביו הסופר יוסף כהן צדק כמנה לפורים שיר בשם “שלום אסתר”. “הנני שולח בזה את פטר רחם עטי לכהן צדק…לא לכבודי, אך לכבוד בית אבא, הנני מכבדך היום במנחתי הדלה הזאת במקום משלוח מנות…” כתב במכתב שליווה את השיר. אביו שלח באותו יום, יום הפורים, את השיר יחד עם “אגרת פורים”, פיליטון על המתרחש בעולם המדיניות, לבן אחותו—וגם הדפיס שניהם, את “אגרת פורים” ואת השיר “שלום אסתר” בעתונו “המבשר” (י”ח אדר ב, תרכ”ב). לחג הפורים תרל”ו שלח א. ב. שוויצר מאמר על המתימטיקאי והממציא, ר’ אברהם שטרן עם תמונה משלו, אותה מצא בכתב, עת רוסי ישן, לחיים זליג סלונימסקי, שהיה חתנו של שטרן.  הוא שלח אלה לחז”ס כמנחת-חג שיוכל “לתתה למנה גם לפני קוראי “הצפירה”. ואמנם הדפיס סלונימסקי את המאמר עם התמונה בעתונו (י”ב אדר) תחת הכותרת “משלוח מנות לפורים”.[2] בגליון האחרון של “אור המזרח” (תשרי-טבת תשל”ד) פורסמו מכתב-יד שנשרד מן השואה, חידושי תורה ששלח ר’ ישראל פנחס פיוטרקובסקי, אברך חסידי מלודז’, בשנת תרצ”ה, משלוח מנות לחותנו.  לחידושי תורה הקדים שיר בן שלושה בתים, בו הוא אומר בין היתר:

אלה הכינו מרקחות ומגדנות ואלה בשר צלי אש שמו באגנות ואנוכי עשות במתכונתם ידי קצרה לאלה יין ושמן בטנים ושקדים

בכלי כסף צרוף מזוקק שבעתיים. ואני שיקויי מי לחץ ולחמי עצבה…

על כן הוא שולח לחותנו משלוח מנות מפירות לימודו.[3]

Talmudic Humor and Its Discontents

by Ezra Brand

In honor of Purim, I’d like to discuss a few aspects of humor in the Talmud[1]. But first, a short overview of topic of Jewish humor in general.

A lot has been written about Jewish humor[2]. A very good overview of Jewish humor, in general, is that of Avner Ziv in the second edition of Encyclopedia Judaica, under the entry “Humor”[3]. However, most of the piece is about Jewish humor from the eighteenth century and on, with only a little bit at the beginning about humor in Tanach, the Talmud, and the time of the Rishonim. He writes a fascinating few lines in the beginning of the entry:

What is generally identified in the professional literature as Jewish humor originated in the 19th century, mainly, but not
exclusively, in Eastern Europe. Today in the U.S., Jewish humor is considered as one of the mainstreams of American humor.

At the beginning of the 19th century, sense of humor was not associated with Jewishness. Herman Adler, the chief rabbi of
London, felt impelled to write an article in 1893 in which he argued against the view that Jews have no sense of humor. It is perhaps interesting to note that not only Jews but non-Jews as well consider today “a good sense of humor” as one of the noble characteristics of Jews.

Even H.N. Bialik had a similar sentiment about the lack of humor in earlier Jewish sources[4]:
“To our great distress, there is very little humor in our literature. It is hard to find five continuous lines in Tanach with humor.” The above-mentioned Avner Ziv writes elsewhere: “Even in the Talmud there appear references (though few) to humor, but in total there is not a “treasury” of humor […] not until the end of the 19th century did there appear anything but a few references to Jewish humor.”

However, David Lifshitz begs to differ. In 1995, he wrote an entire doctorate on the topic of humor in the  Talmud[5]. He wasn’t the first to collect pieces of humor from the Gemara. Israel Davidson collected humorous pieces from throughout Jewish literature in chronological order, starting from Tanach and ending with Modern Hebrew literature[6].
A few articles discuss different aspects of humor in the Talmud, and there are some seforim that collect humorous pieces from the Gemara[7].  However, by far the most comprehensive discussion is that of Horowitz.

As mentioned, Lifshitz wrote an entire dissertation on the topic, running to 312 pages. He writes that the view that there isn’t a substantial amount of humor in earlier sources is mistaken. He feels that this mistake stems from the fact that there has been little research done on the subject of humor in the Gemara, which in turn stems from the fact that humor is looked at as lowly “leitzanus.” Therefore, the great amount of humor in the Gemara was ignored.

One specific aspect of humor in the Gemara is critical humor[8]. Although not necessarily the best example of humor in the Gemara, this genre of humor caused some uncomfortableness[9], which I will also discuss.

Here are some Gemaras where critical humor is used, taken at random. (Translations are from Soncino, with slight changes[10].)

A famous responsum of the Chavos Yair, R’ Yair Chaim Bachrach, discusses the harsh language sometimes used by one Amora against another[14]. This tshuva was made famous by the Chafetz Chaim, who printed it at the beginning of his Chafetz Chaim.[15] The Chavos Yair is at great pains to show how each “insult” is in fact a subtle compliment. For example, he says that when R’ Sheshes says, as he often does, on a saying of Rav, “I say, Rav said this statement when he was sleeping,” that this is fact a display of R’ Sheshes’ great respect for Rav that he never could haved erred so easily. A more difficult kind of attack to explain is the “ad
hominem” attack, where one Amora attacks another Amora personally.

Interestingly, some want to say that these kinds of attacks are much more frequent in the Bavli than in the Yerushalmi. In a Hebrew article by Yisrael Ben-Shalom, “ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים”[16], the author shows many instances of negative criticism by Chachamim in the Bavli that don’t appear in their parallels in the Yerushalmi. Recently, R’ Achikam Kashet has drawn up a long list of 82 basic differences between the Bavli and the Yerushalmi in his very impressive אמרי במערבא (n.p. 2010). This difference is number 53 (page 889)[17].

Later, the Ra’avad was one of the more harsh attackers. When he disagreed, he did so in very strong terms. In general, he was most harsh in his hassagos on the Razah. The following is one of the harsher attacks[18]:

הנה שם השם שקר בפיו וזאת עדות על כל שקריו ופחיזותיו אשר אסף רוח בחנפיו להנבא שקרים ולהתעות הפתיים והסכלים בעדיי אחרים אשר נתעטר בהם ספרי הסירוס אשר חיבר.

Closer to our own time, R’ Yitzchak Isaac Halevy, author of Dorot Harishonim, is famous for his harsh language he used against people he disagreed with. While in his magnum opus, Dorot Harishonim, this language is generally used against maskilim and non-Jews, his harshness was not limited to them. R’ Halevy’s biographer notes[19]:

While Halevy had his reasons which led him almost singlehandedly into battle against the foremost historians, he, in turn, became the target of a formidable list of critics […] Undoubtedly, Halevy’s sharp pen was an added factor that irked many to retaliate in kind. Halevy’s inordinate style of writing might have been a carryover from a number of classic rabbinical works […] Thus Halevy’s correspondence relating to his own followers at times was penned in a tone which was similar to that reserved for the targets of his ire in the Dorot Harishonim.

After discussing many sources in Chazal of negativity, Efrayim Elimelech Urbach writes that although in the Beis Medrash the Chachamim could be very harsh with each other, in the “real world” a big stress was put on talmidei chachamim looking out for each other, and on the respect that a talmid chacham deserves.[20]It seems clear that although internally there were strong disagreements, towards the outside, there was strong cohesiveness, and the less disagreement and strife exhibited in public, the better[21].  In other words, what goes on the Beis Midrash, stays in the Beis Midrash! In our own time, one of the controversial passages in R’ Natan Kamenetski’s Making of A Godol was the story of R’ Aharon Kotler calling a red-headed student who interrupted his shiur with a question “parah adumah.” Marc Shapiro, in one
of his recent posts (paragraph 3), makes the same point: that certain off the cuff remarks were never meant to be publicized.

To end off on a
not-so-Purim-like note, I’d like to note a word of caution. In our own time, where recording devices are ubiquitous, talmidei chachamim must be far more careful about what they say and how they say it. Even if a talmid chacham says something in a setting where it is perfectly acceptable, such as in a “Beis Medrash”-like setting, with a recorder the statement can easily be spread outside these “walls.” We have reached a point where עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין (Avos 2:1) is not
just true in Shamayim, but on Earth also.