אבל דיני הציצית והתפלין והמזוזות וסדר עשייתן והברכות הראויות להן וכן הדינים השייכים לכך והשאלות שנתעוררו בהן אין ממטרת חבורנו לדבר בכך לפי שאנחנו מפרשים והרי המשנה לא קבעה למצות אלו דברים מיוחדים הכוללים את כל משפטיהם כדי שנפרשם, וטעם הדבר לדעתי פרסומן בזמן חבור המשנה, ושהם היו דברים מפורסמים רגילים אצל ההמונים והיחידים לא נעלם ענינם מאף אחד, ולפיכך לא היה מקום לדעתו לדבר בהם, כשם שלא קבע סדר התפלה כלומר נוסחה וסדר מנוי שליח צבור מחמת פרסומו של דבר, לפי שלא חסר סדור אלא חבר ספר דינים

(רב ופעלים, הקדמה דף ח ע”א)

(תלמוד ירושלמי, סוכה, פרק ה)

וכתיבת דיני נר חנוכה יש בה פירסום יותר מהדלקה מפני שהדלקה היא בבתי ישראל בזמן מועט חי’ ימים בשנה חצי שעה בכלל לילה ואפ’ זה סמיה בידן להדליק בפנים אם יש חשש סכנה אבל דבר בכתב קיים כל הימים ומתפשט בעולם על ידי כל אדם המעתיקם כל מה שרוצה… ומפני זה השמיט רבי כתיבת דיני חנוכה..

כי הנה אנדריונוס קיסר אחרי הכניעו את המורדים בביתר שפך כאש חמתו על כל ישראל וישבת חגם, חרשם ושבתם כי גזר על שבת ויום טוב מלה ונדה וכיוצא בו, אולם בימי המלך הבא אחריו אנטוניוס פיוס ידידו של רבי רוח לישראל כמעט, אך כנראה לא השיב את גזרת ההולך לפניו בדבר חנוכה, כי באמת יקשה גם על מלך חסיד כמוהו להניח חג לאומי כזה לעם אשר זה מעט הערה למות נפשו ואך בעמל רב נגרע קרנו זה שנות מספר, ועל כן לא היה יכול רבינו הקדוש נשיא ישראל לדבר בזה בפומי

ובכן כאשר תלמי המלך בזמנו צוה להעתיק לו התורה שבכתב לידע מה כתיב בה כן התענייה הנציבות לידע תוכן התורה שבעל פה … דרישה כזאת היא אשר יכלה להמריץ את נשיא ישראל להתעודד ולערוך בספר גלוי לכל העמים תורת היהודים וקבלתם יסודי התורה שבעל פה להתודע ולהגלות שאין בה הטחת דברים נגד כל אומה ולשון ולא כל תעודה מדינית. ואחר אשר חשב רבי שספרו יבוקר מאנשי מדע העומדים מחוץ ליהודת שיחרצו עליו משפטם לפני כס הממשלה המרכזית ברומא. נבין למה השמיט ממשנתו דברים חשובים עקרים בתורת ישראל … כן לא שנה ענין חנוכה והלכותיה במשנה, בעוד אשר להלכות פורים קבע מסכת מיוחדת, שזהו לאשר כל כאלו היו למרות רוח הרומיים שחשבום כענינים פוליטיים חגיגת הנצחון הלאומי ותוקת חפשיותו.

לא נכתבה מגילת חנוכה, לפי שנתקנה להורות תוקף תורה שבעל פה, ותולדתיה כיוצא שלא נכתבה… חנוכה המורה על תורה שבעל פה ע”כ לא ניתנה להכתב…

(תורת הגאון רבי אלכסנדר משה, עמ’ רנו).

 יש להבין אם מצוה זו כ”כ חביבה היא לנו, כמו שכתב הרמב”ם שמצוה חביבה היא עד מאד, למה באמת לא ניתנה ליכתב, אולם עיקר כריתת ברית שכרת הקב”ה עם ישראל הוא רק בעבור תורה שבעל פה כמו שכתב בגיטין ס’ ע”ב ומשום כך הואיל ומלכות יון הרשעה רצתה שלא יהי’ לנו ח”ו חלק באלקי ישראל, לכן נתחבבה מצוה זו ביותר שנשארה כולה תורה שבעל פה אשר רק על ידי תורה שבעל פה איכא כריתת ברית בינינו ובין ה’ ולכן אפילו במשניות לא נזכר כלל דיני חנוכה וכל ענין חנוכה כי אם במקומות אחדים בדרך רמז בעלמא.

ולכן לא נכתב נס חנוכה בכתבי קודש רק הוא מקובל לנו מאבותינו הקדושים שכל עצמו של אותו נס לא בא רק להורות על אמתת הקבלה אשר מורשה היא לנו איש מפי איש עד משה רבינו מסיני…

(נודע בשערים, דף קי ע”ב).

שגוף המשנה על חלקיה העיקריים הוא מעשה אנשי כנסת הגדולה… לאחר ימי אנשי כנסת הגדולה השלימו תנאים במקום שהיה טעון השלמה והוסיפו בשעה שנזקקו להוסיף, וחלקו על פירושה של משנה ראשונה וגם מסרו מחלוקות אלה לדורות. אך המשנה עצמה עתיקה מהלכות חנוכה. לכן ברור שתנאים שנו הלכות בענין חנוכה ונר חנוכה, אך כיון שכבר לא נמצא להם מקום בגוף המשנה נאספו אלה בברייתות.

מרגלא בפומי’ כי נס חנוכה לא נזכר כלל במשנה ואמר טעמו כי רבנו הקדוש מסדר המשנה הי’ מזרע דוד המלך ונס חנוכה נעשה על ידי חשמונאים שתפסו המלוכה ולא היה מזרע דוד וזה הרע לרבנו הקדוש ובכתבו המשנה על פי רוח הקודש נשמט הנס מחיבורו (חוט המשולש, דף נ ע”א).

 דגם זה עשה רבינו הקדוש לשם שמים כמו דכל מעשיו היו לשם שמים, כלומר מאחר דחשמונאים דעל ידיהם נעשה הנס, והמה עי”ז עשו שתפסו המלוכה מזרע דוד, ולהכי לא הזכירם במשנה ולא מחמת כבודו וכבוד בית אבותיו.

ואל תתמה שהרי בשום מקום במשנה לא נזכר שיניח אדם תפלין… ולא תנן חייב אדם להדליק נר חנוכה אל גץ… ונר חנוכה גופא היכי הוזכר במשנה אלא רגילים הי’ בכך ולא הזכיר…

דבשביל שהי’ לבם של בית הנשיא מרה על החשמונאים, שנטלו מהם המלוכה, והוא נגד התורה דלא יסור משבט יהודה, כמו שכתב ברמב”ן ויחי, לכן לא הזכיר רבנו הקדוש דיני חנוכה במשנה.

וכל דיני הלכות חנוכה לא מצינו בדברי בעל המשנה רק מן האמוראים שגמרא שבת…

Notes: *I would like to thank to Professor Spiegel, M.M. Honig and Dan Rabinowitz for their help with this post.

Two Editions of R. Chaim Berlin‘s Responsa: An Egregious Example of Censorship
by Eliezer Brodt

R. Chaim Berlin, Sefer Nishmat Hayyim, She’elot u-Teshuvot, R. Ya’akov Kosovsky-Shachor ed., Beni-Brak, 2002, 412 pp.

R. Chaim Berlin, Sefer Nishmat Hayyim, Mamorim u’Mechtavim, R. Ya’akov Kosovsky-Shachor ed., Beni-Brak, 2003, 424 pp.

R. Chaim Berlin, Otzar Reb Hayyim Berlin, Shu”t Nishmat Hayyim, Jerusalem, 2008, 4 vol., 446, 462, 449, 298 pp.

R. Chaim Berlin (1832-1912), the son of the R. Naftali Tzvi Yehuda Berlin (author of the Netziv), although well known until recently none of R. Chaim’s extensive torah has been published. To be sure, some of R. Chaim’s torah can be found scattered throughout the seforim of his time, but never in a book of its own. In 2002, R. Kosovsky-Shachor (“R. KS”) published a collection of R. Chaim’s responsa entitled Nishmat Hayyim. These responsa were collected from various manuscripts in many collections as well as correspondences which R. KS found in the Rabbinic literature from R. Chaim’s era. A year later R. KS printed a second volume of letters, derashot, articles and approbations of R. Chaim Berlin also entilted Nishmat Hayyim. In the back of the volume of responsa, R. KS includes a nice historical write up of R. Chaim Berlin’s life (corrections and additions to the biography appear in the back of the second volume).

A few months ago another collection of R. Chaim Berlin’s respona were published by Yeshivat ve-Hegaditah le-Vinkha entitled Otzar Reb Hayyim Berlin. This version was published in four massive volumes on all areas Shulchan Orach, Shas and more. In this post I will discuss a bit about the two versions, some of the interesting teshuovs found in them and many instances of censorship in the later edition. Regarding these examples of censorship, I can only assume that there are many more examples as I haven’t compared every line of the four volumes with the original. But, as will be apparent, the examples provided below are fairly egregious. Additionally, these works touch on the important topic of the reason behind the closing of Volozhin Yeshiva.

For purposes of this post, I will refer to the Nishmat Hayyim as the older edition and the Otzar Reb Hayyim Berlin as the new edition. The earlier edition contains about 200 responsa while the new version has well over 800 responsa. In the earlier edition they printed a volume of letters and haskamos which the new version did not do yet include but promises to print shortly. The newer version has an excellent index based on the order of shas and topics. Just a quick glance shows the tremendous wealth of topics discussed. They also included a list of all the people R. Chaim corresponded a veritable “who’s who” of the gedolim from that time period.

Some Highlights

Amongst the many interesting teshuvos there is one about riding on a train on Shabbas (1:171-172), creating something via the Sefer Yetzira on Shabbas (1:418), asking an agent to give a Get via a phonograph (4:39), throwing grass when one leaves the cemetery (2:359) and burning dead bodies as opposed to burial (2:353-355).

In the new edition there is a lengthy discussion (1:70-77) about answering Amen when one is in middle of davening. In the midst of this responsa (1:73) R. Berlin notes a very interesting thing :

נראה לענ”ד שאף במקום שמותר להפסיק בפשיטות ואין שם בית מיחוש כלל להחמיר כמו להפסיק מפסוקי דזמרה לקדושה, אין זה אלא רשות שמותר להפסיק אבל לא חיוב, וטעמא דידי, משום דקי”ל העוסק במצוה פטור מן המצוה….

Another interesting statement found in a correspondence between him and R. Sholomo Hakohen where R. Shlomo writes (#67 in the old edition and # 191 in the new edition):

כן שמעתי מפי אביו הצדיק זצ”ל (הכוונה להנצי”ב) שאמר בשם חמיו זקנו הצדיק מו”ה חיים מוואלזין זצ”ל שיש לומר פירוש בלשון הרמב”ם והשו”ע אם הוא עולה ע”פ ההלכה אף שבודאי לא כוונו לזה משום שרוח הקודש נזרקה על לשונם, וכן מצאתי כעין זה ממש בס’ בית אלוקים להגאון המבי”ט זצ”ל בסוף פ’ ס”ד ע”ש”

While discussing the topic of gramophones, R. Chaim Berlin (#1 in old edition) writes that they had these already in the time of Chazal:

ובזה נראה לי לפרש לשון הש”ס בפ’ ראוהו ב”ד רה”ש כ”ח ב’ דמשני הש”ס על הא דתנן הי’ עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו אם כיון לבו לצאת, ושמע מינה מצות צריכות כונה, ומשני לא לשמוע, והא שמעי, סבור חמור בעלמא הוא, ופירש רבינו חננאל בש”ס החדשים דפוס ווילנא אם כיון לבו לשמוע ולהבחין אם הוא תקיעת בן אדם או צהלת סוס, ותמוה דהא ניחא בקול שופר שיש לטעות שהוא צהלת סוס, אבל בקול מגילה דלא שייך לטעות שהוא צהלת סוס, מאי איכא למימר, ותפשוט מינה דמצות צריכות כונה, וכבר תמהו בזה הטורי אבן במקומו, והפרי חדש או”ח (סי’ תר”צ סעי’ י”ג). ונראה דבימי הש”ס הי’ כלי זו של הגרמפון עשויה כצורת חמור והליצנים היו משתמשין בו, וזהו חמרא דאכפא דאמר ר’ אבהו בפ’ במה אשה שבת ס”ו ב’ ופירש”י חמור הנישא בכתפים והליצנים עושים אותו ובמקומנו נקרא ארדפיסא, ותרגם בש”ס החדשים דפוס ווילנא שזה קומנדינט או פארשטעלונג, וביותר היו עושין כן בפורים לבדח ולשמח את ההמון, והיה הדבר מצוי לשמוע מהחמור הזה גם קול מגילה, ומבואר דאם הוא קול החמור הזה, אינו יוצא ידי חובתו, כנלע”ד, וה’ יודע האמת

Another nice point is found while dealing with the issue of reciting the tefilah of Birkat Rosh Chodesh in light of the general prohibition against praying for one’s livelihood on Shabbos. R. Chaim Berlin writes (#23 old version):

ע”ד אשר שאל, היאך מצלינן בשבת שמברכין החודש על חיים של פרנסה, לפלא שלא שאל גם על נוסח מי שברך שאומרים בכל שבת אחר יקום פורקן, דמצלינן וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם, וגם על נוסח בריך שמי’ שאומרי’ בהוצאת ס”ת דמצלינן יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיין בטיבותא. אבל כבר כתבו האחרונים ליישב מנהג ישראל, שלא אסרו לתבוע צרכיו בשבת, אלא ביחיד העושה לעצמו תפלה מיוחדת על איזה מקרה, הנחוצה לו באותה שעה לפרנסה או לרפואה וכדומה, אבל נוסח תפלה הקבוע לכולם בשוה בנוסחא אחת, אין קפידא בזה, וגם זה נכלל בלשון הירושלמי טופס ברכות כך הוא

Another nice piece (# 52 old version) I found is in regard to the famous discussion for those who observe gebrucks how can they make kneidel on Chol Hamoed Pesach?

והנה, קרבו ימי המועד לבוא, אשר לא אאחוז עט בידי לכבודו משך שמונת ימים, ע”כ אמרתי להודיעו מה שעוררתי את בני עדתי בדרשת שבת הגדול העבר, ע”ד האנשים הנזהרים ממצה שרוי’ כל ימי הפסח לבד מיום האחרון, ויש גם נשים הנזהרות בזה. ואותן הנשים שנזהרות בזה ואין להם משרתת בבתיהם ואופות ומבשלות בעצמן, הנכון שיזהרו בשביעי של פסח מלהכין תבשילי מצה שרויה על יום המחרת, מאחר שאין התבשילין הללו ראויין להן ביו”ט, ואפי’ אם יקלעו להם אז אורחים ביו”ט שביעי של פסח, ג”כ לא יתנו להם מצה שרוי’, הרי לא מהני עירוב תבשילין בזה, כמש”כ הרמ”א בסי’ תקכ”ז סעי’ כ’ לענין מי שמתענה ביו”ט ועי’ מגן אברהם שם

It is also apparent from this teshuvah that R. Chaim did not even write Torah on Chol Hamoed.

Another very interesting Teshuvah (new edition 3:1-3) is where he deals with the Tzavas R. Yehudah Hachassid, as he was asked about marrying someone where it would be against one of the statements in the Tzavah. To which he replied:

.מכאן נלמוד לכל האזהרות שהזהיר רבינו החסיד ז”ל בעניני זיווגים, שאם אין בדבר זה שום מצוה, אלא שחפץ בה לשם ממון או לשם נוי, ודאי יש ליזהר בכל אזהרותיו, אבל מי שעושה מעשיו לשם שמים, ומכוין למצוה, עליו לא הזהיר החסיד כלל

Another interesting piece found (#24) is about a piece of the Netziv in the journal of Rav Kook, Iytur Seforim where the Netziv wrote that it is permissible to read newspapers on Shabbas. Regarding this point R. Chaim Berlin wrote:

ועל דבר לעיין בשבת בהרהורא בעלמא בלי קריאה בפה באגרות רשות ובמכתבי העתים לא הי’ כלל דעת מר אבא הגאון שליט”א, לקבוע מסמרים בהלכה זו ככל דבריו שבעטור סופרים, ולא בא אלא ליישב מנהג העולם שקוראים במכתבי העתים בשבת שסומכים בזה על משמעות תלמודא דידן עפ”י דעתם, שמפרשים דתלמודא דידן פליג בזה על תלמוד ירושלמי, אבל להלכה גם הוא יודה דקיי”ל כהירושלמי, וכה”ג מצינו בהרבה מקומות שכתבו הפוסקים ליישב מנהג העולם, שסומכים על דעה יחידית אף שלא כהלכה

The Netizv defends his opinion in the Shut Bikurei Shlomo (1:2). Interestingly enough there is testimony to the contrary from R. Baruch Halevei Epstein who writes how on Shabbas his uncle the Netziv used to read the Hebrew newspaper, Hamagid (Mekor Baruch 4:1794). R. Meir Bar-Ilan echoes R. Baruch Halevi’s testimony about his father the Netziv that he would read newspapers on Shabbas (Me-Volzhin LeYerushalim 1:138).

Much has been written about how the responsa literature can aid in reconstructing the history of the period, this sefer also shows us this. Just to cite one example in volume one (p. 88) of the newer version (which shockingly was not edited out) someone wrote to R. Chaim:

גלוי וידוע לכבודו עד כמה פשתה הנגע בארצינו וביתר שאת בארצות אוירפפה ושדה תיכלה כמעט בכל בנות ישראל שוע ודל אשר גם בעליהן ואבותיהן המה משלומי אמוני היהודים המחזקים בדתינו הקדוש והמה גם הנה אינן ח”ו מפורקי עול בדרך כלל, ובכל זאת עברו ושנו ונעשה להן כהתיר לילך בגליות שער ראשיהן אחת המרבה ואחת המטמעטת, עיר ועיר ומדינה ומדינה כמנהגה וכפי חוקות המאדע שלה. ולא ישמרו את נפשותיהן מזה לילך כן גם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמסיבות אנשים שרים סביב לשלחן בעת סעודות נשואין שבת ויום טוב

We see from this that the well known phenomena of woman not covering their hair in previous generations. The question which was posed to R. Chaim was what one should do about saying berokhot or Shema in front of such a woman. To which R. C. Berlin replied:

לענין קריאת שמע גופא יש מקילין בזמן הזה שכבר נהגו לגלות ראשן ודומה לשער שמחוץ לצמתן… ומעתה למעשה בזמן הזה, מי שאינו מחפש למצוא לו יתד על מה לסמוך, ומקלו יגיד לו, יוכל לסמוך על המקילין. ומי שהוא ירא חטא, ורוצה לצאת ידי שמים גם בסתר כבגלוי, ודאין אין לו לסמוך על המקילין

This is similar to the famous controversial pesak of the Aruch Hashulchan (O.C. 75:7):

עתה בואו ונצווח על פרצות דורינו בעוונותינו הרבים שזה שנים רבות שנפרצו בנות ישראל בעון זה והולכות בגילוי הראש וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל ועתה פשתה המספחת שהנשואות הולכות בשערותן כמו הבתולות אוי לנו שעלתה בימינו כך מיהו עכ”פ לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה… וכיון שאצלינו גם הנשואות כן ממילא דליכא הרהור

Censorship in the New Edition

Of course this post would not be complete without mentioning some censorship in the new edition. Although I mentioned that the later edition has much more material than the first edition it seems a few teshuvos got “lost” in the later edition. [The family involved with the printing of this sefer is the same one mentioned by Dr. Gil S. Perl, in his Emek ha-Neziv, A Window into the Intellectual Universe of Rabbi Naftali Zvi Yehudah Berlin (PhD, Harvard, 2006), on pages 49-50, in light of Dr. Perl’s comments, it is of no surprise that they edited out these particular teshvot].

In the first edition (# 135, see volume 3:5 of the new edition) there is a discussion about shaking woman hands which has been a very controversial topic [See the recent Bina Ve-das p. 117]. Perhaps shockingly to many R. Chaim Berlin replied:

ואשר שאל על דבר נתינת ידו לרשעים או לנכרית, הנה ליתן יד לפושעים אין שום איסור בזה אם אין בזה הודאה וחיזוק להנהגותיהם בשרירות לבם. ולתת יד לאשה לשון הש”ס הוא ברכות ס”א א’ המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, מבואר דאם אינו מכוין לשום דבר וכש”כ שאינו עושה כדי להסתכל בה כמו מעלתו שכל מעשיו לשם שמים אין איסור בזה לרצות מעות מידו לידה. ודאי אם יוכל להזהר בזה מה טוב, אבל אם אי אפשר לו להנצל מזה כגון אם הנכרית הקדימה והושיט לו את ידה ואין דעתו לשום הרהור ח”ו אין להחמיר בזה, ודרכיה דרכי נועם, ואהבת את ה’ אלקיך אמרו חכמים יומא פ”ו א’ שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולא יאמרו על יראי ה’ שהם משוגעים ואינם בעלי דרך ארץ

Two other pieces edited out from that same teshuvah in the new edition I am not sure as to why, are:

ועל דבר כסוי ראש האשה במטפחת אחת, אם אין שערה נראין אין בזה שום איסור, ועדיף טובא מפיאה נכרית, ואין צריך כלל שני כסויין, ואם אך אין השער נראה בחוץ די בכסוי אחד אף ברשות הרבים, ורשאי גם לקרות ק”ש כנגדה, ואין להחמיר עוד בזמן הזה

ולדבר עם אשה בשוק לא נאסר אלא לתלמיד חכם ולא למי שאינו מוחזק בתלמיד חכם, וכשם שתלמיד חכם המדבר עם אשה בשוק גורם בזה חלול השם כן מי שאינו מוחזק לתלמיד חכם הנזהר בזה שלא לדבר עם אשתו לעיני הבריות הוא מיחזי כיוהרא, ויש בזה גם כן חלול השם

Another very interesting statement which was edited out of the second edition is about Chasidim (# 7 in the old edition) where he writes:

ולהתפלל בבית הכנסת של החסידים אין שום חשש בזה, וגזירת רבינו הגר”א ז”ל לא הי’ אלא בזמנו שהקילו אז בכבוד תלמידי חכמים לומדי תורה, ולא כן בימינו שהחסידים חולקים כבוד לכל לומדי תורה והם יראי ה’ ושומרים תורה ומצוה. אך על דבר שינוי נוסחת התפלה, אסור לשנות בפרהסיא ממנהגיהם ומנוסחאותיהם ובנוסח הקדושה יאמר קדושת כתר בשביל שנאמרת בקול רם ויש בזה איסור לא תתגודדו, וגם שלא לעורר מחלוקת ח”ו, אבל בתפלה בלחש לא ישנה כבודו ממנהג אבותיו וממנהגו מעולם, ויתפלל שמונה עשרה בלחש כנוסח אשכנז

Another piece which was censored out although I am not sure what is so bad with it (#200 in the old edition) where he writes that there were additions to Mishnayos after Rabenu Hakadosh edited it:

שביארתי מאמרם ז”ל התמוה מאד בשלהי מס’ סוטה מ”ט ב’ על משנתינו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא א”ל ר”י לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא א”ל ר”נ לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא. והתמיה מפורסמת איך אמוראים קדושים כאלה ישבחו עצמם בענוה ויראת חטא, והמלך החכם אמר יהללך זר ולא פיך. וביארתי בס”ד על פי מש”כ הרע”ב ז”ל על האי בבא משמת רבי בטלה ענוה שתלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה, וכ”כ בתוס’ רע”ק בשם הרמב”ן בחי’ ע”ז ל”ז א’ שהוא תוספת שהוסיף בר קפרא או לוי במשנה, והמה היו תנאים אחרונים תלמידי רבי. ואמרתי שהוא הוא התנא שדברו עמו רב יוסף ורב נחמן, שרב יוסף א”ל לזה התנא שהוסיף במשנה משמת רבי בטלה ענוה א”ל לא תיתני ענוה שאתה מסתיר מדותיך הטובים ושונה במשנה משמת רבי בטלה ענוה ואנא ידענא שגם אתה ענוותן כרבי ועדיין לא בטלה ענוה משמת רבי, וכן א”ל רב נחמן לזה התנא שהוסיף במשנה משמת רבי בטלה יראת חטא א”ל לתנא לא תיתני יראת חטא שאתה מסתיר מדותיך הטובים ושונה במשנה משמת רבי בטלה יראת חטא ואנא ידענא שגם אתה ירא חטא כרבי, ועדיין לא בטלה יראת חטא משמת רבי, כן ביארתי זה המאמר לפי חומר הנושא

This censorship or editing goes the other way as well. In the first edition there is a piece (#120 old edition) about being a vegetarian but the whole question is not included for some odd reason but in the new version (#222) the whole question is printed out in full. R. Chaim Berlin was asked by R. Menashe Grossburg:

אם ראוי לישראל להיות מהחברה צער בעל החיים, ואם מותר לאכול בבית מרזח שלהם, שאין אוכלים אפילו חלב ובצים. לדעתי נראה לי בחפזי לפי מה שכתב הט”ז כמה פעמים דמה שמפורש התיר בתורה אין כח לשום אדם לאסור ובתורה מפורש התיר לאכול בשר מזמן נח. והם אומרים שכשם שאסור רציחה באדם גם כן אסור בבהמה אפילו בשחיטה, וזה נגד דעת תורתנו. ועוד ששמחת יום טוב מצות עשה גם בזמן הזה בבשר

To which R. Chaim Berlin answered:

נראה דעד כאן לא אמר הט”ז אלא דאין כח ביד חז”ל לגזור איסור לכל ישראל על דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, אבל מי שירצה לאסור על עצמו אכילת בשר, אין זה בכלל דברי הט”ז, והרי הוא ככל הנדרים שכתבה תורה בפירוש איש כי ידר נדר או השבע לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו, אלא שחובה להתרחק מן הנדרים, והנודר כאלו בנה במה, ונקרא רשע כדתנן בפ”ק דנדרים ט’ א’ כנדרי רשעים, וביו”ד סי’ ר”ג

This teshuvah was a list of questions from R. Menashe Grossburg to R. Chaim Berlin which the old edition broke up and put it in the different places and never even included the name of R. Menashe Grossburg [at one time the editor makes it as if someone else asked the question (see p. 104)].

Some Final Points

When talking about the Malbim in a hesped (printed in volume two of R. KS Nishmat Chaim p. 14) R. Chaim Berlin said:

לחזק תורה שבעל פה כהגאון המלבי”ם ז”ל, ובענין זה לא הניח כמותו, ממלא מקומו, כי הניח כל החריפות והפלפולים שמילדותו והקדיש כל כחותיו להראות איך התורה שבעל פה מבוארת בבאר היטב בתורה שבכתב, אשר הענין הזה נחוץ ביותר בזמנינו

In another teshuvah we see how much he respected the Marsham as he (#19 old version) writes:

ואני אין רצוני להיות מדייני גזירות, אם לא שיבוא האיסור גם מרבנים זולתי כמו מהגאון ר’ שלום מרדכי הכהן מברעזאן וזולתו, אז יוכל לצרף להם גם את שמי ולא באופן אחר

His very close friend the Adres also felt the same way about the Marsham as the Adres even asked him to be his Rebbe in Halacha after R. Yitzchak Elchanan died (see Rabbosenu she-begoleh 1:13-125 and R. E. Katzman in his introduction to Chidushei Hagoan Hadres pp. 25-26).

I write that the Adres was very close to him based on two things. One, besides for the Netziv and other family members the most correspondences are with the Adres. Two, in his Tzevah he writes:

מקום קבורתי, קניתי בחיי, על יד קבר אהובי הרב ר’ אלי’ דוד ראבינאוויץ תאומים ז”ל

[On the friendship between Adres and R. Chaim Berlin see also the letter printed in the most recent volume of Shnos Dor Vedor (3:355-356).]

In a letter from the Adres (new edition 1:382) to R. Chaim Berlin the Adres describes to him when he first met the Netziv. The Netziv got up and made a Shecheaynu! [The Adres also records this incident in his now rare, autobiography Seder Eliyhu p. 85]. [On the friendship between Adres and Netziv besides for what Adres writes there in his autobiography (ibid) see the letter printed in the most recent volume of Shnos Dor Vedor (3:485-486).]

In a letter to a friend written when he first got to Yerushalim R. Chaim Berlin writes:

והנני מברך בכל יום בשמחה רבה שלא עשני עב”ד (אב”ד)

He also writes this statement in a short history of himself which he sent to R. Eisenstadt for his Doros Achronim (1:71-72). [This short history is included in the new edition of Nishmat Chaim p. 8 without providing their source.] [On this “Beracha” see R. S. Askenazi in his Alpha Beta Kadmita Deshmuel Zeria p. 469 where he shows five places where R. Yakov Emden said this.]

In the newer edition of R. Chaim Berlin they write that they did not include a biography of R. Chaim Berlin in light of R. Chaim’s opposition to such biographies or histories:

The Closing of Volozhin

But they did include one historical thing which they felt was very important to be printed, the statement of R. Chaim Berlin about the closing of the Volozhin Yeshiva (based on a copy of the manuscript) where he writes:

מה שהזהירני וצוה עלי מר אבא הגאון זצלל”ה הכ”מ קודם פטירתו. על דבר שמסר נפשו על ענין ישיבה דוואלוזי’ין, שלא להכניס לתוכה שום לימוד חול ולסיבה זו נסגרה הישיבה ומזה נחלה בחוליו אשר לא עמד ממנה. וצוה לי באזהרה שלא להסכים לענין זה בלא שום הוראת היתר בעולם. ואמר שהקב”ה רמז כל זה בתורה. שאמר להבדיל בין הקודש ובין החול היינו שכל עניני חול המתערבים בקודש בלי הבדל. לא די שאין עניני למודי חול מקבלים קדושה אלא אף זה שעניני למודי קדש מתקלקלים מהם. ע”כ לא ירע לך בני מה שהענין זה גרם לי לצאת מן העולם כי כדאי הוא הענין הגדול הזה למסור נפשו עליו. כל זה דיבר אלי ביום ג’ כ”ו מנחם אב תרנג בוורשא עכ”ל

This piece has been printed before in many places (at times even an exact picture of it see S. Roz in his Tzadik Yesod Olam pg 142 and from there R. Eliach in Hagoan pg 629; see also Yeshurun 7:675). The letter was called into question as to its authenticity see R. Ben Zion Yadler in his Betov Yerushlaim pg 388-389. [These sources escaped Professor Stampfer’s notice see his book Hayeshiva Halitais Behishavetah pg 224].

The topic of the closing of Volozhin has been the subject of much discussion especially the often quoted article of Jacob J. Schacter, “Haskalah, Secular Studies and the Close of the Yeshiva in Volozhin in 1892,” Torah u-Madda Journal 2 (1990). See even more recently the interesting discussion by R. N. Kamenetsky in his Making of a Godol (1: 442-455). Although we have this statement of R. Chaim Berlin about the closing of the Yeshiva but based on historical facts it can not be true. While it was very true that the government and maskilim had been making terrible trouble for years about learn2ing secular studies in the Yeshiva and for the most part were unsuccessful. We do have clear documentation that Secular studies were taught in Volozhin on some scale a few years before its closing. ]See Hayeshiva Halitais Behishavetah p. 223.] The various theories discussed in these articles attribute the close of the Volozhin Yeshiva to the fight of R. Chaim Berlin taking over his father’s position as the Rosh Hayeshiva. R. M. Shapiro in R. Moshe Shmeul Vedoro (an eyewitness to the closing) also writes that one factor in the closing of the Yeshiva was the rebellion against R. Chaim Berlin (p.76) [This excellent book was not used by R. KS in his writing up about R. Chaim Berlin.] Most recently all this has been reexamined by two people especially based on new evidence – documents that have been discovered after the Iron Curtain fell.

What I find interesting is how two people can see the same documents and came to completely different conclusions. A few years back R. Frank printed a book on yeshivas Volozhin called Toldos Beis Haskem Bevolozhin. This book deals with the history of the Yeshiva from the beginning until the end including a brief history of all the Roshei Hayeshiva. Although the book is weak on quoting sources it has many important discussions about the topic of Volozhin. One of the real new important things printed here is government documents dealing with the closing of the Yeshiva (pp. 274-96). Although he edits out many parts due to respect for R. Chaim Berlin and R. Chaim Solovetick he prints parts and concludes that the maskilim and a few renegade bochrim influenced by the maskilim caused the government to close down the Yeshiva and it revolved learning secular studies in the Yeshiva. A few years later Professor Saul Stampfer reissued his excellent book Hayeshiva Halitais Behishavetah with many important additions and corrections amongst the additions were these same documents but unedited. The picture one gets from these documents (as he shows pp. 245-66) is something else entirely. Specifically, the cause for the government closing down the Yeshiva was not because of learning secular studies, instead the closure was because of the whole terrible and disgusting controversy about the succession of R. Chaim Berlin for his father the Netziv to be the Rosh haYeshiva of the Yeshiva. The bochurim got the government involved and they were very unhappy how the whole thing was dealt with so they shut down the Yeshiva.

One of the things the Bochrim did was interrupt the shiur of R. Chaim Berlin constantly bombarding him with many questions. According to some, they used many seforim borrowed from R. Chaim’s vast library to stump him. This terrible act was done a few times before in Volozhin. Once when R. Alexander Moshe Lapides visited the Yeshiva the bochrim did the same thing to prove a point (see Yeshivos Lita, Pirkei Zicronos pp. 75-77). [This account is not included in the otherwise excellent edition of R. Alexander Moshe Lapides writings called Torah Hagoan R. Alexander Moshe.] When R. Yitzhkach Elchanan Spektor visited the yeshiva at a different time they tried the same thing but were unsuccessful in stumping him (see Toldos Yitchack p. 61 see also Harishon Leshalshles Beis Brisk pp. 128-32).

As an aside in researching this topic I was (and still am) horrified about this whole controversy how the bochurim (even if it was not the majority of the Yeshiva) could do all the terrible things they did during the whole fight. Ultimately causing the close of the Yeshiva and the premature death of the Netziv!

In the Derech Etz Chaim, Y. Meltzer (pp. 51-52) prints a letter of someone (he edits out the name) (see also Nishamt Chaim old edition 2:122) who asked mechilah from R. Chaim Berlin for making him trouble when he was supposed to take over Volozhin and R. Chaim Berlin writes back:

אנכי עפר ואפר ואין אני כדאי לפני המקום יתברך שמו, כי יענש חס ושלום שום אדם בסיבתי. ובר מן דין, כבר באותם הימים שצערוני אמרתי בכל לילה כמר זוטרא מגילה כח א’ שרי ליה לכל דצערן לי ואין לו לחוש כלל לדרוש ממנו מחילה כי מצדי כבר מחלתי. אמנם מאי דשקליה למטרפסי ונענש מן השמים זה בשביל שני דברים: אחד בשביל חילול ה’ הגדול שגרם… ב. בשביל צערו של רבו המובהק, מר אבא הגאון מאור הגולה זצוקל”ה, שגרם לו אז כמובן… ובפרט שיכול להיות שמהצער הגדול הזה שגרם לו היה התחלה למחלתו האחרונה, שנפטר על ידה מן העולם

Another famous piece printed in Nishmat Chaim (volume two of the old edition pp. 380-83) is the dream he had after his very close friend R. Yitchack Blazaer died and R. Chaim Berlin gave a hesped although he requested that there be no hespedim. R. Chaim Berlin described the dream as follows:

נשמע אליו בזה שלא לספר בשבחו כלל, אולם על שלא נבכה על ההעדר לא צוה כלל… בא המונח אצלי בחלום ואמר לי יישר כח על שלא הגדתי שבח. ושאלתי ממנו מה נעשה בדינו בעולם ההוא, ואמר לי שדין של מעלה הוא חמור מאד שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, וביחוד מקפידים מאד על דבורים האסורים שנדברו שלא כהוגן

Another thing which R. Chaim Berlin was very famous for was his massive library which consisted of thousands of volumes. [See R. KS in Nishmat Chaim p. 376, vol 2 pp. 398, 352]. There are even some nice letters of his to his (and his fathers) friend E. Harkavy thanking him for some recent volumes from the Mikitze Nerdamim society with some comments on the seforim. This letter was printed in the first volume of Shnos Dor Vedor (p. 199) and than again in the second volume of the Nishmat Chaim of R. Kosovsky-Shachor. In the recent version of Nishmat Chaim (4: p. 45 part two) only part of the letter was printed. In the edited out piece R. C. Berlin wrote:

זה שנתים ימים, אשר הריצותי כסף שלומים, בעד שנת מקיצי הנרדמים חמשה רו”כ שלמה ליד בחיר החכמים, ידידנו הגאון ר”מ שטראשון ז”ל, ויענני במכתב, כי הריץ את הכסף לידדנו הרב הד”ר א’ ברלינר הי”ו בברלין

I am not sure why it’s a problem to acknowledge that R. Chaim Berlin liked R. Strashun but it’s not a problem in regard to R. Harkevey. As an aside we see R. Chaim Berlin wrote respectfully about A. Berliner contrary to the recent complaint voiced by someone in the recent Yerushenu (3:396).

This library also consisted of manuscripts one of which was the Seder Hadoros with the comments of the Radal. [There is a teshuvah (new edition 1:96) of his to the Radal someone who his father was also very close with] When R. Chaim Kahana was working on the Seder Hadoros R. Chaim Berlin gave him this sefer. R. Kahana included these notes which are very valuable to the topic in his Kochvei Or (available here ).

The bulk of this library passed on to R. Isser Zalman Meltzer. In Derech Etz Chaim, Y. Meltzer brings a few stories of how R. Isser Zalman Meltzer made use with it (pp. 451-52) and even had the editors of Otzar Haposkim use it (p. 328). Although Y. Meltzer writes that in the Tzevah of R. Berlin it said that if a Talmid Chaham moves into my apartment after my death he should get it (p. 50) but in the version of the Tzevah printed in Nishmat Chaim (vol. 2 pp. 403-05) it does not say any such thing. [See Nishmat Chaim volume one (old edition p. 376).]

R. KS brings a story (2:377) to show his incredible yedios which I find hard to believe. Someone asked R. Chaim Berlin where is the first time that the name Chaim is mentioned in our literature as its not found in Talmud, Medrash or the era of the Geonim. R. Chaim Berlin replied the first time the name is found is in Tosfos and than he started listing the rest of the people with that name. The reason I find it hard to believe this story is we do find this name in the era of the Geonim. As R. Sherirah Gaon and Ravad in Sefer haKabalah [Cohen ed. p. 41] bring that Rav Zemach Goan father was Chaim. A look at the index of Moshe Gil’s Bemalchut Yishmael Betekufos Hageonim (volume 4 p. 853) shows that the name Chaim was fairly common in the era of the Geonim [thanks to M.M. Honig for this source]. R. Chaim Palgai (Kol Hachaim 8:15) cites a Medrash in Bamedbar (14) that shows an Amorah had the name Chaim. But it seems to be a printing mistake as in our edition it says Chiyah [see also Kesser Shem Tov vol 1 pg 300].

I mentioned that R. KS collected the Haskomos of R. Chaim Berlin reaching over 140 but at least one is missing a haskamah to a reissue of Seder Hadoros that R. Yeruchem Leiner brother of the Radziner Rebbe started working on with many additions.

One weakness both editions have which E. Katzman in his introduction to Chidushei Hagoan Hadres (p. 42) already complains about, is that the older edition left out all the sources for the pieces. The second edition at times does quote the sources from where they found the pieces but more often than not they do not quote their sources.

In conclusion, to obtain the full version of R. Chaim Berlin’s responsa, both edition are necessary, and definitely worth owning.

Rabbis & History: A Review of the Koreh HaDorot, Ahavat Shalom ed. by Eliezer Brodt  This is the first post in what I hope to be a series on various attitudes towards studying history.  The prism through which we will examine this issue is that of the many works written by gedolim discussing history.  The subject of this post is a new edition of the classic work Koreh Hadoros (KH) by R. Dovid Conforte (printed recently by Ahavat Sholom).  After discussing the actual sefer and its author,  I will conclude with a few comments about this recently printed edition.   R. Conforte was born in Salonika around 1617 and died sometime after 1678. Throughout his life he traveled to many places (including Eretz Yisroel), and in KH he describes his meetings with many great personalities, including R. Menachem Lonzano, author of Sheti Yadot, and R. Hayyim Benevisti, author of the Keneset Hagedolah. As he enumerates throughout the book, R. Conforte studied with R. Moredcahi Kalai and many others (see, for example, pg. 163, 175, 176, 179; all page references are to the new edition).  At times he also emphasizes with whom and when he studied Kabalah (pg. 172-73), which he started to learn at the young age of seventeen (p. 150). He seemed to have authored a few other works, most of which are lost. Recently, a responsum of his was printed in the journal Yeshurun (vol. 7, pg. 55ff). [In that article, the authors write of a plan to collect all R. Conforte's torah as well as to reprint the KH]. In Sinai (28:279-295), R. Toledano published a manuscript called Zikhron Yerushalim about gravesites in Eretz Yisroel, which the author proves was written by R. Conforte.   The KH is one of the most famous historical works written by a talmid chacham and continues to be studied to this day. This sefer was printed a few times (once even under a mistaken name –  see R. M. Strashun, Mivchar Kesavim, p. 240), and remains very popular amongst gedolim and scholars alike. Most notably, the Chida quotes this work extensively in all his seforim (as an aside, it's rather strange that his entry on R. Conforte in Shem Hagedolim is very small and uninformative). Indeed, when, many years ago, R. Meshulam Roth created a curriculum for his yeshiva, he included the Koreh Hadoros as an essential sefer for his talmidim to read (among other interesting things in the program; see Mivasar Ezra, pg. 176, and Mivasar Vomer, pg. 119); R. Meir Shapira even asked R. Roth if he could use the latter's curriculum for Yeshivat Chachemei Lublin (see Mivasar Ezra, pg. 172).  Even today scholars use this work extensively; check the index of almost any of the works of Meir Benayhu and one can see how often he quotes the KH.    KH begins with the era of the Rabbonan Savorei ("Saboraim"), continues with the geonic period and the rishonim, and ends with R. Confotre's own generation, in total covering a period of a few hundred years. The idea of this work is to list the different gedolim from each period and include basic information about them, such as when they were born and died, with whom they stiudied, and what they wrote. At times the KH includes a more lengthy entry on a specific person. Much of this information, especially that of R. Conforte's own period, is very important,  as we have no other such sources for it.  Much of the other material is taken from other classic "history" works, as R. Conforte himself notes (e.g. Igerres R. Shreriah Goan, Sefer Hakablah l'Ha'Ra'avad, Sahlsheles Hakablah, and Sefer Yuchsin, all of which will hopefully be subjects of their own posts in the future); yet, though R. Conforte uses these works extensively, he will at times disagree with these works. One work which, for some unknown reason, R. Conforte does not use, and which R. D. Kassel already pointed out, is the Zemach Dovid, obvious from the fact that the section on Askenaz achronim is quite weak. Finally, throughout the sefer he quotes many interesting things he heard from purportedly reliable sources, rare seforim, and manuscripts which he saw. In the recent Ahavat Sholom edition, they discuss about fifty such works which R. Conforte mentions. Indeed, Koreh HaDoros shows an incredible bikiyut in shas, rishonim, and achronim (and all of this in the pre-Bar-Ilan days!).   In 1842, D. Kassel printed an annotated version of KH. Though he included many short notes on various points in the sefer, his additions included nothing extensive. Among the reasons Kassel provides for this is that he was told Leopold Zunz was working on his own edition.  However, Zunz never ended up publishing his own edition and, as such, Kassel's edition, which still left room for much work, became the standard edition. More recently, this sefer was reprinted by Ahavat Sholom. One of the benefits of the Ahavat Shalom edition is that it collects all the Chida's comments on the sefer (scattered throughout his writings) and prints it here in the proper places. The truth is that Kassel already references when and where the Chida discusses particular points in KH; still, the Kassel edition only includes citations to the Chida's works without reproducing what the Chida says.  The Ahavat Shalom edition, on the other hand, includes the full text of the Chida's relevant comments. To be sure, even a cursory Bar-Ilan project search shows that the Ahavat Shalom edition missed a few of the Chida's comments, and I am sure that this is true of the many other seforim of the Chida not included the in the Bar-Ilan database.  Another plus of their edition are the indexes, which are very extensive- over a hundred pages (which include every time any sefer or name is mentioned)! Finally, the edition also has a retyped set,  making the sefer  more readable and clearly marking paragraph and topic breaks. They were also kind enough to reference pages numbers of the first edition, a useflul tool in tracking down quotes from the original edition. Another positive aspect of this edition is a very thoroughly researched introduction about the author and the sefer. The Ahavat Shalom printing includes an entire section devoted to many of the manuscripts and seforim that R. Conforte may have seen (discussing what happened with the seforim if they were printed since then, etc.). Just to point out some additions to their discussion: The KH mentions a sefer from R. Yisroel Nigra which is a collection of his derashos called Mikveh Yisroel. They write (p. 35) that it exists in many manuscripts and that one derasha was printed already in Yeshrun (10:134). The truth is that this manuscript was printed partially in the early 1900s, but, more recently, S. Regev printed all the dershos (Bar Ilan Press, 2004) in a critical edition (675 pgs.), including an excellent introduction to the work Interestingly, R. Y. Goldhaver seems not to have been aware of this edition as he only quotes the manuscript (see his Minhaghei Hakehilos, 1:287). Another sefer that the KH mentions, also authored by R. Yisroel Nigra, is Sheris Yisroel, which is a collection of Nigra's songs. In the Ahavat Sholom introduction they mention that it exists in manuscript. It is interesting to note that the manuscript was in the collection of R. Aryeh Lipshiz, as mentioned in his Avos Atrah Lebanim (p. 109).                                                                                                             The main weakness of this new edition are the notes. Aside for putting in all the comments of the Chida taken from Shem Hagedolim, there is almost nothing as far as notes go. On the one hand, one could argue that Ahavat Shalom did not feel it is necessary to put in more notes than they did. However, in a recent issue of a journal called Mikabsel (# 32) – published by Ahavat Shalom – the editors include the introduction to KH, including the history of the author and a sampling of over fifty notes on various topics in the sefer. Even these notes, too, could have been more comprehensive, they are still very useful. For some odd reason, most of these notes were not included in the published edition of KH. In sum, Ahavat Sholom should be thanked for printing an important sefer which has not been around for some time; nevertheless, a critical edition is definetely still needed and eagerly awaited.  I would just like to give a list of some of the many points and discussions which R. Conforte brings up in the sefer. As previously mentioned, he deals with the Geonic period, mostly basing himself on the earlier works available to him such as Iggerot R. Sherirah Gaon and Sefer Hakablah of the Ra'avad.     He records the famous puzzling statement about the death of R. Sherirah Goan that: ונתלה רב שרירא מידו אחת והוא כבן מאה שנה, ולא הוסרו מגאונות.   For a recent summary of the discussions of this statement and a new suggestion as to its interpretation, see R. Nosson Dovid Rabonvitz, Rishumot Teshuvos R. Sherirah Gaon, pp. 42-45.   Another one of the interesting things R. Conforte brings up, and which is rather famous (and hopefully the subject of its own post shortly), is the dictum:  ומצאתי כתוב שיש אומרים כי הגאונים נקרא כל אחד מהם בלשון גאון על שם שהיה יודע שם ס' מסכתות כמנין תיבת גאון (עמ' יח).   In a footnote of the Ahavat Sholom edition, the editors note that the Meiri makes the same point in his Seder Hakablah. In the introduction, they note (p. 31) that the KH probably saw this in the Meiri's  manuscript. However, from R. Conforte's discussion of the Meiri, it appears to me that he never saw the sefer (see p. 83). Furthermore, if he had seen this particular sefer of the Meiri (which, parenthetically, could have helped him much in this work), he would have quoted it as he quoted from his other sources. A more likely source where R. Conforte could have seen this phrase is from the Sefer HaTishbi (pg. 122), which he did see and from which he often quotes.    He includes a nice amount of information on the Rambam, including the famous legend regarding him being buried in Tevariah (Tiberias) and why the Ra'avad wrote a critical work on the Rambam. One of the things R. Conforte points out (as do many others) is that the Rambam studied under the Ri Migash (though the Chida comments that this is not chronologically possible).  What is less well known is what R Avraham Ben Ha-Rambam wrote about this:  ואבא מארי זצ"ל למרות היותו נמנה עליהם וקורא להם בחיבורו הגדול רבותי משום שאביו שהוא רבו הנו תלמידו של רבינו יוסף ז"ל  (המספיק לעובדי השם מהדורת נ' דנה עמ' 177-178).  KH mentions the famous legend about the death of R. Yehudah Halevi (already discussed previously here ). He also includes many interesting points about Rashi. Amongst them, he deals with a famous question that many ask: if Rashi died in middle of writing his work on Baba Basra, how is it that others say he died while working on Makos? R. Conforte's seemingly obvious answer is that Rashi must have been working on both at the same time (p. 56).  He includes an extensive list (almost fifteen pages) of all the various Rishonim quoted by Tosofos, including places where they quote from the Rambam and Ibn Ezra., further portraying the author 's tremendous bekiyut in Shas. In the new Ahavat Sholom edition, the editors actually provide the exact sources for all these pages.   The KH writes a very interesting possibility about the authorship of the Kol Bo: ושמעתי אומרים שאשה חכמה חברה ספר זה, אבל אין דעתי נוטה לזה, מפני שחכמת הספר ההוא אינו מדעת אשה אלא מדעת איש חכם גדול ורב מובהק, ומחמת ענוה יתירה שהיה בו לא רצה להזכרי ולפרסם שמו בתוך הספר. For more on this point, see Y. Levine in her introduction to Simchat Torah L'yad Rivkah Tiktiner, pg. 17 (as well as my Ben Keseh Lassur, pg. 143). Although the possibility is mentioned (and dismissed) by the KH that a woman wrote this work, A. Grossman's excellent book Chasidos U'morodos (pp. 282-289) does not mention it at all, though he provides a lengthy list of many of the learned woman in times of Rishonim (as an aside, I did not see a discussion of this list in the Sefer Toras Emechah, which deals with at length with the issur to teach Torah to women).   The KH has a lengthy discussion of the authorship of the Sefer Tanya, as it is well known that it appears to be a direct copy of the Shibbolei Ha-leket (pg. 76-77). In the latest volume of Yeshurun (20:696-697), R. Yakov Chaim Sofer goes so far as to discuss whether a similar point made by both the Shibbolei Ha-leket and the Sefer Tanya can "count" as two Rishonim or only as one. He proves at the end that the Eliyahu Rabah (in many places) counts them as two Rishonim. R. Conforte concludes that the author was most likely R. Yecheil, the author of the Malos Hamidos, and perhaps more famous as the sofer who copied the Yerushalmi Leiden. Throughout the past few centuries, the authorship of this sefer has been constantly aruged and discussed. Recently, Profesor Feintuch (Mesoros Venuscos B'talmud, pp. 65-76) proved conclusively that the KH is certainly correct (see also, I. Ta-Shma, Creativity and Tradition, pp. 77-79).   When discussing the place where the Reshis Chochma is buried, he mentions, as an aside, that the Matnes Kehunah is buried next to him (p. 146). Others disagree on this point, showing that the Matnes Kehunah was actually buried in Poland (see Zev Gris, Safrus V'hanhagos, pp. 41-42).   When talking about R. Shlomo Halevi, R. Conforte writes (p. 165):  וצוה בשעת פטירתו… שהספסל שהיה משים עליו הספרים כשהיה לומד, שיעשו ממנו ארון כדי לקוברו בו.     On this topic of burying one using the table on which one studied, see the many sources of R. S. Askenazi in his notes on the Kav Hayashar, and his updates in his Alpha Beta Kadmidta Deshmuel Zeria, pp. 487-93.   When discussing the Lechem Mishna, R. Conforte brings down an incredible story which he heard (pg. 153):  ושמעתי מפי זקנים כי נפטר בערב שבת במגפה ונקבר בין השמשות ובא השמש, והתחילו מצטערים לומר שחללו את השבת. וכשחזרו מבית הקברות לבתיהם זרחה השמש והאיר להם היום ושמחו על שלא חללו את השבת.   As D. Tamar notes (Areshet, Vol. 1, p. 474), the KH is the first historical sefer (p. 127) to attribute the Magid Mesahrim to R. Yosef Karo (contrary to what R. Y. Greenwald writes in his book R. Yosef Karo Ve'doro, pg. 192). Of course today we have much earlier and excellent proof as to the authenticity of this work; see, in partiuclar, the works of R. J.Z. Werblosky and M. Benayhu (in Yosef Becherei).   The KH also brings (p. 128) an incredible tidbit about the Beis Yosef which he heard from the Beis Yosef desendants:  ספר לנו קצת משבחי זקנו ז"ל, ובכלל שבחיו אמר לנו שהרב זקנו אמר בשעת פטירתו שזכה ללמד התלמוד כלו שלשה פעמים.    In the introduction to the Ahavat Sholom edition, the editors note that this sefer was also used to learn halacha, such as in the discussion of teaching torah to Karaties. They reference, for example, how the first source on this topic in the Sdei Chemed is the KH (Sdei Chemed, Klal Beis, Siman 34:13). While it is true that the Sdei Chemed does quote the KH, in reality he is only quoting Shut Mizrachi as brought in the KH. However, a Bar-Ilan search does show a few cases where the Shut Minchat Yitzcahk uses this sefer in his works. As far as Halachos of Klalei Ha'pesak, I am certain that KH could play a role.   In the recent ("controversial") book Reckless Rites Elliot Horowitz has a excellent extremely comprehensive chapter on local Purims throughout history. One of the Purims he discusses is the Purim of Cairo (pp. 286-89) he mentions that we have various sources showing it was observed over several centuries. Another source, not mentioned by Horowitz, is that a reference to this Purim can be found in the KH where he mentions that in his times it was also celebrated (p. 119).   One last point of great interest about R. Conforte is that although he lived in the time of Shabetai Tzvi, no mention of Shabetai Zvi can be found in the entire sefer. This point was made by B. Deblitski in his article in Mekabseil (pg. 606); however, the introduction of the Ahavat Sholom edition omits this very important and interesting point.        

Review of Amudim be-Toldot Sefer ha-Ivri Haghot u-Maghimby Eliezer Brodt and Dan Rabinowitz
Yaakov S. Spiegel, Amudim be-Tolodot Sefer ha-Ivri Haghot u-Maghim (Chapters in the History of the Jewish Book Scholars and their Annotations), Ramat Gan, 20052, 689 pp.

In 1996, Bar Ilan Press published Amudim be-Toldot Sefer ha-Ivri Haghot u-Maghim from Professor Yaakov S. Spiegel. Shortly thereafter, this edition sold out due to its popularity. A few years later Amudim be-Toldot Sefer ha-Ivri Kitevah ve-haTakah (volume two) was published.  More recently, Amudim be-Toldot Sefer ha-Ivri Haghot u-Maghim was reprinted with over seventy five pages additional pages full of many important additions. In this new edition, Spiegel apologizes to the people who purchased the first edition of his work and would now have to buy the new one if they want the updates.  Spiegel offered that the requirement for a completely new edition rather than an addendum was out of his control.  Although the importance and quality of the book will be obvious shortly, it has not been reviewed or discussed properly in academic journals except for a short review on Hamayan (37, 3: 69-75). This post hopefully is a start in rectifying this omission.  This volume is the first of two (current) volumes discussing the History of the Jewish book – specifically the creation and alteration of the Jewish books.  That is, this volume covers annotating or editing texts.  Essentially, this work is divided into two parts, (Spiegel divides it into four parts) the first, discusses the permissibility of editing texts and the second discusses annotators and editors.  The first portion begins with the sugyah of editing texts in the time of the Mishana (sifrei torah) and moves into the topic of the prohibition of having a unedited sefer. These two chapters play an important role in the background of this topic of editing seforim.  Spiegel then moves into the era of the geonim and rishonim dealing at great length with there methods of editing or annotating texts. He discuses at great length the methods of Rabbenu Gershom, Rashi and Rabbenu Tam.  As is well known Rabbenu Tam prohibited the editing or annotating texts Spiegel discusses the complete background of Rabbenu Tam's opinion going through the myriad of sources when Rabbenu Tam's restriction applies. This discussion includes an analysis of Rabbenu Tam's work Sefer Hayashar and his famous disagreement with R Meshulem. Spiegel, as he does in each of the chapter, quotes all the previous sources on the topics and rechecks it all carefully and comes out with many new important conclusions. Spiegel then proceeds to deal with the different works of haghot in the times of rishonim and the nature of these works. Of particular interest is his sections on the Haghot Ashrei (pp. 183-90) and on the Ravad's comments on the Ramabam discussing if those comments are plain haghot or hasaghot (pp. 198-207).  The second section of the book surveys the story of Haghot u-Maghim from the beginning of the printing press, in approximately 1456, until 1840. He begins with chapters on the importance of the printing press (see also pp. 300-06) and moves in to the job of the annotators and editors and their methods. Dealing with topics such as, did Rabbenu Tam only speak to instances where one is erasing the text and substituting another but if one merely notes an alternative reading and preserves the original that is OK? Or, is it only applicable to manuscripts or does it apply to printed works as well?  The distinction being, in the case of a manuscript, that manuscript may be the only copy and, if one alters the text, the original is forever lost.  Additionally, Spiegel discusses at length the important question of whether one can correct texts based on logic or textual support. An interesting section is where he brings a bunch of sources that there is a special will from God that these mistakes happened and should remain (pg 262-269). There are chapters on the various 'editors' such as R. Betzalel Ashkenazi, R. Yoel Sirkes (Bach), Maharshal, Maharsha, Maharam, R. Jacob Emden, R. Y. Pick, Gra, Rashash, and a host of others.  For each one Spiegel discusses which version of the Talmud they were addressing their emendation and whether their emendations were based on manuscript evidence or their own determination that the text was corrupted. These questions are very important. For example, Spiegel notes that the Maharshal (p. 315) and Maharsha (p. 323) did use manuscript evidence many times whereas the Maharam (p. 325) did not use manuscript evidence frequently.   As to the Bach's emendations, Spiegel notes that weren't published until the 19th century, but the Bach's comments were addressed at earlier, different version of the Talmud.  Thus, at times, it is unclear what the Bach is changing.  Indeed, Spiegel shows how some commentaries have misunderstood the Bach's comments. Spiegel deals with at length what the Bach's goals were. Spiegel also shows that there were additions to the work after the Bach's death. As to the Bach's usage of manuscripts Spiegel shows it's still not proven that the Bach  used them as most of the changes can be found in Ein Yakkov.    Spiegel devotes a long chapter dealing with the Gra notes amongst the topics he discusses are what was the Gra's point in his comments, and to why there are contradictions in his notes on Shas to his other writings (pg 450). As to the question of whether the Gra used manuscripts Spiegel concludes that it appears that he did not [although he did visit libraries and saw old seforim (pg 454-457)]. Another whole section Spiegel devotes to is discussing Rabinowich's Dikdukei Soferim at length. This is especially important in that Dikdukei Soferim is a collection of variant readings of the Talmud.  As many great Rabbis of Rabinowich's time praised this work, this tends to show these Rabbis' position on emending texts. Spiegel shows the may people who used it and how those who did not use it could have benefited from availing themselves to Dikdukei Soferim. Spiegel deals with various theories why it was not used widely. He concludes that it appears that the Dikdukei Soferim is becoming more widespread. He even quotes recent sales of Dikdukei Soferim and notes how quick it sold out after being reprinted after being out of print for quite a while. Although a Otzar haChochma search comes up with well over 2000 hits in over a thousand seforim (of course not all this are good hits as there search engine is still limited although useful). It still does not appear that the Dikdukei Soferim is used widely in the main yeshiva circles. Perhaps that will change.
Spiegel deals extensively with the position of the Hazon Ish regarding manuscripts.  This topic, one which has gotten much attention (see, e.g. the Shnayer Z. Leiman, Kook, Moshe A. Bleich articles in Tradition, Hevlin in Meah Shearim as well as the articles in Beis HaVaad), is discussed in detail with the backdrop of all the nuances Spiegel raises throughout this work. Spiegel discusses the curious fact that the Chazon Ish himself did sometimes use the manuscripts of Gemarah when learning (p. 567 n.126). Spiegel concludes this section with a discussion on to more recent printings of the Shas such as the shas Vilna, Frankel and Oz veHadar. It appears that the methodology of both Shas Vilna (the original one) and Oz veHadar in deciding which texts to use etc are not clear. This is especial important to know with Oz veHadar what the methods that they use as they advertise as if they are making incredible important changes but one only wonders what they are ad on what basis they are made. The last section of the sefer is devoted to the various annotators and editors to various editions of the Ramabam including the editions of Bragadin and Justintine. Spiegel also deals with when were the divisions of halachot put into the Rambam (pp. 637-638).  He also deals at length with the Amsterdam edition and the comments of R. Sholom Leon and showing its influence on later editions. R. Sholom Leon authored other seforim  including Mesectas halacha Le moshe miSinia which was recently printed in a annotated edition including a nice introduction. The editor of this new edition was not aware of Spiegel discussion regarding R. Leon. Spiegel has an interesting discussion about a third work called Merkevet ha-Mishna by R. Leon that was not known to many people and thus people made a mistake attributing a source (pp. 648-49). It is amazing to see Spiegel's mastery of the Talmud and the sources with all its nuances throughout the book. The amount of classical seforim quoted and discussed is breathtaking many very rare works are quoted. Another point is the respect and tone he uses when he speaks about all the authors, a problem some have with many academic books. Another thing is he is not embarrassed to admit mistakes he made – he could have easily left out a specific footnote instead he writes it and explains that he made a mistake (see, e.g., p. 259).  From the above, it should be apparent that this book contains a wealth of information regarding the issue at hand, emending texts.  While that alone would be enough to recommend in the strongest terms this book, it must be noted that Spiegel, mainly in the many footnotes, covers an amazing amount of tangential topics.  Here are some examples:p.29 n. 8 Spiegel has a discussion about the sefer Kol Dodi quoted by Agnon (for more on this work see this post ).p. 41 n.12 sources regarding the custom of placing a possul sefer torah in the ark and whether this violates the prohibition of "al tiskon be-ohelkha" (one should not have uncorrected texts in their home).
p. 65 n.105 testimony from R. Yaakov Katz that Rav Hai Goan was a copyist. 
p. 75 n.153 noting that la"z the term used to indicate a translation should not contain the quote mark as it is not an abbreviation. 
p. 80 n.177 noting that Krochmel in his Moreh Nevukeh haZeman quotes the Mahritz Heyos only as "Hakham Eched."
p. 89 n.29 discusses R. Zevin's offhanded comment that the rishonim did not use "nusach aher."
p. 102 n.110 discusses "nusach Sefard" and whether it is more reliable.
p. 103 n.115 notes that although a statement from the Rosh (responsa, klal 20, no. 20) is used by multiple authors to show that Ashkenazik customs have a long history, those many authors ignored the other implication of the statement regarding the "nusach haTalmud shel beni Ashkenaz."
p. 105 n.123 who authored rashi on Horyois.p.105 n. 126 if one learnsa small daf is it considered a Complete daf.p.107 n.132 discussing the issue of when the Talmud records a pusuk differently than our Sifrei Torah.  p. 131 n.14 corrections of rashi that were later added into the printed edition of Shas.p. 142 n.55 when Rashi says Hachei Garseninon did he have a different version in front of him.
p. 170 n.64 the common meaning of the word "sefer" – as in yodeah sefer which sefer?
p. 218 n.7 Spiegel explains the melitza used by the printers of the 1494 Nevim to describe what they did.  The melitza includes the line "lower the high and raise the lower" (Ezekiel 21:31).  Dr. M. Glaser explained that in the early printing presses the letters would be set and they faced upwards, the printer would coat them in ink and then place the paper on top.  This is in contrast to how writing was done previously – from above. 
p. 230 n.67 citing examples of books where the Soncino press accused the Bomberg press of using (illegally?) Soncino editions.
p. 234 n.79 discussing the alleged apostasy of Yakkov ben Hayyim Ibn Adoniyahu, the editor of the Mikrot Gedolot and other seminal texts.
p. 268 n.95 many sources that say the Havah Minah of the gemarah is true and important.  p. 318 -21  he discusses the methods of R Dovid Meubin a talmid of the Maharshal in annotating the Gemarah including many general rules that he mentions in his sefer.p. 329 -35 discuses the notes of the Levush on shas if they were really from him and dealing with R. Zechariah criticism on this.p. 426 n.18 discuses about Fogelman work on R. Menasha Milyah.p. 464 n.167 the Gra's opinion on the laining on Rosh Chodesh.p. 540 n.29 the plagiarism of the Tolodos Adam.p. 587 n.41 deals with a bit if Chaim Bloch was a forger.p. 652 n.185 Kapach opinon on the Teshuvos of Rambam to Chachemei Lunel.  In the academic world Spiegel work has gotten some attention for his discussion of the Chazon Ish and manuscripts.  Specifically, Benny Brown in his unpulished dissertation, The Hazon Ish Halakhic Philosophy, Theology and Social Policy As Expressed in His Prominent Later Rulings  (Hebrew) pp. 129-40, & Appendix pg 111- 113  deals with Spiegel's discussions with comments and additions. As has been noted here Sperber in his recent work Nesivos Pesikah uses Spiegel's discussions on this topic. And, in his doctorate on R. Betzalel Askenazi B. Toledano uses Spiegel's comments on R. Betzalel. Finally, others have used Spiegel's work, but as Spiegel notes only sometimes do they give Spiegel credit, (see here for more and see the introduction p. 13 and the notes therein and page 183 n.132).  Finally, although Spiegel's work is very comprehensive, there are some additions to some of the topics discussed in the sefer:   In the beginning of the book Spiegel has a chapter about אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות במועד ואין מגיהין אות אחת אפילו בספר העזרה בספרים אחרים גורסים ספר עזראTo add to his long list of sources see Archaei Tanamim Vamorim (Rebbe of Rokeach) (Blau edition 2:666-67) and R. Meshulam Roth, Shut Kol Mevaser 2:2823. For the chapter (pp. 39-83) about המחזיק בספר מוטעה אל תשכן באהליך עולה see Efodi in his Maseh Efodie p. 18 in the introduction. For his chapter about Rabbenu Tam's methods of amending texts see also R. Yakov Shor (intro to Sefer haIttim p. vii) where he says he followed Rabbenu Tam's method in his edition of the Sefer haIttim and did make corrections on the actual text.  In chapter twelve where he discusses the Mesectos which are not learned (407-414) Spiegel mentions Nedarim as not being learnt (p. 407). See also the Merei in his Seder Hakabbalah (p. 128 Ofek Edition) where he writes דעו בעדות נאמנה שלא נשנית מסכת נדרים בישיבה זה ק' שנהOn Nedarim see also R. Reven Margolis, Mekharim beDarkei HaTalmud, pp. 81-84; R. Zevin, Sofrim Veseforim (geonim) pp. 46-48; the extensive discussion of R. Zev Rabanovitz in his Shaerei Toras Bavel (pp. 299-310). About Meschates Moed Koton see the important comment of R. Yissacar Tamar, Alei Tamar Moed Koton pg 312; and Yeshurun 20:702. Another mesectah not really learnt in the time of the Rishonim was Mesectas Avodah Zarah see; Professor Chaim Solovetick, Hayayin Byemei Habenyaim pp. 133-36. When discussing Meshtas Chagigah (pg 409) he brings the famous story from the Menorot haMeor that:מעשה בתלמיד אחד, שהיה מתייחד במקום אחד, והיה למד בו מסכת חגיגה. והיה מהדר ומהפך בה כמה פעמים, עד שלמד אותה היטב והיתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכתא אחרת מן התלמוד זולתה, והיה שונה בה כל ימיו. כיון שנפטר מן העולם הזה, היה לבדו באותו בית שהיה לומד בו מסכת חגיגה, ולא היה שום אדם יודע פטירתו. מיד באה אשה אחת, ועמדה עליו, והרימה קולה בבכי ובמספד, ותרבה אנחתה וצעקתה, כאשה שהיא סופדת על בעלה, עד אשר נקבצו ההמון, ואמרה להם, ספדו לחסיד זה, וקברוהו בכבוד גדול, וכבדו את ארונו, ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה בימיו. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה סביב למטתו ועשו עליו מספד גדול, והאנשים נתעסקו בתכריכיו ובכל צרכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה במר נפש וצועקת. אמרו לה, מה שמך. אמרה להם, חגיגה שמי. וכיון שנקבר אותו חסיד נעלמה מן העין אותה אשה. מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית להם בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, מפני שהיה שונה בה ושוקד עליה ללמוד אותה. והלא דברים קל וחומר, ומה חסיד זה שלא למד אלא מסכתא אחת בלבד כך, הלמד תורה הרבה ותלמוד הרבה ומעמיד תלמידים הרבה על אחת כמה וכמה. It should be noted that there are eleven versions of the story see S. Askenazi notes to Kav Hayashar and updated to 15 versions in his Alpha Beta Kadmita Deshmuel Zeria pp. 331-36. [These sources were not know to Y. Hacohen in his new annotated edition of the Magid Mesharim (p. 292). The Otzar Yad Chaim (pg 198) goes so far as to say that because of this story some say it's a segulah to learn this Mesechtah on a yarzheit. [See also Megedaim Chadashim introduction to Chaggiah.] In regard to The famous abrevation ענ"י which Mescetas were hard add R. Emden who writes on the Zohar which says עני איהו תמן בסימן עירובין נדה יבמות "בנה סוד על הלצה בעלמא, שהיתה מצויה בפי עוסקי התלמוד בישיבה, שלא יכלו לירד לעמקן של מסכתות הללו החמורות מאד, מחמת ריבוי החלוקות החדודות שבהן, הודו ולא בושו בעניות דעתם וקוצר יד השגתם, שלא יכלו להשוות כל הסוגיות השונות והסתירות הנמצאות בהן, לתרצם וליישבם כדרך שעשו בשאר כל המסכתות, חוץ מאלו קשות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. ונתנו בהן סימן על דרך הצחות, שלא יתפלא אדם, גם אם יאמר החכם למצוא פשר דבר לא יוכל, שכבר צווחו בהן קמאי דקמאי ולא אסקו בידייהו, אלא כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא ועניא דקרי אבבא, היאומן שדברים כאלה יצא מפי תנא, אין צריך לומר מפי משה רבנו וא משאר נשמות מעולם הנעלם".  (מטפחת ספרים עמ' מו).  See also S. Askenazi, Alpha Beta Kadmita Deshmuel Zeria pp. 422-24. For General sources on this topic of which Mesctas were learnt (partially based on Spiegel) see M. Breuer, Ohelehi Torah, pp. 90-94.  On page 280 Spiegel discusses the famous correction of a godal that the beracha of Pidyon Haben is אשר קרש עובר and not אשר קדש he brings some attribute it to R. Chaim Berlin. In the Zecher Daver, the Aderes has a fascinating chapter showing fifty seven examples how a kutzo shel yud makes a difference.  The Aderes cites his friend, R. Chaim Berlin, who told him this (p. 20). On this see also R. Chanoach Erentru in his Eiyunim Bdevrei Chazal Vleshonoim pp. 144-45; R. Yissacar Tamar, Alei Tamar Shekalim (p. 17) writes he does not believe it's a mistake.Additionally, although Spiegel cites to one of Prins' books discussing this issue, פרנס לדורו p. 460 a discussion regarding this topic appears on page 455 of the same book as well as the other book from Prins, פרנס לדורות on page 270.   On pp. 287-88 Spiegel discusses the Tana De be Eliyeahu with the perish Zikukin Denoroah Ubiyorin. But, see the strong words of the Radal against this pirish in his intro to Pirkei de Reb Eliezer p. 11 saying how this is what the Cherem against changing texts was referring to. See also A. Epstein (Kesavim vol 2, pp. 368-69); M. Ish Sholom, intro to his edition of Tana De be Eliyhu (pp. 4-7). Although Spiegel writes at the outset of his list of those who used Dikdukei Soferim that its not complete – the following can be added: R Sholom Albeck in his incredible sefer, Mishpachet Sofrim where he used the Dikdukei Soferim on almost every page (this sefer has a very warm haskamahs from the Maharsham and R Eleyahu Meisles amongst others). Another work well worth mentioning is the Shaerei Toras Bavel from R Zev Rabanovitz he also used Dikdukei Soferim extensively [in his work on Yerushalmi he also amends texts – but according to R Zevin in Sofrim Vseforim a bit to much]. Another person who used the Dikdukei Soferim was R. Greubart in Chavalim Beniymim (last page of volume 3, he also mentions seeing a shas from 600 hundred years ago in Chicago). Another person who used it was R. Yeruchem Leiner in his Tifres Yeruchem (pp. 115, 189). Another is R. Elyashiv in his teshuvot (1: p. 478) and in his work on Sotah he uses the Munich ed. in the Talmud HaYisraeli edition (p. 234). A Bar Ilan search shows that others not included in Spiegel list use or used it such as Beis Mordechaei and Shevet haLevei (four times), the latter being very interesting as he is close to the camp of Chazon Ishnicks. Bar Ilan search also shows that some of the Gedolim which Spiegel shows used it used it even more than he shows such as R Zodok and the Or Someach.   In Spiegel's discussion of the Adres using Dikdukei Soferim Spiegel does not have too many sources (p. 491). To add to this: first in Knesses haGedolaih the Adres uses it in at least two places – these two pieces are now printed in back of his Har haMorieah printed by Ahavat Sholom pp. 253 and 254. In his sefer Megilat Simanim which explains all the Simanim in Shas he used the Dikdukei Soferim numerous times (see index) this work was printed after Spiegel printed his sefer. In his Tefilah leDovid (Ahavat Sholom edtion pp. 8-9,23, 25, 121, 125, 137) (which is the best edition of thos work) we see he was involved in switching texts some times based on manuscripts of Rishonim.  On page 500 Spiegel leaves one thinking that A. Epstein was not pro the Dikdukei Soferim, which is not true at all (see Epstein's Kesavim vol 2  p. 354) where he criticizes Halevei for בכל ספרו לא נמצא זכר החיבור הנחמד דקדוקי סופרים, שנאספו ובאו בו נוסחאות כתבי יד שונים וספרים עתיקים. (see also pgs 83,51,357).  Another very interesting passage in regarding Dikdukei Soferim was written by A. Berliner:בדרכי לברלין השתמשתי בשעת הכושר לבקר במינכן את ידידי המלומד רבינוביץ ולהציץ למעבדתו הרחונית בה נעשית היצירה הגדולה דקדוקי סופרים שהכרך הששי מאותו הספר הענקי יצא בזמן האחרון. כאן השתוממתי והתפעלתי מאוסף כתבי היד ודפוסים יקרי המציאות, המשמשים יסוד לרבינוביץ בעבודתו. ובאמת ניתן לומר, שאותו מפעל גדול ונהדר, להוציא את התלמוד הוצאת ביקורתית על יסוד כתבי היד ואינקונאבלים הוא מפעל לאומי, הראוי לתמיכה מצד כל אלה, שיש להם הבנה למדעי היהדות ולב פתוח ועד לקידומם. איני יודע חתימה נאה לפרשת מסעי מאשר להביע את משאלתי מי יתן ואותו מפעל גדול יוכתר בהשלמה וסיום מוצלחים". (ששה חדשים באיטליה עמ' עב). On page 426 Spiegel deal with the reliability of M. Fogelman (Plungin) see the interesting piece by A. Korman in Musagim Behalcha p. 203. See also the recent article from D. Kamentsky in Yeshurun vol 20.  On pages 428-29 Spiegel deals a little with the Kol Hatohar.  It should be added the recently printed work Olam Nistar Bemaddei Hazman by R.Shucat pp. 262-91 (see also this post discussing Shucat's work generally.)   To the disscusion of Chazon Ish and manuscripts see also Maseh ish 1:93; 2:72, 218; 3:92  Finally to add to Spiegel's sources on pages 555, 569 regarding the yarhzeit of Yehoshua bin Nun. R. Hamburger, in his Shorshei Minhag Ashkenaz (3:262) points to one such source that Lag b'omer is the yarzeit. Additionally, in the Megillas Ta'anis, the last section, there's a section called Megilas Taanis Basra. In many versions of this text, the death of R' Yehoshua bin Nun is on Lag b'omer. Professor Shulamis Elitzur, in a recent incredible book, Lama Tzamnu, deals with this at great length and brings many early sources from ancient piyutim which verify this (pp. 18, 26, 34, 39, 66, 120, 126, 172). 

Announcing The Publication of Eliezer Brodt's Bein Kesah L'Asurby Eliezer Brodt This post is not a review of a sefer as one can not review ones own sefer. Rather it is a simple announcement and book description. Last year I posted a chapter from my sefer about the minhaghim of Rosh Hasnaha. I was hoping to complete that work this year but as the material grew I realized that would not be possible. Around Pesach time I decided that I would take some of the parts about aseret yemei teshuvah and print it as its own pamphlet. The pamphlet grew into its own 286 page sefer. The name of the sefer is Bein Kesah L'asur. The central topics of the sefer revolve around the chumras (stringency) that people practice during aseret yemei teshuvah.The sefer begins with a chapter to explain why we observe these chumras even though right afterwards we revert back to our old ways. This follows with a chapter about the special power of Teffilah during this period. In the next chapter I trace at length the source of the minhag to take on chumros during this period starting with the Yerushalmi and up until recent literature showing how this minhag developed over time. Throughout I discuss many topics that were inter related to this Yerushalmi such as baking challos for shabbos that it should be specifically Pas yisroel, the minhag of people of Tzefas to eat chulin B'taharah, going to the Mikvah erev Yom Tov especially Rosh Hashana and Yom Kippur, and if there was Efar Parah Adumah after the destruction of the Bes Hamikdash. Besides this I deal with other topics such as the time period one has to observe these chumros. After which I have a few chapters disusing at length the actual chumras that people did, such as washing hands before eating vegetables, giving tzedakah in asret yemei teshuvah, checking ones tzizits before putting it on, sleeping during the day and on shabbos. There are some interesting appendixes in these chapters such as where the source for sleeping on Shabbos is considered oneg shabbos, wearing teffilin the whole day or at least during mincha. The last two chapters are about chumras in general (the pros and cons), and about the famous Asrah Mili Dechasdusad'Rav (the 10 pious practices of Rav) – in particular "Rav Lo soch Sicha Bitalha Miyomov" (Rav never spoke unnecessary words his whole life). I conclude the sefer with a chapter about the sefer Simachat Ha-nefesh which I used many times through out this work. I included an index of some 40 entries of some obscure seforim and topics that I discuss in the footnotes.  The sefer is available in Girsa, Otzar haseforim, next to the Mir and Shankies. It is en-route (arriving right after Rosh ha-Shana) to Biegeleisen and Judaica plaza. For all information about this sefer including donations for this one or the upcoming volume contact me at eliezerbrodt-at-gmail.com What follows is a sample chapter based on one of the most famous things everyone learns about in school about asret yemei teshuvah that if you do teshuvah each day of the week has power to fix all of those days of that year. החומרות בעשרת ימי תשובה ככפרה על ימות השנהא. אלולא דמסתפינא הייתי אומר, שהסיבה שישראל קדושים לאחוז בחומרות יתירות בעשרת ימי תשובה היא משום היסוד המפורסם על שמו של האריז"ל:אמר לי הרב משה גאלאנטי, ששמע ממורי ז"ל: שאם האדם יתענה בשבעת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ויעשה בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העונות שחטא כל ימיו, ביום שכיוצא בו… ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עונותיו שעשה כל ימיו[1].ומשום כך נהגו בחומרות יתירות בימים אלו, כדי שיעלה להם שעשאום בכל ימות השנה. ואכן ראיתי שהדברים נתבארו בכתבי ר' דוד מנובורודוק (רוסיה הלבנה, תקכה-תקצג), בעל 'גליא מסכת': ועוד ראיתי, שענין הזה שאמרו דורשי רשומות, דכל יום מימי עשרת ימי תשובה עומד ומעותד שיהיה ניתקן בו כל מה אשר עיות, חס וחלילה, בכל יומו מימות השנה. ויש לזה סמיכות בירושלמי… דרבי חייא רבה מפקיד לרב: אי אתה יכול למיכל כולה שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא. וכתב ראבי"ה: קבלתי, שאלו שבעה ימים בין ראש-השנה ליום כיפור… אם כן נראה, שבחר שבעה ימים מעשרת ימי תשובה כדי שכל יום ויום, הן יום ראשון או יום שני וכן כולם, יתקן כנגדו מכל ימות השנה[2]. ב. רעיון זה שר' דוד מנובורודוק הביאו בשם "דורשי רשומות" הוא באמת מתורת האריז"ל, וכאמור. ונוסיף בכך דברים. ר' רפאל עמנואל חי ריקי (תמז-תקג), מגדולי מקובלי איטליה שגם שהה בצפת ובירושלים מספר שנים, כותב בשנת תפב בספרו משנת חסידים: "ובעשרת ימי תשובה… המתענה בהם ועושה תשובה גמורה, מוחלין לו בכל יום מימי השבוע שבעשרת ימי תשובה מה שחטא ביום ההוא לעולם"[3]. כמו חיבורים אחרים, גם משנת חסידים הינו סיכום מתורתו של האר"י כפי שקיבלו המחבר מתלמידי תלמידיו בארץ-ישראל ובאיטליה, ולפיכך אנו מוצאים את הרעיון המדובר גם בכתבים אחרים שאספו לקרבם מתורת האר"י. ר' מאיר פופרש כותב: "מי שיחזור בתשובה גמורה ויתענה בשבעת ימי התשובה, נמחלו לו כל עונותיו. דהיינו, אם חל ביום ראשון משבעת ימי התשובה ביום א דשבת – מתכפרים לו כל עונותיו שחטא ביום א דשבת… וכן כולם. זה וודאי בלי ספק"[4]. הדברים הובאו גם במקורות מאוחרים יותר, ולא תמיד בשמו של האריז"ל. כך כותב הגר"א (ליטא, תפ-תקנח) בלשונו התמציתית: "…ולכן המעשים הנאותים הנפעלים בימים אלו [=בעשרת ימי תשובה], חשובים ככל השנה"[5]. אחריו כותב תלמיד-תלמידו, ר' יצחק אייזיק חבר (ליטא, תקמט-תריג): "לכן בימים המקודשים האלו… מחויב כל איש… לטהר עצמו מכל חטא ואשמה על-ידי תשובה גמורה… בימים אלו [ש]הם כלל כל ימות השנה, וכמו שכתב האריז"ל, שבשבעת הימים – כל יום ויום נתקן בו מה שפגם באותו יום מכל ימות השנה…"[6]. גם באחד מספריו של ר' יוסף תאומים (פולין ואשכנז, תפז-תקנב), בעל 'פרי מגדים', נאמר: "כי יקר הזמן מאד מאד, על כן ימהר יחיש מעשיו לתקן את כל אשר עיות בכל השנה. כי בעשרת ימי תשובה, בכל יום יתקן מה שפגם בכל השנה באותו יום"[7].וכך אצל עוד רבים מרבותינו האחרונים[8].   ג. אמנם ראוי לציין שהיסוד המובא על-שם האריז"ל מצוי, ברמיזה, באחד מספרי בן-דורו המבוגר, ר' משה קורדובירו (הרמ"ק; שאלוניקי-צפת, רפב-של)! וזה לשונו: עשרת ימי תשובה… ועשרה ימים אלו הם עשרה ימים שבהם עשר ספירות ודאי. ואולם מלת 'תשובה' נודע פירושה: תשובת הדברים אל שרשם… וכפי פעולת האדם בימים ההם כן יפגום בימים או ישלימם במעשיו הטובים… [ו]נתן הקב"ה לישראל עשרה ימים אלו, שהם של תשובה, שמתגלה המקור, שהיא הבינה, על הימים – שהם העניפים, להמשיך להם שפע רב, ולתקן על ידי התשובה כל פגם שפגם בימים הנזכרים שחלפו[9].אך הפלא הוא, שהמקור הראשון המזכיר ענין זה בשם האריז"ל הוא ר' משה גלנטי[10], שרבותיו המובהקים היו: ר' יוסף קארו (בתורת הנגלה) והרמ"ק (בתורת הנסתר)![11]. על פרט נוסף ראוי להתעכב מעט. במובאות הראשונות שמשם האריז"ל הודגש, ששבעת ימים אלו מתקנים את כל ימות השנה רק "אם האדם יתענה" בהם "ויעשה בהם תשובה גמורה"[12]. ואילו מתורתו של הרמ"ק אנו שומעים ש"ישלימם במעשיו הטובים" בלבד, וניתן להבינם כמחייבים רק את התשובה ולא גם את התענית. ולמרות כל זאת, רוב המקורות המאוחרים המביאים יסוד זה בשם האריז"ל[13], ואף-על-פי-כן אינם מציינים שיש להתענות, אלא רק מחייבים את התשובה! ד. היה שמצא את שורש יסודו של האר"י בתורת הנגלה, וזולתו מצאה בתורת הנסתר. הראשון הוא ר' יחזקאל לנדא (פראג, תעד-תקנג), בעל 'שו"ת נודע ביהודה', המוצא לכך סמך מהמסופר בתלמוד בבלי (חגיגה ה סע"ב):רב אידי, אבוה דרבי יעקב בר אידי, הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב. והוו קרו ליה רבנן: 'בר בי רב דחד יומא'. חלש דעתיה… נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון" (ישעיה נח ב), וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה – מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה…מסיק מכך ר' יחזקאל לנדא: "הרי מפורש בגמרא, שיום אחד יוכל לתקן כל השנה. ואם כן יפה כתב האר"י, שיוכל לתקן בימים הקדושים הללו מעשה כל ימות השנה"[14].מאידך, ר' רפאל כ"ץ (המבורג, תפג-תקסד) מוצא סמך לדברי האריז"ל בנאמר בספר הזוהר[15]:בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקרי ולית מאן דישגח. דתניא: אינון יומין דבר-נש כד אתברי בההוא יומא דנפק לעלמא, כלהו קיימין בקיומייהו ואזלין וטאסין בעלמא נחתין ואזהרן לבר-נש כל יומא ויומא בלחודוי. וכד ההוא יומא אתי ואזהר ליה ובר נש עביד בההוא יומא חובא קמי מאריה, ההוא יומא סליק בכסופא ואסהיד סהדותא וקאים בלחודוי לבר. ותאנא בתר דקאים בלחודוי, יתיב עד דבר-נש עביד מניה תשובה. זכה – תב ההוא יומא לאתריה; לא זכה – ההוא יומא נחית ואשתתף בההוא רוחא דלבר ותב לביתיה ואתתקן בדיוקניה דההוא בר-נש ממש… בין כך ובין כך, אתפקדן אינון יומין וחסרים ולא עאלין במניינא דאינון דאשתארו. ווי לההוא בר-נש דגרע יומוי קמי מלכא קדישא ולא שביק לעילא יומין לאתעטרא בהו בההוא עלמא – – -מסיים ר' רפאל הכהן ואומר: "והנה, כתבו בעלי מוסר, שסגולת הימים האלו [=עשרת ימי תשובה], שאם שב לפניו ברוך הוא, מוחלין לו כל מה שחטא באותו יום בשבוע כל ימות השנה. נמצא על ידי מה ששב בימים הקדושים האלו, גורם שחוזרים הימים שחטא בהן במנין הימים, כמבואר בזוהר. ועל ידי זה נכון הוא לקרוא לאותן הימים 'ימי תשובה', כי על ידי ימים האלו משיבין לו הימים שנאבדו ממנו בחטאתו בהן"[16].  ה. יסודו של האריז"ל, ששבעת הימים מעשרת ימי תשובה מתקנים את היום השבועי שכנגדו, שימשו שורש ועיקר גדול; ממנו נוספו כמה הנהגות טובות ואף נתבארו על-ידו כמה מהִלכות ימים אלו.1. ביטול השינה ב'שבת תשובה'. המחבר האנונימי של ספר חמדת ימים הבין מיסוד זה, שבשבת החל בעשרת ימי תשובה ('שבת תשובה') אין לקיים בו את מצוות 'שינה בשבת תענוג': בשם הרב ז"ל, כי כל יום מעשרת ימי תשובה, מה שיעשה האדם בתשובה בהם – מתכפר מה שפגם באותו יום כל ימות השנה. וכן על זה הדרך בכל עשרת הימים. והאיש השלם עם השם, צריך לתת אל לבו אם פגם באיזו משבתות השנה בשיחת חולין ודברים בטלים או כעס… צריך… בשבת זו לתקן את אשר עוותו, להיות תמיד … ולמעט בדיבורו. ואף שאמרו דורשי רשומות: שינה בשבת תענוג. לאו משנת חסידים היא לשבת זו, שבת תשובה, כי לא אמרו זה רק לשאר שבתות… כי גדול הוא לפני אבינו שבשמים לתקן בו כל שבתות השנה[17]. הדברים האחרונים יומתקו בצירוף דברי ר' צבי הירש הורוויץ (פפד"מ, תקו-תקעז) על חובת האדם לפשפש במעשיו בשבת תשובה דווקא: "וידוע מה שכתבו בספרי מוסר, שבכל יום ויום מימי השבוע יראה לפשפש במעשיו של כל השנה מה שפגם באותו יום. אשר לדעתי, נכון מה שמכנים העולם בפרטות יום השבת יותר משאר הימים לקרותו בשם 'שבת תשובה', מפני שבשבת מחויבים לפשפש במעשיו ולתקן מה שפגם בחילול שבתות של כל השנה, ואין לך שום עבירה שבעולם שיהא נכלל בה הרבה עבירות כמו ענין שבת, שיש בה ל"ט אבות מלאכות, ולכל אחד כמה תולדות וכמה איסורי דרבנן…"[18].2. היתר התענית ביו"ט שני וב'שבת שובה'. באמצעות יסוד זה יש המיישב את תמיהת הרא"ש על היתר התענית ביום שני דראש-השנה וב'שבת שובה'. רב נטרונאי גאון סובר, שביום-טוב ראשון דראש-השנה אסור להתענות, כי הוא מדאורייתא, אבל ביום-טוב שני של ראש-השנה וכן בשבת שלאחריו – מותר, "משום דעשרה ימים אינון משונין מכל ימות השנה, לפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתענית בין בחול בין בשבת"[19]. הגיב על כך הרא"ש: "ודבריו תמוהין, שאסר להתענות ביום-טוב ראשון של ראש-השנה והתיר להתענות בשבת!"[20].אמנם אחרי שנודע לנו מיסודו של האריז"ל לא רואה ר' יחזקאל לנדא (פראג, תעד-תקנג), בעל 'שו"ת נודע ביהודה', כל קושי בשיטת רב נטרונאי גאון: כתבו בשם האר"י ז"ל, דבכל יום בין ראש-השנה ליום-כיפורים צריך האדם לתקן אותו היום של כל השנה. דהיינו, ביום ראשון צריך לשוב אל ה' על כל מה שחטא תמיד ביום הראשון, וכן ביום השני… ואם לא עשה כן ועבר יום אחד משבעת ימים אלו, הרי זה מתחייב בנפשו, והוא מעות לא יכול לתקן עוד. אמור מעתה, יום ראשון של ראש-השנה יהיה אותו גם אחר ראש-השנה, [אם כן] למה לו להתענות ולחלל את יום-טוב דאורייתא חינם? דרך משל, אם חל ראש-השנה ביום השני, יהיה יום השני אחר בין ראש-השנה ליום-כיפורים… אם כן, יום ראשון [שהוא] דאורייתא, אין צריך להתענות חינם. אבל שבת שבתוך הימים, שבין ראש-השנה ליום-כיפורים, דאי אפשר לתקן עוד, התיר להתענות – להציל ממות נפשו. וזה אשר דקדק רב נטרונאי [לומר]: 'דעשרת ימים אינון משונין מכל ימות השנה'. רצונו לומר, בהם צריכין אנו לתקן כל הימים מימות השנה, ולפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול ובין בשבת"[21].3. ריבוי צדקה בעשרת ימי תשובה. את המנהג שהביא הרמב"ם: "נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה… מראש-השנה ועד יום-הכפורים יתר מכל השנה"[22], ביאר ר' נסים אברהם אשכנזי על-פי יסודו של האריז"ל:דכוונת הזקנים הללו לקבל מכל איש ואיש שהיה נותן להם מפרי צדקתם [רק] בין ראש-השנה ליום-הכפורים[23], דבאלו הימים היה התועלת וזכות גדול מאוד, מה-שאין-כן בשאר הימים… והיינו טעמא דצריך להרבות בצדקה בימים ההם יותר מכל השנה הוא משום, דהשב בעשרת ימי תשובה – כל יום מכפר על כל הימים שכמותו. כלומר, עשה תשובה ביום ראשון דשבוע של עשרת ימי תשובה – מכפרת על כל יום ראשון שבשבוע שכל ימי חייו… ולכן, כדי לזכותם בזכות גדול, היו מקבלים הזקנים הללו מבין ריש שתא… משום דגדולה תשובה של אלו הימים שכל יום ויום מכפר… מה-שאין-כן שאר הימים, דאין-הכי-נמי דזכות הוא להם, מכל מקום אינו כל-כך זכות ותועלת לאדם כעשרת הימים האלו שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים[24].4. ריבוי דרשות בעשרת ימי תשובה. על-פי יסוד זה מסביר ר' שלמה קלוגר, מדוע נהגו ישראל קדושים להרבות בדרשות בימים אלו. שבנוסף לטעם הפשוט – לעורר את לב השומעים לאביהם שבשמים, הוא רואה בכך גם תיקון פגמי הדרשות של כל ימות השנה:והנה יש לומר תועלת הדרוש בימים הללו. כיון שימים הללו כל אחד מתקן יומו של כל השנה, דתקנו ימים כנגד ימים. ולכך… אולי הוי חטא בידינו בדרשות של כל השנה, הן המגיד הן השומע, ויתוקן בדרשה זו, לתקן דרשות כל השנה[25]. 5. מעלת התשובה בימים אלו. ר' שמואל גינצלר (הונגריה, תקצה-תרעא) מבאר מדוע האדם השב מחטאיו בעשרת ימי תשובה, תשובתו "מתקבלת היא מיד"[26]. כי קיימא לן, שהשב על חטאו באותו היום שחטא – תשובתו מקבלת מיד ואינו צריך לארבעת חילוקי הכפרה[27]. אם כן, "הוא הדין אם אפילו לא עשה התשובה ביומא ממש, רק בעשרת ימי תשובה שב, [כי משום] שכל יום ויום מעשרת ימי תשובה הרי הוא מתקן בתשובתו היום ההוא של כל השנה, [לפיכך] התשובה ההיא שעשה בעשרת ימי תשובה – הרי הוא גם כן כאילו עשה תשובה באותו יום ממש שחטא בו, שאז אין צריך לארבעה חלוקי כפרה". ומשום כך השב בעשרת ימי תשובה – תשובתו מתקבלת מיד, שאינו צריך לארבעת חילוקי כפרה[28].6. האכילה בערב יום-הכיפורים ב'מורא שמים'. בספרו עבודת הקודש כותב החיד"א: "בערב יום הכיפורים, גם [כ]שיאכל ממצותו – מורא שמים יהיה חופף עליו"[29]. וביאר דבריו ר' יהושע קפלן מוולאז'ין:פירוש, שיאכל על טהרת הקודש בכוונה שיוכל מזה לעבוד ה' יתברך… ואם זה בשאר ימות השנה, כל-שכן בערב יום-כיפורים שהוא יום אחד מעשרה ימי התשובה, וידוע מה דאיתא בשם האר"י ז"ל, שבכל יום ויום מעשרת ימי תשובה מתקן בכל מה שחטא בכל השנה ביום ההוא לעולם, אם כן במה שאוכל בכוונה הנ"ל, מתקן בזה האכילה במה שפגם בכל השנה באותו היום ובאיזה אכילה שלא כהוגן, ובפרט באיזה דבר איסור, חס וחלילה, על כן מה מאד ראוי להתאמץ בזה בכל יום של עשרת ימי תשובה[30]. כיוצא בזה כותב גם ר' שלמה קלוגר: "כיון שימים הללו כל אחד מתקן יומו של כל השנה, דתקנו ימים כנגד ימים. ולכך הוי מצות אכילה בערב יום כיפור, לתקן אכילת כל השנה…"[31]. ו. שמענו עד עתה על יסודו של האריז"ל, שכבר רמזו הרמ"ק ושורש לו בתלמוד בבלי ובספר הזוהר, שכל יום משבעת הימים שבעשרת ימי תשובה מתקנים את היום השבועי שכנגדם. אולם כדרכה של תורה, גם יסוד זה זכה לפיתוח והרחבה. ר' ישעיה הורוויץ, בעל 'שני לוחות הברית' (שבמקום אחר מביא לשיטת הרמ"ק![32]), כותב, שכל יום מחודש אלול מכפר על פגמי השנה החולפת! וזה לשונו: "אלול, חודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא, מאחר שהוא החודש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה, על כל מה שפגם בכל השנה"[33].