להשתכר על ידי יין בפורים, זו מצוה או עבירה?

נכתב ע”י משה צוריאל

Editor’s Note: Rabbi Moshe Zuriel’s latest book, Le-Sha’ah u-le-Dorot (two volumes) has just appeared. At over 800 pages, it deals with all sorts of Torah matters, both halakhah and hashkafah.

פסקו רבותינו: “חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (שו”ע או”ח סימן תרצ”ה, סעיף ב’). העיר עליו רמ”א: “ויש אומרים דאינו צריך להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מלימודו [מהרגלו] ויישן. ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי”. בדורנו ישנם כמה אברכים צעירים הבוחרים להיות שיכורים ממש. אצל חלק מהם אין הפסד גדול בדבר, אבל אצל הרבה מתחילים הם לומר שטויות ויש המתחילים לצעוק ברחובות. יש המקיאים מאכל שבמעיהם לעיני הרואים, ויש הנופלים ברחובות מפני מעידת רגליהם. חילול השם בדבר הוא רב. באנו כאן לברר בעזרת ה’ אם דעת רבותינו נוחה מכך, ונביא סקירה מן גדולי הראשונים והאחרונים (ולא לפי סדרי זמניהם). [א’] ראשית יש להבחין מה פירוש מלה זו “לבסומי”. יש בארמית שתי מילים עבור מי שמושפע נפשית ושכלית מהיין. השיכור “שכרותו של לוט” עד שאיננו מבין מה נעשה איתו, נקרא “רויא” כלשון “שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל” (שבת לב ע”א) והוא לשון מקרא “למען ספות הרוה” (דברים כ”ט, י”ח). עיין רשימה גדולה ב”ערוך השלם” (קוהוט) ערך: ר”ו. לעומתו “בסם” הוא מלשון פרסית, ענינה “משתה ושמחה” (ע”פ הערוך), אבל טרם הגיע לאיבוד החושים. אמנם בלשון הקודש יש רק מלה אחת המתארת שני המצבים והיא “שיכור”. אמנם כיצד מחלקים ביניהם? ע”י תוספת המלים “הגיע לשכרותו של לוט” או “לא הגיע לשכרותו של לוט” (עירובין סה ע”א). ולכן רש”י (על מגילה ז ע”ב ד”ה ואיבסום) לא חילק ביניהם וכתב “נשתכרו”, אבל הדיוק בגמרא הוא “לבסומי” ולא כתוב “למרוי”, כלומר התכוונו לדרגא החלשה יותר. הביאור היקר הזה למדנו מדברי “קרבן נתנאל” על הרא”ש (מסכת מגילה פרק א’, ס”ק י) הכותב: “לא קאמר כאן מחייב למרוי, דהתרגום של “וישכר בתוך אהלו” [אצל נח] הוא רוי. אבל הכוונה שמחויב להיטיב לבו ע”י שתיית יין. עד דלא ידע, זהו עד ולא עד בכלל”. עד כאן לשונו. [אמנם רש”י על מגילה ז ע”ב כתב מלה אחת “להשתכר”, כי בלשון הקודש אין לנו הבדלי ניב בין בסומי לבין רויא]. [ב’] וכן כתב ספר של”ה (“שני לוחות הברית”) בסוף פרשת תצוה (מהד’ אמשטרדם, דף שכ”ט ע”ב): “יש לדקדק דקדוק הלשון שאמר ‘חייב לבסומי’. כי השכרות הגדול אינו נקרא ‘בסומי’, רק ‘מבוסם’ נקרא מי שאינו שיכור כל כך. על כן אני אומר שאדרבה, מאמרם זה הזהירנו באזהרה שלא (נשכר) [נשתכר] כל כך, רק חייב איניש להשאר מבוסם”. עד כאן לשונו. [ג’] ובאמת אחרי שפרשנים הללו האירו את עינינו בהבנת מלת “לבסומי”, אפשר כי גם ר’ יוסף קארו הבין גם הוא כך. כי בפירושו “בית יוסף” על הטור (סימן תרצ”ה) שכידוע שימש בסיס לדברי השו”ע שהוא רק קיצור מדבריו בבית יוסף, כתב: “וכתב הר”ן בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחט לר’ זירא (מגילה ז ע”ב) אידחי ליה מימרא דרבא, ולא שפיר דמי למיעבד הכי. [תוספת המעתיק: ובמיוחד שהרי לשנה הבאה כאשר רבה הזמין את ר’ זירא שוב לבוא לסעודתו, ר’ זירא סירב באומרו “לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא” ובזה הגמרא מסיימת את הנידון. כדלהלן בשם הב”ח]. [ד’] כותב על זה הב”ח שם: “והנכון מה שכתב הרב הגדול רבינו אפרים דמהך עובדא דשחטיה רבה לר’ זירא אידחייא ליה מימרא דרבא, ולאו שפיר למיעבד הכי. וכן כתב בעל המאור והר”ן משמו. ונראה דמהך טעמא סידר בעל התלמוד להך עובדא דרבה ור’ זירא בתר מימרא דרבא, למימרא דהכי הוי הלכתא ולדחויי לרבא. ומיהו דוקא לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הוא דדחינן לה. אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה”]. [ה’] וכדברי הב”ח כתב “שבלי הלקט” (סי’ רא). וממשיך “בית יוסף” שם: ב”ארחות חיים” (לר’ יונתן לוניל, הל’ פורים אות לח כתב) חייב אינש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגלוי עריות ושפיכת דמים וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו [מההרגל שלו] קצת” עכ”ל “בית יוסף” וכנראה בזה סיכום דעתו כי לא הביא דיעה נגדית. ובכן בעל כרחנו כך היתה כוונתו גם במה שכתב בשולחן ערוך, “ביסומי” ולא “שכרות”. [ו’] וכדברי “ארחות חיים” כתב ג”כ בעל “המאורות” (על מגילה ז’). [ז’] וכן כתב כלשון זו ה”כל בו”. [ח’] והעתיק הדברים הנ”ל “אליהו רבה” (על אורח חיים, סימן תרצ”ה)

[ט’] וכן כתב המאירי (על מגילה ז’, ע”ב) “ומכל מקום אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת השם יתברך והודאה על הנסים שעשה לנו”. [י’] ומפורש כתב “חיי אדם” (הלכות פורים) “ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצוות, בנטילת ידיים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר”. [י”א] ודבריו הובאו ב”ביאור הלכה” (“משנה ברורה”, סי’ צ”ה, ד”ה עד דלא ידע). [י”ב] והעתיק הדברים “קיצור שולחן ערוך” לר’ שלמה גנצפריד (קמב ס”ק ו). [י”ג] וכן כתב תוכחות קשות על המצב המופרז בימיו “מטה משה” (ר’ משה, תלמידו של מהרש”ל, בס”ק תתריב) “עד כי נדמה לרוב המון [עם] שבימים אלו הותר לכל אדם לפרוק עול תורה ומצוות, וכל המרבה להיות משוגע הרי זה משובח. וכל זה בלי ספק רע ומר והוא עון פלילי, כי לא הותר לנו רק שמחה, לא שחוק וקלות ראש” עכ”ל. [וכל הלשון הזו הועתקה ע”י ספר של”ה (סוף ענייני פורים), גם העתיק הביטוי “נדמה לרוב המון וכו’ וכל המרבה להיות משוגע הרי זה משובח” (דף רס”א). [י”ד] דעת הרמב”ם. הזכרנו כבר שהרמ”א פסק שהמצוה היא שישתה קצת יין ויירדם, ובזמן שינתו איננו מבחין בין “ארור המן” ל”ברוך מרדכי”. מה המקור לדבריו? הרמב”ם (הל’ מגילה, פ”ב הט”ו) שכתב: “ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו”. מפני מה הרמב”ם הוסיף שתי המלים האחרונות הללו? והרי אינן כתובות בגמרא? אלא בא לבטל פרשנות מוטעית שהכוונה שיכור בשכרותו של לוט (עיין דברים נמרצים נגד השכרות במורה נבוכים, חלק ג’, פרק ח’). אלא כוונת חז”ל שילך לישון, ובמשך זמן שינתו אינו מבחין בין מרדכי להמן. זהו ביאור לשון מליצית של חז”ל “עד דלא ידע”. ומכאן העתיק רמ”א. [והגאון ר’ עובדיה יוסף בספרו “חזון עובדיה” (על הלכות פורים, עמ’ קע”ה) מביא מהספר “סנסן ליאיר”, עמ’ קכא שהמלה “פוריא” היא “מטה” (בבא מציעא כג ע”ב). כלומר “חייב לבסומי בפוריא להיות מבוסם על מיטתו, ואז יירדם]. [ט”ו] גם הגר”א סבור שאין להשתכר כפשוטו. בביאורו לשו”ע (או”ח סימן תרצ”ה) מבאר את המצוה “עד דלא ידע” רוצה לומר [שלא ידע להבחין על מה יש להודות יותר] בין נקמת המן לבין גדולת מרדכי. והוא מה שאמרו (ברכות לג ע”א) גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות [שמות קודש]. ואמרו גדולה דעה [שניתנה בין ב’ שמות קודש]. וכיון שניטלה דיעה, לא ידע”. כלומר יש כאן הבחנה במחשבת ישראל אם לשמוח על החיובי או על השלילי. היהודי האמיתי שמח מאוד על ביעור הרשעות, ויש בזה כבוד שמים, כדלהלן. כך כותב הגר”א בביאורו לספרא דצניעותא (תחילת פרק ב’, עמ’ י”ז-י”ח): “וענין הכבוד [של הקב”ה] כאשר נכפין כל הדינים, והרשעים כָלים [כ’ מנוקדת קמץ], ושמו מתגדל בעולם כמ”ש ‘הראיני נא את כבודך וכו’ (שמות ל”ג, י”ח) ויעבור ה’ על פניו וכו’ הנה אנכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות’ (שמות ל”ד, י’). וכן בקריעת ים סוף וכו’ ‘ואכבדה בפרעה ובכל חילו’ (שמות י”ד, ד’) וכו’. וכן לעתיד לבוא וכו’ ונאמר ‘תכבדני חיית השדה וכו’ (ישעיה מ”ג, כ’). [תוספת המעתיק: שיאכלו את הפגרים של גוג ומגוג שבאו להתגרות בישראל]. והגידו את כבודי בגוים’ (ישעיה ס”ו, י”ט). כי לי תכרע כל בֶרֶך (ישעיה מ”ה, כ”ג). ועוד ‘והתגדִלתי והתקדִשתי לעיני גוים רבים” (יחזקאל ל”ח, כ”ג). והכל שהרשעים כָלים וכו’ לאכפייא דינין”. עד כאן לשון הגר”א. וכמו כן יתרו שהיה גר חדש לא ידע לשמוח על טביעת המצרים בים סוף. כתוב “ויחד ישראל על כל הטובה אשר עשה ה’ לישראל, אשר הצילו מיד מצרים” (שמות י”ח, ט’). הלא משה סיפר לו בפסוק הקודם גם את השלילה: “את כל אשר עשה ה’ לפרעה ולמצרים” (י”ח, ח’). ולמה יתרו לא שמח גם על הרעה שהגיעה למצריים הרודפים? (עיין שם רש”י י”ח, ט’). גם בעלי דעת שלימה ידעו לשמוח על זה. וברור שהבחנה זו בחסדי ה’ עלינו בהגדלתו של מרדכי הצדיק, ומפלתו של המן הרשע, על איזה מהם יש להתפאר יותר. עיון כזה נהיה מטושטש אפילו בשתייה מועטת של יין, ולזה אמרו חז”ל כי די בבסומי ולא צריכים להגיע לשכרותו של לוט. הרי לפנינו שהגר”א שולל שכרות גמורה. אחרת לא היה צריך להביא דברי פרשנות לגמרא דווקא כאן במקום שייעודו לציין לדברי הלכה למעשה בשו”ע. [טז] גם הגאון ר’ אפרים מרגליות (“יד אפרים” על גליון השו”ע או”ח סי’ תרצ”ה) כתב “אין לו להשתכר יותר מדאי, שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל. “עד דלא ידע” הוא עד ולא עד בכלל. ומן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים. וכו’ ויש לבסומי רק עד הגבול הזה, ולא יעבור”. אבל לנגדנו עומדים פשטות דברי אריז”ל, שיש להיות שיכור גמור (“שער הכוונות”, ח”ב עמ’ שלב-שלג) לברך את הניצוץ של קדושה שיש בתוך המן “אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו”. וזאת היא תמיהה גדולה. אבל כאשר נעיין בגוף הטכסט ניווכח כי אין אלו דברי אריז”ל עצמו. דברי אריז”ל עצמו מסתיימים ארבע פסקאות לפני זה (סוף טור הימני) שם כתוב “עד כאן הגיעו דרושי הרב זלה”ה”. ובהערה בתחתית הדף כתב המעתיק הרב שמואל ויטאל כי רק עד כאן העתיק דברי אריז”ל. ובכן מי הוא המחבר של המשך הדברים, שם כתוב שיש לאדם לצאת מדעתו ממש? אין מנוס מהמסקנה כי אלו הם דברי דרשן אחד שהוסיף הדברים על דברי אריז”ל. במהדורת “שער הכוונות” הקדמון (דף קט סוף ע”ב) כתוב שהם דברי ר’ יעקב ישרוליג”א, לא של אריז”ל. נוסיף לטיעוננו שיש בדבר חילול השם נורא כאשר אברך או רב הידועים לעיני שכניהם וקרובים בציבור הישראלי כמציגים ארחות התורה, אם יהיו שיכורים אין לך בוז וקלסה לתורה יותר מזה. ובמציאות החיים מכירים אנו כי כל הרבנים הגדולים, בין בני פלג הליטאים ובין גדולי אדמורי”ם וכן מקבוצות בני המזרח, אינם משתכרים בפורים. וגם בדורות שהיו לפנינו, לא נודע על מי מהרבנים המפורסמים שהשתכר ממש. גם מה שכותב ר’ יעקב עמדין (בביאורו לסידור תפילות, מהדורת אשכול, חלק ב’, עמ’ תקנ”ח) ששמע מאחרים שאביו ה”חכם צבי” היה מקיים בצעירותו מצוה זו כפשוטה, מזה עצמו יש ראיה לשלול התנהגות זו. כי למה הפסיק אח”כ לנהוג כך כל ימיו? אלא ודאי כי ראה “חכם צבי” שיש הפסד בדבר. כיון שלכל הפחות ששה עשר מגדולי הפוסקים (כפי שפירטנו לעיל) שוללים שכרות גמורה, עלינו ללכת בעקבותיהם. יש לערוך בכל דבר חשבון של ריווח והפסד, ובמיוחד בדבר שיש בו חילול בשם. “אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם” (אבות, פרק ד’).

?האם אמנם קבר רחל אמנו נמצא בבת לחם

נכתב ע”י משה צוריאל

Rabbi Moshe Zuriel has published numerous works in virtually all areas of Torah scholarship. The Seforim Blog is grateful that he has chosen to publish his latest essay here.

מפורסם באומה כי קברה של רחל נמצא בבית לחם. יש שם גם מבנה ומצבה המציין כך. וכך כתוב בתורה “ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה וכו’. ותמת רחל ותקבר [נפעל] בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום, (בראשית לה, טז-כ). שוב חזרה התורה לבאר את המיקום, בדברי יעקב ליוסף: “ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם” (בראשית מח, ז). אמנם יש סתירה לכך מדברי שמואל הנביא אל שאול: “בלכתך מעימדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח” (שמואל-א י, ב). כידוע, בית לחם היא בחלקת שבט יהודה, ולא שייכת לשבט בנימין? חז”ל היו ערים לסתירה זו, ובארבעה מקומות מצאנו שיישבו הסתירה בדרך דרש [בכל המקומות חזרו על אותו פתרון], כך: בעת שדיבר שמואל עם שאול היו שני האנשים בגבול בנימין בצלצח, והם יוצאים ממקומם כמו ששאול יוצא מהמקום שנמצא בו בעת הדיבור, ויפגוש אותם בקבר רחל שביהודה (תוספתא, סוטה פי”א ה”ט; בראשית רבה פרשה פב, פסקא ט; מדרש שמואל פרק יד; ילקוט שמעוני ח”ב רמז קח-קט). והדוחק מבואר. נוסף על כך, יש סתירה גם בדבר חז”ל. בספרי (פרשת וזאת הברכה, פסקא שנב) “ר’ מאיר אומר בחלקו של בנה מתה” [כלומר בנימין] ועיין שם שהדברים עמומים. נוסף על כך, שלשה מגדולי הראשונים כותבים כי מתה רחל ונקברה בחלקו של בנה בנימין. [א] רלב”ג על התורה (בראשית לה, כ. מהד’ מוסד הרב קוק, עמ’ ריג; וכן בסוף פרשת ויחי, עמ’ רסה) קובע שהיא קבורה בחלק בנימין “לפי שכבר ידע בנבואה שהיה המקום ההוא לבניה”. ומה שהכתוב מעיד “היא מצבת קבורת רחל עד היום”, “עד היום” פרושו עד זמן נתינת התורה (שם, עמ’ ריג). [ב] גם החזקוני (שהיה בדורו של רמב”ן) על בראשית (מח, ז) סבור כי היא קבורה בחלקו של בנימין “כי ידעתי כי אותו גבול יעלה לחלק בניה, וכבודה להיות נקברת בחלק בניה” והוא מצטט מהפסוק בשמואל-א (י, ב) “ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין”. [ג] בדברי רמב”ן מצאנו שסותר את עצמו. בביאורו לבראשית (מח, ז, מהד’ מוסד הרב קוק, עמ’ רסא) הוא כותב “ואקברה שם בדרך, כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה (בעת שגלו מארצם בימי נבוכדנצר) ושם קברתיה לטובתה, כי היא לא מתה בדרך רק ברמה, שהיא עיר בארץ בנימין, ושם נקברה”. אבל רמב”ן סותר את עצמו, כי בביאורו לפרשת וישלח (לה, טז) מוסיף על דבריו שהעתיק דברי רש”י וחלק עליו: “זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וכו’ וכו’. וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (שמואל-א א, א) רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב ש’אומר קול ברמה נשמע’ (ירמיה לא, יד) מליצה כדרך משל, לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימין, כי איננו שם, והיא חרבה מהם לא נאמר בכתוב ‘ברמה רחל מבכה על בניה’, אבל אמר כי שם נשמע הקול. ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימין, והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג, יא) בחלקו של בנימין מתה, כדאיתא בפרשת וזאת הברכה”. עכ”ל רמב”ן. ואפשר בקלות לבאר כיצד רמב”ן שינה בדבריו. כי המאמר על בראשית (מח, ז) כתב רמב”ן בהיותו בספרד. וכאשר הגיע לארץ הקודש וראה בעיניו את מצבת קבורת רחל, החליט שהיא קרובה לבית לחם (מיל, כאלפיים פסיעות בלבד) והוסיף קטע לפירושו על התורה, בפרשת וישלח. וכדבריו “זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים”. ונדחק רמב”ן לבאר כי חלקו של בנימין הגיע עד שם. ויש בזה קושי, כי בבית המקדש עצמו, חלקו של בנימין הגיע רק עד המזבח וצפונה. ומן המזבח דרומה הוא שייך לשבט יהודה. ומה שסבור רמב”ן שהגיעה נחלת בנימין עד קרוב למיל של בית לחם, וכמו מובלעת, היא אוקימתא. בדקנו במפה גיאוגרפית, “רמה” של בנימין היא כתשעה ק”מ צפונה לירושלים (דעת מקרא, ירמיה מ, א, עמ’ תצא) ובית לחם היא תשעה קילומטר דרומה לירושלים. ומה שהרמב”ן סבור היה שהמצבה הזו שראה בעיניו היא האמתית אין בזה שום הוכחה. כי דברי התורה “עד היום הזה” פירושו עד עת מתן תורה (כדברי רלב”ג לעיל). אותה מצבה שראה רמב”ן מי שהוא אחר הקים, ואין אנו יודעים אם ראוי לסמוך עליו. קושיא גדולה יש על הסבורים שנבוכדנצר וחייליו העבירו את היהודים הגולים לבבל בדרך בית לחם. הרי בבל היא לצפונה של ירושלים. בית לחם היא דרומה. כיצד יעלה על הדעת שהשובים האכזרים והמנצחים יסכימו להעביר את היהודים שהיו באזיקים ושלשלאות, והולכי רגל, בדרך עקומה עד לדרום, תשעה קילומטר? ומי שיציע שמדובר ביהודים תושבי חברון ובאר שבע, והם בדרכם צפונה עברו את בית לחם, עליו לענות על המקרא. מבואר בירמיה (נב, טו) שהגלה רק מתושבי ירושלים. אבל שאר האוכלוסיה בשבט יהודה בערי השדה השאיר בארץ ישראל, למען יהיו כורמים ויוגבים (שם. ועיין מלכים-ב כה, כב). נראה לומר שהפשטנים (רלב”ג, חזקוני, רמב”ן בהיותו בספרד) ידעו היטב דברי חז”ל בתוספתא, במדרש רבה ומדרש שמואל. והתעלמו מדברי דרש של חז”ל כדי לבאר פשוטו של מקרא. בכל זאת, כיצד נסביר את הפסוק המזהה, המופיע פעמיים בתורה, שיעקב קבר את רחל “ותקבר בדרך אפרתה, היא בית לחם”? אלא המלים “היא בית לחם” אינן מוסבות על מעשה הקבורה, אלא הם תואר של הדרך המובילה לאפרת, אשר בית לחם נמצא סמוך לאפרת. זאת אומרת, ודאי יעקב קבר את רחל בדרך, וסמוך לרמה, שבחלק בנימין, וכדעת ר’ מאיר בספרי. אבל הדרך ההיא מובילה לאפרת, אשר שם באפרת יש בית לחם, ולא שרחל קבורה שם. יעקב היה יכול לכאורה להביא אותה העירה (בית לחם) אבל נמנע מכך מהטעם שכתב רלב”ג (סוף פרשת ויחי, עמ’ ריג) או מהטעם שכתב רמב”ן (בראשית מח, ז, עמ’ רסב). ודאי נכון כי השבאים הוליכו את בני ישראל הגולים ליד קבר רחל, בדרכם לבבל, וכדברי רש”י (על בראשית מח, ז) המביא מדרש חז”ל על כך. אבל זה היה אי-שם מצפון לירושלים, בחלקו של בנימין, ולא ליד בית לחם דרומה לירושלים. רחל נקברה בדרך, ולא בבית לחם. ולכן אין אנו יודעים היום היכן מקום קבורתה של רחל, וכדברי רמב”ן שאין קבר מפורסם ברמה לייחס שם את מקום הקבר שלה. * מה שנוגע למלת “בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה” (בראשית מח, ז) אמנם רש”י הביא בשם ר’ משה הדרשן כי מדובר במרחק מיל בלבד. אבל בקונקורדנציה של דר. שלמה מנדלקורן (ח”א עמ’ 530) ייחס מלת “כברת” לאחות-תאומה באשורית וענינה “גדול או הרבה”. ויש לסייע דבריו גם מדברי המקרא בשאר מקומות “ורוח כביר אמרי פיך”, (איוב ח, ב) “כביר מאביך ימים” (שם טו, י) “כשאון מים כבירים” (ישעיה יז, יב) “כזרם מים כבירים” (ישעיה כח, ב) ועוד. ופרשנות ר”מ הדרשן תמוה, שהרי יעקב אבינו בא לסלק תלונת יוסף בנו מעליו, והרי הוא מקשה על עצמו. אם המרחק הוא רק מיל, הליכה של שמונה עשרה דקות, משום מה לא התאמץ עוד קצת? אלא ודאי להיפך, בא להתנצל שהמרחק הוא רב מלהכניס אותה לאפרת.
כעת מצאתי עוד אחד מגדולי המפרשים האחרונים, הרב יעקב צבי מקלנברג (הכתב והקבלה, על בראשית מח, ז) המחלק שיש מקום הנקרא “בית לחם” והוא הנמצא בגבול בנימין, ויש מקום הנקרא “בית לחם יהודה” והוא נמצא בגבול שבט יהודה. ובחמשה מקומות הוא מתואר כך (שופטים יז, ח; פרק יט, פסוקים א, ב, יח ופעמיים באותו הפסוק). אין מלה מיותרת במקרא. משום מה להוסיף מלת “יהודה” אם לא להבחין שאין זאת “בית לחם” שבנחלת בנימין? ונ”ל סיוע לדעתו, כי מצאנו עוד מקומות בשם “בית לחם”, כמו בנחלת זבולון (יהושע יט, טו). ואפשר להביא קצת סיוע לדעת “הכתב והקבלה” מהנאמר בנחמיה (ז, כה-כז) על העולים בין שבי ציון “בני גבעון, אנשי בית לחם ונטופה, אנשי ענתות”. גבעון וענתות היו ערי בנימין (יהושע יח, כה; יהושע כא, יח). ושמא כך היא גם בית לחם המוזכרת? והיא אינה “בית לחם יהודה”. [אמנם “נטופה” היא לשבט יהודה, אבל כיון שהעולים משם היו מתי מספר, סונפו לאנשי בית לחם].