1

New Book Announcement: Ginzei Chag HaSuccos

New Book Announcement: Ginzei Chag HaSuccos
By Eliezer Brodt
גנזי חג הסוכות
|
אסופת גנזים מתורתם של ראשונים בענייני חג הסוכות היוצאים לאור לראשונה מכתבי-יד עם מבואות, ביאורים והערות, עיונים ומפתחות, מהדיר: ר’ יעקב ישראל סטל, שע עמודים
A new work by Rabbi Yakov Stahl was just printed. Rabbi Stahl’s work is familiar to many of the readers of the blog; for reviews of some of his earlier works see here, here and here. This volume is very similar in style to Kovetz Al Yad; it’s a collection of material by Rishonim all related to Succos, the majority of which is printed here for the first time. Various literary genres are represented in this collection: Halacha, Minhag, Piyut, Philosophy and Kabbalah. Each section includes an introduction of its significance and the texts are fully annotated. There is also a twenty-five-page index to the work. What follows is a short description of some of the chapters, and the Table of Contents. Copies should be arriving in the US for sale right away. Additionally, one can purchase copies from me, while supplies last. For more information or for sample pages (and/or for a Listing of his publications) contact me at eliezerbrodt@gmail.com
החיבור הראשון בקובץ הוא פירוש לפיוטי קדמוננו על ענייני חג הסוכות מאחד מקדמוני צרפת בן דורם של תלמידי רש”י, במהלכו מרחיב המהדיר ארוכות אודות מנהג שרווח באשכנז ובצרפת לאגוד את הלולב כולו עד ראשו. חיבור נוסף עוסק בטעם מצוות לולב ואיגודו לרבי שלמה הצרפתי בן דורו וחברו של רבי יהודה החסיד, במאמר עשיר זה מרחיב המהדיר רבות בענייני איגוד הלולב.
מאמר נוסף מרכז מספר קטעים חשובים מתורת הראשונים, כמו קטע מ’קיצור ספר מרדכי’ לאחר מהראשונים על סוכה ולולב. פרק נוסף עוסק בפסקים בענייני סוכות מרבי אברהם ב”ר משה ב”ר דוד ממונייטו הקשור לבעלי התוספות ולרבינו פרץ בעל הסמ”ק, בין דבריו יסודות חשובים בענייני שליחות במצוות ועוד. פרק נרחב עוסק בחיבור דרשני בשם ‘עמק סוכות’ מאחד הראשונים שעוסק כולו בהלכות חג הסוכות, דבר נדיר בתקופת הראשונים, אשר נכתב כולו בדרך מחשבה ומוסר ולאורכו מבואר כיצד כל ענייני הימים הנוראים וחג הסוכות בונים את קומת האדם בשלמות עד שהוא מגיע לשלמות האמתית בשמיני עצרת והוא שש ושמח על השלמת הבניין ביום שמחת תורה.
פרק נוסף מציג את טעמי סוכה וארבעת המינים מ’ביאורים על דרך הנסתר’ לרבי נתן ב”ר אביגדור מחכמי איטליה הקדומים, במבוא לחיבור זה הורחב מעט במנהגי איטליה ובכינוי ‘מורה צדק’ שניתן לרמב”ם ע”י קדמונים רבים. בפרק נוסף מופיע לראשונה פיוט ‘זולת’ הלכתי מרבי יוסף דגף, כנראה מצרפת, במהלך שורותיו ניתן גם ללמוד על כמה חידושי הלכה כמו לימוד הלכות החג בחול המועד, חיוב חתן המחזיר גרושתו בסוכה, ברכת ‘לישב בסוכה’ בליל ראשון בלבד, ריבוי הדסים ועוד ועוד. נספח מיוחד עוסק במנהג פייטנים, דוגמת הקלירי, לייחס עצמם על שם מקומם.




The Mysteries of Hoshana Rabbah

THE MYSTERIES OF HOSHANA RABBAH

By Eliezer Brodt


This article originally appeared last year in Ami Magazine (2016) This version has a many updates and corrections. I hope to revisit this subject shortly.


The sources of our Yomim Tovim are relatively easy to find, as one simply locates the relevant pesukim or Gemara and starts from there. However, one Yom Tov does not have such a starting point: Hoshana Rabbah. Its roots and numerous customs are shrouded in mystery. This article is an attempt to shed a bit of light on some of the early sources and customs behind this special day.[1]


A very early mention is in an anonymous attack against Yiddishkeit apparently written around the year 1500, where we already find Hoshana Rabbah under attack.[1a] At a later date we find in a work which records a debate about Kabbalah, written in 1825 that the origins of Hoshana Rabbah were also dealt with harshly.[1b]


The Name


Today we know this special day as Hoshana Rabbah, but it wasn’t always called by this name. In earlier sources, such as the Mishnah and Gemara, the Yom Tov is never called Hoshana Rabbah but “Yom Aravah” or “Yom Hoshana.” In a recent article, Rabbi Yaakov Stahl traces mentions of these names through numerous Geonim, Paytanim and Rishonim and concludes that the earliest known mention of the name “Hoshana Rabbah” is in the piyyutim of Rav Yosef Avitur, who passed away in 1024. However, it took a long time for the name to become popular.[2]


The Chayei Adam writes that the name Hoshana Rabbah references the many tefillos recited on this day that begin with the word “hoshana.”[3] This idea can be found as early as 1599 in the Seder Hayom. Rav Eliyahu Bachur writes in his Sefer HaTishbi that the aravos we take on Sukkos are called hoshanos because we call out hoshana, a contraction of the words hoshia na (please save), while holding them.[4]


YOM ARAVAH


In the fourth perek of Maseches Sukkah (42b-45a), the mishnayos and Gemara discuss the extra aravah that was used in the Beis Hamikdash in addition to the one included in the daled minim. Each day the kohanim would circle the mizbei’ach one time, and on the seventh day they would do so seven times. Rishonim differ as to whether they went around with both the aravah and the daled minim, or with the daled minim alone, as well as if the Yisraelim went around as well.[5]


On the seventh day, they would do chavatah on the ground with the aravos. Rashi (ibid. 44b) understands this to mean shaking the aravos, whereas the Rambam writes that it means to bang them two or three times on the floor or on a utensil[6] without making a brachah, in keeping with a minhag hanevi’im.[7] Since the destruction of the Beis Hamikdash, we go around with daled minim only, and not with the aravah, since it is not mentioned in the Torah.[8] The Rambam writes that nowadays we go around the bimah as a zecher l’Mikdash, where they circled the mizbei’ach.[9]


These mishnayos are the earliest sources for the hakafos we do once each day on Sukkos and seven times on Hoshana Rabbah. There are numerous sources from the Geonim onward about this.


It’s worth mentioning the powerful words of Rav Yosef Hahn Norlingen (1570-1637) in Yosef Ometz, first printed in 1723. He writes that one should make a great effort to go around each day with the lulav, to the extent that it’s worthwhile to spend a lot of money on the daled minim for this aspect of the mitzvah alone. He writes sharply against those who leave early and avoid hakafos and describes how he completed the circuit every day, even when there was a lot of pushing, especially on Hoshana Rabbah when the children pushed a lot.[10] A similar point is made by the anonymous work Chemdas Yomim.[11]


We see from this the great significance of completing a circuit around the bimah each day, which ties into zecher l’Mikdash, a concept that stands behind numerous halachos.[12]


But what else—besides for circling the bimah seven times and banging the aravos—is done differently on Hoshana Rabbah than the other days of Chol Hamoed Sukkos?


MISHNEH TORAH[13]


Many have the custom to hear Mishneh Torah, or Sefer Devarim, on Hoshana Rabbah night.[14]


Where did this custom originate?


Avudraham writes that in his time, a few people had the custom to read the whole Torah on the night of Hoshana Rabbah in case they didn’t complete shnayim mikra that year. He personally does not endorse this minhag and feels one should make up any missed shnayim mikra over Sukkos, or better yet, during the Aseres Yemei Teshuvah.[15] Tashbetz, a talmid of the Maharam MiRotenburg, is also wary of this custom, giving the strong opinion that it doesn’t help for anything.[16] However, the Shibolei Haleket writes that it is a worthy practice, and the Magen Avraham mentions it as well. The Shibolei Haleket links this custom to the fact that it is the yom hadin for water, and though the Gemara says one should really finish shnayim mikra before Yom Kippur, if one does not, now is a good time.[17]


The anonymous early Italian work Minhag Tov also describes this custom and says he has seen people practice it. His reasoning for it is interesting: on Rosh Hashanah, we are judged for life and death. In case death was decreed upon him, he will have reviewed his learning.[18] Agudas Eizov adds that through learning, one will be reminded to do teshuvah.[19]


Rav Yaakov Emden suggests that the reason for this custom is to remember the king’s Torah reading at Hakhel, but says that this may be a bit farfetched. He also points out that chumash is not generally to be learned at night.[20] However, he concludes “I bend my head to a custom that is already accepted.” However, he is discussing the Mishneh Torah, not the reading of the entire Torah mentioned by the Rishonim.[21] Rabbi Yosef Ginsburg also writes that the custom is to read only the Mishneh Torah.[22] What’s the source for this?


Shulchan Aruch HaArizal, first printed around 1660, writes that on the night of Hoshana Rabbah one should read Mishneh Torah.[23] Basically, the earliest source for the custom is the Arizal.[24]


The minhagim of the Arizal became widespread through various “bestseller” sefarim. [25] To point to just three “bestsellers,” that helped spread this minhag, one was the Tikunei Shabbos, first printed in 1613,[26] and another the Shaarei Tzion by Rav Nassan Hanover, first printed in 1662.[27] These two works saw dozens of editions and were extremely popular and widespread. Both contain a full Hoshana Rabbah learning seder, famously known as the Tikun Leil Hoshana Rabbah. These works inspired other versions based on Kabbalah.[28] A third work that also helped spread this seder was the very popular (and anonymous) Chemdas Yamim, first printed in 1731.


What was farfetched to Rav Yaakov Emden was fact for the Aderes, who writes in his anonymous[29] work on Hakhel that the reason behind the minhag of Mishneh Torah is for a remembrance of Hakhel.[30] Elsewhere, he writes that he himself would lein Mishneh Torah each year in his sukkah from his own sefer Torah.[31]


Rav Charlop did the same.[32] Many gedolim would also say this tikkun. For example, the Chida records this in his autobiography many times.[33] The Chasam Sofer would say tikkun and then go to sleep.[34]


Interestingly, Rabbi Chaim Benveniste (1603-1673) in Shiurei Knesses Hagedolah[35] and others[36] bring down that many have a minhag to say selichos on Hoshana Rabbah night.[37] Others say selichos during the hakafos in the morning and even blow shofar after each circuit of the bimah.[38]


By contrast, in Vilna it appears there were those who said selichos on Hoshana Rabbah night and the Gra wanted to abolish it because of Simchas Yom Tov. It’s even recorded that on Hoshana Rabbah night the Gra was noheg Simchas Beis Hashoeivah like the rest of the nights of Chol Hamoed but he stopped it after one  Hoshana Rabbah night someone died.[39a]


TEHILLIM


Other early sources, such as Rav Avraham Galante write that one should say the whole Sefer Tehillim on Hoshana Rabbah.[39] Rav Moshe Machir, in his classic Seder Hayom, cites such a custom, as does Rav Yuzpeh Shamash (1604-1678) of Worms[40] and Rav Yosef Hahn Norlingen. The Chasam Sofer would say the whole Sefer Tehillim and go to sleep,[41] as did R’ Shlomo Zalman Auerbach.[41a] Rabbi Hertz Scheir would pay people to say Tehillim the whole night.[42]


Rav Chaim Stein, Rosh Yeshivah of Telz, in his incredible World War II diary chronicling his great mesiras nefesh for whatever mitzvos he was able to do during that time, also writes that he and his friends stayed up saying all of Tehillim.[43]


The Butchasher Rav (1771-1841) gives an additional interesting reason for doing so: because Hoshana Rabbah is the ushpizin night of Dovid Hamelech. Dovid was known not to sleep for longer than sixty horse breadths,[44] and we try to emulate that.[45]


CHECKING SHADOWS[46]


Avudraham also records an elaborate Hoshana Rabbah custom: at night, some wrap themselves in sheets and go out to the shade of the moon. If they find their shadow complete, they are happy; if the head is missing, they assume they will die during the coming year. Depending on the appearance of the shadow, one can tell if other family members will survive the year. (A possible similarity can be found in Maseches Horayos.)


However, the Avudraham concludes not to do it.[47] This custom is found in numerous Rishonim—Ramban, Rav Yehudah Hachasid, Rokei’ach, Rikanati,[48] Tzioni, and Rav Aharon Hakohen Miluneil, to list a few. At the end of a manuscript written by Rav Eliyahu Bachur in 1515, he notes, “I completed this sefer on Hoshana Rabbah, when I saw my head in the shadows of the moon, so I know that I will not die this year.”[49] Rav Chaim Benveniste writes that the purpose of this custom is to do teshuvah, for if one sees that the shadows are not in his favor, he will daven for the decree to be abolished.[50]


Interestingly, Rav Yosef Karo makes no mention of this minhag, but the Rama in Darchei Moshe cites the Avudraham without giving his own opinion about it. However, in his glosses on Shulchan Aruch, he stresses not to do it,[51] writing that we do not understand exactly how to do it and in general it is not advisable to look into the future. Rav Yosef Hahn Norlingen and the Mateh Moshe[52] write the same. (It’s worth pointing out, though, that the Arizal was an adherent of this custom.)[53]


Returning to the previously mentioned minhag, that of reading the whole Torah throughout the night of Hoshana Rabbah, the Agudas Eizov adds that another reason to learn is to amass zechusim so that one’s shadow will be complete on Hoshana Rabbah. What lies behind this unique custom?


There are many more minhagim of Hoshana Rabbah, almost all for the same reason.


ECHOES OF YOM KIPPUR[54]


The Tur and numerous other Rishonim mention the lighting of candles. Leket Yosher writes that his rebbe, the Terumas Hadeshen, would use in part leftover candles from Yom Kippur.[55] Rav Zalman of St. Goar, in his work Sefer Maharil, writes that he observed his rebbe, the Maharil, doing the same.[56] Rav Isaac Tirna describes the same in his Sefer Minhagim.[57]


Another minhag echoing Rosh Hashanah and Yom Kippur is mentioned by Rav Zalman of St. Goar, who writes that he observed the Maharil wearing a kittel on Hoshana Rabbah.[58] The Rama cites a similar practice in Darchei Moshe and the Mapah. The Magen Avraham does the same, but says that the minhag in Poland is to wear Shabbos clothes, but not a kittel.[59] Rabbi Henkin writes that the minhag is only for the chazan to wear a kittel.[60]


Rav Isaac Tirna in his Sefer Minhaghim,[61] the Rama, Rav Yosef Hahn Norlingen and others bring that some go to the mikvah on the morning of Hoshana Rabbah.[62] Rav Chaim Benveniste writes in Shiurei Knesses Hagedolah that it’s better to do so in the evening. The Mateh Moshe,[63] Rabbi Yuzpeh Shamash (1604-1678) of Worms and others[64] write that it’s one of the five days of the year on which one should wake up early.[65]


The Tur and other Rishonim write that the minhag is to daven as on the morning of a Yom Tov, with a longer Pesukei Dezimrah.[66] However, it is unclear if they mean to include Nishmas. Numerous sources describe that the custom was to say it, such as in the French Work on Minhaghim written between 1360-1390 [66a], In the Zecher Yosef from 1467,[67] the Kabbalistic work Agudas Eizov,[68] Rav Chaim Benveniste’s description of Izmir, Turkey, in Shiurei Knesses Hagedolah, the Kaf Naki’s,[69] description of Morocco, and other descriptions of Italy.[70] However, the Rama says not to say Nishmas.


The Kitzur Shibolei Haleket writes that he heard some say Zachreinu L’chayim. Rav Chaim Benveniste cites others who had such a minhag.The Maharam would say Hamelech Hakadosh and Hamelech Hamishpat,[71] and in some early manuscripts, the tefillah of Unesaneh Tokef includes the words “Ub’Hoshana Rabbah yeichaseimun.”[72]


What is the common denominator of all these minhagim? The answer is simple. Hoshana Rabbah is a day of judgement. The question is, for what?


According to the Gemara (Rosh Hashanah 16a), it is a day of judgment for water. As the Taz[73] and Gra[74] point out, water is one of the most important human needs. The aravah grows by the water, says the Rokeach, so we take it up on this day. Of course it is well-known in Kabbalistic literature that this day marks the chasimah of the din handed down on Rosh Hashanah, but it is clear that sources who were not familiar with the Zohar also knew this. For example, the Manhig writes that the reason for lighting candles as on Yom Kippur, among other minhagim, is because on this day the judgment is sealed.[75] Some manuscripts of the Machzor Vitri write that we say Hashem hu haElokim seven times on Hoshana Rabbah, like we do on Yom Kippur, to symbolize the completion of judgment.[76] Others point to a cryptic line in the Yerushalmi in Rosh Hashanah to claim it as a final day of judgment.[77]


Based on these sources, it makes sense that all the many different minhagim are due to Hoshana Rabbah being a final day of judgment.[78] The question, though, is in the secrecy of it. Why are Rosh Hashanah and Yom Kippur openly discussed by Chazal as a day of judgment, while Hoshana Rabbah goes unmentioned? If it were such an important day, one would expect Chazal to let us in on the secret.[79]


Rav Yaakov Kamenetsky answers[80] this with an interesting idea, similar to one proposed by Rav Shlomo Zalman Auerbach.[81] They explain that Chazal felt that if the concept ever “got out,” it would disrupt simchas Yom Tov. At that time, the secret was only told to special people, but due to yeridas hadoros, it soon became clear that Hoshana Rabbah’s judgment would not affect simchah all that much. So the secret of the day’s tremendous significance was let out to the masses.
It is worth noting a similarly interesting statement from Rav Yehoshua Ibn Shuaib, talmid of the Rashba, that one of the reasons we do not find an open discussion of Rosh Hashanah’s judgment in the Torah is because such concepts are very hard to comprehend and discuss openly.[82]


STRANGE CUSTOM


In a letter in 1488, Rav Ovadiah miBartenura writes that in Italy, on Yom Kippur and Hoshana Rabbah nights, the aron was opened after davening and women would line up to kiss the Torah the whole night.[83] Rav Yehoshua Falk describes a similar practice in Pressburg. He links these customs, once again, to the fact of the final din.[84]


CHALLAH IN THE SHAPE OF A BIRD


Related to all of this, we find in a 19th-century Lithuanian memoir that white bread for Hoshana Rabbah was baked in the shape of a bird, because on this day, a final decision is made as to who will live or die that year. In folk tradition, this bird would fly to heaven and bring the determination on a scrap of paper.[85]  In Mattersdorf, the challahs of the Yomim Nora’im were baked in a round pan and stamped with a picture of a bird, probably for a similar reason.[86]


BANGING OF ARAVOS


After saying the hoshanos, we bang the bundle of aravos on the floor five times. The Chayei Adam[87] writes that children bang it until there are no leaves left, because of their exuberance for the mitzvah.[88] Rav Yair Chaim Bachrach of Worms (1638-1702) writes in the Mekor Chaim that fools bang it until no leaves are left. We bang it a few times, but why?


Rabbi Alexander Moshe Lapidos answers this question,[89] but to illustrate it clearly, some background is helpful. On Rosh Hashanah, we have a custom to eat various fruits and say accompanying tefillos. Numerous Acharonim [90] explain this minhag by pointing to a Ramban[91] that states that when an action is done in this world, it has an effect in shamayim, which in turn causes something to happen down here.[92] For instance, there is a custom among some to keep their hands open when reciting the words “Posei’ach es yadecha,” as though waiting to receive the parnasah.[93] This reasoning is in part what is behind the banging of the aravos.


THE FATE OF ARAVOS AFTER WE FINISH BANGING THEM


After we finish banging the aravos, what do we do with them? Many are noheg to place them on top of the aron kodesh, but it is not clear how far back this minhag can be traced, or if it is even permissible to do so.


Interestingly The Chayei Adam writes (153:3) one should burn the Aravos afterwards as does the Aruch Hashulchan (664:6).


The Munkatcher did not hold of throwing it onto the aron kodesh. However the Marsham points to a Malbushei Yom Tov which mentions that they did do so in his time. This work was written by the Tosfos Yom Tov (1579-1654) on the Levush, but was only first printed from manuscript in 1895.[94] However, this piece is already brought down by the Eliyhau Raba who had this work in manuscript and quotes from it often. [94a]


The sefer Tanya Rabbasi by Rav Yechiel HaRofei (1240-1289) records that “The custom we received from our fathers is that after we finish the mitzvah of aravah on Hoshana Rabbah, we take it home with us and put it next to our beds to show the love for mitzvos, and this is a kosher minhag.”[95] It is clear that in his time, the aravos were brought back home. The Mekor Chaim quotes the Tanya Rabbasi as saying that he heard that this practice serves as a protection when traveling.
We find segulos in numerous sefarim relating to saving a piece of the aravos, beginning with Derech Hayashar, written in Krakow in 1646. From there, it is also found in Uber Orach, Sefer Zechirah,[96] and Tzeidah Lederech, first printed in 1760.[97] It became famous in its Sefer Zechirah printing, as Rav Zechariah Simnar’s work was extremely popular in its time.[98] The custom is also found in the Chemdas Yomim.[99] All these sefarim write that one should use some of the candles of Yom Kippur for this practice to work, and that it saves one from robbery. Sefer Zechirah adds that you don’t need to carry the aravah on you for it to work, as long as you know where it is in your house.[100]


Numerous Rishonim and Acharonim advise that the aravos be saved and burned with the chametz,[101] because it is good to do mitzvos with objects already used for a mitzvah. None of these many sources mention throwing the aravos on top of the aron kodesh, even in passing.


SEGULAH WITH THE ESROG


One last famous Hoshana Rabbah segulah is the custom of women who are expecting to bite off the pitum of an esrog, daven that the birth not be painful, and then give tzedakah. The earliest source for this can be found in Rav Yaakov MiYanev’s classic Tz’ena Ur’ena.[102] This sefer, first printed around 1622, was reprinted over 200 times,[103] which explains why the minhag is so famous and popular. This practice is also cited by Rav Zechariah Simnar in Sefer Zechirah [104].


The reason for this minhag, as given by the Tz’ena Ur’ena, is because the fruit of the Eitz Hadaas that Chavah gave to Adam was an esrog. This caused the curse of painful childbirth. Since they did not pasel the esrog or eat from it all Sukkos, and do not do so even now that Sukkos is over, the tefillah of women is that they should not suffer because of Chavah’s sin, and instead have an easy labor.


May we all be zocheh to be inscribed in the sefer hachayim.



[1] For useful collections on this topic see; A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, pp. 100-103; L. Zunz, Minhagei Tefah Upiut BiKhilot Yisrael, pp. 95-96,284- 288; R. Shlomo Y. Zevin, Moadim Bahalachah, pp. 142-149; Encyclopedia Talmudit, 8, pp. 527-535; Daniel Goldshmidt–Yonah Frankel, Machzor Sukkos, pp. 20-22; Daniel Goldshmidt, Mechkarei Tefillah Upiyut, pp. 392- 394; R’ Mordechai Spielman, Tiferes Tzvi, 3 pp.335-349; R’ Betzalel Landau, Machanayim 74 (1963), pp. 30-39; R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot 2, pp. 136- 146; R’ Ovadiah Yosef, Chazon Ovadiah (Sukkos), pp. 438-450; R’ Ben Ish Chai, HaModiah (1999), pp. 14-15 [Thanks to R’ Menachem Silber for this source]; R’ Deblitsky, Kitzur Hilchos HaMoadim (Sukkos), pp. 224-237; R’ Tchezner, Sharei Chag HaSukkos, pp. 249-256, 450-458; Rabbi Tuviah Freund, Moadim L’Simchah,1, pp. 422- 451; Pardes Eliezer, Sukkos, pp. 227 and onwards; Luach HaHalachos Uminhaghim, pp. 102-111.I hope to return to all this more extensively in the near future in a hebrew work.
[1a] Bechinas haKabbalah, p. 50. See T. Fishman, Shaking the Pillars of Exile, 1997, p. 140; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, p.12, 29.
[1b] Shadal, Vikuach Al Chochmas Hakabbalah, introduction. On this work see Jordan Penkower, The Dates of Composition of the Zohar, pp.75-116.
[2] Yerushaseinu 9 (2016), pp. 155-201.
[3] 153:2.
[4] Sefer HaTishbi, Erech Hoshana.
[5] See Biur Hagra, 660;1, 664;12; R’ Shimon Horowitz, Biur Marsha (on Sefer Tanya Rabbasi), p. 198; R’ Elyukim Horowitz, Zichron Yerushalayim p. 50.
[6] See R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p. 136.
[7] Hilchos Lulav 7:22. See also R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p.136.
[8] See Beis Yosef, 664. See also Rama, 664:7. However the Taz (5) concludes one should hold both as does the Eliyhau Raba (11). See also R’ Henkin in Shut Gevurat Eliyahu, p.299.
[9] Hilchos Lulav 7:23. See R’ Yosef Dubovick, ‘MiTorat Rav Shmuel Ben Chafni Gaon: Inyanei Aravah Beyom Shvi’i Shel Sukkos,’Asifat Chachamim Boyan 12 (2013) pp. 13-22 R. Shlomo Y. Zevin, Moadim Bahalacha, pp. 142-146; Yosef Tabori, Moadei Yisrael Bitkufat HaMishnah V’haTalmud, 2000, pp. 190-194; R’ Shlomo Pick, Ilana D’Chaye Sarah (1986), pp. 51-61; Otzar Mefarshei Hoshanos (Machon Yerushalayim) 2003, pp. 19-34.
[10] Yosef Ometz, Siman 1048.
[11] Chemdas Yomim, 83b.
[12] See the work from the Aderet called Zecher L’mikdash, and Zichron Yerushalayim from R’ Elyakim Horowitz both devoted to this topic. See especially pp. 50-52 in Zichron Yerushalayim.
[13] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 136-137. See also R’ Weiss Binah L’itim, Tishrei, pp. 525-527 (staying up); see ibid, 527-530 (on finishing Chumash); Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p.173; J. Lauterbach, Rabbinical Essays, pp. 328-329. For a very interesting article connecting this minhag to Coffee, see Elliott Horowitz, “Coffee, Coffeehouses, and the Nocturnal Rituals of Early Modern Jewry,” AJS Review 14:1 (Spring 1989), pp. 17-46; Assaf Nabarro, Tikkun from Lurianic Kabbalah to popular culture, Phd Ben Gurion University 2006, p. 87. See also R’ Aron Felder, Sh’eilot Aron, Siman 16 [Thanks to Menachem Butler for this source].
[14] It’s interesting that R’ Moshe Machir in Seder Hayom brings this minhag and the problems mentioned here for Simchas Torah at night. R’ Dovid Sasso writes in Masot Bavel (p. 197) that in Baghdad they would lein the whole Torah on Shmini Atzeres.
[15] Avudraham, Hoshana Rabbah.
[16] Tashbetz (Schneerson edition), siman 410.
[18] Shibolei Haleket, Siman 371.
[19] Minhag Tov, #76. On the dating of this work see Y. Ta Shema, Collected Writings 3, p. 248.
[20] p. 263
[21] R’ Henkin also raises this issue in Shut Gevurat Eliyahu, p.298
[22] Siddur R’ Yaakov Emden 2, p. 407
[23] Itim LeBinah, p. 220.
[24] The importance of this work was that it was one of the main sources for the Magen Avraham when quoting the Arizal. See Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD, Bar Ian University) July 2015. pp. 191-198.
[25] See for example Sefer Kavanos HaYashan, Jerusalem 2014, p. 285.
[26] See also R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 137-142.
[27] On the Significance and editions of this work see Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD, Bar Ian University) July 2015, pp. 265-266. 29. [See the Appendix here]. See Assaf Nabarro, Tikkun from Lurianic Kabbalah to popular culture, PhD, Ben Gurion University, 2006, pp. 88-121. I hope to deal with this work in an article in the near future, iyH.
[28] See for example E. Landshuth, Amudei Ha’avodah pp. 218-220. See also Yosef Yahalom, Alei Ayin, pp. 130-143.
[29] He even gave a haskamah to his own work. See Yaakov Spiegel, Amudim Betoldot Hasefer Haivri, BiSharei Defus, pp. 35-36.
[30] Zecher L’mikdash, p. 19. See also Seder Eliyahu, Nefesh Dovid, p. 139.
[31] Seder Eliyahu, Nefesh Dovid, p. 139. R’ Moshe Feinstein was against leining from a Sefer Torah for Mishna Torah (Mesorat Moshe 2, p. 151).
[32] R’ Deblitsky, Binu Shnos Dor Vador, p. 63, 70
[33] Meir Benayahu, Ha-Chida, p. 533.
[34] See Zichronos Umesoros al HaChasam Sofer, pp. 205-206; Minhagei Raboseinu V’hilchosam, p. 170.
[35] He brings this from the Arizal, which is one of the only times he quotes him in his sefarim on Orach Chaim.
[36] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 138-139.
[37] See Avraham Yari, Toldos Chag Simchas Hatorah, pp. 292-295, about those who thought there was a custom to say Selichos on the night of Simchas Torah, when in reality they got confused and it was really on the night of Hoshana Rabbah. See Kaf Naki, Lud 2014, p. 108 who writes he could not find early sources for this minhag.
[38] See for example R’ Moshe Machir in Seder Hayom; R’ Meir Soloveitchick, Ha-Meir La’aretz, p. 104.
[38a] Aliyot Eliyahu, Maylot HaSulum 13, pp. 32-33.
[39] S. Schechter, Studies in Judaism, Philadelphia 1908, 2, p. 296. About this see Moshe Chalamish, HaKabbalah Betefillah Uminhag, pp. 332-355. See also Meir Benayahu, Dor Echad Ba’aretz, p. 268.
[40] Minhaghim D’Kehal Vermeiza, (1988), pp. 214
[41] See his own testimony in Sefer Zikaron, p.3 about a dream he had.
[41a] Halichos Shlomo (Tishrei), p. 241. See About R’ Moshe Feinstein, in Mesorat Moshe 1, p. 119 that he would “say” Mishnah Torah at night and finish Tehilim during the day. See also Mesorat Moshe 2, p. 151; R’ Henkin in Shut Gevurat Eliyahu, p.298.
[42] Turei Zahav, p. 16 (introduction).
[43] Mi-Telz Ad Telz, p. 276.
[44] See my Bein Kesseh LeAssur, pp. 173-215.
[45] Peninim Yekarim # 8 (printed in back of Da’as Kedoshim on Yoreh Deah, Tel Aviv 1959). Thanks to R’ Yehuda Spitz for this source.
[46] A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, p. 101; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, p. 59, 217; Y. Weinstock, B’Maagalei Haniglah V’hanistar, pp. 245-269; Dov Sadan, Gilgul Moadim, pp. 163-178; R’ Lipshitz, Iyunim B’-Rabbeinu Bechaye, pp.327-331; Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 6, pp. 173-182; Daniel Speber, The Jewish Life Cycle, pp. 373-383; Ibid, Sefer Zikaron Heichal Hanefesh, pp. 369-376; Y. Ta-Shema, Ha-Niglah She-Benistar, pp. 30-31,120; R’ Yaakov Stahl, Sefer Gimatriyos, 2, Appendix pp. 866-874; Yisroel Ta-Shema, Kneset Mechkarim 4, p. 234. See this recent post.
[47] Avudraham, Hoshana Rabbah.
[48] He even mentions some trying to do it on a bird. The Mateh Moshe brings this down, but Mekor Chaim comments on this that it’s strange.
[49] About this passage see Y. Weinstock, B’Maagalei Haniglah V’hanistar, p.259; Dov Sadan, Gilgul Moadim, p.165. About R’ Eliyahu Bachur and Kabbalah see my Likutei Eliezer, pp. 71-72.
[50] Shiurei Knesses Hagedolah, 664. See also Sha’arei Tzion from R’ Nassan Hanover, p. 142. [51] See the Gilyon of the Magen Avraham here.
[52] Mateh Moshe, 957 (at the end). See the comments of R’ Chaim Ulma on Yosef Ometz (Mechon Yerushalayim ed.), p. 294.
[53] Sefer Kavanos HaYashan, Jerusalem 2014 pp. 286-287.
[54] See Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p. 173; R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, p.96,135.
[55] Leket Yosher,(2010), p. 334.
[56] Maharil, p.381.
[57] p. 125.
[58] Maharil, p. 381. See Yerushaseinu 3 (2009), pp. 90-93 about wearing a Kittel and saying Nishmas.
[59] Magen Avraham, 664;3. See Halichos Shlomo (Tishrei), p. 241 about what R’ Shlomo Zalman Auerach did.
[60] Shut Gevurat Eliyahu, p.298. See also R’ Deblitsky, Kitzur Hilchos HaMoadim (Sukkos), p. 229 Ftnt, 23 from Shar Mayim Rabim, p. 611. See also R’ Nosson Kamentsky, Making of a Godol, p. 131.
[61] p. 125.
[62] See what the Leket Yosher writes about his Rebbe the Terumas Hadeshen, p. 333.
[63] Matteh Moshe, 958.
[64] See for example the early collection of Minhagim in Genuzot 2 (1985), p. 14.
[65] Minhagim D’Kehal Vermeiza, (1988), pp. 214
[66] See Likutei Chaim (talmid of Minchas Chinuch), pp. 329-330. See also R’ Yitzchak Weiss, Shut Siach Yitzchak, Siman 318; Eishel Avraham (Butchatch) 664:1; Orchos Chaim (Spinka), about saying Mizmor Shir L’Yom HaShabbos.
[66 a] See the recent article from R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.185 where he printed parts of this manuscript for the first time. See also the additional early source from manuscript in footnote 47.
[67] Manuscript printed by Yaakov Spiegel, Moriah 30 (2011) 10-12 (358-360) p. 18. See also L. Zunz, Minhagei Tefah Upiut B’kehilot Yisrael, p. 285; Nevei Shalom, p. 27a.
[68] p. 264.
[69] Lud 2014, p. 108.
[70] Megilas Sedarim, (2002), p.85
[71] See Tiferes Shmuel end of Brachos (quoted by Da’as Torah, 664:1)
[72] A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, p. 102. See the manuscript from 1560-1590 in  the recent article from R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.187 and Footnote 56.
[73] 664;1.
[74] 664:5. See R’ Dovid Cohen, Zeman Simchaseinu, pp. 87-97
[75] Sefer Hamanhig, 2, pp. 402-403.
[76] Machzor Vitri 3 (Goldsmidt ed,) , p. 876
[77] See Yerushalmi Rosh Hashanah 4:4. See also Yefeh Mareh; Mareh Panim. See R’ Meir Soloveitchik, Ha-Meir La’aretz, p. 104; R’ Zevin (above note 1), p. 147; R’ Reuven Margolis, Nefesh Chayah, 664; R’ Yissachar Tamar, Alei Tamar, Moed 2, pp. 226-227,128-129, 310; Y. Brand in B’Rosh Hashanah Yikaseivun (2003), p. 37-39 [Thanks to R’ Yakov Stahl for this source]. For more sources on it being the Gemar Din see: R’ Yaakov Emden, Shut Sh’eilat Yaavetz, 1, 33 (end); R’ Meir Don Polotzky (letter in back of Toldos HaRama Mifano, p. 87; R’ Eliyahu Posek, Shut Mor Oheles, p. 35a; R’ Dovid Hanazir, Kol HaNevuah, pp. 251-252. See also the recent article of R’ Urile Biner, HaOtzar 8, pp. 155-167; R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.184-185 footnote 44; See also his forthcoming work Minhag Avos where he deals with this at length tracing sources for this concept in early Paytanyim.
[78] See R’ Yitzchak Weiss, Shut Siach Yitzchak, Siman 315 who deals with why we say hallel if it’s a Yom Hadin.
[79] See R’ Eliyahu Nissim, Aderet Eliyahu, p. 29-30; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, pp. 19-21, 5; R’ Schick, Shut Rashban, Siman 252.
[80] Emes LeYaakov, pp.398-399. R’ Yaakov Kamenetsky writes an interesting language about the person who asked this question to him
הרגשתי בקושיא זו קושיא של קנטור כנגד דברי הזוהר
I once speculated that perhaps the reason for this comment was that R’ Yaakov had read the work of Shadal, VeKuach Al Chochomas Kabalah which begins with a debate between two people on Hoshana Rabba debating the origins of the Day and via this lead to a full fledged discussion of the origins of Kabbalah. However I have no evidence for the speculation that R’ Yaakov read or was familiar with this work.
[81] Halichos Shlomo (Tishrei), pp. 241, 428-435 See also Shalmei Moed, pp.169-170.
[82] Drasha L’Rosh Hashanah.
[83] Igrot Eretz Yisrael, p. 106. See also A. Grossman, Chasidus Umorodot, p. 302.
[84] Choshvei Machshavos, p. 71.
[85] Pauline Wengeroff, Memoirs of a Grandmother, 2010, p. 166. See also Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p. 276 note 47.
[86] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, p. 28. See also R’ Yaakov Stahl, Yerushaseinu 9 (2016), p. 177.
[87] 153:3.
[88] See the Sefer Hakundos from 1824 in the 1997 edition, p. 66.
[89] See R’ Hirshevitz, Minhagei Yeshurun, p. 112; Toras Hagaon R’ Alexander Moshe Lapidos, p.430.
[90] See for example R’ Margolis in his Shut Machlos Hamachanayim, pp. 27b-28a
[91] Breishis, 12:6; 48:22
[92] See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 3, pp. 113-172
[93] R’ Yosef ben Naim, Noheg BiChachmah, pp. 167-168. See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 3, pp. 113-172.
[94] See Eliyhau Rabbah, 664:11: Darchei Chaim VeSholom, p. 292; Orchos Chaim (Spinka) 664:6; Luach HaHalachos Uminhaghim p. 109 – quoting Shut Marsham, 4:57 who mentions that they did this. See also  R’ Moshe Harari, Mikraei Kodesh, (Daled Minim), 2017 pp. 828-829.
[94a] This was one of many manuscripts used by the Eliyhau Rabba see R’ Tzi Leher, Yeshurn 35 (2106), pp.729-730.
[95] Siman 86, Brought in the Eliyhau Rabbah (13). See this recent article of R’ Yaakov Stal about this Minhag.
[96] p. 270-271.
[97] In 2001 edition p. 7.
[98] Sefer Zechira, p. 271. On this work see my Likutei Eliezer, pp. 13-25.
[99] Chemdas Yomim, p. 90b.
[100] See also R; Chaim Palagi, Ruach Chaim; Yifah LiLev; Segulot Yisroel, Erech Eyen, 61-62; Orchas Chaim (Spinka) 664:8; R’ Eliyahu Posek, Kie Hadem Etz haSudeh, p.139a.
[101] See for example sources brought in the Beis Yosef and Darchei Moshe here. See also my article in Yerushaseinu 2 (2008), p. 219.
[102] Bershis Jerusalem 1975, p. 34.
[103] See Introduction to Old Yiddish Literature, Jean Baumgarten, Oxford 2005, pp. 113-121; C. Shmeruk, Safrut Yiddish BePolin, pp. 147-164.

[104] Sefer Zechirah, p. 241; See also R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p. 127b, 138b ; Chaim Uberachah, 228. See the extensive article from R’ Daniel Racah, Or Yisrael 41 (2006), pp. 167-188. On eating esrogim see A. Shemesh, Plants, Nourishments and ways of eating in Blessing Literature 1492-2000 (heb.) (2014), pp. 240-243.



‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’ ו’לֶחֶם לַנְּעָרִים’ – השימוש המִשני בערבות הלולב וההושענות למנהג איטליה הקדום

יעקב ישראל סטל
ירושלים
‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה
בֵיתוֹ’ ו’לֶחֶם לַנְּעָרִים’
השימוש המִשני בערבות הלולב
וההושענות למנהג איטליה הקדום*


“…The aravot, with which they observed the commandment of lulav, or the ‘ritual of the aravah’ (on Hoshana Rabah), would be discarded after their use. However, the German sages, as a token of their love for mitzvot, were wont to keep them in order to perform future mitzvot, such as for burning chametz or baking matzot on erev Pesach. 

The German custom has a Talmudic basis, that if an object is used to perform a mitzvah, then another mitzvah may be performed with the same object. However, the Italians of former generations did not make use of this rule, and their custom was to do something different with the aravot. The older ones among them placed them atop their beds, and the younger ones would ‘joust’ with them with their friends in play, to arouse joy…”

הכלל התלמודי “הואיל
ואיתעביד בה חדא מצווה, ליתעביד בה מצווה אחרינא”[1], שימש
מרכיב חשוב בהתפתחותם של מנהגים שונים בעדות ישראל לתפוצותיהן במשך הדורות[2]. ואם
כן הדבר ב’סתם’ מצוה, על אחת כמה וכמה במצוה חביבה כנטילת לולב[3], שהקפידו
לנצל את שייריה לענייני מצוה אחרים.

(א) מנהג אשכנז בערבות
הלולב וב’הושענות’

גדולי אשכנז נהגו להניח את הערבות
שנאגדו עם הלולב לערב פסח ולשרוף בהן את החמץ, ומהם שנהגו כן גם בערבות של יום
הושענא רבה – ה’הושענות’. כן כותב ר’ אלעזר מוורמייזא (ה’רוקח’) על מנהג זקנו, ר’
אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן (אחיו של ר’ שמואל החסיד):
מנהג זקיני ר’
אלעזר בן רבינו קלונימוס הזקן, שהיה שורף חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות,
אבל בעץ הושענות, אנו מתקנים לקולמוסים. וכן מנהג חמי, ר’ אלעזר בר יעקב הכהן[4].
‘עצי לולבים’
אינם הלולבים עצמם אלא ה’עצים’ שסביבות הלולבים, היינו, ענפי הערבה
שנאגדו עם הלולב, שאילולא כן לא היה הכותב מעקם לשונו לכתוב ‘עצי לולבים’ ולא
‘לולבים’ סתם. בנוסף לכך, משום נדירותו של הלולב באשכנז וצרפת – שאקלימן הקר אינו
מתאים לגידולו – עד שלפעמים נאלצו להשתמש בלולב של השנה הקודמת[5], לא מסתבר שזקנו של ה’רוקח’ ישתמש בלולבו
כחומר בעירה לשריפת חמצו ויסתכן להִוותר בלא לולב בחג הסוכות הבא. אך הערבות היו
מצויות באשכנז בשפע רב[6], ומעולם
לא היה מחסור בהן, ולא היה אפוא כל חשש לקיים בהן את ה’ליתעביד בה מצווה אחרינא’ –
העומד ביסוד מנהגו של סב ה’רוקח’, אע”פ שאין הדבר נאמר מפורשות – ולשרוף בהן
את החמץ.
נמצא, כי המשפט “שהיה שורף
חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות” מדבר על ערבות בלבד[7]: ‘עצי
לולבים’
הם הערבות שהיו באגודת הלולב כחלק ממצות ארבעת המינים, ו‘ענפי
הושענות’
הם, כמסתבר, הערבות שנטלו ל’מצות ערבה’ ביום הושענא רבה, שה’רוקח’
ובני דורו רגילים לכנותם ‘הושענא’ או ‘הושענות'[8].
כמנהגו של סב ה’רוקח’ שהשתמש לשריפת
החמץ בערבות בלבד, ומשני מקורות: ערבות הלולב וערבות ‘מצות ערבה’, כן גם
נהג ר’ יהודה ב”ר קלונימוס, אביו או רבו של ה’רוקח’:
ור’ יהודה בר’
קלונימוס היה נוהג בערבה, וכן בערבה של לולב, לתקן מן העצים
קולמוסים ולבער בהן חמץ בפסח. כדאמר גבי עירוב: ‘הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה’ וכו’[9].
שני ‘סוגי’ ערבות נמנו כאן: ‘בערבה’
סתם, הן, כמסתבר, הערבות מ’מצות ערבה’ של הושענא רבה, ו‘בערבה של לולב’, הן
הערבות ששימשו למצות לולב, בדיוק כמנהגו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן
לביאורי ש’עצי לולבים’ הם הערבות ששימשו למצות לולב. ותן דעתך, שר’ יהודה ב”ר
קלונימוס זה נהג כדוגמת קרוב משפחתו, ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן[10],
להשתמש עבור ‘ליתעביד בה מצווה אחרינא’ בערבות בלבד.
הנה לנו שניים מגדולי אשכנז שנהגו
להשתמש בערבות הלולב וה’ערבה’ של הושענא רבה כדי ‘לבער בהן חמץ בפסח’ או כדי ‘לתקן
מן העצים קולמוסים’. המנהג אומץ גם בידי אחרים, שכן המליצו עליו לא מעט חיבורי
הלכה ומנהג אשכנזיים[11]. אך יש
מבני אשכנז שהעדיפו להשתמש בערבות לצורך אפיית שלוש המצות החיוביות של ליל הסדר[12]:
“ואותה הערבה, וגם הערבה של לולב, יש להצניע ולעשות מהן
קולמוסים, או לשרוף בהן, או לאפות בהן השלוש מצות של מצווה. דהואיל ואיתעביד
בהו מצווה חדא וכו'”[13]. כיוצא
בכך ב’ספר המנהגים’ לר’ יעקב מולין (מהרי”ל; קכ-קפז, 1427-1360), מאבות המנהג
האשכנזי: “אמר מהרי”ל: יש בני אדם ששורפין החמץ עם עצי לולב
וההושענות
, הואיל ואיתעביד ביה מצוה אחת וכו’. ויש אופין בו השלוש המצות.
וקורא אני עליהם: ‘ועמך כולם צדיקים’ (ישעיה ס כא)”[14].

(ב) המנהג
האיטלקי – ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’

השימוש בעצי ערבות הלולב ו’מצות
ערבה’ לשריפת החמץ או לאפיית המצות הוא מנהג אשכנזי מובהק, ואינו ידוע – בתקופת
הראשונים – ממרכזים אחרים, לא מצרפת או איטליה, ולא מפרובאנס או ספרד. לא ידוע מה
עשו בני המרכזים האחרים בערבות לאחר קיום מצוותן, ואפשר שהם השליכום לאשפה, אך בני
איטליה נהגו בערבה של ‘מצות ערבה’ שני שימושים מקוריים.
בני איטליה הקפידו להותיר את
ארבעת המינים בשלמותם עד שעת מנחה של יום הושענא רבה, אע”פ ששימושם הרגיל הסתיים
כבר בבוקרו של יום (אחר תפילת השחר ואמירת ההלל וההושענות), וזאת משום “שאם
יבוא מן הדרך איש שלא בירך בלולב – שיברך[15]. לא ידוע מה הם עשו בארבעת המינים
לאחר מכן, אולם בנוגע לערבות של הושענא רבה היה בידם מנהג קדום:
ומנהג פשוט
בידינו, שקבלנו מאבותינו: לאחר שגמרו מצוות הערבה ביום הושענא, כשיוצאין
מבית הכנסת, כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו,
לחבוב מצוה. ומנהג כשר הוא[16].
הדברים מופיעים ב’ספר תניא’ לר’
יחיאל ב”ר יקותיאל מן הענווים, בן למשפחה איטלקית שורשית ועתיקה שפעל באיטליה
במאה השלוש־עשרה. ‘ספר תניא’ הוא עריכה מקוצרת של ספר ‘שבלי הלקט’ שחיבר בן דורו, ר’
צדקיה ב”ר אברהם הרופא מן הענווים, הגם שלא נודע אם ר’ יחיאל עיבד את החיבור
המקורי (שנדפס בשם ‘שבלי הלקט השלם’) או שעיבד את ‘שבלי הלקט’ הקצר (שנדפס לראשונה
בויניציאה בשנת שו), שהוא עצמו עיבוד של החיבור המקורי[17]. ולפי
שהמובאה הנוכחית אינה מצויה באף אחת משתי העריכות האחרות, לא ב’שבלי הלקט’ המקורי
ולא ב’קצר’, בהכרח שהיא נוספה בידי ר’ יחיאל מן הענווים עצמו, ומכך ש’מנהג פשוט’ קדום
זה (‘קבלנו מאבותינו’) הוא איטלקי מקורי, ולא אשכנזי או צרפתי[18], כפי
שניתן היה לחשוד אילו, למשל, היה המנהג מובא ב’שבלי הלקט’ המקורי שמחברו הושפע
רבות מבית המדרש האשכנזי והצרפתי[19].
מנהג איטלקי מקורי זה היה מוכר גם
לעמנואל הרומי והוא רמזו ב’מחברות’יו המפורסמות. עמנואל הרומי (ה’כ-צ, 1330-1260),
בן דורו של ר’ יחיאל מן הענווים, היה פרשן מקרא, פילוסוף, משורר וסטיריקן ממשפחה
איטלקית מקורית, מבני ה’לועזים’. אין פלא אפוא, שהוא הכיר את אותו ‘מנהג פשוט’
איטלקי, אלא שהוא רמזו בדרכו המליצית המיוחדת עד שאילולא ידיעת המנהג מ’ספר תניא’ לא
היה ניתן לעמוד על כוונתו הנכונה.
את המחברת העשרים ושתים (‘עֲנֵה
כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ’) הקדיש עמנואל לשאלות כסילים ופתיים ש’לא ידעו בין ימינם
לשמאלם’, אשר פנו אליו ב’שאלות’ ו’קושיות’ הבנויות, בדרך־כלל, על שיבושי פסוקים או
טעויות הבנה גסות, והוא קיים בהם ‘עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ’ והשיב להם
בסגנונם. ששים אנשים וששים ‘קושיות’ רושם עמנואל, וענייננו ב’שאלת’ האדם הארבעים
ושנים:
וַיִּגַּשׁ
הַשְּׁנַיִם וְאַרְבָּעִים וַיֹּאמַר: חִלִּיתִי פָנֶיךָ לְהוֹדִיעֵנִי עַל
אֲמִתָּתוֹ / פֵּרוּשׁ ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’. כִּי אֲנִי לֹא
רָאִיתִי אִישׁ שֶׁיִּהְיֶה בֵיתוֹ מֵעֲרָבָה / מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ
וּמִמַּעֲרָבָהּ!
וָאַעַן
וָאוֹמַר: זֶה הַפָּסוּק פֵּרְשׁוֹ רַבָּה / שֶׁהוּא אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא
רַבָּה[20].
הפסוק “אֲשֶׁר שַׂמְתִּי
עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה” (איוב לט ה) מדבר בבהמות ‘פרא’
ו’ערוד’, שלא בוייתו בידי האדם כבני מינם הקרובים (שור וחמור)[21], והם
משוטטים חופשיים ב’עֲרָבָה’ – חבל ארץ מישורי בעל אקלים יבש. ואולם השואל סבר שה’ערבה’
שבפסוק הוא עץ ערבה, ולכך תמה: מעולם לא ראיתי איש שביתו יהיה עשוי מעצי
ערבות. על ‘שאלה’ זו עונה עמנואל בשם ‘מדרש רבה’ דמיוני או בשם פרשן גדול[22]: “זֶה
הַפָּסוּק אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה”. כלומר: ביום הושענא רבה
מתקיים ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’, שביתו של אדם מתמלא בעצי הערבה ממצות
היום. עד כאן הסברו ההלצי של עמנואל. ואולם, את ‘מצות ערבה’ קיימו בבית הכנסת
ומה אפוא עשו הערבות בבית? אין זאת אלא, שעמנואל נתכוון למנהג המובא ב’ספר
תניא’, ש”כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו“,
ואילולא ש’ספר תניא’ שימר לנו את המנהג לא היינו יודעים את הכוונה האמתית של מליצת
עמנואל[23].
מרהיטת לשון עמנואל הרומי נראה, לכאורה,
שביום הושענא רבה בלבד נתקיים ‘אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ’. כלומר: רק
בהושענא רבה הונחה ערבת ההושענא ‘סמוך לראש מטתו’, ולאחר שעבר היום – הוסרה משם הערבה.
אמנם בגלגול מאוחר של מנהגנו, שכבר הושפע מתפיסות אחרות, נהגו להותיר את הערבות של
הלולב
יחד עם שני המינים האחרים (לולב והדסים) “על גבי פתח הבית שהוא ישן
בו” עד ערב חג הפסח. כן כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (אזמיר; תקעד-תרסז,
1907-1814):
ולכן טוב
להצניעם [את ההושענות] עד ערב פסח, כדי ליקח קצת מהם ולהשליך אל תוך שריפת החמץ
ששורף בו ביום בבוקר, וקצת לתנור, באפיית המצות אחר חצות… ומנהגינו, ביום
הושענא רבה, לאחר התפילה, ליקח הלולב כשהוא קשור עם הדס וערבה, ולהניחו על גבי פתח
הבית שהוא ישן בו לשמירה, עד הפסח
. ובערב פסח לוקחין אותו להשליכו, מחציתו
בבוקר אל תוך שריפת החמץ, ומחציתו לתוך התנור שאופין בו המצות של מצווה[24].
לפנינו התכה ועיבוד של כמה מנהגים:
המנהג האיטלקי להניח את הערבה של הושענא רבה ‘סמוך לראש מטתו
התגלגל לטורקיה והורחב להנחת כל אגד הלולב על פתח חדר השינה
(‘על גבי פתח הבית שהוא ישן בו’), ונוצקה בו משמעות של ‘שמירה’ (בעוד שהמנהג האיטלקי
היה משום ‘חבוב מצוה’), ואף שולבו בו מנהגו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן (לשרוף
את החמץ בעצי הערבות) והמנהג המקביל לו (לאפות את המצות באש הערבות), ושוב בהרחבה
המעבירה את ההוראה המקורית המדברת בערבות אל כל אגד הלולב. וכך נוצר המנהג ליטול
את אגד הלולב “ולהניחו על גבי פתח הבית שהוא ישן בו לשמירה” עד ערב פסח,
ואז להשתמש בו לשריפת החמץ ולאפיית המצות.
הרעיון שאגד הלולב מסוגל
לשמירה מבוסס, כמסתבר, על התפיסה החז”לית: “שיירי מצוה מעכבין את
הפורענות”[25],
תפיסה שהצמיחה מנהגים רבים. אמנם מקורות קדומים יותר קבעו דווקא את הערבה של
הושענא רבה
כמסוגלת להציל מן הפורענות, ולא ייחסו סגולה זו לאף פריט מאגד
הלולב (ואף לא לערבות שבו!). כן כותב ר’ יצחק אבוהב (ספרד, אמצע המאה הארבע־עשרה):
“וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות, נקרא יום הושענא רבה… ונוטלים בו
ערבה חדשה, זכר למקדש… ושמעתי, שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים.
והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו, והבוטח בה’ בצל שדי יתלונן”[26]. וכך
במקורות נוספים ומאוחרים יותר[27]. ואם
כי שמקצת אותם מקורות מאוחרים הדגישו את חובת נשיאת ערבת ההושענא כדי לזכות
בשמירה סגולית זו, בשמועת ר’ יצחק אבוהב מפורש: “שיש סגולת שמירה למתכוין
בה
בסכנת דרכים”, היינו, למי שמתכוון בלבו למקומה של הערבה, ומספיק אפוא
לקבוע לה מקום בביתו ובשעת הסכנה להיזכר היכן הניחה, בלא לשאתה עמו בדרכים. וכך אכן
הובא בהלכות ומנהגי תפילה מבית מדרשם של הראשונים באשכנז, כת”י אוקספורד,
ספריית הבודליאנה Opp. 675 (מתכ”י: F16670), דף 12א-ב:
מה שזורקי’ם
הושענ’א ביום הושענ’א רב’ה, שמע’תי בש’ם רי”ח ז”ל: מי שקובע מקו’ם
להושענ’א, אם טעה ביער ונזכר על ההושענ’א שלו, ויודע אנה הניחה, מיד
ימצא הדרך[28].
כתב־היד הוא בכתיבה אשכנזית מהמאה
השש־עשרה, ואם נכון ייחוס הסגולה לר’ יהודה החסיד – ואין כל סיבה לפקפק בכך[29] –
הרי שהוא המקור הקדום ביותר לסגולה זו, וממנו אנו גם למדים, שרבים מבני אשכנז נהגו
להשליך את ההושענא לאחר קיום מצוותה – “מה שזורקים הושענא ביום הושענא
רבה”, דבר הידוע לנו ממקורות התקופה[30], ובהֶקשר לנוהג זה יצא ר’ יהודה החסיד
להמליץ שלא להשליכה אלא לקבוע לה מקום, הנהגה יפה הנושאת בכנפיה רווח עתידי – לשמש
כהצלה לטועה בדרכו.
ומעתה אפשר, שהמלצת ר’ יהודה
החסיד לקבוע מקום לערבת ההושענות נעוצה במנהג האיטלקי, להניח ערבה זו ‘סמוך לראש
מטתו’, היינו, לקבוע לה מקום מיוחד. כי אע”פ שמנהג זה מופיע לראשונה רק
באיטליה של המאה השלוש־עשרה (‘ספר תניא’ ו’מחברות עמנואל’), אפשר בהחלט שהוא קדום
יותר, וכבר הכירו ר’ יהודה החסיד, אם דרך קשרי אשכנז־איטליה של ימיו ואם מפני
מוצאם האיטלקי של אבות אבותיו[31]. ואמנם,
אם אכן הוראת ר’ יהודה החסיד מבוססת על המנהג האיטלקי, נמצא שהם נהגו להשאיר את
הערבות סמוך לראש מיטתם במשך כל ימות השנה, ולא כפי שהנחתי למעלה[32], שהם
סילקו את הערבות מיד לאחר הושענא רבה.

(ג) מלחמת ערבות

אך לא כל בני איטליה נהגו להוליך
את הערבות לביתם ולהניחם סמוך לראש מיטתם, שיש מהם ש’נהגו’ להותירם בידי הנערים
כדי שישתעשעו ו’ילחמו’ בהן זה כנגד חבירו. גם ‘מנהג’ זה מוסר עמנואל הרומי,
ב’מחברת’ אחרת שבה כתב צרור שאלות שנשאל והוצרך לענות עליהן. באחת השאלות הוא
נשאל: מה מיוחד ‘בַיּוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים’ של חודש תשרי, יום הושענא רבה. ועל
כך הוא עונה: ‘עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים’. כלומר: הנערים משחקים דרך מלחמה
בערבות החבוטות (ו’לחם’ הוא מלשון ‘מלחמה’)[33].
אולם נראה, ש’מנהגם’ של אותם
נערים אינו אלא פיתוח מנהג ארצישראלי עתיק יומין, המוכר כבר מימי התנאים. במשנה
מתואר, שאחרי קיום ‘מצות ערבה’ בהושענא רבה, היו “התינוקות שומטין את לולביהן
ואוכלין אתרוגיהן” (משנת סוכה, ד ז), כלומר: “התינוקות משחקין
באתרוגיהן ולולביהן”[34], או
ש”הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות… שכך
נהגו מחמת שמחה
“[35],
היינו, שהגדולים הפקיעו בכוח מידי הקטנים את לולביהם ואתרוגיהם. ושמא פירוש
‘שומטין’ הוא ‘חוטפין’, ‘גוזלין’, והתינוקות הם שחטפו ונטלו את לולבי ואתרוגי
הגדולים[36]. בין כך ובין כך נקל לתאר את אשר
התנהל בבית הכנסת בסיומה של תפילת הבוקר של הושענא רבה: כל אחד חטף את לולבו
ואתרוגו של חבירו, שכמובן היו מהם שניסו להתנגד, במעט או ברב, והתחוללה אפוא באותה
שעה ‘מלחמה’ זוטא, והכל, כמסתבר, מתוך אווירה חיובית וחגיגית (‘מחמת שמחה’).
‘מלחמת אתרוגים ולולבים’ זו ביומו
האחרון של חג הסוכות, נתקיימה ככל הנראה גם באיטליה של המאה העשירית, כפי שמוכיח עיבודו
של בעל ‘ספר יוסיפון’ לסיפור רגימת המלך אלכסנדר־יניי באתרוגים. את דבר המעשה כתב יוסף
בן מתתיהו (‘יוספוס פלביוס’; 100-38 לספירה) בספרו ‘קדמוניות היהודים’ (שנכתב
סביבות שנת 94):
ובני עמו של
אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג, וכשעמד על־יד
המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל
אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים
… ונוסף על כך עלבו אותו (ואמרו),
שנולד כביכול משבויה ואינו ראוי למשרת הכבוד שלו ולהקריב. על כך נתכעס והרג מהם
כששת אלפים איש…[37].
את ספרו ‘קדמוניות היהודים’,
המסכם את תולדות עם ישראל מימי המקרא ועד חורבן בית שני, כתב יוסף בן מתתיהו לבני
יוון ורומא, במטרה להציג להם את היהדות כ’ידידותית’, ומשום כך הוסיף במובאה האחרונה
את המשפט: “שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של
תמרים ואתרוגים”, בשביל להסביר לקוראי ספרו הנוכרים כיצד בכלל הגיעו האתרוגים
לידי רוגמי המלך. אבל המחבר האנונימי שכתב את ‘ספר יוסיפון’ על יסוד הספר
‘קדמוניות היהודים’ וחיבורים נוספים[38], הסב
את ה’חוק הוא אצל היהודים’ המדבר במצות נטילת לולב, אל ה’מנהג’ לשחוק ולהלחם זה עם
זה באתרוגים ולולבים, והוא מתאר את האירוע באופן כזה:
ויהי בהיות חג
הסוכות, ויעל המלך על המזבח כחֹק הכהנים, אז החלו הפרושים, המה החכמים, לשחוק
באתרוגים ובמקלות־תמרים ולהכות איש את אחיו באתרוגים ובמקלות־תמרים בשמחה ובטוב
לבב, כי חוק הוא ליהודים לשחוק בפרי עץ הדר ובתמר
. אז אחד מן הפרושים מלאו לבו
להשליך אתרוג ולהכות את המלך. ויקצפו גדודי המלך ויאמרו אל הפרושים: למה זה תחללו
את המלך להשליך עליו את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר? ויאמרו: אין זה חילול, כי חוק
הוא לנו לעשות כן
. ומרוב דברים באו לחרפות, ויחרפו את המלך ויאמרו: בן
המחוללת, לא נאה לך כהונה, כי חללה היתה אמך. ויקצוף המלך מאד ותבער בו חמתו, ויט
ימינו מעל המזבח, ויאמר: חרב. וישלפו חרבותם גדודי המלך וישליכו ארצה הרוגים ששת
אלפים מן הפרושים בתוך חצר ההיכל[39].
כל הסיפור מיוסד על המתואר בספר
‘קדמוניות היהודים’ בצירוף מקור נוסף, פרט לעניין ‘שחוק’ האתרוגים והלולבים וההכאה
בהם איש לרעהו, שלא נודע מקורו ועל סמך מה שילבו המחבר בסיפור, כפי שכבר העיר
מהדיר ‘ספר יוסיפון’: “תמוהה בכל זאת העובדה, שהמחבר מספר כי חוק הוא לפרושים
להשליך בסוכות את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר איש על אחיו, ואולי היה מנהג כזה
קיים בסביבת המחבר
“[40], ושילב
המחבר את מנהגו בסיפור ההיסטורי. וכאן מציין המהדיר למקורות התנאיים, הנזכרים
למעלה, המדברים ב’משחקן’ של התינוקות באתרוגים ולולבים.
ואכן, אחרי ששמענו על מנהג ‘מלחמת
הערבות’ שהתנהלה בימיו של עמנואל הרומי – בן איטליה! – ביומו השביעי של חג הסוכות,
לא רחוק מלאשש את השערת מהדיר ‘ספר יוסיפון’, שמנהג ‘מלחמת’ האתרוגים ולולבים
עדיין נתקיים בזמנו ובמקומו של מחבר ‘ספר יוסיפון’, שפעל בדרום איטליה במאה
העשירית[41], והוא
שילבו בעריכתו למעשה רגימת אלכסנדר־יניי, בהניחו שהדבר ארע ביומו השביעי של החג
(דבר שאינו מפורש ב’קדמוניות היהודים’, מקורו של ‘ספר יוסיפון’, הכותב רק שהמעשה
היה בחג הסוכות), שכן מסתבר שכל זמן שלא נסתיימה מצוותן לא היו שוחקים באתרוגים
ובלולבים. אך שנים רבות לאחר מכן הוחלט להותיר את ארבעת המינים בכשרותם עד שעת מנחה
של הושענא רבה[42], ולא
נותר בידי הנערים ה’נלחמים’ אלא רק להשתעשע בערבות החבוטות של ‘מצות ערבה’, הוא־הוא
המנהג שתיאר עמנואל הרומי!
ואולם מעשה רגימת המלך אלכסנדר־יניי
באתרוגים עבר גלגול נוסף ועריכה חדשה, אשר לה זיקה הדוקה וישירה למנהג ‘מלחמת’
הערבות כתיאורו של עמנואל הרומי. כוונתי לנוסח המעשה כפי שהביאו ר’ אברהם אבן־דאוד
(הראב”ד הראשון; ספרד, ד’תתע-תתקמ, 1180-1110) ב’ספר הקבלה’:
ומת המלך יוחנן
ומלך תחתיו אלסכנדר בנו, והוא הנקרא ינאי מלכא. והיה שונא את החכמים. והיה מנהג
ישראל באותו זמן לשמוח ביום ערבה, והיו מכין זה את זה במורביות של ערבה
. ויום
ערבה אחד עשו כן, והמלך אלסכנדר עמד על המזבח להקטיר, ורגמו אחד מן התלמידים
באתרוג על מצחו. וירם ימינו מעל המזבח ויאמר ‘חרב’. והרג בחכמים גם הוא מכה
גדולה…”[43].
ככל הנראה, ‘ספר הקבלה’ שאב את
התיאור מ’ספר יוסיפון’, שכן רק הוא מזכיר את שׂחוק ה’מלחמה’ בשביעי של חג. אולם
בעוד של’ספר יוסיפון’, ‘כלֵי המלחמה’ היו האתרוגים והלולבים, היינו פריטים
מאגד הלולב, הרי שלמתואר ב’ספר הקבלה’, הערבות בלבד שימשו לצורך זה,
ובהן בלבד היכו זה את זה, והם כנראה ערבות ההושענות ולא ערבות הלולב[44], ונמצא
אפוא שתיאור מעשה רגימת אלכסנדר־יניי ב’ספר הקבלה’ תואם במדויק למנהג ה’מלחמה’ שרשם
עמנואל הרומי!
אמנם איני יודע כיצד ארע שר’
אברהם אבן־דאוד, בן ספרד, ירמוז למנהג הידוע לנו מאיטליה בלבד,
ושערי השערות לא ננעלו. ניתן לומר, שגם בספרד אחזו במנהג ‘מלחמת הערבות’ בשביעי של
סוכות, ור’ אברהם אבן־דאוד עיבד את המעשה מ’ספר יוסיפון’ על־פי מנהג מקומו[45].
אפשר גם לשער, שר’ אברהם אבן־דאוד לא נטל את המעשה ישירות מ’ספר יוסיפון’ אלא
ממתווך איטלקי לא נודע, שהוא, המקור המתווך, עיבד את המעשה לפי המנהג האיטלקי
המאוחר יותר. וכך ניתן להפליג בהשערות נוספות, שאין בהן כל חפץ כל זמן שאין כל אסמכתא
לאחת מהן.
• • •
בהקשר למנהגם של נערי איטליה, ‘להלחם’
זה בזה עם ההושענות, ראוי להציף מעשה שובבות אחר שנעשה באותן ערבות, שהיה מקובל בכמה
קהילות אשכנזיות בתקופה מאוחרת יותר. כן כותב ר’ יעקב מולין, מהרי”ל
(ה’קכ-קפז, 1427-1360): “ומנהג הוא שהנערים מכבין את הנרות עם הערבה שנטלו
להושענות, למען הרבות שמחה”[46]. בני אשכנז נהגו ביום הושענא רבה,
להדליק נרות רבים בבית הכנסת – מנהג עתיק ששורשיו נטועים בארץ ישראל הקדומה[47] – והם דלקו במשך כל תפילת הבוקר וכובו
בסיומה. באו הנערים ו’התנדבו’ לכבות את אותם נרות, אך לא בדרך הכיבוי הרגילה, אלא
באמצעות ערבות ההושענות, שנפנוף חזק עמהן בסמיכות לנרות, ואפשר גם כמה חבטות, עשו
את המלאכה.
מנהג משובה זה, לכבות את הנרות על־ידי
ההושענות, נזכר גם בספר המנהגים לר’ שמואל מאולמא, שנכתב בשנת ה’רט (1449) בצפון
איטליה (שבאותו זמן כבר נתיישבה באשכנזים ומזוהה עם מנהג אשכנז): “ונוהגים
הנערים לכבות הנרות בהושענות שעשו בו ביום, והוא דרך שמחה”[48]. ובכתב־יד
אחר של הספר נתנסח המנהג: “ונוהגים בקצת מקומו’ת שהנערים מכבין את
הנירות בהושענו’ת ומשברין אותם, על דרך שמחה”[49]. אך כתבי־יד
אחרים הסבו את המנהג ללולבים: “ונוהגי’ם הנערי’ם לכבות הנירות בלולביהם
משום שמחה”[50]. והתיאור
האחרון מופיע גם בסידור כת”י כמנהג אשכנז, שהועתק בשנים ה’רי-ריג
(1453-1450), בהוראות הסופר לסיום סדר הושענא רבה: “קדיש שלם, ‘אין כאלהינו’,
קדיש יתום, ‘עלינו לשבח’. ומנהג אשכנז, שהנערי’ם מכבין הנירות בלולביהן“[51].
וכנראה היו בכך הבדלי מנהגים – עד כמה שניתן לכנות מעשה שובבות זה בשם ‘מנהג’ –
והכל בשביל להרבות שמחה[52].


*
בדרך־כלל רשמתי את ההפניה הביבליוגרפית המלאה בהיקרותה הראשונה בלבד.
[1] ראה: שבת קיז ע”ב, ועוד.
[2] ראה: ד’ שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, ירושלים תשנב,
עמ’ קצג-רכ; ד, ירושלים תשנד, עמ’ נ-נו; הרב ב”ש המבורגר, שרשי מנהג אשכנז,
ב, בני־ברק תשס, עמ’ 355-353; הרב א’ דבורקס, בשבילי ההלכה, ב, ירושלים תשנו, עמ’
קלט-קנא. ומחברים אלו לא הקיפו אלא חלק קטן מהמנהגים שנוסדו על־פי כלל זה.
[3] ר’ אליעזר ב”ר יואל הלוי (ראבי”ה; ד’תתק-תתקפ,
1220-1140) כותב בשם אביו, שאין חובה לאחוז את ארבעת המינים בהקפת התיבה בכל ימות
החג, “ומה שנהגו שהחזן נוטלו כל שבעה, היינו משום חביבות מצות לולב
(ספר ראבי”ה, ב, סוכה, סי’ תרצט, מהדורת הרב ד’ דבליצקי, בני־ברק תשסה, עמ’
רעא). כיוצא בכך כותב ר’ אלעזר ב”ר יהודה מוורמייזא (ה’רוקח’; ד’תתקכ-תתקצח,
1238-1160): “כדרך שעושין חסידים הראשונים, שהיו מתענין על מצוה
החביבה
, כגון לולב ושאר דברים” (ספר רוקח, סי’ שנג, ירושלים תשכז,
עמ’ רלט-רמ). ושמא ‘חסידים ראשונים’ אלו הם חכמי אשכנז הקדומה (שקודם גזירות
תתנ”ו) שזיקתם של חסידי אשכנז אליהם היתה גדולה משאר בני דורם. ראה: א’
גרוסמן, ‘זיקתה של יהדות אשכנז הקדומה אל ארץ ישראל’, שלם, ג (תשמא), עמ’ 72 הערה
53, ובכל הנסמן שם. גם השווה הגהות מיימוניות, הלכות לולב, ח יא, הערה ת:
“כתב רשב”ם (בבא בתרא קלז ע”א): מה שנהגו כל הקהל לברך על אתרוג
אחד, דעתנו מסכמת, שיהא נתון לכל אחד עד שיברך ואחר כך יחזיר, אע”פ שלא פירש,
כמי שפירש דמי [עכ”ל רשב”ם]… אמנם הירא את דבר ה’ ומחבב את מצותיו
לעשותן מן המובחר
, ראוי להיות לו לולב ואתרוג בפני עצמו”.
[4] רבי אלעזר מוורמייזא: דרשה לפסח, מהדורת ש’ עמנואל, ירושלים תשסו,
עמ’ 79. לא ברור כיצד בדיוק היה ה’רוקח’ נכדו של ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן
(ראה שם, מבוא, עמ’ 48 הערה 189), ובכלל לא נודע מאומה על ר’ אלעזר ב”ר
קלונימוס הזקן. ראה: מ”י בן־גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ”ו ולאחריהן:
קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית, ע”ד, רמת־גן תשסז, עמ’ 201.
במקבילות
העניין קיימים שינויים בשמות האישים (‘אליעזר’ או ‘אלעזר’ כלפנינו, וראה: דרשה
לפסח, מבוא, עמ’ 59-57) ובעניין אם מנהג התקנת קולמוסים מ’עץ הושענות’ היה מקובל
גם בימי ר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן, אך הבדלים אלו אינם נוגעים לענייננו.
ראה: ר’ אלעזר ב”ר יהודה מוורמייזא, מעשה רוקח, הלכות בדיקת חמץ וביעורו, סי’
יט, מהדורת ח’ הירשפרונג, סאניק תרעב, עמ’ ח; הנ”ל, מעשה רוקח: על פי
כ”י ‘ספר סיני’, ברלין, המוזאון היהודי 5.262.VII דפים 85ד-123ג, א, הלכות פסח, סוף סימן תפח, מהדורת א’ קוזמה,
ירושלים תשע, עמ’ 22; פסקי הלכה של ר’ חיים אור זרוע (דרשות מהר”ח), הלכות
פסח, הגהה ג, מהדורת י”ש לנגה, ירושלים תשלג, עמ’ 84 [והשווה: ר’ יעקב מולין,
ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות אפיית המצות, סי’ כב, מהדורת הרב ש”י שפיצר,
ירושלים תשמט, עמ’ עד והערה 2]; מ’ היגער, ‘ספר אמרכל על הלכות פסח’, ספר היובל
לכבוד אלכסנדר מארכס, חלק עברי, ניו־יורק תשי, עמ’ קסא, סי’ יט; ליקוטים מהלכות
מועדים מספר אמרכל (בתוך: נ”נ קורוניל, חמשה קונטרסים: נמצאו בין קובצי כתבי
יד על קלף יקרים וישנים […], וינא תרכד), הלכות לולב וסוכה, דף כד סע”א.
[5] ראה: ז’ עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני
וארץ ישראלי, נווה־צוף תשע, עמ’ 80 ואילך.
[6] עמר, ארבעת המינים, עמ’ 87-86.
[7] תן לבך, שאחת המקבילות לדברי ה’רוקח’ מוציאה את שני
‘מיני’ הערבות בלשון זהה: “רבינו אליעזר בן רבינו קלונמס הזקן היה שורף חמצו
בעצי לולבין ובעצי הושענות” (מעשה רוקח; עי’ לעיל, הערה 4). אמנם לשון שאר המקבילות זהה,
בפרט הזה, ללשון המובא בגוף המאמר.
[8] בתלמוד הבבלי משמש המונח ‘הושענא’ ככינוי לכל ארבעת המינים,
ובעקבותיו נהגו חכמי אשכנז וצרפת לכנות את כל ארבעת המינים בשם ‘הושענא’ או
‘הושענות’, אך פעמים רבות נתכנו הערבות בלבד – גם אלו שבתוך ארבעת המינים וגם אלו
הניטלות בנפרד ביום הושענא רבה – בשֵׁם ‘הושענא’ או ‘הושענות’. ראה, לדוגמא, ספר
רוקח, סי’ רכג, עמ’ קכו: “ביום שביעי [=הושענא רבה] מוציאין שבעה ספרי תורות,
ומקיפין כל ישראל, והושענא ביד כל אחד ואחד, ושליח צבור – ביד ימינו לולב והושענא,
וביד שמאל האתרוג. ומקיפין שבעה…”; שם, סוף סימן רכ, עמ’ קכב: “ואין
לחתוך לולב וערבה או הושענא מן הקרקע…”. וראה גם המובא להלן, הערה 30, מ’אור זרוע’. ומתקופה מאוחרת
יותר, ראה ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות לולב, סי’ יב, עמ’ שצז:
“מהר”ש התיר הושענות שהיו בהם ענפים, ופסל הערבה שקורין
‘וועלוויר’, אף להושענות”.
ובנוגע
לכינוי ‘הושענא’ לכל ארבעת המינים, לתלמוד הבבלי, ראה: סוכה ל ע”ב, לג
ע”א-ע”ב, לד ע”א, לז ע”א-ע”ב, מו ע”ב. וראה גם: מ’
קיסטר, ‘בעיות לקסיקוגראפיות: מוקדם ומאוחר’, תרביץ, סא (תשנב), עמ’ 59-51,
ובמיוחד עמ’ 58-55. ובשם מהרי”ל נמסר:
אמר
מהר”י סג”ל, בעוסקנו לפניו במסכת סוכה: נקיטו האי כללא בידכם: כל היכא
דקאמר בגמרא ‘לולב’, רצונו לומר כפות תמרים, שקורין ‘פולמא’, לבד היכא דקאמר ‘הושענות’,
רצונו לומר כל הארבע מינין דלולב. והספר [=התלמוד] קראם ‘הושענות’, משום
שמנענעין אותם בשעה שאומר ‘הושענות’ (ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות לולב, סי’ א,
עמ’ שצא; ובנוגע לכינוי התלמוד הבבלי בשם ‘הספר’, ראה: ספר קושיות, סי’ ח,
מהדורתי, ירושלים תשסז, עמ’ ו הערה 32).
ובנוסח
אחר (ראה שם, שינויי נוסחאות, הערה ד): “היכא דקאמר ‘הושענות’, רצונו לומר
אגודת שלושה המינין, ערבה הדס ולולב יחד, נקראים – בלשון חכמים – ‘הושענות'”.
והם־הם הדברים. אמנם דברי מהרי”ל בנוגע ל’לולב’ תמוהים, שכן מדרך חז”ל
לכנות את כל ארבעת המינים גם בשם ‘לולב’, כמו: “נטילת לולב” (משנת
מגילה, ב ה), וכמו: “אין אוגדין את הלולב אלא במינו” (בבלי, סוכה
לא ע”א; ופירש רש”י: “האי ‘לולב’ היינו הושענא, כולהו שלשה
המינים
יחד”).
[9] הגהות מיימוניות, הלכות לולב, ז כו, הערה א [=הגהות אשרי, סוכה,
פרק ד, סי’ א; ספר המנהגים לרבינו אברהם קלויזנר (מנהגי מהרא”ק), סי’ נח, הגה
יג, מהדורת הרב ש”י שפיצר, מהדורה שנייה מורחבת, ירושלים תשסו, עמ’ נב; ספר
המנהגים לרבינו אייזיק טירנא, עניין חג הסוכות, הגהות המנהגים, סי’ ריז, מהדורת הרב
ש”י שפיצר, מהדורה שנייה מתוקנת, ירושלים תשס, עמ’ קכו. ועי’ שם, עניין ערב
הפסח, הגהות המנהגים, סי’ עא, עמ’ לד].
בכל
המקורות נמסר מנהג זה בשם ‘ר’ יהודה ב”ר קלונימוס’ (ריב”ק), אך אין לדעת
אם מדובר בריב”ק ממגנצא (אביו של ה’רוקח’) או בזה משפיירא (רבו של ה’רוקח’).
ראה: דרשה לפסח, עמ’ 79 הערה 68. וקביעתו של שפרבר (מנהגי ישראל, ב, עמ’ קצד),
ובעקבותיו מ’ רפלד (מנהגי ישראל, ח, עמ’ קצא), כי מדובר בריב”ק ממגנצא, אין
לה כל הכרח. וכנראה נגרר שפרבר אחרי קביעתו השרירותית של י”ש אלפנביין
בהערותיו למנהגים לר’ יצחק מדורא (‘מנהגים של כל השנה מאשכנז לרבינו יצחק מדורא’,
חורב, י, ניו־יורק תשח), עמ’ 174 הערה שיח.
[10] שני האישים בעלי השם הזהה – ר’ יהודה ב”ר קלונימוס, ממגנצא
ומשפיירא – היו קרובי משפחה לר’ אלעזר ב”ר קלונימוס הזקן. ה’רוקח’, בנו של
ריב”ק ממגנצא, כותב, כאמור, שר’ אלעזר זה הוא ‘זקיני’; ואילו ריב”ק
משפיירא כותב: “כל זה העתקתי מכתיבת גלילי ידי רבנא שמואל בן רבנא קלונימוס
הזקן, זקני, אבי אב אמי” (ערכי תנאים ואמוראים, ערך ‘רבי יצחק דבי רבי אמי’,
מהדורת הרב מ”י בלוי, ניו־יורק תשנד, עמ’ תרטז; תודתי לפרופ’ שמחה עמנואל על
הפניה זו), ו’זקני, אבי אב אמי’ מתייחס לר’ קלונימוס הזקן.
[11] מקורות אלו הובאו ונידונו בספרי ‘מנהג עבות: תולדות מנהג ריבוי
הדסים במצוַת לולב: מקורותיו, התפתחותו וגלגוליו’ (בעריכה סופית).
[12] המנהג הפשוט באשכנז היה לאפות את שלוש המצות של ליל הסדר בערב פסח
אחרי חצות היום, ראה: י”מ תא־שמע, מנהג אשכנז הקדמון: חקר ועיון, מהדורה
שלישית מתוקנת, ירושלים תשנט, עמ’ 248-237; י’ גרטנר, גלגולי מנהג בעולם ההלכה,
ירושלים תשנה, עמ’ 219-213.
[13] ספר מנהגים דבי מהר”ם ב”ר ברוך מרוטנבורג, סדר ד’
מינים, מהדורת י”ש אלפנביין, ניו־יורק תרצח, עמ’ 68. הקיצור ‘וכו” במקור. על
זהות מחבר הספר וזמנו, ראה ש’
עמנואל, שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות, ירושלים תשסו, עמ’ 229-228
הערה 41: “ספר מנהגים אחר שיוחס בטעות לבית מדרשו של מהר”ם מרוטנבורג
הוא ‘ספר מנהגים דבי מהר”ם’. ספר מנהגים זה מאוחר לזמנו של מהר”ם בכמה
דורות, והוא ציטט מתורתו של מהר”ם רק מתוך כתבי תלמידיו”. וראה גם: י”א זימר, ‘מנהג מתנת יד ברגלים’, ירושתנו,
ספר שלישי (תשסט), עמ’ קמז.
[14] ספר מהרי”ל: מנהגים, הלכות ערב פסח, סי’ ג, עמ’ מח-מט.
[15] ר’ משה ב”ר יקותיאל מן האדומים, ספר התדיר, סדר התפילות
והקריאות של ימי חג הסוכות, מהדורת הרב מ”י הכהן בלוי (בתוך: שיטת הקדמונים),
ניו־יורק תשנב, עמ’ רסט: “ואחר שברכו על הלולב ביום הושענא רבא, אין צריכין
לברך עליו עוד באותה שנה; ואפילו לטלטל למחר, ביום שמיני עצרת, אסור. אך מנהג,
להצניעו עד שעת מנחה, שאם יבוא מן הדרך איש שלא בירך בלולב – שיברך”.
‘ספר
התדיר’ נכתב בסביבות השנים ה’קלג-קנ (1390-1373). ראה: הרב י’ יודלוב, ‘המחזור
כמנהג בני רומא, שונצינו־קזאלמיורי רמ”ו (1486-1485)’, ישורון, כד (תשעא),
עמ’ תתקיד-תתקטו. וטעה י”מ תא־שמע (במאמרו ‘ספר שבלי הלקט וכפיליו’, כנסת
מחקרים, ג [איטליה וביזנטיון], ירושלים תשסו, עמ’ 73) המקדים את ‘ספר התדיר’ ביותר
ממאה שנה וטוען שהוא נתחבר לפני ‘ספר תניא’. וכבר העיר על כך יודלוב, שם, עמ’
תתקטו הערה 67.
[16] ר’ יחיאל ב”ר יקותיאל מן הענווים, ספר תניא, סי’ פו, ווארשא
תרלט, דף צה ע”ב.
[17] לכל העניין ראה: י”צ פיינטוך, ‘תניא רבתי’, מסורות ונוסחאות
בתלמוד: מחקרים, בעריכת ד’ שפרבר, רמת־גן תשמה, עמ’ 76-65; י”מ תא־שמע, ‘ספר
שבלי הלקט וכפיליו’, כנסת מחקרים, ג (איטליה וביזנטיון), ירושלים תשסו, עמ’ 73-70.
[18] המנהג המדובר הובא בספרו של ר’ יודא ליווא קירכום על מנהגי
וורמייזא, שנערך סופית בשנים שפה-שצב: “מצאתי שהחסידים הראשונים, כל אחד ואחד
מוליך הערבה לביתו, ומשימין אותה סומך[!] לראש מיטתו, לחיבוב מצוה. ומנהג כשר הוא,
שלא לנהוג בהם בזיון, שאין לפסוע עליה” (מנהגות וורמייזא, עניין הושענא רבה,
הגהה י, מהדורת הרב י”מ פלס, ירושלים תשמז, עמ’ קפח; גם ההגהות שבספר יצאו
מידי המחבר, ראה שם, מבוא, עמ’ 32). ולפי שידענו כי המחבר עשה שימוש ב’ספר תניא’ ושילב
ממנו קטעים בספרו (ראה שם, מבוא, עמ’ 30 והערה 17), אין ספק שמשם הוא העתיק את כל
העניין ואין כאן אפוא עדות על המנהג באשכנז של זמנו, דבר שגם נשלל מהודעתו
שמדובר במנהגם של ‘החסידים הראשונים’! ר’ יודא ליווא קירכום החל באיסוף החומרים לספרו
כבר בשנת שמ (1580), ואת עריכתו הסופית התחיל בשנת שפה (1625) ועסק בו עד סמוך
לפטירתו בשנת שצב (1632), ראה: מנהגות וורמייזא, מבוא, עמ’ 28, 32.
את המנהג
האיטלקי הביא גם – וכאן במפורש בשם ‘ספר תניא’ – ר’ אליהו שפירא (תכ-תעב,
1712-1660), אליה רבה, סי’ תרסד, ס”ק יג (לפי דפוס ראשון: זולצבך תקיז):
“ובספר תניא כתב: מנהג פשוט בידינו שקבל[נו] מאבותינו, לאחר שנגמרו מצות
הערבה, כשיוצאים מבית הכנסת, כל אחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותו סמוך לראש
מיטתו, לחיבוב מצוה. עד כאן”.
[19] ראה: ר’ צדקיה ב”ר אברהם הרופא, שבלי הלקט: החלק השני,
מהדורת הרב ש’ חסידה, ירושלים תשמח, מבוא, עמ’ 20 ואילך.
[20] מחברות עמנואל, המחברת העשרים ושתים, מהדורת ד’ ירדן, ירושלים
תשיז, עמ’ 408, שו’ 267-265.
ואל
יחסדני שומע על שימושי ב’מחברות עמנואל’, שנאסר לקריאה לפסיקת ר’ יוסף קארו ב’שלחן
ערוך’ (או”ח, סי’ שז, סעיף טז: “מליצות
ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ‘ספר עמנואל’, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות
בהם בשבת; ואף בחול אסור, משום מושב לצים”) ולדעת חכמים נוספים (ראה: מ’
כרמלי־וינברגר, ספר וסייף: חופש הבטוי והמחשבה אצל עם ישראל, ירושלים וניו־יורק
תשכז, עמ’ 43-40), כי כבר התירו פרושים את הדבר, שכמה מגדולי ישראל הביאו את
ה’מחברות’ וחלקם אף עודדו לקרוא בהן. ואציין, בסדר כרונולגי, את המפורסמים שבהם:
ר’ אליהו ב”ר אשר הלוי אשכנזי (נתכנה ‘ר’ אליהו בחור’; רכט-שט, 1549-1468);
ר’ יוסף שלמה דלמדיגו (יש”ר מקנדיאה; שנא-תטז, 1655-1591); ר’ יאיר חיים בכרך
(בעל שו”ת ‘חוות יאיר’; שצח-תסב, 1702-1638); ר’ משה חיים לוצאטו
(רמח”ל; תסז-תקז, 1747-1707). ונתברר העניין היטב במאמר מיוחד (בכתובים), ושם
הבאתי מראי מקומות מדוייקים ומובאות נבחרות מאותם חכמים ומחכמים נוספים.
[21] עי’ איוב שם, פסוק ה ובמפרשים, ובמיוחד בפירוש מלבי”ם.
[22] איני יודע אם ב’פֵּרְשׁוֹ רַבָּה’ נתכוון עמנואל ל’מדרש רבה’,
דמיוני כמובן, או שכוונתו ל’פרשן גדול’, דמיוני אף הוא או שזה הוא עצמו! וייתכן
ששימושו ב’פרשו רבה’ ולא ב’דרשו רבה’ מטה אל אפשרות הביאור השנייה.
בין כך ובין כך ברור, שהוא נקט מילת ‘רבה’ משום החריזה.
[23] פירושו של ד’ ירדן, מהדיר ה’מחברות’, ל”זֶה הַפָּסוּק אָמוּר
עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה” רחוק מן האמת. הוא מבאר: “שאז חובטים את
הערבות וממלאים בהן את הבית” (ירדן, שם, ביאור לשו’ 267). ביאור זה מבוסס על
ההנחה המוטעית, שכבר בזמנו של עמנואל נהגו גם הנשים והטף לקיים ‘מצות ערבה’
בביתם (שכן הם לא השתתפו בתפילת הצבור בבית הכנסת) וממילא חביטת ערבותיהן
‘ממלאים את הבית’. אך באמת, המנהג שכל אחד ואחד מבני הבית – כולל נשים וטף – קיימו
את ‘מצות ערבה’, הוא מאוחר ביותר, והוא נזכר לראשונה כשלוש מאות שנה אחרי עמנואל
הרומי, אצל ר’ יוזפא שמש שתיעד בין השנים ה’תח-תלג (1673-1648) את מנהגי העיר
וורמייזא וכתב: ש”עושה ‘הושענה’ מערבה לכל בני ביתו, לגדול וקטן, לזכר
ולנקבה, לכל אחד ואחד בפני עצמן” (מנהגים דק”ק וורמיישא לר’
יוזפא שמש, א, סי’ קפא, מהדורת הרב ב”ש המבורגר ואחרים, ירושלים תשמח, עמ’
ריג. לזמן כתיבת החיבור, ראה שם, מבוא, עמ’ 29-27).
[24] יפה ללב, ב, או”ח, סי’ תרסד, סעיף טו, אזמיר תרלו, דף עו
ע”א-ע”ב.
[25] סוכה לח רע”א, לפי הבנת רב נטרונאי גאון, ראה: תשובות רב
נטרונאי בר הילאי גאון, סי’ צ, מהדורת י’ ברודי, ירושלים תשעא, עמ’ 206. דברי רב
נטרונאי גאון הובאו בהרבה ראשונים וגם בטור, או”ח, סי’ רצט, ולענייננו חשובים
במיוחד דברי הב”ח, שם, סוף אות א.
[26] מנורת המאור, נר שלישי, כלל ד, חלק ו, פרק שביעי [קנב], מהדורת י’
פריס־חורב, ירושלים תשכא, עמ’ 328-327.
[27] ראה: מנהגי מהרי”צ הלוי: מנהגיו והליכותיו בקודש של […]
רבי יוסף צבי הלוי דינר […] על סדר המועדים, נסדר ע”י זאב דינר, בני־ברק
תשעו, עמ’ שנט הערה יט, ובכל המובא שם.
[28] לקטע זה הפנני פרופ’ שמחה עמנואל ותודתי נתונה לו.
בקטלוג
מתכ”י נרשם, שבדפים 1א-77ב מצוי פירוש לתפילות ויוצרות של ראש השנה. אבל באמת
עד דף 12ב מחזיק כתב־היד הלכות ומנהגי תפילה שמבדיקה חלקית נראה שמוצאן מהראשונים
באשכנז ובמיוחד מבית מדרשם של חסידי אשכנז, שכן הובאו שם (בסתם) לא מעט קטעים
מ’ספר רוקח’, ואף נזכר שם ר’ משה תקו (דף 12א).
[29] למרות העובדה, שבכל הנוגע לסגולות וכיוצא בהן שכיח מאוד בכתבי־יד
ובדפוסים ייחוסים פורחים באויר, ובמיוחד זכה ר’ יהודה החסיד – ואישים נוספים
(רמב”ם, רמב”ן, ר’ אברהם אבן־עזרא ועוד) – למקום של כבוד ונתלו בו דברים
שמעולם לא אמר, יש להתייחס בחשדנות רבה לאותם ייחוסים רק כשהם מופיעים בחיבורים
שנתייחדו לענייני סגולות, מאגיה וכיוצא באלו, שכותבי ומאספי אותם חיבורים חשודים
להשביח את מקחם ולהתלות באילן גדול (עי’ פסחים קיב סע”א). אך אין כל סיבה
לפקפק בייחוס שנרשם על מימרה סגולתית המופיעה בחיבור הלכתי, כמו במקרה
שלפנינו.
[30] כן כותב ר’ יצחק ב”ר משה אור זרוע מווינא: “ואנו נוהגין
בהושענא רבה, שאנו זורקין הושענות בבית הכנסת, ואין בכך כלום, דלא עדיף
משופר ולולב שהן נזרקין… ובספר ‘בשר על גבי גחלים’ כתוב: אין מעבירין על המצות,
כיון דמחית קמיה ספר תורה או מזוזה או הושענא, אסור למפסע עליהן, דלא לקיל במצות.
[עד כאן מספר ‘בשר על גבי גחלים’]. וכמדומה אני, דהיינו הושענא שבלולב,
דאע”ג שהיא נזרקת, אפילו הכי אין לפסוע עליה” (אור זרוע, ב,
הלכות בית הכנסת ודברי קדושה, ריש סי’ שפו, מהדורת הרב י’ פרבשטיין ואחרים [מהדורת
מכון ירושלים] ירושלים תשע, עמ’ תמו. הנוסף במוסגר ממני). היינו, לאחר שסיימו
לקיים בהן את מצוותן, הם השליכו בבית הכנסת גם את ה’הושענות’ של הושענא רבה וגם את
הערבות של הלולב (‘הושענא שבלולב’), ומשם כמסתבר הן הגיעו לאשפה.
[31] קשרי אשכנז־איטליה בתקופת הראשונים, כולל בדורו של ר’ יהודה החסיד,
נידונו הרבה בספרות המחקר. ראה, למשל: י”מ תא־שמע, ‘רבי ישעיה די טראני
וקשריו עם ביזנטיון וארץ ישראל’, כנסת מחקרים, ג, עמ’ 11-10; הנ”ל, ‘ספר שבלי
הלקט וכפיליו’, שם, עמ’ 75-63; הנ”ל, ‘ספר הלכות איטלקי קדמון לרב יחיאל
ב”ר יקותיאל’, שם, עמ’ 78-77; הנ”ל, ‘הקשרים התרבותיים בין יהודי
ביזנטיון לאשכנז’, שם, עמ’ 187-177; עמנואל, שברי לוחות, עמ’ 70 ואילך; ר’ צדקיה
ב”ר אברהם הרופא, שבלי הלקט: החלק השני, מבוא, עמ’ 12 ואילך. על מוצאה
האיטלקי של משפחת קלונימוס, עמה נמנה ר’ יהודה החסיד, ראה: א’ גרוסמן, ‘הגירתה של
משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה: בירורים לראשיתו של הישוב היהודי בגרמניה בימי
הבינים’, ציון, מ (תשלה), עמ’ 185-154; הנ”ל, חכמי אשכנז הראשונים: קורותיהם,
דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית, מהדורה שלישית ומתוקנת, ירושלים תשסא, עמ’
44-29. וכבר בשלשלת היחס המפורסמת, שהובאה בשו”ת מהרש”ל, סי’ כט, נמנה
ר’ יהודה החסיד על משפחת קלונימוס זו. תודתי לפרופ’ שמחה עמנואל על ההפניה
האחרונה.
[32] לעיל, ליד הערה 23.
[33] מחברות עמנואל, המחברת הששית, עמ’ 108, שו’ 64 ובביאור שם. לשון
עמנואל הוא מאיוב כד ה.
[34] ספר והזהיר, ב, פרשת בחוקתי, מהדורת י”מ פריימן, ווארשא תרמ,
דף קל ע”א. ושמא הבין ש’שומטין’ מובנו: חוטפים; עי’ להלן, הערה 36. והשווה תוספות, סוכה מה
ע”א, ד”ה ‘מיד תינוקות’: “לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך
הערבה, לפי שהלולב ארוך, ושוחקין בו, ואתרוגיהן היו אוכלין”. כיוצא
בכך כותב ר’ ישעיה ב”ר מאלי די־טראני (רי”ד; ד’תתקכה/תתקל-ה’י,
1250-1170/1165): “היו התינוקות שומטין לולביהן מ’הושענא’ שלהן, ומשליכין
ההדס והערבה, ועושין צרכיהן מן הלולבין ואוכלין האתרוגין, שכבר עברה מצוותו”
(פסקי הרי”ד לרבנו ישעיה דטראני הזקן ז”ל, ב [עירובין־סוכה], סוכה מה
ע”ב, מהדורת הרב א”י וורטהיימר ואחרים, ירושלים תשכו, עמ’ תקנ-תקנא).
‘ספר
והזהיר’ זהה עם ‘מדרש השכם’ והוא, ככל הנראה, נכתב בארץ ישראל במאה השביעית. ראה:
י”ל צונץ, המזכיר, VIII (1865), עמ’ 26-20; ח’ טשרנוביץ, תולדות הפוסקים, א, ניו־יורק
תשו, עמ’ 130-127; ש’ אסף, תקופת הגאונים וספרותה: הרצאות ושיעורים, בעריכת מ’
מרגליות, ירושלים תשטו, עמ’ קסא-קסג; אנ”צ רות, ‘קטע ממדרש והזהיר’, תלפיות,
ז (תשיח), עמ’ 98-89. אך לדעת נ’ דנציג (מבוא לספר הלכות פסוקות עם תשלום הלכות
פסוקות, מהדורה שנייה עם תיקונים והוספות, ניו־יורק וירושלים תשנט, עמ’ 65-64 הערה
128) יש לשקול שהספר חובר באיטליה או בביזנטיון.
[35] רש”י, סוכה מה ע”א.
[36] ראה: ויק”ר, לז ב, מהדורת מ’ מרגליות, עמ’ תתנח, הערה לשו’ 1.
[37] קדמוניות היהודים, ג, ספר יג, פיסקאות 374-373, תרגום ומהדורת א’
שליט, ירושלים תשכג, עמ’ 106.
[38] ראה: ספר יוסיפון, ב (מבוא), מהדורת ד’ פלוסר, ירושלים תשמא, עמ’
140-120.
[39] ספר יוסיפון, א (גוף הספר), פרק לג, מהדורת ד’ פלוסר, ירושלים
תשמא, עמ’ 133.
מעשה זה הביא
ר’ נתן ב”ר אברהם אב הישיבה (המחצית הראשונה של המאה האחת־עשרה), בפירושו
למשנת סוכה: “כתב יוסף בן גוריון, בסיפורי בית שני, שהיה בזמן אלכסנדר, ממלכי
בני חשמונאי, כהן גדול, עלה כחוק הכהנים לנסך על גבי המזבח, ורגמו אחד הפרושים
באתרוגו, נענה אחד הצדוקים ואמר למלך: האם לא אמרתי לך שהפרושים מזלזלים בכבודך.
ונתפתחו ביניהם דברים ומלחמה, עד שנהרגו באותו יום עם רב מישראל, וזהו ענין הסכנה.
והטעם, שהיו הפרושים מכים זה את זה בלולביהם, הוא לשמחה ולששון בלבד” (פירוש
ששה סדרי משנה שפירש רבינו נתן אב הישיבה בארץ ישראל, סוכה פרק ד, תרגום ומהדורת
הרב י’ קאפח והרב מי”ל זק”ש, ירושלים תשסב [מהדורת צילום בכרך אחד
מהוצאת ירושלים תשטו], עמ’ 93). ונוסחתו המשונה בענייננו אפשר שנובעת מהתרגום
הערבי ל’ספר יוסיפון’, ראה: ספר יוסף בן גוריון הערבי, א (מבוא ותרגום עברי),
מהדורת ותרגום ש’ סלע, ירושלים תשסט, מבוא, 30-29.
[40] יוסיפון שם, ביאור לשו’ 3, ד”ה ‘לשחוק באתרוגים’.
[41] לזמנו ומקומו של בעל ‘ספר יוסיפון’, ראה: ספר יוסיפון, ב (מבוא),
עמ’ 98-74.
[42] עי’ לעיל, ליד הערה 15 ובה. ונראה שעדותו של בעל ‘ספר
התדיר’ על המנהג תקפה גם לזמנו של עמנואל הרומי, אע”פ שעמנואל קדם לו בכחמשים
שנה.
[43] ספר הקבלה לר’ אברהם אבן־דאוד הלוי, מהדורת ג”ד כהן,
פילדלפיה תשכז, עמ’ 14.
[44] כן נראה משימושו בביטוי ‘מורביות של ערבה’, הנאמר במקורו על ‘מצות
ערבה’ של היום השביעי של סוכות. ראה: משנת סוכה, ד ה.
[45] עיבוד המעשה שב’ספר יוסיפון’ והסבתו ממלחמת אתרוגים ולולבים
למלחמת ערבות ההושענות, אפשרי במיוחד אם נניח שלפני המעבד עמד ‘ספר יוסיפון’
בנוסחו הערבי, שאינו מזכיר במפורש את ההכאה בלולבים ובאתרוגים, אלא רק (בתרגום
לעברית): “ואנשים החלו להשתעשע, ומנהגם נמשך לפי מנהגם ומסורתם. ואחד מהם זרק
את אתרוגו ופגע במלך…” (ספר יוסף בן גוריון הערבי, א, עמ’ 179; וראה שם,
מבוא, 30-29). ולר’ אברהם אבן־דאוד, ששלט בשפת ערב, היתה האפשרות להכיר את התרגום
הערבי ל’ספר יוסיפון’, הגם שאין כל תימוכין לכך.
[46] ספר מהרי”ל: מנהגים, סדר תפלות חג הסוכות, סי’ ו, עמ’ שפג,
שינויי נוסחאות, הערה יא. תוספת זו מופיעה רק בכתב־יד אחד.
על הקשר
בין הנרות שהדליקו בהושענא רבה לערבות ההושענות, השווה גם את המנהג האשכנזי לאגוד
את ההושענות בליל הושענא רבה לאור אותם נרות שלמחרת – ביום הושענא רבה –
יחזרו וידליקו את הנותר מהם בבית הכנסת. ראה על כך: הרב י’ גולדהבר, מנהגי
הקהילות: מנהגי שבע הקהילות בחבל בורגנלנד־אוסטריה ובראשם מנהגי ק”ק
מטרסדורף, ב, ירושלים תשסה, עמ’ קלד, סעיף ז הערה 2.
[47] ראה על כך מאמרי ‘על קדמות מנהג ריבוי הנרות בהושענא רבה’ (בכתובים).
ולעת עתה ראה: הרב גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, עמ’ קלה.
[48] ספר מנהגים לר’ שמואל מאולמא, כת”י פריס, ספריית כי”ח H
140 A
(מתכ”י: F3209); הובא אצל: י’ זימר, ‘ספר מנהגים דבי המהרי”ל: סקירה
ראשונית’, עלי ספר, יד (תשמז), עמ’ 83. על מחבר הספר, ר’ שמואל מאולמא, זמנו ומקומו,
ראה שם, עמ’ 76-73.
[49] ספר המנהגים הנזכר, כת”י ניו־יורק, מכון ליאו בק 7
(מתכ”י: F40450).
[50] כך בכתי”י רבים של ספר המנהגים הנזכר: לונדון, ספריית בית
הדין ובית המדרש Ms.
28; לונדון, אוסף
מונטיפיורי Ms.
149
(מתכ”י: F5150); ניו־יורק, בית המדרש לרבנים Ms. 4460 (מתכ”י: F25362); ניו־יורק, בית המדרש לרבנים Rab.
1084
(מתכ”י: F43200). כל שינויי הנוסחאות שהבאתי כאן מסרם לי הרב זאב יצחק הלוי דינר,
העוסק בההדרת הספר. טוב עין הוא יבורך, ויזכה להשלים במהרה את מלאכתו.
[51] כת”י פרמה, ספריית הפלטינה Parm.
2895 (מתכ”י:
F13788), דף 231א. המובאה שבפנים נחתמת במילים: ‘מזל טוב’, וכנראה
שהביטוי משמש כאן בהוראה של ‘סליק’, שכאן מסתיים עניין ההושענות.
[52] ריבוי ה’שמחה’ ביום הושענא רבה עולה, בתקופת האחרונים, אצל ר’
מרדכי יפה (רצ-שעב, 1612-1530), בעל ה’לבושים’ (המוסגר ממני): “ואחר שהקיפו
עמה [=עם הערבה] וגמרו ההושענות, נוהגין לחבוט אותה על הקרקע או על הכלי פעמים או
שלש. וכל המנהגים הללו שעושין בחג הם משום שמחה, דכתיב (דברים טז יד):
‘ושמחת בחגיך’, כמו שעשו בו שמחת בית השואבה, כמוזכר בגמרא. לומר, שלא נהיה כפויי
טובה, ונשבח ונשמח לפניו יתברך על ריבוי שפעת הטובה שהשפיע לנו, שבירך את השנה
שעברה בתבואת הארץ ובפירות הארץ ובפירות האילן, וכן נתפלל לפניו, שיהיה כן לשנה
הבאה או יותר טוב ממנו” (לבוש החור, או”ח, סי’ תרסד, סעיף ג; על־פי דפוס
ראשון: לובלין שנ).
והשווה
דברי ר’ אליהו ב”ר אלקנה קפשאלי (ה’רנ-שטו, 1555-1490), מגדולי רבני קנדיאה,
ש’מנהג’ ה’מלחמה’ באתרוגים המתואר ב’ספר יוסיפון’ שורשו בחובת שמחת החג בבית
המקדש! וזה לשונו: “ובזמן [ההוא], אנשי ירושלם היו מביאים אתרוגיהם ביום טוב
אחרון של חג, והיו שמחים לרוב. והיו מתקנים קתדראות לנשים בפני עצמן ולאנשים בפני
עצמן, ודרך עונג ושמחה היו משליכים אתרוגיהם זה על זה, וכמו שכתוב (ויקרא
כג מ): ‘ושמחתם לפני יי אלהיכם שבעת ימים’…” (מאה שערים לרבינו
אליהו ב”ר אלקנה קפשאלי, שער עז, מהדורת הרב א’ שושנה, ירושלים תשסא, עמ’
שנו-שנז). ואין ספק שעמד לפניו המסופר ב’ספר יוסיפון’, שכן בהגהה על אתר, בנוגע
לדבריו “היו משליכים אתרוגיהם”, הוא מוסיף לציין: “כההיא עובדא
דמייתי בספר בן גוריון, שהשליכו אתרוג הפרושים על ינאי המלך…” (שם, עמ’
שנז, הגהות המחבר).



The sukkah on Shemini Atzeret controversy

The sukkah on Shemini Atzeret controversy
by William Gewirtz

Introduction: Arguments about eating in the sukkah on Shemini Atzeret outside of Israel have a long and somewhat baffling history.[1] While not the only example of practice in opposition to the Shulchan Aruch, it appears to be among the most argued. The gemara, Rambam, the Tur and the Shulchan Aruch, written in many locales, all seem to be as unambiguous as possible in requiring one to eat in the sukkah. The Gaon, incensed by the spreading Chassidic custom to eat outside the sukkah, perhaps lemigdar miltah, went so far as to mandate sleeping in the sukkah on the night of shemini atzeret, in opposition to the Maharil, the Magen Avraham and normative custom. Despite consensus among all major decisors to require eating in the sukkah, an undercurrent of opposition has existed from at least the times of the early rishonim. Support for that opposition has been based on a number of apparently legitimate points. However, despite some early and consistent opposition, despite the logic and halakhic rationale of those who did not sit in the sukkah, and despite the problematic nature of the gemara (as explained below), I hope to explain the basis for the concluding and declarative statement in the gemara: “we sit but do not make a berakha.” In fact, the assumption, explicitly found[2] as far back as the times of the rishonim, that the declarative ruling was interpolated at a later point, is fundamental to explain both sides of the controversy. Some, as early as the times of the rishonim, argue that we can discount such geonic interpolations in deference to the original text which, as will be demonstrated, concludes not to sit in the sukkah. My goal is to explain why the interpolation is to be followed despite its ostensible opposition to the remainder of the text. The major thesis proposed is that one has to differentiate between a period of doubt as existed in both the yerushalmi and bavli when rosh chodesh was declared based on the observation of witnesses and a later period when rosh chodesh was determined using a fixed calendar. The geonic interpolation into the text of the gemara occurred at that later point; its rationale and inconsistency with the texts of the gemara needs to be addressed from that perspective. If I am correct, then in the period when rosh chodesh was declared based on the observation of witnesses, as in the times of Rav Yochanon and Rav,[3] sitting in the sukkah was not always required. However, when the fixed calendar was in use, the rabbis (eventually) decreed that sitting in the sukkah on Shemini Atzeret was obligatory. It may well have been more akin to a gezairah required at their time versus a continuation of historic practice. The remainder of the paper focuses on:

  • An analysis of the primary texts of the gemarot that demonstrates opposition to sitting in the sukkah on Shemini Atzeret.
  • A conjecture that the level of doubt in the times of the gemara was minor.
  • Possible objections to sitting in the sukkah on Shimini Atzeret when not required and why they were perhaps considered overriding particularly given the level of doubt. Additionally, there are critical factors that differentiate Shemini Atzeret from other cases of yom tov sheni.
  • The interpolation by the geonim, and their insistence on sitting in the sukkah despite earlier halakhic rulings.
  • The objection to the gemara’s conclusion by some early authorities and their different practices.
  • Reasons that would exempt you from sukkah in general, would certainly exempt you on Shemini Atzeret; mitztayer and kabbalat penai rabbo are analyzed as bases for not sitting in the sukkah.
  • A summary and a modest proposal.

Section 1 – An analysis of the primary text of the gemarot demonstrates opposition to sitting in the sukkah on Shemini Atzeret. The sugya in the bavli masechet sukkah beginning on 46b contains three parts:[4] A. The disagreement of Rav Yochanon and Rav. R. Judah the son of R. Samuel b. Shilath citing Rav ruled: The eighth day which may be the seventh is regarded as the seventh in respect of the sukkah and as the eighth in respect of the benediction. R. Yochanon, however, ruled: It is regarded as the eighth in respect of both. B. Two approaches to interpreting the disagreement. FIRST APPROACH: That one must dwell [in the sukkah on the eighth day] is agreed by all, they only differ on the question of the benediction. According to him who regards the day as the seventh in respect of the sukkah, we also recite the benediction [of the sukkah], while according to him who holds that it is regarded as the eighth in respect of both, we do not recite the benediction [of the sukkah]. R. Joseph observed: Hold fast to the ruling of R. Yochanan, since R. Huna b. Bizna and all the notables of his age once entered a sukkah on the eighth day which may have been the seventh, and while they sat therein, they did not recite the benediction. But is it not possible that they were of the same opinion as he who laid down that once a man has recited the benediction on the first day, he has no more need to recite it? — There was a tradition that they had just come from the fields. SECOND APPROACH: (the ikka de’amri) There are some who say that the ruling that one must not recite the benediction [of the sukkah] is agreed upon by both, and that they only differ on the question whether one must sit [inthe sukkah]. According to him who ruled that it is regarded as the seventh day in respect of the sukkah, we must indeed sit in it thereon, while according to him who ruled that it is regarded as the eighth day in respect of both, we may not even sit in it thereon. R. Joseph observed: Hold fast to the ruling of R.Yochanan. For who is the authority of the statement? R. Judah the son of R. Samuel b. Shilath [of course], and he himself sat on the eighth day which might be the seventh outside the sukkah. C. A declarative ruling that “we sit but do not make a berakha.” And the law is that we must indeed sit in the sukkah but may not recite the benediction. A. The disagreement of Rav Yochanon and Rav: Rav states that Shemini Atzeret is treated as the seventh for “this” and the eighth for “that.” Rav Yochanon states it is the considered as the eighth for “this” and “that.” The two approaches differ as to what “this” and “that” refer.[5] B. Two approaches to interpreting the disagreement: The first alternative assumes that all agree that sitting in the sukkah is obligatory; the argument concerns whether to make a berakha. In this approach Rav is asserting that one makes a berakhaleishev ba’sukkah.” The phrase “the seventh for this” refers to this obligation for a berakha on sitting in the sukkah. “The eighth for that” refers to the fact that the other prayers of Shemini Atzeretkiddush and tefillah – mention only the eighth day and make no mention of Sukkot. Rav Yochanon asserts we make no reference to Sukkot, making no berakha when sitting in the sukkah on the eighth. It is the eight for “this” refers to sitting in the sukkah without a berakha; “the eighth for that” is interpreted identically to Rav. According to both opinions, “this” refers to whether or not a berakha is made when sitting in the sukkah on Shemini Atzeret. According to both opinions, “that” refers to the mention of only Shemini Atzeret in the prayers of the eighth day. This reading is rather forced in that there does not appear to be any disagreement about what holiday ought to be referred to in the various prayers and blessings of the eighth day. While the word “this” is informative, the word “that” is not. Stating both Sukkot and Shemini Atzeret in one prayer/blessing would be contradictory; declaring a day to be both Sukkot and Shemini Atzeret was never even raised as a possibility and for good reason. The first approach then quotes practice that supports the view of Rav Yochanon, suggesting that we are to follow the opinion of Rav Yochanon. The second approach assumes not making a berakha on sitting in the sukkah is undisputed; the argument is about even sitting in the sukkah. Thus the second part of the phrase – the eighth for “that” states that common view of both Rav and Rav Yochanon omitting a berakha on sitting in the sukkah. “This” refers to the obligation to sit in the sukkah. Rav maintains for “this” it is considered the seventh and hence one is obligated to sit in the sukkah. Rav Yochanon maintains it is the eighth for “this” as well with no obligation to sit in the sukkah. Note that in this approach of the ikaa de’amri, both parts of the sentence are informative. The second approach then also quotes practice that supports the view of Rav Yochanon, suggesting that we follow the opinion of Rav Yochanon Were the sugya to end at this point, the conclusion would be clear for two reasons. Each reason itself is two-fold, resulting from both a general principle as well as a detail present in this specific case.

  • First, generally, where there are two alternative approaches, the second, the ikaa de’amri, is assumed normative.[6] As well in this specific case, as indicated, the phrase of both Rav and Rav Yochanon is more informative in the formulation of the ikka de’amri.
  • Second, when there is a dispute between Rav and Rav Yochanon, we generally follow Rav Yochanon.[7]As well, in this specific case the text in both alternatives immediately includes an example of practice that follows the opinion of Rav Yochanon.

Taken together, we would assume to follow the second alternative and the opinion of Rav Yochanon – and not sit in the sukkah on Shemini Atzeret. According to many readings, this conclusion is made even more strongly by the yerushalmi.[8] While the bavli addresses the obligation to sit in the sukkah, the yerushalmi notes that one may not sit in the sukkah while making kiddush but one may enter the sukkah afterwards if he so desires. While some rishonim quote this yerushalmi as opposing the psak of the bavli,[9] others claim[10] that the yerushalmi is addressing a region of Israel where there was no doubt about what day the courts declared rosh chodesh. Rabbi Schacter, in support of the former opinion, observed that the yerushalmi uses the expression “leilai yom tov achron;” the plural, “leilai” is only relevant if there is a yom tov sheni on the ninth. Given this interpretation, the yerushalmi is making a rather strong point of equating the nights of the eighth and ninth, dismissing any possibility of an obligation to eat in the sukkah on the eighth.[11] C. A declarative ruling that “we sit but do not make a berakha:” Despite the reading of the gemara as outlined, the bavli concludes that “we sit but do not make a berakha.” This opinion is that of both Rav in the second alternative and Rav Yochanon in the first alternative. This ruling corresponds to two of four opinions quoted; the two alternative opinions – not sitting at all or sitting and making a berakha – are only supported by one amora and only according to one alternative. Despite that, this ruling is contradicted by the normal principles of psak where we would follow Rav Yochanon’s opinion in the second alternative, as well as the yerushalmi. The language of the gemarashemini safek shevii,” and in particular the various amoraim cited, place the gemara not in the period of calculation based on a fixed calendar, but still during a period where rosh chodesh was declared based on observation. During that period, yom tov sheni was observed because of real doubt and also, at some point, as a precaution even during those years where doubt did not exist. Given the establishment of a fixed calendar in 359 CE by Hillel II, it is not entirely clear in exactly what era yom tov sheni was firmly established and, more importantly, when it was extended to include sitting in the sukkah on Shemini Atzeret. It is entirely plausible, that this declarative ruling obligating sitting in the sukkah on Shemini Atzeret followed the period debated in the gemara by multiple centuries. This resolves the apparent contradiction in the text. Why this was not stated explicitly in the gemara is only problematic if one does not assume it was obvious. Section 2 – A conjecture that the level of doubt in the times of the gemara was minor. Returning now to the period of real doubt over which day was declared rosh chodesh, the question of why was sitting in the sukkah not considered mandatory? We will deal with a number of reasons that would argue against sitting in the sukkah in the next section. However, there are two factors that would reduce the level of doubt in the times of declaration based on observation.

  • First, atmospheric conditions in the Middle East around the beginning of Tishrai are normally excellent and the ability for a new moon crescent to be observed is very high.[12]
  • Second, the beit din had flexibility to reduce any doubt around Rosh HaShana. When necessary, the beit din could delay declarations of rosh chodesh Elul to guarantee that a moon’s crescent would always be present to be observed on the evening following the 29th of Elul.[13]

These two factors lowered the level of doubt considerably. In addition,

  • the late date in the month when Shemini Atzeret occurs and
  • the effort to determine Yom Kippur

would likely reduce the level of doubt even further. After fasting only on the 10th day of Tishrai as Yom Kippur, it is entirely possible that in spite of observing yom tov sheni on the first days of sukkot, the level of doubt was minimal and insufficient to overcome the objections covered in the next section.[14] Section 3 – Possible objections to sitting in the sukkah on Shemini Atzeret when not required and why they were overriding particularly given the level of doubt. Additionally, one can differentiate Shemini Atzeret from the more usual case of yom tov sheni on multiple grounds. There are two potential issues with sitting in the sukkah on Shemini Atzeret, tarti de’sasreh, acting in a contradictory manner[15] and violating the prohibition to add to a mitzvah, by adding an additional day of sukkah observance, particularly on Shemini Atzeret where sitting in a sukkah is not part of the observance.[16] In the case of sitting in the sukkah, a potentially neutral act, neither is violated if some aspect of performance is compromised; however, the degree of compromise required may be in dispute. Regardless of which of the two reasons[17] is invoked, in a case of limited doubt, one or the other or both may have been sufficient to make sitting in the sukkah on Shemini Atzeret either not obligatory or perhaps not even permitted without some restrictions. Both the yerushalmi and various opinions in the main text of the bavli, support this conclusion. At some point after a fixed calendar was established in the fourth century, a second day of yom tov was formalized (or maintained.)[18] As Rav Soloveitchik explained, an additional level of kedushat yom tov was applied to either an ordinary day (the day after a yom tov, isru chag) or the first day of chol hamoed because of sefaikah de’yoma. This additional level of kedusha, automatically invoked obligations for kiddush, tefillah, sippur yetziat mitzraim, etc. as well as prohibitions from work. Of course, such an approach could not be applied to Shemini Atzeret; it was already a holiday and one could not add to its kedusha, only change it. This was not done; note that we do not mention Sukkot nor do we observe the mitzvah of lulav. We simply sit in the sukkah without a berakha, something that is both different from a halakhic perspective from other observances of yom tov sheni that derive from the changed status of the day, and in Rav Soloveitchik’s opinion, less than satisfactory conceptually. He said, perhaps half-seriously, that despite his unwavering adherence to normative halakha, the position of the chassidim makes more sense. In any case, sitting in the sukkah is a unique observance with textual, historical and conceptual challenges. Section 4 – The interpolation by the geonim[19], and their insistence on sitting in the sukkah despite earlier halakhic rulings. I do not know the precise history of yom tov sheni. However, both reciting berakhot during yom tov sheni against normal halakhic practice,[20] as well as the assumed halakhic interpolation by the geonim requiring sitting in the sukkah on Shemini Atzeret may both have similar origin – the need to reinforce the observance of yom tov sheni. As Dr. Haym Soloveitchik points out,[21] the case of sukkah on Shemini Atzeret proves the wisdom of insisting on a berakha; the one mitzvah of yom tov sheni for which we do not recite a berakha, resulted in widespread non-observance. It seems more than likely that this interpolation was recognized as “outside the norm” if the practice during the period of doubt did not include sitting in the sukkah on Shemini Atzeret. Like berakhot, it may have been viewed as necessary particularly following a single day observance of Yom Kippur to strengthen the observance of yom tov sheni. One can only assume that the ruling’s discontinuity from the remainder of the text of the gemara was recognized and did not need elucidation; when first written, a then contemporary reader would recognize the change in practice. Section 5 – The objection to the gemara’s conclusion by some early authorities and their different practices. Given universal acceptance of the observance of yom tov sheni in the times of the rishonim, one would not have expected any deviation from the gemara’s definitive conclusion. Rabbi Schacter and Dr. Soloveitchik highlight a number of sources that illustrate the lack of universal acceptance of the gemara’s conclusion by Rashi’s rebbe and members of his family,[22] a distinguished member of the Maharil’s community,[23] and by a member of the Kolonymous family.[24] Citing the core sugya in the bavli and the yerushalmi, while certainly relevant does not in and of itself justify deviating from a clear conclusion even if it is of geonic origin. What is universally conjectured is that the cold climate of Northern Europe motivated a change. For the geonim omitting a berakha constituted enough of a heker to obviate either objection – either a tarti de’sasreh or violating a prohibition to add to a mitzvah by adding an additional day of sukkah observance. In a temperate climate, eating outside without a berakha renders sitting in the sukkah a more balanced act – clearly not a complete fulfillment of the obligation to sit in the sukkah, but, nonetheless, still honoring the institution of yom tov sheni shel galyot. However, in the cold climate of Northern Europe, even absent a berakha, either objection would, as it did in the times of real safek, make sitting in the sukkah (at least during kiddush) problematic. Note as well that the custom of returning to the sukkah during the day is consistent with this logic. During the day:

  • the temperature is milder,
  • there is no tarti de’sasreh from the recitation of kiddush, and
  • having been absent from the sukkah at night, as Rav Soloveitchik pointed out, creates a discontinuity of performance that renders sitting in the sukkah the following day a non-violation of adding to the mitzvah.

What is perhaps most surprising is that even after the period of the Tur and Shulchan Aruch, Rav Yosef Yuzpa, the dayan in Frankfurt am Mein around the end of the 16th and beginning of the 17th century, when Rav Isaiah Horowitz, the Shelah HaKadosh, was Rav, in his sefer Yosef Ometz was still able to state that a family, descendant of Troyes, who does not sit in the sukkah, “has on what to rely.”[25] Section 6 – Reasons that would exempt you from sukkah in general, would certainly exempt you on shemini atzeret; mitztayer and kabbalat penai rabbo are analyzed as bases for not sitting in the sukkah. Mitztayer would exempt one from sitting in the sukkah not just on Shemini Atzeret but also on Sukkot proper. However, mitztayer is likely not binary. At one extreme, by living unnaturally in the sukkah one may not even fulfill one’s obligation, regardless of intent, as would be the case in extreme cold or very rainy weather. If, however, it is somewhat uncomfortable given the elements, sitting in the sukkah may no longer be obligatory, while it would still remain a fulfillment of one’s obligation. It seems logical as well to differentiate further the notion of mitztayer as it might apply to Sukkot versus Shemini Atzeret. Perhaps a yet lesser degree of mitztayer, not sufficient to allow eating outside the sukkah on Sukkot, might nonetheless, be more than sufficient to override and invalidate the level of heker made by not reciting a berakha. I have not seen any discussion of this notion by poskim, despite its apparent logic.[26] By analogy, one might not be legally drunk, but nonetheless it would be wise not to drive a car. Similarly, one might argue for eating outside the sukkah on Shemini Atzeret in conditions that do not meet the halakhic definition of mitztayer on Sukkot proper. Thus, cold temperatures that might not justify eating outside the sukkah on Sukkot could nonetheless justify, and indeed perhaps mandate, not eating in the sukkah on Shemini Atzeret. Rav Soloveitchik, in an attempt to justify Chassidic practice, noted the importance of the night of Shemini Atzeret, following the “guten kvitel” that Kabbalists associated with the day of Hoshana Rabbah. Like the exemption accorded to the celebration of sheva berachot even on Sukkot, when the sukkah does not comfortably provide adequate room, one can argue that the large celebrations by Chassidim where they are mekabeil penai rabbom, would similarly provide an exemption. I would add that here as well, a lesser degree of need might again be seen as voiding any heker provided by just omitting a berakha. Of course, while this explains why a tisch was held outside the sukkah, it does not in any way justify a general practice of avoiding the sukkah that has become widespread in many Chassidic circles.[27] Section 7 – A summary and a modest proposal. The discussion in the gemara covered a period of history where there was real doubt about the declaration of rosh chodesh, although in the case of Shemini Atzeret, that doubt was minimal. In the face of minimal doubt, the reasons not to sit in the sukkah prevailed. The geonim, perhaps in order to strengthen the notion of yom tov sheini, instituted the practice that “we sit but do not make a berakha.” It is not my intent to give halakhic advice; some might suggest that perhaps we ought to not even ask a local rabbi as much as follow family practice. In any case, for those who eat in the sukkah, I would consider situations of partial mitztayer that might arise, where eating in the sukkah may not be appropriate. On the other hand, given widespread laxity, one might argue that the stringencies of the geonim and the Gaon might again be particularly relevant. Of course, most fundamentally for those whose ancestors ate outside the sukkah in Warsaw, conditions are rather different in Miami,[28] or even in Baltimore or Boston.

[1] Shiurim by Rav Joseph B. Soloveitchik ztl on the Bergen Torah Beis Medrash website, as well as by Rabbi Dr. Jacob Schacter on 10/02/2007 and by Rabbi Yosef Adler on 9/29/2009, both on the YU Torah website, provide important background. I benefited greatly from their analysis; elements of their perspective are reflected. Many of the sources referenced were assembled by Rabbi Schacter (including important sources cited by Dr. Haym Soloveitchik, whose seminal review essay is quoted extensively by Rabbi Schacter) in his comprehensive shiur on this subject. Most of the materials referenced below that are not available in standard editions of the gemara can be downloaded in the extensive maarei mekomot provided by Rabbi Schacter available on YU Torah in conjunction with his shiur.
[2] One might argue this was also known during the geonic period but assumed to be common knowledge.
[3] Certainly Rav Yochanon and Rav, the major disputants in the bavli as well as the text of the yerushalmi preceded the established use of a fixed calendar. We assume that the entire sugyah, quoting only Rav Yochanon and Rav and their students, was framed in the period prior to the determination of a fixed the calendar; the conclusions of the sugyah may have reflected practice that was followed for an even longer period.
[4] Translation below is from the Soncino Talmud.
[5] Analysis of the text of the gemara below, benefitted extensively from “Law and Custom in Hasidism” a translation by Shmuel Himelstein of Rabbi Dr. Aaron Wertheim’s original book, Ktav Publishing House, Hoboken, NJ. 1992, pages 279 – 286.
[6] See for example, Hasogot haRaavad, Taanit 11. Both the Rosh and Ran on Avodah Zarah 7a indicate that some geonim and rishonim always follow the second opinion. Others differentiate based on Torah, Rabbinic, monetary or religious law. For example, tosofot, s.v. Beshel Torah, in Avodah Zarah 7a, quotes Rashi in a case of an ikka de’amri as deciding according to the lenient view in cases of Rabbinic law. According to that view, given that sitting in the sukkah on Shemini Atzeret in times of Rav and Rav Yochanon may be a real safek with respect to Torah law, one might follow the stricter view, the first opinion. In the times of fixed calendar, however, presumably sitting in the sukkah on Shemini Atzeret is only Rabbinic, and we might also follow the second, more lenient view.
[7] Rif Baba Metziah, Chapter 4, 29a, in the dafei haRif.
[8] Sukkah Perek 4, halakha 5, 17b.
[9] Sefer HaPardes.
[10] Minhagim of Rabbeinu Yitzkhak MiDura.
[11] An uncontested view of the yerushalmi, versus contested views in the bavli, adds additional credence to a preference for the opinion of Rav Yochanon according to the second alternative – not to sit in the sukkah on Shemini Atzeret.
[12] Note that the gemara in Beitzah 4b-5a records a singular event where witnesses were delayed in coming on the 30th of Elul to declare that day as the 1st of Tishrai. In early times they [the Sanhedrin] admitted the testimony about new moon throughout the [whole] day. Once, however, the witnesses were late in arriving and the Levites erred in the chant. Given how rare it is for the moon to be obscured by clouds throughout the night in the environs of Jerusalem, normally, one could expect witnesses to arrive earlier in the day. The Hebrew of the text of the gemara – “pa’am achat” appears to denote a rare event.
[13] Perhaps in our fixed calendar Elul always has 29 days in commemoration of prior practice.
[14] Ritva, in complete opposition to this approach, assumed that prior to a fixed calendar, one would likely be dealing with standard case of doubt with respect to a biblical commandment and sitting in the sukkah would clearly be mandatory.
[15] The Ran, in his commentary on the Rif, adds the element of zilzul of Shemini Atzeret by acting in a manner that would equate a holy day to a day of chol hamoed. Zilzul adds an additional dimension; the activity is not just conflicting, a tarti de’sasre, but demeaning of Shemini Atzeret as well. Perhaps, unlike other cases of a tarti de’sasre, absent an element of zilzul, a day might legitimately have a dual character. Furthermore, my nephew, Joshua Blumenkopf, noted that tarti d’sasri is not an independent principle; it merely means that you cannot use two contradictory kulot at the same time, something not present in this case.
[16] Were it not Shemini Atzeret it would be no different than eating matzah on the eighth day of Pesach because of sefaikah de’yoma.
[17] A reason to justify sitting outside the sukkah on Shemini Atzeret, cited by Rabbi Werthheim, based on the Midrash Tanchuma, parshat Pinkhas, that one has to pray sincerely for rain, would appear to be more a rationalization than a halakhic factor.
[18] The history and details of this complex and controversial topic are not addressed. One could assume that detailed halakhot varied across the various possible periods of history including: the original period of uncertainty when rosh chodesh was declared based on observation, a later period where rabbinic rulings mandated yom tov sheni even prior to the period of the fixed calendar, the initial period of a fixed calendar and various later periods in the fixed calendar. Aligning various sugyot to those periods could shed additional light on this topic. For example, consider the gemara in Beitzah 4b. Is the gemara referring to a period when the fixed calendar was already established or is referring to an earlier period where knowledge of sod haibur was used to reduce doubt? The latter seems to be more consistent with language that refers to knowledge of as opposed to use of the sod haibur.
[19] The interpolation is often ascribed to Rav Yehudai Gaon.
[20] Not reciting berakhot on a minhag.
[21] Haym Soloveitchik, “Olam Ke-Minhago Noheg: Review Essay,” AJS Review 23:2 (1998): 223-234.
[22] Sefer HaPardes.
[23] Maharil – Minhagim, Hilkhot lulav – 6.
[24] Yekhusai Tannaim ve Amoraim, (ed. Y. L. Maimon), pages 329-330, cited by Dr. Soloveitchik, makes (a less complete version of) the textual arguments outlined in Section 1.
[25] Yosef Ometz – 1058.
[26] The Aruch HaShulchan attempts to justify various customs for only partially observance of sitting in the sukkah as creating a yet greater heker given cold temperatures.
[27] In addition to attribution of the trend to sit outside the sukkah on Shemini Atzeret to the Chassidic celebrations of the evening following Hoshana Rabbah, see as well Rabbi Dr. Aaron Wertheim’s “Law and Custom in Hasidism,” pages 279 – 286 for attribution to other kabbalistic sources.
[28] Miami is closer to the equator than cities in the Middle East.



Pini Dunner – Handbill Defending the Use of the Corfu Etrogim

Pini Dunner B.A (Hons), formerly rabbi of London's Saatchi Synagogue, is an avid collector of polemical and controversial Hebraica, with a very large, diverse private collection of such material. Many items in his collection are unknown and unrecorded, and relate to long forgotten, obscure controversies.
This is Pini Dunner's third post at the Seforim blog. His first post, "Mercaz Agudat Ha-Rabbanim Be-Lita, Kovno, 1931," is available here; his second post, "Unknown Picture of the late Lubavitcher Rebbe, c.1930s," is available here.
For background on the controversy over Corfu etrogim, see Yosef Salomon, "The Controversies Regarding the Corfu and Eretz Yisrael Etrogim 1875-1891," Zion 65.1 (2000): 75-106; Yosef Salomon, "The Controversy Regarding the Corfu Etrogim and its Historical Significance," AJS Review 25 (2000-2001): 1-25; Yitzhak Refael, "Corfu Etrogim and Eretz Yisrael Etrogim," Sheragi 2 (1985), 84-90; Dan Porat, "The Controversy over Israeli Etrogim from 1875-1889," (MA thesis, Hebrew University of Jerusalem, 1993); H. Hamel, "R. Yosef Zehariah Stern's Position in the Corfu Etrogim Controversy," in Sefer Refael (Jerusalem, 2000), 242-251. For a brief discussion about the broadsides authored by R. Gershon Henoch Leiner and his son R. Mordechai Joseph Eliezer Leiner of Izbica-Radzin that were posted throughout Poland, see Pearl Preschel, "The Jews of Corfu," (PhD dissertation, New York University, 1984), 111-112, 113-114, 159.
Regarding the Russian text at the bottom of the broadside, the following is a translation that was obligatory to appear on all non-Russian books:
Condemnation by M.I.Leiner of those rabbis, which, as the revenge for the dwellers of the Greek islands for the disturbances on the island of Corfu, prohibited the paradise apples originating from those islands for using them in the religious ceremony of the holiday of Sukkot.
Included is a protest letter by the rabbi of Corfu about the matter.
—————————
Permitted by the censorship, Warsaw, 15 July 1891 — printing of M.I. Galter Nalevki [St.] 23.for post
Handbill Defending the Use of the Corfu Etrogim authored by R. Mordechai Joseph Eliezer Leiner of Izbica-Radzin  published in Izbica, July 1891
This broadside contains a vigourous and impassioned defence of the practice of using etrogim from Corfu in preference to those from Eretz Yisrael. For centuries the most prized etrogim used by Jews of all communities were those grown in Corfu, and the etrog industry on the island was a mainstay of the local economy. It was said that the etrogim grown in Corfu traced their origins to those used during the second temple period, and were therefore of the most reliable pedigree. The untainted pedigree of an etrog is of primary importance, and as a result Corfu etrogim were highly sought after, making them expensive. Furthermore, the owners of the orchards – many of them non-Jews – fiercely guarded their monopolies, and were extremely careful that their etrogim were of unimpeachable pedigree.
This broadside was issued as a result of the drift away from using etrogim grown on the island of Corfu in the late nineteenth century. Initially this began with a ban on their use that was issued c.1875 and that had its roots in the growing suspicion that Corfu etrogim were no longer reliable in their pedigree and that growers had secretly begun grafting them with other citrus fruits to boost the numbers of fruit that were fit for use, and in addition would be outstanding in their appearance, boosting their value.
Then in 1891, the year of this broadside, the ban against Corfu etrogim was strengthened as a result of the terrible anti-semitism on the island that had led to a vicious blood libel. Jewish communities formerly loyal to Corfu etrogim switched their allegiances to the ever expanding etrogim market of Eretz Yisrael and it was this that R. Leiner was trying to prevent. R. Leiner (1877-1929) was the scion of the Izbica/Radzyn dynasty and in this broadside he quotes his recently departed father, R. Gershon Henoch (1839-1891), the famous 'Baal ha-Techeilet', as saying that there were no better and more kosher etrogim than those that grew in Corfu. He added that those grown in Eretz Yisrael were probably unfit for use and, furthermore, the excuse that they provided income for poor farmers there was utterly inappropriate in light of their unfitness. He added that the chief rabbi of Corfu, R. Elisha mi-Pano, had written to him to say that the ban effected against Corfu etrogim (the annual market for etrogim was of major economic significance to the small island) as a result of the blood libel was making matters worse for the Jews of Corfu.
Despite attemps by R. Leiner and other advocates of Corfu etrogim, the Corfu etrog business went into terminal decline. By the early twentieth century the rival industry in Eretz Yisrael had grabbed the overwhelming majority of the etrogim market, and with the upheaval of the two world wars, and following the creation of the State of Israel, Corfu etrogim disappeared completely from the scene.
Recently, I understand, there has been some effort to revive the fortunes of the Corfu etrog. It would seem that an emissary of R. David Twersky of New Square annually acquires etrogim from Corfu for R. Twersky to use on sukkot. No doubt this action is motivated by R. Twersky's well-known desire to strictly follow the customs of his illustrious forebears who, in the years when the etrogim controversy raged, were devotees of Corfu etrogim over their Eretz Yisrael counterparts. Nevertheless, as any etrog grower will tell you, once an etrog orchard has been abandoned, any fruit that emerge from it in the years that follow, especially if many years pass, no longer have a chezkat kashrut, and more than likely they are murkavim. It would be interesting to know if R. Twersky makes a bracha on these questionable etrogim, or if he first uses an etrog of reliable pedigree and then switches to the murkav simply for sentimental purposes.