שלמה זאב פיק

מחבר ספר “אהבת שלמה”

הנשר הגדול

לקראת יום פטירתו של הרמב”ם בכ’ טבת, רציתי לברר מניין הביטוי “הנשר הגדול” ביחס לרמב”ם, מתי התחילו להשתמש בו, ואם כינוי זה מצוי רק ברמב”ם בלבד. אחרי שחקרתי את הנושא וכתבתי רשומות ידידי הרב ד”ר רועי ז’ק הפנה את תשומת לבי למאמרו של ד”ר מיכאל ריגלר, “‘הנשר הגדול’ – גלגולו של כינוי כבוד”, המעין, תמוז תשס”ו [מו, ד], עמ’ 68-73, שכבר עמד על הרבה מן המקורות שהובאו להלן.

הנשר הגדול – הרמב“ם

כשיצאתי לברר עניין זה, מיד הגעתי למאמרו של הרב טוביה פרשל ז”ל, שהתפרסם בעתון “הצופה”, י”ד שבט תש”ן¹:

ב”עוללות” שלו (“הצופה”, א’ בטבת) כותב ר’ דוד תמר כי הוא נשאל מיהו הראשון שקרא לרמב”ם, “הנשר הגדול” ומשום מה נקרא כך.

יורשה לי להעיר כי תואר זה לרמב”ם נמצא בהקדמתו של רבי יום טוב ליפמן הלר לפירושו למשנה (“תוספת יום טוב”): “הנשר הגדול הרמב”ם”.

וכמה דורות לפניו, כותב רבי יוסף יעבץ, מגולי ספרד, בפירושו לאבות (פרק ד’, על המשנה “רבי צדוק אומר”): “הנשר הגדול בעל הכנפים הרמב”ם ז”ל”. אינני יודע אם זו היא הזכרתו הראשונה של התואר, אך היא בוודאי אחת הקדומות.

“הנשר הגדול” כבר נמצא בתנ”ך (יחזקאל פרק י”ז). שם הוא מסמל מלך גדול ועצום. לקחו את השם והשתמשו בו לגבי מלך גדול במלכות התורה. נאה הוא הכינוי. הנשר “מלך שבעופות” (חגיגה יג, ב). גדול וחזק הוא, מגביה עוף ומרחיק ראות. מלכים בחרו בו כסמל לשלטונם. בדומה לכך השתמשו חז”ל ב”ארי” – מלך החיות – לכנות חכם גדול (ארי עלה מבבל, ארי שבחבורה, אין משיבין את הארי לאחר מיתה, ועוד).

אוסיף עוד כי רבי יעקב בן הרא”ש מתאר בהקדמתו לפירושו לתורה (פירוש בעל הטורים) את רבי משה בן נחמן כנשר: “…. לרב הגדול הרמב”ן ז”ל גדול הנוצה ורב כנפים” (השווה תיאורי הנשר ביחזקאל שם).

תוספת:

עיינתי בביבליוגרפיה של דפוסי “משנה תורה” שפירסם ישראל יעקב דינסטאג בספר היובל לכבוד יצחק קיוב (ניו-יורק, תשי”ב) ובה מובאים דברים משערי המהדורות השונות, ונוכחתי לדעת כי התואר “הנשר הגדול” מופיע בראש הרבה דפוסים של “משנה תורה”, החל מן הכרך השני של ההוצאה שנדפסה בווניציה בשנת רפ”ד.²

פירושו של ר’ יוסף יעבץ למסכת אבות שהזכרתי במאמרי נכתב לפני הופעת החרצאה הנ”ל.

מקור הביטוי הוא בספר יחזקאל יז, ג: וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֣ר׀ ה’ יְקֹוִ֗ק הַנֶּ֤שֶׁר הַגָּדוֹל֙ גְּד֤וֹל הַכְּנָפַ֙יִם֙ אֶ֣רֶךְ הָאֵ֔בֶר מָלֵא֙ הַנּוֹצָ֔ה אֲשֶׁר־ל֖וֹ. ובמדרשים הכוונה היא ל מלך בבל או לאחשוורוש:

במשנת רבי אליעזר פרשה ו עמוד 110: “מה הוא הנשר הגדול, זה נבוכדנצר”. ובספרי דאגדתא על אסתר – מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח א פרשה א:

[ג, יב] ויקראו סופרי המלך. ויכתב ככל אשר צוה המן. וזוהי אגרת שכתב המן האגגי ושלח לכל ממלכות הארץ, ולכל גדולי אומות העולם, להרוג ולאבד כל ישראל. כתבתי אני גדול המלך ושני לו, ראש לסגנים ושביעי לסריסים, ומובחר שבגדולי המלכות, הסכמתי אני וכל (אפריסין) [אפרכין] וכל שרי המלך ופחות וסגנים, וכל מלכי בני קדם והאחשדרפנים, הוסכמנו כולנו בעצה אחת, בפה אחד ובדבור אחד ולשון אחד, כתבנו מרשות המלך אחשורוש, וחתמנו בטבעתו, שלא להשיב על עסק הנשר הגדול, שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו, ולא היה עוף בהמה וחיה יכולין לעמוד בפניו, עד שבא הארי הגדול והכה את הנשר מכה גדולה, ונשברו כנפיה, ונמרטו אגפיה, ונתקצצו רגליה, ונעשה כל העולם כולו בנחת בשלוה והשקט, מיום שנדדה מקינה עד היום הזה…

הרב פרשל הביא את דברי רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין (ה‘של“ט 1579 – ו‘ באלול ה‘תי“ד 1654), בעל תוספות יום טוב, שכתב בהקדמה למשנה: “כדרך חיבור הנשר הגדול הרמב”ם ודומיו” וכן כתב: “ונשוב אל הכוונה שהנה מדת המשנה שעליה אמר רבינו הקדוש הוי רץ. לא היתה אלא למשנה עצמה כמות שהוא. אבל כאשר קם הנשר הגדול הרמב”ם ופירשה.”

בערך באותו זמן, הרב שלמה בן הרב ישועה עדני (1567 בצנעא, תימן – לאחר שנת 1624 בחברון, ארץ ישראל), התשמש באותו ביטוי בהקדמה לספרו מלאכת שלמה: “ובחבור הנשר הגדול גדול הפוסקים”.

הרב פרשל כבר העיר שבערך 150 שנה לפני כן השתמש רב יוסף יעב”ץ, הידוע בכינויו החסיד יעב”ץ, (בסביבות ה‘ר‘ 1440 – ח‘ באדר רס“ח 1508) בביטוי זה בפירוש לאבות, פ”ד, מ”ז, על דברי רבי צדוק שם. הדפוסים הראשונים באטליה שהשתמשו בביטויים אלו הודפסו בערך 15 שנה אחרי פטירתו של החסיד יעב”ץ באיטליה. האם הביטוי משקף הערצה מצד חכמי איטליה?

בכל מקרה, מצאתי, וכבר עמד על זה ד”ר ריגלר במאמר שלו הנ”ל, התייחסות לרמב”ם כנשר הגדול בערך 250-300 לפני פירושו של החסיד יעב”ץ למסכת אבות. בחיי שהרמב”ם, ר’ מאיר הלוי אבולאפיה (רמ”ה) חלק בתקיפות רבה נגד שיטת הרמב”ם בתחיית המתים ויצא כנגדו ברבים. הוא כתב מכתבים ללוניל בפרובינציא (דרום צרפת של היום) לר’ יהונתן מלוניל. אולם, ר”י מלוניל לא השיב לו, אלא הרב אהרן ב”ר משולם (ב”ר יעקב) השיב לרמ”ה. הרמ”ה השיב לו, ואח”כ פנה לחכמי צרפת הצפונית, לבעלי התוס’, ור’ שמשון שאנ”ץ השיב לו. אח”כ הרמ”ה ערך ופרסם כל האגרות עם הקדמה בערבית ודברי קישור בין המכתבים, תחת השם כתאב אלרסאיל.³ והנה, באגרת המוסר של בתשובה הראשונה של ר’ אהרן מלוניל, הוא מתייחס לרמב”ם כך (סימן כא במהד’ הילמן, עמ’ כב):

כי על הנשר הגדול גדול כנפי חכמה ותושיה, ורב הנוצה, בדעת ושכל ומועצה, יקומו יוני גֵאָיוֹת לשבת במארב להכות בצדיה, להשְׁגות ישרים לפוק פליליה, ולהפוך שורק כולו זרע אמת סורי הגפן נכריה.

הרי כשנתיים לפני שנפטר הרמב”ם, ר’ אהרן משתמש עם הביטוי “הנשר הגדול” ביחס לרמב”ם, ומתנגדיו, כלומר הרמ”ה, הוא בגדר יוני גאויות. תיאור זה של ר’ אהרן, משקף איך הרמ”ה תיאר את הערצת ספרו של הרמב”ם בעיני חכמי לוניל באיגרת הראשון שלו בעניין תחיית המתים (סי’ י’ במהד’ הילמן, עמ’ יג): “אף לזאת יחרד לבי וימס בקרבי. בשמעי כי נפלא הספר הזה בעיניכם מאד, באמרכם איש אל רעהו כי יפלא ממנו דבר לאמר הגישה האפוד.”⁴

מעל ומעבר לשימוש בביטוי זה ביחס לרמב”ם כבר העירו רבנים וחוקרים שגמטריה של “הנשר הגדול” שווה ל”רבנו משה”.

הנשר הגדול ביחס לחכמים אחרים

חכמים לאורך הדורות השתמשו בביטוי “הנשר הגדול” ביחס לחכמים אחרים, הן לראשונים לפני הרמב”ם, בזמן הרמב”ם ואחרי הרמב”ם. חכמים שהשתמשו בביטוי זה כולל גם ראשונים ואחרונים.

ראשית כל, נביא שני מקרים אירוניים לשימוש בביטוי “הנשר הגדול”: הראשון הוא שרבי בכור יצחק נאבארו (נפטר בשנת תקצ”א [1831]), מגדוליה של איזמיר, כתב בלב מבין, הלכות שלוחין ושותפין פרק ב: “הלא הוא הנשר הגדול הרמ”ה בפרישיו לב”ב כתב”. הרי כלפי הרמ”ה ר’ אהרן מלוניל השתמש בביטוי ביחס לרמב”ם! השני הוא הבר פלוגתא המפורסם של הרמב”ם, הראב”ד. והנה רבי שמואל סורנגה שחי ופעל במאה ה – 18 כתב בספרו פרשת הכסף, הלכות עבודה זרה פרק ח: “וכמו כן נמי ראיתי להנשר הגדול ובעל כנפים הראב”ד זלה”ה בהשגותיו ספ”ה מה’ נדרים דהקשה עצמו על זה”.

מתקופת הראשונים מצאנו עוד דוגמאות של שימוש זה. תקופת הראשונים, הריב”ש בשו”ת שלו סימן רעא השתמש בביטוי לתאר אחד מעמיתיו ברבנות אירופה: “ובסבת מחלוקת שהיה בינו ובין מהר”ר יוחנן נר”ו נסע ממקומו שרות שבוייא וילך אל אשכנז אל הנשר הגדול גדול הכנפים מלא התורה אשר לו החכמה, הוא מהר”ם הלוי נר”ו.”⁵

והביטוי היה בשימוש גם ביחס לריב”ש עצמו, עיין בשו”ת מהרש”ך חלק ג סימן א: “אם כי האמת יראה לכאורה דאם היה מקום לזה החילוק לא הוה משתמיט מניה הנשר הגדול הריב”ש ז”ל.”

המהרי”ל השתמש בביטוי זה ביחס לרבו רבי שלום מנוישטט (נפטר בערך 1413), ראה שו”ת מהרי”ל סימן פט: “שאלתי הנשר הגדול מהר”ש”.

ביחס לראשונים אחרים מצאנו אחרונים שהשתמשו בביטוי זה:

הזכרנו שבעל תוספות יום טוב התייחס לרמב”ם כנשר הגדול. והנה ר’ יום טוב בהקדמה שלו לדברי חמודות ומעדני יו”ט על הרא”ש כתב ביחס לרש”י: “אמנם כן ידעתי בני ידעתי דלא אכשר דרי ואם הנשר הגדול רש”י ז”ל הוצרך לעשות בימיו פירוש על הגמ’ כי בלעדו לא יושג ולא יובן”.

ר’ ישעיה ב”ר שמחה וינר [נולד בשנת תפ”ו (1726). היה רב בפראג. נפטר בשנת תקנ”ט (1798)], כתב בבגדי ישע, סימן קנט, ביחס לרי”ף: “שהרי הנשר הגדול הרי”ף ז”ל אומר דגם לנטילת ידים לא חשיב חיבור”. כך כתב המראה הפנים על הירושלמי, מסכת בבא בתרא, פרק א, דף ב, עמוד ב: “ביותר היה קשה לי על הנשר הגדול הרמב”ן ז”ל”. והרב דוד שלמה הכהן אדלשיין, מחכמי ורשה במאה הי”ט, כתב בסדר הלכה, הלכות יסודי התורה, פרק א: “בוא וראה דברי הנשר הגדול רבינו אלי’ במזרחי על טענת הרמב”ן נגד רש”י בהתחלת התורה בבראשית שהרי צורך גדול להתחיל התורה בבראשית ברא א'”

ר’ יוסף קארו בכסף משנה הלכות ברכות פרק ג כתב:

והעיד ז”ל שלשון זה נשאל בפומבי רבתי של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול מהרר”י אברבנאל ז”ל בהיותו לומד בישיבת הרב הגדול מהרר”י אבוהב ז”ל ושהרב מהרר”י פאסי ז”ל הגיד לפניהם יישוב זה ויכשר בעיניהם מכל אשר הוגד שם והוא הוא דרך מהר”ר יהודה ן’ שושן ז”ל וגם זה דעת מורי הרב הגדול מהר”י בי רב ז”ל שכתב וז”ל

ר’ יקותיאל זאב זלמן בן יוסף יוזל, מרבני הונגריה במאה הי”ח – י”ט, ושימש כמגיד בעיר קרולי ואח”כ כרב באונסדורף, ושם נפטר בשנת תקע”ח (1818), כתב עמק המלך שלו, הלכות גירושין פרק ג: “אמר הכותב ראה ראיתי את הים הגדול ורחב ידים אשר פעל ועשה הנשר הגדול בעל כנפים גאון עוזינו מהרש”ל ז”ל בספרו ים ש”ש בב”ק בפרק הפרה.”

בשו”ת שאגת אריה (לנכד הב”ח) סימן ב, יש התייחסות לב”ח כנשר הגדול: “וכן פסק ב”י ז”ל סי’ י”ז, וכן פסק אחריו אדוני אבי זקני הרב הנשר הגדול השר וטפסר בישראל הבונה בית חדש, אדוני מ”ו מוהר”ר יואל סירקש ז”ל בספרו…” כך גם התייחסו למהר”י בי רב בשו”ת גינת ורדים חלק אבן העזר כלל ד סימן יב: “ה”ה הנשר הגדול הרב רבינו יעקב בי רב ז”ל סי’ מו”.

יש עוד אחרונים שהשתמשו בביטוי זה לגדולי הדור שקדמו להם:

הגאון רבי יצחק אייזיק שור זצ”ל, גאב”ד יריטשוב, מח”ס מנחה חדשה לקוטי הקמ”ח בית שערים – שערי משפט – בענייני חושן משפט כתב (במוריה, רנה-רנו (שנה כב ג-ד), עמ’ כט):

וראוי כי חכמת אלקים בקרבו, ה”ה מהר”ש לוריא ז”ל, וכבר קבלנו עלינו כל הוראותיו, וכאשר הזהיר עלינו עד מאוד הנשר הגדול אבי התעודה, ארי שבחבורה, המופלג בתורה וביראה, גזע היחוס והמעלה, כבור דודי זקיני מוהר”ר ישעי’ סג”ל הורוויץ ז”ל בס’ של”ה….

החיד”א בשו”ת חיים שאל חלק ב סימן כ, כתב: “גם הנשר הגדול הרשב”ץ ז”ל בתשובה הלזו”.

בקונטרס הספיקות לאחיו של הקצות בהקדמה מצאנו: “זולת הנשר הגדול שבצל כנפיו נחסה הרב הש”ך ז”ל שחיבר בהו ספר מיוחד, והוא יקר ונפלא שמו נאה לו תקפו כהן…”

רבי מאיר מגזע צבי (נפטר בשנת תקס”ט, 1809) כתב בתבואת שמש הלכות גירושין פרק א: “ואני נצר משרשי הש”ך אומר על אדוני זקני תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו שפתי כהן. ונהפוך הוא במחילת כבודו הנשר הגדול בעל פני יהושע זצלה”ה דבריו הם כמעייל פילא…”

בשו”ת חיים שאל חלק א סימן כ, החיד”א כתב: “כי הנשר הגדול חד מן קמיא מכת ראשונה של גדולי רבני אשכנז האחרונים מהר”ם מריזבורק ורבנן סמוכי מהר”י סג”ל ומהר”י וייל ומהר”ר איסרלן”.

בשו”ת שואל ומשיב מהדורה רביעאה חלק א סימן מג, כתוב: “והנה בשנת תרט”ז א’ נח אמרתי לבאר כאן מה שמצאתי בספר זקני הגאון הנשר הגדול מוהר”ל מפראג ז”ל בנתיבות עולם נתיב הלשון פ”ט.”

בשו”ת תורה לשמה סימן לט, מצאנו: “אך אח”כ בא חכם הוא הנשר הגדול רבינו האר”י זצ”ל והגיד ברוה”ק”.

מעניינים דברי בעל הבן איש חי בשו”ת רב פעלים חלק א – יורה דעה סימן נו בקשר לר’ חיים מצאנז: “הנשר הגדול בעל כנפים וכו’, הרב הגאון הצדיק האמיתי מופת הדור מאור הגולה, בוצינא קדישא חסידא ופרישא, קדוש יאמר לו, המפורסם בכל קצוי ארץ נ”י ע”ה פ”ה מהר”ר חיים האבד”ק צאנז וכו’.”

הרבי משה נחום ירושלימסקי (נולד בשנת תרט”ו 1855 – נפטר בשנת תרע”ו 1916, כתב בשו”ת באר משה בנין ירושלים סימן י: “אבל א”צ יען כי גם הגאון הנשר הגדול בעל נוב”י לא רצה לתקוע עצמו בדבר הלכה להתירה בגט המושלש.” ובשו”ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן קל יש: “והן הן דברי הנשר הגדול ז’ החכם צבי [בסימן ל”ח]”. ובשו”ת אפרקסתא דעניא לר’ דוד ב”ר ברוך קלונימוס שפרבר, חלק ג – אבן העזר סימן רעג כתוב: “ברם דשפר קדמו להחוייא שריותא ע”פ אשר חידש לנו הנשר הגדול מרן החת”ס ז”ל בחאה”ע ח”א סי’ מ”ג ד”ה ועוד נ”ל…” וכן בשו”ת עטרת פז חלק א כרך ג – אבן העזר הקדמה:

ושו”ר בס”ד בזה עוד דברים לרבינו המבי”ט זיע”א [דהוה מדור דעה דרבותינו הקדמונים ראש וראשון לרבותינו האחרונים וכאשר כותב עליו רבינו החיד”א בס’ פתח עינים מס’ שבת (מט ע”א) “האשל הגדול חד מן קמייא הרב המבי”ט ז”ל”, והגרי”ש נתנזון (בהסכמתו להדפסת שו”ת המבי”ט) כתב עליו: גאון עוזינו הנשר הגדול בעל הכנפיים הנורע בשערים שערי ציון המצויינים בהלכה וכו’. ע”ש

גם הקרבן נתנאל מסכת קידושין פרק א כתב כל ביחס לאביו: “[ח] ואף על גב דלא כתיב. בהדיא וע”ז שמעתי יישוב מאדמ”ו הנשר הגדול מרן הגאון מוהרא”ב נ”ע דבספרי דריש…”

עוד כמה דוגמאות:

מגן שאול הלכות איסורי מזבח פרק ד: “ועל זה בא תשובת שני צנתרות הזהב האחד הנשר הגדול החכם השלם כמוה”ר שבתי דוד נ”ע והחכם השלם סו”ה מוהר”ם עזריה נ”ע ושניהם בחדא שיטה אזלין דכבר נשמר מזה.”

כנסת הגדולה הקדמות אורח חיים:

הקדמת בן הגאון המחבר בשיר ושבח אביו מדבר אמר הצעיר והוא נער ישראל בן לאדוני אבי הנשר הגדול בעל הכנפים בישראל יגדול שמו ה”ה כמוהר”ר חיים בנבנשת נר”ו. אפתח פי וארנן ופי ימלא תהלה. לאל רב העלילה. כי לו נאה השבח והגדולה. כמה וכמה כפולה. ואברך את ה’ אשר לו הממשלה. אשר זיכני לראות מלאכת הקודש מפוארה ומהוללה. הספר נותן אמרי שפר. נקרא שמו בישראל. “כנסת הגדולה”.

בשיירי כנסת הגדולה הגהות טור אורח חיים סימן תלא:

ב שטה כ’: ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכו’. נ”ב: אמר המאסף: שמעתי אומרים שנשאלה שאלה בויניציא בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ובכללם הנשר הגדול הרב החסיד מהר”ר שמואל אבוהב נר”ו,

הערות הגרי”ש אלישיב ליקוטים ברכות פרק ראשון (א)

ולא זו בלבד וכו’. וקשה וכי חסר דוגמאות של סייגים שעשו חכמים לדאורייתא. ומתרץ רע”א בשם זקינו (זקיני הנשר הגדול מוהר”א ברוידא זיע”א)

בעל תבואת שמש הלכות איסורי ביאה פרק טו כתב: “והנה מצאתי את שאהבה נפשי וראיתי שאדמ”ו הנשר הגדול המפורסם מהו’ בעריש זצלה”ה שהיה מרא דאתראי עמד בהלכה זו לבאר דברי רבינו.” בשו”ת דברי ריבות סימן מח: “זהו מה שפירש הנשר הגדול החכם השלם כמו”ר הרב יוסף טייטאצק יצ”ו.”

בשו”ת מהרש”ך חלק א סימן יד:

לכאורה יראה דהוכחות דנדון דידן אלימי וחשיבי טפי מהזכרת שם אביו ושם עירו תרוייהו, ותהיה האשה הזאת מותרת להנשא, אפילו לדברי הר’ ישעיה ז”ל [הנ”ל בשלטי גיבורים] וכל הנמשכים אחר סברתו, לא מיבעיא אליבא דהנהו רבוותא דסבירא להו דבחדא מתרווייהו סגי, דפשיטא דלא גרעי כל הני הוכחות, ולפי מה ששמעתי מאחד מגדולי הרבנים המובהקים שבדורנו נר”ו, שמורנו הרב הגדול מוהררי”ט זצ”ל עשה מעשה בהזכרת שם אביו או שם עירו, הן אמת כי הרב המובהק מהרר”י ן’ לב נר”ו [ח”א סי’ ד וח”ג סי’ ב] כתב שאין דעתו להתיר בהזכרת שם אביו, נגד הר’ ישעיה ז”ל, אולי לא שמע דברי הנשר הגדול מוהררי”ט זלה”ה, ומי הוא זה ואיזה הוא בדורנו זה, אשר לבם כחודו של מחט סדקית, שיוכל להכריע בדברים חמורים כאלה:

בשו”ת מהרח”ש קונטרס עיגונא דאיתתא: “ומ”ש בתר הכי ואפילו ביבשה אם אינו חבול הוא על הדרך שחילק הנשר הגדול מוהר”ר יעקב ן’ נחמיאש זלה”ה דכתיבנא לעיל.” וכן בשו”ת מכתם לדוד חלק יורה דעה סימן נא: “וה”נ החזיקו הרב הגודל והמופלא מוהרר”ש לאנייאדו ז”ל אב”ד שבצובה וחד דעמיה הנשר הגדול הרב המו’ כמוהר”מ אצבאן ז”ל ושאר הרבנים שבצובה”. וכן עוד הפעם בשו”ת חיים שאל [חיד”א] חלק א סימן יא: “הרבנים המובהקים האירו ברקים דייני גולה וסבי דצורה ראשון הוא הרב הכולל מר אחיו מהרד”ך נר”ו והרב המופל’ תפארת ישראל ורבא דעמיה הנשר הגדול הר’ באסאן שפה אחת לכלם קשתם דרוכה.”

השימוש בכינוי “הנשר הגדול” בכתיבה מכתב לרב חשוב

מצאנו שהשתמשו בביטוי זה לתאר רב גדול כשהרעיפו עליו שבחים:

במכתב לבעל שו”ת פנים מאירות, חלק ב, סימן קד, מצאנו:

כל אבקת רוכל רב בנין ואמר כל סותר ובונה בקו השוה וחריפתו ובקיאותו כל לא ישוה ה”ה מורינו ורבינו מוכתר בכתר תורה ונאוה המאי”ר /המאיר/ לארץ ולדרים מתיר אסורים הנשר הגדול היודע לשוט בים התלמוד ובכל הפוסקים חכו ממתקים. נופת מתוקים. שבעתיים מזוקקים. דברי כבושים יוצאים מעתק דעתיקן מפיו נעתק’ כש”ת מוהר”ר מאיר נרו.

כמו כן במכתב לר’ יעקב עמדין בשו”ת שאילת יעבץ חלק ב סימן קכ:

ב”ה בריסק ט”ו שבט תקכו”ל.

ירכיבהו ד’ על במתי ההצלחות. עושה שלום יחזיק במעוזו להשיגו שובע שמחות, קרנות צדיק תרוממנה ירוממהו וינשאהו השת חכמה בטוחות, בנוה שלום יתענג ועל מי מנוחות, ה”ה כבוד אדמ”ו הגאון הגדול החסיד המפורסם הנשר הגדול בעל כנפים יפרוש כנפי רוח בינתו לטמון ואל צפון וסתרי נ”י ע”ה פ”ה כש”ת כמהור”ר יעקב נר”ו לע”ד.

כך במכתב לרב חיים זוננפלד [שו”ת תורת חיים (גרי”ח זוננפלד) סימן קכג]:

איש הגדול כארז בלבנון, שביב הודו כברק שנון, ישמרהו רחום וחנון בפסוח וגנון. מכלול בתורה, בפלפול וסברא כח חכמתו מי ימלל, אין גומרים עליו את ההלל. ונודע שמו בשערים, בחסד ואמת שפתים. ינשא בראש הגבורים, יתגדל שמו לדור דורים. ה”ה הנשר הגדול החכם הכולל כקש”ת כמה”ר יוסף חיים זאננענפעלד נ”י.

מצאנו מכתב בזכור לאברהם, תשנ”ט, מהרב יחיאל מיכל וסרמן זצ”ל, חבר לשכת הרבנות, חולון, בעניין טבילת אשה כשיש לה גבס, שכתב: “כבור רבינו גאון דורינו הנשר הגדול שר התורה ארי שבחבורה כל ר ליה נהורא, ה”ה הרב הראשי הרב הרצוג (שליט”א) [זצ”ל]”.

הגדיל לעשות ר’ מנשה קליין בספריו:

שו”ת משנה הלכות חלק ב סימן לט

אל הנשר הגדול אתו העוז והמשל ממשלת שתים תוי”ש רב הרבנים גאון עוזנו טהור גברא חסידא ופרישא ענו וצדיק מאור הגולה פ”ה נר ישראל שבחו מי ימלל אין גומרים עליו להלל וכ’ ה”ה כקש”ת מוה”ר יונתן שטייף מלפנים ראב”ד דק”ק בודאפעסט במדינת אונגארן כעת רב דקהל עדת יראים נ”י הי”ו עד בגצ”א (זצלה”ה).

וכן אליו בשו”ת משנה הלכות חלק ב סימן מא.

בשו”ת משנה הלכות חלק ב סימן מח כתוב:

יום ד’ לסדר עלה נעלה וירשנו אותה לפ”ק תשי”ח ברוקלין נ”י.

אל הנשר הגדול אתו העוז והמשל ממשלת שנים תוי”ש רב הרבנים האי גאון וחסיד מתלמידיו של אהרן המפורסם בתוך עם אנכי יושב שמו מפארים ידיד ד’ וידידי כש”ת מוה”ר פנחס עפשטיין שליט”א ראב”ד לעדה החרדית בעה”ק ירושלים תובב”א.

וכן אליו בשו”ת משנה הלכות חלק ב סימן נ; וכן בחלק ג, סימן קסה:

בשו”ת משנה הלכות, חלק ב, סימן סו, הוא כתב:

ב”ה ה’ לסדר טהרות תשט”ז פה ברוקלין נ”י יצו”א. אל הנשר הגדול אתו העוז והמשל ממשלת שתים תוי”ש שמו הולך מסוף העולם ועד סופו גאון וצדיק חסיד ועניו וכו’ ה”ה ידידי הרה”ג כקש”ת מוהרי”א הענקין שליט”א.

ובשו”ת משנה הלכות חלק ג סימן רב, כתוב:

איסור נותר בפסולי המוקדשין, לינה מועלת בראשו של מזבח אי נפסל הקרבן.

ב”ה. אל הנשר הגדול אתו העוז והמשל, ממשלת שתים תורה וי”ש רב הרבנים גאון יעקב שמו הגדול הולך מסוף העולם ועד סופו לשם ולתהלה בתוך עמי אנכי יושב וכו’ כקהדר”ג מוהר”מ פיינשטיין שליט”א ר”מ תפארת ירושלים.

עוד בשו”ת משנה הלכות חלק ד סימן רטז, כתוב:

כלאי הכרם וכרם של הקדש אי שייך בהו שביעית, ודין הפקר אי הוה אפקעתא דמלכא

ב”ה שלש עשרה מדות הרחמים התשכ”ב ברוקלין נ”י יצו”א.

מחיי חיים יחתם לחיים ארוכים טובים את כבוד האי גאון ישראל זקן שבסנהדרין פ”ה ע”ה דזיו ליה כבר בתיא חכם חרשים הנשר הגדול כהדרג”ק מוהרי”ז מינצבערג (שליט”א) זצ”ל מרא בארעא דישראל עבגצ”א.

כך כתב גם בשו”ת משנה הלכות, חלק א, סימן יד, לאמו”ר מליובאוויטש:

ב”ה יום שנכפל בו כי טוב ד’ מרחשון תשי”ז פה ברוקלין נ”י יצו”א

אל הנשר הגדול דזיו לי’ כבר בתי’ הרב הגאון האי חסיד ועניו שמו מפארים סיני ועוקר הרים שמו הולך מסוף העולם ועד סופו וכו’ כקש”ת מוהרמ”מ שניאורסאהן שליט”א אדמו”ר מליובאוויטש

וכך כתב אליו בשו”ת משנה הלכות, חלק ד, סימן קנט; ובחלק יד סימן רנג.

שם המשפחה “אדלר” הנשר הגדול

השם המשפחה “אדלר” פירושו נשר בגרמנית וביידיש. ממילא כל רב ששם משפחתו הוא אדלר קיבל את הכינוי “הנשר הגדול” בין אם הוא אכן היה נשר גדול ובין אם לא. המפורסם ביניהם, ואכן היה מגדולי הדור, הוא רבי נתן אדלר זצ”ל. לכן מצאנו ביחסו בכל מיני ספרים הביטוי “הנשר הגדול” ביחס אליו:

כמובן הראשון הוא החת”ם בעצמו בשו”ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קסז:

תיתי שלמא רבא מן שמי’ וחיים לאמ”ו הגאון המפורסים בכל קצוי ארץ וים רחוקים דולה מים מבורות עמוקים בנו ממנו חרבות עולם מוסדי דור ודור יקים כושל יקימון מיליו מדבש ונופת מתוקים מפומי’ דמר נפקין זקוקין דנורא נחמדים מזהב ומכסף מזוקקים ה”ה הכהן הגדול תורה נבקש מפיהו משפטים וחוקים הוא המורה המרווה צמאון צחיחים כמים על אפיקים נ”י ע”ה פטיש החזק כראי מוצקים כק”שת מהו’ נתן מר כהן צדיק על החסידים ועל הצדיקים הוא הנשר הגדול המרחף על גוזליו תלמידיו הותיקים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה ירקריקים ואנא מן זעירא לא מן תיישים אלהין מגדיים דקיקים נקטינא בשיפולי גלימא ואחוינא קידה והשתחוי’ בתוך הבאים לפני אמ”ו הגנ”י בשנים ושלשה גרגרים גם אני בחלומי חזיתי חזות קושי’ ופירוקא ודברים שצריכים לפנים להגישו אל הכהן העומד לאורים להאר עינינו ולהגיה חשכנו ה’ ישמרהו ויחייהו יאושר עיניו בארץ נכוחות וישבע שובע שמחות ובחסדו נקוה ירוה צמאונינו במי מנוחות ישיבנו תשובה נכונה מכתב אלקי’ חרות על הלוחו’ ואנחנו נקטוף מלוחותיו עלי שיח שפתותינו ומהם נשים חכמה בטוחות וזה החלי בשם אלקי הרוחות.

וכן הוא בשו”ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק ג סימן פז (ב):

ובכל זאת לבי מהסס וישאל עוד את כבוד הרב הגאון מוה’ יוקב עטלינגער ני’ אבד”ק אלטונא ואת הנשר הגדול הרב מוה’ נתן אדלער נ”י אבד”ק לאנדאן ואם יסכימו עמי נמטי שיבא מכשירא והי’ בזה שלום מאת הדו”ש:

רבי יששכר שלמה ב”ר יצחק טייכטל כתב בשו”ת משנה שכיר חלק אורח חיים סימן מה:

על כן היה נראה לדעתי, לעשות בזה כעין הכרעה, וכפי ששמעתי מרבינו ההפלא”ה שהיה לוי ומרנא ר’ נתן אדלער היה כהן, וכשהגיעה השעה לעלות לדוכן הביא השמש הכלי עם מים למקום מושבו של רבינו [בעל] ההפלאה, והכהן הנשר הגדול הלך אליו למקום [בעל] הפלאה, וכה יצק [בעל] ההפלאה על יד מרנא ר’ נתן אדלער ז”ל. על כן לדעתי גם כבודו ינהג כן, שהכהנים יבואו אצלו אל מקומו לקבל ממנו המים על ידיהם, ובזה יהיה יוצא ידי שניהם, שיהיה היכר בין כבוד תורתו לשאר הלויים, וגם בזה דהם יבואו אליו יכירו שכבודו גדול מהם, וגם יקיים מצות יציקה על יד הכהנים, ולא יחלש המצוה זו אצלם, ויתוסף גם על ידו קדושה על קדושתם, כן נלע”ד.

וכן הוא דף על הדף שבת דף קנג עמוד א: “בספר הזכרון דרך דוד (ע’ נג) מביא: החתם סופר בהספידו את מורו ורבו הנשר הגדול ר’ נתן אדלר זצ”ל אמר בדבריו דבר נפלא ונורא.” וכן בעלי תמר שבת פרק א: “ויש לציין מ”ש בספר דרך הנשר אות נ”ב שהגאון החסיד הנשר הגדול רנ”א זצ”ל כותב באגרת לר”מ קוניץ… ” ובעלי תמר מועד קטן פרק ג: “ויש לציין בזה דברי החת”ס בתו”מ בפרשת שמיני בהספדו על רבו הנשר הגדול הגאון המופלא רבי נתן אדלר זצ”ל,”

אולם כך נהגו לחכמים אחרים וכמו שכתב ר’ מנשה קליין בשו”ת משנה הלכות חלק יז סימן קצד:

מה עשו הכהנים עם כ”כ הרבה תרו”מ כשנכנסו לארץ

פורים קטן התשל”ו ברוקלין נ”י יצו”א

אל הנשר הגדול, אתו העוז והמשל, זקן שבסנהדרין, יושב בלשכת פלהדרין, רב האי גאון וצדיק פאר הדור חו”פ כקש”ת מוה”ר יוסף אדלר (שליט”א) זצ”ל, אבדק”ק טארדא בירושלים עיה”ק ת”ו.

וכך הוא כתב לאותו רבה בשו”ת משנה הלכות חלק יח סימן מז; וכן הוא בשו”ת משנה הלכות חלק ד סימן יב (אל הנשר הגדול, … מוה”ר יוסף אדלר שליט”א…) וכן בשו”ת משנה הלכות חלק ד סימן רח.

לסיכום, מצאנו שהראשון שהשתמש בביטוי זה היה ר’ אהרן הכהן מלוניל ביחס לרמב”ם, אח”כ מצאנו ראשונים ואחרונים שהשתמשו בביטוי זה ביחס לכל סוגי חכמים, אלו שקדמו להם ובני דורם, אביהם ולכבוד הרב שאליהם כתבו. היה מקום מיוחד לשימוש בביטוי זה לרב ששם משפחתו היה אדלר שפירושו נשר.

[1] הודפס במאמרי טוביה, כרך ד’, ירושלים תשע”ט.

[2] רפד = 1524. המאמר נמצא באוצר החכמה, ראה עמ’ ל-לא על-אודות מהדורה זו. המהדורה השנייה היא משנת ש”י (1550), ראה שם, עמ’ לה-לח.

[3] יחיאל בריל פרסם את הכתב יד בפריז בתרל”א. מהדורה חדשה של הספר הודפס ע”י הרב דוד צבי הילמן ז”ל, בספר זכרון בית אהרן, בני ברק, תשע”ג, תחת השם “אגרות הרמ”ה”.

[4] לעניין הפולמוס וכן התאריכים של האגרות והיחס לדברי הרמ”ה בפירושו למסכת סנהדרין, ראה בספרו (באנגלית) של דב (ברנרד) ספטימוס, Hispano-Jewish Culture in Transition: The Career and Controversies of Ramah (Harvard University Press, 1982), פרק ג’; לאגרות בין רמ”ה לר’ אהרן מנלוניל בפרטף ראה עמ’ 42-46.

[5] על-אודות הנושא הזה והמחלוקת ראה הסיבום בספרו של שמעון שוורצפוקס, יהודי צרפת בימי הביניים, תל-אביב 2001, עמ’ 303-306.

A Short Note Regarding an Illustrated Title Page and A Possible Unicum

There are a series of books, Seder ha-haʻarakhah ve-haHanhagah, that record the tax law and taxes paid by the Mantuan community and were published in Mantua. [1] The taxes were calculated by communally elected assessment formulators.  The taxes were used to support the entire communal infrastructure, including the administration of communal organizations and funds for the poor.  As today, each person would provide an accounting of their funds reducing their taxable income based upon recognized deductions and certain exempted property. The formulators were wholly responsible for the determination of the specific levied taxes and could reject suspect ax filings and impose fines.

The first edition was published in 1651 and each edition covers three years, of which the National Library has 17 editions. The British Library holds 12, seven that are not in the National Library’s collection. Vinograd lists 22 editions, six in neither library. [2] (A full bibliography appears below)

There is, however, at least one edition in the series that was not published in Mantua, the most logical location, but in Venice by Bragadin in 1711.  The likely reason for the change in venue is that from 1707-1712, there were no books printed in Mantua. [3] Nonetheless, these records were so important that the community went to Venice to publish the records.

Steinschneider, based upon Wolf’s bibliography, does identify this edition of the work. [4] But the book is not extant in the Bodleian Library.[5]  Nonetheless, no modern bibliography, e.g. Vinograd or Friedberg, records the Venice edition nor does the National Library or any other library I can identify (based on a search of WorldCat) own a copy of the book.  There is one copy, however, in the Gross Family Collection in Tel Aviv, and is possibly a unicum – the only extant copy.  Although as Judge Meyer Sulzberger, himself an avid book collector, noted that caution is necessary when identifying a unica, because “that the great weakness about a unicum is that presently one or two other people are found to have the book, and instead of contently agreeing that each of them has a unicum, each feels the value of his possession has been materially impaired.”  To this we can add that without concrete evidence of the book’s singularity, there may be private collections or public ones whose holdings are insufficiently cataloged to make a confident identification regarding the rarity of any book.  Indeed, Sulzberger provides many examples of books thought to unica, only to be identified as “merely” rare.[6]

I should also note that the Venice copy has a nice title page with Moses and Aaron. (For a discussion of depictions of Moses and Aaron on Hebrew title pages see our earlier post here.)   A very similar title page appears on a later book printed in Mantua, 1720, Mishlei ve-Eiov, although in this instance it is David and Solomon who flank the title.

Additionally, the depiction of the Moses, Aaron, Solomon and David are similar to the ones that appear – Rambam, Rashi, R Yosef Karo, Rama, and the author – on the Gur Areyeh, a commentary on Shulkhan Orakh, Mantua, 1722.

There are two editions of this book printed within a year of one another.  The second printing lacks the images entirely and the first they only appear in Orakh Hayyim, and, although not noted in bibliographies or articles regarding the book, in at least one example the title pictorial title pages also appears in Yoreh Deah.

The remaining three (or two) volumes do not contain the images.  This led some to speculate that the images were deliberately removed, and that page was ripped out at the behest of the Mantua rabbinate and a variety of theories are offered, ranging from concern over reproducing human image to the inclusion of the author among such a distinguished group was egotistical, that the Rambam lack ed peyot, or that the portraits are just not flattering. [7]

But, both the claim of censorship and the rationale are unsupported.  Most extant copies include that page and there are many earlier examples of books containing human images including of biblical figures, many without peyot, or not dressed in flattering clothing.  There is no independent evidence to suggest anything other than a benign reason, perhaps the woodcuts wore out.  This aligns with the fact that the printer was known for crude lettering so much so that it nearly lost its ability to print at all and only survived because another party stepped in. Thus it is unlikely the lack of the portraits in the later volumes is an instance of censorship.[8]

* The identification of the Gross edition as a unicum is only preliminary and still a work in progress.  The author encourages anyone with additional information regarding this edition to comment or send an email to seforimblog@gmail.com

[1] See Shlomo Simonshon, Tolodot ha-Yehudim be-Duhosot Mantua, vol. 1 (Jerusalem, 1963), 274-86; see also Marvin J. Heller, The Seventeenth Century Hebrew Book: An Abridged Thesaurus, vol. 2 (Leiden: Brill, 2011), 957.

[2] For the NLI listing see here;   Diana Rowland Smith, Second Supplementary Catalog of Hebrew Books in the British Library 1893-1960, vol. 2 (London:  British Library, 1994), 599; Joseph Zedner, Catloglouge of the Hebrew Books in the Library of the British Museum (London, 1867), 510 recording Mantua 1759; Yeshayahu Vinograd, Otsar ha-Sefer ha-Ivri (Jerusalem:  Machon Lebibliograhia Memuhshevet, 1994).

[3] See Ch. B. Freidberg, Tolodot ha-Defus ha-Ivri be-Italia:  Be-Midenot Italiah, Aspnyah-Portugal, ve-Turgemah she-Melfenim (Tel Aviv:  Bar-Yeda, 1956), 20.  Friedberg does not explain the cause of the stoppage.

[4] Moritz Steinschneider, Catalogus Librorum Hebraeorum in Bibliotheca Bodleiana (Berollini:  Ad. Friedlander, 1852-1860) columns 625-66; Johann Christoph Wolf, Bibliothecae Hebraeae, vol. 3 (Hamburg:  Christoph Felgineri Viduam, 1827), 1207-08 (Steinschneider’s citation to Wolf should be corrected to read vol. 3 and not vol. 2).

[5] See A.E. Cowley, A Concise Catalogue of the Hebrew Printed Books in the Bodleian Library (Oxford:  Clarendon Press, 1929), 410 (listing only Mantua).

[6] Meyer Sulzberger, “Books and Bookmen,” Menorah XXXVI (Jan. 1904), 38-40. For other Hebrew unica see Marvin J. Heller, “Unicum, Fragments, and Other Hebrew Book Rarities,” Judaica Librarianship 18 (2014), 130-53.

[7] See Shmuel Weiner, Daat Kedoshim:  Pesak Herem:  Mazkeret Rabanei Italiah (Petroberg: Berman Press, 1897), 38**; Aviad Cohen, “Diuknot Hakhamim:  Bein Halkha le-Maashe,” Mahnayim 10 (1995). See Mifal ha-Bibliographia ha-Ivrei entry Gur Areyeh .

One scholar viewed the selection of personages to grace the title page as an indication of their imporatance.  Specifically the inclusion of the Mahril was used to demonstrate his unique contribution to the formation of the Shulchan Orakh.  See Yisrael Peles, Mevo ve-Hosafot le-Sefer Mahril (Jerusalem:  Machon Yerushalim, 2016), 258. (Thanks to Eliezer Brodt for providing this source).

[8] Friedberg, Tolodot ha-Defus ha-Ivri, 20-21. For another example of spurious reasons for a change to the title page, see Dan Rabinowitz, “Sheti ha-Girsot shel Shu”t ha-Bakh, Mahadurot Frankfort TN”Z:  Totsot shel Shikul Tsniut, Sha’arim be Shut ha-Bach,” Alei Sefer  21(2010), 99-112.

Bibliography of Seder ha-Ha’arakhah

Mantua, 1651(BL)

Mantua, 1656 (NLI)

Mantua, 1670 (V)

Mantua, 1675 (BL)

Mantua, 1679 (NLI)

Mantua, 1682 (V)

Mantua, 1685 (V)

Venice, 1711 (Gross)

Venice, 1714 (Wolf)

Venice, 1717 (Wolf)

Mantua, 1722 (BL)

Mantua, 1722 (BL) (& a variant)

Mantua, 1726 (NLI)

Mantua, 1729 (V)

Mantua, 1732 (NLI)

Mantua, 1735 (NLI)

Mantua 1737 (BL)

Mantua, 1739 (NLI)

Mantua, 1743 (BL)

Mantua, 1747 (NLI)

Mantua, 1750 (NLI)

Mantua, 1753 (NLI)

Mantua, 1756 (NLI)

Mantua, 1759 (NLI)

Mantua, 1773 (BL)

Mantua, 1777 (NLI)

Mantua, 1780 (NLI)
Mantua, 1783 (V)

Mantua, 1786 (NLI)

Mantua, 1789 (NLI)

Mantua, 1793 (V)

Mantua, 1795 (NLI)

Mantua, 1798 (NLI)

For a collection of posts on Purim see here.  These deal with topics as diverse as Jewish humor and parodies, a series on the the origins of hamantaschen (and here and here), banging at the mention of Haman’s name, piyutim for Purim, mishcholot manot, identifying the personalities of Megliat Ester in secular sources, how to approach the story of Ester with children by the late Elliot Horowitz, as well as a couple posts regarding his book on Jewish violence and Purim, and mixed dancing on Purim.

Book Announcement: The Lost Library by Dan Rabinowitz

By Eliezer Brodt

Its with great pleasure that I announce the recent publication of an important work, that I am certain will be of great interest to readers of the Seforim Blog – The Lost Library by Dan Rabinowitz, founder and editor-in-chief of the Seforim Blog. This book is devoted to the legacy of the personal and expanded public library of Rabbi Mattityahu Strashun.

From the back cover:

The Strashun Library was among the most important Jewish public institutions in Vilna, and indeed in Eastern Europe, prior to its destruction during World War II. Mattityahu Strashun, descended from a long and distinguished line of rabbis, bequeathed his extensive personal library of 5,753 volumes to the Vilna Jewish community on his death in 1885, with instructions that it remain open to all.

In the summer of 1941, the Nazis came to Vilna, plundered the library, and shipped many of its books to Germany for deposition at a future Institute for Research Into the Jewish Question. When the war ended, the recovery effort began. Against all odds, a number of the greatest treasures of the library could be traced. However, owing to its diverse holdings and its many prewar patrons, a custody battle erupted over the remaining holdings. Who should be heir to the Strashun Library?

This book tells the story of the Strashun Library from its creation through the contentious battle for ownership following the war until present day. Pursuant to a settlement in 1958, the remnants of the greatest prewar library in Europe were split between two major institutions: the secular YIVO in the United States and the rabbinic library of Hechal Shlomo in Israel, a compromise that struck at the heart of the library’s original unifying mission.

In 2005 Dan Rabinowitz founded the Seforim Blog and I started corresponding with him almost immediately. One of the people we discussed often was R’ Strashun as both Dan and I were fascinated by him. Dan’s interest extended to the library and what happened to it after R’ Strashun’s death and especially what happened to it after World War Two. Eventually, in November 2015 Dan authored a lengthy post on the Seforim Blog dealing with different aspects of R’ Strashun and his library. This post eventually turned into this full-length book on the subject.

The Lost Library is written in Dan’s extremely clear, lucid and captivating manner as familiar to readers of the Seforim Blog (having read hundreds of his articles and at times not realizing he is the author of them because most do not include his name – in essence, stamm seforim blog post dan rabinowitz, at least the scholarly ones). The book begins with an exciting personal introduction (A PDF is available upon request) giving background to the development of one of Dan’s favorite pastimes collecting books. However, similar to the subject of this book R’ Strashun, Dan’s interest extends to not just owning the book but to developing a personal relationship with the book contents. This becomes evident as one reads The Lost Library, especially the vast number of sources in multiple languages housed in numerous collections and libraries all over the world including his personal library. The Lost Library meticulously documents each of his claims from these extensive sources collected over intense research conducted over a few years.

The book begins with an overview of that ‘ir ve’em be-yisrael, the famous city of Vilna, giving the reader excellent background to the environment and city (including current descriptions as the author visited Vilna while working on this volume). The author discusses what made Vilna famous, sidetracking into very relevant topics such as R’ Mattityahu father, the Rashash and others affiliated with the Vilna Gaon, Vilna’s most famous resident. Dan then turns to deal with the hero of the book, R’ Mattityahu and provides the reader with a comprehensive biography that discusses his unique style of learning and how that influenced his book collecting habits. The next chapter is the opening of the public library after Mattityahu’s death and the impact it had on the community and eastern European Jewry at large. The book then goes onto detailing the library’s life during the Holocaust and especially afterword as different parties claimed ownership when most of it was discovered to have survived.

Marc Shapiro wrote:

Taking us on a journey from nineteenth-century Vilna until almost the present day, Rabinowitz not only documents the vicissitudes of this important institution, but helps us understand the intellectual culture of one of the centers of Judaism in modern times.”—Marc B. Shapiro, Weinberg Chair in Judaic Studies, University of Scranton

And others praised the work as well.

“Rabinowitz has done a brilliant job in his moving and important book…. Through the story of the Strashun Library, he gives us insight into the richness and vibrancy of Jewish life in Vilna. He vividly portrays the restoration of the books of the Strashun Library, a testimony to the indomitable Jewish spirit.”
—Ambassador Stuart E. Eizenstat, chief White House domestic policy adviser to President Carter

“Rabinowitz’s meticulously researched study is an outstanding expression of the wealth of knowledge provided by a thorough exploration of Jewish material culture…In his detailed reconstruction of the Strashun library’s fate after the German invasion, he detects a breathtaking history of loss and mourning, of illegal claims and desires, of appropriation and incorporation that expresses the rupture of the Holocaust and the contested visions of Jewish life after catastrophe.”—Elisabeth Gallas, Leibniz Institute for Jewish History and Culture –Simon Dubnow

This book is of particular personal great interest. The first time I recall hearing something from R’ M. Strashun was when I was in tenth grade. R’ Hershel Schachter had just begun giving a shiur once a week in Flatbush for Balei Battim on Mesechtas Kidushin. I attended a few of them, during one of the shiurim he mentioned R’ M. Strashun’s comments in Bava Basra praising him (I do not recall his exact discussion, but it was about the word Achron). I had been familiar with the Strashun name for a while through R’ Mattityahu father, the Rashash via my father. The Rashash symbolized an emphasis on peshat, from then on I was very curious about R’ Mattityahu. Fast forward a few years when I began learning in the Mir in EY I was talking to a friend somehow it came up about R’ M. and the friend mentioned he loves him and that the great Gaon R’ Yakov Chaim Sofer always quotes him with great respect. He then showed me a sefer of Mattiyahu printed by Mossad Harav Kook (Mivchar Kesavim). The sefer was out of print and hard to find, but the Sitrah Achrah helped me find it a little while later. I immediately began learning through the work. Since then I have found the work many times in used shops and have found these copies, proper owners, to appreciate them. One time while learning the sefer an Israeli chavrusha saw what I was learning and said how you could learn a sefer of a maskil! I argued it was good enough for me that R’ Yitchack Elchanan Spektor who, in his old age, came to Vilna to eulogize R’ Mattityahu. My chavrusha dismissed this anecdote and replied that means nothing! Of course, I could not convince him that there was nothing wrong with him. However, his complaint sparked the exact opposite – and spurred me to research and read more of R’ Mattityahu’s writings which only enhanced my reverence for him. My chavrusha’s position notwithstanding, other very frum Israelis friends expressed their appreciation and fascination with R’ Mattityahu. Most of his writings appeared in newspapers and journals and are not readily available or even known. However, in a few months, I will god willingly print some of them. Eventually, I wrote my first academic article in English about him (available in PDF upon request or from here).

One final point about R’M that particularly resonated with me. R’M did not merely collect seforim he used them, and this is apparent from hundreds of citations throughout his works. A later resident of Vilna, and one too who was indeed very well-read was R’ Chaim Ozer. He did not need an extensive personal library as he had unfettered access to the Strashun Library – indeed was unique in that he was one of the few given borrowing privileges. Here is a book request from R’ Chaim Ozer, addressed to the Strashun Library’s head librarian Chaim Chaikel Lunski. Thanks to R’ Dovid Kamenetsky for making it available:

One of my favorite stories about the library as told by R’ Moshe Shmukler in his fascinating book, Moshe Shmuel ve-Doro, combines the idea of the voracious reader and a comprehensive library:

ר’ חיים עוזר… מלבד בקיאותו הגדולה בתלמוד ובראשונים, הצטיין בבקיאות עצומה בשאלות ותשובות האחרנים… פעם החלטתי לנסותו עד כמה כוחו גדול באחרונים, סרתי לספריה של שטראשון ועברתי על פני הקאטאלוג במקרה נתקבל מבטי על הספר מאמר מרדכי להגאון ר’ מרדכי זאב אוטינגר מלמברג ספר שלא נודע לי עד אז וחשבתיו ליקר המציאות. דפדפתי בספר ומצאתי איזה הערה נפלא על דברי בעל הלכות גדולות המובא ברא”ש סוף פ”ב דיבמות. חשבתי האח, מצאתי את מה שאוותה נפשי. במוצאי שבת באתי לר’ חיים עוזר, כי הערב ההוא היה מוקש ללות אתו בחידוש תורה. בשעת השיחה העילתי כלאחר יד את הקושיא על הבה”ג. ומה השתוממתי לשמוע מפי תיכף, כי זוהי קושיתו של בעל מאמר מרדכי… [ר’ משה שמואל ודורו, עמ’ 176].

The book can be purchased from the publisher here, Amazon or Book Depository.

Here is a portrait of R’ Mattityahu followed by a scene depicting the Strashun Library in Vilna in its heyday:

When Rav Kook Was the Kana’i (Zealot) and His Opponent the Melits Yosher (Advocate)[1]

By Bezalel Naor

In 1891, there appeared in Warsaw an anonymous work[2] entitled Hevesh Pe’er,[3] whose sole objective was to clarify for the masses the proper place on the head to don the tefillah shel rosh or head-phylactery. According to halakhah, the tefillah must be placed no lower than the hairline and no higher than the soft spot on a baby’s head (i.e. the anterior fontanelle).[4] In ancient times, there were sectarian Jews who deliberately placed the tefillah on the forehead, as attested to by the Mishnah: “If one placed it [i.e. the tefillah] on his forehead, or on his hand, this is the way of sectarianism (minut).”[5] These Jews interpreted literally the verse, “You shall bind them for a sign upon your hand, and they shall be for frontlets between your eyes.”[6] Adherents to Rabbinic Judaism are punctilious about placing the hand-phylactery on the biceps of the forearm opposite the heart,[7] and the head-phylactery above the hairline. East European Jews who placed their phylacteries on the forehead did so not out of conviction, as the Sadducees of old, but rather out of sheer ignorance of the law. The slim book (all of 24 leaves or 48 pages) was thus an elaborate educational vehicle to educate the masses how to properly observe the law.[8]

According to the approbation to Hevesh Pe’er by Rabbi Elijah David Rabinowitz-Te’omim (ADeReT) of Ponevezh, the book was published [but not authored] by his former son-in-law (presently his brother’s son-in-law), Rabbi Abraham Isaac Hakohen Kook of Zeimel.[9]

Wares in hand, the young rabbi of Zeimel (aged twenty-six) assumed the role of an itinerant bookseller, travelling from town to town in Lithuania. Wherever he went, he preached concerning the importance of fulfilling the commandment of tefillin. Historically, there was precedent for a rabbi promoting that specific mitsvah. In the thirteenth century, Rabbi Jacob of Coucy (author of Sefer Mitsvot Gadol or SeMaG), circulating in the communities of France and Spain, was able to turn the tide and convince Jews, hitherto lax in their observance of the commandment, to don tefillin.[10] As for an author posing as an itinerant bookseller, Rav Kook’s older contemporary, Rabbi Israel Meir Kagan of Radin, had done exactly that, thus earning himself the sobriquet Hafets Hayyim, after the book by that name that he peddled. (Hafets Hayyim tackles the problem, halakhic and otherwise, of malicious gossip.)

It is recorded that Rav Kook’s sermons had such a positive influence upon his audience that the Rebbe of Slonim, Rabbi Shmuel Weinberg, offered to support him if he would devote himself fulltime to acting as a maggid or peripatetic preacher.[11]

One would never have imagined that this halakhic work would meet with any rabbinic opposition.[12] The point it makes that wearing the head-phylactery below the hairline on the forehead invalidates the performance of the commandment, seems rather clear-cut in the sources. (In fact, but a few years earlier, in 1884, Rabbi Israel Meir Kagan in his work Mishnah Berurah had advised wearing the phylactery higher on the head, at a remove from the hairline, just to be on the safe side.)[13]

However, five years later, Rabbi Ze’ev Wolf Turbowitz of Kraz (Lithuanian, Kražiai; Yiddish, Krozh)[14] devoted the very first of his collected responsa to pummeling the anonymous work Hevesh Pe’er.[15] Rabbi Turbowitz prefaces his remarks by saying: “The intention of this author [i.e. the author of Hevesh Pe’er] is for [the sake of] heaven, but nonetheless he has spoken shabbily of the people of the Lord. May the Lord forgive him. For Israel, ‘if they are not prophets, they are the children of prophets.’”[16] Rabbi Turbowitz goes on to argue that the commandment is invalidated only if the majority of the phylactery is placed below the hairline. If, on the other hand, the majority is situated above the hairline and only a minority below, then the halakhic principle of “rubo ke-khulo” (“the majority as the whole”) applies, and the commandment is fulfilled.[17] One of the rabbi’s supposed proofs is that one must recite the blessing once again only in a case where the entire phylactery or the majority thereof has slipped down, but if only a minority of the phylactery has been displaced, with the majority still within the prescribed area, one does not recite another blessing upon readjusting the phylactery.[18]

Rav Kook (now outed as the author of Hevesh Pe’er) responded to the onslaught of Tif’eret Ziv. His lengthy rejoinder, entitled “Kelil Tif’eret,” appeared in the periodical Torah mi-Zion (Jerusalem, 1900).

Rav Kook dismantles Rabbi Turbowitz’s supposed proof from the fact that another blessing is unwarranted as long as the majority of the phylactery is still in its proper place. Rav Kook reasons that we must distinguish between the essential commandment (“‘etsem ha-mitsvah”) and the action of the commandment (“ma‘aseh ha-mitsvah”). The fact that one does not recite an additional blessing does not necessarily mean that the commandment (“‘etsem ha-mitsvah”) is still being fulfilled. What it does imply, is that the action of the commandment (“ma‘aseh ha-mitsvah”) is ongoing. The blessing addresses renewed action (“ma‘aseh ha-mitsvah”). In a case where only a minority of the phylactery has been displaced, the action required to readjust it does not warrant a blessing. “And the Turei Zahav[19] holds that since in the entire Torah, ‘rubo ke-khulo,’[20] once most of the action has been nullified, the action as a whole is nullified, but if most of the action remains, even though the commandment has been nullified, still the action exists…”[21]

As is typical for Rav Kook, he signs himself, “Abraham Isaac Hakohen Kook, servant to the servants of the Lord…Bausk.”[22]

Evidently, Rabbi Turbowitz was not one to take something lying down. He came back at Rav Kook with a stinging reply, integrated into Ziv Mishneh, his commentary to Maimonides’ Mishneh Torah.[23] There, in Hilkhot Tefillin (4:1), he maintains that since “rubo ke-khulo is a universal principle in the entire Torah”[24]—this applies to tefillin as well. He reiterates once again his proof from the TaZ, who ruled that the blessing is recited once again only in a scenario where the tefillin are totally displaced. He mentions the opinion of “one wise man” (“hakham ehad”) who wrote that even the slightest deviation disqualifies the mitsvah, and disagrees. According to Rabbi Turbowitz, lekhathilah (to begin with), the entire phylactery should be above the hairline with none of it extending down to the forehead, but be-di‘avad (ex post facto), if a minority of the phylactery is below the hairline, one has nonetheless fulfilled the commandment. And therefore, the anonymous sage was wrong to badmouth the masses, who are remiss in this respect, and their spiritual leaders, who look the other way and do not protest. “He spoke shabbily of the people of the Lord and will in the future be called to judgment!” After summing up rather concisely the position he took earlier in Tif’eret Ziv, Rabbi Turbowitz now lambastes Rav Kook for what he wrote in Torah mi-Zion (Jerusalem, 1900), no. 4, chap. 4, accusing Rav Kook of deliberately misquoting him.

In 1925, two disciples of Rav Kook, Rabbi Yitshak Arieli[25] and Rabbi Uri Segal Hamburger,[26] reissued Hevesh Pe’er in Jerusalem with Rav Kook’s permission.[27] Appended to the work was Rav Kook’s rebuttal “Kelil Tif’eret.” (In addition, this edition was graced by the comments of Rav Kook’s deceased father-in-law, ADeReT, and of Rav Kook’s admirers in Jerusalem: Rabbis Tsevi Pesah Frank, Ya‘akov Moshe Harlap, and Yehiel Mikhel Tukachinsky. Finally, there are the substantial “Comments upon Comments” [“He‘arot le-He‘arot”] of the editor, Rabbi Yitshak Arieli.)[28]

In 1939, Rabbi Yosef Avigdor Kesler of Rockaway (Arverne to be precise)[29] published a second collection of his deceased father-in-law, Rabbi Ze’ev Turbowitz’s numerous responsa. Whereas the first collection of Tif’eret Ziv covered only Orah Hayyim, this collection covered all four sections of Shulhan ‘Arukh.[30] In addition, it contained a supplement (Kuntres Aharon) entitled “Mele’im Ziv.” In the supplement, Rabbi Kesler published a letter from ADeReT to Rabbi Turbowitz that turned up in the latter’s papers.

ADeReT’s letter is datelined “Monday, Vayyetse, 5657 [i.e. 1896].” In the letter, ADeReT gratefully acknowledges receipt of the recently published book Tif’eret Ziv. Regretting that he is unable to send monetary payment for the book because he is presently inundated with works of various authors, ADeReT nonetheless wishes to at least offer some comment on the contents of the book.[31]

Referring to the very first responsum in Tif’eret Ziv, ADeReT rejoices that Rabbi Turbowitz sought to advocate on behalf of the Jewish People regarding the commandment of tefillin. He is especially overjoyed that Rabbi Turbowicz was not cowed, but dared to differ. ADeReT holds up as role models Rabbi Zerahyah Halevi (Ba‘al ha-Ma’or) who critiqued Rabbi Isaac Alfasi (Rif), only to be attacked himself by Rabad of Posquières; Rabad of Posquières who critiqued Maimonides; et al. Since this is the “way of Torah” (darkah shel Torah), why should he harbor any resentment toward Rabbi Turbowitz for disagreeing with him?[32] (ADeReT, though not the author of Hevesh Pe’er, had wholeheartedly endorsed it.)

The sterling character of ADeReT is best summed up in these lines:

God forbid, I am not deluded to think that truth resides with me. I wholeheartedly acknowledge the truth. I have not a thousandth part of resentment towards one who differs with me. And the opposite, I love him with all my soul when he points out to me the truth.[33]

Since Rabbi Turbowitz acted as a true talmid hakham (Torah scholar) who uninhibitedly speaks truth, ADeReT wonders why he failed to mention the name of the work he critiqued, Hevesh Pe’er. This would have provoked neither the author nor ADeReT.[34]

In this vein of truth-seeking, ADeReT proceeds to explain why the argument presented in Tif’eret Ziv failed to dissuade him from the position adopted both by him and the author of Hevesh Pe’er. Since the shi’ur or measurement of the area on the head where the phylactery is to be placed is Halakhah le-Moshe mi-Sinai (a law to Moses from Sinai), the principle of “rubo ke-kulo” is of no consequence in this regard.[35]

Realizing the historic importance of the contents of the letter, Rabbi Kesler provided a photograph of the crucial passage in the letter, which reads as follows:

About two years ago, the thought occurred to me to reprint the booklet Hevesh Pe’er. I wrote to its author, my son-in-law, my soul-friend (today the Rabbi of Bausk, may he live) and asked him if he has anything new to add to it. He wrote me an article, brief in quantity but great in quality, that it is possible to say ‘rubo ke-khulo.’ In the summer of 5655 [i.e. 1895] when I was in Warsaw, I already spoke with a printer and also notified the [government] censor, and I was thinking to print. But after this, I reversed myself, and the two of us [i.e. ADeReT and Rav Kook] agreed that it is not worthwhile to print leniencies (kulot) in this.[36]

ADeReT explains that if we show any leniency, it will prove a slippery slope. He reveals to Rabbi Turbowitz his unusual experience with Hasidim in particular: “From this, there came about in places where the Hasidim reside [the custom] to wear large tefillin.[37] Not one in a thousand bears most of the tefillah within the hairline. In most cases, but a small fraction (mi‘uta de-mi‘uta) [is within the hairline]. I have seen with my own eyes the entirety upon the forehead. They laughed at my rebuke, saying: ‘Thus is the mitsvah.’ ‘So we saw our fathers doing.’ etc. etc.”[38]

The letter concludes with this salutation:

His friend who is honored by his love, appreciates his genius and his Torah, and blesses him with all good,

Elijah David Rabinowitz Te’omim

…Mir[39]