The Fundraising Campaign to Print the Letters of Rabbi Shmuel Ashkenazi (1922-2020)

The Fundraising Campaign to Print

the Letters of Rabbi Shmuel Ashkenazi (1922-2020)

By Eliezer Brodt

Over Shabbos one of the hidden giants of the seforim world, both within ultra-orthodox and academic circles, was niftar; a man known as Rabbi Shmuel Askenazi. He was 98 and lived in Batei Ungarin in Meah Shearim.

(seen here with Rav Yechiel Goldhaber)

R. Ashkenazi authored many books and hundreds of articles in dozens of journals – both academic and charedi. Besides for authoring so much, he assisted many people in both circles helping in many areas of the Jewish literature.

Just a few hours ago a beautiful hesped tribute for R. Ashkenazi was published by my close friend (and Seforim Blog co-editor) Menachem Butler at Tablet Magazine, available here.

I hope to write a proper article about him in the very near future as I was privileged to get to know him very well for many years. Indeed, for the past number of years I have joined together with a group of friends to raise the necessary funds to print his writings, and would like to share with you details about our project this week.

Brief Background

A few years ago a partial bibliography of his writings was printed in a work called Alfa Beta Kadmita de-Shmuel Zeira. The background to the publication of this volume is that R. Askenazi had been writing and collection information on thousands of topics for over eighty years. Unfortunately, he did not print much of what he gathered. The main reason for this was R. Ashkenzi’s “weakness” for incredible levels of perfection.

More than a dozen years ago, several people began to try to prepare his writing for print, and an effort was painstakingly undertaken by Rabbi Yaakov Yisrael Stahl and colleagues. Three volumes have already printed, for example see here and more are ready to go, with several sample chapters appearing at the Seforim Blog several years ago (see here).

The topics that these works deal with are virtually everything on some level, sources on expressions, minhaghim, dininm, evolution of famous stories, bibliography, corrections of authors’ errors, encyclopedic style information on thousands of topics culled from thousands of seforim many of them very rare or unknown. In addition, there are R. Askenazi’s notes on tefilah, piyut, Chumash, Shas, Zohar, and from other seforim that he annotated on the side.

It is so painful to say that the current delay of publication is funding.

As we are still within the week of mourning of our teacher R. Shmuel Ashkenai, we seek assistance to help print his collection of letters. There are nearly one thousand letters from R. Ashkenazi to people all over the world, beginning from 1942 (!) and continuing onward including to all types of noted authors, scholars, and professors. The topics of these letters range from tracing expressions, sources for numerous statements in Chazal or piyut, minhaghim, the evolution of famous stories, bibliography and much much more.

It’s a work that anyone interested in the Jewish Book will find many things to enjoy. We cannot underestimate the significance of this collection of letters, which provide a window into his world of interlocutors and correspondents.

To quote just one of the many testimonies found in Menachem Butler’s article from Seforim Blog contributor Professor Shnayer Leiman, who writes:

Reb Shmuel was “bibliographer, bibliophile, and book collector, and his encyclopedic knowledge of all of Hebrew and Yiddish literature remains unparalleled in our time.” His collected writings are an intellectual treasure trove, “covering a wide range of topics in the field of Jewish Studies. Aside from his scholarly distinction, R. Shmuel Ashkenazi wrote in an elegant Hebrew with its own special charm. Not only did he advance discussion, but he did so in an aesthetically pleasing manner. Let it be said openly: this… set will enlighten every reader and will significantly advance scholarship. Anyone concerned with advancing the cause of quality Jewish scholarship will take special delight in the publication of these volumes…During his lifetime [Ashkenazi] corresponded with the greatest Jewish scholars and bibliographers the world over. They wrote to him, for only he could solve the countless historical and literary problems that stumped them. Suffice to list among those who consulted him: Gershom Scholem (distinguished Jewish historian); S.Y. Agnon (Nobel Prize laureate); Judah Leib Maimon Fishman (Minister of Religions, Israel); and a stellar list of prominent Jewish historians, rabbinic scholars, and bibliographers, much too long to list here (e.g., Simha Assaf; Israel Ta-Shma; Meir Benayahu; A.M. Habermann; Avraham Yaari; and Naftali Ben Menahem).

The volumes are ready to be typeset and then ready to go to print right – 1,000 pages, printed in two volumes, and will be issued in a very limited edition. It will be available for purchase in several weeks. (The only lines missing from the book are those of the benefactors for the project.) We are looking for sponsors to assist in defraying the cost of publication, and we hope that you can help contribute. Tax deductions for sums over $250 are available, and every patron who pledges $250 or greater will receive a complimentary copy of the two-volume set with shipping. American tax deductions available for those who contribute for the sponsorship levels of $250, $500, $1,000, or $2,500.

Upon the publication of the volumes in several weeks, full details with ordering information will be made available at the Seforim Blog, and the books will possibly be available in select bookstores, while supplies last.

(We know that financial times are very difficult, and so even a little bit can assist this project move forward. For more information please email me at eliezerbrodt@gmail.com.)

Book sale

At the same time due to requests worth mention is that some of his earlier works are still available for purchase.

His first work titled *Alfa Beta Kadmita de-Shmuel Zeira* (844 pp.) there are still a very limited amount of copies left, the price is $52.

The second work (two volumes) is being greatly reduced for a short time only, for $32.

His third work *Assufah* is available for $13.

(For more information about anything related to this project or purchasing his works contact me at eliezerbrodt@gmail.com).

Asufah of Rabbi Shmuel Ashkenazi

New sefer announcement: Asufah of Rabbi Shmuel Ashkenazi

By Eliezer Brodt

אסופה, ארבעה מאמרים מאוצרות הר”ש אשכנזי שליט”א [‘העלם דבר וטעות סופר’, ‘הגונב מן הספר’, ‘הרמב”ם כמתרגם מלשון התלמוד ללשון המשנה’, ‘מילונות עברית כיצד’?], ערך והשלים והביא לבית הדפוס, יעקב ישראל סטל, בהשתתפות אליעזר יהודה בראדט, כריכה רכה, 166 עמודים.

It is with great pleasure that I announce the release of another volume of Rabbi Shmuel Ashkenazi’s work- Asufah. As I have written in the past, we are trying to print the collected material Rabbi Ashkenazi has written over a seventy year period. Many additional volumes are ready to go to print, but we lack funds to
do so [any help would be greatly appreciated].

This new volume is composed of four articles. Two of these articles (no. 3 and 4) were printed in Leshonenu and Leshonenu L’Am, almost fifty years ago. A third article (no. 2) was partially printed in a recent volume of Yeshurun, and the fourth article (no. 1) was supposed to have been printed in the journal
Or Yisrael but was excluded from the volume right before printing.

The first article deals with mistakes that great people have made in their writings. The point of the collection is to show that anyone can make a mistake, however this does in no way detract from their greatness. This sampling is only a small part [18 samples] of a much larger collection of similar kinds of mistakes that we hope to print in the future.

The second article is a list of 85[!] cases of plagiarisms. It’s seventy two pages long and includes a very broad introduction on the subject. Hopefully this list will encourage others to collect similar instances and work to complete such a list.

The third article deals with the Rambam as a translator. As is well known, the Rambam wrote his classic work Yad Hachzakah in the Hebrew of the Mishna, as opposed to Talmudic Hebrew which is comprised of many Aramaic loanwords as well. Thus, the Rambam had to translate many Aramaic terms into Hebrew. This article deals with this topic and shows many interesting points related to this.

The fourth article is a review of the popular Hebrew dictionary HaMilon HaChadash, by Avraham Even-Shoshan. This article was first published in 1967 in the language journal Leshonanu in three parts. Some of the material from these articles was added into later editions of the dictionary. There is a wealth of information in this article about words and expressions. Rabbi Ashkenazi had made a 12 page index for his own personal copy of the article; this index is published here for the first time in this volume. Additionally,
Rabbi Ashkenazi added many notes which he recorded over the years on the side of his copy of the article. All of the above addenda have been included in this printing.

In sum, this volume is of importance to any person interested in the Jewish book or the Hebrew Language.

The book was printed in a limited run of 300 copies and is not being sold in retail stores. If one is interested in purchasing a copy he can do so either through me, or at Beigeleisen in the U.S. or Girsa in Jerusalem. The price of the book, including air mail shipping to the U.S., Canada or England is $24.

For a sample of this work or for any other information regarding this project, feel free to email me at: eliezerbrodt@gmail.com

Rav Shmuel Ashkenazi, a contemporary Maecenas of the world of seforim.

A few years ago I began fundraising to print seforim of Rabbi Shmuel Ashkenazi. I am happy to announce that finally two volumes were just printed volume one is being sold in stores now and volume two will be released to be sold in stores before Shavos. In earlier posts I have put up some chapters of these new works. In one post I described Rabbi Shmuel Askenazi as follows: One of the hidden giants of the seforim world both in ultra orthodox and academic circles is a man known as Rabbi Shmuel Askenazi. Professor Zeev Gries also a great expert of the Jewish book and bibliography writes about him:
אני ובני דורי נוכל להעיד על בור סיד שאין מחשב שידמה לו, כר’ שמואל אשכנזי גמלאי מפעל הביבליוגרפיה העברית” )הספר כסוכן תרבות מראשית הדפוס עד לעת החדשה, לימוד ודעת במחשבה יהודית (תשסו) עמ’ 257).
This man has authored many books and articles in dozens of journals – both academic and charedi. Besides for authoring so much he has assisted many people in both circles helping in many areas of the Jewish literature. At times he is acknowledge and thanked and other times not. A few years back, a partial bibliography of his writings was printed in a work called Alfa Beta Kadmita de-Shmuel Zera. This book was a start of an attempt to print all of his writings in a multi-volume set. R. Askenazi has been writing and collection information on thousands of topics for close to seventy years. Unfortunately, he did not print much of what he gathered. The main reason for this omission is R. Ashkenzi’s “weakness” for incredible levels of perfection. For personal reasons the project that began a few years back was stopped by R. Askenazi. Two years ago the project was restarted again by others. He and these people have been working daily to prepare the writing for print. To date this project has gotten very far in preparing for print his writings. Two volumes of over five hundred pages were just printed; five more volumes are almost near completion. After that there are many more waiting to be worked on. The only thing holding back the printing of these volumes are funds to print the volumes. Not everything that he gathered is worth printing and heavy editing is done as with many of the available data bases what he gathered today is not worth much as a quick search on these data bases will find the same thing. However much of what he has gathered is very valuable even today with all kinds of search engines. The topics that these works deal with are virtually everything on some level, sources on expressions, minhaghim, dininm, evolvement of famous stories, bibliography, corrections of authors, encyclopedia style information on thousands of topics culled from thousands of seforim many very rare or unknown. There are also thousands of letters to authors and professor’s containing notes on their works additional sources of their work etc; In addition there are R. Askenazei notes on tefilah, piyut, Chumash, Shas, Zohar, and from other seforim that he marked down on the side. These newly released volumes contain about two hundred chapters on a wide range of topics including many of which trace famous statements people say over in the name of Chazal. In these chapters he traces them through an incredible wide range of sources showing how it was used and by whom it was used. The tour of sources going through out all ages of history (literally) that one is exposed to in these chapters is breathtaking. This book is also well written and organized making it a pleasure to read. It is a work that almost anyone interested in the Jewish book will find many things to enjoy. This book is available for purchase by Girsa and other seforim stores in Jerusalem, in Beigleiesein and other stores in the US. It is also available through me. For more information about this work or helping continue this project in any way please e – me at eliezerbrodt-at-gmail.com. A table of contents of this current work is available upon request to the above mentioned e-mail.

אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אִבוד ימיו

In the prior post, Yitzhak discussed a phrase and its origins. We now present, a chapter from R. S. Askenazi unpublished works, related to the same topic. As mentioned before we are working on printing his writings. At this point three volumes are completely ready to print (with a few more on the way). While they still require financial assistance to see the light of day we are very close, only 5K is necessary. With the help of many people, including some generous readers of the Seforim blog, we have gotten pretty far in this long journey. If anyone could help in any way possible it would be greatly appreciated. Thanks in advance. For any information or questions about this project contact me at EliezerBrodt@gmail.com

אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אִבוד ימיו

הפרקים

א. מקורות ראשונים

ב. בדורות הבאים

ג. באור הפתגם

ד. ‘מדרש פליאה’

ה. השמוש בפתגם בחיי הקהלה

ו. יחוס מוטעה

ז. מקור הרעיון בראשונים

ח. רעיונות דומים

ט. פתגמים-אחים ופתגמים-יריבים

י. ‘…מתאוננים, שאין להם במה לחיות…’

א. מקורות ראשונים

כתב ר’ שלמה בלוך, בספר החיים, ח”ד, פרק ב: אמרי אינשי. אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים[1].

ר’ שלמה בלוך לא חִבר את ספר החיים, אלא הוציאו בתרגום אשכנזי בשנת תרח בהנובר (ואח”כ במהדורות רבות) [על-פי מהדורת יחזקיהו רפוס (פפד”מ תקצה), בתוספת תפלות חדשות ותרגום ליהודית-אשכנזית, באותיות צו”ר]. מחברו של הספר הוא ר’ “שמעון בר’ ישראל יהודה, הנקרא בפי כל: שמעון פראנקפורטער“. ונדפס לראשונה ע”י בן המחבר (ר’ משה) בשנת תסג באמשטרדם. המשל נמצא שם, בדף י ע”א.

בהמשך מוסיף ר’ שלמה בלוך שיר החתום בשמו (שלמה): ואמר המשורר: שוכני תבל רודפי הבל / לשוא עמלו כל חייהם / מיום היותם סבלותם / הגם צדה לא עשו במותם.

אולם באמת, המשורר הוא ר’ משה ן’ חביב, והשיר נדפס בספרו דרכי נועם. אלא שמישהו שיבש את שתי השורות האחרונות, כדי שיצא האקרוסטיכון שלמה (עי’ אוצר השירה והפיוט, ש 636). הנוסח המקורי הוא: ובסכלותם עד יום מותם / גם צדה לא עשו להם.

פתגם מחורז זה מופיע, בשנוים, גם בספר מראה המוסר, מאת זעליגמאן אולמא, הנקרא גם צוכט שפיגל (אוביבאך תעו, דף ח ע”א; אוריינט, 1846, עמ’ 606): אנוש קובל על איבוד דמיו / ואינו קובל על איבוד ימיו. והוא יכול להחזיר דמים / ולא יוכל להשיב הימים.

בהמשך בא התרגום ליהודית-אשכנזית: איי דוא פר גענקליכי נערישי וועלט / דאז מענכר קלאגט איבר זיין פאר לארן געלט / אונ’ ניט איבר זייני טעג דיא אים אנטרינן / דז ער דאך פר לארן געלט קאן ווידר גיווינן / אבר נאך דען פר לארן טעג ברעך דיר ניט דיין זין / זיא ווידר צו בקומן דען הין אישׂט הין (מראה המוסר, שם).

בריל (יארביכר, IX, עמ’ 52) מביא את הפתגם מתוך כתב-יד מהמאה הטז, ושם נוסח החרוז השני: והלא אפשר להחזיר דמיו / ולא אפשר להחזיר ימיו.

נוסח דומה הביא ברוך גלזמן: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו הולכים וחוזרים / ימיו הולכים ואינם חוזרים (טויטנטאנץ, באָדן [רבעון, בעריכת נ”ב מינקאוו], כרך ג, חוברת 4-3 [ניו-יורק 1937-1936], עמ’ 33).

וקדם לכולם ר’ שאול בר’ דוד, ר”י ור”מ ממדינת רוסיא, בספרו חנוכת הבית (פראג שעו, דף ט סע”ד): … מאהבת הכסף יכסוף שיגיע לתקופת הימים, ושתכלה השנה, כדי שיקרבו הימים שימצא בהם חפץ. נמצא רוצה שיתקצרו ימיו ושניו. ועליו נאמר ושנות רשעים תקצרנה [משלי י כז]. וכמו שאמר החכם: אדם קובל על איבוד דמיו / ואינו קובל על אבוד ימיו …

אמנם כותבי המודיע לא ידעו, כנראה, על מקורות אלו, ולפיכך יחסו את פתגמנו לר’ ישראל מסלנט! (ראה להלן, פרק ט).

ב. בדורות הבאים

הפתגם נשתגר בפי הבריות ונזכר בכמה וכמה חבורים. נצין אחדים מהם:

כתב ר’ אלעזר קליר, בספרו חות יאיר חדש, פראג תקנב, דף כא ע”ד: ובילדותי אמרתי, שזה פי’ החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים – – –

וכתב ר’ יחזקאל לנדא [תעד-תקנג], בספרו דרושי הצל”ח (דרוש א, ליום א דסליחות, סי’ כג, ווארשא תרמד [! צ”ל: תרמו], דף ה ע”א): אבל הרשעים, חייהם אינם חיים, ואין לימים שלהם שום מציאות. ועליהם נאמר: ימי קלו מני ארג [איוב ז ו]. כי אין להם שום משקל משום זכות, ואדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו – – –

ור’ נתן מברסלב כותב בספרו לקוטי הלכות (הלכות מגילה, הלכה ו, סעיף יח): עיקר אבידת הימים … ע”י תאות ממון … וכמורגל לשון זה בספרי מוסר: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו.

ובפירוש קול יהודא[2] על ספר מבחר הפנינים, שער היאוש, ווילנא תרלה: ואדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. כי דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים. כמבואר בספרי מוסר.

לבסוף כדאי לרשום כאן את השיר הנפוץ בין אחינו מבני עדות המזרח: בן-אדם! למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים. הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים. רדוף אחר התורה והמצוות, אשר הם לעד קימים[3].

זכות גדולה עמדה לפתגמנו, שהולחנו לו כמה מנגינות, בהן היו שרים אותו בעלי המוסר.

כך מספר אברהם יצחק קריב (ליטא מכורתי, חיפה תשכ, עמ’ 28) על ‘בעלי המוסר’ שנפוצו בליטא: הליטאי… אין הוא להוט ‘לבלות’ את הזמן. אלא אדרבא, צר לו על הזמן שמתבלה. אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו – היו שרים בעלי המוסר ומושכים במלות החרוז ובנגינתן העצובה בשביל למצות את חשבון הנפש שבהן.

והרי כמה מובאות אצל בני הדורות האחרונים:

טוביה פסח שפירא [תרה-תרפד], משל הקדמוני, “מאסף משלי עם המסורים ושגורים בפי העם”, פילדלפיה תרפה, לב, 5, מביא את הפתגם כולו: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. ימיו אינם חוזרים / ודמיו אינם עוזרים.

ואִלו שלמה יצחק שיינפלד [תרכא-תשג], מסתפק בחציו הראשון בלבד: כמה נאמנים הם דברי המשורר: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו (ציונים בדרך החיים, ח”א, שיקאגא תרפב, סוף עמ’ 228).

וכך גם בספרם של ביאליק-רבניצקי, ובספרו של עקיבא גולנפול[4].

חציו הראשון של הפתגם (בלבד), בנסוח שונה, אנו מוצאים באוספו הלועזי של פלנטויט, תלמידו של ר’ יהודה אריה ממודינה, שנדפס בשנת 1645 [תה], מס’ 1786, ומשם הוכנס לאוצר המשלים והפתגמים של ישראל דודזון, ירושלים תשכז, מס’ 1453: שוטה מתאבל על איבוד דמיו / ולא ישית לבו על אבידת ימיו.

נִסוח זה נמצא במשלי שבעים חכמים, סי’ סה[5]. ואין ספק, שמכאן לקחו פלאנטאוויט!

השוה גם נִסוחו של אפרים דוֹמוֹרצקי: מתאונן אויל על אזלת כספו, ועל חלוף ימיו לא ידאג (משלי אגור, ורשה תרמא, יט י).

וראה גם: מלון אידי-עברי מלא. נקבצו ובאו בו כל המלים, הניבים, הפתגמים והיינו דאמרי אינשי, שיש להם מהלכים בשפתנו המדוברת. כולם מתורגמים בשפת עברית צחה ורעננה, מאת אבק [=אליעזר ברזניאק]. פריס, תרצט-תשא, דף 203 ע”א: א מענש זארגט זיך ווען ער ווערט אָן געלט, און ניט ווען ער ווערט אָן יאהרען. אדם דואג על אבדן דמיו / ואינו דואג על אבדן ימיו.

ונִסוח קצר: פארלארענע יארן איז ערגער ווי פארלארענע געלט (יידישע שפראך, II [1942], עמ’ 29, מס’ 68).

ג. באור הפתגם

כמה באורים ופירושים נאמרו לפתגם זה.

כתב ר’ אלעזר קליר, בספרו חות יאיר חדש, פראג תקנב, דף כא ע”ד – כב ע”א: ובילדותי אמרתי, שזה פי’ החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים … כשאדם דואג על איבוד דמיו, ואינו רואה הסיבה לדאוג על מה שאיבד ימיו … אשר זו הסיבה שממונו אבד, אז, דמיו מה שאיבד אינם עוזרים לו, כי ימיו אינם חוזרים למקומם, מאחר שלא שב בתשובה. משא”כ אם לא היה דואג על איבוד הדמים, רק על הסיבה, היו לו דמים הללו לעזר, שהיו ימיו חוזרים. הני ימים, דדחפי לבר, היו חוזרים ע”י תשובתו. כמאמר הזוהר [בפרשת ויחי, דף רכא ע”ב – רכד ע”א, שהובא לעיל, דף כא ע”ג-ע”ד][5א].

והביא דבריו ר’ מרדכי ראטהשטיין, בפירושו שערי פרנסה טובה, על ספר תהלים, מ’-סיגעט תרמט[6].

באור נוסף לפתגם הציע עקיבא גולנפול, בספרו לקסיקון הפולקלור העברי, והובאו דבריו להלן (פרק ו).

וראה עוד בפרק הבא.

ד. ‘מדרש פליאה’

הפתגם התגלגל והפך למדרש פליאה!

כך מספר ר’ חיים בנימין ליפקין, בספרו חבל בנימין (יוהניסבורג תרצד, עמ’ 154-153), בשם זקנו ר’ יצחק ליפקין.

כאשר בא אדמו”ר הצדיק מהר”ש שניאורסאן הרבי מליבאוויץ זצק”ל לוויטעבסק לחתונת בנו ר’ מנדל עם בתו של הגביר ר’ יוסף פאפיערין, נכדתו של הגאון מלבי”ם זצ”ל, וגם הוא בא לחתונת נכדתו. וכאשר ישבו אצל החתן בעת ‘קבלת פנים’ כמנהג, אמר ר’ יוסף הנ”ל: עתה יושבים פה שני גדולי ישראל, ואשר זכיתי להיות בחברתם, אבקש אתכם לבאר לי מדרש פליאה אחד אשר לא אוכל להבין (הרב ר’ יוסף היה ג”כ למדן מופלג). על פסוק וילכו שניהם יחדיו [בראשית כב ח] אומר מדרש פליאה ישן: הה”ד הלוך ילך ובכה [תהלים קכו ו]. אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו.

ויען המהר”ש ויאמר. כי הסבא של הכלה הוא זקן ממנו, וראוי לו הכבוד שנשמע ממנו קודם את חות דעתו בזה. ויקם הגאון [מלבי”ם] ויפרש את המדרש בפלפול נאה, כדרכו. ועתה נשמע, אמר ר’ יוסף, מאבי החתן את ביאורו.

ויען המהר”ש ויאמר: המדרש יבואר ע”פ הגמ’ זבחים, שאם נפסל הדם של הקרבן, נשפך לאמה[7]. ולכן כאשר שמע יצחק מאביו לעולה בני, חרד ואמר בלבו: שמא אבא לא יוכל לכבוש את רחמיו מעל בן יחידו, ודעתו לא תהיה צלולה ומיושבת עליו, ועלול לטעות ויפסול את הדם, וילך הדם לאיבוד. וזהו פי’ המדרש פליאה, ההד”כ הלוך ילך ובכה, כלומר, יצחק הולך ובכה. וזהו אדם דואג על איבוד דמיו, דואג שהדם שלו יאבד, ואינו דואג מה שיאבד ימיו, כלומר חייו.

וכאשר סיים את דבריו קם הגאון המלבי”ם ז”ל מעל כסאו ואמר: אין זה כי אם ברוח הקודש, שבו פירש המחותן את המדרש פליאה. והוא ביאור נפלא מאד, וגם פשוט כל כך.

בעל הטורים האלה שמע בעצמו מאחד ששמע זה מפי הגאונים הנ”ל, כאשר היה לומד בוויטעבסק בישיבת זקינו הגאון ר’ יצחק ליפקין זצ”ל.

ע”כ ספורו של ר’ חיים בנימין ליפקין.

באור זה למדרש הפליאה, בשם המלבי”ם, נזכר גם במטעמי יצחק, שכתב ר’ יצחק מרדכי פאדוואה לספר אילנא דחיי, המקבץ מתורתו של ר’ מנחם מענדיל מרימנאוו, ונדפס בשנת תרסח בפיעטרקוב. וזה לשונו (פרשת וירא, דף ט ע”ב, הערה ד): שמעתי. שהק’ מהרא”י מסאדיגורי זצ”ל שאל להרה”ג המלבים זצ”ל, שיפרש לו דברי הילקוט [!] דכתיב ביה בזה הלשון: בשעה שעקד אברהם אבינו ע”ה את יצחק בנו, בכה בכייה גדולה, ואמר: הנני דואג על איבוד דמיו ואיני דואג על איבוד ימיו. והשיב לו הגאון ז”ל: דהנה יש פלוגתא אם נתערבו שני מיני דמים, על איזה מהן יזה. ודעת החכמים, שישפוך. והנה, גם יצחק אבינו ע”ה היה בכור ועולה, וא”כ הוי כנתערב שני מיני דמים, דלדעת החכמים ישפוך, וא”כ לא יעלה העולה לרצון לפניו ית’. וזהו שאמר אברהם אבינו ע”ה: הנני דואג על איבוד דמיו, היינו שצריך לשפוך הדמים שלו וילך לאבדון, ואיני דואג על איבוד ימיו, היינו שעל הימים שלו לא היה חס, כיון דהוא ציווי השי”ת, אך ע”ז היה מצטער, כיון דלא יעלה לרצון לפניו ית’.

עכ”ל רי”מ פאדוואה בשם המלבי”ם. אך הוא עצמו מסים בנימת בקורת: ואינני מקבל אחריותו עלי, כי מי יודע אולי הוא מאמר בדוי. אך יען שהוא דבר נכון, כ'[תבתיו].

ה. השמוש בפתגם בחיי הקהלה

פתגם זה התפרסם בצבור גם בזכות המנהג שרווח בקהלות מזרח אירופה לכתבו על ‘עמוד’ התפלה של שליח הצבור[8]. גם ה’מעוררים’ את הצבור משנתו, לתפלת הבוקר או לאמירת ה’סליחות’ בימי הרחמים, היו משלבים את האמרה לנוסח קריאתם.

כך מספר אפרתי (ח”ד, עמ’ 40): … דאס הייזעריקע באסאווע קול פון בערל דעם שמש, א ייד א ניינציקער […] דאס וועקט ער צו סליחות […] איי, שטייט אויף, איי, שטייט אויף, איי, שטייט אויף, צו עבודת הבורא! אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים. שטייט גיך אויף צו סליחות! (א מענטש זארגט זיך ווען ער פטרט זיין געלט, און קימערט זיך גארנישט וואס ער פטרט זיינע יארן. זיין געלט קען במילא גארנישט העלפן, אבער די יארן קערן זיך שוין מער קיין מאל נישט אום אויף צוריק).

וכעין זה מספר גם יהושע בר-יוסף (בסמטאות ירושלים, ירושלים תשא, עמ’ 39): קול המעורר (בלילות): עצל, עצל, עד מתי תשכב? הוי רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים! אדם דואג לאבוד דמיו / ואינו דואג לאבוד ימיו; דמיו – אינם עוזרין / ימיו – אינם חוזרין.

ו. יחוס מוטעה

לאחר שנתפרסם הפתגם, יצאו חוקרי פתגמים לברר את מקורו. וכשלא מצאוהו, החליטו ליחס לפתגם מקורות מפורסמים, שמעולם לא הופיע בהם הפתגם.

ישראל חיים טביוב כותב: חרוזים מוסריים שגורים, ונתפרסמו ע”י הספר הפופולארי מענה לשון[9]. עכ”ל. אך כבר העיד ר’ יהודה ליב זלוטניק [אבידע], שבדק ולא מצא![10]. ואִלו ביאליק-רבניצקי מביאים בספרם רק את החרוז הראשון (אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אבוד ימיו) ומצינים מקורו: בחינת עולם[11]. ומהם שאבו אחרים. כך מאיר וכסמן (משלי ישראל, ירושלים תרצג, סי’ 108) מביא את שני החרוזים בשם “בחינת עולם לר’ ידעיה הפניני“. ואחריו הובא באנציקלופדיה למימרות ישראל ואומות העולם (מאת אדיר כהן, כרך ב, תל-אביב תשיח, דף 354 ע”ב, סי’ 7369), בשם בחינת עולם: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו חוזרים / וימיו אינם חוזרים.

גם עקיבא גולנפול, בספרו לקסיקון הפולקלור העברי (קאונס-נויורק תרצז, עמ’ 34, סימן 169), מביא את חלקו הראשון של הפתגם ומיחסו לאבן-עזרא!: אדם דואג לאבידת ימיו, ואינו דואג לאיבוד ימיו.

ובהערה: אבידת ימים במשמע כשהימים אובדים וחולפים מאליהם, איבוד ימים – כשהאדם מאבד אותם בידיו, במעשיו המקולקלים […][12]. וזוהי נוסחא אחת בין שאר הפתגמים בענין הדאגה, המתיחסים לאבן עזרא, כעין אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו. עכ”ל.

ואני לא ידעתי מי הם המיחסים פתגם זה לאבן-עזרא.

בהמשך מביא גולנפול את הפתגם בתרגום לאידיש: דער מענטש דאגהט וועגן זיינע טעג וואס ווערן פארלארן (פון זיך אליין), און ער דאגהט ניט וועגן די טעג וואס ער ברענגט אום (מיט די אייגענע הענד).

ז. מקור הרעיון בראשונים

המקור לרעיון השואת הממון לחיים לענין הדאגה עליהם ואי-שובם, כבר נפתח בדברי הראשונים.

ר’ אברהם אבן חסדאי [סוף האלף החמישי], כותב ב’הקדמת המעתיק’ לספר בן המלך והנזיר שתרגם מערבית: אבדה האמונה ונכרתה מפיהם / ולא נשאר מעשה אבותיהם בידיהם / יבלו בהבל ימיהם / ועינם תחוס על כליהם. / ובזה הוכיחו החכמים הראשונים תלמידיהם, / ואמרו להם: מי יתן וישוו חייכם / כשוה כסף אחד בעיניכם. כי תחמלו מאד על הוצאתן לשם ולתהלה, / ולא תחמלו על מספר ימי חייכם לבטלה[13].

וכתב ר’ מנחם המאירי [ה’ט-עה]: כמאמר חכמי המוסר, שאמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם יקרים בעיניכם שוה כסף אחד. וכאשר היה בעיניהם כמתעתע, ביאר להם חידתו ואמר: כי תחמלו על כסף אחד שלא להוציאו לבטלה, ולא תחושו על הוציאכם רוב ימיכם לבטלה ובישיבת קרנות וברחובות (פירוש המאירי למשלי, ב ד).

וכבר כתב כזאת בספרו חבור התשובה שכתב ב”ילדותו”: ומה נכבד מאמר חכמי המוסר … אמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם בעיניכם כשוה כסף אחד אשר תחמלו על הוצאתו לבטלה ותתנדבו בפיזור ימיכם לבטלה, עם דעתכם היות הזמן נשמט מבין ידיכם (חבור התשובה, מאמר ב [משיב נפש], פרק ט, ירושלים תשלו, עמ’ 421)[14].

ח. רעיונות דומים

האזהרה להקפיד על הזמן לא פחות משמקפידים על הממון, מצויה בדורות הבאים בנסוחים שונים.

כן כותב ר’ יהודה ליב מרגליות [תקז-תקעא]: אמר אחד מהחכמים: לא נברא הכילי, אלא שילמד התלמיד-חכם ממנו, להזהר, שלא יוציא רגע אחד מן היום בבטלה – כמו שהכילי מדקדק שלא להוציא בחינם אפילו פרוטה אחת (טל אורות, שער ט, ענף ה, פרעסבורג תרג, דף סג ע”א).

והוא אשר אמר החכם הרומאי לוציוס אנאוס סנקא: אין איש דואג להיטיב ערך החיים, כי אם להאריך אותם; בעוד אשר יכול אדם להגיע לתקון ארחות חייו, אבל לא להאריך את המדה שנקצבה להם (מכתבי מוסר, כב, עמ’ 52).

עִבוד ‘מודרני’ לדברי האחרון מציע רשבא”ש: פליאה! אדם דואג לחיים ארוכים, ואינו דואג לחיים יפים. בעת שבידו לחיות יפה, ואין בידו להאריך ימיו (שמואל הורביץ [רשבאש], פתגמים, אפיגרמים ומחשבות, ניו-יורק 1953 [תשיג], ראש עמ’ 15).

אותו חכם רומאי, סנקה, כותב במכתב קודם: הכל, חביבי, הוא קנין אחרים, רק הזמן – שלנו הוא. את הקנין היחיד הזה הבורח ומשתמט מידינו נתן לנו הטבע במתנה, וכל מי שרוצה בא ותוקף אותו מאתנו. וכה רבה סכלות בני אדם, עד שאם לקחו הדבר היותר קטן ונבזה, ואשר אפשר להחזירו על נקלה, הם מודים בזה שצריך הדבר להזקף על חשבונם, אבל אם זמן לקח אדם מאת חבירו, איננו רואה את עצמו כבעל-חוב – אף על פי שלקח את הדבר היחיד שלא יוכל להחזירו, גם אם יכיר טובה על מה שקבל (מכתבי מוסר, א, עמ’ 1).

ט. פתגמים-אחים ופתגמים-יריבים

והרי צורות חדשות של פתגמים שנוצרו מהפתגם שלפנינו.

בני אדם על הכסף יחמולו / למען לא לריק ייגעו יעמולו; ועל הזמן לא תחוס עין / יכלה בהבל ותוהו ילך ואין! (מרדכי ויסמן-חיות [מו”ח], דברי חכמים וחידותם, וינה 1892 [תרנב], ח”ג, עמ’ 23)[15].

על כל פרוטה מפרוטותיו / מרבה אדם לחוס; אך אלפים משעותיו / יוציא ברוב בזבוז (חנניה רַיכמן, פתגמים ומכתמים, תל-אביב תשכא, עמ’ 210).

אל תמכור עתך בלי הון, כי לא תקנהו בכל מחיר (יצחק הלוי סַטַנוֹב, משלי אסף, ח”א, ברלין תקמט, יד, כב). ובבאור: הוכח יוכיח, שכל שלם באדם לא יוציא את עתו לבטלה בלי מקנה מה מני השלמיות, כי לא תקנה הזמן בכל הון יקר.

אולם, מנוגד לפתגמנו, הוא הפתגם העממי הגורס: זמן שווה כסף! ואכן בתוספת לגליון המודיע (ד בתשרי תשנה, עמוד ל) בחרו להקבילו-ניגודית לפתגם אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו. וכה הם כותבים:

מה שוה יותר? העולם אומר: זמן שוה כסף – הכסף הוא דבר היקר ביותר, ולכן כדאי להשקיע זמן כדי להרויח כסף.

אנו אומרים: כסף שוה זמן – הדבר היקר ביותר הוא זמן. בתנאי שמנצלים אותו לתורה ולמעשים טובים. לעתים כדאי להשקיע כסף בשביל לחסוך בזמן ולנצלו כראוי!

ואמר ר’ ישראל מסלנט: אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / ימיו אינם חוזרים!

י. ‘…מתאוננים, שאין להם במה לחיות…’

אמנם מהאִמרה שלפנינו נוצרה אִמרה נוספת המיוחסת לר’ משה סופר, בעל חתם סופר.

כן כותב מרדכי ליפסאן, בספרו די וועלט דערציילט, ניו-יורק תרפט, סימן 834: דער חתם סופר פלעגט זאגן: מענטשן טוען זיך כמה מאל בקלאגן, זיי האבן נישט מיט וואס צו לעבן. כ’האב נאך אבער קיינמאל נישט געהערט, א מענטש זאל זיך באקלאגן, אז ער האט נישט מיט וואס צו שטארבן.

ובעברית: רבי משה סופר, בעל חתם סופר, היה אומר: שמעתי כמה בני-אדם מתאוננים, שאין להם במה לחיות. מעולם לא שמעתי אדם מתאונן, שאין לו במה למות… (מרדכי ליפסון, מדור דור, כרך א, תל-אביב 1929 [תרפט], סוף עמ’ 243, סימן 667)[16].

[עתה יצא ספר גן יוסף, לר’ יוסף פאצאנאווסקי, בני ברק תשנח, ובסימן תקפד (לאבות ד טז): עולם הזה דומה לפרוזדור. חתם סופר, זי”ע, אמר, שאנשים קלאגין זיך, שאין להם עם מה לחיות, אבל עוד לא שמעתי, שאיש יתלונן על עצמו, שאין לו עם מה למות.]

היו מי שיחסו את הדברים לאישים אחרים.

אלתר דרויאנוב מיחסם לר’ לוי יצחק מברדיטשוב: רבי לוי יצחק היה אומר: הבריות קובלים שאין להם במה לחיות, ואני תמה אם יש להם במה למות (ספר הבדיחה והחדוד, סי’ 2415).

ויש שיחסום לר’ הילל ליכטנשטיין מקולומיי, אך הוא עצמו מיחסם לר’ שמואל מבראד!

זה לשון ספר בית הילל, טירנויא תשא, עמ’ נג: והיה רגיל [ר’ הילל ליכטנשטיין מקולומיי] לומר לאנשים שבאו בקובלנא ואמרו: רבי! איך האב ניכט מיט וואס צו לעבען. השיב להם: האט איהר מיט וואס צו שטערבען?.

וקדם לו ד’ מלר, בספרו בשורות טובות, כולל “שיחות וסיפורים, הוא קובץ כמה סיפורים ותורות יקרים וטובים… מפיהם ומכתיבת יד קדשם”, חלק שיחות וסיפורים, בילגורייא תרפז, עמ’ [19]: הה”צ [ר’ שמואל מבראד] ז”ל, אמר: ישנם אנשים צועקים ובוכים שאין להם במה לחיות, ואני צועק ובוכה, שאין לי במה למות.

אולם ר’ הילל עצמו מביא, ששמע “בשם קדוש עליון ר’ שמואל מבראד ז”ל”, שהיה אומר: דיע וועלט שרייט אונד וויינט: זייא האבען ניכט מיט וואס צו לעבען; איך אבער שריי אונד וויין: איך האב ניכט מיט וואס צו שטארבען [העולם צועק ובוכה: אין להם במה לחיות; ואלו אני צועק ובוכה: אין לי במה למות!] (ספר משכיל אל דל, חלק רביעי… חברתי… אני הק’ הילל ל”ש… לעמבערג תרלא, הקדמה, עמ’ [3], בהערה).

והובאו הדברים בספר ילקוט דוד … בדרושי אגדה … חברתי … דוד המכונה טעבל יפה, מגיד בבית המדרש אהבת תורה, פ”ק קראקא, קראקא תרנו, דף י ע”ב: ובספר משכיל אל דל, חלק רביעי, מביא בההקדמה דברי קדוש ד’, הצדיק ר’ שמואל מבראד זצ”ל, בעל המחבר ספר קטן הכמות ורב האכות[!], תורת האדם שמו, אשר היה מרגלא בפומיה לומר בזה הלשון: הרבה בני אדם צועקים ובוכים שאין להם במה לחיות, ואני צועק ובוכה שאין לי במה למות.

אחרים מיחסים את האִמרה לר’ איצעלע פטרבורגר[17] או לר’ ישראל סלנטר ששמעה מידידו[18], ויש אומרים אותה בשמו של ר’ ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים[19].

שמואל הורביץ [רשבאש] מספר את הדברים על ‘רבי’ סתם: חסיד התאונן לפני רבו, שאין לו במה לחיות, ורבו התאונן בתשובתו, שאין לו במה למות (פתגמים, אפיגרמים ומחשבות, ניו-יורק 1953 [תשיג], עמ’ 19)[20].

השוה גם: ישראל שטנדל, מעבר לחלוני, תל-אביב תשכ, עמ’ 97: הצרה היא, לא רק זה שלא למדנו לחיות, גרוע מזה: לא למדנו למות.

1 מלשון השער: “ספר החיים, … בו מפורש היטב כל דיני שמחות … בכל עסקי המתי[ם] בתכריכהון ובקבורת’ ובטהרתם במים. ומה שיתפלל החולה והגוסס … ומה שיתפללו וילמדו בעבורו … וכל התפלות ותחנות… בבית החיים על קברי אבות”, חובר בידי ר’ שמעון פרנקפורטר ב”ר ישראל יהודה, והדפיסו באמשטרדם תסג.

2 זה לשון השער במהדורה הראשונה: ספר מבחר הפנינים … עם פירוש מספיק שמו קול יהודא אשר חברתי … יהודא ליב [שפירא] בא”א מו”ה יעקב זללה”ה חופ”ק אופינא במדינת זאמוט …, ווילנא תרלה. ואולם שתים-עשרה שנה לאחר מכן (בשנת תרמז) נדפס אותו הפירוש באמשטרדם, בשם קול אריה! (זה לשון השער: ספר מבחר הפנינים … עם פירוש מספיק, שמו קול ארי’, אשר חברתי הצעיר ארי’ ליב שפירא בא”א מוה’ יעקב זללה”ה המתגורר כעת באמשטרדם, ולפנים רב בק”ב [בקניגסברג] לבני רו”פ [רוסיה ופולין] …).

3 ישמח ישראל, ירושלים [תרלה], פתיחות, סי’ ו; הוצאה שניה, ירושלים תרסא, סי’ א [דף יא ע”ב]; נותן זמירות, הוצאת אברהם שאלתיאל, חמ”ד תרלט, עמ’ 80; חמ”ד תרפג, עמ’ 98; יגל יעקב, ירושלים תרמה, פתיחות, סי’ ו; קול זמרה, הוצאת יהודה קסטל, ירושלים תרסא, סי’ ו [דף ג ע”ב]; שיר ושבחה, ירושלים תרסה; ניו-יורק 1919, דף 27 ע”ב; הוצאת רפאל חיים הכהן, מהדורה שניה, ירושלים תרפא, דף לא ע”א, סי’ כו.

4 עי’ להלן, פרק ו.

5 בדפוס מנטובה: סי’ סו.

5א בשנת תרמב נדפס בורשה ספר ארץ חמדה על חמשה חומשי תורה. כולל שלשה ספרים: א) … דרשות על סדר פרשיות התורה בדרך פרד”ס … מאת … הרב … מאיר ליבוש מלבי”ם זצ”ל … נעתקו מכי”ק … ב) ספר חות יאיר, מהגאון מו’ אלעזר קאליר … ג) דרשות … מספר כתונת פסים, שחבר הרב … יוסף בהרב … משה – – –

שלושת הספרים נדפסו ב’תערובת’ בסדר הפרשיות, ובראשי כל הדפים באה הכותרת ארץ חמדה. הספר חזר ונדפס כמה פעמים [בד”ס].

דברי חות יאיר הנ”ל נדפסו בהפטרת פרשת מטות, דף כא ע”ג-ע”ד, אך מכיון שבראש הדף נדפסה הכותרת ארץ חמדה, הרי הקורא הממוצא מיחסם למלבי”ם! ולא יעלה על דעתו לחפש ולבדוק למעלה (בדף יט ראש ע”ג) ולמצוא שם את האותיות הזעירות: מספר חות יאיר!

וכדי להסיר מכשול מדרכו של המעין בספר, מצאתי לנכון להעיר על כך.

6 ספר תהלים… עם… פי’ ע”ד דרוש ומוסר השכל… ויקרא שמו בישראל שערי פרנסה טובה … ממני … מרדכי ראטהשטיין בן … מו”ה יעקב זאב, מ’-סיגעט … בשנת בונה ירושלם [תרמט], צ יב:

למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. אפשר לרמז… עפ”י הזוה”ק, ויחי [רכד ע”א. עי’ שם!], וז”ל: ויקרבו ימי ישראל למות … דתניא. אינון יומין דבר נש כד אתבריאו, בהאי יומא דנפיק לעלמא, כולהו קיימי בקיומייהו, ואזלין וטאסין בעלמא … זכה, תב האי יומא לאתרא … הה”ד ויקרבו ימי ישראל למות, כלהו בשלימותא …

והנה בדברי הזוה”ק הנ”ל פירש בספר הקדוש חות יאיר [חדש] את החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים.

ההוא אמר, משום דהקב”ה מעניש האדם מקודם בהפסד ממון, דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, כדי שיקח אדם מוסר לנפשו על מה עשה ד’ ככה, ומענישו באיזה פסידא, והוא חוזר בתשובה. משא”כ רוב המון עם, שרואים שיש להם איזה הפסד, המה דואגים, המה רק דואגים על ההפסד, ואינם רואים כלל על הסיבה. ובהיות כן, הקב”ה מענישו יותר ויותר. ואם היה חכם […] והיה מרגיש תיכף בהפסד ממונו, שבסיבת חטאיו בא לו זה […] היה חוזר בתשובה, והיתה אבידה זו לטובתו, והיו חוזרים ימיו החסרים למקומם, כמאמר הזוה”ק הנ”ל.

וזה פירוש החידה: כשאדם דואג על איבוד דמיו, ואינו רואה הסיבה שממונו אבד, אז דמיו, מה שאיבד, אינם עוזרים לו, כי ימיו אינם חוזרים למקומם, מאחר שלא שב בתשובה. משא”כ אם לא היה דואג על איבוד הדמים, רק על הסיבה, היו לו דמים שאבד לעזר, שעשה תשובה בעבורם, והיו ימיו חוזרין ע”י תשובתו, כמאמר הזוה”ק הנ”ל. ע”כ תוכן דבריו הקדושים.

7 משנה, זבחים ח ז: נתערב בדם פסולין – ישפך לאמה.

8 עי’ מה שכתב זלוטניק (הובא להלן, הערה 10).

9 אוצר המשלים והפתגמים, מהדורה שניה: ברלין תרפב, סי’ 23.

10 כן הוא כותב בספרו מדרש המליצה העברית, אמרי חכמה ואמרי אנשי, ירושלים תרצח, עמ’ 16: אדם דואג באיבוד [או: על איבוד] דמיו – ואינו דואג באיבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / ימיו אינם חוזרים. חרוזים אלו היו רגילים לכתוב על ה’עמוד’ [התיבה] שבבתי כנסיות ובתי מדרשות. באורח מישור מביא את זה בין המאמרים שלא נמצא להם מקור. אמנם טביוב כותב, שחרוזים אלו נתפרסמו ע”י הספר הפופולארי מענה לשון. אבל במענה לשון שתחת ידי (שנת תפג) לא ראיתים ולא מצאתים. עכ”ל זלוטניק.

11 ספר המשלים והפתגמים, מלוקטים מתוך המקרא, התלמוד והמדרשים והספרות שלאחריהם, סדורים, מנוקדים ומבוארים על-ידי י”ח רבניצקי וח”נ ביאליק, ברלין תרפד, חלק ג: מזמן שלאחר התלמוד, סימן א (עמ’ 161).

12 אמנם כבר הובא לעיל נוסחו של פלאנטאוויט (שמקורו במשלי שבעים חכמים): שוטה מתאבל על איבוד דמיו / ולא ישית לבו על אבידת ימיו, הסותר “פירושו” של גולנפול!

13 כבר הראה ישעיה ברגר (הדואר, תרצו, גליון יג) על דברים אלו כמקור רעיוני למכתם שבספר מראה המוסר (הובא לעיל, בראש המאמר). והביא את דבריו יהודה ליב זלוטניק [אבידע], שם, עמ’ 16.

14 הערת המהדיר (ר’ אברהם סופר): לא מצאתי.

15 על-פי כתובות נג ע”ב: לא שדי אינש זוזי בכדי; בבא בתרא סד ע”ב: אין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר.

16 מכאן נטל יחזקאל שרגא ברנדסדורפר והכניס לספרו אוצר פתגמים ושיחות (“לקט מעשיות של רבנים ואדמו”רים”), ירושלים תשלג, עמ’ 43.

17 מ’ גערץ, מוסרניקעס, ריגע 1936 [תרצו], עמ’ 23: מיט וואס לעבט מען? (האט געפרעגט דער קרעמער ר’ יוזיל יוסף הורוויץ). און איך פרעג – האט ר’ איצעלע פטרבורגר רחמנותדיק אנגעקוקט זיין נייעם באקאנטן – מיט וואס שטארבט מען? איר פארשטייט, מיט וואס שטארבט מען?!

18 כך מספר דוד זריצקי, גשר צר, בני-ברק תשכט, עמ’ 29: (ר’ יוסף שואל את ר’ ישראל סלנט🙂 ובמה אחיה אני? אם אתמסר כליל לעולם?. (ור’ ישראל עונהו:) … שמעתי מפי ידיד: אדם דואג במה יחיה, ובמה ימות, כבר יש לו? וכי כמה חייו של אדם – כהרף עין, ואִלו המיתה היא עולמית… מה שוה יותר?

19 בספר חפץ חיים על התורה… שנאמרו מפי … מרן ר’ ישראל מאיר הכהן … נערך ונסדר ע”י הרב שמואל גרינימן, בני ברק תשיד, פרשת בלק, עמ’ ריג, במעשי למלך: ופעם אמר [החפץ חיים] בצחות לשונו, על מה שהעולם דואג ומיצר על מצב הפרנסה: עס איז שווער צו לעבען, ניטא מיט וואס צו לעבען. ואני שואל אותם – און צו שטארבען איז דא מיט וואס?

והוסיף ר”ש גרינימן: לכל זמן אמר החכם מכל אדם – עת ללדת ועת למות. לא אמר עת לחיות, כי החיים כה קצרים, השנים חולפות ועוברות כ”כ מהר, עד שלא נשאר זמן-לחיות…

ובספר חיי המוסר, מאמרים ופתגמים מרבותינו חכמי המוסר, נערך וי”ל ע”י חבר תלמידי ישיבת בית יוסף באוסטרובצה, אוסטרובצה תרצו, עמ’ קיז, סי’ צז, בשם ה’חפץ חיים’: העולם דואגים שאין להם במה לחיות, ומדוע אינם דואגים שאין להם במה למות.

וכך מסופר על ר’ קלונימוס קלמן פרבר (נפ’ תשנז), תלמידו של החפץ חיים: מרגלא בפומיה בשם ה’חפץ חיים’: העולם דואג במה לחיות, ואני שואל: ובמה למות יש? (אברהם אליעזר סופר, מליצי יושר, ירושלים תשסג, עמ’ 523, בשם מאיר עיני ישראל, עמ’ 167).

20 וכן כתב ר’ חיים מאיר ברוין (תולדות חיים, ליום ז’ באדר, קונטרס אבל אם, סי’ כב, ירושלים תשכג, דף רכב ע”ב): אבל הצדיקים להיפך, המה דואגים תמיד עבור מיתתם ושיצטרכו ליתן דין וחשבון, וצדיק אחד בהתנצלותו אמר: העולם כולו מודאגים שאין להם במה לחיות, ואני דואג שאין לי במה למות – – –

Censorship in the Sefer Chofetz Chaim?

Censorship in the Sefer Chofetz Chaim?

(Another chapter of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work)

Unfortunately, the amount of responses regarding assisting the publication of R. Ashkenazi's work was underwhelming (we are trying very hard to raise the money but are still far from the end) so it is still uncertain when the seforim will actually be published. Until then – here is another chapter. For previous articles of R. Ashkenazi see here here and here. For more information to contribute (any amount is extremely helpful) contact me at eliezerbrodt-at-gmail.com.

In the past I received requests for more information about R. Ashkenazi. What follows is a small biography (along with an appeal for help) on him written recently.

מוקירי תורה וחכמיה, נדיבים שבעם! דומה שאין איש אשר לא הגיעו שִׁמְעוֹ של האיש הנכבד, הנאמן בכל בית הספרים היהודי, ר' שמואל אשכנזי שליט"א. ספרו "אלפא ביתא קדמייתא דשמואל זעירא" שיצא לאור בירושלים, בשנת ה'תש"ס, פתח בפני כלל חכמי ישראל וחובבי תורה את שערי אוצרותיו, חשף בפניהם מעט מבקיאותו המפליאה והטעימם מרעיונותיו והגיגיו הנעימים אלא, שהעומדים משתאים מול היקף המידע והידע הנגלה מבין דפי "אלפא ביתא קדמייתא'', ודאי יופתעו כפליים בשמעם שאין זה אלא מעט שבמעט מאוצרותיו של ר' שמואל שעודם בכתובים, מצפים לאנשי רוח ומביני דבר שירתמו לסייע בהוצאתם לאור עולם והפצתם להגדיל תורה ולהאדירה.ר' שמואל – המקפיד בתוקף שלא להוסיף על שמו כל תואר נוסף פרט לר' – נולד ביום יא בטבת תרפ"ב. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כתב עשרות ערכים ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" (בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות, ירושלים תשו-תשי), בכרכים הראשונים של ה"אנציקלופדיה העברית" ובשתי אנציקלופדיות אחרות של הוצאת 'מסדה'. בהמשך עסק בעריכת ספרים ב"מוסד הרב קוק", ב"מכון תורה שלמה" ובאופן עצמאי. בראשית שנת תשכ"ז ועד פרישתו לגמלאות עבד ב"מפעל הביבליוגרפיה העברית" שבבית הספרים הלאומי בירושלים, ומבחינה מסוימת הוא היה מתווה דרכה ביחד עם הביבליוגרף הבלתי נשכח מר נפתלי בן-מנחם ז"ל. אף לאחר שפרש לגמלאות הגיע למקום בכל יום שלישי וקיבל בסבר פנים יפות את כל המתייעצים עמו, בהם בכירים באקדמיה שעמדו לפתחו ושאלו לעצתו. בשנת תשס"א נתמנה כחבר כבוד בהוצאת הספרים המיתולוגית "מקיצי נרדמים", לאור בקשתם המפורשת של מזכירה וחבריה.החל משנת תש"ד (בהיותו בן-שמונה עשרה) החלו להתפרסם מאמריו הרבים בבמות מכובדות ומפורסמות, ולעיתים עוררו תגובות חריגות (כמו מאמריו "טעויות סופרים" ו"מילונות עברית כיצד?"). בין לבין נענה לשאלות שבכתב שהופנו אליו מכל קצווי הארץ ומחוצה לה, ושיגר במשך השנים כאלפיים מכתבי תשובה. בין ספריו המופתיים ניתן למנות את: "הגדה שלמה", ירושלים תשט"ו; "אוצר ראשי תבות", ירושלים תשכ"ה; "הרי"ף ומשנתו", ירושלים תשכ"ז. ואת עריכתו המופתית ניתן לראות בספר "משלי ישראל ואומות העולם", ירושלים תשכ"ד. טביעת אצבעותיו המיוחדת ניכרת בספרים רבים אחרים, כמו: "בן המלך והנזיר", תל-אביב תשי"א; "אוצר המשלים והחידות", ירושלים תשי"ז; "מחברות עמנואל הרומי", ירושלים תשי"ז; "אוצר פתגמים וניבים לטיניים", תל-אביב תשי"ט (מהדורה שניה: ירושלים תשמ"ב); "צרור המור", בני-ברק תש"נ; "אוצר הספר העברי", ירושלים תשנ"ה; "אוצר תפילות ישראל", א-ב, ירושלים תשנ"ז.כתיבתו של ר' שמואל יחודית ומאופיינת: קצרה, ענינית ומקיפה, ובעיקר – מדויקת. רגיל היה, אף לאחר הגיעו לגבורות, לכתת רגליו רק כדי לראות את הדברים בדפוס הראשון או לבדוק אם אכן הפנייה כלשהי מדויקת וכדומה.בימים אלה הולכים ומותקנים לדפוס שני ספרים נוספים ממעיינותיו של רבי שמואל, הלא הם "אלפא ביתא תנייתא" המהווה המשך ישיר לספר הראשון וכולל בתוכו בירורים מקיפים למקורם של ביטויים, פתגמים ואמרות עממיות, ו"אלפא ביתא תליתאי" הכולל בירורים בנושאים כלליים. שניהם בדרכו הייחודית של ר' שמואל, האוצר בזכרונו וברשימותיו רבבות מקורות עלומים וגנוזים ומעבדם בתבונתו וחוש ביקורתו הנודע.כל אחד מן הספרים מתפרס על פני שלושה כרכים, ויחדיו כוללים הם למעלה מ-2500 עמודים מלאים וגדושים בדברי תורה וחכמה ופנינים נפלאות מעולם הספר היהודי על כל גווניו ואפיקיו.את מלאכת עריכת הספרים לקח על עצמו ידידנו ר' יעקב ישראל סטל הי"ו, אשר ביד אמן, במתינות ובתבונה הופך את פיסות הנייר, פנקסיו ופתקאותיו של רבי שמואל לכדי יצירה מפוארת כיאה לכבוד יוצרה ותורתו.אולם, ידידינו הנעלים, הוצאות ההדפסה כבדו מנשוא! איש פרטי וצנוע הוא ר' שמואל, לא מכוני מחקר ולא קרנות לו לאיש, לא בית הוצאה לאור ולא בית מסחר ספרים. מעודו, נחבא ר' שמואל אל הכלים ואינו מבקש את פרסומו הראוי לו. לולי תושייתם של אוהבי תורה ודעת שנגה עליהם מעט מאורו של רבי שמואל, כי אז היה נותר אלמוני, הוא ואוצרותיו העצומים.ועתה, עם סיום מלאכת עריכת שני הספרים שלפנינו, הרי הם יושבים ומצפים לגואל, איש אשר רוח בו ולב מרגיש לו להבין את יקרתם של דברי תורה אלו, וישאוהו רעיוניו להטות שכמו לעזרת ר' שמואל ולשקוד על תקנת חכמי ישראל, במתת יד נכבדה כשיעור הנצרך להדפסת הספרים היקרים. עורכי הספר אינם מבקשים דבר על המלאכה הכבירה והזמן היקר והרב שהושקעו בהתקנת הספרים לדפוס. זאת עשו בלב רחב ובנפש חפצה, מאשר יקרו בעיניהם נכבדו פניניו של ר' שמואל. אולם עלות ההדפסה כבדה עליהם ואין לאל ידם להשלים את המשימה ללא עזרת ה' בגיבורים.חושו, ידידינו, חושו לעמוד לימין ר' שמואל ולעזרת כל אוהבי תורה, והרימו תרומתכם להדפסת הספרים הנכבדים הללו! שוו בנפשכם מה רבה התועלת העולה ממאמריו ומחקריו הנעימים של ר' שמואל להרמת קרן התורה וכבודה; הוכיחו קבל עם ועדה כי כבוד התורה יקר בעיני הוגיה וכי אין מניחים הם לדברי תורה להיות מונחים בקרן זווית, גנוזים וכמוסים באין דורש!!
And now for the main article:

לכבוד מערכת בית יעקב ב"ה. ה במנחם-אב תשלאמ"נ,מזמן לזמן מזדמנים לפני גליונות של ירחונכם הנכבד, שאני מוצא בהם ענין ומתענג על קריאתם. לא כן קרני הפעם הזאת. הגיע לידי גליון 137 (תאריך הופעתו [סיון תשלא?] לא צוין!), ומיד עם פתיחתו נתקלתי במאמר גדול, מאת יצחק מ. שמואלי, המשתרע לארכם ולרחבם של שני עמודים שלמים (5-4), ומעליו שלוש כותרות מרעישות: 1) על משמר קדשי האומה. 2) מיהו "צנזור" במהדורות חדשות של ספרי-קודש? 3) תגלית מדהימה על מעשה-זיוף מגמתי בכתביו של בעל "חפץ חיים" זצ"ל.וזה "מעשה הזיוף": בקונטרס שפת תמים, לבעל חפץ חיים, פרק ד, נאמר: וראיתי בספרים מעשה נפלא שהיה בימי הריב"ש, שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו. ואילו "במהדורות החדשות… שהופיעו לאחר השואה (ונדפסו מתחילה באמריקה, על-ידי יורשיו של בעל המחבר) נחלף הנוסח המקורי לפי כתב-ידו של החפץ חיים הקדוש בנוסח 'מתוקן' כזה: 'וראיתי מעשה נפלא, שהיה בימים הראשונים'".כותב המאמר שואל: "מה היתה מטרתו ותכליתו של 'שינוי' זה?" והוא משיב: "אין מפלט, כמובן, מאותה מסקנה הכרחית, שלא היה, כנראה, לרוחם ולטעמם של בעלי הזכויות של המהדורה החדשה, שבעל החפץ חיים מזכיר ומסתמך בספרו על מעשה נפלא שמתייחס אל מייסד החסידות רבי ישראל בעל-שם-טוב… הם התביישו בכך, הם לא יכלו לבלוע זאת, הם נרתעים ממש בפני ההשפעה העלולה להתקבל מהתייחסותו של החפץ-חיים אל הבעש"ט" ולכן זייפו וסילפו את דברי המחבר "כדי לחבל ברגשי-האחווה שנתרקמו אצל… חסידים ומתנגדים".אין הכותב נוקב בשמם המפורש של "בעלי הזכויות". אך הכל יודעים, שהכוונה לחתן המחבר "הרב פנחס מענדיל יוסף זאקס, ר"מ דישיבת חפץ חיים בראדין" אשר הוציא מחדש את ספרי חותנו, בניו-יורק, בשנת תשיב ובשנת תשך. ואותו מאשים הכותב ב"מעשה מביש כזה" אשר "בדין הוא ש… יזעזע את דעת-הציבור שלנו"."וכדי שלא לפרסם אשמה מזעזעת כזו… בלי ביסוס עובדתי מלא" טרח הכותב וצירף למאמרו שלושה פקסימילים המוכיחים באופן "מדעי" מוחלט את "הסילוף הגס והמביש… שנעשה בחיבורו של החפץ חיים"."והיות שהמדובר… בסילוף מכוון שיש בו מגמה שקופה בהחלט… מן הדין להרים קול זעקה ומחאה, להוקיע קבל עם ועדה את הסילוף הנורא והמחריד ולתבוע במפגיע תיקון הדבר מידי אלה הנושאים באחריות לכך!"אם באמת ובתמים נתכוון הכותב לזעזע את דעת הקוראים ולהזעיקם למחאה, הרי עלה הדבר בידו… שכן אני נזדעזעתי למקרא דברי ההשמצה והטחת ההאשמות כלפי חתן המחבר, אשר ריבה פעלים לתורה ויראה בהפיצו ספרי ההלכה והמוסר של חותנו בעל חפץ חיים. ואומר אל לבי: מצוה להציל עשוק מיד עושקו ולהגן על כבודו של ת"ח מפני המתנפלים עליו בשצף קצף על לא חמס בכפו ולא עולתה בו.ואם עדיין הייתי מהסס בדבר וחושש, שלא להרבות בחלול כבוד התורה על ידי הבעת מחאתי ברבים, בא המאורע דלהלן וחיזק את החלטתי לפרסם ברבים את בטולו של המאמר הנז'.וזה אשר קרני [אין מקרה בעולם, אלא כי הקרה ה' לפני את הדבר הזה!]. ביום המחרת (לאחר קבלת הגליון הנז') נכנסתי לבית המדרש להתפלל שחרית. והנה על השולחן לפני מונח ספר חפץ חיים, הוצאת ועד שמירת הלשון, ירושלים תשכז, ונספח אליו קונטרס שפת תמים. פתחתיו בעמ' טו ואראה בגליון (ליד המלים "מעשה נפלא שהיה בימים הראשונים") הערה כתובה בדיו אדומה על ידי חסיד-שוטה: המילה ראשונים היא זיוף מוחלט ושפל בדברי רבנו וצ"ל בימי הריב"ש (ר' ישראל בעש"ט) כהוצאה הראשונה.ויהי כראותי עד היכן הדברים מגיעים, נזדרזתי לקרבה אל המלאכה: לבדוק את הנוסח הנדפס בהוצאות השונות של קונטרס שפת תמים. לאחר יגיעה מרובה נתברר לי, שקונטרס זה נדפס על ידי מחברו, כנספח לחלק א של "ספר שמירת הלשון… והוא השלמת הספר חפץ חיים", בשנת תרלו, וחזר ונדפס לא פחות מעשרים ושלוש פעמים*. והרי רשימת ההוצאות השונות (אלה שלא ראיתי מסומנות בכוכב):1* ווילנא, דפוס ר' יהודה ליב מ"ץ, שנת שמר פיו [תרלו], 1876.2 הוצאה שניה, ווילנא, דפוס הנ"ל, תרלט, 1879. סודרה ונדפסה דף על דף על פי 1.3* הוצאה שלישית. נדפסה בין תרם לתרמג. והיא ששימשה אבטיפוס להוצאות הבאות, שאינן אלא דפוסים-סטראוטיפיים או דפוסי-צלום של 3.4 "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס ר' יוסף אונטערהענדלער, תרמד, 1884. ד"ס של 3.5* "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס הנ"ל [תרמח?]. בשער: תרמד, 1884. ד"ס של 4.6 "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס בוימריטטער וחתנו גאנשאר, תרן, 1890. ד"ס של 5.7 "הוצאה רביעית", ווארשא (דפוס ב' טורש, צנז' 1892 [תרנב]). ד"ס של 6.8 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס בוימריטטער), תרנה, 1895. ד"ס של 3?9 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס אונטערהענדלער, צנז' 1902 [תרסב]). בשער: תרנה, 1895. ד"ס של 8.10 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס לעווין-עפשטיין, 1910 [תרע]). ד"ס של 7.11 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס הנ"ל, 1914 [תרעד]). ד"ס של 10.12* "הוצאה שלישית" (הוצאת הרב הילל גינסבורג, ראדין), ווארשא (דפוס פומפיך), [תרף?]. ד"ס של 4?13 "הוצאה שלישית", ווארשא (דפוס פימענט), [תרפ-]. בשער: דפוס יוסף אונטערהענדלער, תרמד. ד"ס של 12.14 "הוצאה שלישית", ווארשא (דפוס לעווין-עפשטיין), [תרפח]. ד"ס של 13.15 "הוצאה שלישית", שנגהי [תשד?]. ד"צ של 12.16 הוצאה רביעית", [גרמניה תשז?]. בשער: ווארשא. ד"צ של 7.17 "הוצא ע"י חתנו הרב מנחם מענדיל יוסף זאקס", ניו יורק תשיב. ד"צ של 8.18 "הוצאת הרב הרשקוביץ", (ירושלם תשטז). סודרה ונדפסה על פי 8.19 "הוצאת אגודת חכמי סלאוויטא, בני ברק", ירושלים (תשך). ד"ס של 18.20 "הוצא ע"י חתנו הרב מנחם מענדיל יוסף זאקס", ניו יורק תשך. ד"צ של 17.21* "הוצאת ועד שמירת הלשון", ירושלים תשכה. סודרה ונדפסה על פי 8.22 "הוצאת הרב הרשקוביץ", ירושלים [תשכז]. ד"ס של 18.23 "הוצאת ועד שמירת הלשון", ירושלים תשכז. ד"ס של 21.24 כנ"ל, ירושלים [תשל]. בשער: תשכז. ד"ס של 23, אלא שבמהדורה זו נספח קונטרס שפת תמים לספר שמירת הלשון ולא לספר חפץ חיים.לא עלה בידי למצוא טופס שלם** מן ההוצאה הראשונה, אך היו למראה עיני תשע עשרה מן ההוצאות הבאות.והנה בעשר מהן נדפס: בימי הריב"ש (2 4 6 7 10 11 16-13), ובתשע: בימים הראשונים (8 9 20-17 24-22).מתשע מהדורות אלו נדפסו שבע לאחר השואה, ואילו שתים מהן נדפסו כבר בימי המחבר ובהסכמתו: הראשונה (מס' 8) בשנת תרנה [כיובל שנים לפני השואה] והשניה (מס' 9) בשנת תרסב. בהוצאת תרנה נדפס: "שהיה בימים הראשונים" ושתי האותיות האחרונות (ים) יוצאות מחוץ לשורה, אך בהוצאת תרסב סודרה השורה מחדש, כדי ליישרה עם חברותיה, ונדפס: שהי' בימים הראשוני'.כל המשוה את שתי ההוצאות של הרב זאקס (ניו יורק תשיב ותשך) להוצאת ווארשא תרנה, יתברר לו למעלה מכל ספק שהראשונות אינן אלא דפוסי-צלום של האחרונה! וחתן המחבר לא תיקן, לא סילף ולא זייף את הנוסח המקורי. ואף ההוצאות האחרונות, שסודרו מחדש, נדפסו על פי ווארשא תרנה. ואין לתלות בוקי סריקי במוציאיהן. נמצינו למדים, שאך לשוא שקד הכותב (המסתתר בכנוי "יצחק מ. שמואלי") למלא שש עמודות (450 שורות!) בדברי הבל וריק ובהטחת האשמות שוא ללא כל יסוד.ואם ישאל שואל: מה טעם תוקן הנוסח בהוצאת תרנה? אין בפי תשובה ודאית. אך ניתן לשער, כי המחבר "נכשל" בפענוח הריב"ש וסבור היה שהוא בעל שו"ת הריב"ש, היינו ר' יצחק בר ששת, מחכמי הראשונים (ה'פו-קסח), וכאשר נודע לו מקור הסיפור (שבחי הבעש"ט!) ונתבררה לו זהותו של הריב"ש שהוא ר' ישראל בעל שם, רבן של חסידים, הלך והחליף את המלים "בימי הריב"ש" במלים אחרות (בימים הראשונים). ואך צחוק עשה לנו הכותב בקביעתו המגוחכת כי "לפני קרוב למאה שנים, עת המתיחות בין המתנגדים ולבין החסידים… בא בעל ה'חפץ חיים' לעשת צעד פייסני כזה, להזכיר את הריב"ש, יוצר החסידות, בספרו… כנגד… לשון הרע"…אינני מתימר להיות בקי בספריו המרובים של החפץ חיים, אך לפי מיעוט ידיעתי אין הוא מזכיר בשום מקום לא מחבר חסידי***, לא ספר חסידי ולא ספור חסידי. ולו חפץ היה "לעשות צעד פייסני כזה" הרי היו לפניו הזדמנויות מרובות מלבד המעשה "בגלגול סוס". ואם לא עשה כן, ודאי טעמו ונמוקו עמו, משום שהיה "מתנגד" לחסידות. מובן, שאין בכך כדי לגרוע ח"ו מכבודו. ואף החסידים הכירו בגאונותו ובצדקתו, וספריו נתחבבו עליהם. ושלום על ישראל.ואחתום במאמרו של רב יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט ע"ב). יהי רצון שנזכה לנחמת ציון ובנין ירושלים.שמואל אשכנזי
* שמואלי כותב: "קונטרס 'שפת תמים' צורף לכל המהדורות הראשונות של הספר 'חפץ חיים'". ואני איני מכיר אלא מהדורה אחת בלבד שבה נספח הקונטרס לספר חפץ חיים, והיא אחרונה (23). מהדורה זו נדפסה בשם "כל ספרי המוסר על עניני שמירת הלשון, מאת רבנו רבי ישראל מאיר… הכהן".** ראיתי טופס שנשמט ממנו הקונטרס. ומן הענין להעיר, שגם מן ההוצאה השניה (תרלט) מצויים טפסים בהשמטת הקונטרס. גם בימינו נדפס ספר שמירת הלשון בלי הקונטרס, כגון: ירושלים תשיד (הוצאת הרב הרשקוביץ) ותשטז (הוצאת הועד המרכזי לשמירת הלשון).*** להוציא את רש"ז מלאדי, ש"שולחן ערוך" שלו הובא הרבה במשנה ברורה.
הערות מאת אליעזר בראדט:

א. לאחרונה ענין זה נדון על ידי ר' יהושע מונדשיין כאן וכאן.
ב. בביאור הלכה סי' רי"ד בסוף הוא הביא דברי ה'דרך פקודיך'.
ג. במשנה ברורה סי' תצד ס"ק יב לענין טעם לאכילת מאכלי חלב בשבועות הוא כתב בשם גדול אחד: "אמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעל"ע נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה". ר' גדלי' אבערלאנדער בספרו 'מנהג אבותינו בידנו', ב, מאנסי תשסו, עמ' תרלד מביא שר' נחום גרינוואלד העיר שגדול אחד הוא ר' לוי יצחק מבארדיטשוב שדבריו בזה הובא בספר תולדות יצחק לר' יצחק מנשכיז. [על דברי ה'גדול אחד' ראה דברים חשובים אצל ר' אהרן מיאסניק, מנחת אהרן, ירושלים תשסח, עמ' קב-קו; פרדס אליעזר, עמ' רעט- רפב].

ד. בקשר לדעת החפץ חיים על חסידים וחסידות ראוי להביא דברי בנו ר' ליב בשם אביו החפץ חיים בזה:
1. בעשירות שניו לעת זקנתו היה מחשיב מאוד עדת החסידים, באמרו כי הם בזמנינו ככותל אבנים שנקרא בראנדוואנט שמעמידים בין בתי עץ, שאינה מניחה להתפשטות שריפה, ובימינו שנגף הכפירה פשטה בכל עבר ופאה, ולאלפים שהם מאמינים בד' ובתורתו אבל כמו מתביישים בקיום מצותיה, בריש גלי, בל יהא לשחוק בין הגויים, ובין פרצי עמנו שרבו המלעיגים מכל קודש, עלינו לשבח החסידים שהם אמיצי רוח, עושי דברו ביד רמה, ובפומבי, ועוד הם מגדלים בניהם לתורה ולעבודה כאבותיהם. רוממות אל בגרונם, ולשונם כחרב להשיב להחפשים אל חיקם עשרת מונים בוז וקלון,, ועל כל פשעים, תכסה אהבת ה'… (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' טו, אות מ).

2. זכרוני לפני שלשים שנה בערך בהתישבי בפולין והחלותי למכור ספרי מר אבי ז"ל, עיקר פדיוני היה בבתי מדרשות של החסידים, שרובי הכתות שבהם הם בני תורה, והיו לוהטים מאד לספרי מר אבי. ביחוד לספרי משנה ברורה שכפי מבטא שלהם הוא נחוץ להם כמו לחם, וכמעט כל חסיד קנה ספרינו (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' טז, אות מא).
3. פעם שמע שמדברים על רודת החסידות והמגרעות שיש בהם, ולא נחה דעתו, וסיפר להם מעשה איך שבימי הגאון ר' חיים מוואלזין היה בעירו בעל הבית אחד, שלמד תלמוד ואמרו עליו שחזר כבר על הש"ס כמה פעמים, והוא בקי כמעט בו, והירדו הגאון ר"ח בקימה כשנכנס, והיו אז בישיבת ר' חיים אברכים גדולי תורה, ושחקו כשקם רבם בפני הבעל הבית הלז, באמרם, בפני מי קם רבנו, אם בקי הוא במלות, אבל בכמה מקומות אינו מבין הפשט, וענה להם רבם ר"ח, יש שני שסים ש"ס אחד הוא דפוס אמשטרדם, יקר מאוד הן במראיתו הן בהגהות ותיקונים רבים שיש בו, ויש ש"ס זולצבאך, עליו אינם בהירים כל כך, גם נמצא בו שיבושים אבל אם יעלה על הדעת מי שהש"ס דזולצבאך אין לו קדושת ש"ס. כן הבעל הבית הזה, אפשר יש בתורתו איזה שיבושים אבל בעיקרו יודע הוא את הש"ס, והנמשל הוא לענין חסידים אם יש בהם איזה שגיאות, אבל בעירם הם מחזיקן בתורת ה' בכל נפשם ומגדלים את בניהם ביראת ה' ומשיאים את בנותיהם לשומרי תורה ומצוה, ומה לנו עוד" (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' יז-יח, אות מב).
4. דברו אתו פעם על דבר חסידים ומתנגדים, ענה ואמר, חכמינו אמרו לעתיד לבוא מבא הקב"ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר מי שעסק בה יבא ויטול שכרו, הרי שאין שואלים כלל לאיזה עדה הוא שייך, אלא אם קיים התורה הרי טוב ואם לאו ח"ו, לא יועילו לו שום עדה ששייך לה, גם אח לא פדה יפדה איש (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' סב, אות לב).

5. בתשמד פרסם ר' משה גליס רשימה בביליוגרפית של החפץ חיים בשם 'כתבי החפץ חיים הרב ישראל מאיר מראדין', ושם בעמ' 42-44 הוא מונה 34 מהודרות של הספר עד שנת תשלט.

R. Shmuel Ashkenazi: "Gaon" Equals 60?

"Gaon" Equals 60?

(Another chapter of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work)

Unfortunately, the amount of responses regarding assisting the publication of R. Ashkenazi's was underwhelming (a total of one contribution) so it is still uncertain when the seforim will actually be published. Until then – here is another chapter. For more information to contribute (any amount is extremly helpful) contact me at eliezerbrodt-at-gmail.com.

גאון בגימטריא ששים

א. גאון = 60 כתב ר' זכריה סימנר בספר זכירה, שהדפיס בשנת תסט בהמבורג (במהדורת ר' שלמה אבא שאול, ירושלים תשנט, סוף עמ' 277): מצאתי כתוב הטעם שקורין בשם גאון מי שבקי בכל ששים מסכתות, כמנין גאון.ואנא שמואל זעירא לא ידענא היכן מצא כתוב כן. אך הדברים כבר נאמרו ע"י ר' מנחם בר' שלמה המאירי [ה'ט-עה]: מהם בתלמוד תלתא סדרי, ר"ל מועד נשים נזיקין, והוא היה נקרא אצלם חכם. ומהם בתלמוד ד סדרי, ר"ל בתוספת סדר קדשים, והוא היה נקרא אצלם רב. ומהם בתלמוד שתא סדרי, ר"ל בתוספת סדר זרעים וטהרות, ואז היה ראוי להקרא גאון. רמז לששים מסכתות שבששה סדרי, כמנין גאון. אלא שאף על פי כן לא היו קורין אותו כן אלא אם כן נסמך מפי גאון בהסכמת הישיבה (סדר הקבלה, הוצאת מכון אופק, ירושלים תשנה, עמ' 124-123).וכן מצאנו אצל בן דורו, המקובל ר' יצחק דמן עכו, בספרו מאירת עינים, ראש פרשת חקת, שהוא מונה כל מסכתות הש"ס ומסכם: סך כל המסכתות סג. חשוב ג בבי אחת וסנהדרין ומכות אחת, נמצאו ששים, כמנין גאון. וכל מי שיודע כולם נקרא גאון.אחריהם מצינו לר' דוד אבן-זמרא [רדב"ז; רלט-שלג]: בדרך כלל אומר לך, שאין דרכנו לקרא גאון אלא לאותם שהיו אחר רבנן סבוראי, קודם הריא"ף ז"ל. ושמעתי אומרים, שתנאי הגאון היה, שיהיה יודע שיתא סדרי על פה, גמרא ומשניות. אבל מה נעשה לדורות אחרונים, שכבר נהגו[1] (שו"ת הרדב"ז, ליוורנו תיב, סימן קז; במהדורת ר' אהרן וואלדן, ח"ד, סוף סימן אלף קעח).שמועה זו ששמע רדב"ז שמע גם בן דורו ר' אליהו בחור [רכט-שט], שכתב בספרו תשבי, ערך גאון: קצת החכמים שהיו אחרי האמוראים נקראו גאונים, כגון רבי שרירא גאון, רבי סעדיה גאון[2]. ושמעתי, שנקראו כן, בעבור שהיו בקיאים בכל התלמוד, שהם ששים מסכתות. גאון בגימטריא ששים.אחריהם מצאנו לר' דוד קונפורטי, בספרו קורא הדורות (פרק ה, ויניציאה תקו, דף ה ע"ב; פיעטרקוב תרנה, דף ה רע"ג): ומצאתי כתוב, שיש אומרים כי הגאונים נקרא כל אחד מהם בלשון גאון, על שם שהיה יודע ס מסכתות, כמנין תיבת גאון.אחריו כותב ר' חיים יוסף דוד אזולאי [חיד"א; תפד-תקסו], בספרו ועד לחכמים (עי' להלן): גאון. אמרו קדמונינו, שבחרו בשם זה, שהוא גימטריא ששים, לרמוז, שהוא בקי בששים מסכתות.ואחרון אחרון הוא ר' מנחם מנדל משקלוב [נפ' תקפז], הכותב בהקדמתו למסכת אבות עם פירוש הגר"א, שקלאוו תקסד: ושמעתי מפה קדוש של אדומ"ר גאון העולם רבינו הגדול והקדוש החסיד זלה"ה, טעם למה שקראו לכל ראשי הדור שאחר זמן התלמוד בשם גאון, ע"פ מ"ש במדרש שיר השירים [ראה להלן]: ששים המה מלכות, אלו ששים מסכתות של הלכות כו'. ע"ש. ובדורות הראשונים שאחר זמן חיבור התלמוד לא סמכוהו לאחד שינהיג כל דורו, עד שהיו סדורים לו כל הששים מסכתות בע"פ … ולכן קראו לראש הדור שלהם בשם גאון, שעולה במספרו ששים, לרמז על ששים מסכתות הנ"ל. עכ"ל תלמיד הגר"א מפי רבו.ולא שמע השומע שהגאון אמר זאת בשם התשבי, אלא שהוא הוסיף והביא מן המדרש אסמכתא למנין המסכתות. עי' עליות אליהו, שטטין תרכא, עמ' 86, הערה קיא.והנה על דברי התשבי העיר ר' ישעיה ברלין פיק [תפה-תקנט], בהקדמת ספרו שאילת שלום על השאילתות (דיהרנפורט תקמו): מספר המסכתות ידוע שהם ששים ושלש, והסמ"ג נתן סימן ולבך יהי גס בהן. ואפילו לדעת הרמב"ם, בהקדמתו לסדר זרעים, דקחשיב תלתא בבי לחדא מסכתא – – –[3], עכ"פ הוו ששים ואחת מסכתות – – – [4]וכן הוא כותב בהקדמת ספרו יש סדר למשנה (נדפס מתוך כ"י אוקספורד, בסוף הכרך הראשון של משניות, דפוס ראם בוילנה): דע. בסוף ספר הסמ"ג והבאור למהר"א שטיין, כתב בזה"ל: סימן לשית סדרי משנה זמ"ן נק"ט: זרעים. מועד. נשים. נזיקין. קדשים. טהרות. וחלקם לס"ג מסכתות. וסימנך כללא נקוט בידך: ולבך יהא גס בהן. והמסכתות חלק לתקכד פרקים. וסימנך על קדשך ותפארתך. עכ"ל. ועכ"ל הגרי"ב[5].עשר שנים לאחר שספר שאילת שלום ראה אור, הדפיס חיד"א את ספרו ועד לחכמים, חלק א ליוורנו תקנו, ובראשו, סימן א[6], הוא מתרץ: ומה שהעיר [הגרי"ב] על מנין המסכתות, הנה ברעיא מהימנא והתקונים, כמה זמני[7] אמרו, שתין מסכתות. ונראה, דמעשרות ומעשר שני נחשבות לאחת. והכי מוכח ממה שכתב מז"ה ז"ל בחסד לאברהם, בדפוס ובכ"י, במטתו של שלמה, שהיו ששים דפין ובכל דף כתוב מסכתא. ובכ"י מפורש, שסדר זרעים הם עשרה מסכתות. ובהכי אתי שפיר.מנין אחר מצאתי בפירוש מהרז"ו: ושמעתי, שגם שבת עירובין נחשבים גם כן למסכת אחת. ראה להלן, פרק ב.מנין שונה הובא בחדושי הרש"ש מתוך ספר ערוגת הבושם: ויהיו הששה סדרים נחלקים לששים מסכתות, מלבד אבות אשר היא משלים ודרך ארץ. עי' להלן, פרק ב.ועל כל אלה הנִחושים עולה המנין היצוק ביציקה איתנה והוא המחבר סנהדרין מכות למסכת אחת, כאשר הובא לעיל מספר מאירת עינים. כן במשניות, כ"י קופמן ובכ"י פרמה ובקטעי הגניזה בקמברידג'. לדוגמא, ראה: גנזי משנה של ר' אברהם יצחק כץ (ירושלים תשל, דף פז ע"ב), קטע ממסכת מכות, שנמצא בגניזה הקהירית והוא שמור באוסף אנטונין בלנינגרד, ובראש פ"ג רשום: פרק יד [של סנהדרין]!וכן העיד ר' שלמה עדני [שכב-שצב?], בפירושו מלאכת שלמה, סוף מכות: כתב הר"ר יהוסף [אשכנזי] ז"ל: וברוב הספרים כתוב בסוף זו המסכתא: נגמרה סנהדרין פרק יד!וכן כותב בן דורו, ר' אברהם אזולאי [של?-תד], בספרו אהבה בתענוגים על משנת נזיקין, בפתיחה למסכת מכות (ירושלים תשמו, ראש דף קנו): בספר א'[חד] כ"י קדמון מצאתי כתוב. פרק י"ב, כיצד העדים נעשים זוממין. וקאי אמנין פרקי מסכת סנהדרין. וכתב פרק י"ג במקום פרק ב. וכן על זה [ה]דרך בכל הפרקים[8]. ובסוף זו המסכתא כתוב נגמרה מסכת סנהדרין י"ד פרקים. משמע דמכות שייכא עם סנהדרין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. מסכת מכות היא נקשרת בנוסח א'[9] עם סנהדרין, ובכללה היא מנויה – – -וזה לשון ר' שלמה עדני, בספרו מלאכת שלמה, למסכת מכות א א: וכתב הר"ר יהוסף [אשכנזי] ז"ל: בכל הספרים גרסינן מכות אחר סנהדרין, ובס"א [ובספרים אחרים]: פ'[רק] שנים עשר וקאי אסנהדרין. ע"ש.והוסיף לכתוב בסוף המסכת: כתב הר"ר יהוסף ז"ל: ברוב הספרים כתוב בסוף זו המסכתא נגמרה סנהדרין פרק יד. משמע, שמסכת מכות שייכא גם היא לסנהדרין. כמו הבבות. עכ"ל. כלומר: כמו ששלוש הבבות מסכת אחת הן, כן סנהדרין ומכות!גם בראש פרק ב: ס"א פרק יג. וקאי אסנהדרין.ובראש פרק ג: ס"א פרק ארבעה עשר. וקאי אסנהדרין.וכן במתניתא דבי מערבא סנהדרין ומכות חדא מסכתא ובה ארבעה עשר פרקים! וזה מוכח מגוף דברי הירושלמי בפרק (א) [יב], סוף הלכה יד: תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין!אף בקטע ירושלמי מבין כתבי הגניזה בבודאפשט, שפרסם שלמה וידר בתרביץ, יז (תשו), עמ' 129 ואילך, פרק כיצד העדים (פ"א של מכות) הוא פרק יב של סנהדרין!עי' גם: גנזי שכטר, ב, עמ' 395, ומבוא לנוסח המשנה, לרי"נ אפשטיין, עמ' 983.וכחמש מאות שנה קודם ר' שלמה עדני כבר כתב הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשנה, ד"ה והחלק הששי: אבל מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה! עכ"ל. ברם הרמב"ם עצמו סבור, כי מסכת מכות "היא מסכת בפני עצמה, ונסמכה לסנהדרין".גם הר"ן (חידושי סנהדרין, דף מד ע"ב) לומד מדברי הגמרא בריש מכות, שסנהדרין ומכות "הכל מסכתא אחת"! ב. מנין המסכתותאנחנו אמנם מונים ששים ושלוש מסכתות, אבל למנין הקדמונים אינן אלא ששים.וכן דרש ר' יצחק: ששים המה מלכות [שה"ש ו ח], אלו ששים מסכתיות של הלכות (שהש"ר, ו ט ב). והכוונה לשלול מסכת אבות, שאינה מדברת מהלכות [- – -]. וזה לשון [ר' שמואל ארקיוולטי, בספרו] ערוג(ו)ת הבשם [ויניציאה שסב], בפ"ט: ויהיה הש"ס נחלקים לששים מסכתות, מלבד אבות אשר היא משלים ודרך ארץ (חדושי הרש"ש לבמדבר רבה, פרשה יג, הערה כג).ובפירוש מהרז"ו (כאן): הכוונה על ששים מסכתות של ששה סדרי משנה: זרעים יב [צ"ל: יא], מועד יב, נשים ז, נזיקין יוד, קדשים יוד [צ"ל: יא], טהרות יב – הרי ששים ושלש(ה) מסכתות. מסכתות ב"ק ב"מ וב"ב נחשבים למסכת אחת. ושמעתי, שגם שבת עירובין נחשבים גם כן למסכת אחת. הרי סמך מסכתות בש"ס[10].וכן דרשו בתנחומא (קרח, יב), ומשם בבמדבר רבה (יח כא): ששים המה מלכות. ששים מסכתות.כן מצאנו מנין ששים מסכתות ברעיא מהימנא (פינחס, רטז סע"א): לקבל ששים מסכתות. ובתקוני הזוהר (תקונא תליסר, דף כט רע"ב): לקבל שתין מסכתות; (תקונא חד ועשרין, מד ע"א): אורייתא דבע"פ דאיהי סלע – על ס, דאינון שתין מסכתות. ובתקונים נוספים (תקונא שתיתאה, עמ' 288): ששים המה מלכות, דאינון שיתין סדרי משנה וסלקין לשית מאה ולששים רבוא. והגיה הגר"א: שתין מסכתות; (תקונא עשיראה, עמ' 294): שתין הלכות, דאינון ששים המה מלכות. ובתקוני זוהר חדש (קח ע"א = השמטות לזוהר, ח"א, רנג ע"א): שתין מסכתות ושית סדרי משנה.אמנם לדברי רב הונא בבא קמא ובבא מציעא דינם כתרי מסכתי[11] אך הקדמונים קבלו דעתו של רב יוסף האומר: כולה נזיקין חדא מסכתא היא[12]. ופירש רש"י[13]: נזיקין כולהו. תלתא בבי. עכ"ל. וכן מפורש באגרת רב שרירא גאון (מהדורת הימאן, לונדון תרעא, עמ' 36): ורב יוסף … אומר בבבי דנזיקין, דכולהו חדא מסכתא נינהו.וכן צוין בכ"י קמברידג' ובכ"י קופמן, בתחילת בבא קמא: מס' נזיקין. ובסוף בבא בתרא: חסלת נזיקים. פרקים ל.וכבר אמרו חז"ל: נזיקין ל פרקים, כלים ל פרקים (ויקרא רבה, יט ב. עי' שם בחדושי הרד"ל, הערה ה). ואנא לא ידענא מאי שנא מסכת נזיקין ממסכת כלים? אמנם בתוספתא מחולקת מסכת כלים לשלוש בבות, בדומה למסכת נזיקין!
[1] כלומר, שכבר נהגו לכתוב תואר הגאון גם על מי שאינו בקי בש"ס…[2] הפך את סדרם הכרונולוגי. רב שרירא גאון נפ' בשנת ד'תשסו, ורב סעדיה גאון – בשנת ד'תשב![3] אגב אעיר, כי בעקבות הרמב"ם הלך בעל ספר הפליאה והוא מונה כל מסכתות הש"ס: זרעים … יא מסכתות. מועד … משקין והוא מועד קטן … יב מסכתות. נשים … גיטין, סוטה … ז מסכתות. נזיקין בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא מסכת אחת … ח מסכתות. קדשים … יא מסכתות. טהרות … פרה אדומה … מכשירין, ידים, זבים, טבול יום, עוקצים, יב מסכתות. והנה הם סא מסכתות ותקכג פרקים (ספר הפליאה, פשמישל תרמד, דף כה ע"ב).[4] מספר המסכתות והסימן ולבך יהי גס בהן לא נדפס בסוף סמ"ג, לר' משה מקוצי, אלא בסוף ביאורי רי"א שטיין לסמ"ג (ויניציאה שז, דף שיד ע"א): ויען כי בספר הנכבד הזה ובמורה מקום שנתוסף בו, לרוב פעמים, לא הוזכרו בו כי אם שמות הפרקים לבד, ובאולי יש בתלמידים אחד מני אלף שלא ידע מקום תחנות איזו פרק באיזה מסכתא הוא, אמרנו להדפיס בסוף הספר מספר צבא כל המסכתות ולקרא בשם כל פרקיהם, למען יהיה הספר הזה שלם בכל תועלתיו / והיו בו אותות אותתיו / וכל דורשיו לא יחסרו מכל טובותיו. ותפסנו בהם הדרך איש איש על דגלו באותות אשר סידר ומסר לנו ראש החכמים וסוף התנאים רבינו הקדוש ע"ה, בהעלותו על ספר ענן הכבוד ספיר ספירי / אמרי משנה בשית סדרי, זכר לדבר והיה אמונת, עת"ך, חוס"ן, ישועו"ת, חכמ"ה, ודע"ת, והם זרעים, ומועד, נשים, נזיקים, קדשים, וטהרות, וסימניך זמ"ן נק"ט. וחלקם לסג מסכתות. וסימניך. כללא נקוט בידך ולבך יהא ג"ס בהן. והמסכתות חלק לתקכד פרקים, וסימניך ע"ל קדש"ך ותפארתך. עכ"ל.בדפוס-צלום של ביאורי רי"א שטיין, שנדפס בשנת תשכא בירושלים, השאירו המדפיסים הרשלנים את הכותרת בראש הדף [המסומן: סד!]: רמזי פרקי שיתא סדרי משנה, ואִלו את הרמזים עצמם השמיטו![5] כאן הוא דייק בהעתקתו וביחוס הדברים למי שאמרם! עי' הערה קודמת.[6] =שם הגדולים, מהדורת בן-יעקב, מערכת גדולים, אות א, סוף סימן קמה.[7] ראה להלן, פרק ב.[8] דבריו בכל הפרקים (שבלשון רבים) מתייחס לפרק אחד בלבד, לפרק ג![9] צ"ל: בנוסחא'. כלומר: בנוסחאות.[10] ור' ברוך אפשטין [תרכ-תשא], בתורה תמימה, הערה יג, העתיק דברי מהרז"ו מבלי להזכירו, וכדרכו בקודש![11] ראה: בבא קמא קב סע"א; עבודה זרה ז ע"א.[12] שם ושם.[13] במסכת עבודה זרה שם.