Someone in a comment to a recent post mentioned an article that appears in the latest issue of the journal Ets Hayyim. This journal is published by the “students and hassidim of Bobov.” [Supposedly this journal is a break-off of the excellent journal Kerem Shlomo.]
The journal is comprised of what most torah journals are today, there is a section publishing manuscripts hiddushei torah, general hiddushei torah, some articles on halacha etc. In this fourth and most recent issue there is an article that I think deserves wider dissemination.

R. Shmuel Aboab (1610-1694), author of the Davar Shmuel (as well as Sefer Zikrohonot, discussed here, and Tavat Dovid) was one of the leading rabbis in Italy and Europe of his day. He corresponded with numerous people, part of that correspondence was published in Davar Shmuel. Davar Shmuel, published posthumously by his son, was a mahdurah kama (first edition -that Spiegel doesn’t mention in his discussion regarding mahdurah kama/tinyana – although it is a printed book and not a manuscript), and does not include all R. Shmuel Aboab’s responsa (something that was not corrected in the latest reprint of the Davar Shmuel). For many years, a collection of R. Abaob’s letters (approximately 300!) were in the Montefiore Library and now they have passed into private hands. (These letters are mentioned in Hartwig Hirschfeld’s Descriptive Cataloue of the Hebrew Manuscripts in the Montefiore Library – but the Google books version is for some reason missing the relevant page.) According to the description provided in Ets Hayyim, many of these letters have never been published or used by scholars (see below for a discussion of this claim). In Ets Hayyim, they have published one of the letters in its entirety. A detailed introduction about the manuscript generally and R. Aboab is included. This was written by R. Betzalel Divlitski. R. Divlitski uses traditional as well as academic sources in his introduction. Also an index of all the letters from the Montefiore collection is provided that includes some important snippets of these letters. For instance, one letter (no. 125) includes information when R. Ya’akov Hagiz came to Italy, something, according to R. Divlitski, that was previously not definitively known (again, see infra for more on this claim). According to the index, this letter tells us R. Hagiz came to Italy in 1659 (see infra note 2 ). Moreover, the letter that is published is in no way pedestrian. Rather, it is about a controversial topic and takes, what can be seen, as a controversial position.

While the above comes from R. Divlitski’s introduction and notes, it is worthwhile pointing out some serious shortcomings in R. Divlitski’s comments. R. Divlitski claims that most of these letters have never been published. This is wrong, and R. Divlitski knows it is wrong. Most of these letters were published by Meir Benayahu in his Dor Echad B’Aretz. R. Divliksi is aware of Benahyahu’s work as he cites it throughout. Divliski also made the claim the letter discussing when R. Hagiz came to Italy [1] was unknown, while again Benayahu has it in his work and discusses its implications (Dor Echad pp. 304-5). [2] Moreover, although R. Divlitski is willing to use the book he is unwilling to say who actually wrote it. Thus, every time R. Divlitski cites Dor Echad he never mentions Benayahu’s name. Lest one think Benayahu is somehow “treif” (whatever that may mean), R. Shlomo Zalman Aurbach seem to have no problem with Benayahu and read Benayahu’s works. (See Benayahu, Yosef Becheiri, Jerusalem, 1991, p. 364, 380). [3]

A bit of history regarding Benayhu’s work – Dor Echad B’Aretz – published in Jerusalem, 1988. A while back Benayahu while traveling the world and discovered this excellent collection of letters of R. Shmuel Aboab. He even writes that he could not believe his luck on finding them – these untapped sources full of this incredible wealth of information.[4] He noted that they were extremely important for multiple areas. Therefore, Benahayu went ahead and started printing them in many different journals. These articles started appearing as early as 1954. He divided the letters into different topics, inter alia, history of Eretz Yisroel, seforim and Sabbatianism. In 1988 Benayahu collected many of these letters from these varied journals and added some more from this collection (over 100) and printed them in one volume – Dor Echad B’Aretz. In this volume he included a comprehensive history of R. Abaob and R. Moshe Zaccuto (as Benayahu is well-known for his comprehensive biographies and works). For some odd reason he did not print all the letters from this collection nor did he even print all the letters he had already published. It could be that he never noted this important letter (now published in Ets Hayyim) perhaps because he planed on coming to it in a future work as it is well known he has over thirty years worth of seforim in manuscript!

Turning back to the article, R. Divlitski is correct that the letter regarding Modena has never been published and is thus important. [It is unclear why Benayahu decided not to publish this letter.] Thus, what Diviltski should have done was prefaced his article stating that although much has been written on R. Aboab and on the letters formerly housed in the Montefiore Library and many were published by Benayahu, for some reason, a very important letter has thus far escaped publication and now to remedy that, the letter is now being published – now on to the actual letter.

The letter in question discusses the belief, or lack thereof, in gilgul (transmitigation of souls). This subject has been a hot topic for centuries and much has been written on it in general and will be the subject of a different post. [For now, see Kol Hanevuah from R. Dovid Hanazir pp. 230-36 for an excellent collection of material on this topic and see R. Reuven Margolis in Sharei Zohar, Bavaeh Metziah, 107a.]

One of the persons to have denied belief in gilgul was R. Yehudah Aryeh Modena in his work Ari Noham. While Modena explicitly denied gilgul, some questioned whether that was truly his position. The Hida, first in Shem HaGedolim and later on in his travelogue, Ma’agel Tov, (pg 113) Hida states that he saw Modena’s then unpublished autobiography and the Hida claimed that Modena wrote that he changed his opinion on gilgul because of an event he witnessed towards the end of his life. Joseph Michael Hayim in Or haHayyim (pg 443) mentions that he never found evidence of Modena’s change of heart in any manuscripts of Modena’s autobiography. [Divlitski alludes to Hayim, but like the other “academics” doesn’t cite to him or mention him explicitly.] Today, we have two printed editions of Modena’s autobiography and neither has any reference to Modena’s alleged change of heart. It is worth noting that the autobiography contains other fascinating material – much of which would not be considered flattering as it portrays Modena in a very human sense. Thus, in the Sefer HaTerumos published by Mechon Yerushalim with the commentary of the Gedulei Terumah, by R. Azariah Figo, a student of Modean, an amazing allegation is made to deal with Modena’s Autobiography. A. Goldschmidt in the introduction claims that because of the content of the Autobiography it is “a forgery.” The reason being “it is unconscionable that a qualified Talmid Hakham such as R. Yehuha Areyeh Modena [would write things] that [even] simple people would not want publicized.” (p. 25 n.8).

The letter now published in Ets Hayyim is not from Modena but instead from R. Aboab to R. Moshe Zacuto about R. Yehuda Areyeh Modena. [5] Specifically, R. Zacuto heard that R. Modena was denying and publicizing that gilgul was not a Jewish belief. R. Zacuto wanted to put Modena in herem or come out against him, and wrote to R. Aboab to get his opinion. As R. Divlitski demonstrates this letter is key to disproving the notion that although Modena initially did not believe in gilgul he changed his mind later. Due to the timing of this letter it appears that either literally at the end of Modena’s life he repudiated his belief on gilgul or, the more likely conclusion is that Modena never did.

In the letter, R. Aboab counsels against disputing Modena. R. Aboab makes a simple argument in that there are sources that dispute the claim of gilgul. Thus, there have been others who don’t believe. How then can we reconcile those positions with R. Aboab’s and R. Zacuto’s idea that gilgul is a central tenet – it must be that only worthy people appreciate and therefore believe in gilgul. It would be pointless to criticize someone for not believing when it is not really their fault.

Basically, this is a great article with important new material but proper credit is not given. Furthermore, as Divlitski notes, and in light of the fact Benayahu clearly has not yet published all these letters, hopefully, with this letter being published in Ets Hayyim someone will finally publish all these letters.

Notes:

This post is the product of the combined efforts of myself and R. Eliezer Brodt.

[1] For some reason it seems E. Carlebach did not use Dor Echad, although she does use Benayahu’s prior articles, and thus was unaware of Benayahu’s discussion of this particular letter. See Carlebach, The Pursuit of Heresy, New York, 1990, p. 21, 284 nn.11-12. Although Benayahu rejects using the dates of R. Hagiz’s works to place Hagiz in Italy, Carlebach does just that. See Benayahu, Dor Echad, pp. 304 and Carlebach, id. Additionally, Carlebach does not mention the letter discussed above that explicitly establishes Hagiz in Italy.

[2] For some reason Divlitski says the letter was written in 1659 while Benayahu says the letter was written in 1657. Additionally, Divlitski says that he can figure out who the recipient of the letter is, although “coincidentally” Benayahu uses the same materials to come to the same conclusion.

[3] This is not the only time Divlitksi leaves out the authors name. He also uses Tishby’s edition of Tzitz Novel Tzvi, but doesn’t mention Tishby.

[4] Divlitski uses similar language when discussing how important the letters are as an untapped resource.

[5] It is worth noting that Modena and Aboab corresponded directly see Benayahu, “Yediyah al Hadfasat Seforim vehafatzasm b’Italia” in Sinai, 34 pp. 157-58, 186-87.

R. Yaakov Lipshitz and Heter Mechirah
by R. Eliezer Brodt

As per Sheuy R’s request a short post on shemitah:

It is virtually impossible to write up a review of the literature out there on shemitah seforim as the seforim keep on coming out. For some odd reason people out there feel this is their place to contribute to our vast torah literature. As of last shemitah in the middle of the year I inquired at a local seforim store how many books did he get on the topic of shemitah. He said over seventy five! By now that number has certainly doubled. My personal recommendation is if someone is working on a sefer on shemitah, unless it is incredible, do not waste your time printing it.

I will list just one recent very important reprint, the sefer Torat Yonasan (originally printed in Vilna, 1888) written by R. Yonasan Abelmann (1854-1903). This sefer was not without critics. R. Abelmann , however, responded in his teshuvot, Zikhron Yonason, Vilna, 1904, Kuntres Devar HaShmita (see pages 158b-187b). He discusses, among others, the opinion of the Bet HaLevi.

Interestingly enough with all the reprints and new stuff coming, out the Madanei Eretz of R. Shlomo Zalman on Mesechtat Shmitta has yet to be reprinted. The sefer, as everything this godal Hador (not that he needs my recommendation) wrote is excellent and very important to many issues of Shemitah but being that it deals with R. Kook so chas vesholom they could not reprint it.

The main point of this post is to share with you an incredible story relating to shemitah that I read a while back. This story is found in one of the best and most honest books (at least in my humble opinion) written about many gedolim from Yakov Mark. Dan has posted on this book a while back. There is much to add to what he wrote, perhaps I will return to it another time. For now just the story. Yakov Mark records a story (Gedolim fun Unzer Tzeit, New York, 1927, pp. 117-18 and translated into Hebrew, B’Mechtizah shel Gedolim, Jerusalem, 1958, p. 104) of a meeting he had with R Yakov Lipshitz, the famous secretary of R Yitchack Elchonon Spector (and for purposes of the story below, it is important to note that R. Lipshitz was an anti-Zionist):

פעם אחת היתה לי שיחה מענינת עמו בענין שאלת השמיטה. הדבר היה בשנת השמיטה של שנת תרמט, והוא גילה לי סוד, שלו חלק גדול בהיתר שהוציא ר’ יצחק אלחן מפני שהוא הפציר בו שיתן היתר ואם תאמר: איך זה מתיישב שיענקל ליפשיץ ישתדל עבור הציונים? מפזם לו ליפשיץ בניגון של גמרא, הענין הוא:שהציונים עשו נזק לעצמם בזה שחיפשו היתר יותר משהיה יכול להזיקם כל מתנגד שהוא. שער בנפשך, אלו היה הסטודנטים מכרכוב חוזרים ומקיימים את מצות השביעית אחרי אלף ושמונה מאות שנה, והרי מסורת היא שבעון שמיטה חרב הבית דומה שהיו מטילים על יענקל ליפשיץ כל האבנים הנמצאות ברחוב קובנה, כיצד הוא העיז לדבר על צדיקים כאלו? ומלבד זאת איזו פרסומת טובה היתה יוצאת מזה: כל העולם החרדי היה נושאם על הידים והיו ממש טובעים בזהבר, אבל יצרם הרע דחפם לבוץ ואני סייעתי בו

Review of R. Yedidyah Tiyah Weil’s Levushi Badim:
With An Eye Towards Yom Kippur

By Rabbi Eliezer Brodt

אי-אכילת בשר בראש-השנה

א.

כשם שלכמה מן הראשונים והאחרונים אין לאכול דגים בראש-השנה מחמת טעמים שונים, וכפי שהובא בהרחבה בפרק הקודם, כך אנו מוצאים שיטה כזו לגבי בשר – שאין לאכול בשר ביום זה.

כך אמר המלאך המגיד הדובר למרן ר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’: “מכל מקום איבעיא דלא למיכל בהו בשרא ודלא למשתי חמרא[1], ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואף-על-גב דאמר עזרא (נחמיה ח י): ‘אכלו משמנים'[2], ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה; ותו, ד’משמנים’, היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר, וכן בשתיה, דלא אמר ‘שתו יינות'[3], אלא משקין אחרים דאינון מתוקים”[4]. והביאו דבריו כמה מן הפוסקים, כמו: ר’ אברהם אבלי גומבינר מקאליש (פולין, שצה-תמג), בעל ‘מגן אברהם'[5]; ר’ יאיר חיים בכרך (מוראביה ואשכנז, שצח-תסב), בעל ‘חות יאיר'[6]. וגם הובא בספר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ)[7].

אמנם רבים העירו על איסור מחודש זה. הרי מאחת המשניות מוכח שבראש-השנה אכלו בשר. שכך נאמר במשנה, חולין, פ”ה משניות ג-ד: “בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה…. בארבעה פרקים אלו, משחיטין את הטבח בעל כרחו”. וטעמה של תקנה זו היא: “שדרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד…”[8]. היינו, דרך ישראל מקדמת דנא ‘לעשות סעודות’ בראש השנה ולאכול בהן בשר בהמה! כך הקשו ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא)[9], ור’ יהודה אסאד (הוגריה, תקנד-תרכו), בעל שו”ת ‘יהודה יעלה'[10]. ויש שהעירו ממשנה אחרת (שביעית פ”י מ”ב): “השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה…”[11]. היינו, שבראש-השנה הקצב חילק את בשר הפרה לאכילה[12

וסיף להקשות ר’ אפרים הקשר (האמבורג [אשכנז], נפטר בשנת תקיט), בעל ‘אדני פז’: “קשה קצת, הא מקרא מלא: ‘לכו אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו'”[13], שהבין ש’אִכְלוּ משמנים’ ביאורו: אִכְלוּ בשר שמן. וכך גם העיר בקצרה ר’ מאיר פוזנר: מה שה’מגן אברהם’ מביא בשם ‘מגיד משרים’ שלא לאכול בשר, לא נראה כן מן הפסוק – ‘אכלו משמנים'”[14].

מספר יישובים נאמרו בכך[15]:

1. ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), מתרץ באופן פשוט ביותר, וכבדרך-אגב מודיענו, שכל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה. ואלו דבריו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא, או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[16].

2. אולם לר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), לא ניחא ליה תרוץ זה ששמע ‘בשם שאר בשרי הגאון האמיתי מהור”ח מוואלאזין זצ”ל’, הוא העדיף את תרוצו הראשון: “ומכל מקום, הענין אמת למעשה… שליחידי סגולה הוא שנאמר, שראוי להם להחמיר שלא לאכול בשר בראש-השנה, ולקיים ‘אכלו משמנים’ בשמן וחלב”. היינו, כל המקורות המעידים בנו ששלומי אמוני ישראל אכלו בשר בימי ראש-השנה מדברים על פשוטי העם, בעוד שה’מגיד’ אוסר אכילת בשר על יחידי סגולה, וכמפורש בלשונו: “דלא למיכל בהו בשרא… ואף-על-גב דאמר עזרא: ‘אכלו משמנים’, ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה”[17]. וכך גם תירצו מדיליה ר’ זאב וואלף אב”ד טלז, בעל ‘הגהות בן אריה'[18], ר’ מנחם מנדל קרענגיל (גאליציה, תרז-תרצ), מהדיר ‘שם הגדולים’ לחיד”א[19].

וחילוק גדול בין שני התרוצים. לתרוץ הראשון, אין שום חומרה שלא לאכול בשר בראש-השנה, ואפילו ‘יחיד-סגולה’ ובן-עליה אין צריך להקפיד בכך, ואדרבא, הוא חייב לאכול בשר בדווקא, לקיים את ‘אכלו משמנים’. אך לתרוץ השני, אדם המרגיש בעצמו שהינו בעל נפש ו’יחיד-סגולה’ עליו להתנזר מאכילת הבשר, וכמפורש בדברי התרוץ. וככל הנראה, אף מחבר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ) הסכים לשיטת התרוץ השני. שלאחר הביאו דברי ה’מגיד’ הוא מסיים: “ואוחז צדיק דרכו”. היינו, כל אחד לפום חורפא דיליה ולפי יראת השמים שלו.

נמצאנו למדים, ששלש שיטות יש בענין זה: א, ‘מגן אברהם’ ובעל ‘חות יאיר’ הביאו בסתם דברי המגיד[20], ומשמע שקיבלוהו כפשוטו, שכל אדם אסור לאכול בשר בראש-השנה; ב, שיטת התרוץ השני, שרק ‘יחידי-סגולה’ ימנעו מאכילת בשר; ג, שיטת התרוץ הראשון, שאין איסור לאכול בשר, אלא ההפך, יש חיוב לאוכלו.

3. נתעכב עוד מעט על התרוץ האחרון. לתרוץ זה נמצא, ש’אכלו משמנים’ שפשוטו – גם לדברי ה’מגיד’! – הוא אכילת בשר שמן, נאמר רק על המון העם ולא על יחידי סגולה. אך התמיהה עומדת מאליה: זו מיניה ליה? מדוע להפקיע את הפסוק מפשוטו? שהיכן נזכר או נרמז בפסוק שדבריו אמורים על מגזר אנושי מסויים – רק על המון העם?

אולם, כידוע, יש פלוגתא דרבוותא אם יש להתענות בראש-השנה[21]. ועל השיטה המחייבת תענית תמהו, בין היתר, מאותן משניות בהן מפורש שאכלו בשר ביום זה[22], ותרצו, שאכילת הבשר הנזכרת באותן משניות נאמרה על ליל ראש-השנה, שאז אין להתענות אפילו לשיטה המחייבת תענית בראש-השנה[23]. ואכן, ר’ שמואל אליעזר אידל’ס, המהרש”א, סובר, שדברי הפסוק ‘אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים’ נאמר רק על סעודות לילי ראש-השנה[24]. ולפיכך ניתן לומר, שאף ה’מגיד’ הלך בדרך זו ש’אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים’ נאמר רק על סעודות הלילה (וגם כל אכילת הבשר הנזכרת במשניות, מדובר בסעודות הלילה), וכל איסורו לאכול בשר נאמר על סעודות היום בלבד!

4. תרוץ דומה מיישב ר’ ירוחם ליינער: לפי ביאורם של בעלי התוספות שסיבת אכילת בשר בראש-השנה הוא: “לעשות סימן יפה”, כפי שנוהגים לאכול ‘סימנים'[25], נמצא איפוא, שכשם שמנהג ה’סימנים’ נוהג בלילה בלבד ולא גם ביומו כך גם אין לאכול בשר אלא רק בלילה, בעוד שאיסורו של המגיד נאמר על היום[26

5. יישוב אחר אם-כי דחוק ביותר, מציע אחד ממחברי דורינו: “לולי דמסתפינא הוה אמינא, [ש]פשר לפרש דברי ה’מגיד משרים’ בדוחק, דלעולם לא מנע אף הוא אכילת בשר גם מ’יחידי סגולה’ בראש-השנה, אלא מנעו מהם בשאר עשרת ימי תשובה”[27]. תרוץ זה דחוק הוא ביותר וכפי שבעליו מעיד עליו, ואין כל צורך לדון בו[28

אולם כל המצוי מעט בדברי הראשונים יודע, ששיטת ה’מגיד’ מחודשת ביותר ולא מצאנו כמותה בכל הדורות. כל הראשונים מסכימים, שבראש-השנה יש לאכול בשר כמו בכל יום-טוב.

כבר ‘תשובת קדמונים’ (ולמקורות אחרים: ‘תשובת הגאונים’!) שהובאה בכמה ראשונים, מעודדת את המנהג הנפוץ לאכול בשר שמן בראש-השנה: “מצאתי ב’תשובת קדמונים’: שחקקתם[29] שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… ואוכלים טיסני עם בשר שמן… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות… ומה שאנו אוכלים טיסני עם בשר… כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה”[30].

והסכימו לכך הרבה ראשונים מאשכנז וצרפת. רבן של ישראל – רש”י (צרפת, ד’תתא-תתסה): “ראש השנה, יום-טוב הוא, ואוכלים בשר”[31]; ר’ ישעיה ב”ר מאלי דטרני, הרי”ד (איטליה ואשכנז, ד’תתקמ-ה’כ): “שכל טעם בארבעה פרקים [=שאחד מהם הוא ראש-השנה] אינו אלא משום שמחה, שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביום-טוב…”[32]. וכך גם משמע מדברי ר’ מנחם ב”ר שלמה המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה'[33]; ר’ יהונתן הכהן מלוניל[34]; ר’ יוסף חביבא, בעל ‘נמוקי יוסף'[35], ועוד קדמונים.

וכך גם כותב ר’ יהודה החסיד (אשכנז, ד’תתקי-תתקעז): “ע’ ימים בשנה חייב אדם לאכול בשר, ואלו הן… וראש השנה וערב יום כיפור…”[36]. וממנו שאבו תלמידיו ושואבי מימיו ומביאים דבריו בשינויים ובסגנונות שונים, כמו, ר’ אלעזר מוורמייזא, ה’רקח’ (אשכנז, ד’תתקכה-ה’ב): “…הם כמניין הימים שחייבים לאכול בשר בשנה… ראש השנה”[37]. וכך כותב ר’ אפרים ב”ר שמשון, שנמנה על חסידי אשכנז[38], בשם ר’ יהודה החסיד: “כל אלו ימים עולים ס”ח כנגד ס”ח ימים בשנה שישראל חייבין לאכול בשר ואלו הן… ושני ימים של ראש השנה”[39]. וכפל הענין במקום אחר: “כנגד שלושה רגלים שמצוה לאכול בשר… וכן: ברית, שבת, ראש-חודש, ראשי תיבות בשר; או ראש השנה[40], שנאמר: ‘אכלו משמנים ושתו ממתקים'[41]. ושוב מופיע ענין זה באחד הקבצים שאספו את פירושי בעלי התוספות לתורה: “ס”ז ימים … ושני ימים מראש השנה… כל אותן הימים שיאכלו בשר”[42]. ורעיון זה של ר’ יהודה החסיד נשאר זכרו גם בדורות מאוחרים יותר, שגם ר’ יוחנן לוריא (אשכנז, נולד בשנת ר) מביאו בשינויים: “כי יש ס”ט ימים בשנה שראוי וחובה לאכול בשר… ראש השנה”[43].

גם מדברי הגאונים והראשונים המחייבים לאכול ראש כבש או ראש איל ‘לסימן טוב’, ומודיעים לנו שנהגו כך בפועל[44], ניתן להבין שאכילת בשר בראש-השנה הוא דבר חיובי.

על מנהג שנהגו בפועל בשלהי תקופת הראשונים, אנו שומעים מר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’, המעיד על רבו ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’: “שהוא אכל בשר שמן… בראש השנה”[45]

ולאחר ששמענו שכל הראשונים הסכימו שאכילת בשר בראש-השנה היא חובה, אנו מבינים מדוע ר’ שלמה ב”ר יהודה, ‘מהרש”ל השני’, אשר תיקן ‘סדר תשובה’ לאשה שזנתה תחת בעלה, התיר לה לאכול בשר בראש-השנה כמו בשבתות ובשאר ימים-טובים למרות ש’סדר התשובה’ שנתן היה מחמיר ביותר: “…ולא תאכל בשר רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, שלש רגלים – ואפילו בחולו של מועד תאכל גם כן – ושני ימי ראש השנה”[46]. שהיה לו פשוט שחובת אכילת הבשר בראש-השנה היא ממש כמו בימים-טובים![47]

ואם הראשונים הסכימו וחייבו לאכול בשר ביום זה, ודאי שהאחרונים יאשרו זאת. וכך אנו מוצאים לרבותינו האחרונים המתירים בשופי – ואף מחייבים – אכילת בשר בראש-השנה. ויותר מכך, ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), מחדש, שאכילת בשר ביום זה (שהוא מכלל חובת ה’שמחה’) היא יותר חיובית מיום-טוב הראשון של סוכות! ואלו דבריו: “הוי יודע, שהיום הזה הוא אחד מהארבעה פרקים שמשחיטין בו את הטבח. שמע מיניה, שמצוה לאכול בשר בראש השנה ולשמוח בו יותר מיום-טוב-ראשון של סוכות”[48].

ודברים חריפים כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), בעל ‘יפה ללב’, מהם אנו לומדים על חשיבותה של אכילת בשר ביום זה:

דקיימא לן, דאין שמחה אלא בבשר בהמה, לכן יש לאכול בו [=בראש-השנה] בשר בהמה כמו בשאר ימים-טובים… ואם מצינו לרבין חסידא, הרב חיד”א… שכתב: בראש-חודש אב נהגנו לאכול בשר לכבוד ראש חודש, קל-וחומר הדברים שמן הדין יש לאכול בשר בראש-השנה… דאיכא תרתי לטיבותא, כבוד יום-טוב וכבוד ראש-חודש. ולבי אומר לי, דמי שנוהג לאכול בראש השנה ומענה נפשו מבשר ושאר מאכלים טובים שראוי לאכול בו ביום, עובר על ‘בל תוסיף’, דכתיב (ויקרא יג כז): ‘אך בעשור לחודש וגו’, ועניתם את נפשותיכם’, דמילת ‘אך’ הוא למעט, שדווקא בעשור בו הוא דיש לענות נפש, ובא לאפוקי ראש-השנה [ש]בתחילת החודש, דאין לעשות בו שום עינוי כלל[49].

כך אנו שומעים שנהגו בפועל בתקופת האחרונים. ר’ יעקב קאסטרו (מצרים, רפה-שעב), בהגהותיו על ‘ארבעה טורים’ מעיד על מקומו: “ואוכלים בשר שמן, ואומרים: ‘תתחדש עלינו שנה שמינה'”[50]. ואילו ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’ (פולין ובוהמיה, רצ-שעב), מספר על מנהג פולין-בוהמיה: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה כדי לאכול מעדנים ולשתות ממתקים לסימנא מילתא לכל השנה”[51]. ועל אותו מקום, מתקופה יותר מאוחרת, אנו שומעים עדות אחרת מר’ שלמה מחלמא (פולין, תעו-תקמא), בעל ‘מרכבת המשנה’, כותב: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה”[52]. ומקיים את דבריו ר’ ברוך יהודה בראנדייס (בוהמיה ואשכנז, תקטו-תקפה), בעל ‘לשון חכמים’: “ונוהגים לאכול בשר שמן”[53]. על המנהג במדינות ליטא ורוסיה לפני כמאה וחמישים שנה אנו יודעים מר’ אברהם דאנציג (ליטא, תקח-תקפא), בעל ‘חיי אדם’, הכותב: “אוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה, כדכתיב: ‘לכו אכלו משמנים’, והכל לסימן טוב”[54]. ואלו גם דבריו של ר’ יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ‘ערוך השלחן’ (רוסיה, תקפט-תרסח): “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה, שתהא חלקנו שמן ומתוק”[55].

ולסיום נציין, כי למרות ששיטת ה’מגיד’ שאין לאכול בשר בראש-השנה מחודשת ולא נמצא לכך סמך מדברי הראשונים, וכאמור, עם-כל-זאת אחד מגדולי הדור שבשלהי תקופת הראשונים, ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’, שנהג לאכול ‘בשר שמן’ ביום זה[56] הקפיד – מחמת סיבה מיוחדת – מאידך גיסא שלא לאכול בשר בקר, היינו, בשר פרה ועגל, כעדות תלמידו ר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’: “ולא אכל בשר פרה ועגלים בראש השנה, משום מעשה העגל”[57].

מקור ידיעות ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’

כהמשך לנושא הקודם בו נידון חידושו של ה’מגיד’ שאמר לר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’, שאין לאכול בשר בראש-השנה, הנהגה הסותרת כמה מקורות מפורשים ולפיכך נזקק ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), לסתור את דברי ה’מגיד’, כי לשיטתו כל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה, וכלשונו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא[58], או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[59]. נתמקד עתה בנושא זה, ואין כוונתי לגלוש לנושאים אחרים, רבים ורחבים, השייכים לנושא ה’מגיד’ בכלל ול’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’ בפרט.

גרעין ויסוד דבריו של ר’ חיים מוואלאז’ין מצויים בדברי ר’ חיים ויטאל (ארץ-ישראל, שג-שפ), תלמידו הגדול של האר”י. הוא מדבר באופן כללי על ה’מגידים’ אך, כמובן, דבריו תקפים גם על ה’מגיד’ שנתגלה לר’ יוסף קארו: “על-ידי עוסקו בתורה או קיומו איזו מצוה… קונה לו פרקליט אחד, ונוצר ממנה מלאך ממש; אך בתנאי, שיקיימנה תמיד וברוב כוונה כהלכתה. ואז, יתגלה אליו המלאך ההוא. וזה ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים ‘מגידים’. אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה, יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע, אמת ושקר”[60].

דברי ר’ חיים ויטאל הועתקו בידי ר’ פנחס אליהו הורוויץ (פולין וגאליציה, תקכה-תקפא), בעל ‘ספר הברית’, ובדרך העתקתו נתבארו הדברים יותר: “אם עוסק בתורה או במצוה ההיא לשמה ושלא לשמה, ויש בה איזו פניה, או שלמד אותה התורה בשבושים, או המצוה אינה כהלכתה בכל פרטיה – יש תערובות רע באותו המלאך, אם מעט אם הרבה, כפי רוב הפניה או השבושים או חסרון פרטי הלכות המצוה; וכן בדבריו יש תערובת שקר, אם מעט אם רב, כפי רוב הרע שבמלאך”[61].

אלו ואלו דיברו על ה’מגידים’ באופן כללי ולאו דווקא על אותו ‘מגיד’ שחזה ר’ יוסף קארו. אולם ר’ יעקב צמח מכוון את אותם הדברים כנגד ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’, ואלו דבריו שנאמרו כהקדמה ל’ספר המגיד’ [הוא ‘מגיד משרים’] שהעתיק לעצמו:

ויש ‘מגידים’ אמתיים לגמרי, והם הנעשים מן התורה ומן המצות הנעשית בשלמות. ויש ‘מגידים’ משקרים במקצת, כי אף-על-פי שהוא נעשה מצד הקדושה, עם כל זה האדם גרם לו אם היה איזו בחינה רעה או דבר שקר באותה תורה או מצוה שעשה – אותו המלאך הנברא ממנה, כלול טוב ורע, והטוב שבו אומר דברי אמת, והרע שבו אומר דברי שקר… והנה כפי הנזכר, אין להקשות על ה’מגיד’ למה אמר לפעמים היפוך הדין או הזוהר או הרב זלה”ה. ודי זה למבין דבר אמת[62].

והם הם דברי ר’ חיים מוואלאז’ין.

וכך גם מביא ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), בשם ר’ יצחק לוריא, האריז”ל (ארץ-ישראל ומצרים, רצד-שלב): “וכבר העיד האר”י ז”ל, שאפילו ה’מגידים’ הקדושים אינם נקיים מטעות, וכתוב (איוב ד יח): ובמלאכיו יָשִׂים תָּהֳלָה’, ואין משגיחים אף בבת-קול לשונות אפילו קוצו של יו”ד [מ]תורה שבכתב ושבעל-פה…”[63]. והשווה גם לדברים שהביא בשם אביו, ר’ צבי אשכנזי, ה’חכם צבי’ (מורביה וגאליציה, תיח-תעח): “אבי מורי החסיד זצ”ל היה אומר: הרב ‘בית יוסף’ היה למדן יותר גדול ממגיד שלו”[64].

וזו הסיבה שר’ אברהם ישעיה קרליץ, ה’חזון איש’ (ליטא ובני-ברק, תרלט-תשיד), לא חשש לפסוק בענין מסויים כר’ יוסף קארו אלא כבר-פלוגתא למרות שה’מגיד’ אמר ל’בית יוסף’ שהלכה כמותו באותו ענין, כי “ה’מגיד’ של ה’בית יוסף’ הוא גם כן ‘בית יוסף’!”[65], כלומר, “‘מגיד’ הנשלח מישיבה של מעלה לכאן, הוא משורש נשמתו ודרגתו של זה אשר אליו נשלח”[66]. ואם ניתן לסבור כבר-פלוגתא של ה’בית יוסף’ אין הסכמתו של ה’מגיד’ מעלה או מורידה.

לאור כל זאת שאלתו של ר’ יחיאל יעקב וויינברג (ליטא-שוויץ, תרמה-תשכו), בעל שו”ת ‘שרידי אש’, מקבלת תשובה ברורה. הוא פנה לחברו ושאל: “האם ידוע לך ספר המטפל בספר ‘מגיד משרים’ לה’בית יוסף’ ועל הסתירות שבינו לבין ה’שלחן-‘ערוך’ בכמה דינים?”[67]. והדברים ברורים.

הערות

1 בעוד שכל הדנים בדברי ה’מגיד’ שיובאו להלן, שקלו וטרו על איסורו לאכול בשר, עיקר דיונו של ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, הוא באיסורו לשתות יין. הוא סובר, שאין כוונתו לאסור את שתייתו ב’קידוש’, ואלו דבריו: “עיין ב’מגן אברהם’ בשם ‘מגיד משרים’ למרן הבית יוסף, דאין לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה. ועל כל פנים, לא היה כוונתו על יין ד’קידוש’… רק על סעודת יום-טוב של בשר ויין המחוייב בשארי ימים-טובים” (הגהות הירושלמי, מועד קטן פ”ג ה”ו, ירושלים תשמ, עמ’ רכו).

2 הפסוק: “וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ…”.

3 אלא ‘ושתו ממתקים’. ראה לעיל, הערה 2.

4 מגיד משרים, פרשת נצבים (אור ליום שבת, כה אלול), מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, עמ’ 359-360.

5 מגן אברהם, ר”ס תקצז.

6 מקור חיים, או”ח, ר”ס תקצז.

7  חמדת ימים, חלק ימים נוראים, איזמיר תצא, דף לג ע”ג.

8 לשון פירוש ר’ עובדיה מברטנורא, שם, משנה ג. והעתיק מפירוש רש”י, חולין פג ע”א, עיי”ש.

9 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צד-צה. ומשם הביאם ד’ אליאך, כל הכתוב לחיים, ירושלים תשנה, עמ’ קמג-קמד, אות ט; הנ”ל, הגאון, ב, ירושלים תשסב, עמ’ 522, הערה 78.

10 שו”ת יהודה יעלה, או”ח, סי’ קסג.

11 ומשם הובא בשבת קמח ע”ב.

12 כך העירו ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, או”ח, ר”ס תקצז, בשם ‘חכם אחד’; ר’ צבי פסח פרנק, מקראי קודש, ירושלים תשנו, ימים נוראים, סי’ יח, עמ’ יח; ר’ ראובן מרגליות (גאליציה וארץ ישראל, תרן-תשלא), נפש חיה, ר”ס תקצז.

13 אדני פז, או”ח, ר”ס תקצז, אלטונה תקג, דף כח רע”ג.

14 בית מאיר, או”ח, ר”ס תקצז, יוזעפאף תרלו, דף צד ע”ב.

15 רוב המתרצים ידעו רק מקור אחד הסותר, לכאורה, לשיטת המגיד, ולפיכך באו ליישב רק את המקור אותו הם ידעו. אך לא חילקתי בכך, כי כל אחד מהתרוצים דלהלן מיישב גם את שאר המקורות התמוהים.

16 כך הביא בשמו ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר, שם (לעיל, הערה 9), עמ’ צה.

וראה מגיד משרים, מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי (‘הערה קצרה מסביב לספר הקדוש’), מה שלמד מדברי ר’ חיים מוואלאז’ין לענין ה’סיוע הרוחני’ שניתן לכל אדם ואדם.

17 ראה לעיל, ליד הערה 4, ושם הובאו דבריו המלאים.

18 הגהות בן אריה על שו”ע, או”ח, ר”ס תקצז; נדפס בסוף שלחן ערוך, מהדורת מכון ירושלים.

19 רמ”מ קרענגיל (מהדיר), שם הגדולים השלם (לחיד”א), ב, הגהות שארית ציון, מערכת מ, ס”ק מז, פאדגורזע תרצ, עמ’ 234-235.

20 ראה לעיל, ליד הערות 5-6.

21 הארכתי בענין זה להלן/לעיל, פרק…

22 משניות אלו הובאו לעיל, ליד הערות 8, 11. הערה זו העיר ר’ יחיאל מיכל היבנר (גאליציה, תקצד-תרסז), שו”ת משכנות הרועים, ח”א, סי’ א, לעמברג תרנה, דף י ע”א. ראה שם.

23 כך מיישב ר’ יעקב יהושע פאלק, ה’פני יהושע’ (גאליציה ואשכנז, תמא-תקטז), פני יהושע, קונטרס אחרון לכתובות ה ע”א. הובאו דבריו בשו”ת משכנות הרועים, שם (לעיל, הערה 22). והסכימו לכך אחרונים נוספים, ראה: ר’ שלמה קלוגר (פולין וגאליציה, תקמו-תרכט), ספר החיים, או”ח, ר”ס תקצז, ירושלים תשסד, עמ’ תתקצג; ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, סי’ תקצז, סעיף א; ר’ נחמן כהנא מספינקא (הונגריה, נפטר בשנת תרסד), ארחות חיים, סי’ תקצז, סעיף א, ס”ק א.

24 מהרש”א, חידושי אגדות, ביצה טו ע”ב, ד”ה ‘בעלי מארה’.

25 ראה: תוס’, עבודה זרה, ד”ה ‘ערב יום טוב’.

26 ר’ ירוחם ליינער, מאמר זהר הרקיע, בתוך: ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר (לעיל, הערה 9), עמ’ קמח-קמט.

אמנם כמובן, שלסוברים שיש לקיים את מנהג ה’סימנים’ אף ביומו של ראש-השנה, אין התרוץ הנוכחי עולה יפה. על שיטה זו, ראה לעיל, פרק…

27 הרב עקיבא אריה יצחק, שדי יער, הוספות ומילואים, סי’ לט, ירושלים תשנח, עמ’ רמב.

28 עוד בענין איסור אכילת הבשר שציוה ה’מגיד’ לר’ יוסף קארו וסתירתו למקורות מפורשים המתירים ומחייבים זאת, ראה: ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), יפה ללב, סי’ תרצז, ס”ק א; ר’ חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון, תקצג-תרסה), שדי חמד, מהדורת פרדימן, כרך ט, מערכת ראש השנה, סי’ ב, אות ג; ר’ חיים צבי עהרענרייך (סלובאקיה-הונגריה, תרלג-תרצז), קצה המטה (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ תקפג, ס”ק ז; ר’ מרדכי שפילמן, תפארת צבי, ה, ניו-יורק תשנט, עמ’ קצו; מגיד משרים, מהדורת הרב בר-לב, פתח תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי; הרב י”ל קלירס, ‘עניני הלכה שבספר ‘מגיד מישרים’ למרן הבית יוסף’, צפונות, ט (תשנה), עמ’ לא; הרב יששכר דובער שוורץ, מנחת דבשי, אנטוורפן תשסז, עמ’ ריג, עמ’ ריח.

29 צ”ל: ושחקרתם. ראה: י’ ברודי (להלן, הערה 30), עמ’ 305, שינויי נוסחאות, הערה יב.

30 ספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז. והובאה גם (בשם ‘תשובות הגאונים’!), בשינויים קלים ובלתי משמעותיים, באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז; מרדכי, יומא, סי’ תשכג. תשובה זו, בשינויי סגנון, נדפסה על-פי כמה עדי נוסח אצל י’ ברודי, תשובות רב נטרונאי גאון, א, ירושלים תשנד, עמ’ 305-306.

31 רש”י, עבודה זרה ה ע”ב, ד”ה ‘כן לראש השנה’.

32 תוספות רי”ד, עבודה זרה שם, ד”ה ‘בארבעה פרקים’.

33 בית הבחירה, חולין פג ע”א: “צריך להודיע לזה, שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט, מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילים להרבות בסעודה, וסתם הלוקחים – לשחיטה הם לוקחים, ואלו הם: ….וכן בערב ראש השנה, לסימן טוב, ולכבוד החג”.

34 פירוש ר’ יהונתן מלוניל, חולין שם: “ערב ראש השנה מרבין בשמחה לסימן שישמחו בו כל השנה כולה”.

35 נמוקי יוסף, חולין שם: “בארבעה פרקים [אלו] דרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקחה אלא לשוחטה מיד… [וגם] ראש השנה, מרבין בשמחה, לסימן שישמחו כל השנה”.

36 ספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד, ב, פרשת מסעי, אות ה, מהדורת י”י סטל, ירושלים תשסה, עמ’ תרלח, וראה שם הערות 14-21.

37 פירוש הרוקח על התורה, ג, פרשת בהעלותך, בני-ברק תשסא, עמ’ מא.

38 לא ידוע מתי בדיוק הוא חי, אך ברור שנמנה על חסידי אשכנז מדורו של ר’ אלעזר מוורמייזא או מהדור שלאחריו.

39 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז, ב, פרשת בהעלותך, ירושלים תשס, עמ’ פג.

40 כלומר, במקום לחשב את אות ר’ שב’ראש-חודש’ עבור ראשי-התיבות ‘בשר’, ניתן למנות את ‘ראש-השנה’.

41 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז (לעיל, הערה 39), פרשת ראה, עמ’ קפא.

42 דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר יא ט.

43 משיבת נפש, מהדורת י’ הופמן, ירושלים תשנח, עמ’ רכב.

44 מנהג זה נזכר כבר ב’תשובת קדמונים’ שהובאה בספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז: “מצאתי בתשובת קדמונים: שחקקתם שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות. ראשי כבשים שאנו רגילים לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקב”ה – שהוא ראש לכל – לראש ולא לזנב…”. תשובה זו הובאה (בשם ‘תשובות הגאונים’!) באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז [ותומצתה בקיצור נמרץ בהגהות אשרי, ראש השנה, פרק א, סי’ ה]; מרדכי, יומא, סי’ תשכג [ותורף דבריו הובאו בבית יוסף, או”ח, סי’ תקפג, אות ב].

וראה עוד ספר חסידים, סי’ נט: “ואין לנו ניחוש לסימן אלא במה שאמרו חכמים, כענין שאמרו, בראש השנה יאכלו ראש איל, על שם נהיה לראש…”; אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו: “ויש נוהגים לאכול ראש כבש ודגים… על שם ‘והיית לראש ולא לזנב’; מחזור מכל השנה [עם פירוש ‘מעגלי צדק’], לאחר ערבית ליום ראשון דראש-השנה, סביוניטה שיז-שכ, דף רכה סע”ב [=י’ הרשקוביץ (מהדיר), מעגלי צדק, ירושלים תשס, עמ’ קח]: “ונוהגים לאכול ראש איל” (ענייני הלכה והמנהג שנדפסו שם בשם ‘מעגלי צדק’, לוקטו מפסקי ההלכות שהוסיף ר’ בנימין ב”ר מאיר הלוי להמחזור הגדול מכל השנה, שאלוניקי שי, אשר משקף את המנהג האשכנזי שעל אדמת איטליה”. ראה לעיל, פרק…, אות…, הערה .

כך נהג מהר”ם מרוטנבורג, ראה תשב”ץ, סי’ קיח: “מהר”ם ז”ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ראש השנה ראש של איל, זכר לאילו של יצחק” [מנהגו של מהר”ם מרוטנבורג הובא בהרבה ראשונים, לדוגמא, ראה: אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו; טור, או”ח, סי’ תקפג, ומשם לספר מנהגים דבי מהר”ם ב”ר ברוך מרוטנבורג, ענין ראש השנה, מהדורת י”ש אלפנביין, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 40].

וגם מהרי”ל נהג כיוצא בכך. ראה ספר מהרי”ל – מנהגים, הלכות ראש השנה, אות ח, ירושלים תשמט, עמ’ רעז: “דרש מהר”י סג”ל, דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל, זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג, לאכול בשר הראש עם דבש”.

ואף ר’ ישראל איסרלין, בעל ‘תרומת הדשן’, נהג כך: “ובכל פעם שאכל בשני ימים בראש השנה… ומיד אחר כך אכל מראש של איל בלא לחם, וטובל בדבש” (לקט יושר, א, עמ’ 129).

בפרובאנס (דרום צרפת) נהג כך כל הצבור. ראה טור, או”ח, סי’ תקפג: “ובפרובינצא נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש והריאה, לומר, נהיה לראש ולא לזנב…”. ומשם העתיקו, בשינויים גדולים, ר’ אייזיק טירנא, ספר המנהגים, ענין ראש השנה, עמ’…, וכפי שכתוב בסופו ‘הכל מ[טור] אורח חיים’. והשווה ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, עמ’ שד-שה, המעיד על אותו מקום – פרובאנס: “יש לי סמך למנהג פרובינצא לקחת כל עינייני חידוש ולתת על השלחן בלילי ראש-השנה לסימנא טבא לכל שנה הבאה, ראש כבש – שיהיו לראש ולא לזנב… ומנהג אבותינו תורה היא”. שכאן הוא מזכיר מנהג להניח על השלחן ראש כבש ועדיין איננו יודעים שהם אכלוהו. אולם נראה, שאין לטעון שבתקופת ‘ספר המנהיג’ היה מקובל רק להניחו על השולחן, ומספר דורות לאחר מכן – בתקופת ר’ יעקב בן הרא”ש, בעל ה’טור’ – שינו את מנהגם ואכלוהו. כי הנאמר ב’מחזור ויטרי’, שקדם מעט ל’ספר המנהיג’, תואם לדברי ה’טור’. ראה מחזור ויטרי, א, סי’ שכג, עמ’…: “מכאן נהגו בני צרפת, לאכול בראש השנה תפוחים אדומים. וכן בפרוונצא, אוכלים ענבים לבנים ותאנים לבנים וראש כבש… לסימן טוב לכל ישראל”.

האחרונים שהכירו את מנהג אכילת ראש כבש בראש-השנה בעיקר מהגהת הרמ”א ל’שלחן ערוך’ (סי’ תקפג, סעיף א) שהביא את דברי המרדכי, יומא, שם, כבר העירו שמנהג זה נוגד לדברי ה’מגיד’, ראה: ר’ מאיר סולובייצ’יק (ליטא), המאיר לארץ, חידושים על טור ושו”ע או”ח, סי’ תקצז, סלוצק תרעא, דף מח רע”ב; ר’ ישראל חיים פרידמן (טשכוסלובאקיה, תריב-תרפב), ליקוטי מהרי”ח, ג, [סדר תפלת מנחה דר”ה], ירושלים תשסג, דף פא ע”ב, ראה בדבריהם.

45 לקט יושר, א, עמ’ 129. אך ראה להלן בפרק הנוכחי, אות ג, ליד הערה 57.

46 ר’ יצחק הרשקוביץ (מהדיר), פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, סי’ נח, ברוקלין תשמח, עמ’ טו. ונדפס שוב מאותו כתה”י על-ידי י’ אלבוים, תשובת הלב וקבלת יסורים, ירושלים תשנג, עמ’ 233.

מהרש”ל השני חוזר על דבריו בסיומו של ה’סדר תשובה’: “ולא תאכל בשר… רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, … ושני ימים ראש השנה” (פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, שם, עמ’ יז; י’ אלבוים, שם, עמ’ 236).

47 אגב, כך גם פסק בדורינו ר’ שלמה זלמן אוירבאך (ירושלים, תרע-תשנה). ראה הרב נ’ סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ’ ריב: “אין חיוב גמור לאכול ביום-טוב בשר בהמה. הרב [=ר’ שלמה זלמן אוירבאך] סיפר לי, שהוא עצמו כן אוכל בשר בהמה ביום-טוב. ומי שנוהג כך בכל יום-טוב, הוא הדין לראש השנה”. וכך גם אצל: הרב ט’ פריינד, שלמי מועד, פרק ח (ליל ראש השנה), ירושלים תשסד, עמ’ ל.

48 סידור שערי שמים, ב, שער שביעי, שער הצאן, חודש אלול וערב ראש-השנה, אות עב, מהדורת י’ וינפלד, ירושלים תשנג, עמ’ רטו.

49 יפה ללב, או”ח, סי’ תקצז, אות א.

50 ערך לחם, או”ח, סו”ס תקפג. נדפס ב’שלחן ערוך’, מהדורת מכון ירושלים, שם, על הגליון.

51 לבוש החור, סי’ תקפג, סעיף ב.

52 שלחן תמיד, הלכות ראש השנה, סי’ ג, אות א, ירושלים תשסד, עמ’ קסג.

53 לשון חכמים, או”ח, סי’ כא, פראג תקעה, דף סא ע”א.

54 חיי אדם, כלל קלט סעיף ו.

55 ערוך השלחן, סי’ תקפג, סעיף ב.

ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, נהג לאכול בשר בהמה אפילו ביום שני של ראש-השנה: “בסעודה זו של יום שני דראש-השנה הקפיד שיהיה לו כזית בשר בהמה כמו שאר יום טוב” (יחיאל מיכל גולד, דרכי חיים ושלום, ענין ראש-השנה, אות תשלא, ירושלים תשל, עמ’ רמב).

56 ראה לעיל בפרק הנוכחי, אות ב, ליד הערה 45.

57 לקט יושר, א, עמ’ 129.

58 כוונתו למשנה, חולין פ”ה משניות ג-ד, מהם עולה שנהגו לאכול בשר בראש-השנה, ראה לעיל, פרק…, אות א, סביבות הערה 8.

59 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צה.

60 שערי קדושה, חלק ג שער שביעי, ירושלים תשמה, עמ’ צט.

61 ספר הברית, חלק ב, מאמר יא פרק ד, ירושלים תשמא, עמ’ 310.

62 כת”י בניהו. הפיסקה המצוטטת הובאה אצל: מ’ בניהו, יוסף בחירי, ירושלים תשנא, עמ’ שצג-שצד.

63 מטפחת ספרים, פרק ה (‘הערות על ספר הזוהר וחלקיו’), ירושלים תשנה, עמ’ נח. ולדבריו כאן תבין מה שכתב שם להלן, פרק ט (‘הערות על עדות ר’ יצחק דמן עכו’), עמ’ קמב: “ואין ערך לדברי ספר ‘מגיד מישרים’ אל עצמת חכמת האר”י…”. כי בעוד שה’מגידים’ לפעמים אינם דוברים אמת וטועים, האריז”ל זכה ש”נשמות צדיקים ונביאים מגן-עדן גילו לו אותן הסודות העמוקות הנשגבות” (שם, עמ’ קמג).

64 תורת הקנאות, סי’ ח (‘חקירה בענין המגידים בכללן’), אלטונא תקיב, דף מח ע”א.

65 ר’ צבי יברוב, מעשה איש, א, בני ברק תשנט, עמ’ קיט. וכך אצל א’ קורמן, אגדה ומהותה, עמ’ 120 בהערה.

66 כך ביאר ר’ יואל קלופט, אליו ה’חזון איש’ אמר את דבריו אלו. ראה: ר’ צבי יברוב, שם.

67 כתבי ר’ יחיאל וויינברג, א, סקרנטון תשנח, עמ’ קכט.

In Search of Memory:
Towards An Understanding of the Baladhur
By Rabbi Eliezer Brodt

Memory Improvement and Chazal:

Methods for improving memory has been around for a considerable amount of time. Chazal were very concerned with memory, as orignally Torah Shel Ba’al Peh was not allowed to be written. Thus, to ensure correct transmittal, a good memory was essential. Further, (and perhaps based in part on the above concern,) the Mishna in Avos (3:9) states if one forgets his learning, this “sin” is punishable by death. Indeed, throughout Chazal we find many different techniques to help one remember. For instance, the use of Asmachtos, according to some rishonim, is to aid memory. The use of simanim such as the one which appears in the Haggadah from R. Yehuda of Detsach-Adash-Beachav are also for purposes of memory. Many of these simanim are the subject of a recent sefer printed from manuscript of the Aderet called Miglat Samanim. [Additionally, there is an entire work devoted to explicating the simanim, Simanim HaShalem.] Aside from memory tools, we find many things one should refrain from eating or doing because it will cause one to forget. It is also commonplace, to find many different segulos (as opposed to ashmachtos and the like which have a rational connection to memory) to improve one’s memory. R. Yehudah Aryeh (Leon) Modena devoted an entire sefer to this topic, called Lev HaAreyeh. Recently, R. Chaim Kanievsky has also written a complete work on this topic. Even more recently, R. Lerner has devoted a part of his now bestseller (currently over ten printings) Shmirat Haguf VeHanefesh to this topic. This year R. Avraham Zion printed a very comprehensive work on the topic, Zekher Oseh, some 562 pages gathered from many sources (pgs. 323-324 helped me a bit in my preparation of this post).

Returning to the memory segulah, some mention ingesting baladhur as one such segulah. Baladhur became so popular that it even became used in a pisgam used to remind one to review ones learning.

Early Usage of baladhur:

The use of baladhur has early roots. R. Emmanuel Loew in his Die Flora Der Juden (Vol 2 pg 203) cites a source that attributes this discovery of Baladhur to Shlomo Hamelech. The Zohar Chadash relates a story where baladhur was eaten to help them understand Torah; referred to as balad on pg. 8b Margolis edition.

Professor Gerrit Bos has written a very comprehensive article tracing this baladhur, regarding how early one can find that it was used at all and in particular to improve ones memory[3]. Bos provides examples showing how Galen was aware of the baladhur, but the earliest specific reference to it can be found in the writings of Alexander of Tralles (mid-sixth century), with subsequent references found amongst the Arabic physicians Ibn Masawayh (d. 857), Sabur ibn Sahl (d. 869) and ibn Yahya al-Razi (d. 932).

Ibn al-Jazzar, a famous Arab physician (d. 980) and medical author, wrote a treatise entitled Risala Fi Al Nisyan Wa Ilajihi. This work is on “Forgetfulness and its Treatments.” “In 1995 Gerrit Bos printed a critical edition of this Arabic text and all the subsequent Hebrew translations of this work, with an excellent introduction and commentary. The title of this new volume is “Ibn Al-Jazzar on Forgetfulness and Its Treatment.” (This work had been translated into Hebrew many times.) Ibn al-Jazzar writes about baladhur several times – how to use it exactly to help ones memory (pg. 50, 52, 69-70). For more on this work see here.

We now turn to the Jewish sources advocating for the use of baladhur for improved memory. They include: R. Moshe Narboni,[4] R. Meir Aldabi (grandson of the Rosh), R. Yehudah Aryeh (Leon) Modena, R. Hayyim Vital and R. David de Silva (son of the Prei Chadesh). R. Hayyim Vital, besides for providing a recipe for baladhur[5], writes that there were people who used to give it to their sons every day for petihat lev.[6]

What is baladhur?

Chulsis:

Now that we have seen that there is a history to baladhur (and later on we will discuss specific examples of baladhur use), we must now turn to the question of what exactly baladhur is. Meir Benayahu cites “old people in Jerusalem” that baladhur is חלתית (chulsis). Chulsis appears frequently throughout Chazal including in the Mishna, Tosefta, Talmud Bavli and Yerushalmi. Many of these places are quoted by R. Moshe Perlman (Midrash Ha’Refuah, 1:80).[9] In Masekhet Shabbat, chulsis (140a) appears in a discussion about the permissibility of soaking it in water as a medical cure. The Yerushalmi (Shabbat 20:3) brings from Shmuel that chulsis is a healthy food.

The gemara in Chulin (58b) discusses whether swallowing chulsis renders a bird a treifah. Shmuel says it does, as it punctures the bird’s throat. But, the Talmud concludes that it depends whether it is the branch of the chulsis or it was swallowed in its liquid form. Additionally, the Yerushalmi in Shabbat records that R. Yehudah says that if someone eats chulsis on an empty stomach, he will start to burn up and his skin will start peeling. Rav Avuhah says he actually ate chulsis and luckily he was standing in water when he did so as the water cooled him down. From these sources it appears that chulsis is something very sharp physically, as it could harm the throat of a bird, and it also has a sharp effect on the body, i.e. raising one’s temperature.

The Rambam (hilkhot de’ot 4:8) writes that in the rainy season, one should eat a little bit of chulsis. The Avodat Hamelech in his comments on this Rambam references the two statements above discussing the effects of chulsis on body temperature. He most likely means to explain that the Rambam’s source to eat chulsis is based on the gemara in Shabbat that says it’s healthy, however his source to eat only eat a little bit is based on the gemara in Chulin that shows that eating a lot is dangerous.

R. Tanchum Yerushalmi writes that chulsis was a plant whose seeds are eaten for medical purposes (Ha’madreich Ha’maspek, pg. 151). Meiri writes that chulsis was used for heart problems, and R. Ovadiah Bartenurah writes that chulsis is something hot eaten by people in cold places (probably based on the above Rambam). [See also Arukh Hashalem, 3:421.]

Rashi in Shabbat (140a), Avodah Zarah (35b) and Chulin (58b) translates chulsis as לזר”א. Lazei Rashi does not know what this word means in old French (#1251), but לזר”א sounds like it’s our baladhur. The Rosh states explicitly that chulsis is in fact baladhur and there is nothing as sharp as baladhur (Avodah Zarah, 3:166). The Beit David accepts that this is the correct definition of chulsis (Yoreh Deah, #36). Rabbeinu Yerucham writes that the chulsis is the baladhur and although eating it does not pose a problem for hilkhot tereifah, it is prohibited for another reason – sakanat nefashot (Sefer Ha’dom Netiv 15:5, pg. 121b). We see from the above sources that the definition of the “old people” quoted by Meir Benayahu has some support.

The Shulhan Arukh writes that if a bird eats something that punctures its intestines, for example, a branch of chulsis, the bird is rendered a treifah (Yoreh Deah 51:4). The Prei Chadash, after quoting the Rabbeinu Yerucham, says that it can’t be that baladhur is deadly, as we know that people eat this baladhur and it helps the memory. According to the Prei Chadash, the method of eating baladhur was actually by means of a bird (I assume he means they ate birds that were feed the baladhur). He writes that although the gemara in Chulin says that it can dangerously raise one’s temperature, this was only when it was eaten on an empty stomach, as it states explicitly. The Tevos Shor disagrees with this and he says there is a printing mistake in the Rabbenu Yerucham. He meant to say that chulsis is, in fact, assur because it renders the bird a treifah. When he says it is dangerous, he is actually referring to a something else mentioned there, unrelated to chulsis. The Shulhan Gavoah writes that the chulsis is baladhur and he heard that baladhur is extremely sharp and dangerous to eat, but nonetheless improves ones memory. The Shulhan Gavoah brings that in his country, Salonkia (Thessaloniki), there was a great talmid hakham who was famous for his memory and he later found out that they said this memory was a result of his eating the baladhur. The Shulhan Gavoah writes he is not sure exactly what the connection is between baladhur and a bird, but it seems that they would feed a bird this baladhur before shehitah and than one eats this bird.

Chulsis, thus baladhur, is Coffee:

The Kanfei Yonah cites the work Otzar Ha-Hayyim who says the chulsis is coffee! The Kanfei Yonah writes that although we know that coffee is not so sharp, being that the Otzar Ha-Hayyim was a big hakham in his time, especially in medicine, we therefore must follow his opinion. Additionally, according to the Otzar Ha-Hayyim, baladhur is coffee. The Darkei Teshuvah cites the Maaseh Tuviah that chulsis is the actual coffee bean, but not in its more common ground state. The Malbim in his Alim Le’treufah (Rambam, hilkhot de’ot, #21) writes that it’s very hard to accept that chulsis is coffee, as chulsis is supposed to be extremely sharp and we know that coffee is not. (However, this truly really depends on the specific type of coffee, as there are both sharper and milder strains.) Furthermore, the Malbim notes that today people drink coffee on empty stomachs and nothing happens, whereas the gemara said that your skin starts peeling and one’s temperature rises. Therefore, he concludes it is an error to link coffee with chulsis.

The Segulat Yisrael dismisses the Malbim’s question from the gemara in Chulin that the statement that chulsis will cause one’s skin to peel and raise one’s temperature is only when chulsis is eaten alone – that is, without water. But as coffee is typically mixed together with water, that is the reason we don’t see this effect on people who drink coffee even on an empty stomach. Thus, the Segulat Yisrael concludes that coffee does help the memory a bit (pg. 33). This is then quoted in Shmirat Haguf VeHanefesh (2:794) to prove that coffee helps ones memory. The Da’at Torah writes that he experimented with coffee and never found it to be so sharp as to qualify for what the gemara is referring to so it can not be that it is chulsis[10].

Interestingly enough today medical studies show that coffee does help the memory (see here) although some of the sources seem to say it only helps women who drink coffee (see here). It is worth pointing out that that in the popular and excellent historical fiction work by David Liss, The Coffee Trader, one of the main characters, a woman, eats coffee and it has a profound effect on her.

It is clear that R. David de Silva did not think that baladhur is coffee as he has a special entry for the medical benefits of coffee in his Peri Megadim and he does not write its Baladhur. R. David de Silva knew what baladhur is as clear from the story with his grandfather (quoted soon).

R. Samuel Joseph Finn in his Ha’otzar explains that chulsis is Asa Foetida (2:93). R. Emmanuel Loew in his Die Flora Der Juden (3:454) translates it to mean Asa Foeitida. Dr. Katzenelson in his notes on the Midrash Refuah (pg. 147 is missing – by mistake – in the new reprint of this sefer) writes that chulsis is Asa goefida, and that Persians use it for spices. Professor Saul Lieberman also writes its Asa Foeitida (Tosefta Kifshutah, Shabbat, pg. 265 and Baba Kama, pg. 57). Yehudah Feilkeis, in his Hazomach Vhachai Bamishna (pg. 65), and Michael Sokoloff, in his Dictionary of Jewish Babylonian Aramic Of The Talmudic And Geonic Periods, translate chulsis to mean Asa Foeitida (pg. 456).

So it seems that chulsis is not the same as our baladhur.

So what is the baladhur?

R. Hayyim Vital writes baladhur is Anacardium. [5] Much later Ben Yehudah writes this same this baladhur is Anacorde (Milon, pg. 545 “Erech Baladhur”).

Gerrit Bos also documents that it is Anacardium which is the marking nut. Bos writes this is used even today in many medicines. Ibn Al Jazzar in his work on “Forgetfulness and its treatments” gives some exact recipes for this cure. R. Hayyim Vital gives an exact recipe for this baladhur. As noted above (at footnote three), Gerrit Bos brings different recipes for this cure.

People who used baladhur:

There is an old legend that the Rambam when he was twenty he had not learnt anything and he had been working somewhere. Than his master had to go out of town so he told him not to eat from the baladhur. When the master left Moshe ate the baladhur. and he became smart instantly (see Shivchei Harambam pg 76) [Of course this story is not true at all historically and is an embarrassment to the Rambam as much has been written on another such similar legend to this in regard to the youth of the Rambam in the past few months.]

R’ Avraham Kalifon, who knew the Chida personally [7], writes that the Chida, when he was young, ate baladhur. and as a result, the middle finger of his left hand became paralyzed (Sefer Hachida, pg. 185). Incidently Meir Benayahu writes that the Chida had an incredible memory; he remembered whatever he saw (Hachida, volume 1, pg. 91). Others that have used it include the Prei Chadash and R. Chaim Saton – the author of the Aretz Chaim (Benayahu Sinai ibd).

Dangers of using baladhur:

R Avrohum Gibson in his Omer Hashicha writes of a person who he knew who heard of the Baladhur.that it helps ones memory he went and used it incorrectly and died (pg 133). Benayhu brings that R. Chaim Saton mind was effected by his using of the baladhur.
R Yehudah Aryeh Modena writes that people try different ways to help their memories one of the ways is thru the baladhur. However he does not recommend it as it’s very dangerous he knew many people who lost their minds completely from using it (Lev Haryeh pg 13) [8]. R’ Yaakov Emden says that one should be careful not to use the baladhur. because it’s more likely that the person who takes it will lose their memory rather than gain memory (Migdal Oz, pg. 50).

Meir Benayhu printed a letter from a manuscript where the Jews from Fez asked R Yakov ibn Zor to write to R Yosef Konki that some of the Talmidi Chachmim who learn the whole day but forget some of what they learn had heard about the Baladhur. On the one hand they heard that it helps ones memory but on the other hand they heard that its dangerous if used incorrectly so they asked me to write to you R Yosef Konki being that they heard you use it successfully to explain how exactly does one use it. We do not have R Yosef Konki response (Sinai, 36, 1937, 67-70).

In the Prei Megadim of R. Dovid de Silva records an interesting story that happened with himself in regard to this baladhur. He had read somewhere the statement of Chazal that ‘Chazor, chazor val titztarech l’Baladhur’ [more on this soon] so he went and started to eat a lot of this baladhur. His mother saw this and went to ask her father R Refal Malchi who was a doctor if what her son is eating is healthy. R Refal came and saw what his grandson was eating he gave it to him – telling him how could you eat something you do not know about it its something that could make you lose your mind he told him it is lucky you did not eat it wet. He told him the only way you could eat it with it causing damage is to eat it with a bird [more on this soon] (pg 58-59). [These two great people, R Dovid and R Refal will be the subject of an upcoming post.] Interestingly enough Meir Benayhu brings an old rumor that R Dovid’s father the Prei Chadash used the baladhur.

Professor G. Bos brings many non-Jewish medical sources which also say how dangerous the incorrect use of baladhur could be. Bos even brings those who say that Galen died from using baladhur (pg 236). There was a 9th century Persian historian named Ahmad Ibn Yahya al-Baladhuri who lived at the court of the Chaliphs al-Mutawakkil and Al-Musta’in and was tutor to the son of al-Mutazz. He died in 892 as the result of using a drug called Baladhur, hence his name.

Recent Usage of baladhur:

In a recent printing of Lev Ha-Aryeh, R. E. Monzor writes (pg. 31 and on) that he asked his father and many experts in ancient seforim about this baladhur, and he was told that this refuah consists of a few different plants, and the mixture must be exact. He writes about R. Yaakov Katzin, who had a phenomenal memory. He writes that he remembers when he was young, that people heard of the baladhur, and there were three rabbanim who used it. These rabbanim went to consult someone who was an expert in the correct measurements of baladhur. After using it each one suffered from different side effects. One was cold even the summer and R. Yaakov Katzin (who was known for having an incredible memory), who was one of the three, had problems with his intestines. In the Or Torah Journal (Tishrei 5751): 10, there is another source which also claims that he heard that R. Yaakov Katzin used baladhur. In the same journal in a later issue (Tevet 5751): 280, there is a source which brings from R. Ovadiah Yosef that a rebbi of his, R. Eliyahu Lupas, went to purchase this baladhur and the seller told him that it does not really help.

Sources for the Pisgam, ‘Chazor, Chazor V’al Titztarech l’Baladhur’:

As I have mentioned earlier this baladhur, was used in a Pisgam (saying) to remind one to review his learnings. In regard to the sources and evolvement of this pisgam of ‘Chazor, Chazor V’al Titztarech l’Baladhur’. One of the first places to consult is as always the Alpah Beta Kadmita D’shemuel Zeirah of R. Shmuel Askenazi. R. Askenazi has a short comment about it (pg. 595) and than he writes more will be in the second volume. In the back of the sefer amongst the list of future topics he plans on writing about he mentions that this pisgam is one of the topics of the next sefer (pg. 842). For whatever reasons, as of now volume two is not happening. So I asked R. Askenazi if he could give me the material he was planning on printing but unfortunately thus far, he was unable to locate the material. So – as the saying goes – Bemokom Shein Ish, I will attempt to trace it a bit, in a similar style to R. Ashkenazi.

One of the first sources is found in a sefer recently printed from manuscript from R. Yosef Alashkar in his Marchevet Hamishna on the Mishneh in Avot (pg. 139) (see my forthcoming post at the Seforim blog on this topic) where he brings this quote חזור חזור ואל תצטרך לבלדור. R. Yosef Alashkar was a youngster during the Spanish Expulsion. A bit earlier, the Abarbanel in his commentary on Avot, entitled Nachalat Avot (pg. 351) brings this same exact quote. R. Tobias Cohen in his Ma’aseh Tuviah (pg. 133b) brings this quote but adds that it’s mentioned in the gemara. R. David de Silva, a younger contemporary of R. Tobias Cohen also quotes this statement saying it is from Chazal in his Peri Megadim (pg 59). R. Jacob Emden in Migdal Oz (pg. 100) brings the same quote except he says בלאזור. Professor Simha Assaf printed a letter from manuscript that a melamad in Italy who instructed his students רק חזור חזור טוב מבלאזור apparently this is alluding to our pisgam (Toldos Hachinch Byisroel 2:391). R. Yehezkel Feivel, in his Toldot Adam, writes “that there is a famous Mamaor that people say חזור חזור ואל תצריך לבלאזור (vol 1 pg 70).” Levinsohn in his Zerubavel already writes the source for this Toldot Adam is the Ma’aseh Tuviah (pg 42). This pisgam is also found in the Tiferet Yisrael to Avot 1:4.

Azariah de Rossi also alludes to our pisgam at the end of chapter 59 of Meor Einayim:
הטעמים שאינם אלא פרפראות להבנת הענינים ובלאדור נגד השכחה.

R. Yehudah Aryeh (Leon) Modena in Lev Ha-Aryeh brings it a bit different claiming, its from chazal הדור הדור ואל תצטרך לבל דור (pg 7).

R. David Pardo writes it a little different חזור חזור ואל תסתרך לב”ל הדו”ר (Shu”t Michtam LeDavid, Yoreh Deah, pg 87b).

The Da’at Torah writes this baladhur is what the Sefer Hakanah is talking about when he says חזור חזור ואל תצטרך לבלזור. From here the Sefer Hakanah is quoted by many amongst them R. Menachem Mendel Krengel (in his notes Menachim Zion on Shem Hagdolim (pg. 146, note 18), Sefer Hameshalim V’Hapisgamim (by C. Bialik and Y. Rivinski, pg. 167) and R. Lerner in his Shmirat Haguf VeHanefesh (2:794). However both Meir Benayahu and R. Shmuel Ashkenazi have pointed out that all these people are quoting it wrong, as the Sefer Hakanah does not talk about it, rather the author of the Sefer Hakanah does, in a different work of his, the Sefer Hapliah. However the Sefer Hapliah does not bring the pisgam the same way the Da’at Torah quotes it. Rather, he says חזור חזור יפה מבלזור. (Volume 2, pg. 17a)

Interestingly enough R. Yisrael Tayber writes in his book Mikveh Yisrael (which is a biography of the author of the Terumat HaDeshen) that the Terumat HaDeshen used to say this pisgam to his talmidim however, he brings no source for this statement (pg. 16). R. Tauber notes that the Ma’aseh Tuviah cites this quote from chazal. R. Yosef Halpern suggests that the Ma’aseh Tuviah is incorrect, because it is a Sefer Hakoneh not a chazal.[11] But then R. Haplern concludes that perhaps the Ma’aseh Tuviah is correct because the Sefer Hakoneh is a sefer of chazal (Kuntres Me’at Zri pgs. 8-9). Now, R. Yosef Halpern is incorrect for a few reasons first of all, the Ma’aseh Tuviah specifically says it found in the gemara second of all, its in the Sefer Hapliah and not in the sefer Hakoneh and third of all, most agree today that Sefer Hakoneh and Sefer Hapliah are much later from the times of the late rishonim.

Notes:

I would like to thank Professors Gerrit Bos and Zohar Amar for their helpful articles; to Manuscript boy and R. Motti Jackobwitz for their help with finding some references; and, as always, thank you to Dan Rabinowitz and Menachem Butler of the Seforim blog for all of their assistance, especially in helping tracking down some of the more obscure sources.

[1] R. Shabsei Donlo (1:80).

[2] Sori Haguf was a medical work written in the late thirteenth century. Less than a year ago, Professors Zohar Amar and Yael Buchman published part of this work. The piece about baladhur can be found on pages 163-164 of this edition. Not much is known about this work, though Professor Gerrit Bos and Resianne Fontaine have discussed this sefer in their “Medico-Philosophical Controversies in Nathan B. Yoel Falaquera’s ‘Sefer Sori ha-Guf’,” Jewish Quarterly Review 90:1-2 (July – October, 1999): 27-60.

[3] Gerrit Bos, “‘Balādhur’ (Marking-Nut): A Popular Medieval Drug for Strengthening Memory,” Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London 59:2 (1996): 229-236. See this fantastic article for additional sources and complete citations.

[4] This work only in manuscript, for this quote, see Gerrit Bos, “Jewish Traditions on Strengthening Memory and Leone Modena’s Evaluation,” Jewish Studies Quarterly 2:1 (1995): 48. For more on this author in general, see Gerrit Bos, “R. Moshe Narboni, Philosopher and Physician: A Critical Analysis of Sefer Orah Hayyim,” Medieval Encounters 1:2 (1995): 219-251.

[5] R. Hayyim Vital, the most famous student of the Arizal, wrote many seforim, including a nearly unknown work on medicine and alchemy. It was briefly mentioned by Gershom Scholem. The alchemist section of this book was discussed by Raphael Patai in his book, Jewish Alchemists. Meir Benayahu discusses it in various places in his writings (amongst them in his book on the Ari). Gerrit Boss, “Hayyim Vital’s Kabbalah Ma‘asit we-Alkhimiyah (Practical Kabbalah and Alchemy), a Seventeenth Century ‘Book of Secrets’,” Journal of Jewish Thought and Philosophy 4 (1994): 55-112, wrote an extensive article on this book, and does an excellent job of putting each remedy into its proper categories, as the book is not published in proper order. More recently, Prof. Zohar Amar and Yael Buchman in Sinai 121 (1996): 231-238 and, idem., “Theory and practice in an essay by R. Hayyim Vital,” Sinai 125 (2000): 202-215, about the various halakhic aspects discussed in this work. After that, Yael Buchman wrote her doctorate on this work of R. Hayyim Vital, and a recent article, “A Kabbalist as Healer: The Medical Practice of Rabbi and Healer Hayyim Vital (1543-1620),” Korot: The Israel Journal of the History of Medicine and Science 17 (2003-2004): 7-30 (Hebrew). Less than a year ago, Buchman and Amar printed part of this book, calling it Refuah Maasios L’Rav Chaim Vital. The only part they printed was the medical portion that contains diseases and cures. The recipe for baladhur can be found on page 262 of Buchman and Amar edition. One hopes that they will print the rest of this work in the future. What makes this work very interesting is that we see that R. Hayyim Vital was a medical doctor of sorts, who gave remedies to people for all kinds of illnesses, in all areas of health, whether asthma, infertility, etc. Much of the advice was based on real medical advice that R. Hayyim Vital had read in various medical works, other pieces of advice were based on Segulos or the like. For more on this issue see, the excellent introduction of Amar and Buchman to Refuah Maasios L’Rav Chaim Vital; and Gerrit Boss, “Hayyim Vital’s Kabbalah Ma‘asit we-Alkhimiyah (Practical Kabbalah and Alchemy), a Seventeenth Century ‘Book of Secrets’,” Journal of Jewish Thought and Philosophy 4 (1994): 59-62.

[6] This piece is only in manuscript, its quoted by Gerrit Boss, “Hayyim Vital’s Kabbalah Ma‘asit we-Alkhimiyah (Practical Kabbalah and Alchemy), a Seventeenth Century ‘Book of Secrets’,” Journal of Jewish Thought and Philosophy 4 (1994): 78. The subject of “petihat lev” has been discussed much in recent literature. This concept of petihat lev is found in many different sources where people used to do all kinds of things to help with memory and understanding Torah enabling one to understand and recall the torah effortlessly. One example something done for petihat lev of this are the customs relating to the educational initiation ceremony of young boys still done today in many circles.

Professor Israel Ta-Shma published a piece, included in his Kneset Makcharim (1:1540), from a work written in 1294 called Sefer Hamaskil which gives us a little insight into this petihat lev, which says:

ומאותו היום שאכלו אדם הראשון ניתנו לו חדרדים בלבו לקבל כוח רוח עץ הדעת, שהוא רוח מעורבב מטוב ורע, ויש לו לאדם כמה חדרים בליבו, כל חדר ממונה על ממשלת חכמה אחת, חדר זה ממונה על מלאכת החרש… ובאמצעית הלב יש חדר גדול המקבל רוח שכל עץ הדעת ושותין ממנו שאר חדרים כולו. נסתם חדר אחר או שנים נסתמים ממונים עליהם, כאשר אתה רואה קצת בני אדם שהם סכלים בחכמות העולם והם חכמים גדולים בחכמת המלאכים. ובזמן שהחדר האמצעי כולו סתום, ואין הרוח יכול להתפשט מתמלא המוח עשן ומשתטה

Some general sources on petihat lev can be found in: Ivan G. Marcus, Rituals of Childhood, Jewish Acculturation in Medieval Europe (Yale University Press, 1998), 28; Ephraim Kanarfogel, Peering through the Lattices, Mystical, Magical and Pietistic Dimensions in the Tosafist Period (Wayne State University Press, 2000), 140-141, 156 and 237; and in the excellent article by Yuval Harrari, “‘The Opening of the Heart’: Magical Practices for Gaining Knowledge, Understanding and Good Memory in Judaism of Late Antiquity and Early Middle Ages,” in Shefa Tal: Studies in Jewish Thought and Culture presented to Bracha Sack, eds., Z. Gries, H. Kreisel, and B. Huss (Beer Sheva, 2004), 303–347.

[7] A younger contemporary of R. Hayyim Yosef David Azulai (the Chida), R. Avraham Kalfon (1735-1820) served as a rabbi in Luv. R. Avraham corresponded with the Chida for many years. Later on, he even visited him in Loriano for over a year. They had a close personal relationship. Through his sefarim, he mentions personal anecdotes and discussions he had with the Chida. He also quotes all of the Chida’s works. This piece, where R. Kalfon writes about the Chida using Baladhur, was printed by M. Benayahu in the Sefer Hachida (a collection of articles dealing with the Chida, pages 177-184) More recently, this piece was reprinted in a sefer Igrot V’Haskamot Rabbeinu Hachida (pages 133-134). This book is an excellent collection of letters of the Chida and history of the Chida. One problem with this book, is that in the introduction, the editor acknowledges different sources for helping him write the book, but he doesn’t give credit to his main source, the writings of Meir Benayahu. He does quote these writings extensively, but never uses Benayahu’s name.

R. Avraham Kalfon authored several works, including the small work titled Chayeh Avraham, a collection of reasons of various minhaghim related to Orah Hayyim and Yoreh Deah which he had gathered from many different sources. He authored another work entitled Leket Hakatsir on Orah Hayyim, which remained in manuscript form until a few years ago, when it was printed the first time in 1992. Leket Hakatsir is a large and excellent collection of material gathered from many sources on all topics relating to Orah Hayyim. R. Kalfon quotes many points that he had heard personally from the Chida. Unfortunately, this work is pretty much unused and unknown by our generation of halakhic authors. Nearly thirty years ago, Harvey Goldberg printed Higgid Mordechai (Jerusalem: Ben-Zvi Institute, 1978), from part of a work by R. Mordechai Cohen, entitled Koros Luv ve-Yehuda, and quotes many things from manuscripts of R. Avraham Kalfon.

[8] R. Yehuda Aryeh (Leon) Modena’s Lev Ha-Aryeh was completed in 1611. The idea of this work was to develop a course for memory improvement. In this short work, Modena brings down many ways of how people went about improving their memories, all types of scientific methods, medical methods and segulos for improving memory, and mnemonic systems. For a discussion of this work, see Howard E. Adelman, “Success and Failure in the Seventeenth-Century Ghetto of Venice: The Life and Thought of Leon Modena, 1571-1648,” (PhD dissertation, Brandeis University, 1985), 431-433, who writes that it is possible that Modena’s source was an edition printed in Venice, 1603. For an extensive discussion of Lev Ha-Aryeh, see Gerrit Bos, “Jewish Traditions on Strengthening Memory and Leone Modena’s Evaluation,” Jewish Studies Quarterly 2:1 (1995): 39-58. This work Lev Ha-Aryeh was recently reprinted by Mechon Shuvi Nafshi (2001)

[9] The Midrash Harefuah was written by R. Moshe Perlman, son of R. Yeruscham Leib Perlman (the Minsker Gadol), and is a three-volume-collection of all the health and medical related information that one can find in the Talmud Bavli and Yerushalmi, Tosefta and Zohar. It is incredible to see how much material R. Perlman was able to gather. More importantly, R. Perlman presents the information in an extremely organized manner and brings complete and exact quotations of each source and is careful to properly reference each citation. Additionally, in the footnotes R. Perlman has a brief explanation of some points from the text. This work was first printed in 1936 and a few months ago, thankfully, was reprinted in Jerusalem. R. Perlman writes, in the introduction, that he came to working on Midrash Harefuah while working on a completely different topic, and was going through the abovementioned sources in a systematic manner listing all of the statements that he needed. In working on this project, R. Perlman noticed the many statements throughout chazal about medical and health issues. He began gathering all of the sources – without knowing that others had previously done the same, and had he known, he would likely have not bothered to put Midrash Harefuah together. When he finished the work he went to bring it to a great medical expert Dr. Heindis, who, at first glance, told him not to bother printing the work, as much has already been written on this topic. Dr. Heindis then started to study the work in-depth and could not put it down. Dr. Heindis then asked R. Perlman to leave the work with him for several days. When Dr. Heindis returned the book to R. Perlman, he told him he was unaware that there was so much information in chazal on these topics and this is an important work. Before printing Midrash Harefuah, R. Perlman sent it to medical experts Drs. Katzenelson and Mazeyah for their comments, and their notes on many of the topics are printed in the back of each volume.

R. Meir Halpern, in his excellent work on the Minsker Gadol – the topic of a upcoming post at the Seforim blog – writes about his abovementioned student, R. Moshe Perlman, he was great in learning and eventually entered into a career of business, but did not waste any of his free time. His tremendous knowledge is evident from the work Medrash Harefuah (Hagadol Me-Minsk, pg 208).

[10] For more on chulsis and coffee: see the forthcoming work of R. Yechiel Golhavher (famous for his excellent work Minhaghai Hakehilos) on coffee.What is this sefer Otzar Ha-Hayyim that the Kanfei Yonah is quoting which writes chulsis is coffee? R. Yaakov Zahalon (1630-1693), a graduate of medical college in Rome, became a doctor at the age of twenty-six, and for several years, was also a Rav and Baal Darshan in Rome. He was very involved in the famous plague in the ghetto of Rome in 1656, which he describes at length in his work, Otzar Ha-Hayyim. He wrote many works, amongst them Margolios Tovos (available at HebrewBooks.org), which has prayers for different occasions; including those for a doctor to say before he treated a patient and for a darshan to recite before he spoke in public. R. Zahalon wrote a book called the Or Darshanim, a guide for darshanim on how to compose and deliver sermons. Twenty-years-ago, the work was printed with an extensive introduction and English translation by Henry Adler Sosland, A Guide for Preachers on Composing and Delivering Sermons: The Or Ha-Darshanim of Jacob Zahalon, A Seventeenth Century Italiam Preacher’s Manual (JTS Press, 1987).

However, R. Zahalon’s most famous work was the Otzar Ha-Hayyim, first printed in 1683. It was the first medical work whose original language was Hebrew. This work was intended to be an encyclopedia for the doctor and layman alike. He intended to discuss every aspect related to medical and health issues. Unfortunately, only part of this work was printed only one time, thus making it a very rare book. This definition of chulsis being coffee attributed to him can be found on page seven in the Otzar Ha-Hayyim. R. Zahalon included a whole section in his sefer to explain the fourth chapter of Rambam’s Mishneh Torah, Hilkhot Deot – all of the health related issues, including where this piece related to coffee can be found. Recently Professor Zohar Amar reprinted just this part of the work of the Otzar Ha-Hayyim called Shemirat Haberiut LeHa-Rambam including many additions from an autographed copy of R. Zahalon. One only hopes someone will reprint this whole work again.

For more on Zahalon, see David B. Ruderman, Jewish Thought and Scientific Discovery in Early Modern Europe (Wayne State University Press, 2001), 232-239. See also, J. Leibowitz, “R. Yaakov Zahalon, Man of Rome, His Poem in Honor of the Sabbath, 1687,” Scritti in Memoria di Enzo Sereni: Studies in the History of the Jews in Rome (Jerusalem 1970), 167-181. See also, Professor Zohar Amar in his introduction to his reprinted edition of the Otzar Ha-Hayyim- the part on the Rambam Hilkhot Deot called Shemirat Haberiut LeHa-Rambam.

The question is how this medical work came to R. Yonah Lansdorf. The answer is found by looking in his entry in the Chida’s Shem Hagedolim, where he writes that R. Yonah Landsdorf – besides for being a great Goan – was well versed in all chochmos (Erech Mil Tzedakah). In addition to R. Yonah Landsdorf quoting the Otzar Ha-Hayyim, at least one other goan used Otzar Ha-Hayyim and quotes this definition of chulsis being coffee. R. Yehezkel Feivel, famous for his Toldot Adam, also wrote a work on the Rambam’s Hilkhot Deot and Teshuva, entitled Mussar Haskel. In the beginning of chapter four of Hilkhot Deot (in a section called Loshon Chachamim), Feivel writes that he obtained a copy of the work Otzar Ha-Hayyim and will quote from it throughout the chapter. This explanation of the Lashon Chachamim is quoted by the Sefer Hakovetz in his comments on this Rambam (found in the back of most printings of the Mishneh Torah). R. Yehezkel Feivel and his various works will be discussed at greater length in a future post at the Seforim blog; for now, see the significant discussion in Edward Breuer, “The Haskalah in Vilna: R. Yehezkel Feivel’s ‘Toldot Adam’,” Torah u-Madda Journal 7(1997):15-40.

[11] Much has been written regarding the authorship of the Sefer Hakanah and Sefer Hapliah. Some attribute it to R. Avigdor Kra (see here). See also Sdei Chemed (vol. 9), Klalei HaPoskim V’HaHoraa (15:59), Shorshei Minhag Ashkenaz (3:375, notes 71-72), Chida in Shem Hagedolim (Erech Hakanah and Erech Hapliah , notes of Menachem Zion ibid, notes of Shimon Chanes in Rav Upalim of R. Avraham Ben Hagra (pg. 97), A. Marcus, Hachasidus (pg. 377), and Professor Israel Ta-Shma (Kneset Makcharim, 3:228).

Among the more famous kinos that we recite on Tisha B’Av is Zion Halo Tishali. This kinah was written by one of the greatest paytanim, R. Yehudah Halevi author of the classic Kuzari. This piyut is about the author’s passion to walk on the holy soil of Eretz Yisrael. In the Artscroll commentary on the kinos, R. Avraham Chaim Feuer writes

an ancient manuscript states that R. Yehuda Halevi composed this kina while journeying towards Eretz Yisroel and recited it when he reached Damascus, facing the direction of Zion. Although many historians believe that R. Yehuda Halevi only got as far as Egypt, never even reaching Damascus, tradition has it that he finally reached Jerusalem (in 1145). There he fell to the ground in a state of ecstasy. . . . As he was embracing the dust near the temple mount, he was trampled and killed by an Arab horseman.

In this post I intend to discuss the above legend of R. Yehuda Halevi’s death, did he actually reach Eretz Yisrael? When did he compose the piyut of Zion Haloeh Tishali? I will conclude with a discussion on R. Yehuda Halevi’s connection to R. Abraham Ibn Ezra. I do not, however, intend to discuss R. Yehuda Halevi’s classic work the Kuzari nor his life in general for more on those topics one can see the excellent study by Adam Shear, “The Later History of a Medieval Hebrew Book, Studies in the Reception of Judah Halevi’s Sefer HaKuzari” (PhD dissertation, University of Pennsylvania, 2003); soon to be printed in book form.

R. Abraham Zacuto (1452-1514) in Sefer Yuchsin (first printed in 1566) writes that “R. Yehuda Halevi was fifty [years old] when he came to Eretz Yisroel and he is buried together with his first cousin, the Ibn Ezra.” (p. 217, Filipowski ed.). Later, however, R. Zacuto writes that R. Yehuda Halevi is buried with R. Yehudah Bar Elayh in Tzefat. (idem., p. 219). Setting aside the apparent contradiction regarding R. Yehuda Halevi’s burial place, in both of these descriptions R. Yehuda Halevi actually made it to Eretz Yisrael. Nevertheless, the legend of an Arab horseman killing him is absent. The earliest source for Arab horseman legend appears in R. Gedaliah Ibn Yachi, Shalsheles Hakabbalah (first published in Venice, 1587) and he states that he heard this legend from “an old man” (p. 92). Although the Shalsheles Hakabbalah appears to be the source for the R. Feuer’s statement, the Shalsheles Hakabbalah has one addition to the legend — omitted by R. Feuer — that R. Yehuda Halevi recited the kinah of Zion Halo Tishali right before the Arab horseman killed him.

The next time that this legend appeared, after the mention in the Shalsheles Hakabbalah, is by R. David Conforte (1618-c.1678) in Koreh Hadoros (first printed in Venice, 1746), p. 13, followed by R. Yechiel Halprin (1660- died sometime between 1746-1749) in Seder Hadoros (first printed in Karlsruhe, 1769), p. 201, it is then repeated by R. Wolf Heindheim in his edition of the Kinos. By the 19th century, this legend became perhaps the most famous story about R. Yehudah Halevi as not much else was known about him.

R. Matisyahu Strashun, however, questions the legend. He explains that Jerusalem, in the times of R. Yehuda Halevi, was ruled by Christians and not by Arabs. R. Strashun allows that although it is possible R. Yehuda Halevi composed Zion Halo Tishali when he got to Jerusalem — not that we know that he did — but the part of the story with the Arab killing him is certainly not true. As a general matter, R. Strashun notes that it is well known that the Shalsheles Hakabbalah is not a reliable sefer at all (Mivchar Kitavim, pp. 215-216). R. Shmuel David (ShaDaL) Luzzatto in his collection of poems from R. Yehuda Halevi, Besulas Bas Yehuda (Prague, 1840), also questions the the legend due to the Christian and not Arab control during the time of R. Yehuda Halevi. Further, even if there were Arabs around they would not have done such a blatant act right at the city gate (pp. 25-26). So Shadal concludes that he died on his way from Egypt never even reaching Eretz Yisroel. Interestingly enough, David Kaufmann uses other evidence to prove that the poems of R. Yehudah Halevi have Jerusalem under Christian rule (Mechkarim Besafrus Haivrit Byemei Habenyim p. 194).

Israel Zinberg writes that most likely R. Yehuda Halevi returned home to Spain, after visiting Eretz Yisrael, based on the fact that R. Shlomo Parcon, a student of R. Yehuda Halevi who lived in Spain, quotes a statement from R. Yehuda Halevi “after R. Yehuda Halevi was in Egypt” (Machberes Hauruch p. 5). Specifically, R. Yehuda Halevi had told Parcon that he was doing teshuva and therefore no longer composing. Independently, we know that during while R. Yehuda Halevi was in Egypt he composed much, Zinberg therefore argues that this statement to Parcon must have taken place after R. Yehuda Halevi was in Egypt, thus R. Yehuda Halevi must have returned to Spain (Toldos Safrus Byisroel, vol. 1, p. 115). David Kaufman also uses R. Shlomo Parcon to adduce how R. Yehuda Halevi died. Kaufman points out that had R. Yehudah Halevi died in such a spectacular fashion as the legend has it, R. Shlomo Parcon was sure to note it. As R. Parcon makes no note of an extraordinary death, R. Yehuda Halevi must have died a natural death. (Mechkarim Besafrus Haivrit Byemei Habenyim, p. 195). In Amudei Avodah, Landshuth also questions the legend due to lack of evidence that R. Yehuda Halevi ever made it to Eretz Yisrael. (p. 70).

In regard to the piyut, Zion Haloh Tishali, Landshuth brings different opinions where this was written, in Spain or Damascus, Syria (p. 76). Yitzhak Baer (Kinos p. 130) and David Kaufmann (supra, p. 195) cite an manuscript — housed at Oxford — which says that R. Yehuda Halevi said this piyut when he got to the Yerushalayim. Shadal writes it was written in Spain (supra).

Earlier I mentioned that the Sefer Yuchsin writes that R. Yehuda Halevi was fifty years old when he came to Eretz Yisrael and he is buried with his first cousin, Abraham Ibn Ezra. Later he writes that he is buried with R. Yehuda Bar Elayh in Tzefas. In the Travels of R. Benjamin of Tudela, written around 1170 – thirty years after the R. Yehuda Halevi died – Benjamin records that he visited the grave of R. Yehuda Halevi in Teveriah (there are actually various readings of these words in the manuscripts, but Adler accepts this as the correct reading; p. 29). In the travels of R. Yitzchak Ben Alfurah, written around 1441, he writes that he visited the grave of the Ibn Ezra and R. Yehuda Halevi (Avraham Yari, Masos Eretz Yisrael, p. 110). Both of these provide strong evidence that R. Yehuda Halevi actually made it to Eretz Yisrael. Nevertheless, an anonymous traveler in 1473 (Masos Eretz Yisroel, p. 113) and R. Yosef Sofer in 1762 (Iggrot Eretz Yisroel, p. 301) write that they visited the grave of the Ibn Ezra but make no mention that R. Yehuda Halevi is buried there as well. In the travels of R. Moshe Yerushalmi from 1769, he writes that he visited the graves of the Ibn Ezra and R. Shlomo Ibn Gabriel (Masos Eretz Yisroel, p. 438). I would venture to say the author confused R. Shlomo Ibn Gabriel with R. Yehuda Halevi both being famous composers and are sometimes confused. Furthermore, we have no source that R. Shlomo Ibn Gabriel ever came to Eretz Yisrael (aside from a very late letter written in 1747 printed in Egrot Eretz Yisrael, p. 273). (See also David Kaufmann, p. 205 and Sinai, vol. 28, p. 290). In a manuscript from the author of the Koreh Hadoros (printed in Sinai vol. 28, p. 284) it seems that the R. Yehuda Halevi was buried in Jerusalem.

Over one hundred years ago the Cairo Genizah was accidentally discovered and due to this incredible find every areas of Jewish Literature and History have been greatly enriched. Before this discovery the history of R. Yehuda Halevi written by the early scholars of Jewish History was based on the poems of Halevi that were printed by Shadal and others. However, much has been discovered in Geniza Manuscripts in the past sixty odd years which adds an incredible amount of detailed information to what we knew about the end of R. Yehuda Halevi’s life including original autograph letters of Halevi. [One can view some of these online here, and here is an example of one of documents relating to R. Yehudah Halevi.] These discoveries were made by the great scholar of the Cairo Genizah, Shlomo D. Goitein. Starting in 1954, Goitein printed his discoveries with his explanations of the material, in various journals mostly in Tarbitz. Later on, in his classic A Mediterranean Society (volume V, pp. 448-468), he included an excellent chapter on R. Yehuda Halevi based on all the material which he had found over the years. Most of his interpretations of the material he discovered have been accepted by Professors C. Sherman and Ezra Fleischer. In A Mediterranean Society Goitein writes “a full publication of all the geniza letters referring to Judah Halevi would fill a book.” (p. 462). Although Goitein never got around to writing such a book, in 2001 Professors Moshe Gil and Ezra Fleischer did write such a book. The title of the book is Yehudah Halevei U’bnei Chugo this book is a six hundred and forty page study of all the material from the genizah discovered by Goitein. This book includes all the original documents with notes and an in-depth history of all that can be gleaned from these letters. It is simply incredible to read what Goitein and than Gil and Fleischer discover in these letters.

The relevant documents are from a Cairo business man named Abu Said Halfon who was a very close friend of R. Yehuda Halevi. What follows is a brief time line of R. Yehuda Halevi’s journey to Eretz Yisrael based on the research of these professors. In 1129, when R. Yehuda Halevi was fifty four years old he decided to make the journey to Eretz Yisrael. In the year 1130, R. Yehuda Halevi began his journey. He intended to travel through Egypt. We don’t know why he didn’t. But we do know that he ended up in North Africa. In North Africa, he became good friends with the Ibn Ezra. For some unknown reason, he ended up back in Spain. Not too much information is known about why this journey to Eretz Yisrael did not end up happening. Ten years later, in 1140, R. Yehuda Halevi began the journey again. He ended up in Alexandria on September 8. He had intended to leave from Egypt to Eretz Yisrael immediately, but was delayed. He ended up going to Cairo until Pesach. After that he returned to Alexandria. A few days before Shavuos of 1141, he boarded the boat, and on Shavuos, he set sail to Eretz Yisrael. In a letter written about 6 months later indicates that R. Yehuda Halevi was no longer alive. It seems that he was alive for 2 months in Eretz Yisrael. We don’t have any information about his stay in Eretz Yisrael. It would seem that either he got sick or died a natural death. There is no clear answer whether the legend is true or not. It’s rather sad that with all the manuscripts discovered in the Cairo geniza that enriched us with an in-depth, heavily detailed history of R. Yehuda Halevi’s last years until he left to Eretz Yisrael, does not tell us anything more. However, there was one letter written three months after the death of R. Yehuda Halevi that does indicate that perhaps the legend is true. The letter (the ellipsis appear in the original) says as follows:

This letter was first printed by Jacob Mann, Goitein highlights the line ולא נעלם ממנה אודות רבינו יהודה הלוי הצדיק החסיד זק”ל which would seem to indicate that his death was not natural (calling him a kodesh is typically reserved for a martyrs) and especially the end where it says בשערי ירושלים but the letter is damaged and hard to read so one can not say anything conclusively. But Fleischer (pg 255) is willing to use the letter even with it’s missing parts to support the legend! Especially, he says, the author of the letter using the word קודש twice in the phrase זק”ל instead of the usual ז”ל. From this concludes Fleischer that we are not far off at all about Halevi death. Fleischer concludes by noting that one should be careful not to make fun of legends!

There was certainly a strong connection between the Ibn Ezra and R. Yehudah Halevi. Professor D. Kaufman (supra p. 206) gives a listing of the many times which the Ibn Ezra quotes Halevei throughout his works. R. Azariah de Rossi, in his Me’or Eynaim, writes that R. Yehuda Halevi was the Ibn Ezra’s father-in-law (chapter 42). Koreh hadoros also brings that he heard this (p. 13). Shalsheles Hakabblah brings a whole legend which he had heard how exactly the Ibn Ezra became the son-in-law of R Yehudah Halevi (pp. 92-93). Interestingly enough the Meiri in his Seder Hakablah and the Sha’ari Zion make no mention of this relationship between the Ibn Ezra and R. Yehuda Halevi. Both Goitein and Fleischer say that although R. Yehuda Halevi was not the father in law of the Ibn Ezra the son of the Ibn Ezra, Yitzhak did marry R. Yehuda Halevi’s only daughter (see Yehuda Halevei U’bnei Chugo pp. 247-251). However, M. Gil writes that in the end Goitein changed his mind and realized there was no relation through marriage (p. 250-251). Also, see N. Ben Menachem, Inyai Ibn Ezra, pp. 224-240, 346-356 regarding the relationship between Ibn Ezra and Yehuda Halevi including any relationship through marriage.
It is worthwhile noting that R. Immanuel Aboab in his Bemavak ‘al Erko shel Torah, written in 1615, claims that the Ibn Ezra was both R. Yehuda Halevi’s son-in-law as well as a cousin. (p. 247).

On this topic in general see also: Adam Shear, The Later History of a Medieval Hebrew Book, Studies in the Reception of Judah Halevi’s Sefer Ha Kuzari, pp. 95, 513-514; C. Shirman, Toldos Hashirah Haivrit Besefard Hamuslamit, pp. 441-443. On the Ibn Ezra and Eretz Yisrael in general, see N. Ben Menachem, Sinai, vol. 10 p. 276 and onwards; see also N. Ben Menachem, Inyai Ibn Ezra, pp. 182-190.

More sources on R. Yehuda Halevi and Eretz Yisrael see: Adam Shear, supra, pp. 516-517; C. Shirman, Letoldos Hashirah Vehadramah Haivrit, vol. one, pp. 319-341; C. Shirman, Toldos Hashirah Haivrit Besefard Hamuslamit, pp. 466-480. Franz Kobler, A Treasury of Jewish Letters, vol. one, p. 155; Abraham Haberman, Toldos Hashirah Vhapiut, vol. one, p. 185;

On the reliability of Shalsheles Hakabbalah in general see: A David’s doctorate and E. Yassif in Sippur Ham Haevrei pp. 351-371)