1

Sinful Thoughts: Comments on Sin, Failure, Free Will, and Related Topics Based on David Bashevkin’s new book Sin•a•gogue: Sin and Failure in Jewish Thought

Sinful Thoughts: Comments on Sin, Failure, Free Will, and Related Topics Based on David Bashevkin’s new book Sin•a•gogue: Sin and Failure in Jewish Thought (Boston: Academic Studies Press, 2019)

By Rabbi Yitzchok Oratz

A Bashevkin-inspired Bio Blurb:[1] Rabbi Yitzchok Oratz is Rabbi of the Monmouth Torah Links community in Marlboro, NJ. His writings can be found in various rabbinic and popular journals, including Hakira, Ohr Yisroel, Nehoroy, Nitay Ne’emanim, and on Aish, Times of Israel, Torah Links, Seforim Blog, and elsewhere. His writings are rejected as often as they are accepted, and the four books he is currently working on will likely never see the light of day.

“I’d rather laugh[2] with the sinners than cry with the saints; the sinners are much more fun.”[3]

Fortunate is the man who follows not the advice of the wicked, nor stood in the path of the sinners, nor sat in the session of the scorners.

(Psalms 1:1)

One who hopes is always happy [and] without pain . . . hope keeps one alive . . . even one who has minimal good deeds . . . has hope . . . one who hopes, even if he enters Hell, he will be taken out . . . his hope is his purity, literally the Mikvah [4] of Yisroel . . . and this is the secret of repentance . . .

(Ramchal, Derush ha-Kivuy) [5]

Rabbi David Bashevkin is a man deeply steeped in sin.

The study of sin, that is.

His recent book, Sin•a•gogue: Sin and Failure in Jewish Thought, is his second foray into the murky waters of sin, the first being his Hebrew B-Rogez Rahem Tizkor, which appeared in 2015. Throughout the book he ably serves as a “choti umachti,” as he walks us along the paths of sinners and allows us to listen in to their scorn sessions, plumbs their thoughts and analyzes their intentions, all with goal of detecting the sometimes deeply concealed sweet smell and seeds of holiness that can be found even among the sinners of Israel.[6]

As sin and failure are topics with which I am all too familiar, I took the opportunity to offer a review of sorts of the Hebrew book for readers of the Seforim Blog. The ensuing years have only honed my expertise, bringing me back to offer some comments on themes discussed in the new book.[7] While the topics of the two books are fundamentally the same, the new volume does include a great deal of entirely new material; the same will be true of this review. Furthermore, the change of language, in both the book and the review, demands a new style and structure for even the repeated material, and opens up the discussion to those who do not feel entirely at home in traditional rabbinic language and literature.

An Open Discussion of Sin

Overall, I found the book to be enjoyable, informative, thought-provoking,[8] and even inspiring at times. But should this discussion of sin be taking place at all?

From a traditional Jewish perspective, the answer is far from simple. The most controversial idea in the book (chapter 4), is the radical theology of the Hasidic court of Izbica in general, and Reb Tzadok ha-Kohen of Lublin in particular,[9], that sin is sometimes inevitable and always the will of God.[10] This concept does not apply only to someone who is sick (p. 42), coerced (p. 39), or in a compromising situation (note 124), nor is it the case only for someone who is faced with the necessity of choosing the lesser of two evils (p. 41); all this is standard Talmudic discussion. Rather, Izbica theology teaches that the seemingly free-willed choice to sin, motivated solely by one’s internal desires, is also the will of God – “All is in the hands of heaven, including the fear of heaven.”[11] This, of course, seems to be in direct contradiction to the concept of free will, the “fundamental concept and pillar” that is the underpinning of the totality of the Torah (Rambam, Hilchos Teshuva 5:3).

But is this really a problem? Long before the radical statements of Izbica, Rambam (Hilchos Teshuva 5:5) noted that our free will is seemingly contradicted by the existence of an all-knowing God, and Chovos Halevavos[12] raised the problem of free will being controverted by the many verses that indicate that God is in complete control of every action that takes place.[13] Neither source offers a resolution, demanding that we live with this paradox. Why, then, can’t we deal with Izbicean though similarly, why is it considered uniquely controversial? [14]

The obvious answer is that both before and after noting the paradox between predetermination and free will, Rambam hammers home the idea that, resolution or not, free will is real:

However, this is known without any doubt: That man’s actions are in his own hands and The Holy One, blessed be He, does not lead him in a particular direction or decree that he do anything. This matter is known, not only as a tradition of faith, but also, through clear proofs from the words of wisdom (Hilchos Teshuva 5:5).

Chovos Halevavos, too, stresses that the proper path requires us to act with confidence in our freedom to make our own choices.

And because free will is real, sin, with all its consequences, is very real as well:

Accordingly, it is the sinner, himself, who causes his own loss. Therefore, it is proper for a person to cry and mourn for his sins and for what he has done to his soul . . . since free choice is in our hands and with our own decision we committed all these wrongs, it is proper for us to repent (Hilchos Teshuva 5:2). “Consequently, the prophets taught that a person is judged for his deeds, according to his deeds – whether good or bad. This is a fundamental principle on which is dependent all the words of prophecy.” (5:5) And as long as one has not repented he is “hated by God, disgusting, far removed, and abominable . . . separated from God, the Lord of Israel . . .” (7:6 – 7) .

Compare this with the Izbica/Rav Tzadok attitude toward sin as (correctly) presented in Rabbi Bashevkin’s book; the Izbica approach recognizes “the powerful religious energy present in sins and the potential to challenge such energy into greatness, ultimately result[ing] in the redemption” (p. 102, based on Divrei Halomot # 3). In the Izbica worldview, sinning doesn’t make one “hated, disgusting, and far removed” from God, because “wherever a Jew may fall, he falls into the lap of God” (p. 48, from Pri Tzadik, Naso 15). Rambam’s message to sinners is to “cry and mourn,” and hope that their misdeeds do not prevent them from ever returning (6:4), while Rav Tzadok urges sinners never to despair “in any circumstance” (p. 100, from Divrei Sofrim 16). The contrast couldn’t be starker.

Based on the above, the real challenge of Izbica is neither philosophical (determinism vs. free will), nor historical (“How did the adherents of Izbica prevent their deterministic notion of sin from developing into an antinomian concept of Judaism?” [p. 47]). Instead, the question is practical: How do we go about “incorporating the theologically and oftentimes radical aspects of Izbica Hasidut into the contemporary Jewish community” without “under[mining] the ideals that we are working towards” (p. 48)?

In truth, the real question is not how we go about incorporating aspects of Izbica, but whether we need to reassess or fine-tune the aspects that have already been absorbed into our modern theology. The relatively recent phenomenon of neo-Chassidus (of which Rabbi Bashevkin is described as an avid follower is not primarily influenced by Izbica, [15] but its understanding of sin and failure certainly have Izbician overtones.[16]

Every discussion of the neo-Chassidus movement, pro and against, raises some form of the question of whether it leads to “perver[sion] of Chassidic concepts of joy, prayer . . . to the detriment of halachic observance,” and whether the idea that one always “falls into the lap of God” is mere “sugarcoating” the reality that our connection and relationship to Him can be broken “through destructive habits and the like,” no matter how deeply spiritual one “feels.” [17]

In other words, while historically Izbica theology was not detrimental to the strict halachic observance of Izbica Chasidim, [18] the jury is still out on whether the same can be said regarding its contemporary application. [19]

Rabbi Bashevkin himself clearly understands that Izbica thought is frequently misunderstood, misinterpreted and misapplied, and has a fascinating discussion on where and why its application goes wrong (pp. 50 – 52). The proper application of Izbica theology, according to Bashevkin, has us look at religious life as having a floor and a ceiling, the floor being the way “we deal with failure and those still mired in sin,” and the ceiling being the “ideals and values we reach towards.” Izbician theology can offer a message of “comfort and optimism,” helping to cushion the floor of Jewish life for those still mired in sin, without altering the ultimate ideals – “The floor was carpeted, but the ceiling remained in place” (pp. 46 – 50 and here.

While this certainly does seem to be a proper application of Izbician thought, it leaves plenty of room for the devil in the details. How comfortable should the cushions be? If every time a Jew sins he falls onto the lush carpet of the Bashevkian Izbician floor, what incentive is there ever to get up, or not to fall again? Maybe the floor needs to be carpeted, but how much more plush than commercial grade is called for?[20]

An even more fundamental question is if Bashevkin himself does justice in applying his principle. He approvingly quotes (p. 49) the work of Dr. Jennie Rosenfeld as “a fine example of the contemporary application of Izbica-Lublin theology.” Writing on the Wexner Foundation blog, Dr. Rosenfeld[21] describes her work as “focused on singles and on the need to create a sexual ethic which can speak to Orthodox singles today even when they may violate the halakhah.” Even assuming that Rabbi Bashevkin did not see her comments on the Wexner blog[22], and without casting aspersions on Dr. Rosenfeld’s important body of work, I question if a work titled “Toward a Modern Orthodox Sexual Ethic” can claim to be a faithful contemporary rendering of Izbica thought. There never was an “Izbician sexual ethic,” only “comfort and optimism” for those who had fallen (always a large segment of the community [23]) to get up off the floor and move on.

Later in that same chapter, Rabbi Bashevkin writes: ““Our collective imperfection is not cause for collective allowance . . . Sin and failure, no matter how common, can never be communally condoned or publicly institutionalized” (p. 53). This would seem to disallow creating “a sexual ethic which can speak to Orthodox singles” that might violate halacha.  That was true in the community of Izbica, in the community of Rabbi Yitzhak of Arama (p. 53), and would seem no less so in the Modern Orthodox [24] community today.

The Audacity of Hope

The above discussion highlights the sensitive nature of any public discussion of sin.[25] But every generation has its challenges in handling delicate issues. Ours may the one where the overwhelmingly forgiving tone of Izbica (and Breslov) theology is most potentially dangerous, [26] but it also may be the one where it is most needed. [27]

Support for this idea may come from a surprising place.

In chapter thirteen of Bashevkin’s book, he discusses the fascinating personal correspondence of Rabbi Yaakov Yisrael Kanievsky (the Steipler), and correctly notes (p. 143) that the theme of “[p]roductivity, patience, and optimism return again and again” throughout his letters. But hidden in his message of optimism is another subtle, but important, point that should not be overlooked. Speaking to yeshiva students struggling with “the known sin,” the Steipler acknowledges that the message of optimism he offers was deliberately downplayed in previous generations.

“The holy books intentionally wrote with great clarity [about the devastating nature of this sin] in order to keep people from sinning,” but were “very sparse” in explaining the other side of things, how one can draw a tremendous “light of holiness upon himself and throughout worlds” each time he controls his burning desires and refrains from sin. Even if one continues to fall,  says the Steipler, each time he does successfully control himself is a source of great merit and enables him to achieve levels of  “unfathomable holiness,” which will eventually permit him to leave sin completely behind. It is “fundamentally important not to feel sad, and not to think of the past [sins] at all” until one has the maturity to deal with them properly. “[N]ever despair, God forbid, for one must always hope for God’s assistance . . . “ [28]

Take careful note of what he is saying:  In today’s world we need the audacity to speak of hope even when mired in sin, the clarity to acknowledge that the strict and unforgiving messages of the previous generations would be counterproductive today. Harsh warnings are a thing of the past; strident calls for change do not suffice. “Hope and change” are the language of our times. [29]

Crying with the Sinners, Laughing with the Sages

While our generation may require a message of optimism and hope, and it is appropriate to look for sources in the rabbinic literature that reinforce that approach, it is equally important that we do not overplay our hand and interpret every source in an unreservedly sanguine way.

In chapter eight, Bashevkin insightfully analyzes the various versions of the tragic story of the great Talmudic sage Elisha ben Avuyah, and his spiritual descent to become Aher, the Other. In Bashevkin’s rendering, Aher is the foil to Rabbi Akiva, a Bizarro Rabbi Akiva, of sorts. Aher enters the pardes (“orchard” of mystical knowledge) and goes off the Torah path; Rabbi Akiva enters and emerges complete. Aher begins as a scholar and ends as a heretic. Akiva, by contrast, begins his life antagonistic to rabbinic authority and ends his life as a scholar. Rabbi Akiva’s outlook is portrayed as optimistic – his “exegetical perspective suggests indefatigable opportunity”; even in face of destruction, Rabbi Akiva “found reason for laughter.” Aher, on the other hand, is an “unrelenting pessimist” who “saw closed doors even when there was still hope of an entrance.” (pp. 94 – 95).

At the risk of being regarded as an unrelenting pessimist myself, I will note that while fascinating and certainly not without merit, there are limits to this interpretation.

Firstly, it does not seem that Rabbi Akiva’s “exegetical perspective suggests indefatigable opportunity” in all cases.  In the Babylonian Talmud version of the story (Chagigah 15a-b), the second exegetical conversation, Rabbi Akiva’s statement that “even what is broken can be fixed” does indeed suggest a great deal of optimism. However, the first one is much more ambiguous. The concept that “the wicked take their share and the share of their friend in Gehinom” has undeniable pessimistic overtones. Furthermore, the version in the Jerusalem Talmud (cited on pp. 91 – 92), where Rabbi Akiva teaches that blessing at the end [of life] is due to good deeds at the beginning, is explicitly understood as a message of doom for Aher, as the good deeds of his beginning were not done for the sake of Heaven. [30]

More fundamentally, while Rabbi Akiva did indeed find reason for laughter as others were crying, when he would study Torah verses that indicate the severity of sin, he was brought to tears [31] (not of joy) – “When Rabbi Akiva came to this verse he would cry.” [32] Only when surrounded by his colleagues who were deeply cognizant of the severity and bleak results of sin – because of our sins we were exiled from our land – did he offer a message of hope and consolation.  But sin itself is never a laughing matter (link) [34].

The Ba’al Shem Tov and (lihavdil [34]) Christine Todd Whitman:  Guilty but not Charged?

Over twenty years ago, I received a ticket for having an expired New Jersey state inspection sticker on my car. I knew it was expired, but was hoping I wouldn’t get caught until I’d had a chance to get the car inspected. No such luck. Guilty as charged, I paid the ticket and moved on.

Later that week, I heard on the radio that Christine Todd Whitman, then Governor of the State of New Jersey, had extended the inspection deadline for all cars by thirty days. As I had already paid the ticket, I sent off a protest letter (yes, an actual letter) to the Governor, and was pleasantly surprised when I received a very apologetic reply, stating that I was one-hundred-percent correct, but it was the responsibility of the local township to return the funds. Armed with the letter, I went down to the town hall, where they also apologized profusely, refunded my fine, and expunged this nefarious crime from my permanent record. I wasn’t guilty after all. [35]

Or was I?

In his Hebrew work (p. 40), Rabbi Bashevkin cites a parable from the Ba’al Shem Tov about a man who tests his wife by pretending to be another, and seduces her to sin. When she later brokenheartedly admits her sin, he consoles her by telling her that he had been masquerading as the seducer all along, and therefore she never really sinned.

Christine Todd Whitman might agree, but for Rabbi Akiva this would be nothing more than hollow consolation. As discussed in Rabbi Bashevkin’s book (pp. 33 – 36) it was these types of scenarios that brought Rabbi Akiva to tears, and Rabbi Hiyya bar Ashi to a life of repentance and a death in misery. The very fact that one intended to sin was reason for tears and repentance; that no actual sin occurred as no source of consolation.

But the Ba’al Shem Tov was not the first to offer such consolation; Yosef offered similar solace to his brothers. Which is it? Are such scenarios causes for comfort or for crying?  Bashevkin offers a number of possible resolutions (pp. 35 – 36).

Besides those he offers, others are given; [36] I would like to offer my own.

Every sin has two components: the rebellion against God and the actual damage done. In these scenarios, the consolation is only that no damage was done (either because no sin was committed or the act turned out to be for the best). But the rebellion against God’s authority still exists, and is a cause for tears.[37] In the case of Yosef’s brothers, since they had already genuinely repented (see Genesis 42:21 with Sha’arey Aharon), no new tears were needed. Only because their sincere repentance had been accepted could their negative plans be viewed as a source of blessing. [38]

First there are tears and repentance, only afterwards is the consolation meaningful.

A Flag as White as Snow [39]

Both in the text and the notes, I have touched on some of the thought-provoking topics raised in Rabbi Bashevkin’s book, touching on some of the topics (and there are many more [40]), that are ripe for discussion, challenge, debate and clarification  k’darko shel Torah (see Chagigah 3b). Indeed, a strong point of the book is that it covers many fundamentally important topics in a way that is relatable to scholar and layman alike.

Besides being provocative, discussion of sin can also be inspiring. In chapter six, Bashevkin offers a touching rereading of Richard Pindell’s famous story, “Somebody’s Son,” that would be good material for any rabbi’s Yom Kippur derasha.[41] The chapter starts off with the theologically challenging question (based on Gemara Chullin 60b), “Does God Repent?”

But theology aside, the very idea that God is hoping – waiting, so to speak – to see if He will be allowed into our lives, is one that deeply resonates.[42]

For seven years straight I had the privilege of davening on Yom Kippur in Beth Medrash Govoha’s Bais Eliyahu Bais Medrash. All of those years, the revered Rosh Yeshiva, Rav Yeruchem Olshin, shlit”a, led the davening for Neilah and spoke beforehand, and for seven years straight he said, with great emotion, the same exact thing:[43]

Yom Kippur is a great thing; there is nothing better than it . . . if we only would take advantage . . . A parable: A king made a feast to show his love for his subjects . . . four hours went by, five hours went by and no one came . . . finally towards evening people started trickling in . . . the king ran over to them and said with great emotion “I owe you a great favor! If not for you the entire feast that I made would have to be fed to the dogs.”

Yom Kippur is not only about us returning to favor in God’s eyes.  It is also about His hope (kaviyachol) that we take the opportunity to let Him into our lives. Ultimately, this is what Rabbi Bashevkin’s book is about – finding a way to let God in, to allow His spark to uplift our very human, often sinful, lives.

If you extract the precious from the worthless, you shall be as my mouth . . .

(Jeremiah 15:19)

Es Va’heiv B’Sofa

(Kidushin 30b)

Notes:

[1] See Sin•a•gogue, pp. xv – xvi, and R’ Bashevkin’s earlier comments here.  The idea that one should have a bio that includes failure may be the reason why the Torah includes the sins of the ancient greats. See the commentary of Rabbeinu Asher on Beraishis 38:16.
[2] See Sin•a•gogue, p. 95, and our discussion below.
[3] I start with this line from Billy Joel’s “Only the Good Die Young” to highlight a striking feature of Bashevkin’s book. The chapters all begin with epigraphs that run the gamut of sources, ranging from John Milton (Paradise Lost) to Bob Dylan (“Absolutely Sweet Marie,” which Bashevkin misspells as Mary) to an HBO crime drama (True Detective). The common denominator is that there is not a Jewish source among them. Indeed, throughout the book there are seemingly more obscure pop-culture references than desultory Talmudic discussions (see p. 195). This style is common in the outreach world that he (and I) work in, and popular among certain segments of the Orthodox community. Through Bashevkin’s creative pen, these sources make the book a lighter, more enjoyable read, palatable to a wider audience, without diminishing the seriousness of the topics he discusses. Of course, for some Torah scholars, this approach would be considered misguided (if not blasphemous), and their concern should not be discounted. In his Foreword to the book (p. x), Shaul Magid writes that it is “precisely Bashevkin’s point” to level the playing field by comparing a comment by George Orwell to the Hazon Ish. I have my doubts if that really is his point. In any case, while it is certainly true that sin and failure are universal concerns, and, for example, a “preacher’s kid” may have struggles similar to those of a rabbi’s son (see note 309), this book is specifically about sin and failure in Jewish thought. By emphasizing similarities we sometimes gloss over fundamental differences.  See the comments of Rabbi Aharon Lichtenstein in Judaism’s Encounter with Other Cultures: Rejection or Integration?, ed. Jacob J. Schacter (Northvale, NJ, 1997), p.  278. See also his “The Future of Centrist Orthodoxy,” Leaves of Faith. vol. 2 [Jersey City: Ktav, 2004], p. 323, where he writes, “Does a universalist concern require that youngsters – and hence most adults as well – know a good deal about the Rolling Stones but nothing of the Avnei Nezer? “ To apply his point to one of the topics in the book under discussion – I know many more people who know about the question of determinism vs. free will from The Adjustment Bureau than those who have spent time studying the sacred sources of our tradition. See also the comments of Rabbi Zion Baoron, in his michtav beracha (point # 3) to Rabbi David Stav’s Bein HaZemanim (Yedioth Acharonoth books, Tel Aviv 2012).
[4] Mikvah has the same root as tikvah – hope.
[5] A new edition of this work, with commentary, was recently put out by R’ Mordechai Elbaz of Kollel Sha’arey Tzion. Reading the Hebrew, I found it shocking how much the theme, and even the words, are reminiscent of the teachings of Rav Nachman of Breslov. I subsequently found that others agreed (see here).
[6] See Gemara Chagigah 15b and 27a (I am not sure how this fits with Chagigah 14a), Beraishis Rabba 65:22, Rav Tzadok ha-Kohen of Lublin (Likutey Ma’amarim #8, 12, and 16, and Machshavos Charutz # 8), Rav Nachman of Breslov (Likutey Mohoran # 178), and Rav Nosson of Breslov (Likutey Tefilos 2:10).
[7] The earlier review was far easier to write, as it was during the month of Elul when sin and repentance are timely topics, and the roar of Elul from my yeshiva days was still ringing in my ears. But maybe this shouldn’t be the case. Maharsha (end of Megilah) writes that there is no specific mitzvah to expound on the laws of teshuva thirty days prior to Rosh Hashana and Yom Kippur, as teshuva is a year-round undertaking. Furthermore, some commentaries explain that we begin reciting Pirkey Avos during the spring, as this season renders us particularly susceptible to sin (see Piskey Teshuvos 292 # 9).
[8] One especially thoughtful and thought-provoking topic is Bashevkin’s extremely powerful discussion of the challenges facing rabbis’ children and the challenge of balancing love of Torah and love of family (chapter 10). This issue is not new – see Gemara Bava Metzia, 85a. Some important sources on this topic include Rav Matisyahu Solomon’s commentary on Rav Moshe Cordevaro’s Tomar Devorah (on the middah of L’She’airis Nachalaso), as well as his commentary of the last verses in Megilas Esther. Rav Matisyahu writes that in order to give meaning to God’s directive that we treat the entire Jewish people as family, we must first treat our actual family kindly (Rav Matisyahu is in favor of nepotism). Praying that God have mercy “like a father has mercy on his children,” is worse than meaningless if we don’t have mercy on our actual children.  It is not clear, however, if all the ba’aley mussar agree. See Rav Yitzchok Blazer’s comments in Kochvei Ohr (regarding Rav Yisroel Salanter) and Tenuas HaMussar (volume 4, pp. 173 and 271 – 272) about the Alter of Novardok’s disregard and seeming cruelty to his family. See also Gemara Gittin 6b, Eruvin 22a, Ta’anis 23b – 24a. I hope to discuss this topic in detail in an upcoming article (and book).

On this topic, a must-read is the powerful poem by Rabbi Samuel Adelman, and the beautiful letter by his daughter, Roz Duman, which can be found in Jewish Action (Fall 2017, p. 3). One can only hope all rabbis would be so sensitive to their children’s plight, and a daughter so understanding and appreciative of her father, as this parent and child. Speaking of rabbis’ children, see here where the Klausenberger Rebbe zt”l, is quoted as questioning a father’s qualifications based on how his son turns out as an adult. However, see there where Professor Marc B. Shapiro correctly points out that “there are many examples of pious people whose children ended up very differently.”  Considering whom some of these fathers were (see the book under discussion, p. 78), the Klausenberger Rebbe’s point is very difficult to understand.
[9] It should be noted, that the seforim of Rav Tzadok were understood to explain and moderate some of the more problematic statements of Izbica. See Sefer Yam Ha-Chochma (5779, p. 450 – 451).
[10] These are two related, but distinct, concepts. See my review of the Hebrew edition in Yitzchok Oratz, “Review of ‘Sefer Berogez Racheim Tizkor’, by Dovid Bashevkin,” the Seforim Blog (7 September 2015), available here.
[11] See the sources in the book (note 131) and in my Hebrew review in Yitzchok Oratz, “Review of ‘Sefer Berogez Racheim Tizkor’, by Dovid Bashevkin,” the Seforim Blog (7 September 2015), available here, at note 16.
[12] Sha’ar Avodas Hashem # 8.
[13] Rambam raises a similar question, but doesn’t leave this one unanswered — see Hilchos Teshuva 5:5 and 6:5.  Lechem Mishneh (6:5) assumes that the two questions are one and the same, but this is strongly challenged by Ohr Sameach (6:5) and Arba Turey Even (brought down in Sefer ha-Likkutim in the Frankel Rambam, 6:5).
[14] Indeed, maybe the answer here too is that it remains a paradox. See Tzidkas HaTzadik # 40 and my Hebrew review in Yitzchok Oratz, “Review of ‘Sefer Berogez Racheim Tizkor’, by Dovid Bashevkin,” the Seforim Blog (7 September 2015), available here, at note 18.
[15] Neo-Chassidus is influenced by many streams of classical Chasidus. Indeed, part of its charm is that it is not limited to any one school of thought or practice. That being said, I have heard its influences described with an acronym that spells out the name of the prophet Chabakuk – standing for Chabad, Breslov, (R’ Shlomo) Carlebach and (Rav) Kook. Throw in a little Komarno, Berditchev and Rav Tzadok, and I do think it is a workable description.
[16] We are not discussing Izbica ideology per se, but rather its effect on our attitude toward sin. It is likely that the neo-Chassidic attitude toward failure and sin may be more influenced by Breslov than by Izbica, but both play a role. While Breslov does not share the Izbica theology of free will (see Likutey Mohoran, Tinyana 110), they share much in common regarding the proper response to sin and religious failure (see pp. 284 – 285).  Whatever the exact influence, the questions, discussion and challenges that follow still apply.
[17] The first quote is from R’ Joey Rosenfeld (a strong supporter) in the Jewish Article article on neo- Chassidus, the second from Rabbi Noach Shafran (a harsh critic) in a Mishpacha magazine conversation in response to their earlier article on the subject.  Rabbi Shafran’s comments brought a firm, but calm, response from Rav Moshe Weinberger (rav of Congregation Aish Kodesh in Woodmere, New York, and the undisputed spiritual leader of neo-Chassidus in America) in print, but a far harsher one in two public shiurim he gave shortly after the printed response came out. (The shiurim used to be available here, but seem to have been taken down, possibly because Rabbi Weinberger felt he had been too harsh. The sources to “Hashem’s Unbreakable Love For Every Jew” are still available here. The greatest share of Rabbi Weinberger’s barely concealed ire was directed at the idea that a Jew can have his connection to Hashem broken.
[18] “[N]o one, scholar or Hasid, disputes the halakhic nature of Izbica life.” “The Izbica community and its associated communities in Radzyn and Lublin were quite halakhic.” – see here. See also and my Hebrew review in Yitzchok Oratz, “Review of ‘Sefer Berogez Racheim Tizkor’, by Dovid Bashevkin,” the Seforim Blog (7 September 2015), available here, at note 35.
[19] To clarify, and not to be accused of disparaging a large group of yeraim v’shlaimim, I am speaking about a relatively small percentage of the group. As a whole, it certainly seems to be a force for enhanced avodas Hashem. I, too, have gained much from the seforim of Rav Yitzchok Meir Morgenstern and Rav Avraham Tzvi Kluger (among others), and from the shiurim of Rav Weinberger and Rav Meilech Biderman,  and very much look forward to my annual pilgrimage to Aish Kodesh for Lag Ba’omer (see here). But as opposed to Izbica theology having no known negative effect on its original adherents (for reasons explained by Bashevkin on pp. 50 – 52), the same cannot necessarily be said about neo-Chassidus today. In Rabbi Weinberger’s written response he rhetorically asks, “Can it be that there is a holy reason why every passing year sees more and more people gravitating to places like Uman or Lizhensk?” No doubt. But as anyone who has been to Uman or Lizhensk (and now Kerestir) can testify, there can also be non-holy or unholy reasons, as well.
[20] In Rabbi Weinberger’s above-mentioned lectures, he says he was challenged to reconcile his teaching of “God’s unbreakable love for every Jew” (see also Zohar, Shemos 5b) with the words of the Rambam that speak of the sinner being “hated by God, disgusting, far removed and abominable.” Rabbi Weinberger’s response (oversimplified here) is that on the deepest level the love always remains. But the question remains — whatever the answer, Rambam did write the words “hated, etc.” Doesn’t that indicate that, on some level, the sinner is supposed to feel hated etc.? Is the sinner justified, upon seeing those words, to run straight to the teachings of Rav Nachman and Izbica for comfort? How does Rabbi Weinberger know that when Rabbi Shafran speaks of the broken relationship, he isn’t simply reiterating  the concepts expressed by Rambam? Should there be some degree of discomfort, even feeling of God’s (dare I say) hate after sinning? Or is the carpet so thick that we never even feel the fall?

It could be argued that the Rambam himself never tells the sinner that he is hated. Only once he repents does Rambam tell him how fortunate he is to have overcome his prior state. And the Breslov response is likely that any harsh message (like that of Reishis Chochma) is always intended to come with a concomitant sense of God’s love (see the sources in Rav Avraham Tzvi Kluger’s Yichud HaShabbos (volume 2, p. 32).  But I still think the matter needs much more clarification then it has received.
[21] Dr. Rosenfeld has another title – “manhiga ruchanit,” – and another she does not seem to have – “rabbi” (see here). The question of the appropriateness of both these titles may be related to Izbica as well – see here and here. See also the recent review by Dr. Rosenfeld of Sin•a•gogue at the Lehrhaus blog.
[22] It may have been too painful for Rabbi Bashevkin to go to the Wexner blog, as he was ‘rejected from the Wexner Graduate Fellowship. Twice.’ (here) (This would be the appropriate place to put a “JK” or smiley emoji, but I don’t want to be known as a pioneer in using text slang or emojis in rabbinic or academic writing. Although being that among the thousands of seforim online at HebrewBooks Dot Org, Bashevkin’s is likely the only one that includes the author’s Twitter handle (see here), maybe this review would be an appropriate place to introduce some 21st-century lingua franca. But I resist.)
[23] See Raishis Chochma, Sha’ar HaTeshuva 3:10, who writes that no one in his day was free of the sin of hotza’as zera livatala.
[24] This is the true regardless of whether the word “modern” is a qualifier or not.
[25] This is especially the case regarding sexual matters, see Chagigah 11b, and especially when presented to a popular, as opposed to scholarly, audience. See Iggeros Moshe (EH 1:64, and 3:14). This highlights a fundamental difference between Rabbi Bashevkin’s Hebrew and English books. Both are fine works, both cover similar sensitive and controversial topics, but even the most traditional reader would not find Rabbi Bashevkin’s Hebrew sefer problematic, not the case with the English one. Aside from the fact that he is far more cautious in the Hebrew work (see my Hebrew review in Yitzchok Oratz, “Review of ‘Sefer Berogez Racheim Tizkor’, by Dovid Bashevkin,” the Seforim Blog (7 September 2015), available here, at note 4), style (see note 3 above) and audience matter. To use Bashevkin’s terminology (from the introduction to Mei ha-Shlioah), Hebrew readers are more likely to be “Intimates who understand [its] true value” (p. 50).
[26] See B-Rogez Rahem Tizkor, page 42) for a fascinating explanation (from Rav Hutner) of why free will is under attack, especially in our days.
[27] See my Hebrew review in Yitzchok Oratz, “Review of ‘Sefer Berogez Racheim Tizkor’, by Dovid Bashevkin,” the Seforim Blog (7 September 2015), available here at end of note 4).
[28] See letters 11 – 15 in volume 1 of Kreina d-Igrassa (Bashevkin’s spelling. No one in history has ever pronounced it like that, including, I am willing to bet, the Steipler himself.)
[29] Despite these words of encouragement, some of the points raised above still need to be clarified. The Steipler was speaking to yeshiva students in despair, offering hope to those who already felt the pain of the fall and the extreme discomfort of the “floor.” His words of hope to them (and thousands of yeshiva students who subsequently read his words) was lifesaving. Furthermore, even to them, he does mention the fear of punishment as a tool to refrain from sin. (See, for example, letter # 14).
[30] I find it fascinating, yet tragic, that the one teaching in the Mishna recorded in the name of Elisha ben Avuya (Avos 4:20) is how a child is a clean slate. Yet, at the end of his life he claimed that from the very beginning his slate wasn’t clean.
[31] And sometimes he cried and laughed – see Gemara Avoda Zara 20a. (The laughter there does seem to indicate optimism, but the tears do seem to me somewhat pessimistic, seeing something good and already thinking that all good must come to an end.)
[32] Kiddushin 81b.
[33] It should be noted that that even contemplating the severity of sin permitted Rabbi Akiva to find a spark of hope. When Rabbi Akiva recognized the severe consequences of any involvement with sinful behavior, he realized that this must indicate an even greater reward for those who have any involvement in good deeds. See Rashi on Vayikra 5:17.
[34] The term “lihavdil” is not meant, God forbid, to disparage Whitman. See Senator Joe Lieberman’s The Gift of Rest (Howard Books, New York, 2011, p. 198).
[35] As noted in the book (p. 32), the idea that one cannot be held responsible for an attempt to commit crimes that were never actually possible to execute raises questions regarding the legality of certain sting operations. .

Bashevkin also discusses culpability for an attempt when, if successful, an actual crime would have occurred.   He concludes that a “conceptual category of attempt . . . does not seem to exist in Jewish law . . .  attempted murder . . . is not found in the Talmud” (p. 32 -33).   Bashevkin’s conclusion takes for granted that the concepts of being permitted to kill a rodef (a pursuer) and ba b’machteres (a burglar who tunnels/breaks into a home) are forms of preemptive strike to save the victim, not punishment for the attempted murderer. This is not remotely clear, as there is a large body of Talmudic debate on the topic. For some discussion, see the language used in Rambam, Sefer HaMitzvos (positive mitzvos # 239 and 247 and negative mitzvah # 293), Shiurey Rav Dovid (Povarsky, Bava Basra 7b), Shiurey Rav Shmuel (Rozovsky, Sanhedrin 72b, note 309), Noda B’Yehuda, Tinyana, CM # 60, and Aruch Laner (Sanhedrin 73a).

Even more questionable is why eidim zomimin (conspiring/falsified witnesses) are not an example of criminal attempted sins, as they are punished for thought only, but not when action takes place, See Rashi to Devarim 19:19. See also Chidushey Rabbenu Chaim HaLevi, Hilchod Edus chapter 20, and the comments of Rav Yechezkal Abramsky (Melech B’Yafyo, p. 301).  For a more kabbalistic approach, see Sefer Yam Ha-Chochma (5778, p. 152 – 153, based on Maharal, Be’er HaGolah chapter 2).
[36] See also Rabbi Yehoshua Oshinsky, Sefer Shalmey Levi (Modi’in Ilit, 5770), p. 58 – 60).
[37] This is likely the intent of the parable of the Ba’al Shem Tov (mentioned above); there, too, the consolation comes only after repentance. See Peri Tzadik, Roch Chodesh Menachem Av # 1.
[38] See my Hebrew review in Yitzchok Oratz, “Review of ‘Sefer Berogez Racheim Tizkor’, by Dovid Bashevkin,” the Seforim Blog (7 September 2015), available here, at note 2.
[39] On p. 3, Bashevkin writes that 19th-century anthropologist Frank Boas’s assertion that the Eskimos have numerous words for snow is “not entirely discredited,” but on p. 13 writes that it has “long been discredited.” I guess it took a long time two write those ten pages, but not long enough to correct the name to Franz (see note 22 above, and apply here). In any case, the earlier assertion seems correct (see here).
[40] Some additional, random comments on the book: 1) On the first page of the Foreword there is a typo on the third-to-bottom line (“or” instead of “our”). 2) Page xii – regarding sanitized storytelling – see my comments in The Torah U-Madda Journal (Volume 8, pp. 331 – 333). I was subsequently quite surprised to see that Prof. Kimmy Caplan wrote an entire article in Kimmy Caplan, “‘Absolutely Intellectually Honest’: A Case Study of American Jewish Modern Orthodox Historiography,” in Rachel Elior and Peter Schäfer, eds., Creation and Re–Creation in Jewish Thought: Festschrift in Honor of Joseph Dan on the Occasion of his Seventieth Birthday (Tübingen: Mohr Siebeck, 2005), 339-361 available online here, addressing one of my points, and especially pleased with his conclusion (p. 361): “Rabbi Oratz was correct in observing that Modern Orthodox historiographers are similar in nature to Haredi historiographers.” 3) Regarding the value of “Half Repentance” (p. 127), it should be noted that not all agree. See the first “Likkut” on Hilchos Teshuva in the Sefer HaLikuttim of the Frankel Rambam. 4) Regarding outward coercion bringing out inner desire (p. 129), see  Sefer Darkey Moshe (Rabbi Shachna Mendel Scheiner, 5778, p. 329) where Rav Moshe Feinstein is quoted as positing the radical idea that based on this there can almost never be a mitzvah done shelo lishma, as any external influence just represents inner desire!
[41] I plan on using it. Please don’t tell my community.
[42] Related to this idea, see the powerful story told by Shlomo Zalman Shragai, cited in Rabbi Norman Lamm’s “The Shema” [The Jewish Publication Society, Philadelphia, 2000, p. 118 – 119.]
[43] In Yiddish, of course.  This derasha, highly based on the Yom Kippur derasha of Rav Aharon Kotler, zt”l, can be found (with sources) in Rav Olshin’s Sefer Yareach L’Moadim on Yom Kippur (Ma’amar # 83). The version in print differs slightly from the version I heard each year.




Review of Dovid Bashevkin’s Sefer Berogez Racheim Tizkor

By Rabbi Yitzchok Oratz
Rabbi Yitzchok Oratz, a musmach of Beth Medrash Govoha, is the Rabbi and Director of the
Monmouth Torah Links community in Marlboro, NJ.
אהרן יצחק הלוי ארץ
כי הוא ידע יצרנו:
הערות והארות, ציונים ומראה מקומות, על עניניבחירה, חטא, ותשובה.
מיוסד על ספר “ברגז רחם תזכור” להרב דוד אליקים בשבקין.
Introduction
In wrath, remember mercy. For He knows our nature . . .
God knows the nature of every generation, Rabbi Dovid Bashevkin has written a Sefer uniquely appropriate for the nature of ours[1].
Take a trip to your local Jewish bookseller during this time period, and you will find numerous seforim, old[2] and new[3], on the themes of sin and repentance. Although they certainly vary in style and quality, a common denominator among many is the heavy reliance on Rambam’s Hilchos Teshuva and Sha’arey Teshuva of Rabbeinu Yonah of  Gerondi[4].  And this is to be expected. Timeless classics, these works of the great Rishonim are unmatched in their systematic and detailed discussion of sin and punishment, free will[5] and repentance, and are a prerequisite study for any serious discussion of Teshuva.
But therein lays the dilemma.
For although Rabbeinu Yonah maps out the exalted levels of Teshuva that one should certainly strive for, they seem not to be for the faint of heart.  Is our generation really up to the task of embracing the sorrow, suffering, and worry, the humbling and lowering oneself[6], without allowing for the concomitant sense of despair[7] and despondence[8]?
And how many of us can honestly stand before the Creator, and proclaim that we will “never return” to our negative actions, to the extent that God Himself will testify that this is the case[9]? If confession without sincere commitment to change is worthless[10], does repeating last year’s failed commitments not require choosing between giving up and fooling ourselves?
This is where B’Rogez  Rachem  Tizkor comes in Based heavily on the thought of Izbica in general, and Reb Tzadok ha-Kohen of Lublin in particular, it discusses the value of spiritual struggle, the interplay between determinism and free will, the redemptive potential of sin, and the status of those who have not yet arisen from their fall.
In a refreshingly humble[11], almost apologetic, essay at the Seforim blog, R’ Bashevkin expresses hope that his work brings “the much needed attention these thinkers deserve in contemporary times,” while delivering a message of “comfort and optimism[12],” without being disloyal “to the type of avodas Hashem . . . they hoped to engender[13].” I think he was successful on all accounts.
Overall, the sefer is a good introduction to R’ Tzadok for those who are not familiar with his thought, and offers many insightful and fascinating comments even for those who are. Some that I found particularly interesting includethe insight into why R’ Mesharshiya cursed Ravina that he should come to permit forbidden fats (Yevamos 37a, B’Rogez Rachem Tizkor p. 16), what important lesson can be learned from the Talmudic teaching that one who responds Amein Yehay Shemy Rabbah with all his might is forgiven even if he has a trace of idolatry (Shabbos 119b, p. 18), what benefit is there in requiring that anyone appointed to the Sanhedrin know how to purify a sheretz (Sanhedrin 17a, p. 19), why does the Talmud expound so harshly on the sins of Achan (Sanhedrin 44a, p. 36), a new understanding of why one may lie for the sake of peace (Yevamos 65b, p. 84), and what possibly could be negative about being attached to Torah (p. 23).
In the aforementioned essay, the author hopes that, in keeping with its theme, the work is read with a “measure of mercy.” He has nothing to worry about. My main critiques are that some of the discussion of the more controversial statements of Izbica required more elaboration[14], the lack thereof leads to a seeming conflating of two similar, yet far from identical, concepts, and more contrasting and supporting texts (both from within Izbica and R’ Tzadok’s thought and without) would have made for a stronger case and deeper understanding.
My hope is to fill in these gaps in some small measure. Hopefully it will further enlighten those whose appetite was whet by this fine work.
ועתה באתי להעיר כדרכו של תורה, ואת והב בסופה.
הכל בידי שמים אפילו יראת שמים!”
א) בסי’ ג’ שו”ט בטוטו”ד בענין מה שנראה שהוא חידוש נועז[15] מבית מדרשו של האיזביצ’א, דהכל בידי  שמים אפילו יראת שמים[16]ודיש מושג של עבירות שהם למעלה מבחירת האדם[17].
וקודם כל אעיר, דכנראה עירבב שני דברים דומים אבל לא שוים. דהיסוד הראשון הוא דהכל בידי  שמים אפילו יראת שמים, דהיינו דכל מה שהי’ הוה ויהי’ הוא בדיוק רצונו יתב”ש, כל מעשי המצוות וכל העבירות, דוכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ובלא חפצו? כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ! וכשמדברים על דרך זה, אין שום חילוק בין עבירות שהן למעלה מבחירתנו ואלו שתוך שדה בחירתנו. “כל מה שחטא הי’ גם כן ברצון השם יתברך” (צדקת הצדיק אות מ’). “ולעתיד יתברר כן על כל חטאי בני ישראל וכו’ שיתברר שהיה מסודר מאמיתות רצון ה’ יתברך שיהיה כן ואם כן גם בזה עשו רצון ה’ יתברך” (מחשבות חרוץ אות ד’). הכל הוא מאתו יתברך.
והענין השני הוא כשמדברים מתוך עולם הבחירה[18], דע”פ פשטות בחירה הוא ד”נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם” ו”עושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע,” ומשו”ה “דנין אותו לפי מעשיו” (רמב”ם פרק ה’ מהלכות תשובה), ואעפ”כ חידש האיזביצ’א  ד”לפעמים אשר יצר האדם מתגבר עליו עד שלא יכול לזוז בשום אופן ואז ברור הדבר כי מה’ הוא” (מי השילוח פרשת כי תצא כ”א:י”א), ו”פעמים יש אדם עומד בנסיון גדול עד שאי אפשר לו שלא יחטא” (צדקת הצדיק אות מ”ג)[19].
הרי דיש שני ענינים נפרדים, שניהם חידושים נפלאים, ושניהם מבית מדרשו של האיזביצ’א.
ב) אבל באמת, כד נעיין היטב בזה,  נמצא  הרבה  סייעתא לשני החידושים בדברי חז”ל ובתורתן של גדולי ישראל אף מאלו הרחוקים מתורת איזביץ, דבעיקרי התורה ויסודותיה תורה אחת היא לכם[20].
“שאין מציאות כלל ללא השם יתברך וכו’ ולא שיך כלל לעבור על רצונו, כי אין שום מושג ללא רצונו יתברך. ואף כאשר האדם חוטא, אינו עובר על רצון השם יתברך, אלא זה גופא רצונו יתברך, ורק האדםטועה וסוברשעושה נגד רצון השם, ועל זה יענש על שסובר שעושה נגד רצון השם יתברך. ואיתא בחז”לשבפרשת האזינו מורמז כל הבריאה כולה, וכל מעשי האדם לעולם וכל זה כבר יצר הקדוש ברוך הוא בעת בריאת העולם, והאיך יתכן שיעבר על רצון השם, והרי הכל כבר נברא ונוצר על ידו.”
הרואה דברים אלו בודאי יחשוב דתורת איזביץ  יש כאן.
ואינו כן. אלא מבית מדרשו של בעלי המוסר, מפי המשגיח המפורסם הרה”ג ר’ יחזקאל לוינשטיין ז”ל  יצא הדברים (אור יחזקאל, שיחות אלול עמוד ס”ז – ס”ח). ולהפתעתי מצאתי  שדבריו הובאו  גם בספר ממחבר מפורסם של חסידי ברסלב[21]. הרי דתורת ברסלב, איזביץ, ובעלי המוסר, כולם מסכימים לעצם היסוד דהכל בידי שמים, ללא יוצא מן הכלל.
ומקור הדברים לכאורה הוי במדרש (במדבר רבה, פרשת נשא, פרשה “יג סי’ י”ח):
אע”פ שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה             אלא א”כ היו רשעים במעשה אחרים לאו אלא צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם וכו’ אלא זה בלבד ומתוך גנותם סיפר הכתוב שבחם שלא היה בידם עון אלא זה בלבד ולפי שמכירת יוסף זכות היה לושהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון לכך נמכר על ידם                        שמגלגלין זכות על ידי זכאי.”
ולכאורה תמוה, דאף דלבסוף היה לטוב עדיין צ”ע מה דה”זכות” מתייחס להם דהא מפורש במדרש דמכירת יוסף היה “עון.”
אלא לכאורה הכוונה הוא דכל ענין מכירת יוסף הי’ עצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון[22] ובהכרח ירדו בנ”י למצרים דעצת ה’ היא תקום. הרי דבמכירת יוסף, אף דנחשב להם לעון, אפ”ה היו השבטים שלוחא דרחמנא לקיים גזירותיו. ומעשה אבות סימן לבנים[23], דכן הוא בכל מה שאירע בהעולם, הכל הוא לקיים רצונו יתברך[24], וזהו אף בהעבירות שאדם עושה[25], אבל בעבירות אין התועלת והטוב שיצא ממעשי אדם מתיחחסים לו[26], ואדרבה נענש עליהם אף שמעשיו היו “גופא רצונו יתברך[27].” אבל כל זה כשלא עשה תשובה, אבל אצל שבטים שאמרו “אבל אשמים אנחנו על אחינו” (בראשית פרק מ”ב פסוק כ”א) שהוא תשובה על מעשיהם (עיין בשערי אהרן בשם הזוהר ועוד) נעשה להם זדונות כזכיות ממש וכמו שלא הי’ עון כלל, דיבוקש עון ישראל ואיננו, וכל הטוב הנמשך ממעשיהם מתייחס להם כזכות ממש[28] (עיין בזה בס’ תקנת השבין סי’ י’ אות ט).  הרי דאף מעשי העבירות הוי קיום רצונו יתברך.
ג) וכל זה הוא בנוגע להענין הראשון (ד”כל מה שחטא הי’ גם כן ברצון השם יתברך” ו”אף כאשר האדם חוטא וכו’ זה גופא רצונו יתברך”). ובנוגע הענין השנית, דהוא דאף כשמדברים על עולם הבחירה אפ”ה לפעמים יש מציאות דיש עבירות שא”א שלא יכשל בהן, בזה היטיבו אשר דברו בזה ב”ברגז רחם תזבר” דשפיר משמע מפשטות שיטת ר’ אלעאי (קידושין מ.) דיש ענין בזה.
  ובאמת, יש עוד כמה מקומות בש”ס דמשמע כן. עיין צדקת הצדיק (אות מ”ג) דהביא מגמ’ ברכות ל”ב. “משל לאדם אחד שהיה לו בן הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן שלא יחטא,” וכן מגמ’ כתובות נ”א: “כל שתחלתה באונס וסוף ברצון אפי’ היא אומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ”ט יצר אלבשה” “הרי דזה מחשב אונס גמור אף על פי שהוא ברצונה מכל מקום יצר גדול כזה אי אפשר באדם לכופו.[29]”
ועייו בס’ יד קטנה (ריש הל’ תשובה) דהאריך לחדש דיש ענין “רב וגדול למאוד” בוידוי פה אף בלי חרטה[30] ובלי עזיבת החטא[31], ובכל דבריו מיירי במי ש”אין לו שלטון וממשלה על חוזק כבד לבבו להטותה באמת” ו”הרי הוא כמו אנוס מן חוזק כבד לבבו,” הרי דנקט לדבר פשוט שיש מצבים ויש אנשים שבשום אופן א”א להם לשוב מדרכם הרעה.
ועיין בס’ מכתב מאליהו ב”קונטרס הבחירה” (ח”א עמוד קי”ג) שביאר הגרא”א דסלר זצ”ל לא רק דיש עבירות שהן למעלה מבחירתנו, אלא רוב מעשינו הוא למעלה או למטה מנקודת הבחירה שיש לכל או”א. ועיין שם בהערה מהרב ארי’ כרמל דהמקור לדבריו הוא מדברי ר’ אלעאי בקידושין שם. הרי לא רק דכן ס”ל לר’ אלעאי אלא נקטינן כדבריו[32].
ויש לציין שבדברי הנחל נובע מקור חכמה כנראה מבואר דלא כזה. עיין ליקוטי מוהר”ן (תנינא, תורה ק”י) “שמעתי, שאיש אחד שאל אותו: כיצד הוא הבחירה? השיב לו בפשיטות, שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות. אם רצה עושה, ואם אינו רוצה אינו עושה. ורשמתי זאת, בי הוא נצרך מאד, כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד, מחמת שהם מרגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאד, על כן נדמה להם שאין להם בחירה, חס ושלום, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאד[33].”
ד) אבל עיין שם בצדקת הצדיק שסיים ביסוד גדול “אבל האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר.”  ובס’ ברגז רחם תזכר שם הביא מעוד כמה מקומות בתורתו של הכהן הגדול שכן הוא, והביא ביאור נפלא בזה מבעל פחד יצחק, ויסוד זה שייך בשני הענינים, בין מה דהכל הוא מהשי”ת ובין מה דיש עבירות למעלה מהבחירה, בכולם אסור לנו בפועל להכחיש הבחירה בשום פנים ואופן וחייבים אנו להלחם ביצרינו בכל נימי נפשינו[34].
ואם כנים אנחנו בזה[35], דמצד אחד תורת איזביץ  יש לו יסודות נאמנים וקיימים בדברי חז”ל והרבה ס”ל כמותו, ומצד שני דבפועל אסור לנו להכחיש הבחירה כלל וכלל, יש כאן תמיה גדולה — א”כ מה כל הרעש הזה על תורתו, מה חרי האף הגדול הזה דלא רצו להדפיס ספריו ואף שרפו ספריו באש ר”ל[36]?
וכד נעיין היטב בזה, נראה דעיקר הרעש על חידושו הי’ על מה דגלא רזין מעלמא דאתכסיא, רזין עילאין וטמירין שכיסה עתיק יומין ולא איתגלאו מכמה דרין. ובזה הניח מקום לטעות בדבריו (כאשר כבר הי’ ר”ל) להחליש חומר החטא. והיטיב דבר בזה הגאון המקובל ר’ יצחק מאיר מרגנשטרן שליט”א מירושלים ד”מדרגה זו וכו’ אין מגלין אותה אלא לצנועים, ומכל שכן שאין לדרוש בה בקול רעש גדול, כי אם בדוקא בסוד ובהעלם גדול, דחלילה לאדם שיחשוב קודם החטא דהכל מרצונו יתברך וכיוצא באלו מחשבות פגול, דבזה עלול הוא להתיר מה שאסרה תורה וכו’ והרי הוא בכלל אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ודייקא אחר שכבר נכשל רח”ל בחטא, אז ישיב אל לבו לשוב אל ה’ בכל לבו ובכל נפשו, ולא יעלה על דעתו דאחר שנתרחק הנה מכאן ואילך הרי הוא מרוחק ושוב לא יזכה לראות אור השמש, דאינו כן, דודאי בפנימיות בדרך העלמה הכל היה כרצון השי”ת לצורך תיקון העולם, אלא דכבוד אלקים הסתר דבר.”
ובימינו כבר דורשין סתרי תורה, שפוני טמוני חול דתורת איזביץ, ברבים, בקולי קולות וברעש גדול. ואפשר דכן צריך להיות. דבדור חלש, ודור שרבים משתוקקים להרגיש בחוש ד”קרבת אלקים לי טוב,” יש צורך גדול לדמות לשכינה ולהחיות רוח שפלים ולב נדכאים[37], ללמוד זכות על החוטא (אבל לא על החטא), ואפילו אם הוא בעצמו הוא  החוטא[38], ולהבין דלפעמים באמת יש נסיונות שהם למעלה מנקודת בחירתנו, ושהכל הוא עצת ה’, ואל לנו ליפול בעומק היאוש ודכאון[39]. ועכ”ז צורך להדגיש דבעצם תוקף הנסיון יש לנו ללחום ביצר בכל כחנו, ואין לנו להתיאש מלהתגבר עליו בטענת שאין ביכולתנו.
במקום שבעלי תשובה עומדים
ה) וכשם שחייב ללחום ביצה”ר וחלילה לחשוב קודם החטא דהחטא הוא רצונו, כך אסור לעמוד במקום נסיון. ומפני זה יפה הביא (בעמוד מ”ט) לתמוה על דברי הכלי יקר (חקת י”ט:כ”א) דבעל תשובה מותר וצריך לעמוד במקום הנסיון שנפל מתחלה, ואף להתיחד עם אותו אשה אשר חטא, ואם יתגבר על יצרו בזה נחשב בעל תשובה גמורה. ויפה כתב לתמוה על דבריו.
ויש להוסיף בזה דברי המי השלוח (ח”ב פרשת יתרו עה”פ לא תשתחווה להם ולא תעבדם) “ולא תעבדם שלא תעשה מהם עבודה להש”י בהכניסך לנסיון בדי שתתגבר על יצרך וכו’ ואפילו אם מכוין שעי”ז יתגבר כבוד שמים בהתגברו על היצר.” ועיין רמב”ם פ”ב מהל’ תשובה ה”ד “ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו.” ועיין צדקת הצדיק אות ע”ג, ובס’ מגדים חדשים (ברכות ל””ד ע”ב ובמילואים שבסוף הספר) הביא מכמה ספרים דכתבו כעין דברי הכלי יקר, וגם אלו החולקין על דבריו, ועיין שם בשם לקט יושר (ע’ קל:ו) “שאחד רצה לעשות כדלעיל ועשה העבירה שנית,” ועיין בס’ שערים מצויינים בהלכה (ברכות שם) שהביא מכמה מקומות דמבואר דלא כהכלי יקר, וכתב דדבריו בזה תמוהין[40] )אבל לכאורה מדברי הירושלמי הובא בערל”נ סנהדרין כ”ב. יש ראי’ לשיטת הכלי יקר, וצ”ע(.
חדש ימינו כקדם
ו) בעמוד ס”ט הביא פירוש נפלא (מר’ שמחה ווליג נר”ו) דהכוונה במדרש איכה (ה’:כ”א) “חדש ימינו כקדם כאדם הראשון כמד”א (בראשית ג’) ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן” דהכוונה הוא דוקא לאחר החטא, דבזה מיירי הפסוק. וכבר מזמן אמרתי כן לעצמי ולאחרים, והדבר מפורש בחדושי רד”ל שם “שאחר שנתגרש לקדם עשה תשובה ונתקבל ברצון.”
ובזה אמרתי דאפשר להגן על הרמב”ם מקושייתו של הריטב”א. דעיין כתובות (ח.’) דאחד מברכת חתנים הוא “שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה’ משמח חתן וכלה.”  ועיין רש”י שם “בגן עדן מקדם דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו.'”
ועיין בריטב”א שם דכתב וז”ל “גירסת רש”י ז”ל כשמחך יצירך בגן עדן מקדם וכן הגירסא בכל הספרים וכן הכתוב אומר ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם והרמב”ם ז”ל גורס מקדם בגן עדן ואין הלשון הזה מתוקן כראוי, כי הלשון הזה נאמר על האדם כשנתגרש מג”ע וישכןמקדם לגן עדן ואע”פ ששם אמר לגן וכאן אמר בגן שמא יבא לטעות אדם בענין וגם בלשון[41].
ולפי דברי המדרש דברי הרמב”ם א”ש. דזהו גופא מה מברכין להחתן וכלה, שהקב”ה ינהג עמהם ברחמים כאשר עשה לאדם וחוה אף לאחר הנפילה, לאחר שנפל מאגרא רמא שהי’ יושב בג”ע והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין (סנהדרין נ”ט:) לבירא עמקתא של בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג’:י”ט), אבל לא גירש אותם מיד אלא נתן להם את השבת “אדם שמר את השבת בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל שרעפי לבו” (פרקי דר”א פרק כ’)[42], ויעש להם כתנות עור, וכמש”כ רבינו בחיי שם “ע”ד הפשט רצה ליחס פעולת ההלבשה אליו יתברך להורות על אהבתו וחמלתו על יצוריו, שאע”פ שחטאו לא זז מחבבן, והוא בעצמו השתדל בתקונם ובגמילות חסדים. והנה כל זה חסדי הש”י, ועל זה אמר הכתוב: (דניאל ט, ז) “לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים”. ולפי”ז א”ש הגמ’ בסוטה (י”ד.) “דרש ר’ שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” ולא מנה החסד שעשה עמהם לפני החטא בהכנת כל צרכי החתונה (עיין ברכות ס”א., ב”ר פרשה ח’ אות י”ג) דעיקר החבה והחסד הוא לאחר החטא, דאפ”ה לא זז מחבבן, ועיקר הברכה הוי דוקא  “מקדם לגן עדן” ולא “גן בעדן מקדם[43].”
לכוף את יצרו עדיף
ז) בעמוד ע”ד הביא (מהגר”ר גרוזובסקי זצ”ל בשם הגר”ח חלוי) דהמחלוקת עם רשעים “צריכה להיות כשנאת הבעלים לעכברים שמצטער על שישנם וצריך לבערם ולא כחתול הנהנה ממה שיש לו לבער ולאכול.” וכתב דזה א”ש לשיטת הרמב”ן עה”ת לבאר למה נענשו המצריים אע”פ שהיתה גזירה על כלל ישראל, וק”ו לגבי ישראל “אם דחה אותו האיש יותר מן הראוי וכו’ הרי זה בכלל שנאה גמורה וגדול עונו.”
ויפה כתב. אבל יש להעיר ולהוסיף, דלפי דברי הרמב”ן בפרשת לך לך (ט”ו:י”ד), אף אם לא דחה אותו יותר מן הראוי כלל, אלא בדיוק במדה המחייבת, כל שנהנה מעצם השנאה כחתול לעכבר, הרי בכלל שנאה האסורה וגדול עונו. דהא ברמב”ן שם איתא כמה טעמים למה נענשו המצריים, דטעם אחד הוא שהוסיפו על הגזירה, ושוב כתב ד”אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו וכו’ אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו.” וזהו טעם שנית דשייך אף כשלא הוסיפו כלום. ודון מינה ואוקי באתרה.
ושמעתי לפרש (כמדומני בשם אחד מאדמור”י גר) “וירא פינחס וכו’ ויקם וכו’ ויקח רמח בידו” — אבל הקנאים תמיד יש רמח מזומן בידיהם . . .
 “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”
ח) בעמוד ט”ו הביא קושיית התוס’ (שבת נ”ה: בד”ה ארבעה) על הגמ’ דארבעה מתו בעטיו של נחש, דצ”ע מהפסוק בקהלת (ז’:כ’) “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.”  וכתב לפרש ע”פ דברי השלה”ק (מס’ תענית, פרק תורה טור, סי’ קמ”ד – קמ”ה) “שטמונים בתוך הנפילות והמכשולות של צדיקים הכח והדחיפה לעשות טוב.” וענין זה הוא באמת בריח התיכון של כל הספר, דכל הנפילות הם בעצם לטובותינו, וכל הירידות בעצמותן הם לצורך עלי'[44], ושהכל הוא עצת ה’ לטוב לנו לחיתנו.
אבל עדיין פירוש השל”ה בלשון הפסוק דחוק. ושמעתי ממו”ר המשגיח הרה”ג ר’ מתתיהו סלומון שליט”א (בשם רבו הרה”ג ר’ אלי’ לפיאן זצ”ל) לפרש על פי דברי ר’ יונה (בשע”ת שער הראשון אות ו’) “אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא,” דלכאורה תמוה דמתחלה אמר דיש מן הצדיקים, דהיינו מקצתם, דנכשלים בחטא, והביא ע”ז פסוק דאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, דמשמע דכולם חוטאים. ותירץ הרה”ג ר’ אלי’ ז”ל דבאמת מצינו צדיקים אשר אין חוטאים, אבל צדיקים אשר עושים טוב בהם אין מי שלא יחטא.  דהיינו, שפיר אפשר להיות צדיק לעצמו ולישב בזוית ולעבוד את ה’, אבל מי שמלמד לאחרים ועוסק בצרכי צבור “לעשות טוב[45]” א”א לו שלא יחטא[46].
ועצם יסוד הדברים כבר נמצא במשך חכמה פרשת נח (ט’:כ’), בפתוחי חותם להחת”ס (נדפס כהקדמה לשו”ת יו”ד),  ובספורנו סוף פרשת בראשית (ו’:ח’)[47].
ולפי”ז מיושב קושיית התוס’, דהארבעה מתו בעטיו של נחש, עם כל צדקתם שאין לתאר ואין לשער, לא מצינו שלימדו והשפיעו על אחרים ועסקו בטובת העולם[48] באותו מדה[49] שעשו אאע”ה, משה רבינו, ודוד המלך, דהם (אע”פ שחטאו) קיימו רצון ה’ למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, צדיקים כאלו זכו לעצמם וזכה לדורי דורות, ומצדיקי הרבים ככוכבים יזהירו, וצדקתם עומדת לעד[50].
ונמצא, שלא רק “שטמונים בתוך הנפילות והמכשולות של צדיקים הכח והדחיפה לעשות טוב,” אלא הדחיפה לעשות טוב הוא גרמא לנפילות, ואעפ”כ זהו רצונו יתב”ש.
“בנים אתם לה’ אלקיכם”
ט) בעמוד ל”ד הביא מר’ צדוק הכהן (תקנת השבין סי’ ט”ו, אות פ”ד) שהמקור להענין ש”אע”פ שחטא ישראל הוא” הוא משיטת ר”מ בקידושין ל”ו. דבין כך ובין כך נקראו בנים, והלכה כמותו דדייק קרא[51].
ויש לציין למש”כ בהגדה של פסח “מגיד משנה” (לבעמח”ס שו”ת משנה הלכות ז”ל) דגם בעל ההגדה סתם כר”מ. ד”כנגד ארבעה בנים דברה תורה,” דאף הרשעים דהוציאו עצמן מן הכלל וכפרו בעיקר עדיין נקראו בנים למקום. וזה תואם שיטתו (בשו”ת משנ”ה ח”ו סי’ כ”ז, כ”ח, ל[52]’) המובא ב”ברגז רחם תזכר” (עמוד ע”ז, ובצדק כתב המחבר ד”ניכרין דברי אמת”) לחלוק על דברי האדמו”ר ממונקאטש זצ”ל[53], וס”ל דחייב להתפלל על נדחי ישראל שישובו בתשובה שלמה.
וכדברי המשנ”ה הוא מנהג כלל ישראל, וכמו שהוא בנוסח תפלת זכה שאומרים בכניסת יום הקדוש[54] “ובתוכם תרחם על פושעי עמך בית ישראל ותן בלבם פחד הדר גאונך והכנע לבם האבן וישובו לפניך בלב שלם וכו’ גם כי הרבו אשמה לפניך עד שננעלו בפניהם דרכי תשובה אתה ברחמיך הרבים תחתור להם חתירה מתחת כסא כבודך וקבלם בתשובה וכו'[55].”
“אע”פ שחטא ישראל הוא”
י) בסי’ ב’ הביא שיטת האג”מ (אבה”ע ח”ד סי’ פ”ג) דכל סוגיית הגמ’ (סנהדרין מ”ד.) בענין “ישראלאע”פ שחטא ישראל הוא” הוי רק דברי אגדה[56] להשמיענו חביבות ישראל להקב”ה שאפילו בשעה שהן חוטאים קורא אותן ישראל. ומבואר בדברי האג”מ דכוונת רבי אבא בר זבדא  בגמ’ שם “אע”פ שחטא ישראל הוא” הוי על שאר כלל ישראל (ולא על עכן) דאע”פ שגם הם נחשבו כחוטאים מחמת ערבות[57], אפ”ה עדיין שם ישראל עליהם, וכתב האג”מ דכן משמע מדברי רש”י שכתב “מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתן עליהן.
ויש לציין שכעין הבנת האג”מ בהגמ’ וברש”י כתבו עוד מהאחרונים. עיין שו”ת אפרקסתא דעניא (ח”ב או”ח סי’ י”ט) וז”ל “ותו דעל גוף הדבר אני תמה, שהביאו מאמרם ז”ל, אע”פ שחטא ישראל הוא לענין המומר עצמו, הרי בסנהדרין שם הכא קאמר “חטא ישראל” אר”א ב”ז אע”פ שחטא ישראל הוא, אמר ר”א היינו דאמרי אינשי, “אסא דקאי ביני חילפי אסא שמה ואסא קרו לה”. ופרש”י מדלא אמר חטא העם, עדיין קדושתן עליהם עכ”ל. והרי הכונה הפשוטה לפענ”ד, דאע”פ שנתחייבו כל ישראל בחטאו של עכן מטעם ערבות, מ”מ קרי להעם בשם ישראל, דעדיין קדושתם עליהם, וזה מבואר במשל שהביא אסא כו’ דהיינו הצדיקים וכו’ אבל חילפא גופא לא קרו לי’ אסא” עכ”ל האפרקסתא דעניא.   וכן הוא בשו”ת דברי יציב (אבה”ע סי’ ס”ב, אות ז:כ”ג) “חטא ישראל אמר ר’ אבא בר זבדא אע”פ שחטא ישראל הוא, אמר ר’ אבא היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה עיי”ש. וכו’ והנלע”ד בביאור הענין, דהנה רש”י בסנהדרין שם ביאר חטא ישראל מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתם עליהם עכ”ל, וכו’ והיינו דקאי על כלל ישראל שקדושתם עליהם אע”פ שחטא עכןוכו’ ולמד הש”ס מכאן דישראל הוא היינו שכלל ישראל נשאר בקדושתו אף שהחוטא ביניהם, וזה כוונת רש”י עדיין שם קדושתם עליהם. ועל זה הביא המשל וכו’, וה”נ כלל ישראל אף שעומדים ביניהם רשעים מ”מ לא נפגמה קדושתם וישראל הם, אמנם המומר עצמו לא נקרא ישראל. “
אבל אף דבהבנת הגמ’ ורש”י שוה דבריהם, בעצם הענין חילוק גדול יש. דלהדברי יציב משום דהגמ’ מיירי בהציבור א”כ א”ש הני שיטות דס”ל דמומר לגמרי דינו כעכו”ם, דהא לגבי היחיד אין כאן ענין “ישראלאע”פ שחטא ישראל הוא[58]” (וכעין זה הוא באפרקסתא דעניא שם), משא”כ להאג”מ אין צורך כלל להענין דאע”פ שחטא ישראל הוא, דבודאי מומר דינו כישראל, משום דלא שייך המציאות לישראל שיעשה בדין נכרי.
ואף דבעצם סברת האג”מ נראין דבריו[59], אבל מה שהוסיף דהפוסקים שנראו מדבריהם ד”אע”פ שחטא ישראל הוא” הוי מקור להלכה צ”ל דרק מליצת הלשון בעלמא הוא, בצדק העיר בזה בספר “ברגז רחם תזכר” (עמוד ל”ה) דמדברי המרדכי (יבמות סי’ כ”ט) לא משמע כן. ובאמת כן הוא בהרבה מקורות, בראשונים ואחרונים, דשפיר משמע מלשונם דהשתמשו ב”אע”פ שחטא ישראל הוא” כמקור גמור להלכה ולא רק כמליצת הלשון[60] — לדוגמא עיין חידושי רמב”ן (ב”מ ע”א:), ב”י או”ח סי’ נ”ה, גר”א יו”ד סי’ קנ”ט ס”ק ד’, טושו”ע ונו”כ אבהע”ז  סי’ קנ”ז (עיין שם בגר”א ס”ק ז’), וכהנה רבות.
גדולה עבירה לשמה
  י”א) בעמוד פ”א – פ”ב הביא להקשות על שיטת הנפש החיים (פרק ז’ בפרקים שלאחר שער ג’) דענין העבודה על דרך “עבירה לשמה” לא היתה נוהגת אלא קודם מתן תורה לבד, וצ”ע דהא עצם הלימוד (בנזיר כ”ג:) הוא מיעל דהיתה זמן רב אחר מ”ת. וכתב לתרץ דבאמת קושיא מעיקרא ליתא, דבית הקיני לא מבני ישראל המה, ודברי הנפש החיים אמורים רק לגבי העבודה דכלל ישראל.
אבל באמת אינו ברור כלל דיעל לא היתה מבנ”י.  דעיין ילקוט שמעוני (יהושע רמז ט’) “יש נשים חסידות גיורות הגר, אסנת, צפרה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, ויעל אשת חבר הקיני.” אבל עיין בזית רענן שם די”ל שנתגיירה לאחר המעשה. ועיין בזה בדורש לציון להגאון הנו”ב (סוף דרוש ב’ ד”ה בו ביום) ובשו”ת בית שערים חלק אורח חיים סימן לד.
אבל באמת מצינו בחז”ל ובראשונים דכבר נתגיירה בשעת מעשה. דהא מצינו שהרגה לסיסרא ביתד ולא בכלי זין כדי שלא לעבור על איסור כלי גבר, ואיסור זה שייך אצלה רק אם כבר נתגיירה. עיין בזה  ברש”י[61] נזיר נ”ט., בגליון הש”ס שם (דהביא דכן הוא בתרגום ובילקוט), בשו”ת אגר”מ (או”ח ח”ד סי’ ע”ה),  ובשו”ת (בצל החכמה ח”ה סי’ קכ”ו).
ולתרץ הקושיא על הנפש החיים — עיין מש”כ הנצי”ב (העמק דבר סוף שלח), ובפירוש “הקדמות ושערים” על הנפש החיים שם (אות ב’), ובהערות לנפש החיים (בני ברק, תשמ”ט, אות 7)[62].
הערות שונות
י”ב) בעמוד פ”ד הביא לדון בענין לעבור על איסור קל להציל מהחמור, והביא מס’ עקידת יצחק לחלק דזהו רק היתר ליחיד אבל לא לרבים. עיין בס’ “לבושה של תורה” להרב פסח אליהו פאלק שליט”א (סי’ מ”ד אות ג’ – ה’) מש”כ בענין זה בכלל, ובענין שיטת העקידת יצחק בפרט.
ובענין זה שמעתי בשם גדולי ישראל דאף דיש מתירין להזמין אנשים שאינם שומרי תו”מ לסעודת שבת במטרת לקרבם ליהדות, אף אם יודעים שיחללו בשבת כשבאים ברכב, אבל הוראה זו אין מגלין אלא לצנועין, אבל א”א להיות הוראה כללית לכל או”א[63].
ואפילו בנוגע הוראה ליחיד, לפני כמה שנים שאלתי את הגרי”ש אלישיב זצ”ל בנוגע לאחד מבני קהילתי, איש יקר שרצה לקרב לתו”מ אבל לצערו במציאות א”א לשמר שבת לגמרי כהלכתה עדיין מפני לחץ משפחתו, אם מותר לי ללמדו האיך לחלל שבת באופן שיעבור רק מדרבנן וכו’. והשיב דמותר ללמד הסוגיות עמו והוא ערום יעשה בדעת, אבל אסור לפסוק וללמדו מה שיש בפועל לעשות כדי לחלל השבת.
י”ג) בעמוד צ”ד העיר (בדרך אגב) בענין אם שייך לומר דאפשר לחלוק על הגמ’ דהא ב”ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו ע”פ י”ג מדות. ולכאורה יש להעיר דמבואר בכמה מקומות דלעתיד יהי’ ההלכה כב”ש (עיין הרב שמואל אשכנזי, אלפא ביתא תניתא דשמואל זעירא, ח”א עמוד 241 – 244), וא”כ מבואר דלעת”ל ישתנה הדברים מדינא דגמ’. אבל לכאורה זה גופא דינא דגמראשב”ד יכול לסתור חבירו. ודכמו דמה דהתשבי יתרץ כל ה”תיקו” שבש”ס לא הוי סתירה להגמ’ כמו כן הך כללא דב”ד יכול לבטל דברי חבירו. ואדרבה — אם א”א להם לבטל בית דינו של ב”ה א”כ זה גופא יהי’ ביטול דינא דגמ’ דנפסק שיש בידם לבטל דברי ב”ד אחר.
ועיין בזה בגמ’ יומא פ’ ע”א וברש”י  שם, בדברות משה (יבמות פרק ד’ הערה נ”ט), ובס’ “באמונה שלמה” (להרב יוסף זלמן בלאך שליט”א, עמוד בעמוד שי”א – שי”ב הערה ד’).
י”ד) בעמוד צ”ה העיר בענין לפרש בדברי הראשונים מה שלא כיונו במובן ההיסטורי. יש לציין למה שהביא  הרה”ג ר’ מיכל שורקין שליט”א (ס’ מגד גבעות עולם ח”ב עמוד ז’) מסורה שקיבל הגרי”ד הלוי סאלאווייציק ז”ל מאביו הגר”מ ומדודו (בעל  עבודת המלך) “שהרמב”ם  כתב את ספרו ברוח הקודש, ולאחר שנכתבו הדברים, אין הרמב”ם בעל הבית” על היד החזקה ושפיר אפשר לתרץ את דברי הרמב”ם אף כשתירץ הרמב”ם באופן אחר בתשובותיו (והביא שם דכעין זה כתב האו”ת אף בנוגע להשו”ע). וכנראה דכן קיבל הגר”מ ז”ל מפי קדשו של אביו הגאון החסיד הגר”ח מבריסק, וכמו דמצינו שביאר הגר”ח דברי הרמב”ם במ”ת אף שכבר כתב הרמב”ם בתשובה לחכמי לוניל דיש ט”ס במשנה תורה  (עיין הל’ נזקי ממון פ”ד ה”ד ובכס”מ ובחידושי רבינו חיים הלוי שם), וכן מפורסמת שמועה כזו בעולם הישיבות בשם הגר”ח, ומסורה זו היא אף למעלה בקודש, דכן ס”ל זקני הגר”ח הנצי”ב והגר”ח מוואלאזהין ז”ל, עיין בשו”ת נשמת חיים (ב”ב תשס”ב, סי’ ס”ז) דכתב הרה”ג ר’ שלמה הכהן מווילנא להגר”ח ברלין (בנו של הנצי”ב)  וז”ל “וכן שמעתי מפי אביו הצדיק זצ”ל שאמר בשם חמיו זקנו הצדיק מו”ה חיים מוואלזין שיש לומר פירוש בלשון הרמב”ם והשו”ע אם הוא עולה ע”פ ההלכה אף שבודאי לא כוונו לזהמשוםשרוח הקודש נזרקה על לשונם“. וכנראה כן ס”ל גם מרן החת”ס זי”ע — עיין בליקוטי שו”ת (סי’ ק”א סוף בד”ה אמנם) דהביא ביאור בדברי הרמב”ם אף דכתב שם ד”הרמב”ם בעצמו לא תי’ כן לחכמי לוניל” (וע”ע בשו”ת חת”ס חלק ז’ סי’ כ”א). וכעי”ז כתב הפנ”י (כתובות ל”ה ע”ב בד”ה ואי)[64].
ופה תהא שביתת קולמסי. ואסיים מעין הפתיחה, דברי ר’ צדוק הם כמים קרים על נפש עיפה, ופתח תקוה אף ל”מי שיקלקל הרבה כיון שבא מזרע יעקב יעשה תשובה ויוכל לזכות וכו’ כמו שזכה שלמה המלך ע”ה על ידי אשה רעה. שבסיבתה נתעורר לתקן הכל על ידי תשובה. וזה שנאמר וה’ ברך את אברהם בכל. בכל המדריגות כאמור” (פרי צדיק בראשית פרשת חיי שרה), אכי”ר. 

 


[1] Aside for the content, a feature that is certainly unique to our generation is that the sefer was made immediately available at Hebrew Books. In an essay at the Seforim Blog (discussed below), the author describes his admirable goals in publishing the sefer. Undoubtedly these goals are enhanced by making it available to as wide an audience as possible. On the other hand, my experience is that people respect seforim given away less than those they paid for (see also Bava Kamma 85a).
[2]Popular examples of the genre I discuss below are Rav Yosef Cohen’s thorough “Sefer Ha-Teshuva” (M’Chon Harav Frank, Yerushalayim, 5766) and “Yad Kohen” by R’ Dovid Yehudah Hakohen Duetsch (Yerushalayim, 5771), both based on Rambam’s Hilchos Teshuva. Popular seforim on Rabbeinu Yonah include Rabbi Aharon David Goldberg’s Meshivas Nefesh, and Matnas Chelko based on the discourses of the Lakewood Mashgiach, Rav Matisyahu Salomon, Shlit”a.
[3] This includes the just published “Sefer Hagus Teshuva,” (Lakewood 5775) by Rav Aryeh Malkiel Kotler, Shlit”a, Rosh Yeshiva of Beth Medrash Govoha in Lakewood (dedicated in memory of his mother Rebbetzin Rishel Kotler Z”L).
[4] Of course, these works quote extensively from other classic works on Teshuva (such as “Bais Elokim” by R’ Moshe ben Yosef di Trani) and a wide range of sources from the books of Mussar. My point is that they frequently are written as commentaries to the works of Rambam and Rabbeinu Yonah (as the examples I cite above in note 2 and 3), and/or rely heavily on their words.
[5]Free will is a major theme in Rambam’s writings, not so in that of Rabbeinu Yonah (who nevertheless views it as a fundamentally important concept, see Sha’arey Teshuva 3:17 along with the comments in Sefer Matnas Chelko).
[6] Levels 3, 4, 5, and 7 of the 20 levels listed by Rabbeinu Yonah.
[7] See below note 39.
[8] I once asked R’ Matisyahu Salomon how one is too avoid this pitfall when learning books of Mussar. Without directly answering the question, he pointed out that a Jew is frequently required to experience competing emotions, without one overtaking the other. He referenced Yirmiyahu’s writing of the book of Eicha, which, like all prophecy, required a joyful spirit, as well as the fact that despite Rabbeinu Yonah’s seemingly harsh demands, he still refers to the “sweetness of Mussar” (Sha’arey Teshuva 2:13).
This idea that times of Teshuva demand joy and fear at the same time is discussed extensively in the context of the nature of the day of Rosh Hashana. See Rav Eliezer Menachem Man Shach, Michtavim Uma’amarim (volume 2, page 147), Rav Moshe Shapiro, Sefer Afikey Mayim on Yomim Noraim (chapter 30, page 182),the just published “Sefer Hagus Teshuva,” (see note 3) chapter 37, page 258, and the comments of Rabi Eliezer Eisenberg (pointed out to me by his son Rabbi Mordechai Eisenberg) here.
[9] Rambam, Hilchos Teshuva 1:1 and 2:2.
[10] Ibid 2:3.
[11] His self-deprecating also manifest itself in a Tweet where he called his work his “mediocre-opus.”
[12] Another important source that allows for “comfort” is R’ Yisroel Salanter – see his important (re)definition of “complete Teshuva” in Ohr Yisroel (# 6 – 8). I hope to further discuss his thought on a different occasion.
[13] He further discusses these themes in an important essay at the Hirhurim Blog.
[14] In chapter three it almost seems that R’ Bashevkin is afraid to elaborate on the full import of the seemingly radical Izbica statements, immediately muting their controversial nature by offering “solutions,” lest his book be used as a source for those “disloyal “to the type of avodas Hashem . . . they hoped to engender.” One also gets this sense from the amount of warnings and caveat’s given throughout the sefer (see page 11, 17, 19). I almost got the feeling that it had the flaw that he “doth protest too much.”
[15] עיין בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח סי’ ב’) דלכתוב הביטוי “חידוש נועז” על גברא רבא היא ביטוי  שלא בכבוד מאד. אבל הכא כנראה לכו”ע חידושי האיזביצ’א  הם בגדר “חידוש נועז” דהא ע”פ מושכל ראשון נראה דסותר הבחירה ד”עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה” שבלעדו “מה מקום לכל התורה” (רמב”ם הל’ תשובה פרק ה’). וגם תלמידי האיזביצ’א יודעים היטב “כי בכמה מקומות יקשו הדברים לאזנים וכו'” (הקדמת נכד הרב הקדוש מאיזביצע לס’ מי השילוח).
[16] עיין מי השילוח פרשת וירא עה”פ ותכחש שרה (י”ח:ט”ו), צדקת הצדיק אות רנ”ז.
[17] עיין מי השילוח סוף פרשת בלק (נדפס בפרשת פנחס) עה”פ וירא פנחס(כ”ה:ז), ובפרשת כי תצא עה”פ וראית בשביה (כ”א:י”א),
[18] “דהידיעה במקום אחר והבחירה במקום אחר” —  עיין ליקוטי  מאמרים  לר’ צדוק הכהן (עמוד קע”א) בשם האר”י, הובא בס’ ברגז דחם תזכר (עמוד מ’).
[19] ובישראל קדושים אות י’ — “שפעמים דאי אפשר לנצחו וכו’.”
[20] עיין בס’ ויואל משה, מאמר שלש שבועות, אות קפ”ב (הובא בס’ “הגאון” עמוד1232), ובס’ בגן החכמה (עמוד148).
[21] ספר “בגן החכמה” להרב שלום ארוש שליט”א (עמוד 146 – 147. הראוני לזה אחי הר’ מאיר שלמה עמוש”ט.).
[22] עיין רש”י בראשית פרק ל”ז פסוק י”ד, גמ’ סוטה י”א ע”א, בב”ר (פרשה פ”ד אות י”ג(.
[23] ענין “מעשה אבות סימן לבנים” נמצא הרבה ברמב”ן עה”ת, אף שלא מצאתי בדבריו לשון זה ממש.  עיין בפירושו לבראשית י”ב:ו’, י”ב:י’, כ”ו:כ’, וריש פרשת וישלח. ועיין פרי צדיק ריש פרשת ויגש “כי כל מעשה אבות סימן לבנים כמו שכתב הרמב”ן (בראשית י”ב: ו’). וגם בפרשה זו מרמז המדרש תנחומא שכל ענין התגלות יוסף לאחיו הוא מעין התגלות הישועה לעתיד.”
[24] עיין דברי הרמב”ם במו”נ (חלק שני פרק מ”ח) “מבואר הוא מאד שכל דבר מחודש א”א לו מבלתי סבה קרובה חדשה אותו, ולסבה ההיא סבה, וכן עד שיגיע זה לסבה הראשונה לכל דבר, ר”ל רצון ה’ ובחירתו וכו’.” עוד שם “דע כי הסבות הקרובות כלם אשר מהם יתחדש מה שיתחדש אין הפרש בין היות הסבות ההם עצמיות טבעיות, או בבחירה, או במקרה, וכו’ והמקרה וכו’ הוא ממותר הענין הטבעי וכו’ ורובו משותף בין הטבע והרצון ובחירה וכו'” עיין שם כל דבריו הנעימים (ועיין חוה”ל שער הבטחון הפרק השלישי).
[25] ומעשי החטא מביא לבסוף להיפך ממטרת החוטא, דיושב בשמים ישחק ה’ ילעג למו ובת קול אומר “ונראה מה יהיו חלמתיו” (עיין בראשית פרק ל”ז פסוק כ’ וברש”י שם), ועצת ה’ היא  תקום (עיין רמב”ן בראשית ל”ז:ט”ו-י”ז).
[26] אבל באמת, אף לרשע מגיע קצת שכר כשמעשיו מביא טובה לעולם (אף שזה הי’ היפך כוונתו). ומפני זה מבני בניו של המן למדו ולימדו תורה בבני ברק  ומנו רב שמואל בר שילת (עיין גיטין נ”ז:, סנהדרין צ”ו:, ובעין יעקב בסנהדרין שם), וחייב איניש לבסומי עד וכו’ — עיין או”ח סי’ תרצ”ה ובישועות יעקב שם, חכמה ומוסר להסבא מקלם (ח”ב עמוד שמ”ה), קדושת לוי ב”כללות הניסים”  ובקדושות לפורים קדושה רביעית, ובקונטרס  מים חיים על אגדת החורבן (לייקוואוד, תש”ע).
[27] כלשון האור יחזקאל. ועיין ברמב”ן (בראשית ט”ו:י”ד), ובראב”ד הלכות תשובה (פ”ו ה”ה).
[28] וזהו עומק כוונת הפסוק’ “אלקים חשבה לטובה” (בראשית פרק נ’ פסוק כ’).ועיין בכ”ז באריכות בס’ ים החכמה תשס”ח, עמוד תקצ”ו – תר”ז.
[29] ועיין עוד בגמ’ יומא י”ט: – כ’. וברש”י שם יומא כ. “לפתח חטאת רובץ – יצר הרע  מחטיאו בעל כרחו” (ועיין מהרש”א שם), וקידושין ל: ו ופ”א. – :.
[30] כלשונו “ואי אפשר לו בשום ענין לשבור את לבבו הרע להתחרט בלב שלם על פשעיו” וכשמתודה “איו לבבו שלם עמו” “ותוקף לבבו הרע בל עמו כלל לשום חרטה.” ועיין בספר יד כהן על הל’ תשובה (פ”א ה”א אות ד’) דהביא דברי היד קטנה וכתב דמיירי “שמתחרט הוא על  מה שעבר עד עתה.” וזה אינו, כדמפורש להדיא בדבריו (וכנראה טעה בזה גם ב”ספר המפתח” שבסןף רמב”ם הוצאת שבתי פרנקל).
[31] וכלשונו “כי כבר לבב אבן לו ואין דרך להטותה בשום פנים.”
[32] ועיין בשו”ת משיב דבר ח”ב סי’ מ”ד, הובא לקמן בס” ברגז רחם תזכר עמוד פ”ג – פ”ד, דמבואר בדבריו דיש מציאות שללא מצי לכייף ליצרו .
[33] וזהו אף דבהענין הראשון נראה דס”ל כעין תורת  האיזביצ’א, “שהכל נעשה ע”י השי”ת” (עיין ליקוטי הלכות דברים היוצאים מן החי ד’ אות מ”א – מ”ב), וזהו כמש”כ דשני ענינים נפרדים יש.
[34] ובברגז רחם תזכר הדגיש וחזר והדגיש נקודה זו — “אין זה לימוד זכות על עבירות עצמן” (עמוד י”א), “חובה גמורה היא לנהוג ביראת חטא” (עמוד י”ז), “שחלילה וחלילה להורות היתר אפילו על דבר שיש בו קצת נדנוד איסור” (עמוד י”ט).
[35] See Alan Nadler, Hasidim on the Margin: Reconciliation, Antinomianism, and Messianism in Izbica/Radzin Hasidim (review)” Jewish Quarterly Review Volume 96, Number 2, Spring 2006, pp 276 – 282. See there on page 281 “Magid is still unable to point to single example of actual antinomian behavior by a single Hasid since the inception of the Izbica dynasty in 1839.” See also, here  and Marc B. Shapiro, Changing The Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History (Portland, Oregon, 2015), 90.
 [37] עיין רמב”ם פ”ב מהל’ מגילה הל’ י”ז.
[38] עיין ליקוטי מוהר”ן תורה רפ”ב.
[39] ד”אין שום יאוש בעולם כלל” (ליקוטי מוהר”ן תנינא תורה ע”ח), “ואין לך מחלה כמו היאוש” (רבינו מאורנו ר’ ישראל מסאלאנט זצללה”ה באור ישראל סי’ ז’.).
[40] See also here at notes 4 – 11.
[41] הגירסא שהביא הריטב”א הוא ברמב”ם הלכות אישות פרק י’ הלכה ג’. אבל בהלכות ברכות פרק ב’ הל’ י”א כתב כגירסא שלנו. אבל בקצת דפוסים ליתא הברכות שם כלל, עיין רמב”ם מהדורת שבתי פרנקל ובשינוי נוסחאות שם.
[42] ובזה א”ש הקשר בין שבת לתשובה (עיין בזה בברגז רחם תזכר סי’ י”א), וכל המשמר שבת כהלכתו וכו’ מוחלים לו, עיין גמ’ שבת קי”ח: ובס’ מאור ישראל (להגרע”י זצ”ל) שם.
[43] והברכה להם הוי דכל ימיהם, אף בזמן שלא יהיו נקיים וטהורים כיום החופה, אפ”ה יתנהג עמהם במדת הרחמים. וזה גם לימוד להחתן וכלה שאף לאחר ה”גן עדן” של יום החופה, השבע ברכות ושנה ראשונה, כל ימי חייהם יתנהג זה לזה כרעים אהובים, וכמו שמיד לאחר החטא (להרבה ראשונים, ודלא כרש”י, עיין בשערי אהרן) קרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער (עיין כתובות דף ס”א.).
See  here.
[44] ויפה הביא בזה (בעמוד מ”ח) מש”כ הפחד יצחק באגרותיו (סי’ קכ”ח) עה”פ “שבע יפול צדיק” (משלי כ”ד:ט”ז)  “ד”החכמים יודעים היטב שהכונה היא שמהות הקימה של הצדיק הוא דרך ‘שבע נפילות’ שלו.” ובאמת הדברים מפורשים בחז”ל (ילקוט שמעוני, תהלים רמז תרכ”ח) “אמר דוד כל מה שנתת לנו טובים ונעימים וכו’ וכה”א אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי אלולא שנפלתי לא קמתי כי אשב בחשך ה’ אור לי אלולא שישבתי בחשך לא היה אור לי.”
[45] ובזה מיושב קושיית השל”ה שם דלימא רק ‘אין צדיק בארץ אשר לא יחטא’. [אבל באמת, יש מקום להעיר על כל היסוד (דיש בני אדם שבאמת אין חוטאים כלל ) מלשון שלמה המלך (מלכים א’ פרק ח’ פסוק מ”ו, דברי הימים ב’ פרק ו’ פסוק ל”ו) “כי אין אדם אשר לא יחטא.” אבל עיין מצודת דוד שם שכתוב “ר”ל אם אין בהם אדם אשר לא יחטא בכדי להגן הוא על כולם ואז בודאי תאנף בם.” ולדבריו לכאורה אתי שפיר[.
[46] ובספרו מתנת חלקו על שע”ת איתא יסוד זה אבל קצת באופן אחר וז”ל שם “הלשון ‘בארץ’ בפסוק שהוא לכאורה מיותר — אלא ר”ל שהוא ‘בארץ’ היינו שיש צדיקים שהם פורשים לגמרי וכו’ אבל אם צדיק רוצה להיות אם אנשים ולהתנהג טוב אתם, א”א שלא יחטא” עכ”ל.
[47] ועיין בדרש משה פרשת נח (ו’:ט’) שלדבריו גם נח נחשב לצדיק “שעשה טוב” (ודלא כהמשך חכמה), אבל בעצם היסוד כתב כדברי המשך חכמה, החת”ס, והספורנו. אבל יש לציין שבספר “הגאון” (עמוד 234) הביא המעשה המפורסם עם הגר”א והמגיד מדובנא, ומשמע דהגר”א חולק על כל היסוד. אבל אני שמעתי המעשה שבכה הגר”א והסכים לדברי המגיד.
[48] ומפני זה אין רישומן ניכר בהמשך הדורות, ולא מצינו שמתפללין בזכותו בעת צרה, ואינם מאלו שלמדין מהם הנהגת חיים לדורות וכו’. ועיין בתוס’ בכורות (נ”ח. בד”ה  חוץ) דכנראה לשיטת ר”ת היה חכם א’ ששמו קרח שהי’ גדול אף מר”ע וחביריו ואפ”ה לא שמענו ממנו מאומה!
[49] דלכאורה פשוט דגם אלו שמתו בעטיו של נחש למדו ועסקו בטובת הכלל, דהא  מצינו דעמרם גדול הדור היה ומעשיו השפיעו על הכלל (עיין סוטה י”ב ע”א, וע”ע במדרש שיר השירים פרק ה’ בד”ה באתי לגני), ובברכות נח. “זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא ודרש באוכלוסא,” ועיין סוכה דף נב ע”ב. אבל אעפ”כ לא מצינו באלו שמתו בעטיו של נחש שהפקירו נפשם (כלשון המשך חכמה) במידה שעשו אלו שזכו להשפעתם לדורי דורות. (ובנוגע מה שישי נחשב כבלי חטא, עיין בזה בויק”ר פרשת תזריע י”ד:ה, הרמ”ע מפאנו מטמר חקור דין 0ח”ג פרק י’), ובס’ מאור ישראל (להגרע”י זצ”ל) לפסחים (קי”ט.)
[50] וכשהצעתי הדברים לפני אאמו”ר הרב זעליג פסח הלוי ארץ זצ”ל הראה לי את דברי הרד”ק בירמיהו (ריש פרק ה’) “שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה” והעיר הרד”ק דהרי היה בירושלים חסידים ועבדי ה’ וכמו שאמר דוד (תהילים ע”ט)  “נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסדיך לחיתו ארץ,” ותירץ הרד”ק בשם אביו דבוודאי הי’  צדיקים בירושלים אבל היו נחבאים בביתם מפני הרשעים ולא היו יכולים להראות ברחובות ובחוצות לעשות משפט ולבקש אמונה. ונמצא מדבריו דאף דהיו שם צדיקים כ”ז שלא היו יכולים להתראות ברחובות ולהשפיע על אחרים, נחשב כאילו אין צדיקים שבזכותם יסלח ה’ (ועיין באבן עזרא בראשית י”ח:כ”ו).
[51] וכמו שהביא ר’ צדוק מתשובות הרשב”א בשני מקומות (וב”ברגז רחם תזכר” יש ט”ס, דהתשובה השני’ הוא בסי’ רמ“ב, לא בסי’ רצ“ב). והמהרשד”ם (אבה”ע סי’ י’)  ודעימיה דס”ל דמשומד דינו כעכו”ם סוברים דהלכה כר”י  שס”ל דרק בזמן שנוהגין מנהג בנים קרוין בנים (גם בזה יש ט”ס שם, דכתב שם דהם סוברים דר’ מאיר ור’ יהודה הלכה כר”מ, וצ”ל כר”י).
[52] אבל סי’ כ”ט הוא בענין אחר, והמ”מ בברגז רחם תזכר עמוד ע”ז הוא לא בדיוק. ועיין גם בדברי המשנ”ה בחלק ג ‘סי’ כ”ט ובחלק ז’ סי’ כ’.
[53] ועיין מש”כ להשיב על דבריו בשו”ת מנחת אשר ח”א סי’ ס”ד.
[54] עיין בני יששכר (חדש תשרי, מאמר ח’ “קדושת היום סוף אות ב’), ובמחזור “מסורת הרב” עמוד 600 .
[55] עיין חיי אדם (הלכות שבת ומועדים כלל קמ”ד).
[56] ובעמוד ל”ב הביא דיש מקשים על שיטת רש”י דלמד דין דאע”פ שחטא ישראל הוא מהגמ’ בסנהדרין לגבי עכן, שהסוגיא נראית כדברי אגדה, ולשיטת האג”מ א”ש. ובענין הקשר בין אגדה להלכה הביא בעמוד מ”ה מהמהרש”א והרגאי”ה זצ”ל דצריכים להאחד זו עם זו. ועיין מש”כ הגרש”י זוין זצ”ל באישים ושיטות בענין גישה המיוחדת שהי’ להרב קוק בענין זה, לעומת שיטת רוב גדולי ישראל דס”ל דשתי עולמות יש כאן ולא קרב זה אל זה.  ויש לציין שבספרי ר’ צדוק כן מצינו הלכה ואגדה משולבים יחד.
[57] אבל לכאורה יש להעיר מלשון הגמ’ “אע”פ שחטא” ולא “אע”פ שחטאו” וכן “ישראל הוא” ולא “ישראל הם.”
[58] ושיטת המהרשד”ם (אבה”ע סי’ י'(, שנו”נ האחרונים בדבריו ,ושהערה”ש (עיין הערה הבא) כתב עליו ד”אין יסוד לדבריו” והאג”מ כתב שהוא “דבר זר ומשונה” ו”טעות שפלטה קולמוסו,” הוי דאה”נ המקור שאנו לומדים שישראל כשר אע”פי שחטא  הוא  מעכן, אבל עכן עצמו לא מצאנו לו עון אחר רק שמעל בחרם אמנם בשאר המצות כשר היה, ומש”כ בגמ” שר’ אלעא ס”ל שעבר עכן על ה’ חומשי תורה סברת יחיד היא, א”כ אין למדין מזה למי שמחלל שבת בפרהסיא ועובד ע”ז שכל העובר על אחד מהם כעובר על כל התורה כלה והוה ליה גוי גמור אין שם ישראל עליו. והנה, מלבד מה שהשיבו האחרונים על דבריו (ועיין בתקנת השבין לר’ צדוק הכהן, סי’ ט”ו אות פ”ג דהעיר על דבריו וכתב “ומה שכתב וכו’ הוא זר בעיני”), לא זכיתי להבין דבריו הק’ כלל, דהא אף אם ר’ אבא בר זבדא (שהוא בעל המימרא דישראל הוא) לא ס”ל כר’ אילעא, עדיין מפורש בגמ’ שם שר’ אבא בר זבדא ס”ל דעכן בעל נערה המאורסה, וא”כ צ”ע מש”כ המהרשד”ם דלא מצינו לו עון אחר.
[59] עיין בערה”ש (אבה”ע סי’ מד סעיף י”א) “יש מי שאומר דזה שאמרנו דאפילו זרעו שהוליד משנשתמד כשנולדו מישראלית או מכיוצא בו דדינם כישראל ואם קידש קדושיו קדושין זהו רק בלאונסו וכו’ אבל בלרצונו אין על זרעו שם ישראל [באה”ט סק”ח בשם בן חביב ורשד”ם] ואין עיקר לדברים הללו דבמה בטל מהם שם ישראל וכו’ ויש מי שאומר עוד דבמשומד עצמו כשקידש אשה אין קדושיו תופסין רק מדרבנן [שם סקי”ז בשם הרי”ם] ואין לזה שום טעם אם קידש בפני עדים כשירים למה לא יתפסו קדושיו מן התורה כשידעה שהוא משומד וכו’ [וראיתי ברשד”ם ס”י ואין יסוד לדבריו וכו’.” ועיין בדברי יציב שם (אות ב’:ט’) דתמה עליו, “איך אפשר לומר על כל גדולי הפוסקים האלו שדבריהם בלא טעם ח”ו.” אבל למעשה האג”מ והערה”ש ס”ל דלא שייך המציאות לישראל שיעשה בדין נכרי.
[60] ובהרבה מקומות אמרו כן בשם רש”י (עיין שו”ת רש”י סי’ קע”ה). ובזה שפיר העיר האג”מ בתשובה הנ”ל דלפי”ז כנראה יש סתירה בין מש”כ בפירושו לסנהדרין (דמשמע דמש”כ הגמ’ “דישראל הוא” מיירי בכלל ישראל ולא בנוגע להיחיד) למש”כ בתשובה ואומרים הראשונים בשמו, וצ”ע.
[61] אבל יש לציין לדברי מהר”ץ חיות ריש נזיר “וכבר ידענו דפירוש על נזיר אינו מרש”י רק איזה תלמוד יחסו לשמו ואינו ממנו.”
[62] ובעמוד פ”ג הביא שיטת הס”ח (הובא בב”ש וח”מ ריש אה”ע סעיף כ”ג) שאם מתיירא אדם שיצרו מתגבר עליו ליכשל באיסור חמור של א”א או נדה מוטב לו שיוציא ז”ל, והרי ראינו שיש מצבים ששייך עבירה לשמה. ובעצם הדין דס”ח אם זה הוי ראי’ דמש”כ בזהר דעון הוז”ל חמור מכל העבירות שבתורה (וכמו שהביא המחבר בסעיף א’) הוא לאו דוקא (וכמש”כ הב”ש ס”ק א’), לכאורה מסברא  הפשט הפשוט בס”ח הוא כמ”ש בשו”ת בית שערים (מכתבי יד סי’ נ’) “דאם בועל אשה אסורה לו עובר ג”כ משום השחתת זרע.” וצל”ע מה שכנראה לא נקטו כן הרבה מהאחרונים. עוד יש להעיר דלכאורה יש ראי’ מפורשת לדברי הס”ח מגמ’ סוטה ל”ו:, ומעולם היתה תמוה לי למה לא הביא האחרונים מגמ’ זו, עד שמצאתי את אשר אהבה נפשי בדברי הכהן הגדול מאחיו ב”ישראל קדושים” (אות י’ בד”ה וכל פגמי), וברוך שכוונתי לדעתו הגדולה.
[דברי ר’ צדוק בזה הובא לתשומת לבי ע”י
Marc B. Shapiro, Changing The Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History (Portland, Oregon, 2015), 198 note 35.]
[63] ואף דבזה אני הולך רכיל מגלה סוד, אבל זה הוי הוראה ושוברו בצידו, דבאמת שלא במקומו הראוי אינו מותר, וישרים דרכי ה’ וכו’. ועיין בשו”ת חת”ס ח”א או”ח סי’ קנ”ד.
[64] עיין בזה בקובץ באור ישראל גליון מ”ט עמוד רמ”ו אות ט’, ובמש”כ באור ישראל (גליון נ”ה עמוד רמ”ט – רנ”א) ובמה שהשיב הרב חיים רפופורט על דברי (עמוד רנ”א – רנ”ג).
See also, Marc B. Shapiro, Studies in Maimonides and His Interpreters (Scranton and London, 2008), 73 – 74.