יעקב ישראל סטל
ירושלים
‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה
בֵיתוֹ’ ו’לֶחֶם לַנְּעָרִים’
השימוש המִשני בערבות הלולב
וההושענות למנהג איטליה הקדום*
“…The aravot, with which they observed the commandment of lulav, or the ‘ritual of the aravah’ (on Hoshana Rabah), would be discarded after their use. However, the German sages, as a token of their love for mitzvot, were wont to keep them in order to perform future mitzvot, such as for burning chametz or baking matzot on erev Pesach.
The German custom has a Talmudic basis, that if an object is used to perform a mitzvah, then another mitzvah may be performed with the same object. However, the Italians of former generations did not make use of this rule, and their custom was to do something different with the aravot. The older ones among them placed them atop their beds, and the younger ones would ‘joust’ with them with their friends in play, to arouse joy…”
הכלל התלמודי “הואיל
ואיתעביד בה חדא מצווה, ליתעביד בה מצווה אחרינא”[1], שימש
מרכיב חשוב בהתפתחותם של מנהגים שונים בעדות ישראל לתפוצותיהן במשך הדורות[2]. ואם
כן הדבר ב’סתם’ מצוה, על אחת כמה וכמה במצוה חביבה כנטילת לולב[3], שהקפידו
לנצל את שייריה לענייני מצוה אחרים.
(א) מנהג אשכנז בערבות
הלולב וב’הושענות’
גדולי אשכנז נהגו להניח את הערבות
שנאגדו עם הלולב לערב פסח ולשרוף בהן את החמץ, ומהם שנהגו כן גם בערבות של יום
הושענא רבה – ה’הושענות’. כן כותב ר’ אלעזר מוורמייזא (ה’רוקח’) על מנהג זקנו, ר’
אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן (אחיו של ר’ שמואל החסיד):
מנהג זקיני ר’
אלעזר בן רבינו קלונימוס הזקן, שהיה שורף חמיצו
בעצי לולבים ובענפי הושענות,
אבל בעץ הושענות, אנו מתקנים לקולמוסים. וכן מנהג חמי, ר’ אלעזר בר יעקב הכהן
[4].
‘עצי לולבים’
אינם
הלולבים עצמם אלא ה’עצים’ שסביבות הלולבים, היינו,
ענפי הערבה
שנאגדו עם הלולב, שאילולא כן לא היה הכותב מעקם לשונו לכתוב ‘עצי לולבים’ ולא
‘לולבים’ סתם. בנוסף לכך, משום נדירותו של הלולב באשכנז וצרפת – שאקלימן הקר אינו
מתאים לגידולו – עד שלפעמים נאלצו להשתמש בלולב של השנה הקודמת
[5], לא מסתבר שזקנו של ה’רוקח’ ישתמש בלולבו
כחומר בעירה לשריפת חמצו ויסתכן להִוותר בלא לולב בחג הסוכות הבא. אך הערבות היו
מצויות באשכנז בשפע רב[6], ומעולם
לא היה מחסור בהן, ולא היה אפוא כל חשש לקיים בהן את ה’ליתעביד בה מצווה אחרינא’ –
העומד ביסוד מנהגו של סב ה’רוקח’, אע”פ שאין הדבר נאמר מפורשות – ולשרוף בהן
את החמץ.
נמצא, כי המשפט “שהיה שורף
חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות” מדבר על ערבות בלבד[7]: ‘עצי
לולבים’ הם הערבות שהיו באגודת הלולב כחלק ממצות ארבעת המינים, ו‘ענפי
הושענות’ הם, כמסתבר, הערבות שנטלו ל’מצות ערבה’ ביום הושענא רבה, שה’רוקח’
ובני דורו רגילים לכנותם ‘הושענא’ או ‘הושענות'[8].
כמנהגו של סב ה’רוקח’ שהשתמש לשריפת
החמץ בערבות בלבד, ומשני מקורות: ערבות הלולב וערבות ‘מצות ערבה’, כן גם
נהג ר’ יהודה ב”ר קלונימוס, אביו או רבו של ה’רוקח’:
ור’ יהודה בר’
קלונימוס היה נוהג
בערבה, וכן
בערבה של לולב, לתקן מן העצים
קולמוסים ולבער בהן חמץ בפסח. כדאמר גבי עירוב: ‘הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה’ וכו’
[9].
שני ‘סוגי’ ערבות נמנו כאן: ‘בערבה’
סתם, הן, כמסתבר, הערבות מ’מצות ערבה’ של הושענא רבה, ו‘בערבה של לולב’, הן
הערבות ששימשו למצות לולב, בדיוק כמנהגו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן
לביאורי ש’עצי לולבים’ הם הערבות ששימשו למצות לולב. ותן דעתך, שר’ יהודה ב”ר
קלונימוס זה נהג כדוגמת קרוב משפחתו, ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן[10],
להשתמש עבור ‘ליתעביד בה מצווה אחרינא’ בערבות בלבד.
(ב) המנהג
האיטלקי – ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’
השימוש בעצי ערבות הלולב ו’מצות
ערבה’ לשריפת החמץ או לאפיית המצות הוא מנהג אשכנזי מובהק, ואינו ידוע – בתקופת
הראשונים – ממרכזים אחרים, לא מצרפת או איטליה, ולא מפרובאנס או ספרד. לא ידוע מה
עשו בני המרכזים האחרים בערבות לאחר קיום מצוותן, ואפשר שהם השליכום לאשפה, אך בני
איטליה נהגו בערבה של ‘מצות ערבה’ שני שימושים מקוריים.
בני איטליה הקפידו להותיר את
ארבעת המינים בשלמותם עד שעת מנחה של יום הושענא רבה, אע”פ ששימושם הרגיל הסתיים
כבר בבוקרו של יום (אחר תפילת השחר ואמירת ההלל וההושענות), וזאת משום “שאם
יבוא מן הדרך איש שלא בירך בלולב – שיברך
“[15]. לא ידוע מה הם עשו בארבעת המינים
לאחר מכן, אולם בנוגע לערבות של הושענא רבה היה בידם מנהג קדום:
ומנהג פשוט
בידינו, שקבלנו מאבותינו: לאחר שגמרו מצוות הערבה ביום הושענא, כשיוצאין
מבית הכנסת, כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו,
לחבוב מצוה. ומנהג כשר הוא[16].
הדברים מופיעים ב’ספר תניא’ לר’
יחיאל ב”ר יקותיאל מן הענווים, בן למשפחה איטלקית שורשית ועתיקה שפעל באיטליה
במאה השלוש־עשרה. ‘ספר תניא’ הוא עריכה מקוצרת של ספר ‘שבלי הלקט’ שחיבר בן דורו, ר’
צדקיה ב”ר אברהם הרופא מן הענווים, הגם שלא נודע אם ר’ יחיאל עיבד את החיבור
המקורי (שנדפס בשם ‘שבלי הלקט השלם’) או שעיבד את ‘שבלי הלקט’ הקצר (שנדפס לראשונה
בויניציאה בשנת שו), שהוא עצמו עיבוד של החיבור המקורי[17]. ולפי
שהמובאה הנוכחית אינה מצויה באף אחת משתי העריכות האחרות, לא ב’שבלי הלקט’ המקורי
ולא ב’קצר’, בהכרח שהיא נוספה בידי ר’ יחיאל מן הענווים עצמו, ומכך ש’מנהג פשוט’ קדום
זה (‘קבלנו מאבותינו’) הוא איטלקי מקורי, ולא אשכנזי או צרפתי[18], כפי
שניתן היה לחשוד אילו, למשל, היה המנהג מובא ב’שבלי הלקט’ המקורי שמחברו הושפע
רבות מבית המדרש האשכנזי והצרפתי[19].
מנהג איטלקי מקורי זה היה מוכר גם
לעמנואל הרומי והוא רמזו ב’מחברות’יו המפורסמות. עמנואל הרומי (ה’כ-צ, 1330-1260),
בן דורו של ר’ יחיאל מן הענווים, היה פרשן מקרא, פילוסוף, משורר וסטיריקן ממשפחה
איטלקית מקורית, מבני ה’לועזים’. אין פלא אפוא, שהוא הכיר את אותו ‘מנהג פשוט’
איטלקי, אלא שהוא רמזו בדרכו המליצית המיוחדת עד שאילולא ידיעת המנהג מ’ספר תניא’ לא
היה ניתן לעמוד על כוונתו הנכונה.
את המחברת העשרים ושתים (‘עֲנֵה
כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ’) הקדיש עמנואל לשאלות כסילים ופתיים ש’לא ידעו בין ימינם
לשמאלם’, אשר פנו אליו ב’שאלות’ ו’קושיות’ הבנויות, בדרך־כלל, על שיבושי פסוקים או
טעויות הבנה גסות, והוא קיים בהם ‘עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ’ והשיב להם
בסגנונם. ששים אנשים וששים ‘קושיות’ רושם עמנואל, וענייננו ב’שאלת’ האדם הארבעים
ושנים:
וַיִּגַּשׁ
הַשְּׁנַיִם וְאַרְבָּעִים וַיֹּאמַר: חִלִּיתִי פָנֶיךָ לְהוֹדִיעֵנִי עַל
אֲמִתָּתוֹ / פֵּרוּשׁ ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’. כִּי אֲנִי לֹא
רָאִיתִי אִישׁ שֶׁיִּהְיֶה בֵיתוֹ מֵעֲרָבָה / מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ
וּמִמַּעֲרָבָהּ!
וָאַעַן
וָאוֹמַר: זֶה הַפָּסוּק פֵּרְשׁוֹ רַבָּה / שֶׁהוּא אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא
רַבָּה
[20].
הפסוק “אֲשֶׁר שַׂמְתִּי
עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה” (איוב לט ה) מדבר בבהמות ‘פרא’
ו’ערוד’, שלא בוייתו בידי האדם כבני מינם הקרובים (שור וחמור)[21], והם
משוטטים חופשיים ב’עֲרָבָה’ – חבל ארץ מישורי בעל אקלים יבש. ואולם השואל סבר ש
ה’ערבה’
שבפסוק הוא
עץ ערבה, ולכך תמה: מעולם לא ראיתי איש שביתו יהיה עשוי מעצי
ערבות. על ‘שאלה’ זו עונה עמנואל בשם ‘מדרש רבה’ דמיוני או בשם פרשן גדול[22]: “זֶה
הַפָּסוּק אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה”. כלומר: ביום הושענא רבה
מתקיים ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’, שביתו של אדם מתמלא בעצי הערבה ממצות
היום. עד כאן הסברו ההלצי של עמנואל. ואולם, את ‘מצות ערבה’ קיימו ב
בית הכנסת
ומה אפוא עשו הערבות ב
בית? אין זאת אלא, שעמנואל נתכוון למנהג המובא ב’ספר
תניא’, ש”כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ו
משימין אותה סמוך לראש מטתו“,
ואילולא ש’ספר תניא’ שימר לנו את המנהג לא היינו יודעים את הכוונה האמתית של מליצת
עמנואל
[23].
מרהיטת לשון עמנואל הרומי נראה, לכאורה,
שביום הושענא רבה בלבד נתקיים ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’. כלומר: רק
בהושענא רבה הונחה ערבת ההושענא ‘סמוך לראש מטתו’, ולאחר שעבר היום – הוסרה משם הערבה.
אמנם בגלגול מאוחר של מנהגנו, שכבר הושפע מתפיסות אחרות, נהגו להותיר את הערבות של
הלולב יחד עם שני המינים האחרים (לולב והדסים) “על גבי פתח הבית שהוא ישן
בו” עד ערב חג הפסח. כן כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (אזמיר; תקעד-תרסז,
1907-1814):
ולכן טוב
להצניעם [את ההושענות] עד ערב פסח, כדי ליקח קצת מהם ולהשליך אל תוך שריפת החמץ
ששורף בו ביום בבוקר, וקצת לתנור, באפיית המצות אחר חצות… ומנהגינו, ביום
הושענא רבה, לאחר התפילה, ליקח הלולב כשהוא קשור עם הדס וערבה, ולהניחו על גבי פתח
הבית שהוא ישן בו לשמירה, עד הפסח. ובערב פסח לוקחין אותו להשליכו, מחציתו
בבוקר אל תוך שריפת החמץ, ומחציתו לתוך התנור שאופין בו המצות של מצווה[24].
לפנינו התכה ועיבוד של כמה מנהגים:
המנהג האיטלקי להניח את הערבה של הושענא רבה ‘סמוך לראש מטתו‘
התגלגל לטורקיה והורחב להנחת כל אגד הלולב על פתח חדר השינה
(‘על גבי פתח הבית שהוא ישן בו’), ונוצקה בו משמעות של ‘שמירה’ (בעוד שהמנהג האיטלקי
היה משום ‘חבוב מצוה’), ואף שולבו בו מנהגו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן (לשרוף
את החמץ בעצי הערבות) והמנהג המקביל לו (לאפות את המצות באש הערבות), ושוב בהרחבה
המעבירה את ההוראה המקורית המדברת בערבות אל כל אגד הלולב. וכך נוצר המנהג ליטול
את אגד הלולב “ולהניחו על גבי פתח הבית שהוא ישן בו לשמירה” עד ערב פסח,
ואז להשתמש בו לשריפת החמץ ולאפיית המצות.
הרעיון שאגד הלולב מסוגל
לשמירה מבוסס, כמסתבר, על התפיסה החז”לית: “שיירי מצוה מעכבין את
הפורענות”[25],
תפיסה שהצמיחה מנהגים רבים. אמנם מקורות קדומים יותר קבעו דווקא את הערבה של
הושענא רבה כמסוגלת להציל מן הפורענות, ולא ייחסו סגולה זו לאף פריט מאגד
הלולב (ואף לא לערבות שבו!). כן כותב ר’ יצחק אבוהב (ספרד, אמצע המאה הארבע־עשרה):
“וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות, נקרא יום הושענא רבה… ונוטלים בו
ערבה חדשה, זכר למקדש… ושמעתי, שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים.
והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו, והבוטח בה’ בצל שדי יתלונן”[26]. וכך
במקורות נוספים ומאוחרים יותר[27]. ואם
כי שמקצת אותם מקורות מאוחרים הדגישו את חובת נשיאת ערבת ההושענא כדי לזכות
בשמירה סגולית זו, בשמועת ר’ יצחק אבוהב מפורש: “שיש סגולת שמירה למתכוין
בה בסכנת דרכים”, היינו, למי שמתכוון בלבו למקומה של הערבה, ומספיק אפוא
לקבוע לה מקום בביתו ובשעת הסכנה להיזכר היכן הניחה, בלא לשאתה עמו בדרכים. וכך אכן
הובא בהלכות ומנהגי תפילה מבית מדרשם של הראשונים באשכנז, כת”י אוקספורד,
ספריית הבודליאנה Opp. 675 (מתכ”י: F16670), דף 12א-ב:
מה שזורקי’ם
הושענ’א ביום הושענ’א רב’ה, שמע’תי בש’ם רי”ח ז”ל: מי שקובע מקו’ם
להושענ’א, אם טעה ביער ונזכר על ההושענ’א שלו, ויודע אנה הניחה, מיד
ימצא הדרך[28].
כתב־היד הוא בכתיבה אשכנזית מהמאה
השש־עשרה, ואם נכון ייחוס הסגולה ל
ר’ יהודה החסיד – ואין כל סיבה לפקפק בכך[29] –
הרי שהוא המקור הקדום ביותר לסגולה זו, וממנו אנו גם למדים, שרבים מבני אשכנז נהגו
להשליך את ההושענא לאחר קיום מצוותה – “מה שזורקים הושענא ביום הושענא
רבה”, דבר הידוע לנו ממקורות התקופה
[30], ובהֶקשר לנוהג זה יצא ר’ יהודה החסיד
להמליץ שלא להשליכה אלא לקבוע לה מקום, הנהגה יפה הנושאת בכנפיה רווח עתידי – לשמש
כהצלה לטועה בדרכו.
ומעתה אפשר, שהמלצת ר’ יהודה
החסיד לקבוע מקום לערבת ההושענות נעוצה במנהג האיטלקי, להניח ערבה זו ‘סמוך לראש
מטתו’, היינו, לקבוע לה מקום מיוחד. כי אע”פ שמנהג זה מופיע לראשונה רק
באיטליה של המאה השלוש־עשרה (‘ספר תניא’ ו’מחברות עמנואל’), אפשר בהחלט שהוא קדום
יותר, וכבר הכירו ר’ יהודה החסיד, אם דרך קשרי אשכנז־איטליה של ימיו ואם מפני
מוצאם האיטלקי של אבות אבותיו[31]. ואמנם,
אם אכן הוראת ר’ יהודה החסיד מבוססת על המנהג האיטלקי, נמצא שהם נהגו להשאיר את
הערבות סמוך לראש מיטתם במשך כל ימות השנה, ולא כפי שהנחתי למעלה[32], שהם
סילקו את הערבות מיד לאחר הושענא רבה.
(ג) מלחמת ערבות
אך לא כל בני איטליה נהגו להוליך
את הערבות לביתם ולהניחם סמוך לראש מיטתם, שיש מהם ש’נהגו’ להותירם בידי הנערים
כדי שישתעשעו ו’ילחמו’ בהן זה כנגד חבירו. גם ‘מנהג’ זה מוסר עמנואל הרומי,
ב’מחברת’ אחרת שבה כתב צרור שאלות שנשאל והוצרך לענות עליהן. באחת השאלות הוא
נשאל: מה מיוחד ‘בַיּוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים’ של חודש תשרי, יום הושענא רבה. ועל
כך הוא עונה: ‘עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים’. כלומר: הנערים משחקים דרך מלחמה
בערבות החבוטות (ו’לחם’ הוא מלשון ‘מלחמה’)[33].
אולם נראה, ש’מנהגם’ של אותם
נערים אינו אלא פיתוח מנהג ארצישראלי עתיק יומין, המוכר כבר מימי התנאים. במשנה
מתואר, שאחרי קיום ‘מצות ערבה’ בהושענא רבה, היו “התינוקות שומטין את לולביהן
ואוכלין אתרוגיהן” (משנת סוכה, ד ז), כלומר: “התינוקות
משחקין
באתרוגיהן ולולביהן”[34], או
ש”הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות… ש
כך
נהגו מחמת שמחה“[35],
היינו, שהגדולים הפקיעו בכוח מידי הקטנים את לולביהם ואתרוגיהם. ושמא פירוש
‘שומטין’ הוא ‘חוטפין’, ‘גוזלין’, והתינוקות הם שחטפו ונטלו את לולבי ואתרוגי
הגדולים
[36]. בין כך ובין כך נקל לתאר את אשר
התנהל בבית הכנסת בסיומה של תפילת הבוקר של הושענא רבה: כל אחד חטף את לולבו
ואתרוגו של חבירו, שכמובן היו מהם שניסו להתנגד, במעט או ברב, והתחוללה אפוא באותה
שעה ‘מלחמה’ זוטא, והכל, כמסתבר, מתוך אווירה חיובית וחגיגית (‘מחמת שמחה’).
‘מלחמת אתרוגים ולולבים’ זו ביומו
האחרון של חג הסוכות, נתקיימה ככל הנראה גם באיטליה של המאה העשירית, כפי שמוכיח עיבודו
של בעל ‘ספר יוסיפון’ לסיפור רגימת המלך אלכסנדר־יניי באתרוגים. את דבר המעשה כתב יוסף
בן מתתיהו (‘יוספוס פלביוס’; 100-38 לספירה) בספרו ‘קדמוניות היהודים’ (שנכתב
סביבות שנת 94):
ובני עמו של
אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג, וכשעמד על־יד
המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל
אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים… ונוסף על כך עלבו אותו (ואמרו),
שנולד כביכול משבויה ואינו ראוי למשרת הכבוד שלו ולהקריב. על כך נתכעס והרג מהם
כששת אלפים איש…[37].
את ספרו ‘קדמוניות היהודים’,
המסכם את תולדות עם ישראל מימי המקרא ועד חורבן בית שני, כתב יוסף בן מתתיהו לבני
יוון ורומא, במטרה להציג להם את היהדות כ’ידידותית’, ומשום כך הוסיף במובאה האחרונה
את המשפט: “שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של
תמרים ואתרוגים”, בשביל להסביר לקוראי ספרו הנוכרים כיצד בכלל הגיעו האתרוגים
לידי רוגמי המלך. אבל המחבר האנונימי שכתב את ‘ספר יוסיפון’ על יסוד הספר
‘קדמוניות היהודים’ וחיבורים נוספים[38], הסב
את ה’חוק הוא אצל היהודים’ המדבר במצות נטילת לולב, אל ה’מנהג’ לשחוק ולהלחם זה עם
זה באתרוגים ולולבים, והוא מתאר את האירוע באופן כזה:
ויהי בהיות חג
הסוכות, ויעל המלך על המזבח כחֹק הכהנים, אז החלו הפרושים, המה החכמים, לשחוק
באתרוגים ובמקלות־תמרים ולהכות איש את אחיו באתרוגים ובמקלות־תמרים בשמחה ובטוב
לבב, כי חוק הוא ליהודים לשחוק בפרי עץ הדר ובתמר. אז אחד מן הפרושים מלאו לבו
להשליך אתרוג ולהכות את המלך. ויקצפו גדודי המלך ויאמרו אל הפרושים: למה זה תחללו
את המלך להשליך עליו את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר? ויאמרו: אין זה חילול, כי חוק
הוא לנו לעשות כן. ומרוב דברים באו לחרפות, ויחרפו את המלך ויאמרו: בן
המחוללת, לא נאה לך כהונה, כי חללה היתה אמך. ויקצוף המלך מאד ותבער בו חמתו, ויט
ימינו מעל המזבח, ויאמר: חרב. וישלפו חרבותם גדודי המלך וישליכו ארצה הרוגים ששת
אלפים מן הפרושים בתוך חצר ההיכל[39].
כל הסיפור מיוסד על המתואר בספר
‘קדמוניות היהודים’ בצירוף מקור נוסף, פרט לעניין ‘שחוק’ האתרוגים והלולבים וההכאה
בהם איש לרעהו, שלא נודע מקורו ועל סמך מה שילבו המחבר בסיפור, כפי שכבר העיר
מהדיר ‘ספר יוסיפון’: “תמוהה בכל זאת העובדה, שהמחבר מספר כי חוק הוא לפרושים
להשליך בסוכות את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר איש על אחיו, ואולי היה מנהג כזה
קיים בסביבת המחבר“[40], ושילב
המחבר את מנהגו בסיפור ההיסטורי. וכאן מציין המהדיר למקורות התנאיים, הנזכרים
למעלה, המדברים ב’משחקן’ של התינוקות באתרוגים ולולבים.
ואכן, אחרי ששמענו על מנהג ‘מלחמת
הערבות’ שהתנהלה בימיו של עמנואל הרומי – בן איטליה! – ביומו השביעי של חג הסוכות,
לא רחוק מלאשש את השערת מהדיר ‘ספר יוסיפון’, שמנהג ‘מלחמת’ האתרוגים ולולבים
עדיין נתקיים בזמנו ובמקומו של מחבר ‘ספר יוסיפון’, שפעל בדרום איטליה במאה
העשירית[41], והוא
שילבו בעריכתו למעשה רגימת אלכסנדר־יניי, בהניחו שהדבר ארע ביומו השביעי של החג
(דבר שאינו מפורש ב’קדמוניות היהודים’, מקורו של ‘ספר יוסיפון’, הכותב רק שהמעשה
היה בחג הסוכות), שכן מסתבר שכל זמן שלא נסתיימה מצוותן לא היו שוחקים באתרוגים
ובלולבים. אך שנים רבות לאחר מכן הוחלט להותיר את ארבעת המינים בכשרותם עד שעת מנחה
של הושענא רבה[42], ולא
נותר בידי הנערים ה’נלחמים’ אלא רק להשתעשע בערבות החבוטות של ‘מצות ערבה’, הוא־הוא
המנהג שתיאר עמנואל הרומי!
ואולם מעשה רגימת המלך אלכסנדר־יניי
באתרוגים עבר גלגול נוסף ועריכה חדשה, אשר לה זיקה הדוקה וישירה למנהג ‘מלחמת’
הערבות כתיאורו של עמנואל הרומי. כוונתי לנוסח המעשה כפי שהביאו ר’ אברהם אבן־דאוד
(הראב”ד הראשון; ספרד, ד’תתע-תתקמ, 1180-1110) ב’ספר הקבלה’:
ומת המלך יוחנן
ומלך תחתיו אלסכנדר בנו, והוא הנקרא ינאי מלכא. והיה שונא את החכמים. והיה מנהג
ישראל באותו זמן לשמוח ביום ערבה, והיו מכין זה את זה במורביות של ערבה. ויום
ערבה אחד עשו כן, והמלך אלסכנדר עמד על המזבח להקטיר, ורגמו אחד מן התלמידים
באתרוג על מצחו. וירם ימינו מעל המזבח ויאמר ‘חרב’. והרג בחכמים גם הוא מכה
גדולה…”[43].
ככל הנראה, ‘ספר הקבלה’ שאב את
התיאור מ’ספר יוסיפון’, שכן רק הוא מזכיר את שׂחוק ה’מלחמה’ בשביעי של חג. אולם
בעוד של’ספר יוסיפון’, ‘כלֵי המלחמה’ היו האתרוגים והלולבים, היינו פריטים
מאגד הלולב, הרי שלמתואר ב’ספר הקבלה’, הערבות בלבד שימשו לצורך זה,
ובהן בלבד היכו זה את זה, והם כנראה ערבות ההושענות ולא ערבות הלולב[44], ונמצא
אפוא שתיאור מעשה רגימת אלכסנדר־יניי ב’ספר הקבלה’ תואם במדויק למנהג ה’מלחמה’ שרשם
עמנואל הרומי!
אמנם איני יודע כיצד ארע שר’
אברהם אבן־דאוד, בן ספרד, ירמוז למנהג הידוע לנו מאיטליה בלבד,
ושערי השערות לא ננעלו. ניתן לומר, שגם בספרד אחזו במנהג ‘מלחמת הערבות’ בשביעי של
סוכות, ור’ אברהם אבן־דאוד עיבד את המעשה מ’ספר יוסיפון’ על־פי מנהג מקומו[45].
אפשר גם לשער, שר’ אברהם אבן־דאוד לא נטל את המעשה ישירות מ’ספר יוסיפון’ אלא
ממתווך איטלקי לא נודע, שהוא, המקור המתווך, עיבד את המעשה לפי המנהג האיטלקי
המאוחר יותר. וכך ניתן להפליג בהשערות נוספות, שאין בהן כל חפץ כל זמן שאין כל אסמכתא
לאחת מהן.
• • •
בהקשר למנהגם של נערי איטליה, ‘להלחם’
זה בזה עם ההושענות, ראוי להציף מעשה שובבות אחר שנעשה באותן ערבות, שהיה מקובל בכמה
קהילות
אשכנזיות בתקופה מאוחרת יותר. כן כותב ר’ יעקב מולין, מהרי”ל
(ה’קכ-קפז, 1427-1360): “ומנהג הוא שהנערים מכבין את הנרות עם הערבה שנטלו
להושענות, למען הרבות שמחה”
[46]. בני אשכנז נהגו ביום הושענא רבה,
להדליק נרות רבים בבית הכנסת – מנהג עתיק ששורשיו נטועים בארץ ישראל הקדומה
[47] – והם דלקו במשך כל תפילת הבוקר וכובו
בסיומה. באו הנערים ו’התנדבו’ לכבות את אותם נרות, אך לא בדרך הכיבוי הרגילה, אלא
באמצעות ערבות ההושענות, שנפנוף חזק עמהן בסמיכות לנרות, ואפשר גם כמה חבטות, עשו
את המלאכה.
מנהג משובה זה, לכבות את הנרות על־ידי
ההושענות, נזכר גם בספר המנהגים לר’ שמואל מאולמא, שנכתב בשנת ה’רט (1449) בצפון
איטליה (שבאותו זמן כבר נתיישבה באשכנזים ומזוהה עם מנהג אשכנז): “ונוהגים
הנערים לכבות הנרות בהושענות שעשו בו ביום, והוא דרך שמחה”[48]. ובכתב־יד
אחר של הספר נתנסח המנהג: “ונוהגים בקצת מקומו’ת שהנערים מכבין את
הנירות בהושענו’ת ומשברין אותם, על דרך שמחה”[49]. אך כתבי־יד
אחרים הסבו את המנהג ללולבים: “ונוהגי’ם הנערי’ם לכבות הנירות בלולביהם
משום שמחה”[50]. והתיאור
האחרון מופיע גם בסידור כת”י כמנהג אשכנז, שהועתק בשנים ה’רי-ריג
(1453-1450), בהוראות הסופר לסיום סדר הושענא רבה: “קדיש שלם, ‘אין כאלהינו’,
קדיש יתום, ‘עלינו לשבח’. ומנהג אשכנז, שהנערי’ם מכבין הנירות בלולביהן“[51].
וכנראה היו בכך הבדלי מנהגים – עד כמה שניתן לכנות מעשה שובבות זה בשם ‘מנהג’ –
והכל בשביל להרבות שמחה[52].
[4] רבי אלעזר מוורמייזא: דרשה לפסח, מהדורת ש’ עמנואל, ירושלים תשסו,
עמ’ 79. לא ברור כיצד בדיוק היה ה’רוקח’ נכדו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן
(ראה שם, מבוא, עמ’ 48 הערה 189), ובכלל לא נודע מאומה על ר’ אלעזר ב”ר
קלונימוס הזקן. ראה: מ”י בן־גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ”ו ולאחריהן:
קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית, ע”ד, רמת־גן תשסז, עמ’ 201.
במקבילות
העניין קיימים שינויים בשמות האישים (‘אליעזר’ או ‘אלעזר’ כלפנינו, וראה: דרשה
לפסח, מבוא, עמ’ 59-57) ובעניין אם מנהג התקנת קולמוסים מ’עץ הושענות’ היה מקובל
גם בימי ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן, אך הבדלים אלו אינם נוגעים לענייננו.
ראה: ר’ אלעזר ב”ר יהודה מוורמייזא, מעשה רוקח, הלכות בדיקת חמץ וביעורו, סי’
יט, מהדורת ח’ הירשפרונג, סאניק תרעב, עמ’ ח; הנ”ל, מעשה רוקח: על פי
כ”י ‘ספר סיני’, ברלין, המוזאון היהודי 5.262.VII דפים 85ד-123ג, א, הלכות פסח, סוף סימן תפח, מהדורת א’ קוזמה,
ירושלים תשע, עמ’ 22; פסקי הלכה של ר’ חיים אור זרוע (דרשות מהר”ח), הלכות
פסח, הגהה ג, מהדורת י”ש לנגה, ירושלים תשלג, עמ’ 84 [והשווה: ר’ יעקב מולין,
ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות אפיית המצות, סי’ כב, מהדורת הרב ש”י שפיצר,
ירושלים תשמט, עמ’ עד והערה 2]; מ’ היגער, ‘ספר אמרכל על הלכות פסח’, ספר היובל
לכבוד אלכסנדר מארכס, חלק עברי, ניו־יורק תשי, עמ’ קסא, סי’ יט; ליקוטים מהלכות
מועדים מספר אמרכל (בתוך: נ”נ קורוניל, חמשה קונטרסים: נמצאו בין קובצי כתבי
יד על קלף יקרים וישנים […], וינא תרכד), הלכות לולב וסוכה, דף כד סע”א.
[5] ראה: ז’ עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני
וארץ ישראלי, נווה־צוף תשע, עמ’ 80 ואילך.
[8] בתלמוד הבבלי משמש המונח ‘הושענא’ ככינוי לכל ארבעת המינים,
ובעקבותיו נהגו חכמי אשכנז וצרפת לכנות את כל ארבעת המינים בשם ‘הושענא’ או
‘הושענות’, אך פעמים רבות נתכנו הערבות בלבד – גם אלו שבתוך ארבעת המינים וגם אלו
הניטלות בנפרד ביום הושענא רבה – בשֵׁם ‘הושענא’ או ‘הושענות’. ראה, לדוגמא, ספר
רוקח, סי’ רכג, עמ’ קכו: “ביום שביעי [=הושענא רבה] מוציאין שבעה ספרי תורות,
ומקיפין כל ישראל, והושענא ביד כל אחד ואחד, ושליח צבור – ביד ימינו לולב והושענא,
וביד שמאל האתרוג. ומקיפין שבעה…”; שם, סוף סימן רכ, עמ’ קכב: “ואין
לחתוך לולב וערבה או הושענא מן הקרקע…”. וראה גם המובא להלן, הערה 30, מ’אור זרוע’. ומתקופה מאוחרת
יותר, ראה ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות לולב, סי’ יב, עמ’ שצז:
“מהר”ש התיר הושענות שהיו בהם ענפים, ופסל הערבה שקורין
‘וועלוויר’, אף להושענות”.
אמר
מהר”י סג”ל, בעוסקנו לפניו במסכת סוכה: נקיטו האי כללא בידכם: כל היכא
דקאמר בגמרא ‘לולב’, רצונו לומר כפות תמרים, שקורין ‘פולמא’, לבד היכא דקאמר ‘הושענות’,
רצונו לומר כל הארבע מינין דלולב. והספר [=התלמוד] קראם ‘הושענות’, משום
שמנענעין אותם בשעה שאומר ‘הושענות’ (ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות לולב, סי’ א,
עמ’ שצא; ובנוגע לכינוי התלמוד הבבלי בשם ‘הספר’, ראה: ספר קושיות, סי’ ח,
מהדורתי, ירושלים תשסז, עמ’ ו הערה 32).
[34] ספר והזהיר, ב, פרשת בחוקתי, מהדורת י”מ פריימן, ווארשא תרמ,
דף קל ע”א. ושמא הבין ש’שומטין’ מובנו: חוטפים; עי’ להלן, הערה 36. והשווה תוספות, סוכה מה
ע”א, ד”ה ‘מיד תינוקות’: “לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך
הערבה, לפי שהלולב ארוך, ושוחקין בו, ואתרוגיהן היו אוכלין”. כיוצא
בכך כותב ר’ ישעיה ב”ר מאלי די־טראני (רי”ד; ד’תתקכה/תתקל-ה’י,
1250-1170/1165): “היו התינוקות שומטין לולביהן מ’הושענא’ שלהן, ומשליכין
ההדס והערבה, ועושין צרכיהן מן הלולבין ואוכלין האתרוגין, שכבר עברה מצוותו”
(פסקי הרי”ד לרבנו ישעיה דטראני הזקן ז”ל, ב [עירובין־סוכה], סוכה מה
ע”ב, מהדורת הרב א”י וורטהיימר ואחרים, ירושלים תשכו, עמ’ תקנ-תקנא).
