1

“שואה, מדוע אלו שנהרגו בה נקראו “קדושים

שואה,
מדוע
אלו שנהרגו בה נקראו
קדושים
הרב
משה צוריאל
הרבה
חקרו בשאלה מה הוא המקור לכך שאומתנו
מעניקה תואר-כבוד
“קדושים”
לנהרגים
בשואה במלחמת העולם השניה.
פשוט הדבר
שהנהרג מפני שהוא מקיים אחת ממצוות התורה,
והגוים
הורגים אותו על כך, הוא
נקרא “קדוש”.
אבל ההרוגים
בשואה לא נהרגו מפני שקיימו מצוות.
גם אם נגיד
שנהרגו מפני שהיו יהודים,
רק אם היתה
להם אפשרות להכחיש יהדותם ולהמלט,
ובכל זאת
בחרו להודות ביהדותם, אפשר
לכנותם “קדושים”.
אבל העובדה
היא שלרובם של ההרוגים לא היתה שום אפשרות
להמלט. ומפני
מה נקרא להם קדושים”?
והרי אין
מקור לזה, לא
בגמרא, ולא
בספרי “ראשונים”
ואף לא בספרי
גדולי הדורות האחרונים.[1]1
הרב
אליהו דסלר, בספרו
“מכתב
מאליהו” (ח”ג
עמ’ שמ”ח)
כתב בשנת
תש”ו
(שנה
אחרי המלחמה) “רבים
שאלו ותמהו, מה
בצע במיתות הללו? אילו
מתוך גזירת שמד מתו, ומסרו
נפשם על קדושת שמו, הלא
דבר הוא. אבל
הרוצחים הללו לא לאמונה דרשו,
אלא להשמיד
להרוג ולאבד כמאמין כמומר,
ולהמית את
כולם על שנולדו ויהודים,
וכי מה ענין
יש בזה? הן
גם אפשרות לקדש את שמו ית
לא
ניתנה להרוגים
!
ואם כן,
על מה למה?
תמיהה רבתי”.
[עכ”ל]
הרב
יצחק ויינברג בספר “בכל
נפשך” (ירושלים,
תשס”ד,
עניני קידוש
השם, בסי’
ע”ב)
הביא בשם
רש”ז
אויערבך דהנהרגים בשואה אינם נחשבים שמתו
על קידוש השם. לעומתו
הרב מנחם ש”ך
(“מכתבים
ומאמרים” ח”ג
סי’ כ”ה)
כתב כי הנהרג
ע”י
אומות העולם רק בגלל שהוא יהודי,
הרי זה נחשב
שנהרג על קידוש השם שאמרו חז”ל
“אין
כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן”
(בבא בתרא
י’). ושם
בעמ’ פ”ו
כינה להרוגים הללו בשם “קדושים”.
אבל לא הביא
שום מקור לשימוש בכינוי זה.
בספר
“בינה
ודעת” של
הרב מנחם אדלר, דן
בנושא זה (עמ’
תתסב-תתסג)
והביא דברי
הרב יהושע משה אהרונסון בספרו “עלי
מרורות” (עמ’
306) ודברי
אדמו”ר
מסלונים בקונטרסו “ההרוגה
עליך” (עמ’
כה,
לז)
והפריך
דבריהם. ונשאר
ללא מענה על שאלתנו, מה
הוא המקור לכנות כך את ההרוגים?
נראה
לי שבעז”ה
מצאתי מקור נאמן. מובא
בספר דניאל פרק ח פסוקים יט-כד:
(יט)
וַיֹּאמֶר
הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה
בְּאַחֲרִית הַזָּעַם כִּי לְמוֹעֵד
קֵץ
:
(כ)
הָאַיִל
אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם
מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס:
(כא)
וְהַצָּפִיר
הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן
הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא
הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן:
(כב)
וְהַנִּשְׁבֶּרֶת
וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ
אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי
יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ:
(כג)
וּבְאַחֲרִית
מַלְכוּתָם כְּהָתֵם הַפּשְׁעִים יַעֲמֹד
מֶלֶךְ עַז פָּנִים
וּמֵבִין חִידוֹת:
(כד)
וְעָצַם
כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ וְנִפְלָאוֹת
יַשְׁחִית וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה
וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדשִׁים
:
מדובר
כאן על ארבע מלכויות שקמו נגד ישראל,
ואחרון שבהם
“עז
פנים”. כתב
על כך מהר”י
אברבנאל בספרו “מעיני
הישועה” (מעין
ט’ תמר
ח, עמ’
שסג)
“וכן רומי
בגימטריא ‘עז
פנים’ חסר
אחד”. וכן
זיהה המלבי”ם
על פסוק זה שמדובר ברומי.
ולכן גם
נאמר כאן “ובאחרית
מלכותם” כי
היא הרביעית מארבע מלכויות,
והוא עולם
המערב (אירופה).
ומה
פירוש “והשחית
עצומים ועם קדושים”?
כתב הרב
סעדיה גאון (במהד’
תרגום הרב
יוסף קאפח, עמ’
קנט)
“וענין
‘ונפלאות
ישחית’ הוא
מה שיתפלאו משחיתותו כאשר יארעו דברים
שלא נראו כמותם. וכו’.
וענין
‘והשחית
עצומים ועם קדושים’ שיהרוג
מנבחרי בני ישראל
,
והמוניהם
עכ”ל.
כלומר
יהרוג מהחשובים והצדיקים,
וגם יהרוג
מההמון, כלומר
אנשים שהם פשוטים. המלה
“המון”
איננה באה
להגדיר כמות גדולה של אנשים,
אלא אנשים
שאינם בדרגא רוחנית גבוהה,
וכשימוש
רמב”ם
ב”מורה
נבוכים” (בתרגום
הגר”י
קאפח), בתחילת
הפתיחה (עמ’
ה)
וכן שוב
(בח”ג
פרק נא, עמ’
תד)
“המוני
אנשי התורה, כלומר
עמי הארץ”. וכאן
בחזונו של דניאל קורא להם
עַם
קדושים
“!
מעין
זה כתב רלב”ג
בפירושו לספר דניאל (מהד’
מוסד הרב
קוק, “פירושי
רלב”ג
לנביאים ראשונים ח”ב
וכתובים”, על
דניאל ח, כד)
“ונפלאות
ישחית, כי
פלא יהיה איך יכול להשחית כל כך?
ולא יבצר
ממנו כל אשר יזם. והצליח
ועשה כל אשר יחפוץ”.
עד
כאן גוף המאמר הנוכחי. מה
שהקודמים אלי ניסו לחפש מקור למנהג קריאה
זו בדברי גדולי הדורות,
או בדברי
התלמוד והמדרשים, דומני
שמצאנו מקור בעזרת השם בדברי התנ”ך
עצמו. הודו
לה’ כי
טוב.
*
“לִבָּן
של ישראל” (מדרש
שיר השירים ה, ב)
להלן
נושא מסתעף, שאין
ענינו נחוץ להבנת הדברים שהיו עד כה.
אלא יש
בדברים דלהלן נסיון להבהיר הא כיצד המקרא
יקרא “קדושים”
לאנשים שלא
היו שומרי מצוות התורה,
ואפילו
מחללי שבת בפרהסיא; וחלק
מהם היו אף כופרים ביסודות האמונה.
לזה
אנו צריכים ללמוד ממהר”ל,
ובדורות
אחרונים מר’ צדוק
הכהן, שהניחו
לנו יסוד נפלא, שכל
יהודי באשר הוא “רצונו
לעשות רצון אבינו שבשמים”
(ברכות יז,
א)
אלא “שאור
שבעיסה” כלומר
יצר הרע מבלבל אותו, ולכן
חיצוניותו מכחישה את פנימיותו.

על
מאמר חז”ל
“רבון
העולמים! גלוי
וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך.
ומי מעכב?
שאור שבעיסה
[=ביאר
רש”י:
“יצר הרע
שבלבבנו המחמיצנו”]
ושעבוד
מלכיות. יהי
רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות
חוקי רצונך בלבב שלם”
(ברכות יז,
א)
כתב ר’
צדוק הכהן
בספרו “ישראל
קדושים” (אות
י, עמ’
121):
“כי
מעמקי לבבו של כל ישראל דבוק בהשם יתברך
כמו שאמרו בברכות (יז,
א)
‘גלוי וידוע
לפניך שרצוננו וכו’ ומי
מעכב’ וכו’.
ולפניך
דייקא הוא גלוי, שאתה
יודע תעלומות לב. רק
שהיצר הרע היושב על שני מפתחי הלב שהם
הפתחים שמשם יוצאים כוחות הלב לפועל ומעכב
בעד התעלומות להתגלות.
ועיקר החיות
הוא בלב”.
ולכן
פסק רמב”ם
שכל יהודי באשר הוא, אפילו
אם הוא רשע מרושע, אם
בית דין מצוה עליו לתת גט לאשתו,
והוא סרבן,
היו נוהגים
להכות אותו מכות קשות עד שיגיד בפיו שהוא
רוצה לתת לה את הגט. וזו
לשון רמב”ם
(הלכות
גירושין סוף פרק ב):
“מי
שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא
רצה לגרש בית דין של ישראל בכל מקום ובכל
זמן מכין אותו עד שיאמר ‘רוצה
אני’ ויכתוב
הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו גוים ואמרו
לו ‘עֲשֵׂה
מה שישראל אומרין לך!’
ולחצו אותו
ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר.
ואם הגוים
מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן
שיכתוב, הרי
זה גט פסול.
ולמה
לא בטל גט זה? שהרי
הוא אנוס, בין
ביד גוים בין ביד ישראל!
שאין אומרין
‘אנוס’
אלא למי
שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן
התורה לעשותו, כגון
מי שהוכה עד שמכר או נתן.
אבל מי שתקפו
יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה,
והוכה עד
שעשה דבר שחייב לעשותו,
או עד שנתרחק
מדבר שאסור לעשותו, אין
זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.
לפיכך זה
שאינו רוצה לגרש, מאחר
שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות
כל המצות ולהתרחק מן העבירות
,
ויצרו
הוא שתקפו
. וכיון
שהוכה עד שתשש יצרו ואמר ‘רוצה
אני’, כבר
גרש לרצונו” עכ”ל
רמב”ם.

כתב
מהר”ל
בספר “נצח
ישראל” (פרק
ב עמ’ יד):

“וזהו
ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות,
כי ישראל
מצד שהם בשלימות, רק
כי היצר הרע מגרה בהם ומביא אותם אל הרע,
ואין הרע
בהם מגרה בהם. אבל
האומות הם בעצמם בחסרון,
ודבק בעצם
שלהם, ואינו
רק במקרה בשביל היצר שהוא בהם הרע,
ומצד זה
ימשכו עצמם לגמרי אל הרע,
שהם פחותים
ורעים, והרע
להם טבעי. ונמצא
כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם
בלא גרוי”:
ועוד
כתב: בספר
“גבורות
השם” (פרק
ט, עמ’
נז)
בהשוואה מה
בין חטאיהם של ישראל לחטאיהם של אומות
העולם:
“ואין
החטאים שוים, כי
החטא אשר הוא במקרה לאדם,
אינו שקול
כמו החטא אשר הוא בעצם לאדם.
ובזה הארכנו
למעלה במה שחטא ישראל ראוי לכפרה ולסליחה,
בעבור שעצמם
ראוים הם לטהרה ולנקיות מן החטא,
ולכך לישראל
החטא מקרי להם, ולאומות
החטא עצמי להם”[2].2.
כלומר,
לפי פנימיות
התורה, מי
שהוא בא מצאצאי האבות,
הטוב שבו
מושרש. על
ישראל נאמר שהם “מאמינים
בני מאמינים” (שבת
צז ע”א)
ואם הם
מדברים דיבורי כפירה, זה
מפני פיתויי יצר הרע, אבל
בתוך לבם עדיין הם מאמנים בהקב”ה
ובתורתו. נביא
מדברי המלבי”ם
על תהילים פרק מד, פסוקים
יח-כב:
(יח)
כָּל זֹאת
בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא
שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ:
(יט)
לֹא נָסוֹג
אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ
מִנִּי אָרְחֶךָ:
(כ)
כִּי
דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס
עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת:
(כא)
אִם שָׁכַחְנוּ
שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ
לְאֵל זָר:
(כב)
הֲלֹא
אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ
תַּעֲלֻמוֹת לֵב:
הוא
מפרש:
(יט)
לא נסוג –
והגם שלפעמים
מפני כובד הגלות נטתה אשורנו מני ארחך,
ולא יכלנו
לקיים המצות כראוי, מכל
מקום לא נסוג אחור לבנו –
כי בלבבנו
היינו שלמים עם ה’ גם
בעת אשר תט אשורנו מני ארחך

ולא זאת לבד
[אלא]:

(כ)
כי –
גם בעת אשר
דכיתנו במקום תנים – בעת
שהיינו בין אכזרים כתנים,
ותכס עלינו
בצלמות – שהמיתו
אותנו במיתות משונות ועינו אותנו ביסורים
קשים לצאת מן הדת, גם
בעת ההיא:
(כא)
האם שכחנו
שם אלהינו – הגם
כי ונפרוש כפינו לאל זר –
הגם שהיינו
אנוסים לפרוש כפינו לאל זר;
היה זה רק
במעשה אבל בלב גם בעת שפֵּרַשְׂנוּ
כפים לע
ג
היה לבנו שלם
עם יחוד ה’
ואמונתו:
(כב)
הלא אלהים
יחקר זאת – שהוא
יודע האמת מה שהיה בלבבנו
,
כי
הוא יודע תעלומות לב
– [עכ”ל
המלבי”ם]
אמנם
אמת שהמלבי”ם
(וגם
רש”ר
הירש, בפירושו
לפסוקים אלו) כתבו
כך לענין נסיון האנוסים שבספרד,
ששמרו דברי
תורה בסתר, אבל
הדברים הם אמת גם לענין כפיה אחרת,
של פיתויי
הגוים וצרות גלותינו הנוראה,
וכדברי
רמב”ם
בתחילת “אגרת
תימן” (מהד’
הגר”י
קאפח, עמ’
יט-כא)
על נסיונות
היציאה מהדת שלנו בעת גלותנו.
כלומר הרעיון
אמתי הנ”ל
שבתעלומות לב יודע הקב”ה
מה באמת רצונו של כל בן-ישראל,
אפילו
שהישראלי ההוא אינו מודע לכך.
פסוקים אלו
יהוו מעין רמז לשיטות מהר”ל
ור’ צדוק
שאנו מביאים כאן.
ר’
צדוק,
ספר רסיסי
לילה (אות
י, עמ’
ה’
ע”ב):
“משל
לאסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה”
(סנהדרין
מד, א)
שהמשילו
חטאים הסובבים לאדם כקוצים הסובבים
לשושנה, ואינו
מעצם האדם רק שסובבים ומקיפים אותו מצד
ההתפשטות של האדם. אבל
מצד עצם נפש הישראלי אין בו חטא כלל”.
ספר
פוקד עקרים – אות
ה
“להיותו
יתברך שוכן עמם גם בתוך טומאתם ד’צור
לבבי וחלקי אלהים לעולם’.
ד’חלק
ה’ עַמו’.
ולעולם
קרויים עַמו יתברך, דאף
על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין
מד, א)
ובכלל עַם
ה’. ובאומות
בהיפך, אפילו
חסידי אומות העולם אינם בכלל עַם ה’;
אלא אם כן
יתגיירו ובשם ‘ישראל’
יכנו”:
ספר
רסיסי לילה – (אות
כ, עמ’
23)
“אבל
השביעית היא קדושת השבת דקביע וקיימא
דנקרא שבת על שם השביתה מכל השתדלות ופעולת
אדם שאין להם מבוא בזה דהוא שוכן גם בתוך
טומאותם, ואף
על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין
מד.). כי
כנסת ישראל בת זוגו דשבת והם דבוקים במידה
זו שאי אפשר לנתקם כלל. כי
מידה זו נקרא ‘אמונה’
(זוהר ח”ג
רל.) וישראל
נקראים (שבת
צז.) ‘מאמינים
בני מאמינים’. וזרע
אברהם יצחק ויעקב אי אפשר שלא יאמין כלל,
כי זהו מצד
קדושה דקביע וקיימא מהשם יתברך בתוך לבבות
בני ישראל”:
ספר
רסיסי לילה (אות
לז דף לב ע”א):
“וזה
עיקר החילוק בין ישראל לעמים שאמרו ז”ל
(ראש
השנה ד.) ‘האומר
סלע לצדקה בשביל בשביל שיחיה בני וכו’
הרי זה צדיק
גמור’ מה
שאין כן באומות העכו”ם.
כי חטאי
ישראל נקראים אצל חז”ל
(סנהדרין
מד.) אסא
דקאי ביני הוצי, שהם
רק סובבים אותו אבל שורשו אין כך.
והוא כמו
כופין [אותו]
עד שיאמר
רוצה אני, דידוע
טעם הרמב”ם
(סוף
פרק ב מהלכות גירושין). כך
מה שעושה לכוונה אחרת דמתוך שלא לשמה,
(היינו)
[אבל]
התוכיות
ופנימיות הוא לשמה ולכך הרי זה צדיק גמור,
כמו דהגט
כשר ונחשב מרצונו הגמור.
מה שאין כן
אומות העולם (שורשם)
[=שאין שורשם]
כך”:[3]3:
ספר
תקנת השבין (אות
טו, עמ’
156-157)
“ונראה
דפירוש ‘אין
אש [של
גיהנם] שולט
בהם’ (חגיגה
כז, א)
היינו
בעצמיותו ושורש נפשו אין לו שום שליטה
כלל, ואפילו
להכאיב לו. ועיקר
אור של גיהנום הוא לכלות ולבער הרע מן
העולם. ואומות
העולם ‘קוצים
כסוחים’ (ישעיה
לג, יב)
משורשם,
ובאש יצתו
‘וליהט
אותם היום הבא שלא ישאר מהם שורש וענף’
(מלאכי ג,
יט)
שיכלו
ויבוערו לגמרי. אבל
בפושעי ישראל ‘יתמו
חטאים’ כתיב
ולא חוטאים כמו שאמרו בברכות (י’
ע”א).
כי שורש כל
הנפשות דישראל דבוקים באלהים חיים,
ש’חלק
ה’ עמו’
(דברים לב,
ט),
וכמו שאמרו
(קידושין
ל”ו.)
דאפילו לית
בהו הימנותא ופלחי לעבודה זרה דיאמר להם
לא עמי ולמראית העין כאילו אינם עמו
[=עדיין
נאמר בהם “בנים
אתם לה’ אלהיכם”],
שהם חלק ה’,
מאמינים
בני מאמינים, כמו
שאמרו בשבת (צ”ז.).
וזרע יעקב
מטתו שלימה שאין בלבם אלא אחד כמו שאמרו
בפסחים (נ”ו.).
דהושע קראם
‘לא
עַמי’ בשביל
שאמרו לו ‘החליפם
באומה אחרת’ כמו
שאמרו שם (פ”ז
ע”א)
שהיה סבור
שאפשר לנתק שם ישראל ושורש היהדות על ידי
ריבוי החטאים חס ושלום.
עד שאמר לו
הקב”ה
‘בני
הם, בני
בחוני הם’. וכו’
וכו’.
אבל בהתעוררות
מדת הרחמים השיג ד’במקום
אשר יאמר לא עַמי אתם יאמר להם בני אל חי’.
דכאשר ‘יתמו
חטאים ורשעים עוד אינם’
ונשאר השורש
הטוב. כי
כל חטאיהם הם רק מצד ההוצי וחוחים הסובבים
לאסא ושושנה, ויצר
הרע יושב על שני מפתחי הלב בפתיחה ובהתחילה
וכמו שנאמר (בראשית
ד, ז)
‘לפתח חטאת
רובץ’. והצדיקים
שלבן ברשותן אין מניחין אותו ליכנס,
והרשעים הן
ברשות לבן שכיון שנכנס אף שתחילתו הלך
ואורח בסוף נעשה בעל הבית שממלא כל חדרי
הלב עד ששורש הטוב נעלם לגמרי ונעשה הוא
בעל הבית וכאילו שורשו רע”
[עכ”ל
ר’ צדוק]
סיכום
על
הפסוק “אני
ישנה ולבי ער, קול
דודי דופק” (שיר
השירים ה, ב),
מה שאמרה
הרעיה, כנסת
ישראל, אל
הדוד, הקב”ה,
מובא במדרש
(שיר
השירים רבה פרשה ה פסקה ב):

“אני
ישנה. אמרה
כנסת ישראל לפני הקב”ה:
‘רבש”ע!
אני ישנה
מן המצות, ולבי
ער
לגמילות חסדים.
וכו’
וכו’.
אני ישנה
מן הקץ, ולבי
ער לגאולה. אני
ישנה מן הגאולה, ולבו
של הקב”ה
ער לגאלני. אמר
ר’ חייא
בר אבא, איכן
מצינו שנקרא הקב”ה
לבן של ישראל? מן
הָדֵין קרא, דכתיב
(תהלים
עג, כו)
‘צור לבבי
וחלקי אלהים לעולם”.[4]4.
כלומר
אפשר בהחלט שהמעשים החיצוניים אינם לפי
הראוי. אבל
בתוכיות לב של כל אחד מישראל שהוא מצאצאי
האבות, יש
בו ניצוץ אלוה חיים, ולכן
ראוי לו להקרא “קדוש”.
וכל שכן אלו
שנהרגו ע”י
האומות, דוקא
מפני שהם יהודים.
[1]
היו
מי שהביאו סמך מהגמרא “מת
מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא
ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי
אורחיה מיית הויא ליה כפרה.
תדע
דכתיב ‘מזמור
לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל
קדשך [וגו’]
נתנו
את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך
לחיתו ארץ’
(תהלים
עט, ב)
מאי
‘עבדיך’
ומאי
‘חסידיך’?
לאו
‘חסידיך’,
חסידיך
ממש.
‘עבדיך’
הנך
דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי
להו עבדיך”
(סנהדרין
מז, א)
וכפי
דברי אביי מדובר בהרוגי מלכות,
ושלא
כדין נהרגו.
אבל
אין משם שום ראיה. [א]
אפילו אינם
נכללים לפי גמרא זו בשם “חסידיך”
קל וחומר
לא בכלל “קדושיך”
שלא הוזכר.
ועוד,
[ב]
אם נסמוך
על מאמר זה, גם
הנהרג בתאונת דרכים נייחס לו שם “קדוש”
כיון שמת
לא כי אורחיה?
והיה
מי שהקיש הדבר להרוגי מלכות שאין כל בבריה
יכולה לעמוד במחיצתן (בבא
בתרא י ע”ב).
אבל שוב,
מה שאמרו
אמרו, ולא
אמרו שנקראו “קדושים”.
[2]
לא
נכביר כאן בהבאת כל דברי מהר”ל,
אבל
המעוניין לראות כמה מהר”ל
חזר על יסוד חשוב זה,
שחטאיהם
של ישראל הם רק מקרה,
ולא
עצם מהות שלהם,
יראה
ב”נצח
ישראל”
עמ’
יד
, סו,
עב-עג,
קצא,
“גבורות
השם”,
עמ’
מה,
“נתיבות
עולם”
ח”ב
עמ’ קפ.
[3]
עיין
“תקנת
השבין”,
עמ’
142
[4]
והדברים
משתלבים עם דברי רמב”ן
(בראשית
ב, ז)
“ויפח
באפיו נשמת חיים”,
מאן
דנפח מדיליה נפח.
וכתב
רמב”ן
(על
דברים לב,
סוף
פסוק כו)
שמדובר
בפסוק זה בהעברת נשמת-שדי
לבני ישראל דוקא,
ולא
לאומות.



The 93 Beit Yaakov Martyrs: A Modern Midrash

The 93 Beit Yaakov Martyrs: A Modern Midrash
By Rabbi Ari Kahn
On January 8, 1943 an article appeared in The
New York Times which the fate of 93 young women[1] who took their own lives
rather than serve as prostitutes for the German enemy.[2] The article makes
reference to a letter written some time earlier in which the plight of these
young women was described in “real time.”
11 August 1942
My dear friend Mr.
Schenkalewsky in New York,
I do not know whether
this letter will reach you. Do you know who I am? We met at the house of Mrs.
Schnirer[3] and later in Marienbad.[4] When this letter will reach you, I will
no longer be among the living. Together with me are ninety-two girls from Beis Yaakov.
In a few hours it will all be over. Regards to Mr. Rosenheim[5] and to our
friend Mr. Gutman,[6] both in England. We all met in Warsaw at our friend
Shulman’s, and Sholemsohn was also there. We learned that the land to which
this letter goes has sent us bread. We had four rooms. On July 27th
we were arrested and thrown into a dark room. We have only water. We learned
David[1]
by heart and took courage. We are girls between 14 and 22 years of age. The
young ones are frightened. I am learning our mother Sarah’s[8] Torah with them,
[that] it is good to live for God but it is also good to die for Him. Yesterday
and the day before we were given warm water to wash and we were told that
German soldiers would visit us this evening. Yesterday we all swore to die.
Today we are all taken out to a large apartment with four well-lit rooms and
beautiful beds. The Germans don’t know that this bath is out purification bath
before death. Today everything was taken away from us and we were given
nightgowns. We all have poison. When the soldiers will come we will take it.
Today we are together and are learning the viduy (confession) all day long. We
are not afraid. Thank you my good friend for everything. We have one request:
Say kaddish for us, your ninety-three children. Soon we will be with mother
Sarah.
                        Yours,
                        Chaya Feldman from Cracow
This story has been retold many times and in
many ways over the years.[9] While initially considered factual by many, including
the author of the New York Times article who brought the story to the attention
of the American public, over time the story’s authenticity has come into
question. Today, the incident is generally considered fictional,[10] or in the
words of Baumel and Schacter, as a typology.[11]
The lack of historicity[12] has been “discovered”
by other writers, bloggers, and even the Haredi establishment; the latter
initially lionized the heroines, but now seems to be aware that various elements
of the account are fictional.[13] We should stress that although many years
have elapsed, there is no certainty regarding the historicity of the events, although
certain elements of the story have been proven contradictory and were, at the
very least, embellished.[14]
The New York Times article explained that the
letter describing the incident had been smuggled out of Europe and had made its
way to a supporter of the Beis Yaakov movement in New York. The translated
letter, reprinted in full (although it obscured all proper names in order to
protect those still residing in Europe), was credited to the teacher of 92
young pious women who were taken captive by the Gestapo for the purpose of
prostitution. In order to save themselves from this fate, all 93 committed
suicide.
Even if the story is fictional, it is shocking
on many levels. First and foremost, readers at the time it was circulated and
in the decades that followed had no difficulty believing that such an incident
could have happened. In light of the actual atrocities perpetrated on the Jews
of Europe in the 1940’s– and for hundreds of years prior to the Holocaust – the
tale’s premise was heartbreakingly plausible. There are documented precedents
for Jewish martyrdom, including mass suicide, from as early as the First
Century C.E, throughout the crusades, and beyond. Baumel and Shacter’s
treatment of this particular incident is precisely in the context of Jewish
martyrdom.
Be that as it may, the creation of a fictional
tale regarding martyrdom during the Holocaust is a very serious and troubling
matter. Holocaust deniers need not be supplied any such convenient excuse to
discount or dismiss the horrors of those dark years. What could the author of
this letter have been thinking? Why would he or she have felt it necessary to
create the letter and publicize it in the mainstream media? Apparently, the Holocaust
that was being visited upon the Jews of Europe was not making headlines in the
United States. The perpetrator of this “hoax” may likely have felt that if the
deaths of millions was personalized and personified by the plight of young,
virginal Jewish women, perhaps the American Jewish community would be shaken
from its lethargy. The author (whose identity has never been revealed) may or
may not have attempted to deceive the reader; the factuality of the tale was a
secondary concern. In the grand scale of things, it hardly mattered whether or
not this particular incident had occurred; the particulars pale in comparison
to the actual, factual atrocities being committed every day, all over Europe.
Aside from the motivation behind the letter and
the historicity of the story it tells, other questions must be addressed. Even
fiction has a discernable logic, especially when the author is working within
the parameters of a particular tradition or typography of martyrdom. A careful
reading of the letter reveals specific elements of
the tale that firmly establish it not only as typography, but also as a modern “midrash” or kinah
(lamentation or elegy).
The first and most crucial question revolves
around the number of victims: Why did “the author” of the article specifically
choose the number 93? Is this a random, inconsequential number, or does it have
any significance in terms of Jewish martyrdom? The number 93 does appear in a
few sources. Most notably, for our purposes, it is mentioned in passing, and
goes almost unnoticed, in a kinah (numbered
15 or 16 in different editions) authored by R. Elazar HaKalir that is recited
on Tisha b’Av, the saddest day in the Jewish calendar:[15]
זְכֺר אֲשֶׁר עָשָׂה צָר בְּפִנִּים.
Remember what
the enemy (Titus) did inside
שָׁלַף חַרְבּוֹ וּבָא לִפְנַי וְלִפְנִים.
He drew his
sword and went inside the holy of holies
נַחֲלָתֵנוּ בִּעֵת כְּטִמֵּא לֶחֶם הַפָּנִים.
He kicked aside
our heritage when he defiled the showbread
וְגִדֵּר פָּרֺכֶת בַּעֲלַת שְׁתֵּי פָנִים:
And he pierced
the curtain which was double sided.
יְתוֹמִים גִּעֵל בְּמָגֵן מְאָדָּם.
He caused
disgust to orphans with his blood soaked shield
וַיְמַדֵּד קָו כְּמַרְאֶה אֲדַמְדָּם.
And he drew
(measured) a line the color of blood
מֵימֵינוּ דָלַח וְהִשְׁכִּיר חִצָּיו מִדָּם.
Our water was
sullied as his arrows were full of blood
כְּיָצָא מִן הַבַּיִת וְחַרְבּוֹ מְלֵאָה דָם:
When he left the
house (Temple) his sword was full of blood

עַל הֲגוֹתוֹ הַוּוֹת גָּבֶר. וְנָטָה אֶל אֵל יָדוֹ
לְמוּלוֹ להתְגַבֵּר. מִצְרַיִם וְכָל לְאֺם אֲשֶׁר בָּם גָבַר וַאֲנִי) בְּתוֹךְ אִוּוּיוֹ אָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר:

אֲבוֹתֵינוּ זָרָה כְּהִכְנִיסוּ
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ.
Our forefathers
brought in a strange fire and were swallowed by fire
וְזֶה צֺעָה זוֺנָה) נ”א זוֹנָה צוֹעָה) הִכְנִיס
וְלֹא נִכְוָה בָּאֵשׁ.
And this one
strolled in with a harlot and was not burned by fire.
One recurring image in this kinah is the enormous amount of blood
being spilled, which leads to the theological problem with which the author
grapples: How does God allow the enemy to perform such outrages? Why is he not
stopped? Specifically, haKalir contrasts the deaths of Nadav and Avihu, sons of
Aharon the High Priest, who brought an unsanctioned offering and were consumed
immediately by heavenly fire, whereas Titus defiled the sanctuary and went so
far as to cavort with a harlot in the holy place, but remained unharmed.
עֲבָדִים חִתּוּ בְּתוֹכוֹ לַבַּת אֵשׁ. וְעַל מֶה בְּבֵית אֵשׁ מִמָּרוֹם
שָׁלַח אֵשׁ:
Servants (of God) raked His Tabernacle
with flames of fire. Why, to the House of [sacrificial] fire did He send down a
fire from on high?
בְּנַפְשֵׁנוּ טָבַעְנוּ
כְּהוֹצִיא כְּלֵי שָׁרֵת.
Our spirits sank
when the holy vessels were removed
וְשָׂמָם בָּאֳנִי שַׁיִט בָּם לְהִשָּׁרֵת) נ”א לְהַשְׁרֵת).
They were placed
on a ship there to be used for his own purposes
עוֹרֵנוּ נָמַק כְּהִשְׁכִּים מְשָׁרֵת.
Our skin crawled
when the High Priest awoke
וְלֹא מָצָא תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְּלֵי שָׁרֵת:
And
did not find the 93 (holy)Temple utensils

נָשִׁים כְּשָׁרוּ כִּי
בָא עָרִיץ. בְּקַרְקַע הַבַּיִת נְעָלָיו הֶחֱרִיץ. שָׂרִים לֻפָּתוּ כְּבוֹא) נ”א בְּבוֹא) פָּרִיץ.
Women stared at the approaching tyrant, scarring the floor of
the Temple with his boots. Princes panicked with the general’s arrival
בְּבֵית קֺדֶש הַקֳּדָשִׁים צַחֲנָתוֹ הִשְׁרִיץ:
And the holy of
holies he sprayed with his filth (semen).
Here, sandwiched between references to a sexual
outrage perpetrated in the Temple, the number 93 is found, referring to the
missing holy Temple vessels. Rabbi Joseph B. Soloveitchik[16] explained this
reference as follows: The Mishnah (Tamid
3:4) tells of 93 utensils used in the Temple.[17] After Titus plundered the
utensils, the High Priest was completely unaware of the sacrilege; remarkably, he
had been carrying on with his own business and was unaware of the desecration perpetrated
by Titus – unaware that the 93 vessels had been loaded onto a boat, and were
already on the way to Rome,[18] to be used – and defiled – by the evil,
lecherous Titus.
This verse of the kinah is actually quite difficult to understand; how is it possible
that the Kohen Gadol could have been unaware of the destruction that was taking
place? Our anonymous letter writer seems to have been grappling with that very
same question in a new variation: How could America’s Jews be unaware of the
destruction of European Jewry? The writer apparently adopted the 93 holy vessels
of the kinah and translated them into
a metaphor: 93 pure, holy women were taken captive by a brutal, immoral enemy
for his own use. The other elements of the kinah
sexuality and defilement of what is holy, prostitution, as well as a
great deal of spilled blood – all found their way into the modern version of
the story of destruction, as well.
The concluding section of the kinah retells an incident reported in the Talmud[19] regarding a different
type of “holy vessel” that had
been captured and carried off to Rome in a boat.
אַתָּה קָצַפְתָּ וְהִרְשֵׁיתָ לְפַנּוֹת.
You were angry
and allowed an expulsion
יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מאוּם מִשָּׁם
לְהַפְנוֹת
.
Children without any
blemish were expelled from there
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וְלֹא שַׁעְתָּ אֶל הַמִּנְחָה פְּנוֹת.
Why do the
nations storm in, and you do not heed the mincha offering
וְשִׁלְּחוּם לְאֶרֶץ עוּץ)כּוּשׁ) בְּשָׁלֹשׁ סְפִינוֹת:
They were carried
off to the land of Utz[20] (or Kush) in three ships

הֲשִׁיבֵנוּ שִׁוְּעוּ כְּבָאוּ
בְּנִבְכֵי יָם
.
“bring us back”
they pleaded, as they entered the depth of the sea
 וְשִׁתְּפוּ עַצְמָם יַחַד לִנְפּוֹל
בַּיָּם
.
And they joined
(conspired) to throw themselves into the sea
שִׁיר וְתִשְׁבָּחוֹת שׁוֹרְרוּ כְּעַל יָם.
Song and praise
they sang like upon the sea
כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ בִּמְצוּלוֹת יָם:
For
your sake we were killed in the depths of the sea
כִּי תְהוֹמוֹת בָּאוּ עַד נַפְשָׁן.
For the water
came and took their lives
 כָּל זֺאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ
חִלּוּ לְמַמָּשָׁן.
“All of this
happened to us and You we did not forget” – they began to murmur
תִּקְוָתָם נָתְנוּ לְמֵשִׁיב מִבָּשָׁן.
They
placed their hope with He who will retrieve from the Bashan
וּבַת קוֹל נִשְׁמְעָה עוּרָה לָמָּה תִישָׁן:
And a voice rang
out from heaven, “Awake! Why do you sleep?”
The kinah
here retells, in poetic language, an episode recorded in the Talmud:
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא
רַבִּי אַמִּי, וְאָמְרֵי לָהּ בְּמָתְנִיתָא תַּנָּא, מַעֲשֶׂה בְאַרְבַּע מֵאוֹת
יְלָדִים וִילָדוֹת
שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן, הִרְגִּישׁוּ בְעַצְמָן לְמָה
הֵן מִתְבַּקְּשִׁים, אָמְרוּ, אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם, אָנוּ בָּאִין לְחַיֵּי
הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶן הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם, “אָמַר ה’ מִבָּשָׁן
אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם“. “מִבָּשָׁן אָשִׁיב”, מִבֵּין
שִׁנֵּי אֲרָיה אָשִׁיב. “מִמְּצֻלוֹת יָם”, אֵלּוּ שֶׁטּוֹבְעִין בַּיָּם.
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ, קָפְצוּ כֻּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם.
נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָן, וְאָמְרוּ, מָה הַלָּלוּ שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ
– כָּךְ. אָנוּ, שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף הֵם
קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר, (שם מד) “כִּי עָלֶיךָ
הֹרַגְנוָּ כל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה”.
Rav Yehudah said in the name of Shmuel – or it may be R.
Ammi, or, as some say, it was taught in a baraita:
Four hundred boys and girls were carried off for immoral purposes. They understood
for what purpose they were taken and said to one another, ‘If we drown
ourselves in the sea, we will we have a share the world to come?’ The eldest
among them expounded the verse, ‘God said, “I will retrieve from Bashan, I will
retrieve from the depths of the sea.” “I will retrieve from Bashan,” from
between the lion’s teeth. ‘I will retrieve from the depths of the sea” refers
to those who drown themselves in the sea.’ When the girls heard this, they all
leapt into the sea. The boys then drew a conclusion for themselves, and said,
‘If these (girls), who would be used in a natural act, (killed themselves) in
this way, so, we, who will be used in an unnatural act, should certainly kill
ourselves!’ They also leaped into the sea. Of them Scripture says [Psalms
44:23], ‘For Your sake we are killed all the day long, we are counted as sheep
for the slaughter.’ (Talmud Bavli Gittin 57b)[21]
Four hundred young men and women, who were
taken for illicit purposes to Rome, sensed what the objective of their captivity
would be, and they questioned whether heaven awaited them if they took their
own lives. The oldest among them taught that indeed they would have a place in
heaven, and the girls, followed by the boys, all killed themselves. Rabbi
Elazar haKalir’s kinah is unmistakably
based on this Talmudic account of the mass suicide of 400 righteous, innocent
young people; interestingly, Baumel and Schacter
cite the Talmudic passage, yet do not cite the kinah. On the other hand, Rabbi Soloveitchik, when explaining this kinah, also retold the story of the
“group of young women in Warsaw who were selected by the Germans…,”[22] yet he did
not draw the parallel in terms of the number 93. Apparently, he seems to have
intuited the relationship between these episodes as a thematic association
alone. Indeed, the theme of young, innocent people who choose martyrdom over
defilement is certainly a strong enough connection between the two episodes, but
the imagery of the kinah goes far
beyond the general idea that lies in the background. The imagery employed by
the kinah is very precisely woven
into the letter regarding the 93 Beis Yaakov students, and the number 93 is
most certainly not a random choice by the author of the letter. The context in
which the number 93 appears within the kinah
that makes the letter-writer’s reference unmistakable.
We cannot help but notice the timing of this
“incident”: The letter is dated August 11th 1942, and it speaks of events
that began on July 27th 1942 (13 Av 5702). In other words, the
letter was written a few weeks after Tisha b’Av, regarding events that
transpired only days after Tisha b’Av. It is not difficult to imagine that the
author of the letter, reading the kinot
that describe horrors that had befallen the Jewish People two millennia earlier,
was inspired to “update” Elazar haKalir’s kinah,
and to tell a more current story. All the elements of the shoah are there in the kinah,
but the letter goes beyond the general themes of the typography of
martyrdom, utilizing very particular elements of the kinah – outrages of a sexual nature, desecration of something holy,
the number 93, the holy “vessels,” prostitution, and the choice of death over
defilement.
We may say, then, that the author of the letter
was inspired by the kinah. Rather
than an attempt to mislead the reader, the letter was composed as a call to
action. A well-known part of the liturgy of Jewish suffering was updated,
translated into 20th Century language, in order to alert readers to
the Twentieth-Century version of hell known as the Holocaust. The author of the
letter created, for all intents and purposes, a new, modern midrash or kinah, based on woefully familiar motifs
and images of the Jewish experience throughout history. The author intended,
more than anything else, to force the reader to conjure up the concluding line
of Elazar haKalir’s kinah: “Awake! Why do you sleep?” As in the original kinah, it is not completely clear to whom this line is addressed –
to the reader, or to God Himself?
In Elazar haKalir’s kinah, the Kohen Gadol was deep in slumber; he slept through the
destruction, and he who went looking for the missing 93 holy utensils only
after it was too late. Apparently, the author of the letter transposed the
leaders of orthodoxy with the Kohen Gadol; his/her cry was directed at them.
How could they “sleep” through the blood, the fire, the death and the
defilement of all that was holy that was ravaging Europe? The letter was a cry
for help, a means of pleading with the new “Kohen Gadol,” the leaders of Orthodox
Jewry’s major institutions, to awaken from their slumber.
Footnotes:
[1] For
background on this topic, see Judith Tydor Baumel and Jacob J. Schacter, “The 93 Beth Jacob Girls of Cracow: History or Typology?” in
Jacob J. Schacter, ed., Reverence,
Righteousness, and Rahamanut: Essays in Memory of Rabbi Dr. Leo Jung
(New
York: Jason Aronson, 1992), 93-130. Professor Baumel first introduced me to
this topic.
[2] “93 Choose
Suicide Before Nazi Shame,” New
York Times (January 8, 1943), 8. The letter had been read publicly on January 5th
1943 at a meeting of the Vaad HaHatzalah.
The article in the Times was based on an abridged translation by Rabbi Leo
Jung, which also allowed some errors to creep in, not least of which was
replacing Warsaw for Cracow. See Baumel and Schacter, 97n15.
[3] Sarah
Schenirer, founder of Beis Yaakov.
[4] See Baumel
and Schacter, who explain that
this is a reference to the 3rd Knessiah Gedolah of the World
Agudath Israel movement, which took place in Marienbad in 1937.
[5] Rabbi Jacob
Rosenheim was president of the World Agudath Israel movement, and president of
the World Beis Yaakov movement.
[6] Harry
Gutman, secretary of the World Agudath Israel movement.
[7] The
reference is to the Book of Psalms (Tehilim).
[8] Sarah
Schenirer, founder of Beis Yaakov, was commonly referred to in this way by her
students. See Em B’Yisrael (Tel Aviv, 1955), cited in Baumel and Schacter,
96.
[9] See Baumel
and Schacter, 93-130.
[10] Ibid. 104;
also see note 49, in which Dr. Hillel Seidman is quoted as saying that the
story never happened and that he knows who invented it.
[11] Ibid.
[12] Ibid. p.
102. Yad Vashem has a folder on the supposed incident, and the conclusion of
their research is that the events never happened.
[13] See here;
here;
and here.
[14] Baumel and
Schacter do not discount the possibility that the story actually happened, see
pp. 126-127, where they write: “The impossibility of reconstructing the route
which the letter took in occupied Europe, the lack of corroborative witnesses
and, most of all, our discussions with knowledgeable individuals do not allow
us to state with any degree of certitude that the incident described in the
letter did, indeed, occur. In fact, we have serious doubts that it occurred.
However, we hope to have demonstrated that the historical evidence adduced
against the likelihood of the story having occurred is not conclusive because
for each historical argument it is possible to mount a counterargument.
Finally, in response to those claiming that the incident is ‘unlikely’ to have
occurred, let us remind the reader that the period in question one during which
the most unlikely events did occur, when the entire communities were wiped out
without leaving even a single survivor. Thus, while ‘unlikeliness’ is an
argument which may be used in normal times, this was a time period during which
‘unlikely’ events occurred on a daily basis.”
[15] After
writing this essay I discovered that Esther Farbstein pointed out, in passing,
the significance of the number 93. See Esther Farbstein, b’Seter Ra’am (Jerusalem: Mossad
Harav Kook, 2002), 616n92. This is not mentioned, however, in the article by Judith
Tydor Baumel and Jacob J. Schacter.
[16] Rabbi
Joseph B Soloveitchik, The Koren Mesorat
Harav Kinot,
Simon Posner, ed.
(Jerusalem, OU Press and Koren Publishers, 2010) [hereafter, Kinot Mesorat
Harav], p. 367.
[17] “They went
into the chamber of the vessels and brought out from there ninety-three vessels
of silver and gold.”
[18] See Yalkut Shimoni Kohelet,
978, cited in Kinot Mesorat Harav,
p. 366.
ילקוט שמעוני
קהלת – פרק ח – רמז תתקעח
ובכן
ראיתי רשעים. זה טיטוס הרשע שנטל את הפרכת ועשאו כמין גורגתני והביא כל הכלים
שבמקדש והניחם בו והושיבו בספינה לילך ולהשתבח בעירו שנאמר ובכן ראיתי רשעים
קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר, אל תקרי קבורים אלא קבוצים, אל תקרי
וישתכחו וישתבחו, ואיבעית אימא קבורים ממש דאפילו מילין דמטמרן מגליין להון. דבר
אחר ובכן ראיתי רשעים קבורים, וכי יש רשעים קבורים באים ומהלכים, אלא א”ר
סימון אלו הרשעים אלו הרשעים שהם מתים וקבורים בחייהם שנאמר כל ימי רשע הוא מתחולל
[מת וחלל], ואתה חלל רשע]. דבר אחר מדבר בגרים שהם באים ועושים תשובה, וממקום קדוש
יהלכו ממקום שישראל מהלכים ונקראים קדושים. וישתבחו בעיר שהם משכחים מעשיהם הרעים.
דבר אחר וישתבחו בעיר שהם משתבחים במעשיהם הטובים. גם זה הבל אין זה הבל שעובדי
אלילים רואים אותם היאך הם באים ומתגיירים ואינם מתגיירים גם זה הבל:
[19] This passage is cited by
Baumel and Schacter on p. 121, and the midrashic parallel on p. 122; also see
note 96.
מדרש זוטא –
איכה (בובר) פרשה א
[כא] אמר רבי [יהודה אמר] שמואל ואמרי לה
במתניתא תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (ולחרפה), והרגישו בעצמן
למה הן מתבקשין, אמרו זה לזה אם אנו טובעין בים [אנו באים לחיי העולם הבא דרש להם
הגדול שבהם אמר ה’ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים (תהלים ס”ח כ”ג), אמר ה’
מבשן אשיב מבין שיני אריות, ממצולות ים אלו שטובעים בים, כיון ששמעו ילדות כך עמדו
כלן וטבעו את עצמן בים] נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ומה הללו שדרכם לכך טבעו את
עצמן, אנו שאנו זכרים על אחת כמה וכמה, עמדו כולם וטבעו את עצמם, ועליהם מקונן
ירמיה ואמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה (תהלים מ”ד כ”ג).
[20] Utz is
mention in Megilat Eicha 4:21, as well as Iyov (Job) 1:1, which deals with the
suffering of the righteous.
[21] This passage is found in the Talmud, amongst
other passages dealing with the destruction of the Temple. The section is
aggadic, and does not necessarily deal with the legal (halachic) question: Is
martyrdom the correct behavior in such cases? At first glance the purpose of
the passage is to lament the tragedy of martyred children, “like sheep to the
slaughter,” and of the horror that made such a decision necessary in the first
place. For more on the complexity of utilizing these sources when discussing
martyrdom, an old Ashkenazi “tradition,” see Haym Soloveitchik, Collected Essays, vol. 2 (Oxford –
Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 2014), 219-287.
[22] Kinot
Mesorat Harav,
Simon Posner, ed.
(Jerusalem, OU Press and Koren Publishers, 2010), p. 372; also see Rabbi Joseph
B. Soloveitchik, The Lord is Righteous in
All His Ways:
Reflections on the
Tish’ah be-Av Kinot,
ed. Jacob J. Schacter (Jersey City: Ktav, 2006), 292,
293.