1

Saying “Lishana Tova T’Kasev…” and Eating the “Simanim” on the Second Night of Rosh Hashanah

|
Saying “Lishana Tova T’Kasev…” and Eating the “Simanim” on the Second Night of Rosh Hashanah
By Eliezer Brodt
This article originally appeared in Yeshurun 25 (2011)
אמירת ‘לשנה טובה תכתב’, ואכילת ה’סימנים’ בליל שני של ראש השנה מאת אליעזר יהודה בראדט
א. ר’ יוסף יוזפא הלוי כותב בספרו נהג כצאן יוסף: “מותר לישון ביום שני דראש השנה, דהא כבר נגמר דינו”[1]. וככל הנראה, כך גם סובר הגר”א מווילנא הכותב, שהמעשה באותו חסיד שהלך ללון בבית הקברות ושמע מה נגזר על אותה שנה[2], היה בליל שני דראש השנה[3]. היינו, בליל שני כבר נסתיים הדין ונפסק מה שנפסק[4].
לשיטה זו הסכים גם ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’. שעל דברי, הרמ”א, שבליל ראש השנה “נוהגין, שכל אחד אומר לחבירו ‘לשנה טובה תכתב'”[5], הוסיף בעל ה’לבושים’, שהוא רק בליל ראש השנה, כי ביומו, אחר תפילת היום אין לאחל לחברו ‘לשנה טובה תכתב’, וטעמו עמו:
לאחר שגמר כל התפילה… נפטרים לבתיהם לשלום, ואין צריך שוב לומר ‘לשנה טובה תכתב’, שהרי הוא אחר הכתיבה, שהכתיבה הוא בעת התפילה, בשלש שעות ראשונות [של היום]. ואם הוא בינוני, תלוי ועומד עד יום כיפור, ואינו נכתב היום… [ו]אין זה מדרך המוסר שיאמר לחבירו ‘תכתב לשנה טובה’, כי מגנהו בפניו בזה, שמראה לו שאינו מחזיקו לצדיק גמור אלא לבינוני שעדיין לא נגמר דינו לחיים, לפיכך שתיקתו יפה מדיבורו[6].
כלומר, אין לאחל לחבירו ‘לשנה טובה…’ אחר תפילת היום, כי על כל אחד להחזיק את חברו לצדיק הנכתב לחיים בשלש שעות הראשונות של היום (הראשון) ראש השנה, ונמצא שאחר תפילת היום הוא כבר נכתב לחיים ואין כל טעם לאחל לו אז ‘לשנה טובה תכתב’.
לשיטת בעל ה’לבושים’ – שהסכימו לה, בעל ‘מגן אברהם'[7], ור’ פנחס אויערבך, בעל ‘הלכה ברורה'[8] – נמצא, שבליל שני של ראש השנה כבר נגמר הדין, כי הוא כבר הוכרע בשלושת השעות הראשונות של היום שלפניו[9].
ב. אמנם, הט”ז, סובר, שאף בליל שני דראש השנה יש לכל אחד לאחל לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’, וטעמו: “דהא ביום שני אומר ‘זמן’ גם כן מטעם שהעיקר מיום שני לפעמים, הכי נמי לזה שיתפלל על חבירו ‘לשנה טובה תכתב’. על כן יש לאומרו גם בליל שני דראש השנה”[10].
היינו, לשיטתו, מחמת שבכל שנה ושנה אנו מוטלים בספק איזה יום משני ימי ראש השנה עיקר, שיתכן שהיום השני עיקר ובו אנו נידונים והוא הוא ראש השנה האמיתי, יש לנו לומר ‘לשנה טובה תכתב’ גם בלילשני דראש השנה. כך נאמר בדברי הט”ז שנתבארו יותר בידי, בעל ‘פרי מגדים’, המכריח ממנו שגם ביום ראשון דראש השנה לאחר חצות היום יש לברך את הזולת ב’לשנה טובה תכתב’: “משמע דעת הט”ז, לומר ביום ראשון אחר חצות גם כן, דשמא יום שני עיקר ומתפלל על חבירו שיכתב למחר לחיים טובים. ובליל שני דראש השנה, פשיטא יאמר כן”[11]. אך גם הוא מסכים ש”ביום שני, שיוצאין על פי רוב לאחר חצות[12], לא יאמר ‘תכתב’ וכו'”[13], כי לכולי עלמא ברור, שבזמן זה הדין כבר הסתיים ונגמר.
אחר שיטת הט”ז נמשך ר’ שלמה מחעלמא, בעל ‘מרכבת המשנה’, הכותב: “והאומרים אף בליל שני דראש השנה, אין למחות בידם”[14]. והמחבר האנונימי של חמדת ימים נמשך אחרי הט”ז גם בטעמו (ומסגנונו אתה למד שידע מטעמו של בעל ה’לבושים’): “אחר תפילה יברכו איש את רעהו ‘לשנה טובה תכתב ותחתם’, ואין לחוש ולומר כי ראוי להחזיק חבירו לצדיק וכבר נכתב, דעיקר הוי יום שני, שביום שני גם כן אומר ‘זמן’, ולכן יש לומר בליל שני [‘לשנה טובה…’], כליל ראשון”[15]. ואילו ר’ שמשון בלוך, בעל ‘נזירות שמשון’, מסכים לשיטת הט”ז ולא מטעמו: “ולי נראה, שיכולין לומר כל השני ימים, כי גם הצדיקים שנכתבים לאלתר, היינו לחיי עולם הבא… אבל המאורעות של שנה זו – העיקר בראש השנה כל היום, ונמשכת עד יום הכיפור, שאז נחתם”[16]. ולשיטת האחרון, נשמט היסוד עליו השתית בעל ה’לבושים’ דבריו.
טעם אחר לשיטה זו כותב, בעל ‘קצור שלחן ערוך’: “נוהגים לומר, כל אחד לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’…
ובליל שני יש נוהגים לאומרו, כי לפעמים נידונים ביום שני”[17].
ר’ יהודה עייאש, בספרו מטה יהודה, מביא בתחילה את דברי ה’לבוש’ ומציין שאנשי מקומו אין נוהגים כשיטתו: “כתב ה’לבוש’, דלאחר תפילה שחרית אין לומר [‘לשנה טובה’]…[18] אבל מנהגינו לאומרו גם לאחר שחרית”[19]. בהמשך הוא נותן לכך כמה טעמים, ושניים מהם הם: “דכיון דהכל שוים בזה, שכל אחד אומר לחבירו וחבירו חוזר ואומר לו כמו שנאמר לו, אין בזה גנאי. ועוד, דאינו אומר ‘תכתב לחיים’ בלבד, אלא ‘לשנה טובה’, והוה ליה כאילו ברור לו שבוודאי נכתב לחיים, אלא שמוסיף לבקש רחמים שתהיה שנה מתוקה ומוצלחת”[20].
ולפי שיטת האחרון נמצא, שמותר לומר ‘לשנה טובה תכתב…’ אפילו לאחר חצות היום השני של ראש השנה, או משום ש’אין בזה גנאי’, או מפני שכוונת המברך היא ‘שבוודאי נכתב לחיים’ ורק מוסיף לבקש רחמים, דבר שניתן לעשות גם לאחר חצות היום השני של ראש השנה! ואכן כך גם משמע מרהיטת דברי ר’ שבתי שפטל הוורוויץ, בנו של מחבר ‘שני לוחות הברית’, הדומים לטעמו הראשון של ר’ יהודה עייאש: “…ישראל מחזיקים עצמם כבינונים, כמו שכתבו הפוסקים האחרונים, שאנחנו עושים עצמינו לבינונים, ובעבור זה אומר אחד לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’ גם למחרת בראש השנה, כאילו אנחנו בינונים ותלויין בדין”[21].
ג. את סברת הט”ז שמחמת שבכל שנה אנו מסופקים איזהו יום משני ימי ראש השנה עיקר, שאולי היום השני עיקר והוא ראש השנה האמיתי ובו אנו נידונים, ולפיכך יש לומר ‘לשנה טובה תכתב’ גם בליל שני דראש השנה, דוחה ה’אליה זוטא’, מחמת הטענה, שכל המקומות בהם אנו רואים שחוששים שמא יומו השני של ראש השנה הוא העיקר, הוא רק “ממנהגא דבית דין הוא” בזמן הקדום שלא היה לוח קבוע, אך כיום ש”באמת [אנו] בקיאין בקביעא דירחא – עיקר הוא יום ראשון”, ולפיכך אין לומר לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’ בליל שני, כי אז מחשיבו כבינוני ולא כצדיק[22].
כאמור, הפוסק האחרון, בעל ‘אליה זוטא’, מסכים לשיטת ה’לבוש’ שאין לומר ‘לשנה טובה תכתב’ בליל שני דראש השנה, וכמותו סבורים פוסקים נוספים, כמו: ר’ אפרים זלמן מרגליות, בעל ‘מטה אפרים'[23] ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, בעל ‘תורת אביגדור'[24]; ר’ יוסף גינצבורג, בעל ‘עתים לבינה'[25]; ר’ שלמה זלמן גייגר, בעל ‘דברי קהלת'[26] וה’ערוך השלחן'[27]. וככל הנראה, כך נהגו ברוב תפוצות ישראל, כפי העולה מבדיקתי בספרי המנהגים שאינם רושמים מנהג זה[28].
אולם בעוד כל האחרונים ובראשם ה’ט”ז’ הבינו, שר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’, שולל את אמירת ‘לשנה טובה תכתב’ גם בליל שני דראש השנה, ר’ יהודה עייאש הולך בדרך אחרת ועושה שלום ב’פמליא של מטה'[29]. לשיטתו, ה’לבוש’ מתנגד רק לאמירתו ביום ראשון לאחר חצות היום, ותו לא! ואלו דבריו: “דגם ה’לבוש’ מודה דליל שני אומרים, כיון דעושין אותו במקום יום ראשון דינו כליל ראשון[30]… דגם ה’לבוש’ מודה בלילה, ולא חילק אלא ביום דווקא, אחר שחרית, מטעמו הנזכר”[31].
ד.
אמנם, גם לפי השיטה המאחרת ביותר את גמר הדין ליום שני דראש השנה, היא שיטת ה’ט”ז’ ו’נהג כצאן יוסף'[32], עדיין יש להבין מדוע אנו מבקשים “וכתבנו בספר החיים” וכיוצא בכך בכל עשרת ימי תשובה? הרי הדין הסתיים כבר לפני מספר ימים!
גם על מדוכה זו ישב ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’, המיישב באמצעות חילוק נפלא:
לאחר שגמר כל התפילה… נפטרים לבתיהם לשלום, ואין צריך שוב לומר ‘לשנה טובה תכתב’, שהרי הוא אחר הכתיבה, שהכתיבה הוא בעת התפילה, בשלש שעות ראשונות [של היום]. ואם הוא בינוני, תלוי ועומד עד יום כיפור, ואינו נכתב היום.
ואין להקשות, אם כן למה אומרים שוב ‘וכתבנו בספר החיים’ וכן ‘וכתוב לחיים טובים’ כל עשרת ימי תשובה, דלא דמי, דודאי כל אדם בעצמו הוא מחזיק עצמו לבינוני ולא לצדיק גמור, לפיכך מתפלל בכל עשרת ימי תשובה, כל אחד על עצמו, שיכתבהו השם יתברך לחיים טובים ביום הכפורים; וכן ביום כיפור עצמו מתפלל כן, אבל לומר כן לחבירו לאחר שלש שעות מהיום, שכבר גמרו הכתיבה למעלה, אין זה דרך המוסר שיאמר לחבירו ‘תכתב לשנה טובה’, כי מגנהו בפניו בזה, שמראה לו שאינו מחזיקו לצדיק גמור אלא לבינוני שעדיין לא נגמר דינו לחיים, לפיכך שתיקתו יפה מדבורו[33].
את רעיונו של בעל ה’לבושים’ פיתח ר’ יעקב פופרש, מחבר שו”ת ‘שב יעקב’, ובדרך של דימוי מילתא למילתא פוסק שאין אדם רשאי לומר ‘קדיש’ על אביו יותר משנים-עשר חודש: “וכמו כן ממש מצינו בראש השנה, שנוהגין בכל תפוצות ישראל לומר איש לחבירו, בליל ראש השנה, ‘לשנה טובה תכתב’, וביום – אין אומרים כן, מטעם… דצדיקים נכתבים מיד לחיים. שאף דכל אדם מתפלל עד תפילת נעילה של יום כיפור ‘וכתוב לחיים טובים’… הנה מנעו התפילה הזו[34], כדי שלא יחזיק חבירו אפילו לבינוני. מכל שכן שלא יחזיק הבן את אביו לרשע”[35].
אכילת ה’סימנים’ בליל שני דראש השנה[36]
א. לנושא שנידון קודם, אם בליל שני נסתיים כבר הדין והמשפט שבראש השנה ולפיכך אין לומר בו ‘לשנה טובה תכתב’, שייך פרט נוסף: אם יש לנהוג את מנהג ה’סימנים’ אף בליל שני של
ראש השנה. שהרי כל מנהג ה’סימנים’ הוא משום “סימנא מילתא היא”[37] שיזכה לצאת זכאי בדין, ואם בליל שני דראש השנה כבר נסתיים הדין – אין, כמובן, כל טעם וצורך באכילת או ראיית ה’סימנים’.
אם הדברים כנים נמצא, שלשיטת הט”ז, שגם בליל שני דראש השנה יש לומר ‘לשנה טובה תכתב’ דשמא היום השני הוא העיקר והוא ראש השנה האמיתי, בהכרח שיש לקיים בליל שני גם את מנהג ה’סימנים’, ואילו לסברת בעל ה’לבושים’ שהדין נסתיים בתחילת יומו הראשון של ראש השנה ולפיכך אין לומר בלילו השני ‘לשנה טובה תכתב’, ברור שאין כל סיבה לאכול את ה’סימנים’ בליל שני דראש השנה.
ואכן ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, בעל ‘תורת אביגדור’, מקשר שני נושאים אלו זה בזה, וסובר שאם הם נחלקו בענין אמירת ‘לשנה טובה תכתב’ בליל שני דראש השנה כך גם נחלקו אם לקיים ה’סימנים’ בלילה זה: “והנה לעשות אלו הסימנים ביום [הראשון של ראש השנה], לדעת ה’לבוש’ דלא לומר אחר שלש שעות ‘לשנה טובה תכתב’… שכבר נגמר הכתיבה, אם כן אין לעשות אלו הסימנים באכילה דיום, שהוא אחר חצות. אכן לה’ט”ז’, צריך לעשות גם ביום, דמבקש על דין המחר; ומכל שכן בליל שני”[38].
הוא כה וודאי ובטוח בקישור שני נושאים אלו זה בזה, עד שכורך את מנהג מקומו שלא לומר ‘לשנה טובה תכתב’ בלילו השני באי-קיום מנהג ה’סימנים’ בלילה זה: “אכן האידנא נהוג עלמא, מבלי לומר לחבירו ‘לשנה טובה תכתב ותחתם’ כי אם בלילה ראשונה, וגם אינם אוכלים ה’סימנים’ אלו כי אם בליל הראשון, ולא ביום ואף לא בליל שני”[39].
אולם, ר’ אברהם דוד ווארמאן, אב”ד בוטשאטש ובעל ‘אשל אברהם’, אינו סבור כך. לדבריו, גם לשיטת הט”ז וסייעתו אין צורך במנהג ה’סימנים’ בליל שני: “גם להט”ז שכתב, לומר גם בליל שני דראש השנה ‘לשנה טובה תכתב’, מכל מקום לא שייך לאכול אז פירות כבליל ראשון, וכמו שהמנהג שלא להדר בליל שני על פירות… ואין אומרים הבקשה. כי מכל מקום, עיקר התחלת השנה הוא ביום ראשון”[40]. אך נראה שלבו לא היה שלם כל-כך עם סברתו הראשונה, שהוא מסיים: “ומכל מקום, טוב להרהר הבקשה של שנה מתוקה באכילת הדבש גם בליל שני, וגם בכל זמן שנוהגים להטביל הפרוסה ב’המוציא’ בדבש, לעורר אז רחמים תמיד”[41].
למרות פיקפוקו האחרון, הוא נחרץ בפסקו ש’לא שייך לאכול אז פירות כבליל ראשון’, וכך גם היה מנהג מקומו גאליציה, וכמפורש בדבריו, וכפי שעולה ממחברים נוספים שפעלו באיזור גאליציה. שכך כותב בן דורו, ר’ צבי אלימלך שפירא, בעל ‘בני יששכר’: “שאין עושין סימנים בליל שני”[42]. וכך הנהיג על עצמו ר’ חיים אלעזר שפירא ממונקטאש, יליד גאליציה שעבר בבגרותו להונגריה[43]. ואחד מרבני ווארשא, בירת פולין, מאשר שכך מנהג אנשי מדינתו: “במדינתינו לא נהגו כן, רק בליל ראשון בלבד”[44]. ר’ דוד פעלבערבוים העיד על רבו ר’ ישראל צבי ראטטענבערג הי”ד: “גם לא אמר שום יהי רצון, וכמנהג העולם שאלו הדברים נוהגים רק בליל הראשון”[45]. אמנם, ככל הנראה, נהגו כך באשכנז כבר בתקופה קדומה יותר, כמו שמשמע מעקימת לשונו של ר’ יחיאל מיכל אפשטיין, בספרו קיצור שני לוחות הברית: “ונוהגין לאכול באשכנז בתחילת הסעודה בלילה ראשונה של ראש השנה תפוח”[46]. לא רק באשכנז וגאליציה נהגו לקיים מנהג זה רק ביום ראשון אלא אף בתימן וכמו שהעיד ר’ יוסף קאפח: “אולם בליל ראשון של ראש השנה נהגו להגיש לפני הסעודה את המאכלים המפורטים להלן…”[47].
ב. אך יש סוברים, שגם בליל שני של ראש השנה יש לקיים את מנהג ה’סימנים’, ולמרות שבנידון זה לא מצאנו לרבותינו הראשונים שאמרו בו דבר, היו מהאחרונים שדייקו זאת מדבריהם. ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י, מביא לשון ‘תניא רבתי’ לר’ יחיאל ב”ר יקותיאל ממשפחת הענווים, הכותב: “ואוכלין בלילי ראש השנה דבש התאנים וענבים וכל מיני מתיקה”[48], ומדייק מכך שגם ביום שני יש לאכול ה’סימנים’, שהרי נאמר בו ‘לילי’, בלשון רבים[49]. וכן דייק ר’ אברהם חמוי ב’מחזור בית דין'[50] ולפי דרכם, ניתן להוכיח כך גם מדברי ר’ אברהם ב”ר נתן הירחי, הכותב בספר ה’מנהיג’: “ולתת על השלחן בלילי ראש השנה לסימנא טבא”[51].
אמנם ר’ שמעון ב”ר צדוק ב’תשב”ץ קטן’ מעיד על רבו המהר”ם מרוטנברג: “מהר”ם ז”ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ר”ה ראש של איל זכר לאילו של יצחק. ואינו נזהר מלאכול שומים ובצלים ולא אגוזים ולא שום דבר”[52]. ר’ משה בצלאל סייני בפירושו ‘שבעת הנרות’ כתב: “בא”ר… כתב דגם בליל ב’ יעשה כן… וכשלא נחלק זה מהא דאיכלת ראש איל יהא דבר הא”ר נגד דברי המהר”מ דדייק לנקוט בליל ראשון דמשמע לא בשני”[53].
כמה וכמה מרבותינו האחרונים סוברים שגם בליל שני יש לאחוז במנהג ה’סימנים’. כך כתב, ר’ מאיר פאפרוש כתב: “ויזהר שיאכל ראש כבש או איל בב’ ימים של ראש השנה”[54]. וכך פסק למעשה להלכה ה’אליה רבה'[55], והעתיק דבריו ר’ מרדכי חיים מרגליות ב’שערי תשובה’ שלו[56], וכן הסכימו ר’ ישעיהו ווינר, בעל ‘בגדי ישע'[57]; החיד”א[58]; ר’ אברהם אלקלעי, בעל ‘זכור לאברהם'[59]; ר’ אפרים זלמן מרגליות, בעל ‘מטה אפרים'[60]. ר’ בנימן בינש הכהן בעל ה’שם טוב קטן’ גם כן מביא זה: “ויזהר שיאכל ראש  של כבש או איל בכל השני ימים של ראש השנה”[61]. גם החכם הלא-ידוע בעל חמדת ימים מסכים ש”נכון לאכול כל הדברים האלו, לזכרון טוב לפני השם, בשני לילות ראש השנה”[62]. ואילו ר’ ברוך יהודה בראנדייס, נותן לכך טעם יפה לפי דברי, השל”ה, הסובר שמנהג ה’סימנים’ הוא גם כדי שהאדם יתעורר בתשובה, ואלו דבריו: “וכתב ‘שני לוחות הברית'[63], [אכילת הסימנים] הוא סימן שיזכור האדם, ויתעורר בתשובה, ויתפלל על דבר זה. ומשמע, דגם בליל שני יעשה כן”[64]. שברור, שהתעוררות בתשובה שייכת גם בליל שני דראש השנה, השייך ל’עשרת ימי תשובה’!
ויש שהעידו על מנהג מקומם: את מנהג איטליה, מוסר ר’ דוד זכות מודינה, בעל ‘זכר דוד’, שאחר שהביא את הנאמר ב’אליה רבה’ הוסיף: “וכן המנהג אצלנו”[65]. ועל הנהוג במצרים אנו שומעים מר’ רפאל אהרן בן-שמעון, הכותב בחיבורו נהר מצרים: “המנהג בארצותינו לעשות הסדר של ראש השנה באכילת תפוח ורובייא וסלקא בשתי הלילות של ראש השנה”[66]. בג’רבה מצינו שנהגו לעשות הסדר של ראש השנה בב’ לילות של ראש השנה[67]. ר’ אברהם חמוי במחזור בית דין כתב: “כל הסדר הנזכר, וגם בירושלים עושים ב’ ימים טובים של ר”ה”[68]. ועל המנהג בליטא מספר ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, בעל ‘תורת אביגדור’ שאין עושין הסדר בשתי הלילות[69].
מאידך גיסא, גם במקומות בהן המנהג הפשוט היה שלא לאכול ‘סימנים’ בליל שני דראש השנה, היו אישים שאימצו מנהג זה באופן פרטי ועצמאי. כך נהג ר’ מנחם אייזנשטטר, מהר”ם א”ש[70], וכך הנהיג בעצמו אחד מגדולי דורינו, ר’ שלמה זלמן אוירבאך[71].
ויש שהחמירו על עצמם לקיים את מנהג ה’סימנים’ גם בסעודות היום של שני הימים[72], היינו, לאכול את ה’סימנים’ ארבעה פעמים! כך נוהג אחד מגדולי הדור, הגאון רבי יוסף
שלום אלישיב שליט”א, כפי שכותב אחד מרושמי הליכותיו[73]. ואכן ה’בן איש חי’, מוכיח שיש לנהוג כך מדיוק לשון התלמוד המהווה את יסודו של המנהג: “לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי” (הוריות יב ע”א), ואלו דבריו: “נקיט לשון ‘רגיל’, לרמוז, שיעשה זה הסימן בשני ימים של ראש השנה בלילות ובימים, דאז נמצא עושה זאת ארבעה פעמים, וידוע, דלשון ‘רגיל’ לא שייך בעושה בפחות משלושה פעמים”[74].
כך הוא כותב בספרו האגדי שנדפס לראשונה בשנת תרסד, כי בספרו ההלכתי ‘בן איש חי’ – שכנראה, יותר מחייב – שנדפס כמה שנים קודם לכן, בשנת תרנח, איננו מחייב את הצבור לקיים את המנהג גם בסעודות היום, אלא רק בשתי הלילות: “יהיה רגיל לאכול בראש השנה בשתי הלילות על שלחנו בסדר זה”[75], וממשיך למנות את המאכלים וה’בקשות’ שעליהם בפירוט רב. וככל הנראה, אפילו הוא עצמו לא נהג באותם הימים כחידושו העתידי, כי בסיום הענין שב’בן איש חי’ נאמר: “ויש עושים סדר הנזכר למעלה במאכלים הנזכרים למעלה גם ביום ראש השנה בשחרית… וכן אנחנו נוהגים בבתינו, להביא כל הנזכר למעלה על השלחן גם ביום”[76]. ואינו מזכיר שקיים את המנהג בשתי סעודות היום.
ג. כאמור למעלה, ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, בעל ‘תורת אביגדור’, הבין, שלפי שנחלקו הט”ז וה’לבוש’ אם בליל שני דראש השנה יש לומר ‘לשנה טובה תכתב’, בהכרח שגם נחלקו אם יש לקיים את מנהג ה’סימנים’ אף בליל שני. שלדברי בעל ה’לבוש’, מחמת שכל אדם צריך להחזיק את חבירו כצדיק (הנכתב לחיים בראש השנה) ולא כבינוני, אסור לו לאחל לחבירו ‘לשנה טובה תכתב’ אחרי שלש שעות מיומו הראשון של ראש השנה. אולם ה’לבוש’ עצמו סובר, שרק אם מחזיק לבינוני את הזולת הוא גנאי ש’שתיקתו יפה מדיבורו’, אך אין כל חשש שהאדם יקבע את עצמו כבינוני ולפיכך להתפלל על עצמו ‘וכתבנו בספר החיים’ וכן ‘וכתוב לחיים טובים’ כל עשרת ימי תשובה. ואם כן – כך מעיר בעל ‘תורת אביגדור’ – מדוע לשיטת ה’לבוש’ אין לקיים את מנהג ה’סימנים’ ביומו הראשון של ראש השנה (שבדרך כלל, סועדים בו אחרי חצות) וודאי שלא ביומו השני? הרי בכך הוא מחזיק רק את עצמו לבינוני!
הוא מיישב זאת מכח לשון התלמוד המחייב את מנהג הסימנים ‘בריש שתא’ בלבד. ואלו דבריו, קושייתו ותרוצו: “ואין לומר דאף לה’לבוש’ צריך לעשות גם ביום, דדווקא כשאומר לחבירו הוא צריך להחזיקו לצדיק, לא כן בעצמו יחזיק לבינוני[77], דאם כן, יעשה זה הסימנים גם בעשרת ימי תשובה עד יום כיפור, והגמרא לא אמר כי אם ‘בריש שתא’, היינו, בזמן כתיבה וחתימה דצדיקים”[78].
ר’ אביגדור מרדכי כ”ץ, הבין, וכפשוטו של תלמוד, ש’ריש שתא’ הוא ראש השנה ממש, או יותר מדוייק: ‘בזמן כתיבה וחתימה דצדיקים’, הוא יומו הראשון של ראש השנה עד שלש שעות. אולם ר’ ישראל איסרלין, בעל ‘תרומת הדשן’, נטל את אותן מילים והבינן באופן שונה ומכך בא תלמידו והרחיב את מנהג ה’סימנים’ לכל עשרת ימי תשובה. כך כותב תלמידו ר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר, בספרו ‘לקט יושר’: “וזכורני שאמר [בעל ‘תרומת הדשן’], כל עשרת ימי התשובה נקראים ‘ריש שתא’…”. ומוסיף על כך התלמיד: “מעתה, כל המאכלים [שיש] לאכול בראש השנה, הוא הדין כל עשרת ימי תשובה, ואביי[79] קאי על כל עשרת ימים”[80].

 

 

[1] נהג כצאן יוסף, תל אביב תשכ”ט, סי’ כג, עמ’ רעג.
[2] ראה: ברכות יח ע”ב. בספרי ‘עורי ישינים משינתכם’ העומד להופיע בקרוב אי”ה, הארכתי על דברי הגמרא בברכות.
[3] חידושי הגר”א על מסכת ברכות, דף יח ע”ב.
[4] על עצם הענין של איסור השינה בראש השנה ובפרט ביום שני הארכתי בספרי ‘עורי ישינים משינתכם’.
[5] שלחן ערוך, או”ח, סי’ תקפב, סעיף ט, בהגה.
[6] לבוש החור, סי’ תקצו, סעיף א. וראה מה שכתב ר’ שלמה קלוגר, קהלת יעקב, ראש השנה, ירושלים תשס”ב, עמ’ פג.
[7] מגן אברהם, סי’ תקפב, סעיף ח.
[8] הלכה ברורה, סי’ תקפב, סעיף ב: “והעיקר כה’לבוש'”.
[9] על עצם הענין של זמן הדין בראש השנה ובפרט ביום שני הארכתי בספרי ‘עורי ישינים משינתכם’ העומד להופיע בקרוב אי”ה.
[10] ט”ז, סי’ תקפב, סעיף ט, ס”ק ד.
[11] פרי מגדים, משבצות זהב, סי’ תקפב, ס”ק ד.
[12] כלומר, שבדרך כלל, מסיימים את תפילות שחרית ומוסף ויוצאים מבית הכנסת אחרי חצות.
[13] פרי מגדים, שם.
[14] ר’ שלמה מחלמא, שלחן תמיד, הלכות ראש השנה, סי’ ב, סעיף ה, ירושלים תשסד, עמ’ קסג.
[15] חמדת ימים, חלק ימים נוראים, פרק ז, דף מד ע”ג.
[16] נזירות שמשון (על ‘שלחן ערוך’; נדפס בסוף השו”ע), סי’ תקפב.
[17] קצור שלחן ערוך, סי’ קכט, סעיף ח
[18] עד כאן הציטוט מה’לבוש’, שהבאתיו לעיל באופן חלקי מאד.
[19] ר’ יהודה עייאש, מטה יהודה, או”ח, סי’ תקפב, סעיף ט. וראה ר’ אליהו גיג, זה השלחן, מנהגי אלגיר, אלגיר תרמ”ח, עמ’ מ, שכתב: “נהגו אחר התפילה מנשק אחד לחבירו ואומר לו תכתב ותחתם וכן בשחרית.
[20] ר’ יהודה עייאש, מטה יהודה, שם.
[21] ווי העמודים, עמוד הדין, פרק כ, ירושלים תשל”ה, דף כב ע”א. והעתיק דבריו ר’ דובער קאראסיק, פתחי עולם ומטעמי השלחן (על שלחן ערוך), סי’ תקפב, ס”ק יט.
[22] אליה רבה, סי’ תקצו, ס”ק ב.
[23] מטה אפרים, סי’ תקצב, סעיף יא: וסי’ תקצט, סעיף ג.
[24] תורת אביגדור, סי’ תקפג, ווילנא תרלא, עמ’ 172.
[25] עתים לבינה, ווארשא תרמט, עמ’ 211 וראה שם, עמ’
212: “ונוהגין לטבול תפוח בדבש בסעודה של ליל א וב’ דראש השנה… ואין אוכלין דבר חמוץ… וכל זה בלילה הראשון משום סימנא טבא וצ”ע מה החילוק בין תפוח ודברים חמוצים.
[26] דברי קהלת, פפד”מ תרכב, עמ’ 172: “ואין אומרים בליל שני ‘לשנה טובה תכתב’.
[27] ערוך השלחן, סי’ תקפ”ב ס”ק יד.
[28] ראה ר’ יהודה אריה מודינה, בספרו שלחן ערוך, וויען תרכז, חלק ג פרק ה אות ה, עמ’ 70 שהוא מנהגי איטליה שכתב: “בליל הראשון של ראש השנה בבואם מבית הכנסת אומרים איש לרעהו לשנה טובה תכתב”. וראהר’ ירמיהו סג”ל שכתב במנהגי ישראל, ברלין תריב, עמ’ 37, אות קעג. שמנהג ברלין הוא: “ונוהגין לברך איש את רעהו בליל ראשון של ראש השנה לשנה טוב תכתב ותחתם וכמה מנהגים יש לישראל בליל ראשון ובכלם יהא כוונה לשם שמים”. על מקום אחד, אלג’יר, החריג במנהג זה, מודיענו ר’ יהודה עייאש, ראה לעיל.
[29] ראה: ברכות יז רע”א.
[30] ממש כטעמו של הט”ז!
[31] ר’ יהודה עייאש, מטה יהודה, שם.
[32] וככל הנראה, גם ר’ שניאור זלמן מלאדי, בעל ‘שו”ע הרב’, מסכים לכך, שפוסק: “ואין לומר דבר זה ביום שני של ראש השנה אחר חצות היום, לפי שכבר נגמרה הכתיבה של ראש השנה” (שלחן ערוך הרב, סי’ תקפב, סעיף יז).
[33] לבוש החור, סי’ תקצו, סעיף א.
[34] מחבירו. היינו, שלא יאמרנה לחבירו.
[35] שו”ת שב יעקב, ח”ב, אבן העזר, סו”ס טו. וראה ר’ חיים עהרענרייך, ב’קצה המטה סי’ תקפ”ב, ס”ק מ”ג שציין לזה.
[36] עוד בענין אכילת סימנים ליל ב’ ראה; ר’ עקיבא אריה יצחק, שדי יער, ירושלים תשנ”ח, עמ’ ו ואילך; י’ מונדשיין, אוצר מנהגי חב”ד, חלק אלול-תשרי,ירושלים תשנ”ה, עמ’ פג ו; ר’ ראובן עמאר, מנהגי החדי”א, בפירוש רועה ישראל, עמ’ קלב הערה יט; ר’ יצחק טסלר, ‘אכילת הסימנים בר”ה, מתי?’, אור ישראל יג  (תשנ”ט),עמ’ קכג- קלב.
[37] הוריות יב ע”א.
[38] תורת אביגדור, סי’ תקפג, ווילנא תרלא, עמ’ 172.
[39] תורת אביגדור, סי’ תקפג, ווילנא תרלא, עמ’ 172.
[40] אשל אברהם (בוטשאטש), סי’ תקפג, סעיף א.
[41] אשל אברהם (בוטשאטש), שם.
[42] בני יששכר, מאמרי חודש תשרי, מאמר ב, אות יא. והעתיק דבריו ר’ דובער קאראסיק, פתחי עולם ומטעמי השלחן (על שלחן ערוך), סי’ תקפג, ס”ק א, עי”ש. וכ”כ ר’ משולם פינקלשטיין, אלף המגן (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ ת”ר ס”ק ט. וראה ר’ חיים אלעזר שפירא ממונקטאש, בספרו שער יששכר, מאמרי חודש תשרי, מאמר מאזנים למשפט, אות מה, בהג”ה ברוקלין תשנב, עמ’ רו. וראה מה שכתב ע”ז, ר’ חיים עהרענרייך, ב’קצה המטה, סי’ ת”ר, ס”ק יא.
[43] ראה: רי”מ גולד, דרכי חיים ושלום, סי’ תשז, ירושלים תשל, עמ’ רמב.
[44] ר’ משולם פינקלשטיין, אלף המגן (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ תקפ”ג, ס”ק יח.
[45] ר’ דוד פעלבערביום, הליכות קודש, ברוקלין תשסז, עמ’ קצח, אות יד.
[46] קיצור שני לוחות הברית, חמוש”ד, עמ’ 158
[47] הליכות תימן, ירושלים תשכ”ח, עמ’ 12.
[48] תניא רבתי, סי’ עב, ירושלים תשל”ח, עמ’ 154, ד”ה ומנהגנו.
[49] יפה ללב, סי’ תקפג, סוף סעיף ח.
[50] מחזור בית דין, ירושלים תשמ”ו, דף לא ע”ב, אות ה.  יש לציין שר’ שמעון הורוייץ בפירושו לתניא רבתי ‘באורי מהרש”ה’ לא העיר מזה. לאחרונה י”ל תניא רבתי על פי כ”י ממוסד רב קוק, ירושלים תשע”א ושם גם מופיע הלשון של לילי, והמהדיר לא ציין למקורות אלו.
[51] ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, מהדורת י’ רפאל, עמ’ שד. וכבר רבני דורינו דייקו כך מלשונו, ראה: הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ’ צו; הרב עקיבא אריה יצחק, שדי יער, ירושלים תשנח, עמ’ ז.
[52] תשב”ץ קטן, סי’ קי”ח.
[53] שבעת הנרות, ירושלים תשל”ד, אות קיח.  י. כהנא, ב’תשובות פסקים ומנהגים’, א, ירושלים תשי”ז, עמ’ רצו, אות תקכב עמד על לשון של התשב”ץ, ולא נכון מה שהוא כתב -שאין אף אחד שעמד על זה דר’ סייני כבר עמד על זה. בשנת תשס”ה, ר’ שמואל שניאורסון הדפיס מהדורה של התשב”ץ קטן ושם (סי’ קכב אות א), הגירסא הוא: “לאכול בליל ראש השנה ראש איל”. אמנם בסוף הספר הדפיסו צילום של דפוס הראשון מקרימונה משנת שטז ושם נמצא הגירסא של ‘בליל ראשון של ר”ה’. לאחרונה, בירושלים תשע”א י”ל תשב”ץ קטן, ע”י מכון ירושלים, על פי כמה כ”י של החיבור, וגם שם מופיע לשון של היה רגיל לאכול בליל ראשון של ר”ה. אגב יש לציין שהמהדיר שם, לא העיר כלום מכל זה שהבאתי כאן.
[54] אור צדיקים, סאיני תש”ב, סי’ לה ס”ק טז, יש לציין שבאור הישר שי”ל  ע”י ר’ יוסף וולדמן, ירושלים תשמ”א, לא מופיע קטע זה.
[55] אליה רבה, סי’ תקפג, ס”ק א.
[56] שערי תשובה, סי’ תקפג, ס”ק א.
[57] בגדי ישע, סי’ תקפג, ס”ק א.
[58] חיד”א, מחזיק ברכה, או”ח, סי’ תקפג, ס”ק ח; הנ”ל, עבודת הקודש, סי’ רסו. והובאו דבריו בידי ר’ אברהם כלפון, לקט הקציר, ירושלים חש”ד, עמ’ תמב, סעיף יג; ר’ אברהם פינסו, משפט כתוב, שולונקי תקנ”ח, סי’ תקפ”ג. וראה ש”ט גאגין, כתר שם טוב, ה, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 102.
[59] זכור לאברהם, ח”א, מערכת ר, סי’ תקפב, סעיף א, ירושלים תשכח, עמ’ קיב.
[60] מטה אפרים, סי’ תקפג, סעיף ב: “יהיה אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא… וכן יש אוכלים רימונים… וכל זה יש לעשות גם ביום שני”. וכפל דבריו שם, סי’ תר, סעיף יד: “גם בליל שני טובלים פרוסת ‘המוציא’ בדבש… וכן כל שאר עניינים של הסעודה…  בליל ראשון – נוהגים בשני”. וראה ר’ חיים עהרענרייך, ב’קצה המטה סי’ תקפ”ג, ס”ק יג, סי’ תקצ”ט ס”ק ג.
[61] שם טוב קטן, ירושלים תשכ”ו, עמ’ מ. על ספר זה ראה מה שהארכתי אודותיו בספרי ליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’ כב-כה.
[62] חמדת ימים, חלק ימים נוראים, דף לד ע”ב. והובאו דבריו בידי ר’ אברהם כלפון, לקט הקציר, ירושלים חש”ד, עמ’ תמב, סעיף יג.
[63] שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, עמוד הדין, ירושלים תשלה, דף נד ע”ב.
[64] ר’ ברוך יהודה בראנדייס, לשון חכמים, א (או”ח), סי’ כא, פראג תקעה, דף סא ע”א.
[65] זכר דוד, ד, מאמר שלישי, פרק סד, ירושלים תשסא, עמ’ תנד.
[66] נהר מצרים, הלכות ראש השנה, אות ו. ר’ אליהו בכור חזן, נוה שלום, מהדורה שניה, נא-אמון, דף כד ע”ב: “ויש אוכלים [בלילה הראשון] רימונים, ואומרים ‘שירבו זכיותינו’. ויש נוהגים, לאכול הרימונים בליל שני, ומכוונים עליהם בברכת ‘שהחיינו'”. והספר ‘נוה שלום’ מתאר בעיקרו את מנהג מצרים.
[67] ר’ משה כ’לפון, ברכת משה,  חדאר תשנ”ו, סי’ תקפ”ג: “ג’רבה אוכלין בלילי ראש השנה כמה דברים”.
[68] מחזור בית דין, ירושלים תשמ”ו, דף לא ע”ב, אות ה.
[69] ראה במצוטט לעיל.
[70] ר’ מנחם מאיר אייזנשטאש, זכרון יהודה, סי’ קפח, ירושלים תשנז, עמ’ צו. על מנהג החת”ס יש להאריך וראה ר’ חיים עהרענרייך, ב’קצה המטה סי’ תקפ”ג ס”ק יג שהיה עושה גם בליל ב דראש השנה. וראה ר’ יודא שטראססער, ‘ירח האיתנים במחיצתו של מרן החת”ס זי”ע’, אור ישראל, מט (תשסח), עמ’ קמ”א.
[71] הרב נ’ סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ’ רח; הרב ט’ פריינד, שלמי מועד, פרק ח (ליל ראש השנה), ירושלים תשסד, עמ’ ל.
[72] ראה גם ספר מהרי”ל – מנהגים, הלכות ראש השנה, אות יב, ירושלים תשמט, עמ’ רעט: “בשחרית דראש השנה היה רגיל מהר”י סג”ל לאכול כרתי שקורין ‘לאוך’, [ולומר, ‘יכרתו שונאינו’]. ולא בירך עליו, דמחמת הסעודה בא…”. היינו, מהרי”ל קיים (חלק) ממנהג ה’סימנים’ גם ביומו של ראש השנה. אמנם מעדות זו לא ברור עדיין אם מהרי”ל נהג כך בשני הימים
או רק ביום הראשון; מה עוד, שעל עדות זו יצאו עוררים, שבאחד מכתבי-היד נוספה הערה בגליון: “בן מהר”י סג”ל זצ”ל תפיש על זה, ואמר ז”ל: כיזוב גדול הוא!” (שם, שינויי נוסחאות, אות יב, הערה א). וכדאי הוא בנו של מהרי”ל לסמוך עליו גבי מנהג אביו! וראה בענין זה במאמר החשוב של ר’ ישראל פלס, ‘דברי בקורת על ספר מהרי”ל ותשובות לבקורת’, ישורון כ (תשס”ח),  עמ’ תתצ-תתקט. וראה עוד לר’ אפרים זלמן מרגליות גאליציה, תקכא-תקפח), מטה אפרים, סי’ תקצז, סעיף ד: “ושאר דברים הנזכרים שם לאכול בראש השנה לסימן טוב, יש להם מקום לאכול גם בסעודה זו [=סעודת היום] אם יש לו רצון”.
[73] הליכות והלכות, על חודש תשרי, ירושלים תשסה, עמ’ 6.
[74] בן יהוידע, הוריות יב ע”א, ירושלים תרסד, דף עח סע”ג-רע”ד. על לשון רגיל ראה מה שהבאתי בספרי ליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’ נ.
[75] בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת נצבים, ריש אות ד, ירושלים תשיב, עמ’ קמו סוט”א.
[76] בן איש חי, שם, עמ’ קמז רטו”א.
[77] עד כאן תורף דברי ה’לבוש’ כפי שתמצתתי קודם.
[78] תורת אביגדור, סי’ תקפג, ווילנא תרלא, עמ’ 172.
[79] בשם אביי נאמר מנהג ה’סימנים’. ראה: הוריות יב ע”א.
[80] לקט יושר, א, ברלין תרכט, עמ’ 129.


מנהג אכילת ה’סימנים’ בליל ראש השנה וטעמיו

|
מנהג אכילת ה’סימנים’ בליל ראש השנה וטעמיו*
מאת אליעזר בראדט
מנהג אכילת ה’סימנים’ בליל ראש השנה נפוץ ומוכר בכל קהילות ישראל[1]. וכבר נתנו בו רבותינו הראשונים כמלאכים טעמים:
בעלי התוספות מסבירים: “ראש השנה, מפני שהוא תחילת השנה, מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה, כדאמרינן במסכת הוריות וכריתות”[2]. ומהפנייתם למסכתות הוריות וכריתות ברור, שכוונתם לתת טעם למנהג ה’סימנים’.
אולם גם לאחר דבריהם עדיין לא מובן מדוע ראיית ירקות וזרעונים מסויימים או אכילתם מביא ‘סימן יפה’ לכל השנה; כיצד זה מתבצע?
לפיכך הוסיפו רבותינו האחרונים להמתיק המנהג בהוספת יסודו המפורסם של הרמב”ן בפירושו על התורה:
ודע, כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך: ‘והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה, תקשור עליו אבן, והשלכתו אל תוך פרת, ואמרת: ככה תשקע בבל’ וגו’ (ירמיה נא סג-סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מל”ב יג טז-יז): ‘ויאמר אלישע: יְרֵה וַיּוֹר, ויאמר: חץ תשועה לה’, וחץ תשועה בארם…’[3].
כלומר, כל ‘גזירת עירין’, גזירת שמים, הן טובה והן להפך, אין בהכרח שתצא לפועל, שיתכן שכביכול הקב”ה ינחם על הרעה או הטובה שגזר[4]. אולם אם הנביא היודע מאותה גזירה עושה כדוגמת אותה גזירה, כמו שהטביע אבן לנהר כסימן לטביעתה ושקיעתה של בבל, בוודאי ‘תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים’. לפיכך, כך ביארו האחרונים, בקיום מנהג ה’סימנים’ בליל ראש-השנה עושה האדם כדוגמא לגזירות טובות, זאת בתקווה שנגזרו עליו גזירות טובות ועשייה כדוגמתן תכריח ש’תהיה הגזירה מתקיימת על-כל-פנים’, שלא יגרמו העוונות שיתבטלו חלילה.
כך ביאר ר’ אברהם דאנציג בספרו חיי אדם: “וכיון שהוא תחילת השנה… נוהגים לעשות, לסימן טוב, לאכול דברים הרמוזים לזה. והטעם לזה עיין ברמב”ן, דכתב: ודע, כי כל הגזירות עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים[5]. וזה נראה לי ברור, שהוא הטעם שאמרו רז”ל[6]: השתא דאמרת סימנא מילתא”[7].
כאמור, אחרונים רבים ביארו את מנהג ה’סימנים’ לפי יסודו של הרמב”ן[8]; שאין ציטוט דברי ר’ אברהם דאנציג אלא דוגמא מייצגת. ברם, קדם לכולם ר’ יהודה ליווא ב”ר בצלאל מפראג, ‘מהר”ל’, אשר בחיבורו באר הגולה דן באריכות בענין שלפנינו:
אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא[9]… גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש, ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש…[10] ולא היה ענין אלישע וירמיה ניחוש. והנה, דבר זה סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב”ן ז”ל, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה, וכתב בפרשת ‘לך לך’, וזה לשונו: ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך… וכן אלישע… עד כאן לשונו. ודברים אלו ברורים, ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפועל הטוב ותהיה מקויימת הגזירה לטוב. לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזה ענין הדמיון ל’מכלא בריש-שתא’ דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפועל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר ‘השתא דאמרת סימנא מילתא‘, כי הוא מילתא לענין זה שעל-ידי סימן תצא הגזירה לפועל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם[11].
אגב, הסיבה שמהר”ל מפראג נתן דעתו ועטו לבאר מנהג זה היא מפני לעגם של אנשי הכמורה הנוצריים לפיסקת התלמוד “השתא דאמרת סימנא מילתא…”, שהם כללו אותה בתוך רשימת הקטעים ה’מוזרים’ לטענתם-טעותם. כבר העיר, בצדק, מ’ ברויאר[12], כי למרות האגדות הרבות סביב חיי המהר”ל הרחוקות מן האמת ההיסטורית, בלשון המעטה[13], שאחת מהן מספרת על ניהול ויכוח דתי עם שלש-מאות כמרים במשך שלושים יום, אגדה שאין ידוע על נכונותה, העיון בספר ‘באר הגולה’ מוכיח שאחת המטרות שרצה מחברו להשיג היא ביאור ותרוץ האגדות התמוהות בעיני הנצרות ונושאי דגלה. פרט זה מוכח מכך, שלכל אחד מקטעי התלמוד התמוהים בעיני הנוצרים – שנאספו לחבורים מיוחדים[14] – הקדיש לו המהר”ל מקום בספרו ‘באר הגולה’ ועמל לבארו בטוב טעם ודעת.
* * * *
רבי משה ב”ר נחמן, הרמב”ן, ירה אבן יסוד ונבנה עליו בנין גדול ורחב. על-פי יסודו של הרמב”ן נתפרשו בידי חכמים מאוחרים דברי אגדה ומנהגים רבים, למרות שלא תמיד ידעו המפרשים המאוחרים מבטן מי יצא יסוד זה; עד כדי כך התפשט היסוד שטבע הרמב”ן.
לדוגמא בעלמא, אציין מספר מנהגים שהוסברו בידי חכמים לפי הכלל שקבע הרמב”ן[15]:
1. ר’ אלכסנדר משה לפידות מבאר שהתפילה בעת חיבוט הערבות בהושענא רבה מעלתה גדולה, מפני “שתפילה פועל יותר בצירוף מעשה בפועל בעת רצון”[16]. ברור, אפוא, שרעיונו מושתת על יסוד הרמב”ן.
2. ר’ יוסף חיים מבגדאד, בעל ‘בן איש חי’ כותב: “המנהג פה עירינו יע”א, כשאומרים פסוק ‘פותח’ הנזכר[17], פּוֹרְשִׂים כפיהם לעיני השמים. והוא מנהג יפה, לעשות בזה פועל דמיוני לקבלת מזלם את השפע מלמעלה“[18]. והסכים עמו ר’ אליעזר פאפו בספרו דמשק אליעזר: “טעם נכון למה שנוהגים כמה בני אדם כשאומרים ‘פותח את ידיך’, בתפילה ובברכת המזון, זוקפין ידיהם למעלה בפישוט ידים. וכוונתם הפשוטה, שהשם יתברך גופיה יפתח ידו ואוצרו הטוב להשביע לכל חי רצון, ואין מקום לבני אדם לפשוט ידיו. אלא האי טעמא שפותחין ידיהם, כדי לקבל השפע מאת השם, כמו שאומרים ב’ברך עלינו’: ‘ומלא ידינו מברכותיך’ וכו’. ואין לתמוה על מנהגן של ישראל, דיש להם סמך”[19].
3. את המנהג לקדש על היין בבית הכנסת בכל ליל שבת, הסבירו הגאונים שהוא משום סגולה לרפואה[20], ור’ יעקב שור ביאר דבריהם לפי יסודו של הרמב”ן: “ואף כי עיקר סגולת כל מצוה היא בקיומה, בכל זאת תפעול יותר כאשר תצא אל הפועל באיזו פעולה דמיונית המורה על חיבוביה ועל חוזק האמונה בתועלותה… [כ]אכילת מינים שונים בריש שתא… וכדברים הללו כתב הרמב”ן על התורה, פרשת ‘לך לך'”[21].
עד כאן רשימת מנהגים קצרה שכל אחד מהם הוסבר על-פי יסודו של הרמב”ן[22]. אך נתתי דעתי, שכיון שניתנה הרשות לחכמים לבאר, אוסיף – מדעתי – להמתיק בכך עוד מנהג:
ר’ יצחק ווייס, אב”ד ווערבוי, מספר: “ראיתי בילדותי, בהיותי ‘בעל מקרא’ דקהילה קדושה פרעשבורג, שכל בני בית-הכנסת עלו ועמדו על הבימה… משום שרצו להיות מכוין נגד פני הכהנים“[23]. הוא מוצא לכך מקור מ’ספר וְהִזְהִיר’, מתקופת הגאונים, הכותב: “והכהנים כשמברכין את ישראל, צריכין כל העם לנוד ממקומן ולהתקרב אל הברכה“[24]. אולם מקור למנהג עדיין לא הופך להיות טעמו, שעדיין יש להבין: מדוע יש להתקרב אל כהנים ככל האפשר? אלא שליסודו של הרמב”ן המנהג מתיישב על הלב, כי המתברכים רצו לעשות פעולה המשקפת את רצונם לזכות בברכה, ובכך אכן תחול הברכה עליהם.
הרמב”ן קבע את כללו על ‘עשה’ ולא ב’לא-תעשה’. כלומר, עשיית פעולה הדומה לגזירה גורמת ש’תהיה הגזירה מתקיימת על-כל-פנים’. אמנם יתכן, שכלל זה נאמר גם ב’לא-תעשה’, היינו, אי-עשיית פעולה כלשהי – נגד רצונו, לפעמים – מביאה שדבר הדומה לו לא ייעשה. לפיכך ניתן להמתיק את אי-השינה בראש-השנה, כי בכך לא יישן דבר הדומה לאדם, הוא מזלו.

[1] נוסד על-פי הוריות יב ע”א; כריתות ה ע”ב. ונפסק להלכה בשו”ע, או”ח, סי’ תקפג, סעיף א.
[2] תוס’ ד”ה ‘ערב יום טוב’, עבודה זרה ה ע”ב.
[3] פירוש רמב”ן על התורה, בראשית יב ו.
וכך ביאר את הפסוק (בראשית מח כב): “ואני נתתי לכם שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי”, וזה לשונו על אתר: “…שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים – נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע: ‘וישם ידיו על ידי המלך, ויאמר אלישע: יְרֵה וַיּוֹר’ (מל”ב יג טז)… ויתכן שזה טעם אמרו ‘לקחתי’, כי מאז לוקחה הארץ לבניו”.
עוד בענין יסודו של הרמב”ן, ראה: מ’ הלברטל, על דרך האמת: הרמב”ן ויצירתה של מסורת, ירושלים תשסו, עמ’ 224-224.
[4] ראה, לדוגמא, ירמיה יח י: “ועשה הרע בעיני… ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו”.
[5] עד כאן תורף דברי רמב”ן, שם. ומכאן ביאורו של ר’ אברהם דאנציג למנהג ה’סימנים’.
[6] הוריות שם:
[7] חיי אדם, כלל קלט, דין ו.
[8] ראה, לדוגמא: ר’ חיים ב”ר אברהם הכהן מארם צובה, טור ברקת, סי’ תקפג, סעיף א; ר’ אברהם חמוי, מחזור בית דין, עמ’ כח אות ב; ר’ שלמה שיק, ספר תקנות ותפילות, מונקאטש תרנ, דף סה ; ר’ חיים צבי עהרענרייך, קצה המטה (על ספר מטה אפרים), סי’ תקפג, סעיף ט; ר’ משולם פינקלשטיין, אלף המגן (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ תקפג, ס”ק קטז; ר’ ראובן מרגליות, נפש חיה, סי’ תקפג, סעיף א; הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, חלק ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ’ צח-צט.
[9] עד כאן הוא ציטוט מהוריות שם.
[10] כאן הביא את מעשה ירמיה (בהשלכת האבן לנהר) ומעשה אלישע (בהנחת זרועו על הקשת), ראה לעיל במצוטט מפירוש הרמב”ן.
[11] באר הגולה, באר השני, ירושלים תשלב, עמ’ לג-לד. ור’ יאיר בכרך, מקור חיים, ר”ס תקפג, ציין לו, עיי”ש.
בביאורו לאגדות התלמוד, הוריות שם, כפל מהר”ל את הדברים, יותר בקיצור אך בעקימת לשון חשובה, ולפיכך אצטטו: “שאין יותר חבור אל דבר כמו האכילה, ואין זה דבר קטן, כי כבר האריך הרמב”ן בפרשת ‘לך לך’, כי גם נביאים היו עושים סימנים שיהיה הסימן לטוב להם… לכך יסתם פיהם של דוברי שקר המדברים על צדיקים עתק, שחושבים דבר זה כמו ניחוש, ואין הדבר כן! רק שהוא סימן טוב בשעה שראוי על זה, וכמו שאמרו ז”ל: סימנא מילתא היא” (חידושי אגדות מהר”ל, הוריות יב ע”א).
[12] מ’ ברויאר, ‘ויכוחו של מהר”ל מפראג עם הנוצרים’, אסיף מפרי העט והעת, ירושלים תשנט, עמ’ 129-137.
[13] חלק גדול באשמת יהודה יודל רוזנברג, שזייף את הספר ‘נפלאות מהר”ל’ (דפוס ראשון: וארשא תרסט), בו התיימר לספר את “האותות והמופתים… מאת… מהר”ל מפראג… אשר הפליא לעשות… על ידי הגולם אשר ברא” (לשון שער הספר, במהדורה הנ”ל). על זיופו של הספר עמדו חכמים וחוקרים רבים, ראה, לדוגמא: רמ”מ אקשטיין, ספר יצירה, סיגט תרע (מלשון שער הספר: “כולל… הענין בריאה על-ידי ספר יצירה, ולברר אי אמתת הספר נפלאות מהר”ל הנדפס כעת…”); ג’ שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים תשלו, עמ’ 409, הערה 72; מ’ בר-אילן, ‘נפלאות ר’ יהודה יודיל רוזנברג’, עלי ספר, יט (תשסא), עמ’ 184-173, וש”נ הפניות נוספות.
[14] ראה: ח’ מרחביה, ‘קונטרוס נגד התלמוד מימי שריפת התלמוד באיטליה’, תרביץ, לז (תשכח), עמ’ 78-96; הנ”ל, עמ’ 191-207 ובמיוחד בעמ’ 204.
[15] על דברי אגדה ושאר רעיונות שאינם מנהגים שנתפרשו לפי יסוד הרמב”ן, ראה, לדוגמא: ר’ יעקב לורברבוים מליסא, בעל ‘נתיבות המשפט’, הגדה של פסח עם פירוש מעשה נסים, ד”ה ‘פרעה לא גזר אלא על הזכרים’, ד”ה ‘ובאותות זה המטה’, ד”ה ‘ואילו הוציאנו’, ד”ה ‘על אחת כמה וכמה’ בסופו [בטופס שלפני אין ספרור עמודים, לפיכך ציינתי לפי ד”ה]; הנ”ל, מגילת סתרים, אסתר ג ט, וראה עוד: ר’ יוסף פאצאנובסקי, פרדס יוסף, בראשית יב ו, ובכל הנסמן שם.
[16] הביאו ר’ אברהם הרשוביץ, מנהגי ישרון, וילנא תרצט, עמ’ מו. וראה, עתה: הרב נ’ גרינבוים (מהדיר), תורת הגאון רבי אלכסנדר משה, ליקוואוד תשסו, עמ’ תל.
[17] כוונתו לפסוק (תהלים קמה טז): “פותח את ידך, ומשביע לכל רצון”.
[18] ר’ יוסף חיים מבגדאד, בן איש חי, שנה א, פרשת ויגש, אות יב.
[19] ר’ אליעזר פאפו, דמשק אליעזר, סי’ ט, סעיף א.
לאור מקורות אלו תמיהני על הרב י’ גולדהבר, מנהגי הקהילות, א, עמ’ קט: “בעת אמירת הפסוק ‘פותח את ידיך’, הצמידו את כפות הידים יחד, ובתנועה זו הרימו אותם כלפי מעלה מול הראש”. ובהערה 2, שם: “לא מצאתי כזאת בקהילות אחרות”. הרי לך העלם דבר! וכבר הערתי על כך במאמרי ‘ציונים ומילואים לספר “מנהגי הקהילות”‘ ירושתינו, ספר ב (תשסח), עמ’ ר.
עוד על מנהג פרישת הידים כלפי השמים באמירת ‘פותח את ידיך’, ראה: י’ זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנו, עמ’ 83, הערה 67; מ’ חלמיש, הקבלה, רמת גן תשס, עמ’ 310, הערות 150-151; ד’ שפבר, מנהגי ישראל, א, ירושלים תשנ, עמ’ רכז.
[20] ראה י’ ברודי (מהדיר), תשובות רב נטרונאי גאון, א, או”ח, סי’ עו: “הכי אמר רב נטרונאי ריש מתיבתא: מקדשין ומבדילין בבתי כנסיות אף על פי שאין אורחים אוכלין שם… מפני שהטעמת יין של קידוש שבת רפואה היא – וזה שטועם כל הצבור כולו, לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קדוש בלבד, וכיון ששמע קדוש יצא ידי חובתו ואין צריך לטעום. וזה שמקדש ומטעים לצבור, משום רפואה מקדש ונותן להם, כדי ליתן ממנו על עיניהם… זמנין דאיכא מן הצבור דלית ליה יין ומקדש אריפתא, ותקנו חכמים לקדש בבית הכנסת על היין, משום רפואה“. וראה שם בהערה, למקורות המביאים תשובה זו.
[21] יהודה בן ברזילי מברצלונה, ספר העתים, פירוש ‘עתים לבינה’ לר’ יעקב שור, ירושלים תשמד, עמ’ 179, הערה לג.
[22] היו שביארו לפי יסודו של הרמב”ן ענייני השקפה מחשבה ואגדה שונים, ראה, לדוגמא: ר’ שמואל אביגדור, הגדת תנא תוספאה, ירושלים תשנג, עמ’ כה; הגדה לליל שמורים, עם ביאור ‘אור ישרים’ לר’ יחיאל העליר, קעניגסבערג תריז, עמ’ ו’; ר’ שלמה זלמן אב”ד ניישטאדט, [נכד בעל מעלת התורה] בית אבות, אבות [פרק א משנה י], ברלין תרמט, עמ’ 60; ר’ שלמה שיק, סידור רשב”ן, וינה תרנד, כד ע”ב; ר’ ראובן מרגליות, נפש חיה, סי’ תרה, סעיף א.
[23] ר’ יצחק ווייס, אלף כתב, א, בני-ברק תשנו, עמ’ קנג.
[24] י”מ פריימאן (מהדיר), ספר והזהיר, ב, פרשת נשא, ווארשא תרמ, עמ’ קמג.


Psalms on Rosh haShana

|

Psalms on Rosh haShanaby: Eliezer Brodt

What follows is a discourse, that is part of a forthcoming sefer, regarding the propriety of reciting Psalms on Rosh ha-Shana.  This discussion touches on the failure to recite hallel on Rosh ha-Shana which, in turn, leads the discussion to the status of simcha (happiness) on Rosh ha-Shana.  We then turn to the custom of reciting the entire Psalms(or, the converse, refraining from any Psalms). And, finally, I discuss generally the debate regarding reciting Psalms versus study.  

אי-אמירת הלל בראש השנה ושייכותו לשמחה[1]
א.

בענין אם יש דין שמחה בראש השנה, יום הדין והמשפט, כבר הארכנו במק”א. אמנם מתקנת החכמים שלא לקרוא הלל ביום זה אכן נראה, שאסור לשמוח ביום זה, שמשום כך נאסרה בו קריאת ההלל שכל ביאתו היא רק מפני השמחה, כדמשמע מדברי הרמב”ן (ספרד, ד’תתקנד-ה’ל), בבואו לבאר את שיטת ‘הלכות גדולות’ שאמירת הלל היא מדאורייתא: “והנראה מדבריהם שהוא [=אמירת הלל] מן התורה… שהוא מכלל השמחה שנצטוינו בה, כמו שכתוב (במדבר י י): ‘וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם’… כי עיקר שירה בפה… אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב בהם ‘שמחה’ ונתרבו כל מיני שמחות, שתהא השירה [=אמירת ההלל] מכללם”[2]. וזו גם רהיטת לשונו של רבינו יהודה ב”ר קלונימוס משפיירא (אשכנז, ד’ תתקנח), בעל ‘יחוסי תנאים ואמוראים’: “והלל הוא לשיר והודאה על הנס והשמחה“[3].

ב.

מדוע אכן אסורה השמחה בראש-השנה עד כדי שתיקנו שלא לומר בו את ההלל. ניתן להבין זאת כשנקדים לכך את טעם ביטול ההלל בראש השנה המובא בגמרא (ראש השנה לב ע”ב): “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום כיפור? אמר להם: אפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!“.

אך שוב עלינו להבין, מדוע משום ש’מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו’ אין לומר הלל ביום זה? לכאורה, מה שייכות זה לזה?

רבותינו הראשונים דנו בכך ומבארים, כי משום ש’מלך יושב על כסא דין…’, יש להקדיש ימים אלו לתשובה ולבקשת סליחה וכפרה, ושעת תשובה אינה הזמן ראוי לשמחה. כך ביאר רבינו המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה’: “כוונת בעל המאמר, שאין ראוי בזה הזמן לעורר הלבבות בדברי שמחה אלא לעורר לבנו בדברי כיבושין ובענינים מרעידים הטבע ובדברים אלו כיוצא בו, הם מעוררים לשוב תשובה שלמה, ומפני זה תקנו שלא לומר הלל בראש השנה”[4]. וככל הנראה, שאב דבריו מפירושו של הרמב”ם (ספרד ומצרים, ד’תתצח-תתקסה), למשניות, שנכתב בימי צעירותו: “לא קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפור, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם יתעלה, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו ענינים אינו הגון השחוק והשמחה”[5]. וכפל הדברים בחיבורו ‘משנה תורה’ שכתב בימי העמידה: “שמונה עשר יום בשנה מצווה לגמור בהן את ההלל… אבל ראש השנה ויום הכפורים – אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה”[6]. ונמשך אחריו גם רבינו אהרן הכהן מלוניל (צרפת וספרד, נפטר בשנת ה’צ), בעל ‘ארחות חיים’, הכותב: “אין אומרים הלל בראש השנה, לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד, ולהיות כל אחד ירא וחרד מפשעיו“[7]. וזו כנראה כוונתו של רבי פנחס הלוי מבארצלונה (ספרד, המאה הראשונה לאלף השישי), אחיו של הרא”ה ומחבר ספר ‘החינוך’, אשר דרכו להמשך אחר שיטת הרמב”ם: “ואולם שהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה… וזה הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין, וכדאמר רבי אבהו… אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה…”[8]. 

ר’ חיים ברים לאחר שהוא העתיק דברי הרמב”ם לענין הלל ואימה כתב: “ומקור דברי הרמב”ם לקוחים מדברי המושרר האלוקי רבי שלמה אבן גבירול בשירתו ‘כתר מלכות’ שם כתוב אברח ממך אליך שמתוך הכרת הפחד והאימה מהדר גאונו אנו בורחים אל חיק אהבתו יתברך[9], ודכירנא ששמעתי את דברי הרמב”ם הנ”ל יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הגאון הגאב”ד דבריסק זצוק”ל וינועו אמות הסיפים בשעת אמירתו ותהי לחרדת אלוקים, ועד היום חרוטים הדברים בלב שמועיו כבשעת אמירתו”[10]. 

אמנם, מדברי רבי יהודה החסיד (אשכנז, ד’תתקי-תתקעד) ניתן להבין טעם אחר לאי-אמירת הלל בראש-השנה (ויום כפור), שהוא כותב: “ולכך אין אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים, שהרי בהלל כתוב (תהלים קטז ב): ‘ובימי אקרא’, פירוש: בימים טובים של חיים שלי, לאפוקי ראש השנה ויום הכפורים, שאין אדם יודע אם הם ימיו לחיים“[11]. כלומר, אי-אמירת הלל בימים אלו הוא מפני החשש שבאותו זמן גוזרים עליו מיתה, ולפיכך לא ניתן לקרוא עליהם ‘בימי אקרא’ – ‘בימים טובים של חיים שלי’. וזו, ככל הנראה, כוונת רבי יהודה החסיד במקום אחר בספרו: “ומה שאין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים, משום דכתיב (תהלים קטז ח): ‘כי חלצת נפשי ממות‘, והיום הוא יום הדין“[12]. שהפסוק ‘כי חלצת נפשי ממות‘ נכלל בין מזמורי ההלל. ודו”ק.

משתי הפיסקאות שצוטטו לא נתבאר אם דברי רבי יהודה החסיד לאי-אמירת הלל בראש-השנה הינו טעם חדש ועצמאי שהעלו מדעתו הרחבה, או שכך הבין את טעם הגמרא ‘מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!’, צד המסתבר מהנוסחה המחודשת שהובאה בפי בן דורם של תלמידי מהר”ם מרוטנבורג (אשכנז, המאה הראשונה לאלף הששי), בחיבורו ספר קושיות: “…מלך יושב על כסא דין, וספרים חיים וספרים מתים פתוחים לפניי, ובניי שרויין בצער ופחד, ואומרים שירה לפניי?!”[13].

אולם מדברי רבינו יעקב ב”ר משה מולין, מהרי”ל (אשכנז ואוסטריה, קכ-קפז), מוכח שהבין כי דבריו של רבי יהודה החסיד הינם טעם חדש ומדיליה. ככל הנראה, המהרי”ל לא הכיר את טעמו החדש של רבי יהודה החסיד מן המקור, מ’ספר חסידים’, אלא מדברי רבו, רבי אברהם קלויזנר ([14], שמסתבר ששאבו מרבי יהודה החסיד. וכך כותב המהרי”ל:

בראש השנה אנו תלויין ועומדים עד יום כיפור, וזה לחד טעמא שאין אומרים הלל בראש השנה, לפי שנאמר בו: ‘כי הצלת נפשי ממות’, ואין יכול לומר כן בראש-השנה. אך קשה עדיין, יאמרו אותו בדילוג כמו בראש חודש! ואז יהיה אותו פסוק מדולג[15], אלא טעמא אחריתא איתא בגמרא, שמשיב הקב”ה למלאכי השרת: אפשר אשר המלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומתים לפניו פתוחים וישראל יאמרו שירה?![16].

 

הרי שמפורש בדבריו שהטעם ‘לפי שנאמר בו: כי הצלת נפשי ממות…’ הינו ‘חד טעמא’, והסיבה הנזכרת בגמרא היא ‘טעמא אחריתא‘! – שני טעמים יש כאן. אולם הדברים מסובכים מעט, כי כנגד הבנתו של המהרי”ל, עומדים דברי רבי אלעזר מוורמייזא, ה’רוקח’ (אשכנז, ד’תתקכה-ה’ב), תלמידו המובהק של רבי יהודה החסיד וכל תורתו ממנו, ומסגנון לשונו נראה שאכן אין רבי יהודה החסיד (ובעקבותיו תלמידו, ה’רוקח’) חפץ לתת טעם חדש לאיסור אמירת ההלל בימים אלו אלא כך פירש את את טעם התלמוד ‘מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו…’, שכה כותב התלמיד המובהק: “דראש-השנה ויום-הכיפורים, לית בו ההלל… דאמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה בראש-השנה וביום-הכיפורים? אמר להם: איפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים וישראל אומרין שירה לפני?! לפי שכתוב: ‘כי חלצת נפשי ממות’, והיום הוא יום הדין“[17].

מפורש איפוא בלשון ה’רוקח’ שאין כאן טעם חדש אלא רק ביאור טעם הגמרא. ואם דעת התלמיד כך, מסתבר שזו גם כוונת רבו – רבי יהודה החסיד. כך או כך, מדברי רבי יהודה החסיד אנו למדים דבר חדש בענין אי-אמירת הלל בימים הנוראים, פרט שלא מצאנו זכרו בראשונים אחרים אשר אינם נמנים על בית מדרשו ושואבי מימיו[18].

ג.

כבדרך אגב נציין, שהיו הראשונים שהעירו שלכאורה יש להרחיב את איסור אמירת ההלל לכל ימות השנה, כי לפי השיטה שהאדם נידון בכל יום הרי שבכל ימות השנה ‘ספרי חיים וספרי מתים’ פתוחים לפני הקב”ה! וכך העיר אחד מן הראשונים באשכנז (מהמחצית השניה של המאה הראשונה לאלף הששי), מתלמידיו של מהר”ם מרוטנבורג וחברו של הרא”ש[19], בספרו ‘אמרכל’: “דלמאי דקיימא לן כר’ יוסי, דאדם נידון בכל יום[20], אם כן, לעולם לא נימא הלל!”[21]. הוא מותיב לה והוא מפרק לה: “דלא דמי דינא דרבים לדינא דיחיד, שכל אחד נידון לבדו”[22].

דברים אלו שאובים מתורתו של רבינו שמואל ב”ר מאיר, הרשב”ם (צרפת, ד’תתמ-תתקכ), שהשיב לשאלותיו של רבינו אליעזר ב”ר נתן, הראב”ן (אשכנז, ד’תתנ-תתקל), כפי שמופיעים בחיבורו של האחרון ‘אבן העזר’:

הא דאמרינן: אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים? אמר להם: אי איפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, וישראל אומרים הלל לפני? ומקשים: אם כן, לר’ יוסי דאמר: אדם נידון בכל יום… לא נאמר הלל בשום יום, בראש חודש ומועד! ואי קסבר, דאף-על-גב דאדם נידון אומר הלל – נאמר בראש השנה ויום הכפורים! דהא כר’ יוסי קיימא לן… ונראה לי, דלא דמי דין של רבים לדינא דיחידים. בראש השנה – כל העולם נידונים יחד… ונפיש רוגזא, ואין מקלסין למלך בשעת הזעם; אבל בכל יום, אין עוברין לפניו יחד אלא כל יחיד ויחיד, ולא נפיש רוגזא, ומקלסין[23].

והביא דבריו נכדו, בן בתו, רבינו אליעזר ב”ר יואל הלוי, הראבי”ה (אשכנז, ד’תתק-תתקפה), בשם” רבינו זקני כתב פירוש”[24], וחיזק את דבריו[25].

אמנם הג”ר שלמה קלוגער (פולין וגאליציא, תקמו-תרכט) מיישב קושיא זו באופן שונה: “לא קשה מידי, דנהי דאדם נידון בכל יום, היינו, ברוב הימים, אבל בימים הקדושים, כגון: שבת ויום טוב – אינו נידון, דלית בהו דין. ומה דאמרינן: ‘בכל יום’, לאו דווקא, דרובו ככולו… ואף דאמרינן: בארבעה פרקים העולם נידון[26], היינו, דינים אחרים, כגון, תבואה וכו’, אבל דיני נפשות, להיות ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, זה אינו בשבת ויום טוב וראש חודש”[27].

ד.

אולם בעוד שחז”ל השתדלו שלא להרבות בשמחה בראש השנה, ומשום כך תיקנו שלא לקרוא בו את ההלל, היו מפריצי עמנו ההולכים בדרך החושך שנהגו להפך, ושכחו לגמרי שיום זה הינו יום דין גדול ונורא. וכך מוכיח המחבר הלא ידוע, שכתב את ספר חמדת ימים, את אלו שאחזו בדרך עקלקלה זו. בתחילה הביא דברי הגמרא ש’מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!’, ולאחר מכן הוא מטיף:

מכאן תוכחה מגולה לרבים מבני עמינו המקלים את ראשם בתפילתם היום, וקול נתנו בבית ה’ כיום מועד, בשמחה ובצהלה, ולא יבינו כי אסרו חכמים מלומר ההלל מפני אימת הדין, ואיה איפה חיתתם ואימת הדין עליהם? המה פורקים עול מלכות שמים מעליהם! ולא עוד אלא, שדברי ריבות ממשמשות ובאות בקרב הימים האלה יותר מבזולתם בבית ה’, וכל אחד מתנשא לאמר: ‘אני אמלוך!’, וליקח עטרה לעצמו בבית הכנסת בכמה דברים אשר כמה מהכסילים בחושך ילכו, ושומר נפשו ירחק מהם ומקרב קהילתם, העתידים עורר לויתן מרוע גזר דין חס ושלום[28] 

רעיון אחרת הדומה לזה מצאנו בפלא יועץ שכתב: “ורע אלי המעשה אשר כהיום הזה כל א’ רוצה להראות נועם קולו זה קופץ מזוית זה ונותן את קולו לבריתך שוכן ואחד מזויות אחר ואומר אמר לאברהם כן בעמידה מי ומי יראה את קולו לשורר בקולו חיזון אוחילה וזכרנו וכן ביום הכפורים ומה עבודת ה’ יש בזה ומה לש”ש שייך בזה אין זה אלא עצת היצר הרע בהראותו את נועם קולו והשעה אינו צריכה לכך שהרי אמרו… מלאכי השרת לפני הקב”ה מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה… והם יאמרו הלל דון מיניה ק”ו לענין זה כי לא טוב החזיון והראות הקולות בימים אלו רק יתפללו בכונה גדולה בהכנעה רבה בקול בוכים בנועם שיח בשפת ברורה אות באות…[29]“.

הג”ר אלעזר פלעקלס כתב גם כן: “ולא כן השורים המשוררים. אין כוונתם לשיר ה’ כי אם לשיר חדש. ואינם מדקדקים אם יושר שיר הזה בארץ יהודים. או אם יהיה לצור מכשול כשירת הזונה….כי אין יראת אלקים במקום הזה ולא אימת רבן…הנה בכל השנה החזנות חזיונות ושעיפי לילה חזון שוא ותפל. מכל שכן בראש השנה ויום הכיפור השתא הלל לא אמרינן. משום שמלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים כדאמרו ז”ל… וז”ל הרמב”ם בפירוש המשניות שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפור. לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא… ואיך נשיר את שיר הכסילים. כשמסתכל אדם יום המיתה… ואיך להעלות על הדעת שתפלות הללו יעשה רושם למעלה ויעלו חן ויהיו לרצון על מזבח ה’ “[30]. 

 

אמירת כל ספר התהלים בראש-השנה

א.

ענין נוסף השייך לנושא הקודם, של איסור אמירת הלל בימים הנוראים הוא: קריאת כל ספר התהלים. כי הקורא את כל ספר תהלים מוצא בדרך קריאתו גם את מזמורי ההלל, ולכאורה הוא עובר על תקנת חז”ל שאין לקרוא הלל בראש השנה ויום כפור.[31]

 

וכבר עמד בכך המגן אברהם’ (פולין, שצה-תמג),:

צריך עיון קצת האומרים תהלים בכל יום ומתרמי להם הלל ביום ראש השנה היאך אומרים אותו, ונראה לי, כיון שאין אומר אותו דרך שירה, רק דרך תחינה ובקשה – שרי. דהא מנהג פשוט לגמור בליל יום כיפור כל תהלים, ואומרים גם כן הלל… אלא על כרחך, כדפרישית[32].

 

לסברת בעל ‘מגן אברהם’ – שהעתיקו ה’חיי אדם’[33] (ליטא, תקח-תקפא), – שרק קריאת מזמורי ההלל בדרך שירה נחשבת לקריאת הלל ‘תקנית’ האסורה בימים הנוראים, מביא רבי אהרן יהודה ליב מרגליות (גאליציא ואשכנז, תקז-תקעא), בעל ‘קרבן ראשית’, ראייה חזקה ממטבע איסור ההלל הנאמר בתלמוד בלשון ‘אין ישראל אומרים שירה‘[34], ואלו דבריו: “הגמרא נקט לשון ‘שירה’ ולא ‘הלל’, שבא להשמיענו הדין של ה’מגן אברהם’, שמי שאומר תהלים בכל יום ומתרמי ליה הלל, כיון שכוונתו לאומרו דרך בקשה ולא דרך שירה – מותר. דדוקא על שירה קפדינן בראש השנה”[35].

 

אמנם מעניין, שאת אותו חילוק אמרוהו שני גדולי אותו דור בלא שאחד שמעו מזולתו. הראשון הוא, כאמור, בעל ה’מגן אברהם’, תושב פולין שחיבורו נדפס לראשונה רק בשנת תנב בדיהרנפארט; והשני – רבי ישראל שלמה לינגו, שחי ופעל באיטליה וכתביו עדיין לא נדפסו, והענין הנוכחי הובא מחיבורו שבכת”י בידי החיד”א (ארץ-ישראל ואיטליא, תפד-תקסו): “מנהג פשוט, דבראש השנה ואור יום הכפורים קורין ומקרין ספר תהלים, ובכלל ההלל, שהם מכוונים לשם קריאה, ואין קפידא אלא לומר הלל בתפילה כשאר ימים-טובים. וכך כתב מהר”ר ישראל שלמה לינגו בכת”י, ופשוט”[36]. 

ב.

עוד יש להעיר, שלפי השיטה שלא נאסרה אמירת ההלל אלא רק בשלש השעות הראשונות מיומו הראשון של ראש השנה (ויום כפור)[37], ודאי שאין כל בעיה הלכתית לומר את ספר התהלים כולו – כולל את מזמורי ההלל – בימים אלו, פרט לשלש השעות הראשונות של היום.

ואכן כך כותב רבי יעקב שלום סופר (אונגארן, תרטו-תרפא), בעל ‘תורת חיים’, לאחר הביאו תורף דברי ה’מגן אברהם’: “והנה בודאי גוף דברי ‘מגן אברהם’ אין צריך חיזוק, דראיה אלימתא הוא, שיש אומרים תהלים ובתוכו הלל בכל יום, אבל מראש השנה ויום כפור אין ראיה. דהטעם שאין אומרים הלל, יען שספרי חיים וספרי מתים מונחים לפניו והאיך יאמרו הלל? וכל זה בשלש שעות ראשונות, שהקב”ה יושב ודן… אבל בלילה או אחר [שלש] שעות – שפיר יכולים לומר הלל”[38].

ג.

ואכן מצאנו לגדולי ישראל בכל אתר ואתר שדרשו מזולתם או שנהגו בעצמם לומר את כל ספר התהלים בימים הנוראים – כולל, כמובן, את מזמורי ההלל שבו – בלא כל חשש. 

בעל ‘לקט יושר’ (אשכנז, קפג-רמח), , מעיד על רבו רבינו ישראל איסרלין (אשכנז ועסטרייך, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’, ש”אמר חוקו תהלים בראש השנה ובכל יום-טוב”[39], ואנו לא שומעים ממנו שאם נקלעו ב’חוקו’ מזמורי התהלים הוא נמנע מלאומרם. ואילו רבי אברהם ב”ר שבתי הלוי הורוויץ (פראג, שי-שסו), בעל ‘עמק ברכה’ ואביו של ה’של”ה’, דורש מפורשות מקוראי ספרו ש”נוהגין לומר כל ספר תהלים”[40]. וכך נהגו בארץ-ישראל כעדות מחבר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ): “נהגו תקיפי חסידי ארץ ישראל ללמוד חמשת הספרים שבתהלים יום יום, מיום ראש חודש אלול עד יום כיפור”[41]. ובמקום אחר הוא מעיד באופן מפורש על ראש השנה: “שנהגו לגמור משך ראש השנה כל תהלים, חלק בלילה וחלק ביום”[42]. החיד”א (ארץ-ישראל ואיטליא, תפד-תקסו), שלמרות ששהה בגולה למעלה משלושים שנה התנהג תמיד כבן ארץ-ישראל וזכרה לא ממש ממנו, גם אחז במנהג זה כפי שמספר בזכרונותיו: “בשני לילות של ראש השנה, בכל לילה קריתי כל התהלים קודם שינה, ובכל יום פעם אחרת“[43]. ושוב הוא כותב: “ראש השנה, למדתי בלילה וביום תהלים, שתים שהן ארבע“[44]. היינו, בכל לילה משתי לילות ראש-השנה הוא אמר את כל ספר התהלים, וגם בכל יום משני ימי ראש-השנה הוא סיימו שוב, לפיכך הוא ‘שתים שהן ארבע‘![45] ובקצרה, הוא מעיד על עצמו שנית: “ארבעה פעמים תהלים בראש השנה”[46]. 

הנהגה זו כה התקבלה בצבור עד שהיו אנשים שניצלו כל רגע כדי לומר תהלים, ובשעה שהחזן האריך בסילוסלי נגינתו היו אנשים מקהל המתפללים שרצה להספיק ולקרוא עוד כמה מזמורים, כפי שאנו למדים מבין ריסי השאלה שהופנתה להג”ר יעקב מצויזמיר (פולין, שפה-תנו), מחבר שו”ת ‘בית יעקב’: “לפעמים בימים נוראים, כשמנגן החזן את התפילה, יחיד אומר שאר שבחים, כגון: תהלים ושאר בקשות…”[47].

ניצול הזמן לאמירת התהלים מתקיים יפה אצל חסידי ליובאוויטש שמוצאם מאזורי רוסיה-הלבנה וליטא: “בשני ימים דראש-השנה, משעה אחת קודם תפלת המנחה של ערב ראש-השנה עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה, הנה כל אחד ואחד מכם ישקוד באמירת תהלים לילה ויום. כי בשני ימים אלו צריכים להזהר מדיבור חול עד קצה האחרון… ובכל רגע פנוי לאמור תהלים“[48]. 

רמז קל למנהג זה מצינו גם אצל כמה מקורות מיהודי איטליא מדורות הקודמות. בפי אחד מחסידי איטליה שמנהגיה הושפעו רבות מאשכנז, ובחיבורו ‘מנהג טוב’ – שנכתב סביבות שנת ה’לה[49] – הוא תובע: “ואחר התפילה… ומיד יחזור על המקום אשר עמד… ויאמר יחודים ושבחות ובקשות עד בא חביריו וריעיו שיתפלל עמהם בעשרה”[50]. וכן רבי יהודה אריה ממודינא (איטליה, שלא-תח) כתב: “אחר סעודת צהרים מקדישים את יתר היום לשמוע דרשות ולהרבות בתחנונים“[51].

ואכן בדורות האחרונים אנו מוצאים עדויות רבות למנהג זה, שיתכן ששורשו נובע מתלמוד ירושלמי[52]. את מנהג גאליציה תיאר רבי אפרים זלמן מרגליות, בעל ‘מטה אפרים’ (תקכא-תקפח): “יש נוהגים בשני ימים של ראש-השנה להשלים תהלים שני פעמים, כמנין ‘כפר’…”[53]. ועל מנהג בני ליטא כותב בעל ‘חיי אדם’: “ויש נוהגים לגמור כל התהלים”[54], וכך גם רבי ישראל איסר איסרלין (ווילנא, תקפז-תרמט), מחבר ‘תוספת ירושלים’, מעיד על אותו אזור: “שאומרים תהלים כל היום לאחר חצות”[55]. ואילו בן דורו הצעיר, רבי יעקב שלום סופר בעל ‘תורת חיים’, מעיד על אנשי אונגארן: “וכן נוהגים לומר [תהלים] בראש-השנה קודם מנחה, ואומר גם כן הלל“[56]. והפוסק האחרון שדבריו נתקבלו בכל תפוצות ישראל, , בעל המשנה ברורה (רוסיא הלבנה, תקצט-תרצג): “ויש נוהגין לגמור כל התהילים”[57]. ונהגו כזה גדולי הדורות האחרונים: כך נהג הג”ר דוד בהר”ן[58], הגה”ק רבי ישראל צבי ראטטענבערג הי”ד[59], הג”ר יצחק זאב סאלאווייצ’יק, ‘הרב מבריסק’ (בריסק וירושלים, תרמז-תשכ)[60], וכך גם נהג הג”ר יעקב ישראל קנייבסקי, בעל ‘קהילות יעקב’ (הארנסטייפל [רוסיה] ובני-ברק, תרנט-תשמה)[61].

גם אצל בני עדות-המזרח פשט מנהג קדוש זה. וכן העיד רבי יהוסף שווארץ כתב: על הספרדים בירושלים בזמנו: “בראש השנה אחר הצהרים – תהילים”[62]. וגם רש”ט גאגין (ירושלים ואנגליה, תרמה-תשיד), בכתר שם טוב העיד: “מנהג כל הספרדים בארץ ישראל וסת”מ שכל יחיד ויחיד קורא לעצמו כל ספר תהלים בראש השנה וחוזרו ביום הכיפורים”[63]. ורבי אליהו מאני (בגדאד וחברון, תקעח-תרנט), מעיד לפנינו: “נוהגים ברוב תפוצות ישראל ללמוד ביום ראש השנה תהלים…”[64]. וכך גם כותב בעל ‘כף החיים’ (בגדאד וירושלים, תרכז-תרצט),: “ויש נוהגים ללמוד התהלים בכנופיא, משום דבכל עשרה שכינתא שריא, ובלתי הפסק דיבור מתחילה ועד סוף“[65]. ועל איזור תורכיה-יוון מספר בן המקום, בעל ‘פלא יועץ’: “אשריהם ישראל, רובם ככולם, בשני ימים אלו לא פסקי פומייהו מגירסא, וקורין את התהלים. ויש שקורין אותם שני פעמים, שנמצא שקורין ש’ מזמורים, כמניין ‘כפר’…”[66]. 

ככל הנראה, ברבות הימים, כשראו חכמי ישראל שישראל קדושים הם וחפצים ביום זה לקרוא תהלים ככל שניתן ואפילו בזמן התפילה[67], דבר שאינו כל-כך ראוי, ומאידך גיסא היו שהלכו בטל לאחר סעודת היום, התנהגות שכמובן אינה נאותה ליום קדוש זה, עמדו ותקנו שלאחר הסעודה יתכנס הקהל לבית-הכנסת לאמירת תהלים בכנופיא, ובכך נמצאו מרוויחים שני דברים – אמירת תהלים שלא על-חשבון התפילה, וגם אי-הליכה בטל בשעות שלאחר הסעודה.

המטרה השנייה מפורשת בדברי נכדו של רבי אברהם נפתלי הירץ שייאר (אשכנז, תקיד-תקפג), המספר על תקנת סבו הגדול:

גם תיקן תקנות טובות, ואחת מהן, שהולכים בראש-השנה, לאחר אכילה, אנשים ישרים לבית הכנסת לאמור התהלים עד זמן המנחה, כדי שלא ילכו בטל ביום הקדוש הזה. וברם זכר לטוב אותו האיש הצדיק וישר פעלו, ירא אלקים מאוד ואוהב תורה, כמורינו הרב יעקל ר”נ זצ”ל, מחותן הצדיק בעל המחבר זצ”ל[68], שהיה עושה קיום וחיזוק למנהג הקדוש הזה שלא יבוטל, שהיה מצווה לביתו אחריו, שישכרו בכל שנה יו”ד אנשים עניים מהוגנים שילכו לבית הכנסת לאחר אכילה, לאמר תהלים, ולשלם להם מכספו, אשר הקרן לדבר הזה לעד קיימת[69].

 

אולם מפליא, שסדנא דארעא חד הוא. אותה בעיית הולכי בטל שהייתה באשכנז וכשנגדה תוקן לומר תהלים לאחר הסעודה הייתה קיימת גם בבגדאד שבעירק, וגם שם נתקנה מחמת כך אותה תקנה, שכך מסופר על רבי צדקה חוצין (ארם-צובה ובגדאד, תנט-תקלג), בעל שו”ת ‘צדקה ומשפט’:

סידור ותיקון הקריאה בשני ימים של ראש-השנה: כי בזמנו היו האנשים מתאספים אחרי סעודת הבוקר, ויוצאים לשדות ומרבים בשמחה כשאר ימים-טובים. לפיכך עמד וגדר גדר, שיתקבצו וילמדו בכנופיה ספר תהלים וה’אדרות’ עד זמן מנחה[70].

                                                                                            

ור’ דוד ששון כתב על עירו בגדאד: “בראש השנה אחר התפילה מתאספים בבתים וקוראים תהלים ביום הראשון קוראים אחר התהלים אדרא זוטא וביום השני קוראים אדרא רבא. מנהג זה יסד ה”ר צדקה חוצין שהיה רב בבגדאד, לאחר הלימוד מכבדים את הקהל בעוגות ובפירות”[71].

 

ואכן, בין משום הטעמים המדוברים ובין מחמת סיבות אחרות, היה נהוג בקהילות רבות בכל התפוצות, הן באירופה והן בקהילות המזרח, לקרוא (בכנופיא, בדרך-כלל) את ספר התהלים מאחרי סעודת היום עד תפילת המנחה. כך היה מנהג העיר ברעסלויא שבאשכנז[72]“; כזה היה מנהג שבע הקהילות שבחבל בורגנלנד אוסטריה[73], וגם בקהילת בוניהאד (מחוז Tolna, בהונגריה)[74]; כה היה מקובל גם בתוניס[75] ובמדינה השכנה לה – אלג’יר[76], והאי ג’רבה הסמוך להם[77], אך גם בקהילת ישראל נידחות ורחוקות יותר נהגו כך, כמו תימן – “נהגו לומר תהלים עד מנחה”[78].

גם יהודי פרס היו קוראים את ספר התהלים אחרי הסעודה וקודם תפילת מנחה, אך סדרם בקריאת התהלים היה מעניין ביותר: “אחר הצהרים [של ראש-השנה], מתכנסים ל’ישיבה’ באחד הבתים שבו נפטר מישהו או בבית הכנסת לאמירת תהלים במנין ‘כפר’, פעמיים ק”ן מזמורי התהלים. בפעם הראשונה, נאמרים התהלים בקול, פרק פרק על-פי תור, ובין ספר לספר אומרים ‘קדיש’, ‘השכבה’ לעילוי-נשמת המת, וברכות-נהנין: ‘הנותן ריח טוב בפירות’, ‘מזונות’, ‘העץ’, ‘האדמה’ ו’שהכל’, כמנהגם בישיבת ליל שבועות או הושענא רבה. בקריאת תהילים בפעם השניה, מחלקים את הפרקים בין הנוכחים לשם חיסכון בזמן. אחר כך מתפללים מנחה”[79].

ד.

היו אמנם רבנים בודדים שדחו את מנהג אמירת כל ספר התהלים בראש השנה, אך דחייתם אינה נובעת מחמת שהנוהגים כך אומרים גם את מזמורי ההלל אלא משום סיבות אחרות: א, אמירת התהלים בחיפזון ושלא בכוונה[80]; ב, עדיפות ללימוד תורה. ולפיכך גם מדבריהם אתה למד שבאמירת כל התהלים אין כל סרך חשש של אמירת שירה בראש השנה.

 

גם רבי אליעזר פאפו, מחבר הספר הקדוש ‘פלא יועץ’ לא היתה נוחה דעתו ממהירות אמירת התהלים שנהג הצבור, אולם הוא אינו שולל משום כך את המנהג אלא רק ממליץ לקרוא במתינות ובכוונה: “ואשריהם ישראל, רובם ככולם, בשני ימים אלו לא פסקי פומייהו מגירסא, וקורין את התהלים… אבל טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה, ומה טוב בקריאת המזמורים, לעולם לכוון בהם פירוש מילות ובפרט בימים הלאה שרובן תחנונים ותפילות נוראות… ואם אינו יודע פירוש המילות, על-על-פנים יקרא אות באות תיבה בתיבה, שאם יקרא במהירות – שגיאות מי יבין, ויכוון שיש בהם סודות עמוקים…”[81].

 

וכאמור, היו גם שהתנגדו לאמירת התהלים מחשש ביטול תורה. וכך מספר על עצמו ר’ יוסף דוב (ב”ר משה) סולובייצ’יק:

מעשה, ונכנס אבא מרי [=ר’ משה סולובייצ’יק] בליל ראש-השנה לבית הכנסת ומצאני אומר תהלים עם הציבור. לקח את ספר התהלים מידי והושיט לי מסכת ראש השנה, [ואמר לי:] אם רצונך לעבוד את הבורא עכשיו, כלך לך אצל הלכות קדושת היום. ר’ חיים איש בריסק, היה עוסק בתורה בשעת אמירת פיוט בימי הדין, בראש השנה טיפל בהלכות שופר, וביום הכיפורים בהלכות עבודת היום. הקב”ה יושב ועוסק בתורה, ואין לו להקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה[82].

 

אולם בעוד שר’ חיים סאלאווייצ’יק התנגד לאמירת תהלים כפי שהעיד ר’ משה, אחד מבניו, והסכים לשיטתו, בנו האחר – ר’ יצחק זאב סאלאווייצ’יק, ‘הרב מבריסק’, היה מסיים בכל ראש-השנה את ספר התהלים, כשטעם מעניין בפיו להנהגתו זו: “היה [הרב מבריסק] רגיל לגמור בראש-השנה כל ספר תהלים. וכאשר שאלו אותו: למה אינו עוסק בתורה בימים אלו, ענה: אם לומדים גמרא, צריך מידי פעם לקום ולקחת גמרא מהארון ויש חשש שברגעים של לקיחת הספר מתבטלים מלחשוב בתורה, ואין זה ראוי שיעבור ביום הדין רגע אחד בלי תורה“[83].

 

לשיטת ר’ חיים סאלאווייצ’יק הסכים הרב עובדיה יוסף, מגדולי הדור: “ומיהו תלמיד חכם הלומד ש”ס ופוסקים לא יתבטל מלימודו הרגיל… לכן תלמידי חכמים יכולים ללמוד ש”ס ופוסקים כאשר תאוה נפשם, וכבר אמרו: העוסקים במקרא – מדה ואינה מדה, בתלמוד – אין לך מדה גדולה מזו”[84].

 

אכן, סוגיא זו, אם גם אדם המוסגל ללמוד תלמוד והלכה צריך לומר תהלים בראש-השנה, נידונה כבר בדורות קודמים, וחלקם אף מחייבים את תלמידי-החכמים לקרוא בספר תהלים וגם משמע מלשונם שאסור ללמוד תחת זאת! ועל השאלה שהופנה לר’ שלמה קמחי: “מנהגנו, דביום ראש השנה אנו עוסקים באמירת התהלים, ואיכא לסיפוקי בתלמיד-חכם שהוא שוקד בלמודו בגופי הלכות לילה ויום, ואינו רוצה באמירת תהלים, באומרו: מה לי גופי הלכות ומה לי אמירת התהלים? מי מצי למפטר נפשיה מקריאת התהלים או לא?“. הוא עונה:

נראה לי דלא מצי למפטר נפשיה מקריאת התהלים, אף שהוא שוקד בגופי הלכות… אין לתלמיד-חכם לעסוק בתורה ולהשמיט מלהתפלל התפילות והסליחות עם הצבור… ונראה לומר, דכמו ביום כיפור אין לתלמיד חכם לעסוק בתורה ולהשמיט מלהתפלל סליחות, נראה גם כן, דהוא-הדין דזה נאמר בראש השנה, כיון שהוא יום הדין הנורא, ומי לא ירא מיום הדין הזה שיזכה בדינו?! הא ודאי דצריך תפלה כדי שיזכה בדינו, ואמירת תהלים הוי כסליחות, וכיון שכן נראה, דלא מצי התלמיד-חכם הנזכר למפטר נפשיה מאמירת התהלים[85].

 

וזו גם דעתו של ר’ אליהו מאני (בגדאד וחברון, תקעח-תרנט): “נוהגים ברוב תפוצות ישראל ללמוד ביום ראש השנה תהלים. ולכן אפילו תלמיד-חכם השוקד בלימוד ורוצה ללמוד ש”ס ופוסקים, יותר טוב ללמוד תהלים, שהוא במקום סליחות ותחנונים ביום האדיר והנורא”[86].

ומן הענין להעתיק הסיפור המסופר בספר הליכות תימן מר’ יוסף קאפח הקשור לזה: “בבית הכנסת של הרב יחיא קאפח ז”ל למדו בימי ראש השנה לפני מנחה, תלמוד כבכל שבת: ואלו בבית הכנסת אלשיך קראו תהלים. פעם אחת נצרך מהר”י קאפח ז”ל בשעת הלימוד לספר כתב יד המצוי בבית הכנסת אלשיך. הוא שלח את בעל ההערה הזו אל גבאי בית הכנסת אלשיך לבקש ממנו הספר הנחוץ, כפי שהיה נהוג לעשות בכל עת צורך, הגבאי נזף בשליח והחזיר פניו ריקם בהוסיפו “היום קוראים תהלים ואין לחדש חידושים ללמוד ביום זה גמרא”. כששמע הרב קאפח את דברי התשובה מפי השליח הגיב בצער ואמר “מונע בר יקבוהו לאום”. בין כסא לעשור נפטר הגבאי באורח פתאומי וכל הצבור סברו וקיבלו שנתקיימה בו קללת הרב”[87].

 

אך בכל תפוצות ישראל לא חששו לאותם מפקפקים, ומנהג זה פשט והתקיים בידיהם דורות רבים עד הדור האחרון בו פסק המנהג, שרק מתי מעט אוחזים במנהג קדוש זה, וכבר לימד עליהם זכות רבי שמואל מונק (ברלין וחיפה, תרפד-תשמא), מגדולי רבני דורנו: “יש יחידים הנוהגים כמנהג הישן לומר תהלים בראש השנה אחר צהרים, כדי שלא ישנו. ואולי שיש ללמוד זכות על הללו שאינם אומרים תהלים, כי נחלשו הדורות וצריכים לשינה יתירה“[88].

 

                                                                                                      אמירת תהלים בליל יום כיפורים[89]

 

כבר בגאונים מצינו איזכור למנהג זה מהמובא בשם רב האי גאון: “ומנהגנו כאן בקירוואן בבתי כנסיות מתקבצין אנשים בכל ליל יום הכיפורים… וקורין תהלים לאור העשישיות”[90]. גם בראשונים מצינו איזכור של מנהג זה כמו במאירי כתב: “ובקצת מקומות נוהגין להעיר את עצמן בקריאת ספר תהלים וקורין אותו לאור הנרות”[91]. ראבי”ה מצינו רמז לזה דכתב: “יש שישנים בבית הכנסת ואומרים מזמורים (וכו’) ותחינות”[92]. לקט יושר העיד על רבו: “ואמר הקו’ תהלים בבית הכנסת בלילה[93]“. במנהגים דבי מהר”ם מרוטנברג כתב: “ויש נשארין בבית הכנסת כל הלילה ומשוררי’ שיר היחוד ושאר שירות ותשבחות של תהלים“[94].

גם בדורות האחרונים מצינו הרבה שמביא מנהג זה של אמירת תהלים ליל יום כיפור אחר תפילת מעריב כמו: לבוש כתב: “ויש אומרים כל התהלים כולו באותו לילה”[95]. סדר היום כתב: “ובלילה הזאת שאנו דומים למלאכים צריכים אנו להזהר מכל טומאה ובפרט טומאת קרי כאז”ל הרואה קרי בליל יום הכיפור ידאג כל השנה עכ”ז אפשר שרמזו שכל אחד ואחד ישתדל להשלים ספר תהלים ויעבר את כלו בזה היום הנורא… וכן ראיתי רבים ונכבדים בעלי נפש אשר קורין כל ספר התהלים ביום כיפור וכן ראו לעשות וזה המנהג הוכחה גדולה לזה”[96]. אור הישר כתב: “טוב לומר ספר תהלים ביום כיפור”[97]. רבי אברהם ב”ר שבתי הלוי הורוויץ, בעל ‘עמק ברכה’ ואביו של ה’של”ה’ כתב: “מנהג בהרבה גלילות ישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כיפורים והוא מנהג ותיקין”[98].  גם בנו השל”ה כתב: “מנהג בהרבה גלילות בישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כיפורים והוא מנהג ותיקין כי אין לנו דבר גדול יותר מספר תהלים שכלול מן הכל מרבים שבחים להש”י ורבים מזמורים הם של התעוררות תשובה”[99]. יוסף אומץ כתב: “המנהג שאין אומרים תהלים בציבור כל אותו השבוע שחל בו יום כיפורים והטעם מפני שרובא דעלמא גומרים אותם ליל יום כיפורים, ובעיני אם כן יצא שכרם בהפסדם ולכן נהגתי לומר גם בשבוע ההוא דבר תהלים גם ביום כיפורים עצמו נזדרזתי לומר שיעור יום ההוא או קודם ברכו או בין גברא לגברא דספר תורה וכויצא מלבד כל התהלים שגמרתי בלילה“[100]. מגן אברהם כתב: “וכן המנהג פשיט לגמור בבליל יום כיפור כל תהילים ואומרים גם כן הלל“[101]. ר’ יצחק טרעבוולא, בשירי הלוים (נכתב בשנת תל”ז בערך) כתב: “ואף מי שגומר כל ספר בתהלים בליל כל נדרי כנוהג…”[102]. קיצור של”ה כתב: “נהג בהרבה בלילות ישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כיפורים והוא מנהג ותיקין אמנם מי שעיף ויגע ואי אפשר לו על פנים יאמר ד’ מזמורים  הראשונים”[103]. עטרת זקנים כתב: “ונוהגים לגמור ביום כיפור כל תהילים עד גמירא”[104]. חמדת ימים כתב: “ועל כן נהגו כל ישראל ללמוד  ליל יום הכיפורים כל החמשה ספרים שבתהלים כי סגולה רבה היא לכפר על הנפש”[105]. היכל הקודש כתב: “ונהגו היחידים ללון בליל יום הכיפורים בבית הכנסת לקרא תהלים ובקשות וסליחות שלא תתבטל מהם כוונת היום”[106]. ר’ יוסף מולכו כתב: “וכן מנהגי ומנהג אדוני אבי ה”י לשכב בית הכנסת בלילה הזה ולקרות ספר תהלים כולו“[107].

חיד”א כתב בחיבורו ‘עבודת הקודש’: “נכון לומר אחר ערבית ספר תהלים כולו”[108]. ולמעשה חיד”א בהנהגות העיד על עצמו: “קרתי בכפור תהלים”[109]. ושוב הוא כתב: “ליל כפור קריתי תהלים… וביום הכיפור גם כן קריתי תהלים”[110]. ושוב הוא כותב: “והשלמתי לקרות התהלים… ובר”ה ויום הכיפור ה’ פעמים”[111].

ר’ שלמה אדהאן (מרוקו, תס-תקכ), בנאות דשא כתב: “ומי שיש לו מוח בקדקדו ישב כל הלילה בבית הכנסת… והתהלים”[112]. ר’ חזקיה פייבל פלויט העיד על רבו החת”ם סופר: “בליל כל נדרי האריך שמה עד אחר גמרו הציבור ספר ראשון מספר ראשון של תהלים ואז בא לביתו בשמחה וחרדה”[113]. ר’ מנחם א”ש סיפור על אביו המהר”ם א”ש: “אחרי התפילה.. אמר בבית הכנסת תהלים ספר אחד או שתים עם הציבור”[114]. מטה אפרים כתב: “נהגו הרבה להיות נעורים בלילה ביום הכיפורים בבית הכנסת או בבית המדרש,… ואחר כך מתחילין לומר תהלים”[115]. אדר”ת העיד על עצמו: “אחר אמירת שיר היחוד…  הגדתי תהלים עם הציבור”[116]. ר’ יוסף גינצבורג, בעתים לבינה (נכתב סביבות שנת תרמז) כתב: “ויש שגומרים כל ספר תהלים”[117]. ר’ דוד ששון סיפור על מה שהוא ראה בבבל: “בלילה קוראים תהלים”[118].

 

ר’ יצחק ווייס אף מצא רמז בירושלמי: “בירושלמי יומא פ”א ה”ו שקראו לפני כה”ג בליל יום כיפור בתהלים שטעמן מפיג השינה ואפשר לזכר זה קורין תהלים בליל יום כיפורים דהרי נעורים לזכר זה כדכתב בטור סי’ תרי”ט”[119].

 

   בוורמיישא מצינו: “ורוב אנשי המעשה הוותיקים עומדין ב’ או ג’ שעות קודם שהאיר היום ואומרין תהלים מתחילה ועד סוף”[120]. מנהג פוזנא היה : “אומרים כל שיר היחוד וכל תהלים בליל יום כיפור”[121]. בפיורדא מצינו: “אחר כן אומר החברא של אמירת תהלים כל ספר תהלים”[122]. על ווירצבורג בעל ‘לקוטי הלוי’ כתב: “ואיזה יחידים אומרים תהלים בבית הכנסת”[123]. מנהגי שבע הקהילות, בחבל בורגנלנד- אוסטריה ובראשם מטרסדורף: “בליל יום הכפורים היו גומרים ספר תהלים. לאחר כל ספר היו אומרים יהי’ רצון של ימות החול עם שלש עשרה מדות. את שלושת הספרים הראשונים שבתהלים היו גומרים לאחר תפלת ערבית, ואת שני הספרים האחרונים באשמרות הבקר”[124].  מנהגי אמשטרדם מצינו “בליל יום הכיפורים אומרים כל ספר תהלים”[125].

 

 על פרס, סיפור אחד: “עם גמר התפילה מתפזר הקהל לביתו ואולם חלק נשאר בבית הכנסת לכל הלילה לתחינה, לתחנונים ולאמירת תהלים, לעיון במסכת יומא”[126]. בקומרנא נהגו: “ובחצות הלילה החלו באמירת תהלים עד גמירא”[127]. חב”ד נהגו: ואומר הקהל את כל ספר התהלים”[128]. ר’ אליהו סלימאן מני כתב על בית יעקב בחברון, אחר מעריב: “לומדים תהלים כולו”[129]. בסאטמאר, בבית הכנסת הגדול הי’ מנינים לאמירת תהלים מחצות הלילה ואילך עד תפלת שחרית”[130].

 

על רבי שלום שרעבי העידו: “אחר תפילות ערבית ליל יום כיפור יושבים… ולומדים ה’ ספרים שבתהלים”[131].  על על ר’ ישראל צבי הלוי ראטטענבערג הי”ד (אב”ד קאסאן) סיפרו: “אחר גמר שיר היחוד… ואמרו כל ספר תהלים בלי הפסק… ובבקר קודם התפילה אמר גם כן תהלים ובמשך היום גמר כל ספר תהלים”[132]. על ר’ יואל טייטלביום (סאטמאר רבי) סיפורו: “לא היה ישן על מטתו בלילה הזה כלל כי אם מה שהתנמנמם על כסאו”[133]. על ר’ יחיאל מיכל פינשטיין סיפרו: “הי’ מנהגו בשנים קודמות, להיות ער כל הלילה, ולומר כל התהלים”[134].

 

ר’ שמואל דוד מונק כתב: “אבל אין רגילים לומר תהלים כמנהג, ונראה שלא נתבטל מצד הדין אלא מפני עייפות הקהל ואין למניעה תורת מנהג, ואם ירצו אפילו מיעוט הקהל להנהיגו נלע”ד שהרשות בידם כי אינם מזיקים בזה לשאר הקהל (ואע”פ שעל פי האר”י ז”ל אין לקרות מקרא בלילה, אבל כן היה המנהג הישן, ועוד שקצת מן המקובלים צדדו להקל לקרות תהלים בלילה”[135].                                                                                


[1] זה חלק מפרק מספרי העומד להופיע בקרוב אי”ה בשם עורי ישינים משינתכם.

[2]  רמב”ן, ספר המצות, שורש א (מהד’ פרנקל) ירושלים תשנה, עמ’ לו-לח. וראה הגדה לליל שמורים, עם ביאור ‘אור ישרים’ לר’ יחיאל העליר, קעניגסבערג תריז, עמ’ יח, ד”ה ומשעבוד.

[3]  הרב מ”י בלוי (מהדיר), ערכי תנאים ואמוראים, ב, ערך ‘ברכת שהחיינו’, ניו יורק תשנד, עמ’ תקג. שמו האמיתי של חיבור זה הוא ‘יחוסי תנאים ואמוראים’, כך שמו בכתבי-היד ובשם זה הוא נקרא בידי מהדירים אחרים: רנ”נ רבינוביץ (ליק תרלד) ועוד.

[4]   חיבור התשובה, ירושלים תשלו, עמ’ 267. ולכך, ככל הנראה, כיון גם בביאורו לש”ס (בית הבחירה, ראש השנה לב ע”ב): “וטעם הדבר, מפני שהוא זמן הכנעת הלב ולא זמן שירה”. וכוונתו ל’הכנעת הלב’ שהיא חלק מן התשובה.

[5] פירוש המשניות לרמב”ם, ראש השנה, פ”ד.

[6]  רמב”ם, הלכות חנוכה, פ”ג ה”ו. וראה דברים חשובים מר’ ירחום ליינער, בתפארת ירוחם, ניו יורק תשסח, עמ’ סב.

[7]  כל בו, ירושלים תשמח, עמ’ כט.

[8] ח’ שעוועל (מהדיר), ספר החינוך, מצוה שכה, ירושלים תשסב, עמ’ תב-תג.

[9]  ראה כתר מלכות, תל אביב תשסו [מהדיר, י לוין], עמ’ 145.

[10]  קובץ מרבה חיים, ירושלים תשסה, פרק יג עמ’ לב-לג, ושוב נדפס בספר מרבה חיים (מועדים), ירושלים תשסו, פרק יא עמ’ צו-צז, וראה שם עמ’ קכח.

[11]  ספר חסידים, מהדורת י’ וויסטינעצקי, הוצאת מקיצי נרדמים, ברלין תרנא, סי’ תצח, עמ’ 141.

[12] ספר חסידים, סי’ תק, עמ’ 142.

[13]  י”י סטל (מהדיר), ספר קושיות, אות רד, ירושלים תשסז, עמ’ קסב. לנוסח מחודש זה, ראה שם, הערה 236.

[14] ספר המנהגים לרבינו אברהם קלויזנר, אות יז, ירושלים תשסו, עמ’ יג: “מה שאין אומרים הלל בראש-השנה, לפי שהלל כתוב בו ‘חלצת נפשי ממות’, וזה אין אנו יכולין לומר בראש-השנה כי אנו תלויין עד יום-כיפור”.

[15] הג”ר יוסף ענגיל (גאליציא, תריט-תרפ) מחזק יותר את קושייתו: “ויותר מזה יוקשה, דהא ראש-השנה הוא גם ראש חודש, ואם כן על-כל-פנים הוי לנו למימר הלל כמו בראש חודש, ואז ממילא היה אותו פסוק בדילוג…” (גליוני הש”ס, א, ראש השנה לב ע”ב).

[16] מהרי”ל – מנהגים, סדר תפילות של ראש השנה, ירושלים תשמט, עמ’ רפד.

[17] ספר הרוקח, הלכות ראש השנה, סי’ ר, ירושלים תשך, עמ’ פח.

[18] למרות שחלק מהראשונים שהובאו לעיל נוקטים בטעמם את הלשונות ‘פחד’ ‘מורא’ וכדומה [כמו: “לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד” (רמב”ם, משנה תורה; לעיל, ליד הערה 6); או: “לעורר לבנו בדברי כיבושין ובענינים מרעידים הטבע ובדברים אלו כיוצא בו” (‘חיבור התשובה’; לעיל, ליד הערה 4)], לא נראה שהוא פחד ומורא מן המיתה העלולה להגזר עליו בימים אלו, אלא פחד ויראה מחטאיו, כנאמר ב’כל בו’ (לעיל, ליד הערה 7): “לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד, ולהיות כל אחד ירא וחרד מפשעיו“, קרוב ללשון הרמב”ם בפירוש המשניות (לעיל, ליד הערה 5): “לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם יתעלה, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו”.

טעם אחר ומחודש לאי-אמירת הלל בימים הנוראים נותן לפנינו מהר”ץ חיות (גאליציא, תקסו-תרטז) כתב: “כיון שראינו שעיקר אמירת הלל נתקן רק על נס שלא כדרך הטבע, ואם כן מורה ענינו על חסרון בבריאה, ורק מפני הצורך הגדול משנה השם את הטבע, אבל בהעדר ההכרח, הנה העולם כמנהגו נוהג. ואמרו חז”ל, דבראש השנה אשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ואז נברא העולם והנהגת הטבע נפתחה אז על ידי רצונו, ונתן לכל אחד משטרו איך יתנהג בדרך הליכתו בעולם הזה, לכל אחד בטבעו הונח לו בעת יצירתו. [אם כן], איך אפשר לקבוע הלל המורה על השינוי הטבע בעת אשר הונחו היסודות לכל הנבראים כולם?! הלא בזה היינו מראים שהחסרון דבוק בהיצירה מעת היותה, אחרי שמתחננים אנחנו על הנסים והשתנות דרכי הטבע! וזה חסרון בחוק השם יתברך חלילה” (דרכי משה, בתוך: כל ספרי מהר”ץ חיות, א, ירושלים תשיח, עמ’ תס-תסא). אמנם ברור שטעם זה הינו עצמאי, מדעתו של רבי צבי הירש חיות, ולא שכך ביאר את דברי הגמרא, ולפיכך אינו עניין לנושא דידן. (וראה שו”ת מהרי”ץ חיות, סי’ סה).

טעם עצמאי נוסף נותן הג”ר שם-טוב גאגין (ארץ-ישראל ואנגליה, תרמה-תשיד), בעל ‘כתר שם טוב’: “ולי נראה טעם אחר במה שאין אנו אומרים הלל בראש-השנה ויום-כפור, מהא דאמרו (פסחים קיז ע”א): שנביאים תקנו הלל על כל צרה, כשנגאלין ממנה. ובכן יכון, שבראש-השנה ויום-כפור לא אירע בהם שום צרה שנגאלנו ממנה, כמו רגלים או בחנוכה או פורים… משום הכי לא מצאו אנשי כנסת הגדולה לומר הלל באלו הימים נוראים” (כתר שם טוב, ו, עמ’ 118).

[19] מ’ היגער, ‘ספר אמרכל על הלכות פסח’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, חלק עברי, ניו-יורק תשי, עמ’ קמד-קמה.

[20] ראה: ראש השנה טז ע”א.

[21] כך הביא ר’ אליה שפירא (פראג, תכ-תעב), בחיבורו אליה רבה, סי’ תקפד, ס”ק ד.

[22] אליה רבה, שם.

ספר ‘אמרכל’ – שהקיף כנראה את כל ההלכות הכלולות היום ב’שלחן ערוך’, חלק או”ח ויו”ד –  אבד ברובו ולא שרדו ממנו אלא קונטרסים בודדים שנדפסו בבמות שונות. ראה: י’ פריימאנן, ‘ספר אמרכל על הלכות יין נסך’, לדוד צבי (לכבוד ר’ דוד צבי האפפמאנן), חלק עברי, ברלין תרעד, עמ’ 12 ואילך; מ’ היגער, שם עמ’ קמז ואילך; רנ”נ קורוניל, ‘ליקוטים מהלכות מועדים מספר אמרכל’, בתוך: הנ”ל, חמשה קונטרסים, וינה תרכד, דף כא ע”א-לה ע”ב (ועל הלכות ‘איסור והיתר’ שבו יצאו עוררים שאינו מספר ‘אמרכל’, ראה: מ’ היגער, שם, עמ’ קמג-קמד).

כמובן, שאין למצוא את הפיסקה הנוכחית בפירסומיהם של פריימאנן והיגער שאינם עוסקים בהלכות ראש השנה ויום כפור. לכל היותר, מסתבר למוצאו במה שהדפיס רנ”נ קורוניל, אלא שכתה”י שהאחרון הוציא לאור אינו אלא ‘ליקוטים מהלכות מועדים מספר אמרכל’ שליקט עורך קדום (שלא ידעתי מתי פעל וחי) מספר ‘אמרכל’ המקורי, ומסתבר שהשמיט רבות מדברי המחבר. למרות זאת, אנו מוצאים שם שהזכיר את ענין אי-אמירת הלל בראש-השנה, ויתכן שבספר המקורי הנידון היה רחב יותר וכלל את הדברים שהבאנו כאן בשם ‘אליה רבה’. שם, ב’ליקוטים’, בתוך הלכות ראש השנה, נאמר כך: “אין אומרים הלל בראש השנה, ואין אומרים ‘אל נא לעולם תוערץ’ בראש השנה ויום הכפורים, אבל ‘והחיות’ אומרים, דהא אמרינן ‘והאופנים'” (רנ”נ קורוניל, שם, דף כא ע”ב).

[23] ר’ אליעזר ב”ר נתן, אבן העזר [=ספר ראב”ן], שאלות ותשובות, מהדורת ר’ שלמה זלמן עהרענרייך (עם פירוש ‘אבן שלמה’), שאמלויא תרפו, דף ש ע”א.

פיסקה זו כלולה בתוך ה’תשובות [ש]השיב לי רבינו שמואל הרמתי’ (שם, דף רצ ע”ב), הוא “הרשב”ם, והם תשובות על שלושים ואחד שאלות שונות ששאל אותו רבינו במסכת שבת” (הערות ‘אבן שלמה’, שם, הערה לא, נדפס בדף רצב ע”ב).

[24] אמנם מעניין שמייחס פירוש זה לזקנו הראב”ן ולא לרשב”ם עצמו שהוא בעל התשובה והפירוש הנוכחי, וצ”ע.

[25] ספר ראבי”ה, ב, מסכת ראש השנה, סי’ תקלח, מהדורת א’ אופטוביצר, עמ’ 232-233. והשווה לדברי ר’ יעקב משולם אורנשטיין (גאליציה, תקלה-תקצט), ישועות יעקב, ישועות יעקב, או”ח, ח”ב, סי’ תקפב, ס”ק א, זולקוה תקעא, דף נד ע”א.

[26] וארבעה פרקים אלו חלים בימים-טובים (עי’ משנה, ראש השנה פ”א מ”ב), משמע לכאורה שביו”ט יש אכן דין ומשפט.

[27]  ר’ שלמה קלוגר, חכמת שלמה, סי’ תקפד. וכפל את תרוצו בחיבורו ספר החיים, סי’ תקפד. לתירוץ נוסף לקושיא זו, ראה: ר’ אריה ליב גינצבורג, טורי אבן, ראש השנה טז ע”א, ד”ה ‘ר’ יוסי אומר’.

[28]  חמדת ימים, ימים נוראים, פרק ז, דף מ ע”ב.

 עוד בענין אי-אמירת הלל בראש השנה וסיבתו, ראה: כד הקמח בתוך: כתבי רבינו בחיי (מהדיר- ח’ שעוועל) ירושלים תשל, ענין ראש השנה, עמ’ שפ; דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר כט כה; י”ש אלפנביין (מהדיר), מנהגים דבי מהר”ם מרוטנברג, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 42; ר’ דוד אבודרהם, אבודרהם, ירושלים תשסא, עניין ברכות המצוות ומשפטיהם, עמ’ מט; ר’ מאיר בן גבאי, תולעת יעקב, ירושלים תשנו, סוד תפלת ר”ה, עמ’ קיב; ר’ יצחק האזובי, אגודת אזוב, [חשמו”ד], עמ’ רלא-רלב; ר’ חיים הכהן מארם צובה, טור ברקת, סי’ תקפד, סעיף א; ר’ עזריה פיגו, בינה לעתים, ב, ירושלים תשמט, עמ’ יז- כב; ר’ יעקב ב”ר יוסף, זרע ישראל, אמשטרדם תצו, ראש השנה לב ע”ב; ר’ יוסף צרפתי, יד יוסף, ירושלים תשלא, דף רעז ע”ב ר’ יאיר בכרך, שו”ת חות יאיר, סי’ רכה; ר’ אפרים הקשר, אדני פז, סי’ תקפד; ר’ אליהו ישראל, כסא אליהו, סי’ תקפד ס”ק א; ר’ יעקב עמדין, משנה לחם, (נדפס בסוף לחם שמים), ראש השנה פ”ד מ”ז; ר’ שאול מאמשטרדם, בנין אריאל, ירושלים תשמה, דף קטו ע”ב; ר’ יוסף דוד משאלוניקי, בית דוד, אות שעט-שפא, שאלוניקי תק, דף צה ע”ב –צו ע”א; ר’ מנחם ב”ר שמעון מרדכי, דברי מנחם (שולינקי), סי’ תקפד, אות ב-ד; ר’ אברהם אלקלעי, זכור לאברהם, ירושלים תשכח, א, דף קיב ע”ב  סי’ תקפד. ר’ יעקב משולם אורנשטיין, ישועות יעקב, סי’ תקפא, ס”ק ה;  ר’ רפאל אלעזר הלוי ן’ טובו, פקודת אלעזר, ירושלים תשלח, דף נא ע”ב, סי’ תקפד סעיף א; ר’ שלמה קלוגר, תהלות ישראל, ירושלים תשנז, עמ’ תקסד, עמ’ תתנא, עמ’ תתרמא; הנ”ל, ספר החיים, סי’ תקפא, סעיף ד, ירושלים תשסד, עמ’ תתסה- תתסו; ר’ צבי הירש הלוי איש הורויץ [בן ההפלאה], לחמי תודה, דף מ ע”ב, עו ע”ב, קט ע”ב, קמו ע”ב; ר’ אברהם שמואל בנימין סופר, דרשות כתב סופר, ירושלים תשל, עמ’ י; ר’ שלמה זלמן ליפשיץ, דרשות חמדת שלמה, דרוש ו, ר’ יהושע שפירא, עמק יהושע, דרוש ה; בנו של הנ”ל ר’ משה אייזיק שפירא, דרשות מהר”ם, דרוש א, פיטורקוב תרס; ר’ ברוך עסמאן, שו”ת חד חלק, ח”ב, ווילנא תרמב, עמ’ מז; ר’ שלמה שיק, ספר המנהגים, מונקאטש תרמ, ב, דף לג ואילך; ר’ גרשון שטרן, ילקוט גרשוני, סי’ תקפד ס”ק א; ר’ מרדכי שאטץ, תורת מרדכי, ווארשא תרסב, עמ’ 90; ר’ צבי יחזקאל מיכלזאהן, שו”ת תירוש ויצהר, סי’ קעג; ר’ צבי פסח פרנק, מקראי קודש, ג (פסח), ירושלים תשס, סי’ מא; הערות במסכת ראש השנה (מהרב ש”י אליישיב), ראש השנה לב ע”ב, ירושלים תשסג עמ’ רלד; ר’ שלמה אריאלי, רדפוני בתפוחים, ירושלים תשסד, עמ’ קכג ואילך; ר’ פרץ שמואל מאנטל, שירת שמואל, סי’ נז, בני-ברק תשסג, עמ’ קי- קיג;  ר’ יששכר דובער שווארץ, מנחת דבשי, סי’ תקפד סעיף א.

[29] פלא יועץ, ירושלים תשכג, ערך ‘ראש השנה’, עמ’ רעג, טור ב. ואגב שומעים על ענין זה של חזנות וכו’ בעוד מקומות למשל עי’ יערות דבש (דף מג ע”ב ) שכתב: “ואנו בעו”ה אין שמי’ על לב לשמוע אל ה’ והולכים בקרי וחושבים כי זהו עיקר ראש השנה שהחזנים השוטים מזמרים בקול ענות חלושה ויבא גם השטן להתייצב בתוכם נתנו עלי בקולם ע”כ שנאתי’ ומ”ה ממש אינם אומרים שירה ואיך נשיר ונרים קול בשיר של שטות והוללות והוא דומה לענין רע אשר היה בזמן בית ראשון בגי בן הנס שהיו מולכים בניהם לשרוף באש והיו משוררים בקול שירים… והלא טוב לכם לישן ביום הזה משתעמדו לשמע בקול השוטים ההם ושר בשירים על לב רע כי אין להם כונה ופני’ לש”ש כלל וכל עניני’ לשורר ולכמתיק הנעימה כצפצצופי עופות טמאים ” עי”ש עוד.

[30] עולת חודש השני (עולת ציבור, חלק ראשון), מונקאטש תרסז, דף מז ע”ב.

[31] ראה: ראש השנה לב ע”ב.

[32]  מגן אברהם, או”ח, סי’ תקפד, ס”ק א.

בתוך דבריו הוא מביא ראייה נוספת ליסודו, שהקורא מזמורי ההלל בדרך ‘תחינה ובקשה’ אין אמירתו נחשבת ל’קריאת הלל’ תיקנית: “וגם יש אומרים תהלים כל יום ויום, והלל בכלל, ואמרינן (שבת קיח ע”ב): הקורא הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדף! אלא על כרחך, כדפרישית”. וראה דברים חשובים מר’ חיים דוד ווייץ, תלמיד המנחת חינוך בליקוטי חיים סי’ תקפד, על דברי המגן אברהם.

[33]  חיי אדם, כלל קלט, סעיף יא וכן הובא במטה אפרים, סי’ תקפד סעי’ יט והמשנה ברורה, שם, ס”ק ב,

[34] ראש השנה לב ע”ב: “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום כיפור? אמר להם: אפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!”.

[35]  קרבן ראשית, ראש השנה לב ע”ב. וכיוון לכך מדעתו בנפש חיה, סי’ תקפד, סעיף א.

[36] חיד”א, ברכי יוסף, או”ח, סי’ תקפד, סעיף א. וראה ר’ אפרים הקשר, אדני פז, סי’ סב סעי’ ג, באמצע.

[37] במקום אחר הארכתי בזה.

[38] ר’ יעקב שלום סופר, תורת חיים, סי’ תקפד, ס”ק א, פאקש תרסד, דף כד ע”א בספירת הדפים השניה.

[39] לקט יושר, ס”ע 129.

[40]  עמק ברכה, דיני ראש השנה, ירושלים תשמה, עמ’ קעג.

[41]   חמדת ימים, ימים נוראים, דף ו ע”א.

[42]  חמדת ימים, ימים נוראים, דף לה ע”א. והעתיק את דבריו הנוכחייים (ולא גם את הפיסקה הקודמת!), ר’ דוד זכות מודינה (איטליה, תקלח-תרכה), זכר דוד, ד, מאמר שלישי, ירושלים תשסא, עמ’ תלד. ומהעתקו בשתיקה משמע, דניחא ליה מנהג זה.

[43]:  כך הוא מעיד על עצמו בשנת תקלו, תקלח ועוד. ראה: מ’ בניהו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, ב, ירושלים תשיט, עמ’ תקלג. לאחרונה נדפס חלק קטן מכתב יד זה בספר אגרות והסכמות רבינו החיד”א, ירושלים תשס”ז, עמ’ קלח.

[44] בניהו, שם, עמ’ תקלג.

[45] וזהו כוונת דבריו במקום אחר (בניהו, שם, עמ’ תקמו): “ראש השנה… ובכל יום, שני פעמים התהלים“. שפעם הראשונה סיימו בלילה ופעם שניה – בלילה.

[46] בניהו, שם, עמ’ תקמ.

[47] שו”ת בית יעקב, סי’ טז, דיהרנפורט תנו, דף יח ע”ב.

[48] ספר המנהגים – מנהג חב”ד, ברוקלין תשכז, עמ’ 56. וראה גם: י’ מונדשיין, אוצר מנהגי חב”ד, חלק אלול-תשרי, ירושלים תשנה, עמ’ נא-נג.

[49] ראה: י”מ תא-שמע, ‘הבדלה על הפת’, ספר הזכרון להרב יצחק נסים (בעריכת מ’ בניהו), א, ירושלים תשמה, עמ’ קמה; י”מ תא-שמע, כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, ג, ירושלים תשסז, עמ’ 248.

[50] מנהג טוב, בודפעשט תרפט, סי’ עב.

[51]  ר’ יהודה אריה מודינה, שלחן ערוך, (תרגם מאיטלקית: ש’ ראבין),  וויען תרכז, ח”ג  פרק ה אות ז, עמ’ 70.

[52] כך כותב ר’ ישראל איסר איסרלין (ווילנא, תקפז-תרמט), תוספת ירושלים, או”ח, סי’ תקפד: “בירושלמי, מועד קטן פ”ג ה”ו, משמע, דגם כל היום עוסקים בתפילה. דתני גבי ‘אבל אין מראין פנים לא בראש-השנה ולא ביום-כפור’, ומסיק דאפילו חל להיות בשבת אין מראין בו פנים, מפני תפילה, עיין שם. ויתכן, דמזה יצא המנהג שאומרים תהלים כל היום לאחר חצות“. יפה הוא, איפוא, תיאור הספר כפי שנדפס בשערו: “…והוא הלכות היוצא מתוספתא ותלמוד ירושלמי אשר לא מצאתי להם סתירה מפורשת מתלמוד בבלי וב’שלחן ערוך’ לא הובא.

[53] מטה אפרים, סי’ תקצח, סעיף א.

[54]  חיי אדם, כלל קלט, סעיף יא.

[55] תוספת ירושלים, או”ח, סי’ תקפד..

[56]  ר’ יעקב שלום סופר, תורת חיים, סי’ תקפד, ס”ק א, פאקש תרסד, דף כד ע”א בספירת הדפים השניה.

[57]  משנה ברורה, סי’ תקפג, ס”ק ט.

[58]  כך העיד עליו הג”ר שריה דבליצקי:”בראש השנה בקריאת התורה התהילים היה פתוח לפניו לקרא בין גברא לגברא”. בתוך: ר’ שריה דבליצקי, מוריה, שנה עשרים ותשע, חשון תשסט, ה-ז, עמ’ מט. עליו ראה: ר’ שריה דבליצקי, י”ג מאמרות, בני ברק תשלז, עמ’ סח ואילך. ולאחרונה נדפס תורותו בק’ הדרת קודש, ירושלים תשסט. וראה שם ההסכמה של ר’ דבליצקי.

[59] ר’ דוד פעלבערבוים, הליכות קודש, (ברוקלין תשסז, עמ’ קפט אות י. ועי”ש, עמ’ קצח אות א): “רבינו אמר בשני ימי ראש השנה כל ספר תהלים בכל יום, חלק ממנו בבוקר קודם התפילה וחלק ממנו בהפסקה לפני תקיעות שופר, והיה מסיימו אחר הקידוש קודם עריכת השלחן”.

 ר’ הלל ווערטהיימר הי”ד כתב בזכרונותיו (אור ישראל, תשרי תשנט, שנה ד גליון א (יג), ‘ספר הזכרונות’, עמ’ קנה): “ביום ב’ דראש השנה אחר הסעודה הלכתי אל הבית הכנסת לאמירת תהלים“.

[60]  ראה: ר’ שלמה וולבה, עלי שור, ב, ירושלים תשמו, עמ’ תלב; צוטט להלן.

[61]  ר’ אברהם הורביץ, ארחות רבינו, ב, בני-ברק תשנו, ענין ראש השנה, עמ’ קעב, אות א.

ראה גם דברי ר’ יוסף אליהו הנקין (רוסיה-הלבנה וארצות-הברית, תרמא-תשלג): “המהדרין… עוסקין בתורה ותהלים” (כתבי הרב הנקין, א, ניו יורק תשס, עמ’ 127).

[62]  זכור לאברהם, ירושלים תשנו, ‘מנהגי הספרדים בארץ ישראל לפני 150 שנה’, עמ’ תקפד [= ר’ יהוסף שווארץ, תבואות הארץ, ירושלים תשנח, בסוף הספר, עמ’ תקמח].

[63] כתר שם טוב, ו, ירושלים תשנח, עמ’ 226.

[64] ר’ אליהו מאני, זכרונות אליהו, חלק או”ח, מערכת ר’, אות ב, ירושלים תשנח, עמ’ נה.

[65] כף החיים, סי’ תקפג, ס”ק לח.

[66] פלא יועץ, ערך ‘ראש השנה’, ירושלים תשכג, עמ’ רעה טו”א.

[67] השווה לנאמר בשאלה שהופנתה לר’ יעקב מצויזמיר, לעיל, ליד הערה 45.

[68] ‘בעל המחבר’ הוא ר’ אברהם נפתלי הירץ שייאר, המדובר.

[69] ר’ אברהם נפתלי הירץ שייאר, תורי זהב (על שיר השירים), הקדמת נכד המחבר, ירושלים תשסג, עמ’ טז. פיסקה זו הועתקה בקיצור בידי ר’ [הג”ר יצחק ווייס הי”ד], דבק טוב, בתוך: [הג”ר יששכר טייכטאהל הי”ד], שו”ת משנת שכיר, א, סי’ ד, ירושלים תשלד, דף קו ע”ב

[70] הרב י’ נסים, ‘תולדות ר’ צדקה חוצין’, בתוך: ר’ צדקה חוצין, שו”ת צדקה ומשפט, חלק אה”ע, תל-אביב תשלה, עמ’ 9.

[71]  מסע בבל, עמ’ רכח ועמ’ קפח עי”ש היטב.

[72] ר’ רפאל גינסבורג, דינים ומנהגים לבית הכנסת דחברת האחים, ברעסלויא תקצג, עמ’ 23: “והמנהג פה לומר תהלים אחר סעודה של צהרים ומותר אז לומר גם הלל אף שעכשיו תלוים בדין מ”מ מותר לפי שאומרים אותר רק דרך תפלה ובקשה”.

[73] הרב י’ גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, סעיף מג, ירושלים תשסה, עמ’ ע: “קודם לתפלת מנחה של יום הראשון דראש-השנה, היו גומרים ספר תהלים; מזמורי תהלים היו נאמרים… פסוק בפסוק”.

[74] ר’ יששכר דובער שוורץ, מנחת דבשי, מנהגי ק”ק באניהאד, פרק י (ראש השנה), סעיף יח, אנטוורפן תשסז, עמ’ רצא אות יט, טו”א: “ביום ראשון של ראש-השנה, אחר הסעודה, היו ממהרים לילך לבית הכנסת לומר תהלים, ולא היו מכריזים זמן תהלים”.

[75] , עלי הדס, פרק ח, סעיף כב, עמ’ קג: “השתדלו מאד יהודי תונס… במשך כל היום, ולעסוק בתורה, ולקרוא פעמיים ספר תהלים“.

[76]  ר’ אליהו גיג’, זה השלחן, אלגיר תרמח, עמ’ נד: “נהגו שלא לישן ביום ר”ה אלא אחר הסעודה לומדים תלים עד המנחה ויש שלומד בביתו ויש שהולכים לבית הכנסת ולומדים שם בכנופיא עד שעת מנחה”.

[77] ראה ר’ כאלפון משה כהן (ג’רבה, תרלד-תשי), ברית כהונה, או”ח, מערכת ר, סעיף כ, גרבה תשכז, דף נא סע”ב: “בראש השנה נוהגים פה ללכת לבית-הכנסת אחר סעודות שחרית, ולומדים שם תהלים, ביום ראשון, שני פעמים, כמניין ‘כפר’, כי התהלים יש בו ק”נ מזמורים, ושני פעמים הם ש’, כמניין ‘כפר’; וכן ביום שני לומדים תהלים שני פעמים…”.

[78]  הרב יוסף קאפח, הליכות תימן, ירושלים תשכח, עמ’ יב. וכ”כ ר’ שמעון מעברי, נחלת שמעון, ירושלים  תשמח, דף י, פרק ג ס”ק ח [= נדפס בסוף נחלת יוסף, ירושלים תשמח].

[79]  ח’ מזרחי, יהודי פרס, תל-אביב תשיט, עמ’ 49. המחבר נולד בטהראן שבפרס בשנת תרמו, ושהה שם כעשרים שנה עד עלייתו לארץ בשנת תרנה, וכל תיאורי ספרו הם מ’גירסא דינקותא’ ומעדויות המשפחה וכדומה.

[80] ראה ילקוט מנהגים עמ’ 524 אות ב.

[81] פלא יועץ, ערך ‘ראש השנה’, ירושלים תשכג, עמ’ רעה טו”א. וכעין זה כותב גם ר’ כאלפון משה כהן (ג’רבה, תרלד-תשי), ברית כהונה, או”ח, מערכת ר, סעיף כ, גרבה תשכז, דף נב רע”א, עיי”ש.

[82] ר’ יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק, איש הלכה – גלוי ונסתר, ירושלים תשלט, עמ’ 77.

[83] ר’ שלמה וולבה, עלי שור, ב, ירושלים תשמו, עמ’ תלב.

[84] חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ’ קפה.

[85]  שו”ת מלאכת שלמה, או”ח, סי’ ו, שלוניקי תרכב, דף ה ע”ב.

[86] זכרונות אליהו, חלק או”ח, מערכת ר’, אות ב, ירושלים תשנח, עמ’ נה.

[87] הליכות תימן, ירושלים תשכח, עמ’ 12 בהערה.

[88] הרב ש’ מונק, קונטרס תורת אמך, בתוך: הנ”ל, שו”ת פאת שדך, ירושלים תשסא, אות קיא, עמ’ כח.

[89] לא מדובר כאן על המנהג של רבים לומר ד’ פרקים הראשונים של תהלים אחר מעריב כמו באבודרהם, ירושלים תשכג, עמ’ רפו: “ומתחיל לקרות מתהלים מן אשרי האיש עד לבטח תושבני…”.

[90]  הובא בספר העתים, ירושלים תשמד, עמ’ 222.

[91]  חיבור התשובה, מאמר ב, פרק יב עמ’ 520.

[92]  ראבי”ה, ב, (אפטוציבר), מסכת יומא סי’ תקכט, עמ’ 191.

[93]  לקט יושר, עמ’ 141.

[94]  י”ש אלפנביין (מהדיר), מנהגים דבי מהר”ם מרוטנברג, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 54.

[95]  לבוש, סי’ תריט סעיף ד.

[96]  סדר היום, לעמברג תרכט, דף עז ע”א. [דברים אילו נשמטו מסדר היום מהדורת לבובלין תרלו, וצ”ע למה].

[97]  אור הישר, ירושלים תשמא, סי’ כב אות א, עמ’ רצט.

[98]  עמק ברכה, ירושלים תשמה, דיני יום כיפור, עמ’ רכג.

[99]  של”ה, דף סד ע”א [דברי השל”ה העתיקו ר’ אברהם לעוויזאהן, מקורי מנהגים, ברלין 1857, סי’ נז עמ’ 85]

[100]  יוסף אומץ, סי’ תתר.

[101]  מגן אברהם, סי’ תקפד סעיף א.

[102]  שירי הלוים, לובלין תל”ז בערך (מהדורת צילום בתוך: ר’ פרץ שמואל מאנטל, שירת שמואל, בני ברק תשס”ג), עמ’ קצד.

[103]  קיצור של”ה, עמ’ 167.

[104]  עטרת זקנים, סו’ סי’ תריט.

[105]  חמדת ימים, פרק ד תפלה אחד המזמורים, דף עה ע”ב.

[106]  היכל הקדש, דף נא ע”ב סוף אות צד.

[107]  שלחן גבוה, סי’ תריט סעיף יב.

[108]  עבודת הקודש, מורה באצבע, ירושלים תשמ, עמ’ נ, סי’ ט אות רעד וע’ כף החיים סי’ תריט אות נ.

[109]  הנהגות החיד”א נדפס בתוך: מאיר בניהו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, ב, ירושלים תשיט, עמ’ תקלג שנה תקלה.

[110]   שם, עמ’ תקלג שנה תקלו.

[111]  שם, עמ’ תקלט שנה תקמד.

[112]  בנאות דשא, ירושלים תשסב [נדפס לראשונה: אמשטרדם תצה], עמ’ נו.

[113]  ר’ בנימן המבורגר, זכרונות ומסורות על ה’חתם סופר’, בני ברק תשנו, עמ’ 198. והשווה חוט המשולש, דף מח ע”ב.

[114]  זכרון יהודה, ירושלים תשנז, עמ’ ק אות ריא.

[115]  מטה אפרים, סי’ תריט, סעי’ כב.

[116]  סדר אליהו, ירושלים תשמד, עמ’ 132.

[117]   ר’ יוסף גינצבורג, עתים לבינה, ווארשא תרמט, עמ’ 216.

[118]  ר’ דוד ששון, מסע בבל, ירושלים תשטו, עמ’ רכד.

[119]  שו”ת דבק טוב, סי’ ד ד”ה בירושלמי, נדפס בסוף: שו”ת משנת שכיר, ח”א. וראה קצה המטה, סי’ תריט ס”ק מה, שהעתיק זה.

[120]  מנהגים דק”ק וורמייזא, א, ירושלים תשמח, ‘ערב יום כיפור’ אות קנב, עמ’ קעא.

[121]  פנקס בית הכנסת הישן דק”ק פוזנא, נדפס בתוך: ברכה למנהם, ספר היובל לכבוד ר’ מנחם צבי אייכנשטיין, סט לואיס, תשטו, עמ’ 268.

[122]  מנהגי ק”ק פיורדא, פיורדא תרכז, אות לא, עמ’ ו.

[123]  ר’ נתן באמבערגער, לקוטי הלוי, ברלין תרסז, עמ’ 33.

[124]  מנהגי הקהלות, ירושלים תשסה, תשרי עמ’ קד

[125]  מנהגי אמשטרדם, ירושלים תשסב, עמ’ קג אות כ.

[126]  ח’ מזרחי, יהודי פרס, תל אביב תשיט, עמ’ 51.

[127]  א’ אבא זיס, מנהגי קומרנא, תל אביב תשכה, עמ’  צז, אות תסא.

[128]  אוצר מנהגי חב”ד,יום הכיפורים, עמ’ ריב, אות קנה עי”ש.

[129]  מנהגי ק”ק “בית יעקב” בחברון, ירושלים תשנא, עמ’ לט, סוף אות פא.

[130]  ר’ חיים לויפער ור’ אברהם גליק, מחזור דברי יואל, קרית יואל תשמז, עמ’ קמא.

[131]  דרכי שלום, ירושלים תשלה, אות פה.

[132]  ר’ דוד פעלבערביום, הליכות קודש, ברוקלין תשסז, עמ’ רטז אות כא- כב.

[133]  ר’ חיים לויפער ור’ אברהם גליק, מחזור דברי יואל, קרית יואל תשמז, עמ’ קלט.

[134]  ישורון, יד, עמ’ רעט.

[135]  קונטרס תורת אמך, עמ’ ל אות קיט, נדפס בסוף שו”ת פאת שדך, אורח חיים, ב, ירושלים תשסא.



Some Rosh ha-Shana Readings

|
For those interested in posts relating to Rosh ha-Shana, aside from the most recent post regarding gifting knives, we discuss some of the history and personalities relating to the controversy of blowing the shofar when Rosh ha-Shana falls on Saturday here and see this recent article as well. This post (in Hebrew) discusses the custom of refraining from meat on Rosh ha-Shana. The bulk of the commonly recited piyutim on Rosh ha-Shana are attributed to R. Eliezer ha-Kallir who is discussed here. And, finally, in this post, Dr. Shapiro discusses Adon Olam, the poem that many have the custom to say on Rosh ha-Shana (even if they refrain the rest of the year).


A Knife, Is it A Dangerous Gift for Rosh haShana?

|
A Knife, Is It A Dangerous Gift for Rosh Hashanah?
By: Bency Eichorn
I. R. Nachman of Breslov’s Position on Knife GivingAs Erev Rosh Hashanah approaches, let me remind you of a popular trend some people, prior to Rosh Hashana, buy knives for their households, or as presents for others. Why all this enthusiasm? Some will explain that buying a new knife for Rosh Hashana is a popular segulah for livelihood. This segulah is so powerful that many wives insist that their husbands buy a new knife each approaching Rosh Hashana. This custom will be discussed in length in a different article. The topic that I wish to discuss here is the other extreme, the widespread superstition that people should avoid buying knives as presents for others, in the belief that possible dangers linger with the giving of a knife. This once very popular superstition has not diminished through time. Recently, I experienced this belief during a simcha of mine. I received many interesting gifts, yet one stuck out. It was a beautiful silver knife, with a single dollar. The giver explained that the dollar was meant to thwart the dangers which linger with the giving of a knife.[1] Immediately a famous quote of Karl Goldmark[2] was whispered into my ears: “Civilized people lose their religion easily, but rarely their superstitions.”
The giving of gifts to friends, family members or the host of a happy occasion is part of our ancient customs. [3] It is found in the Bible as early as the story of Eliezer, the humble servant of Abraham, who is given gifts by his master to give when Eliezer finds a wife for Isaac. When Eliezer meets Rivka and realizes that she is the perfect wife for Isaac, he gives her gold, silver and garments, and to her mother and brother, precious things [Braishis 24:52].[4] This gift was a way of bridging a connection between two people who had no connection before. Then, soon after, Jacob gives Eisav a huge gift consisting of two hundred female goats, and twenty male goats, two hundred ewes, and twenty rams, thirty nursing camels with their colts, forty cows, and ten bulls, twenty female donkeys, and ten male donkeys [Braishis 32:13-20].‘The ritual of giving a present’ is a very integral part of the Jewish culture today as well. [5] Often, gifts are exchanged at family occasions, be it at a brit, bar mitzvah, or wedding. A knife is a very common wedding gift, given its practicality as a kitchen utensil, or its significance as a Judaic piece. However, this gift is often avoided by many people as it is considered a danger in the world of superstition. After much research on this topic, this superstition does not seem to have any concrete basis in central Jewish religious belief.The earliest Jewish source to mention the danger of giving a knife as a gift is an 18th century work, in the name of the great Chasidic Master, Rabbi Nachman of Breslov [1772-1810]. Reb Nosson, a disciple, recorded all the teachings which he heard directly from his teacher. In Sefer Sichot HaRan[6], R. Nosson quotes his teacher, R. Nachman, who in turn refers to a tradition from his great-grandfather, the Holy Baal Shem Tov [Rabbi Yisroel Ben Eliezer, 1698-1760, known by his acronym The Besh”t] and the founder of the Chasidic movement. “In the name of the Baal Shem Tov, that a knife should not be given as a present, which means one should not give his friend a knife for a present.”[7]
Rabbi Nachman did not provide an explanation for this belief. Rather, he refers to it as a tradition that should be guarded and accepted. The fact that his ultimate source is the Besh”t indicates that this belief was not known to the public at large; rather, it was a tradition solely of the Besh”t. Only much later, Rabbi Shabtzi Liphshutz writes in his Shemira Mealyah,[8] based on the Talmud in Baba Metzia 27b, “People do not generally lend a moneybag, a purse because people superstitiously believe [Rash”i there] that by doing so they transfer their good fortune to the borrower.” Rabbi Shabtzi Liphshutz[9] explains that “for the same reason I have a tradition that one should not give his friend a knife for a present.” An additional reason I recently saw states that knives are symbloic of one’s livelihood, therefore one can forfeit his livelihood by giving another a knife.[10] After quoting the tradition of not giving a knife as a present, Rabbi Shmuel Hakatan[11] cites a Midrash,[12] where Resh Lakish told R’ Yehudah, “take nothing from anyone, then you will not have to give anything to anyone.” While sitting there, a woman came and brought him a slaver with a knife on it. He took the knife and returned the salver. Subsequently, a royal courier saw the knife, took a liking to it, and carried it away.[13]
Rabbi Yitzchok Yosef Lerner shlita”h, in his amazing work, Shemiras ha-Guf veha-Nefesh, writes,“There are those that don’t give a knife as a gift to a friend.”[14] This same religious belief is cited in several other contemporary works.[15] II. Potential Problems with this CustomAs we have discussed, the main danger associated with giving a knife as a present is the belief that this action can transfer one’s good fortune, ‘mazal,’ from the giver to the receiver. However, it is difficult to apply the Talmud in Baba Metzia 27b, which appears to be limited to lending a purse or a money bag but not anything else. Assuming arguendo that this principle does apply to knives, the question that must be asked is why are knives singled out over any other present? It is worth stating at the outset that this entire belief regarding gifting knives may be nothing but a belief of the common folk, adapted from the gentiles of the times of the Talmud, who had an incredible influence on the Jews,[16] a point to which we shall return.
Another point to consider is that the earliest source for this belief is Rabbi Nachman of Breslov, who is claiming the source as the Besh”t. It is impossible that Rabbi Nachman heard about this belief directly from the Besh”t as he was not alive during the Besh”t’s lifetime. Therefore, it must be that Rabbi Nachman heard about this belief from a family member, as they were descendents of the Besh”t, or that he heard it from a non-relative in the name of the Besh”t. Because Rabbi Nachman did not hear about this belief directly from the Besh”t, this already casts some doubt on its authenticity, or, at the very least, something was lost in the transmission of this custom. For example, it’s possible that this belief was influenced by gentile practices that occurred in the Besh”t’s lifetime, and then attributed to the Besh”t[17]. Or, it’s possible that this belief is based on a one time occurrence, in which the Besh”t ruled not to give a knife as a present. This would explain why no other disciple of the Besh”t has recorded this belief.This leads us to the obvious problem of why no one else before Rabbi Nachman record this belief, including any of the other disciples of the Besh”t.For example, Rabbi Boruch of Mezhbizh (1753-1811), a grandson of the Besh”t, and, according to many, his supposed successor, does not mention this superstition. To the contrary, Rabbi Boruch of Mezhbizh practiced the opposite of this custom. In a letter to Rabbi Menachem Mendal of Vitebesk he writes, “Please accept from me a minor gift a silver knife and fork, and it should be accepted as a good offering.”[18] Another disciple, who lived a little while later, Rabbi Yaakov Yitzchak of Lublin, otherwise known as The Chozeh of Lublin, would distribute knives to his chasidim on Rosh Hashonah as a segulah for wealth. He is recorded as saying “he [God] ‘cuts’ life for all living beings and as it says he opens his hands and the last letter of each word is the Devine name of wealth.”[19]
Because of the previous point, Rabbi Pinchas Epstein zt”l, in his notes[20] on the Shemira Mealyah, limits the danger of giving knives as a present. He writes, “the reason that the Lubliner had no problem giving knives to his chassidim is because when the knives are brand new knives for the purpose of giving as a segulah, then there is no danger.” Rabbi Epstein zt”l makes an important distinction between giving new and used knives as a present.[21] Although Rabbi Epstien zt”l asserts that “this distinction is very logical” this distinction is difficult to accept as no one else, including Rabbi Nachman and the Shemirah Mealyah make such a distinction. III. Iron in Jewish Thought Perhaps, R. Nacham’s version of the Besh”t’s belief stems from the Biblical and Talmudic (mystical) concept that iron (and the like) should not be present in a place where blessing is found. This concept is based on a verse in Exodus (20:22) “And if you make for me an alter of stones, do not build it of hewn stones; for by wielding your tool you have profaned them,” and on another verse in Devarim (27:5) “An alter of stones, do not wield an iron tool over them.” The Mishnah in Midos (3:4) echoes this idea, “Brought thence whole stones upon which no iron (tool) had been wielded, for iron invalidates (the stones of the alter even) by contact …they did not plaster them with iron trowel lest it touch (the stones) and render (them) invalid…”The Torah does not explain how the alter is profaned by using iron to cut its stones. It was left to Chazal, who explained it in the Mishnah ibid. and Mechilta de-Reb Yishmael.[22] As the Mechilta explains, the alter has the ability to lengthen a man’s life (by way of atonement). It is therefore improper that iron, which is used to shorten man’s life (when used as weapons), come in contact with the alter.[23]That is was constructed without iron was the alter’s perfection. Therefore, there are Rishonim who expain that if the alter came in contact with iron, the material that contradicts its essence, it was deemed profane.[24] There are Rishonim, however, who understood that when iron coexists with the mizbeach, it brings negativity and actual danger into the world.[25]
For a long period of time, iron symbolized the sword, a weapon used to shorten man’s life. Therefore, people were careful not to associate iron with blessing, specifically with the blessing of long life. Many saw it as an actual danger.In the medieval times this concept was applied to a knife left on the table, specifically during Birchat Hamazon. The table which people eat on is considered an alter. As the Talmud[26] explains in the name of Rabbi Yochanan and Rabbi Elazar, “when the Beis Hamikdash was around the alter would atone for Israel, but now the table of a person atones.” Therefore, many laws associated with the alter and the concept of the alter’s sanctity applies to today’s table,[27] including covering the knife during Birchat Hamozon.[28] A knife, made of iron, and the antithesis of blessing, should not be exposed at the “mizbeach table,” specifically during Birchat Hamazon, which is the epitome of blessing.In the same vein, we find that a sword should not be brought into a shul, as prayer lengthens life and a knife shortens life.[29] This concept seems far extended from the original concept which applies to iron on the mizbeach. However, as far extended as it may seem, the reality is that iron (sword/knife) is an antithesis to prayer and the two cannot coexist. It seems clear that the concepts of covering the knife during Birchat Hamazon, and not bringing a knife/sword into a shul, did not proceed medieval times.The Besh”t extended the original law of not placing iron on the mizbeach even further. For example, he preferred not to use an iron mezuzah cover. This is recorded by Rabbi Abraham David Wahrman (1770–1840) in his Da’as Kedoshim.[30] “I heard in the name of the Besh”t that it is better not to place the mezuzah in an iron holder. It is comparable to what Chazal reasoned that it is improper that a thing that shortens ones life should be placed with a thing that lengthens one’s life. The Torah states in the krias shema [Devarim 11:2] that it is in order to lengthen one’s life, and Chazal said this is going on the mitzvah of mezuzah. Also with regard to any metal, one should be careful not to use it as the mezuzah holder.”[31] The Da’as Kedoshim comments on this. “I don’t know if the person that heard this from the Besh’t added the part about all metal, for from Chazal it seems that only by iron do we apply the concept that it is something that shortens one’s life.”[32]
Later, the concept of not placing a mezuzah in an iron holder was recorded in R’ Shabtzi Liphshutz’s Segulas Yisroel[33] and R’ Matzliach Mazuz’s Abiah Segulos,[34] both in the name of the Besh”t.It seems that the Besh”t extended the prohibition of iron on the mizbeach to any circumstance involving iron and blessing (especially of lengthening one’s life), explaining that the two should not coexist.Therefore, one can understand why the Besh”t would prohibit giving a knife as a present. A knife, symbolic of shortening life, is not the ideal item with which to convey messages of love, peace, and blessing. As well, there is a concept of “al tiftach peh sattan.”[35] We do not want the exchange of knives to rouse the Satan to act morbidly. In addition, there may be intrinsic danger in a transaction involving an item which symbolizes death (such as a knife). According to this belief, there is no difference between a new and old knife.In conclusion, it would seem that Rabbi Nachman had a tradition (not to give a knife as a present) from the Besh”t that was unknown to the rest of his disciples.[36] What is certain is that this belief, as a Jewish custom, stems exclusively from the Besh”t. There is no mention of this belief, as a Jewish custom, prior to the Besh”t, and those that record it after his lifetime are all his disciples, or followers.[37]
IV. Non-Jewish Sources Regarding Gifting KnivesAmongst the non-Jews, the superstition of not gifting knives was very widespread and mention of it precedes the first Jewish source by a few hundred years. However, the reason given for this superstition differs from the explanations recorded in Jewish sources. Non Jewish sources, dating back to the year 1470, explain that if a knife is given as a present, it can “cut up,” or destroy love and friendship.The earliest non Jewish source to mention the already widespread superstition preceded Rabbi Nachman by over 300 years. The Gospelles of Dystaues records, “he that gyueth [gave] a payre [pair] of knues [knives] ti his lady paramour on newe yeres daye [on new years days] knowe that theyr loue shall ware colde [know[ing] that their love shall become cold [severed]].”[38] In 1578, Peter Bornemisza echoed this belief in his book, On the Temptation of the Devil, as he writes, “one ought not to give one’s financee a knife.”[39] Soon after ,in the year 1611, Francis Davidson in Peotical Rapsodi writes,“a paire of kniues: Fortune doth giue this paire of Kniues to you. To cut the thred of loue if ’t be not true.” [40]
From its earliest source in the year 1470, this belief could be found in many different parts of the world, especially in England and America.[41] Eventually, around the year 1654,[42] this belief extended not only to knives but to any sharp [metal] tool or object as well, such as pins and scissors. Giving sharp objects as gifts, just like knives, was believed to carry danger, and, it appers that people accepted these “prohibitions.”[43]
In the year 1707,[44] we find that the non-Jews thought up a solution to the danger of giving sharp items/knife as a present. This solution has been employed by both non-Jews[45] and by many Jews up to present day. [46] Specifically, the solution entails the recipient to give money or an item of value to the giver, in return for the knife. I assume that by giving money to the giver, it is considered as the recipient bought the knife, and the knife loses its status as a gift. There is no danger in buying a knife.It is interesting to point out that this non Jewish belief is recorded in the general beliefs of the Iraqi Jews. They believed that one should not give his friend a knife as a present [for the reason given by the gentiles]. However, if the recipient gives the giver a minimal amount of money, then it is permitted.[47] I would assume that the Iraqi Jews were influenced by this very popular belief of the non Jews.Although inconclusive, this widespread superstition of the Gentiles (not to give a knife as a present) may have played a role in the development of the Jewish belief. This claim is not definite; rather an assumption gleaned from the evidence at hand. Hopefully, with ongoing research on this topic, definite evidence will surface and prove the exact origins of this belief, practiced by many Jews.

[1] See later in the article for a comparative study of non Jewish beliefs, which they believe by the receiver giving a dollar you can defend the dangers of such a present. It seems however this relative not only did she possess a non-Jewish superstition and protection(this way of protection does not have to be exclusive to non Jews for it just makes the knife as an acquisition instead of a present), she also mixed it up and gave me the dollar (I am not complaining!).[2] Karl Goldmark (1830-1915), Viennesse Jewish music teacher, composer, and conductor. His autobiography, was translated into English in 1927 under the title Notes from the Life of a Viennese Composer.[3] Whatever the origin of this tradition is, according to one scholar, giving presents is one of the oldest, universal, acts in human history. Horst A. Wessel, The Babylonian Laws, Oxford 1968, pp. 311-13, 343, 377. [4] See Richard Booker, Here Comes The Bride: Jewish Wedding Customs And The Messiah, (Houston: Sounds of the Trumpet, 1995), p. 78; Roni Weinstein, Marriage Rituals Italian Style, Brin: 2004, pp. 262-310. For the custom of the bride gifting presents to the groom see Hershavitz, Otzar kol Minhagai Yeshurun, p. 27; S. M. Lehrman, Jewish Customs and Folklore, London 1949, pp. 143, 149. On giving present upon attending a wedding, see Hershavitz, Otzer Kol Minhagai Yeshurun, p. 30. [5] For the custom of giving gifts on Purim, Chanuka, and marriage occasions to the Rabbi’s see Zohar Chai, Veyairah, Midrash Hanelam 115. For giving charitable gifts to poor by inviting them over Shabbos night, sponsoring candles and Torah covers to the synagogue, funding dowries, and hospital care see Chazeres Hoatoroh, Israel 2008, p. 48;, Hershavitz, Otzar Kol Minhagai Yeshurun, p. 449, . In the Cairo Geniza we find all types of gifts given. See S.D. Goitein, A Mediterranean Society, (University of California Press: 1993) vol. III, p. 22 (gifts from a brother to his sister); id. pp. 167-68 (gifts from husband to his wife); id. vol. I, p. 167 (gifts amongst friends). [6] Sichot Haran no. 9. First printed in 1798-99. Maaglei Tzedek pg. 3a. This tradition is also found in Baal Shem Tov al Hatorah, Parshas Re’ah in the Mekor Mayim Chaim, no. 6.[7] This is not to say that Rabbi Nachman held that a knife had no good usages the world of segulah’s. In Sefer Hamidos, Bayis II 8, R. Nachman is recorded as offering that upon entering a new house bring in a sword or knife. See also, id. segulah II 7, to one who got mute pass a knife… Ibid Segulah II 10, upon entering a new house bring in a knife or sword [See Shaul Mieslish, Sefer Ani Mamin,Israel 1996, pg. 9, brings the very same segulah]. Regarding iron being a positive source to fight off evil and evil spirits, see Joshua Trachtenberg, Jewish Magic and Superstition, New York: 1984, pp. 160, 258, 313 n.14. Frazer, Folklore in the Old Testament, vol. I, p. 521, (“It is said among high caste Hindoos of the Punjab, a Bridegroom on entering the bridal chamber always carries an iron weapon with him to drive away the evil spirits that haunt him.”). Similarly, Trachtenberg, id. p. 174, cites a similar belief by some Jews. Frazer, id. p. 521, records that some brought daggers to drive away evil spirits. [8] Notes on Sefer Shemiras Hanefesh,Yisroel Matisyahu Auerbach, Lemberg: 1871; Shemiras HaNefesh, New York 1992, Preisler ed. no. 153 p. 59.[9] Id. no. 85 p. 59.[10] Segulos Habaal Shem Tov Vetalmidov, Magen Yeshuos Yisroel, 1999, no. 81, in the name of the Sichos Hara”n, notes therein.[11] Rabbi Shmuel Hakatan, Tiferes Shmuel, grandson of Rabbi Shmuel Kaminikar, New York 1926, p. 216. [12] Braishis Rabbah, Vayishlach 87:12.[13] As I wrote it is only an allusion because you can’t prove from here that you should not give a knife as a present. [14] Shemiras Haguf VeHanefesh, Jerusalem 1987, p. 304 siman 243:2[15] Segulos Yisroel,[printed without name of author] Jerusalem 1998, p. 55. Segulos Habaal Shem Tov Vetalmidov, Magen Yeshuos Yisroel, 1999, no. 81. Mechon Zera Avraham, Chazeres Hoatoroh, Israel 2008, p. 344.[16] See Tosfos there that asks why you don’t transgress the prohibition of … c.f. Reshash and Maharatz Chayos, Pischei Teshuvah Y.D. 179:3, and the Toras Chaim. See, Rabbi Yehudah Yudel Rosenberg, Refael Hamalach, p. 14 sub. Hatzlocha, that brings the Gemarah that one should be careful not to lend to his friend his wallet or money belt because by doing so, he will sell or give away his mazel. See also Shaul Mieslish, Sefer Ani Mamin, Israel: 1996, p. 97 also records this precaution.[17] See Baal Shem Al Hatorah for many more segulos that originated from the Besh”t.[18]See Botzina Denehorah, Jerusalem: 2007; Igros Hakodesh, p. 176. Yitzchok Warfel, Sefer Hachasidus, Tel Aviv: 1957 p. 10. See also Aron Surasky, Israel 2000, II pp. 73-74. See also Siach Sarfie Kodesh, Bnai Brak 1989, part 4, pg 141, num. 51, a story “where a great holy Tzaddik sent Rabbi Menachem Mendal of Kotkz a knife as a present. The Kotkzer would not accept the present and said even a one time acceptance can ruin a friendship. It was assumed that he didn’t accept it because because it was not Toveled first. [However it could be explained that the reason he would not accept the present is because he knew of the danger of accepting a knife as a present].See also Yisroel Wasertil, Yeshua Verachamim, p. 19, also in Kovetz Ohr Yisreol, Monsey 1997, p. 128, that Rabbi Moshe Mordechai Bidderman of Lelov would go out on Erev Rosh Hashanah and buy lots of knives and give each of his sons a knife for Rosh Hashanah.[19] R. Mordechai Meneshchiz, Rishfai Aish Hachodosh, Jerusalem: 1997, Kuntres Zichron Tov, p. 72, no. 12. R’ Avraham Yitzchok Sperling, Israel 1982 ed., Shabbath, pg. 118, Num. 246 Notes there. [20] Shemirah Mealyah ibid. pg. 151.[21] It can be assumed that because the giver never used the knife, his mazel is not associated with it, and therefore cannot be transferred when given over to another person. [22] End of Parshas Yisro. See also Toras Kohanim, Kedoshim Perek 11 Halacha 9. Yalkut Shemoni, Kedoshim, no. 624. Midrash Aggadah, Jerusalem: 1971, p. 194 for a alternative reading. [23] See James George Frazer, The Golden Bough, New York 1966, III, Taboo And the Perils Of The Soul, pg. 230, in which he writes “Amongst the Jews no iron tool was used in building the Temple at Jerusalem or in making an alter.” See there in which he brings from early Gentiles sources that they too, held iron as a taboo.[24] As explained in length by the Ramba”n and Tur Ha’oruch Al Hatorah Shemos ibid they write, “Sherak lehidur hamitzvah.” [25] See Rabbeinu Ephraim Al Hatorah, Jerusalem: 1992, Shemos ibid., After writing that iron should not be in contact with the mizbeach because the mizbeach lengthens a man’s life and iron shortens ones life. Therefore one who brings weapons into a shul shortens his life. So it would seem that he connected these to rules for he saw an actual danger by iron being in contact with the mizbeach. See Joshua Trachtenberg, op cit., p. 298 n.5, where he gives a new reason for the danger of a knife and applies it to the covering of a knife by Brichat Hamozon and to the prohibition of bringing a knife into a shul.[26] Chagigah 27a, Menochos 97a. See also Zohar Shemos, Teruma, pg, 153b. [27] Brought by Rabbi Nachman, Sefer Hamidos, Jerusalem p. 52. For a lengthy discussion on this subject see Daniel Sperber, Minhagai Yisroel, Jerusalem: 1994, p. 161.[28] Rokeach no. 332, Shnersohn ed. Jerusalem: 1967, p. 230. Sefer Chasidim, Margolios ed. no. 102, p. 136. See also Minhag Yisroel Torah no. 167. For a lengthy discussion on this topic see the upcoming Yerushosainu. [29] See Kol Bo, Avraham ed. Jerusalem: 2007, p. 334. R’ Moshe of Pramamsla, Mateh Moshe, London: 1958 p. 118.[30] Hilchos Sta”m Hilchos Mezuzah no. 289:1.[31] The Daas Kedoshim ibid. concludes, “however, one does not have to be extra careful.” See R’ Dovid Sperber, Teshuvas Afrakasta Deanyah, Romania: 1940, p, 88, responsum no. 99 (explaining that this means that the proper thing is to be careful). The author asked Rabbi Chaim Kenevsky Shlita”h winter 2008, “Should one be careful not to have a mezuzah holder made of iron”? He answered “that there are those that are makpid, however I am not.”[32] The Magen Avraham end of siman 180, explictly writes that the whole hakpadah is with regard to iron. R’ Moshe Tzvi Landau, Mezusas Melochim, p. 42b, cites the Besh”t that one should be careful not to use a holder of iron, but is not clear that this custom should also apply to all metal and he continues that even regarding iron one does not have to be so stringent not to use it. See R’ Uri Fievel Halevi Braudstien, Mikdash Me’at, where he argues that one does not have to be careful not to have a holder of iron. R’ Yehuda Shienfeld, Osrei Legefen, Jerusalem: 2002, p. 393, responsum no. 551, asserting that the hakpadah is only with metal that you make a knife or sword, such as iron and even copper you should try to be careful not to use it, but other types of metal is fine to use. But see, R’ Dovid Sperber, Teshuvas Afrakasta Deanyah, who asks that it would seem from the poskim that it is not so clear that it doesn’t apply to the also to other metals and on the contrary it would seem it is also prohibited. See also Ohr Yisroel, Monsey N.Y. 2000, 5-1-(17), p. 147.[33] R’ Shabtzi Liphshutz, Segulas Yisroel, Jerusalem: 1993, p. 191.[34]R’ Matzliach Mazuz, Abiah Segulos, Tel Aviv: 2001, p. 19.[35] See Joshua Trachtenberg ibid. pg. 56-57 to what extent people took to be careful not to give any ideas to the Sattan.[36] An explanation to how the Lubliner and others had no problem to buy knives and give them out to others is because if it is for Rosh Hashanah or even a segulah or if it was a present to other for Shabbos Kodesh then there is no danger as the Mitzvah protects. Also it may be offered that if it was bought directly for others so it is like they bought it themselves. [37] We find many instances where Jews gave a knife as a present without hesitation. See Avraham Yari, Masoet Eretz Yisroel, p. 476; see also Hagar Salomon, The Hyena People, California: 1999, pp. 43-44; David Biale, Cultures of the Jews, New York: 2002, p. 984. The people of the Beth Israel are recorded as giving a gift of knives to their Christain friends at the occasion of a wedding. These gifts carried particular symbolic meanings charged with hidden messages. The Manestricher Rebbe, Rabbi Yitzcok Yoel Rabinowitz zt’l although knowing of the belief of the Baal Shem Tov he would still give silver challah knives as a present Lekovod Shabbos (as heard from his son). The present Belz Rebbi shlita”h often gives challah knives a gifts. [As heard from Chasidim]. When the author asked Rabbi Chaim Keneyevski Shlita”h Winter 2008 “Should one be careful not give a knife as a present and is there a source for this superstition “? He answered he never heard of such a thing.[38] Gospelles of Dystaues, pt. 2 xx. (quoted in A Dictionary of Superstitions, Opie & Tatem, Oxford: 1989, p. 217). The Gospel was written around 1470 is an anonymous work that appears to have many contributors, in 1507 it was translated into English a nd published by editor Wynkyn de Worde.[39] Quoted in Teklu Domotoc, Hungarian Folk Beliefs, Indiana: 1981 p. 62.[40] Poetical Rapsodie 6, F. Davidson, 1611, Minors Poems 91:11.[41] Notes and Queries Feb 8, 1890, p. 117, From Two Wise Men and All the Rest Fools, A Comicall Morall, 1619, attributed to George Chapman: Levita: ‘what! Knives? O, I will not take them in any wise: they will cut love.’ See also John Gay, Sheppards Week 26 [Tuesday II 101-102], quoted in a Dictionary of Superstitions and in N&Q Feb. 8, 1890 pg. 117, I quote ‘But woe is me! Such presents luckless prove, for knives; they tell me, always sever love. See Dictionary of superstitions ibid. with many source See North Carolina Folklore, Frank Brown, North Carolina 1961, vol. 6, pg. 632 num. 4650, pg. 473-4 num. 3578-80 [brings may different sources from north American recordings]. Also see Funks and Wagnalls Standard Dictionary of Folklore, 1972, pg. 584. See also A Dictionary of English Folklore, Jacqueline Simpson & Steve Roud, Oxford University Press 2000, pg. 205. See Notes and Queries, Sept. 16, 1893. pg. 231. N&Q. July 22, 1893, pg. 78, Rev. Samuel Bishop, head master of Merchant Taylor’s School 1783-95. wrote the following line on the subject, on presenting a knife to his wife: ‘a knife, they say, dear girl, cuts love, mere modish love it may, for any tool of any kind, can separate what was never joined.’ [A very interesting exclusion to the superstition and a very light look by Bishop of such a known belief]. J.S.T.O.R., Superstition from Oregon, Donald M. Hines, pg. 6 of 14. giving a knife as a gift is bad luck as it cuts friendship. Also Superstition and Maxims from Dutchess Count, N.Y. by Gertuse Barnes 4 of 7, you must not thank any one when given a knife or a pin or anything sharp it will cut the friendship.[42] See Dorthy Osborne, letter 13-15 Jan. 1654, quoted in a Dictionary of Superstitions p. 345 (“Did not you say once you knew where good French tweezes were to bee had? Send me a prayer, they shall cut noe love”). Also in 1707, letters from Elizabeth Wentworth quoted id.(“Dearest brother, I give you a grate many thanks for the siszers you sent me by Mr. Shokman. I gave him six spences for fear that should not cute love one your side: but for mine ‘tis well grounded to fear ather siszers or knife cutting of it”). Also in 1711 in Spectator July 14, quoted in ibid pg. 309 I quote: ‘This very old women had a reputation of a witch… There was not a maid in the parish that would take a pin of her, though she should offer a bag of money with it. See Connoisseur 20 Feb.,1755, quoted in A Dictionary of Superstitions ibid I quote: ‘neither would on any account run the risk of cutting love, by giving or receiving such a gift as a knife or a pair of scissors.’ [43] See a Dictionary of Superstitions id. and p. 309, 345, with many sources. North Carolina Folklore ibid. pg 634, num 4651-4653, and pg. 474, num 3579-3580. N&Q Feb. 24., 1912, pg. 157. A Dictionary of English Folklore ibid, Funk and Wagnalls Standard Dictionary of Folklore ibid. [44] See Letter from Elizabeth Wentworth [Wentworth Papers ed. Cartwright, 76] Feb, 1707, quoted in A Dictionary of Superstition ibid pg. 345. I quote ‘Dearest brother, I give you a grate many thanks for the siszers you sent me by Mr. Shokman. I gave him six spences for fear that should not cut love one your side…See also Grose, Provincial Glossary, superstition 63. brought in a Dictionary of Superstitions ibid. pg. 217 and in a dictionary of English folklore ibid, I quote: ‘ it is unlucky to gift a knife, scissors, razor, or any sharp or cutting instrument, to one’s mistress or friend, as they are apt to cut love and friendship. To avoid the ill effects.. a pin, a farthing, or some trifling recompense, must be taken.’[45] See A Dictionary of Superstitions ibid. pg. 217 and pg. 345 pg. 309. North Carolina Folklore ibid. pg. 473 num 3578, a Dictionary of English Folklore ibid, Funk and Wagnalls standard dictionary of folklore ibid, N&Q May 15, 1858 pg. 391, and in Dec. 14, 1889 pg. 469. Feb. 24 1912 pg. 157. J.S.T.O.R. The Journal of American Folklore vol 36. by Martha Warren Beck [Superstitions collected from American College girls] pg. 4. num. 36, Some West Sussex Superstitions 1878 [lingering in 1860] collected by Charlotte Latham pg. 12 9th of 63, num. 43.[46] For an example, I saw brought down that Reb Tzvi Aryeh Rosenfeld said over that once he went to visit Reb Avraham Sthernhauz zt”l a previous leader of Breslov, and he gave Reb Avraham a challah board and knife. Reb Avraham agreed to accept the board but not the knife until he paid for it. [47] Otzar Hasegulot, Avraham Ben Yaakov, Jerusalem 1991, pg. 124.



R. Akiva Yosef Schlesinger, Tikkat Shofar on Shabbat & plagiarism (of course)

|
Menachem Mendel has a very good post discussing the issues and the history regarding the propriety of blowing the shofar on Rosh HaShana when it falls on Shabbat. A central figure in this discussion is R. Akiva Yosef Schlesinger. R. Schlesinger is perhaps best known for his book Lev haIvri a commentary on the last will and testament of the Hatam Sofer. In this book, which perhaps can be used to trace much of Haredi ideology today, the bulk is devoted to putting down the “reformers.” He discusses Mendelssohn’s Biur, speaking in the vernacular and a host of other issues. There is no doubt he held what many would consider extremists views. R. Schlesinger has a less well known side – his love of Israel and dislike or almost vehement hatred of inertia.

R. Schlesinger who was born and raised in Hungry emigrated to Israel. When he got to Israel, at the time, most people were supported by the various kollelim. These kollelim would be set up by country, Hungarian Kollel etc. (the American Kollel was controversial). These kollelim in turn wielded tremendous power – they had the money. R. Schlesinger took a very dim view of these kollelim. First, he felt the money was not given out based upon need and merit, rather it was given based upon status and connections. Additionally, this system only ensured that people would never actually try and make money themselves. To be clear, these kollelim did not only support people learning full time, rather, almost everyone was supported by them.

R. Schlesinger came out strongly against the kollelim and decided to set up his own system. This system he outlined his book Kollel HaIvirim. First, he explains his system would be democratic. He explains that the Torah requires one to follow the majority. This is so, even when a Godol or the like holds different views. He proves this by pointing to the system of the Sanhedrin. There, they did not just go with greatest Rabbi on the Sanhedrin, rather, they started polling the views of the lowest one. (p. 7).

According to R. Schlesinger’s system the Kollel or Board would be in charge of almost everything. They would oversee the education of the children. He advocated for marriage at 18 and then a 3 year period to devote to study. However, R. Schlesinger notes, not too many people are successful at just studying Torah full time, therefore, the Kollel should see who is not or who does not have an interest and they should learn a proper profession. This study should not be half hazard. Instead, they should study from a expert and devote a significant amount of time to this endeavor. He includes agriculture among these professions. (p. 9-10)

R. Schlesinger did not shy away from accountability. Even today many religious organizations do not have open books. R. Schlesinger, however, advocated for a yearly accounting which would be sent to all where they could view all the expenses and the accounting of the Kollel. (p.11).

He also seems to have taken what today would be considered a religious Zionist view of the then current status of Israel. Although at the time, Israel was under the rule of the Turkish government, due to the fact, they were fairly benevolent he understood that it was already then – long before the founding of the State of Israel – the messianic era. Specifically, he points to the Talmudic passage which explains the only change during the messianic era will be the removal of government oppression (אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד). (p. 19) Additionally, he chides his former countrymen on their aversion to move to Israel. He says R. Isaiah Horowitz in the 16th century moved to Israel although it took a year to do. Today, he says, it is easy. The government gives anyone who wants a pass and it on the fast ships and rail it takes a mere 10 days. (p. 16).

Although it was fairly safe, R. Schlesinger was aware there still should be a security force. Thus, he advocated for a month long rotation for everyone. These watchers would serve for a month and then others would take their place. He says they should do so even on Shabbat. (p. 26b).

He wanted everyone to have a flag. There would be a general Kollel haIvrim flag with white, green, purple and turquoise. Then each shevet would have their own as well. (p. 27).

All of these plans met with serious resentment from the established Kollelim. They viewed him as undermining their system and way of life. So, as anyone who wants to get someone in trouble does – they searched his books to find something they could ban. Sure enough, they were successful. In his book Bet Yosef Hadash, which is on the Bet Yosef, he discusses a terrible problem and attempts to find a satisfactory answer. In Russia at the time there was forced conscription for a 25 year period. This was a Jewish death sentence – some people, were taken as young as 8. So, some would flee Russia and move to Israel to avoid this. At times, their wives refused to come. R. Schlesinger, therefore, discusses the possibility of getting around the Herem of Rabbenu Gershon on two wives. R. Schlesinger’s enemies, however, accused him of doing away with and not respecting the Herem.

They consigned his books to the fire and put a ban on them.

In the end, however, his students (and he had many) were successful in setting up the city of Petach Tikvah (see here for more). They wanted R. Schlesinger to join them, and he did. He purchased land, but to honor his father in law, purchased it in his father in laws name.

Unfortunately, this had terrible ramifications. When R. Schlesinger returned to Hungary to gain support for his movement, his enemies went to his father in law. His father in law was old and could not take this. His father in law signed over the land he owned in Petach Tikvah, the land which was the culmination of R. Schlesinger’s dream to his enemies, the Hungarian Kollel. R. Schlesinger then attempted to get it back. He did win some court victories. His opponents, however, used his own means against him. They ignored the pronouncements of the Bet Din, knowing that R. Schlesinger would never go to a non-Jewish court.

It seems that not only was R. Schlesinger a tragic figure, but other things he touched as well. Shmuel Weingarten was an avid Zionist. He published, among other things, a book demonstrating the collection of anti-Zionist letters in Dovev Siftei Yeshanim were forgeries. At the end of his life he obtained letters sent to R. Schlesinger’s group (although they don’t mention it, Weingarten shows they in fact were)and published them in a volume titled B’Shevach Yishuv Ha’aretz. These letters were from many Rabbis, some who were not that well known. Weingarten, as he notes, had to spend considerable effort tracking down and providing biographical information about these persons. He also transcribed the letters. He, unfortunately, did not live to see this book published.

In 1999/2000 some in Beni Brak B. Margolius (most likely a woman due to the lack of first name), published a book, Ragli Mevasar. This book is divided into three parts. The first two are biographies of R. Schlesinger and his father in law. The last part are the very same letters originally published by Weingarten. Additionally, they include the very same biographies that Weingarten did. There is absolutely no attribution at all! I have included a page from each were the reader can see how they are the same. The top page is from Weingarten and the bottom from Ragli Mevasar. None of the library catalogs I have seen note that this is plagiarized.