Psalms on Rosh haShana
Psalms on Rosh haShanaby: Eliezer Brodt
What follows is a discourse, that is part of a forthcoming sefer, regarding the propriety of reciting Psalms on Rosh ha-Shana. This discussion touches on the failure to recite hallel on Rosh ha-Shana which, in turn, leads the discussion to the status of simcha (happiness) on Rosh ha-Shana. We then turn to the custom of reciting the entire Psalms(or, the converse, refraining from any Psalms). And, finally, I discuss generally the debate regarding reciting Psalms versus study.
אי-אמירת הלל בראש השנה ושייכותו לשמחה[1]
א.
בענין אם יש דין שמחה בראש השנה, יום הדין והמשפט, כבר הארכנו במק”א. אמנם מתקנת החכמים שלא לקרוא הלל ביום זה אכן נראה, שאסור לשמוח ביום זה, שמשום כך נאסרה בו קריאת ההלל שכל ביאתו היא רק מפני השמחה, כדמשמע מדברי הרמב”ן (ספרד, ד’תתקנד-ה’ל), בבואו לבאר את שיטת ‘הלכות גדולות’ שאמירת הלל היא מדאורייתא: “והנראה מדבריהם שהוא [=אמירת הלל] מן התורה… שהוא מכלל השמחה שנצטוינו בה, כמו שכתוב (במדבר י י): ‘וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם’… כי עיקר שירה בפה… אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב בהם ‘שמחה’ ונתרבו כל מיני שמחות, שתהא השירה [=אמירת ההלל] מכללם”[2]. וזו גם רהיטת לשונו של רבינו יהודה ב”ר קלונימוס משפיירא (אשכנז, ד’ תתקנח), בעל ‘יחוסי תנאים ואמוראים’: “והלל הוא לשיר והודאה על הנס והשמחה“[3].
ב.
מדוע אכן אסורה השמחה בראש-השנה עד כדי שתיקנו שלא לומר בו את ההלל. ניתן להבין זאת כשנקדים לכך את טעם ביטול ההלל בראש השנה המובא בגמרא (ראש השנה לב ע”ב): “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום כיפור? אמר להם: אפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!“.
אך שוב עלינו להבין, מדוע משום ש’מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו’ אין לומר הלל ביום זה? לכאורה, מה שייכות זה לזה?
רבותינו הראשונים דנו בכך ומבארים, כי משום ש’מלך יושב על כסא דין…’, יש להקדיש ימים אלו לתשובה ולבקשת סליחה וכפרה, ושעת תשובה אינה הזמן ראוי לשמחה. כך ביאר רבינו המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה’: “כוונת בעל המאמר, שאין ראוי בזה הזמן לעורר הלבבות בדברי שמחה אלא לעורר לבנו בדברי כיבושין ובענינים מרעידים הטבע ובדברים אלו כיוצא בו, הם מעוררים לשוב תשובה שלמה, ומפני זה תקנו שלא לומר הלל בראש השנה”[4]. וככל הנראה, שאב דבריו מפירושו של הרמב”ם (ספרד ומצרים, ד’תתצח-תתקסה), למשניות, שנכתב בימי צעירותו: “לא קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפור, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם יתעלה, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו ענינים אינו הגון השחוק והשמחה”[5]. וכפל הדברים בחיבורו ‘משנה תורה’ שכתב בימי העמידה: “שמונה עשר יום בשנה מצווה לגמור בהן את ההלל… אבל ראש השנה ויום הכפורים – אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה”[6]. ונמשך אחריו גם רבינו אהרן הכהן מלוניל (צרפת וספרד, נפטר בשנת ה’צ), בעל ‘ארחות חיים’, הכותב: “אין אומרים הלל בראש השנה, לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד, ולהיות כל אחד ירא וחרד מפשעיו“[7]. וזו כנראה כוונתו של רבי פנחס הלוי מבארצלונה (ספרד, המאה הראשונה לאלף השישי), אחיו של הרא”ה ומחבר ספר ‘החינוך’, אשר דרכו להמשך אחר שיטת הרמב”ם: “ואולם שהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה… וזה הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין, וכדאמר רבי אבהו… אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה…”[8].
ר’ חיים ברים לאחר שהוא העתיק דברי הרמב”ם לענין הלל ואימה כתב: “ומקור דברי הרמב”ם לקוחים מדברי המושרר האלוקי רבי שלמה אבן גבירול בשירתו ‘כתר מלכות’ שם כתוב אברח ממך אליך שמתוך הכרת הפחד והאימה מהדר גאונו אנו בורחים אל חיק אהבתו יתברך[9], ודכירנא ששמעתי את דברי הרמב”ם הנ”ל יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הגאון הגאב”ד דבריסק זצוק”ל וינועו אמות הסיפים בשעת אמירתו ותהי לחרדת אלוקים, ועד היום חרוטים הדברים בלב שמועיו כבשעת אמירתו”[10].
אמנם, מדברי רבי יהודה החסיד (אשכנז, ד’תתקי-תתקעד) ניתן להבין טעם אחר לאי-אמירת הלל בראש-השנה (ויום כפור), שהוא כותב: “ולכך אין אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים, שהרי בהלל כתוב (תהלים קטז ב): ‘ובימי אקרא’, פירוש: בימים טובים של חיים שלי, לאפוקי ראש השנה ויום הכפורים, שאין אדם יודע אם הם ימיו לחיים“[11]. כלומר, אי-אמירת הלל בימים אלו הוא מפני החשש שבאותו זמן גוזרים עליו מיתה, ולפיכך לא ניתן לקרוא עליהם ‘בימי אקרא’ – ‘בימים טובים של חיים שלי’. וזו, ככל הנראה, כוונת רבי יהודה החסיד במקום אחר בספרו: “ומה שאין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים, משום דכתיב (תהלים קטז ח): ‘כי חלצת נפשי ממות‘, והיום הוא יום הדין“[12]. שהפסוק ‘כי חלצת נפשי ממות‘ נכלל בין מזמורי ההלל. ודו”ק.
משתי הפיסקאות שצוטטו לא נתבאר אם דברי רבי יהודה החסיד לאי-אמירת הלל בראש-השנה הינו טעם חדש ועצמאי שהעלו מדעתו הרחבה, או שכך הבין את טעם הגמרא ‘מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!’, צד המסתבר מהנוסחה המחודשת שהובאה בפי בן דורם של תלמידי מהר”ם מרוטנבורג (אשכנז, המאה הראשונה לאלף הששי), בחיבורו ספר קושיות: “…מלך יושב על כסא דין, וספרים חיים וספרים מתים פתוחים לפניי, ובניי שרויין בצער ופחד, ואומרים שירה לפניי?!”[13].
אולם מדברי רבינו יעקב ב”ר משה מולין, מהרי”ל (אשכנז ואוסטריה, קכ-קפז), מוכח שהבין כי דבריו של רבי יהודה החסיד הינם טעם חדש ומדיליה. ככל הנראה, המהרי”ל לא הכיר את טעמו החדש של רבי יהודה החסיד מן המקור, מ’ספר חסידים’, אלא מדברי רבו, רבי אברהם קלויזנר ([14], שמסתבר ששאבו מרבי יהודה החסיד. וכך כותב המהרי”ל:
בראש השנה אנו תלויין ועומדים עד יום כיפור, וזה לחד טעמא שאין אומרים הלל בראש השנה, לפי שנאמר בו: ‘כי הצלת נפשי ממות’, ואין יכול לומר כן בראש-השנה. אך קשה עדיין, יאמרו אותו בדילוג כמו בראש חודש! ואז יהיה אותו פסוק מדולג[15], אלא טעמא אחריתא איתא בגמרא, שמשיב הקב”ה למלאכי השרת: אפשר אשר המלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומתים לפניו פתוחים וישראל יאמרו שירה?![16].
מפורש איפוא בלשון ה’רוקח’ שאין כאן טעם חדש אלא רק ביאור טעם הגמרא. ואם דעת התלמיד כך, מסתבר שזו גם כוונת רבו – רבי יהודה החסיד. כך או כך, מדברי רבי יהודה החסיד אנו למדים דבר חדש בענין אי-אמירת הלל בימים הנוראים, פרט שלא מצאנו זכרו בראשונים אחרים אשר אינם נמנים על בית מדרשו ושואבי מימיו[18].
ג.
כבדרך אגב נציין, שהיו הראשונים שהעירו שלכאורה יש להרחיב את איסור אמירת ההלל לכל ימות השנה, כי לפי השיטה שהאדם נידון בכל יום הרי שבכל ימות השנה ‘ספרי חיים וספרי מתים’ פתוחים לפני הקב”ה! וכך העיר אחד מן הראשונים באשכנז (מהמחצית השניה של המאה הראשונה לאלף הששי), מתלמידיו של מהר”ם מרוטנבורג וחברו של הרא”ש[19], בספרו ‘אמרכל’: “דלמאי דקיימא לן כר’ יוסי, דאדם נידון בכל יום[20], אם כן, לעולם לא נימא הלל!”[21]. הוא מותיב לה והוא מפרק לה: “דלא דמי דינא דרבים לדינא דיחיד, שכל אחד נידון לבדו”[22].
דברים אלו שאובים מתורתו של רבינו שמואל ב”ר מאיר, הרשב”ם (צרפת, ד’תתמ-תתקכ), שהשיב לשאלותיו של רבינו אליעזר ב”ר נתן, הראב”ן (אשכנז, ד’תתנ-תתקל), כפי שמופיעים בחיבורו של האחרון ‘אבן העזר’:
הא דאמרינן: אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים? אמר להם: אי איפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, וישראל אומרים הלל לפני? ומקשים: אם כן, לר’ יוסי דאמר: אדם נידון בכל יום… לא נאמר הלל בשום יום, בראש חודש ומועד! ואי קסבר, דאף-על-גב דאדם נידון אומר הלל – נאמר בראש השנה ויום הכפורים! דהא כר’ יוסי קיימא לן… ונראה לי, דלא דמי דין של רבים לדינא דיחידים. בראש השנה – כל העולם נידונים יחד… ונפיש רוגזא, ואין מקלסין למלך בשעת הזעם; אבל בכל יום, אין עוברין לפניו יחד אלא כל יחיד ויחיד, ולא נפיש רוגזא, ומקלסין[23].
והביא דבריו נכדו, בן בתו, רבינו אליעזר ב”ר יואל הלוי, הראבי”ה (אשכנז, ד’תתק-תתקפה), בשם” רבינו זקני כתב פירוש”[24], וחיזק את דבריו[25].
אמנם הג”ר שלמה קלוגער (פולין וגאליציא, תקמו-תרכט) מיישב קושיא זו באופן שונה: “לא קשה מידי, דנהי דאדם נידון בכל יום, היינו, ברוב הימים, אבל בימים הקדושים, כגון: שבת ויום טוב – אינו נידון, דלית בהו דין. ומה דאמרינן: ‘בכל יום’, לאו דווקא, דרובו ככולו… ואף דאמרינן: בארבעה פרקים העולם נידון[26], היינו, דינים אחרים, כגון, תבואה וכו’, אבל דיני נפשות, להיות ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, זה אינו בשבת ויום טוב וראש חודש”[27].
ד.
אולם בעוד שחז”ל השתדלו שלא להרבות בשמחה בראש השנה, ומשום כך תיקנו שלא לקרוא בו את ההלל, היו מפריצי עמנו ההולכים בדרך החושך שנהגו להפך, ושכחו לגמרי שיום זה הינו יום דין גדול ונורא. וכך מוכיח המחבר הלא ידוע, שכתב את ספר חמדת ימים, את אלו שאחזו בדרך עקלקלה זו. בתחילה הביא דברי הגמרא ש’מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!’, ולאחר מכן הוא מטיף:
מכאן תוכחה מגולה לרבים מבני עמינו המקלים את ראשם בתפילתם היום, וקול נתנו בבית ה’ כיום מועד, בשמחה ובצהלה, ולא יבינו כי אסרו חכמים מלומר ההלל מפני אימת הדין, ואיה איפה חיתתם ואימת הדין עליהם? המה פורקים עול מלכות שמים מעליהם! ולא עוד אלא, שדברי ריבות ממשמשות ובאות בקרב הימים האלה יותר מבזולתם בבית ה’, וכל אחד מתנשא לאמר: ‘אני אמלוך!’, וליקח עטרה לעצמו בבית הכנסת בכמה דברים אשר כמה מהכסילים בחושך ילכו, ושומר נפשו ירחק מהם ומקרב קהילתם, העתידים עורר לויתן מרוע גזר דין חס ושלום[28]
רעיון אחרת הדומה לזה מצאנו בפלא יועץ שכתב: “ורע אלי המעשה אשר כהיום הזה כל א’ רוצה להראות נועם קולו זה קופץ מזוית זה ונותן את קולו לבריתך שוכן ואחד מזויות אחר ואומר אמר לאברהם כן בעמידה מי ומי יראה את קולו לשורר בקולו חיזון אוחילה וזכרנו וכן ביום הכפורים ומה עבודת ה’ יש בזה ומה לש”ש שייך בזה אין זה אלא עצת היצר הרע בהראותו את נועם קולו והשעה אינו צריכה לכך שהרי אמרו… מלאכי השרת לפני הקב”ה מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה… והם יאמרו הלל דון מיניה ק”ו לענין זה כי לא טוב החזיון והראות הקולות בימים אלו רק יתפללו בכונה גדולה בהכנעה רבה בקול בוכים בנועם שיח בשפת ברורה אות באות…[29]“.
הג”ר אלעזר פלעקלס כתב גם כן: “ולא כן השורים המשוררים. אין כוונתם לשיר ה’ כי אם לשיר חדש. ואינם מדקדקים אם יושר שיר הזה בארץ יהודים. או אם יהיה לצור מכשול כשירת הזונה….כי אין יראת אלקים במקום הזה ולא אימת רבן…הנה בכל השנה החזנות חזיונות ושעיפי לילה חזון שוא ותפל. מכל שכן בראש השנה ויום הכיפור השתא הלל לא אמרינן. משום שמלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים כדאמרו ז”ל… וז”ל הרמב”ם בפירוש המשניות שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפור. לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא… ואיך נשיר את שיר הכסילים. כשמסתכל אדם יום המיתה… ואיך להעלות על הדעת שתפלות הללו יעשה רושם למעלה ויעלו חן ויהיו לרצון על מזבח ה’ “[30].
אמירת כל ספר התהלים בראש-השנה
א.
ענין נוסף השייך לנושא הקודם, של איסור אמירת הלל בימים הנוראים הוא: קריאת כל ספר התהלים. כי הקורא את כל ספר תהלים מוצא בדרך קריאתו גם את מזמורי ההלל, ולכאורה הוא עובר על תקנת חז”ל שאין לקרוא הלל בראש השנה ויום כפור.[31]
וכבר עמד בכך המגן אברהם’ (פולין, שצה-תמג),:
צריך עיון קצת האומרים תהלים בכל יום ומתרמי להם הלל ביום ראש השנה היאך אומרים אותו, ונראה לי, כיון שאין אומר אותו דרך שירה, רק דרך תחינה ובקשה – שרי. דהא מנהג פשוט לגמור בליל יום כיפור כל תהלים, ואומרים גם כן הלל… אלא על כרחך, כדפרישית[32].
לסברת בעל ‘מגן אברהם’ – שהעתיקו ה’חיי אדם’[33] (ליטא, תקח-תקפא), – שרק קריאת מזמורי ההלל בדרך שירה נחשבת לקריאת הלל ‘תקנית’ האסורה בימים הנוראים, מביא רבי אהרן יהודה ליב מרגליות (גאליציא ואשכנז, תקז-תקעא), בעל ‘קרבן ראשית’, ראייה חזקה ממטבע איסור ההלל הנאמר בתלמוד בלשון ‘אין ישראל אומרים שירה‘[34], ואלו דבריו: “הגמרא נקט לשון ‘שירה’ ולא ‘הלל’, שבא להשמיענו הדין של ה’מגן אברהם’, שמי שאומר תהלים בכל יום ומתרמי ליה הלל, כיון שכוונתו לאומרו דרך בקשה ולא דרך שירה – מותר. דדוקא על שירה קפדינן בראש השנה”[35].
אמנם מעניין, שאת אותו חילוק אמרוהו שני גדולי אותו דור בלא שאחד שמעו מזולתו. הראשון הוא, כאמור, בעל ה’מגן אברהם’, תושב פולין שחיבורו נדפס לראשונה רק בשנת תנב בדיהרנפארט; והשני – רבי ישראל שלמה לינגו, שחי ופעל באיטליה וכתביו עדיין לא נדפסו, והענין הנוכחי הובא מחיבורו שבכת”י בידי החיד”א (ארץ-ישראל ואיטליא, תפד-תקסו): “מנהג פשוט, דבראש השנה ואור יום הכפורים קורין ומקרין ספר תהלים, ובכלל ההלל, שהם מכוונים לשם קריאה, ואין קפידא אלא לומר הלל בתפילה כשאר ימים-טובים. וכך כתב מהר”ר ישראל שלמה לינגו בכת”י, ופשוט”[36].
ב.
עוד יש להעיר, שלפי השיטה שלא נאסרה אמירת ההלל אלא רק בשלש השעות הראשונות מיומו הראשון של ראש השנה (ויום כפור)[37], ודאי שאין כל בעיה הלכתית לומר את ספר התהלים כולו – כולל את מזמורי ההלל – בימים אלו, פרט לשלש השעות הראשונות של היום.
ואכן כך כותב רבי יעקב שלום סופר (אונגארן, תרטו-תרפא), בעל ‘תורת חיים’, לאחר הביאו תורף דברי ה’מגן אברהם’: “והנה בודאי גוף דברי ‘מגן אברהם’ אין צריך חיזוק, דראיה אלימתא הוא, שיש אומרים תהלים ובתוכו הלל בכל יום, אבל מראש השנה ויום כפור אין ראיה. דהטעם שאין אומרים הלל, יען שספרי חיים וספרי מתים מונחים לפניו והאיך יאמרו הלל? וכל זה בשלש שעות ראשונות, שהקב”ה יושב ודן… אבל בלילה או אחר [שלש] שעות – שפיר יכולים לומר הלל”[38].
ג.
ואכן מצאנו לגדולי ישראל בכל אתר ואתר שדרשו מזולתם או שנהגו בעצמם לומר את כל ספר התהלים בימים הנוראים – כולל, כמובן, את מזמורי ההלל שבו – בלא כל חשש.
בעל ‘לקט יושר’ (אשכנז, קפג-רמח), , מעיד על רבו רבינו ישראל איסרלין (אשכנז ועסטרייך, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’, ש”אמר חוקו תהלים בראש השנה ובכל יום-טוב”[39], ואנו לא שומעים ממנו שאם נקלעו ב’חוקו’ מזמורי התהלים הוא נמנע מלאומרם. ואילו רבי אברהם ב”ר שבתי הלוי הורוויץ (פראג, שי-שסו), בעל ‘עמק ברכה’ ואביו של ה’של”ה’, דורש מפורשות מקוראי ספרו ש”נוהגין לומר כל ספר תהלים”[40]. וכך נהגו בארץ-ישראל כעדות מחבר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ): “נהגו תקיפי חסידי ארץ ישראל ללמוד חמשת הספרים שבתהלים יום יום, מיום ראש חודש אלול עד יום כיפור”[41]. ובמקום אחר הוא מעיד באופן מפורש על ראש השנה: “שנהגו לגמור משך ראש השנה כל תהלים, חלק בלילה וחלק ביום”[42]. החיד”א (ארץ-ישראל ואיטליא, תפד-תקסו), שלמרות ששהה בגולה למעלה משלושים שנה התנהג תמיד כבן ארץ-ישראל וזכרה לא ממש ממנו, גם אחז במנהג זה כפי שמספר בזכרונותיו: “בשני לילות של ראש השנה, בכל לילה קריתי כל התהלים קודם שינה, ובכל יום פעם אחרת“[43]. ושוב הוא כותב: “ראש השנה, למדתי בלילה וביום תהלים, שתים שהן ארבע“[44]. היינו, בכל לילה משתי לילות ראש-השנה הוא אמר את כל ספר התהלים, וגם בכל יום משני ימי ראש-השנה הוא סיימו שוב, לפיכך הוא ‘שתים שהן ארבע‘![45] ובקצרה, הוא מעיד על עצמו שנית: “ארבעה פעמים תהלים בראש השנה”[46].
הנהגה זו כה התקבלה בצבור עד שהיו אנשים שניצלו כל רגע כדי לומר תהלים, ובשעה שהחזן האריך בסילוסלי נגינתו היו אנשים מקהל המתפללים שרצה להספיק ולקרוא עוד כמה מזמורים, כפי שאנו למדים מבין ריסי השאלה שהופנתה להג”ר יעקב מצויזמיר (פולין, שפה-תנו), מחבר שו”ת ‘בית יעקב’: “לפעמים בימים נוראים, כשמנגן החזן את התפילה, יחיד אומר שאר שבחים, כגון: תהלים ושאר בקשות…”[47].
ניצול הזמן לאמירת התהלים מתקיים יפה אצל חסידי ליובאוויטש שמוצאם מאזורי רוסיה-הלבנה וליטא: “בשני ימים דראש-השנה, משעה אחת קודם תפלת המנחה של ערב ראש-השנה עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה, הנה כל אחד ואחד מכם ישקוד באמירת תהלים לילה ויום. כי בשני ימים אלו צריכים להזהר מדיבור חול עד קצה האחרון… ובכל רגע פנוי לאמור תהלים“[48].
רמז קל למנהג זה מצינו גם אצל כמה מקורות מיהודי איטליא מדורות הקודמות. בפי אחד מחסידי איטליה שמנהגיה הושפעו רבות מאשכנז, ובחיבורו ‘מנהג טוב’ – שנכתב סביבות שנת ה’לה[49] – הוא תובע: “ואחר התפילה… ומיד יחזור על המקום אשר עמד… ויאמר יחודים ושבחות ובקשות עד בא חביריו וריעיו שיתפלל עמהם בעשרה”[50]. וכן רבי יהודה אריה ממודינא (איטליה, שלא-תח) כתב: “אחר סעודת צהרים מקדישים את יתר היום לשמוע דרשות ולהרבות בתחנונים“[51].
ואכן בדורות האחרונים אנו מוצאים עדויות רבות למנהג זה, שיתכן ששורשו נובע מתלמוד ירושלמי[52]. את מנהג גאליציה תיאר רבי אפרים זלמן מרגליות, בעל ‘מטה אפרים’ (תקכא-תקפח): “יש נוהגים בשני ימים של ראש-השנה להשלים תהלים שני פעמים, כמנין ‘כפר’…”[53]. ועל מנהג בני ליטא כותב בעל ‘חיי אדם’: “ויש נוהגים לגמור כל התהלים”[54], וכך גם רבי ישראל איסר איסרלין (ווילנא, תקפז-תרמט), מחבר ‘תוספת ירושלים’, מעיד על אותו אזור: “שאומרים תהלים כל היום לאחר חצות”[55]. ואילו בן דורו הצעיר, רבי יעקב שלום סופר בעל ‘תורת חיים’, מעיד על אנשי אונגארן: “וכן נוהגים לומר [תהלים] בראש-השנה קודם מנחה, ואומר גם כן הלל“[56]. והפוסק האחרון שדבריו נתקבלו בכל תפוצות ישראל, , בעל המשנה ברורה (רוסיא הלבנה, תקצט-תרצג): “ויש נוהגין לגמור כל התהילים”[57]. ונהגו כזה גדולי הדורות האחרונים: כך נהג הג”ר דוד בהר”ן[58], הגה”ק רבי ישראל צבי ראטטענבערג הי”ד[59], הג”ר יצחק זאב סאלאווייצ’יק, ‘הרב מבריסק’ (בריסק וירושלים, תרמז-תשכ)[60], וכך גם נהג הג”ר יעקב ישראל קנייבסקי, בעל ‘קהילות יעקב’ (הארנסטייפל [רוסיה] ובני-ברק, תרנט-תשמה)[61].
גם אצל בני עדות-המזרח פשט מנהג קדוש זה. וכן העיד רבי יהוסף שווארץ כתב: על הספרדים בירושלים בזמנו: “בראש השנה אחר הצהרים – תהילים”[62]. וגם רש”ט גאגין (ירושלים ואנגליה, תרמה-תשיד), בכתר שם טוב העיד: “מנהג כל הספרדים בארץ ישראל וסת”מ שכל יחיד ויחיד קורא לעצמו כל ספר תהלים בראש השנה וחוזרו ביום הכיפורים”[63]. ורבי אליהו מאני (בגדאד וחברון, תקעח-תרנט), מעיד לפנינו: “נוהגים ברוב תפוצות ישראל ללמוד ביום ראש השנה תהלים…”[64]. וכך גם כותב בעל ‘כף החיים’ (בגדאד וירושלים, תרכז-תרצט),: “ויש נוהגים ללמוד התהלים בכנופיא, משום דבכל עשרה שכינתא שריא, ובלתי הפסק דיבור מתחילה ועד סוף“[65]. ועל איזור תורכיה-יוון מספר בן המקום, בעל ‘פלא יועץ’: “אשריהם ישראל, רובם ככולם, בשני ימים אלו לא פסקי פומייהו מגירסא, וקורין את התהלים. ויש שקורין אותם שני פעמים, שנמצא שקורין ש’ מזמורים, כמניין ‘כפר’…”[66].
ככל הנראה, ברבות הימים, כשראו חכמי ישראל שישראל קדושים הם וחפצים ביום זה לקרוא תהלים ככל שניתן ואפילו בזמן התפילה[67], דבר שאינו כל-כך ראוי, ומאידך גיסא היו שהלכו בטל לאחר סעודת היום, התנהגות שכמובן אינה נאותה ליום קדוש זה, עמדו ותקנו שלאחר הסעודה יתכנס הקהל לבית-הכנסת לאמירת תהלים בכנופיא, ובכך נמצאו מרוויחים שני דברים – אמירת תהלים שלא על-חשבון התפילה, וגם אי-הליכה בטל בשעות שלאחר הסעודה.
המטרה השנייה מפורשת בדברי נכדו של רבי אברהם נפתלי הירץ שייאר (אשכנז, תקיד-תקפג), המספר על תקנת סבו הגדול:
גם תיקן תקנות טובות, ואחת מהן, שהולכים בראש-השנה, לאחר אכילה, אנשים ישרים לבית הכנסת לאמור התהלים עד זמן המנחה, כדי שלא ילכו בטל ביום הקדוש הזה. וברם זכר לטוב אותו האיש הצדיק וישר פעלו, ירא אלקים מאוד ואוהב תורה, כמורינו הרב יעקל ר”נ זצ”ל, מחותן הצדיק בעל המחבר זצ”ל[68], שהיה עושה קיום וחיזוק למנהג הקדוש הזה שלא יבוטל, שהיה מצווה לביתו אחריו, שישכרו בכל שנה יו”ד אנשים עניים מהוגנים שילכו לבית הכנסת לאחר אכילה, לאמר תהלים, ולשלם להם מכספו, אשר הקרן לדבר הזה לעד קיימת[69].
אולם מפליא, שסדנא דארעא חד הוא. אותה בעיית הולכי בטל שהייתה באשכנז וכשנגדה תוקן לומר תהלים לאחר הסעודה הייתה קיימת גם בבגדאד שבעירק, וגם שם נתקנה מחמת כך אותה תקנה, שכך מסופר על רבי צדקה חוצין (ארם-צובה ובגדאד, תנט-תקלג), בעל שו”ת ‘צדקה ומשפט’:
סידור ותיקון הקריאה בשני ימים של ראש-השנה: כי בזמנו היו האנשים מתאספים אחרי סעודת הבוקר, ויוצאים לשדות ומרבים בשמחה כשאר ימים-טובים. לפיכך עמד וגדר גדר, שיתקבצו וילמדו בכנופיה ספר תהלים וה’אדרות’ עד זמן מנחה[70].
ור’ דוד ששון כתב על עירו בגדאד: “בראש השנה אחר התפילה מתאספים בבתים וקוראים תהלים ביום הראשון קוראים אחר התהלים אדרא זוטא וביום השני קוראים אדרא רבא. מנהג זה יסד ה”ר צדקה חוצין שהיה רב בבגדאד, לאחר הלימוד מכבדים את הקהל בעוגות ובפירות”[71].
ואכן, בין משום הטעמים המדוברים ובין מחמת סיבות אחרות, היה נהוג בקהילות רבות בכל התפוצות, הן באירופה והן בקהילות המזרח, לקרוא (בכנופיא, בדרך-כלל) את ספר התהלים מאחרי סעודת היום עד תפילת המנחה. כך היה מנהג העיר ברעסלויא שבאשכנז[72]“; כזה היה מנהג שבע הקהילות שבחבל בורגנלנד אוסטריה[73], וגם בקהילת בוניהאד (מחוז Tolna, בהונגריה)[74]; כה היה מקובל גם בתוניס[75] ובמדינה השכנה לה – אלג’יר[76], והאי ג’רבה הסמוך להם[77], אך גם בקהילת ישראל נידחות ורחוקות יותר נהגו כך, כמו תימן – “נהגו לומר תהלים עד מנחה”[78].
גם יהודי פרס היו קוראים את ספר התהלים אחרי הסעודה וקודם תפילת מנחה, אך סדרם בקריאת התהלים היה מעניין ביותר: “אחר הצהרים [של ראש-השנה], מתכנסים ל’ישיבה’ באחד הבתים שבו נפטר מישהו או בבית הכנסת לאמירת תהלים במנין ‘כפר’, פעמיים ק”ן מזמורי התהלים. בפעם הראשונה, נאמרים התהלים בקול, פרק פרק על-פי תור, ובין ספר לספר אומרים ‘קדיש’, ‘השכבה’ לעילוי-נשמת המת, וברכות-נהנין: ‘הנותן ריח טוב בפירות’, ‘מזונות’, ‘העץ’, ‘האדמה’ ו’שהכל’, כמנהגם בישיבת ליל שבועות או הושענא רבה. בקריאת תהילים בפעם השניה, מחלקים את הפרקים בין הנוכחים לשם חיסכון בזמן. אחר כך מתפללים מנחה”[79].
ד.
היו אמנם רבנים בודדים שדחו את מנהג אמירת כל ספר התהלים בראש השנה, אך דחייתם אינה נובעת מחמת שהנוהגים כך אומרים גם את מזמורי ההלל אלא משום סיבות אחרות: א, אמירת התהלים בחיפזון ושלא בכוונה[80]; ב, עדיפות ללימוד תורה. ולפיכך גם מדבריהם אתה למד שבאמירת כל התהלים אין כל סרך חשש של אמירת שירה בראש השנה.
גם רבי אליעזר פאפו, מחבר הספר הקדוש ‘פלא יועץ’ לא היתה נוחה דעתו ממהירות אמירת התהלים שנהג הצבור, אולם הוא אינו שולל משום כך את המנהג אלא רק ממליץ לקרוא במתינות ובכוונה: “ואשריהם ישראל, רובם ככולם, בשני ימים אלו לא פסקי פומייהו מגירסא, וקורין את התהלים… אבל טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה, ומה טוב בקריאת המזמורים, לעולם לכוון בהם פירוש מילות ובפרט בימים הלאה שרובן תחנונים ותפילות נוראות… ואם אינו יודע פירוש המילות, על-על-פנים יקרא אות באות תיבה בתיבה, שאם יקרא במהירות – שגיאות מי יבין, ויכוון שיש בהם סודות עמוקים…”[81].
וכאמור, היו גם שהתנגדו לאמירת התהלים מחשש ביטול תורה. וכך מספר על עצמו ר’ יוסף דוב (ב”ר משה) סולובייצ’יק:
מעשה, ונכנס אבא מרי [=ר’ משה סולובייצ’יק] בליל ראש-השנה לבית הכנסת ומצאני אומר תהלים עם הציבור. לקח את ספר התהלים מידי והושיט לי מסכת ראש השנה, [ואמר לי:] אם רצונך לעבוד את הבורא עכשיו, כלך לך אצל הלכות קדושת היום. ר’ חיים איש בריסק, היה עוסק בתורה בשעת אמירת פיוט בימי הדין, בראש השנה טיפל בהלכות שופר, וביום הכיפורים בהלכות עבודת היום. הקב”ה יושב ועוסק בתורה, ואין לו להקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה[82].
אולם בעוד שר’ חיים סאלאווייצ’יק התנגד לאמירת תהלים כפי שהעיד ר’ משה, אחד מבניו, והסכים לשיטתו, בנו האחר – ר’ יצחק זאב סאלאווייצ’יק, ‘הרב מבריסק’, היה מסיים בכל ראש-השנה את ספר התהלים, כשטעם מעניין בפיו להנהגתו זו: “היה [הרב מבריסק] רגיל לגמור בראש-השנה כל ספר תהלים. וכאשר שאלו אותו: למה אינו עוסק בתורה בימים אלו, ענה: אם לומדים גמרא, צריך מידי פעם לקום ולקחת גמרא מהארון ויש חשש שברגעים של לקיחת הספר מתבטלים מלחשוב בתורה, ואין זה ראוי שיעבור ביום הדין רגע אחד בלי תורה“[83].
לשיטת ר’ חיים סאלאווייצ’יק הסכים הרב עובדיה יוסף, מגדולי הדור: “ומיהו תלמיד חכם הלומד ש”ס ופוסקים לא יתבטל מלימודו הרגיל… לכן תלמידי חכמים יכולים ללמוד ש”ס ופוסקים כאשר תאוה נפשם, וכבר אמרו: העוסקים במקרא – מדה ואינה מדה, בתלמוד – אין לך מדה גדולה מזו”[84].
אכן, סוגיא זו, אם גם אדם המוסגל ללמוד תלמוד והלכה צריך לומר תהלים בראש-השנה, נידונה כבר בדורות קודמים, וחלקם אף מחייבים את תלמידי-החכמים לקרוא בספר תהלים וגם משמע מלשונם שאסור ללמוד תחת זאת! ועל השאלה שהופנה לר’ שלמה קמחי: “מנהגנו, דביום ראש השנה אנו עוסקים באמירת התהלים, ואיכא לסיפוקי בתלמיד-חכם שהוא שוקד בלמודו בגופי הלכות לילה ויום, ואינו רוצה באמירת תהלים, באומרו: מה לי גופי הלכות ומה לי אמירת התהלים? מי מצי למפטר נפשיה מקריאת התהלים או לא?“. הוא עונה:
נראה לי דלא מצי למפטר נפשיה מקריאת התהלים, אף שהוא שוקד בגופי הלכות… אין לתלמיד-חכם לעסוק בתורה ולהשמיט מלהתפלל התפילות והסליחות עם הצבור… ונראה לומר, דכמו ביום כיפור אין לתלמיד חכם לעסוק בתורה ולהשמיט מלהתפלל סליחות, נראה גם כן, דהוא-הדין דזה נאמר בראש השנה, כיון שהוא יום הדין הנורא, ומי לא ירא מיום הדין הזה שיזכה בדינו?! הא ודאי דצריך תפלה כדי שיזכה בדינו, ואמירת תהלים הוי כסליחות, וכיון שכן נראה, דלא מצי התלמיד-חכם הנזכר למפטר נפשיה מאמירת התהלים[85].
וזו גם דעתו של ר’ אליהו מאני (בגדאד וחברון, תקעח-תרנט): “נוהגים ברוב תפוצות ישראל ללמוד ביום ראש השנה תהלים. ולכן אפילו תלמיד-חכם השוקד בלימוד ורוצה ללמוד ש”ס ופוסקים, יותר טוב ללמוד תהלים, שהוא במקום סליחות ותחנונים ביום האדיר והנורא”[86].
אך בכל תפוצות ישראל לא חששו לאותם מפקפקים, ומנהג זה פשט והתקיים בידיהם דורות רבים עד הדור האחרון בו פסק המנהג, שרק מתי מעט אוחזים במנהג קדוש זה, וכבר לימד עליהם זכות רבי שמואל מונק (ברלין וחיפה, תרפד-תשמא), מגדולי רבני דורנו: “יש יחידים הנוהגים כמנהג הישן לומר תהלים בראש השנה אחר צהרים, כדי שלא ישנו. ואולי שיש ללמוד זכות על הללו שאינם אומרים תהלים, כי נחלשו הדורות וצריכים לשינה יתירה“[88].
אמירת תהלים בליל יום כיפורים[89]
כבר בגאונים מצינו איזכור למנהג זה מהמובא בשם רב האי גאון: “ומנהגנו כאן בקירוואן בבתי כנסיות מתקבצין אנשים בכל ליל יום הכיפורים… וקורין תהלים לאור העשישיות”[90]. גם בראשונים מצינו איזכור של מנהג זה כמו במאירי כתב: “ובקצת מקומות נוהגין להעיר את עצמן בקריאת ספר תהלים וקורין אותו לאור הנרות”[91]. ראבי”ה מצינו רמז לזה דכתב: “יש שישנים בבית הכנסת ואומרים מזמורים (וכו’) ותחינות”[92]. לקט יושר העיד על רבו: “ואמר הקו’ תהלים בבית הכנסת בלילה[93]“. במנהגים דבי מהר”ם מרוטנברג כתב: “ויש נשארין בבית הכנסת כל הלילה ומשוררי’ שיר היחוד ושאר שירות ותשבחות של תהלים“[94].
גם בדורות האחרונים מצינו הרבה שמביא מנהג זה של אמירת תהלים ליל יום כיפור אחר תפילת מעריב כמו: לבוש כתב: “ויש אומרים כל התהלים כולו באותו לילה”[95]. סדר היום כתב: “ובלילה הזאת שאנו דומים למלאכים צריכים אנו להזהר מכל טומאה ובפרט טומאת קרי כאז”ל הרואה קרי בליל יום הכיפור ידאג כל השנה עכ”ז אפשר שרמזו שכל אחד ואחד ישתדל להשלים ספר תהלים ויעבר את כלו בזה היום הנורא… וכן ראיתי רבים ונכבדים בעלי נפש אשר קורין כל ספר התהלים ביום כיפור וכן ראו לעשות וזה המנהג הוכחה גדולה לזה”[96]. אור הישר כתב: “טוב לומר ספר תהלים ביום כיפור”[97]. רבי אברהם ב”ר שבתי הלוי הורוויץ, בעל ‘עמק ברכה’ ואביו של ה’של”ה’ כתב: “מנהג בהרבה גלילות ישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כיפורים והוא מנהג ותיקין”[98]. גם בנו השל”ה כתב: “מנהג בהרבה גלילות בישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כיפורים והוא מנהג ותיקין כי אין לנו דבר גדול יותר מספר תהלים שכלול מן הכל מרבים שבחים להש”י ורבים מזמורים הם של התעוררות תשובה”[99]. יוסף אומץ כתב: “המנהג שאין אומרים תהלים בציבור כל אותו השבוע שחל בו יום כיפורים והטעם מפני שרובא דעלמא גומרים אותם ליל יום כיפורים, ובעיני אם כן יצא שכרם בהפסדם ולכן נהגתי לומר גם בשבוע ההוא דבר תהלים גם ביום כיפורים עצמו נזדרזתי לומר שיעור יום ההוא או קודם ברכו או בין גברא לגברא דספר תורה וכויצא מלבד כל התהלים שגמרתי בלילה“[100]. מגן אברהם כתב: “וכן המנהג פשיט לגמור בבליל יום כיפור כל תהילים ואומרים גם כן הלל“[101]. ר’ יצחק טרעבוולא, בשירי הלוים (נכתב בשנת תל”ז בערך) כתב: “ואף מי שגומר כל ספר בתהלים בליל כל נדרי כנוהג…”[102]. קיצור של”ה כתב: “נהג בהרבה בלילות ישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כיפורים והוא מנהג ותיקין אמנם מי שעיף ויגע ואי אפשר לו על פנים יאמר ד’ מזמורים הראשונים”[103]. עטרת זקנים כתב: “ונוהגים לגמור ביום כיפור כל תהילים עד גמירא”[104]. חמדת ימים כתב: “ועל כן נהגו כל ישראל ללמוד ליל יום הכיפורים כל החמשה ספרים שבתהלים כי סגולה רבה היא לכפר על הנפש”[105]. היכל הקודש כתב: “ונהגו היחידים ללון בליל יום הכיפורים בבית הכנסת לקרא תהלים ובקשות וסליחות שלא תתבטל מהם כוונת היום”[106]. ר’ יוסף מולכו כתב: “וכן מנהגי ומנהג אדוני אבי ה”י לשכב בית הכנסת בלילה הזה ולקרות ספר תהלים כולו“[107].
חיד”א כתב בחיבורו ‘עבודת הקודש’: “נכון לומר אחר ערבית ספר תהלים כולו”[108]. ולמעשה חיד”א בהנהגות העיד על עצמו: “קרתי בכפור תהלים”[109]. ושוב הוא כתב: “ליל כפור קריתי תהלים… וביום הכיפור גם כן קריתי תהלים”[110]. ושוב הוא כותב: “והשלמתי לקרות התהלים… ובר”ה ויום הכיפור ה’ פעמים”[111].
ר’ שלמה אדהאן (מרוקו, תס-תקכ), בנאות דשא כתב: “ומי שיש לו מוח בקדקדו ישב כל הלילה בבית הכנסת… והתהלים”[112]. ר’ חזקיה פייבל פלויט העיד על רבו החת”ם סופר: “בליל כל נדרי האריך שמה עד אחר גמרו הציבור ספר ראשון מספר ראשון של תהלים ואז בא לביתו בשמחה וחרדה”[113]. ר’ מנחם א”ש סיפור על אביו המהר”ם א”ש: “אחרי התפילה.. אמר בבית הכנסת תהלים ספר אחד או שתים עם הציבור”[114]. מטה אפרים כתב: “נהגו הרבה להיות נעורים בלילה ביום הכיפורים בבית הכנסת או בבית המדרש,… ואחר כך מתחילין לומר תהלים”[115]. אדר”ת העיד על עצמו: “אחר אמירת שיר היחוד… הגדתי תהלים עם הציבור”[116]. ר’ יוסף גינצבורג, בעתים לבינה (נכתב סביבות שנת תרמז) כתב: “ויש שגומרים כל ספר תהלים”[117]. ר’ דוד ששון סיפור על מה שהוא ראה בבבל: “בלילה קוראים תהלים”[118].
ר’ יצחק ווייס אף מצא רמז בירושלמי: “בירושלמי יומא פ”א ה”ו שקראו לפני כה”ג בליל יום כיפור בתהלים שטעמן מפיג השינה ואפשר לזכר זה קורין תהלים בליל יום כיפורים דהרי נעורים לזכר זה כדכתב בטור סי’ תרי”ט”[119].
בוורמיישא מצינו: “ורוב אנשי המעשה הוותיקים עומדין ב’ או ג’ שעות קודם שהאיר היום ואומרין תהלים מתחילה ועד סוף”[120]. מנהג פוזנא היה : “אומרים כל שיר היחוד וכל תהלים בליל יום כיפור”[121]. בפיורדא מצינו: “אחר כן אומר החברא של אמירת תהלים כל ספר תהלים”[122]. על ווירצבורג בעל ‘לקוטי הלוי’ כתב: “ואיזה יחידים אומרים תהלים בבית הכנסת”[123]. מנהגי שבע הקהילות, בחבל בורגנלנד- אוסטריה ובראשם מטרסדורף: “בליל יום הכפורים היו גומרים ספר תהלים. לאחר כל ספר היו אומרים יהי’ רצון של ימות החול עם שלש עשרה מדות. את שלושת הספרים הראשונים שבתהלים היו גומרים לאחר תפלת ערבית, ואת שני הספרים האחרונים באשמרות הבקר”[124]. מנהגי אמשטרדם מצינו “בליל יום הכיפורים אומרים כל ספר תהלים”[125].
על פרס, סיפור אחד: “עם גמר התפילה מתפזר הקהל לביתו ואולם חלק נשאר בבית הכנסת לכל הלילה לתחינה, לתחנונים ולאמירת תהלים, לעיון במסכת יומא”[126]. בקומרנא נהגו: “ובחצות הלילה החלו באמירת תהלים עד גמירא”[127]. חב”ד נהגו: ואומר הקהל את כל ספר התהלים”[128]. ר’ אליהו סלימאן מני כתב על בית יעקב בחברון, אחר מעריב: “לומדים תהלים כולו”[129]. בסאטמאר, בבית הכנסת הגדול הי’ מנינים לאמירת תהלים מחצות הלילה ואילך עד תפלת שחרית”[130].
על רבי שלום שרעבי העידו: “אחר תפילות ערבית ליל יום כיפור יושבים… ולומדים ה’ ספרים שבתהלים”[131]. על על ר’ ישראל צבי הלוי ראטטענבערג הי”ד (אב”ד קאסאן) סיפרו: “אחר גמר שיר היחוד… ואמרו כל ספר תהלים בלי הפסק… ובבקר קודם התפילה אמר גם כן תהלים ובמשך היום גמר כל ספר תהלים”[132]. על ר’ יואל טייטלביום (סאטמאר רבי) סיפורו: “לא היה ישן על מטתו בלילה הזה כלל כי אם מה שהתנמנמם על כסאו”[133]. על ר’ יחיאל מיכל פינשטיין סיפרו: “הי’ מנהגו בשנים קודמות, להיות ער כל הלילה, ולומר כל התהלים”[134].
ר’ שמואל דוד מונק כתב: “אבל אין רגילים לומר תהלים כמנהג, ונראה שלא נתבטל מצד הדין אלא מפני עייפות הקהל ואין למניעה תורת מנהג, ואם ירצו אפילו מיעוט הקהל להנהיגו נלע”ד שהרשות בידם כי אינם מזיקים בזה לשאר הקהל (ואע”פ שעל פי האר”י ז”ל אין לקרות מקרא בלילה, אבל כן היה המנהג הישן, ועוד שקצת מן המקובלים צדדו להקל לקרות תהלים בלילה”[135].
[1] זה חלק מפרק מספרי העומד להופיע בקרוב אי”ה בשם עורי ישינים משינתכם.
[3] הרב מ”י בלוי (מהדיר), ערכי תנאים ואמוראים, ב, ערך ‘ברכת שהחיינו’, ניו יורק תשנד, עמ’ תקג. שמו האמיתי של חיבור זה הוא ‘יחוסי תנאים ואמוראים’, כך שמו בכתבי-היד ובשם זה הוא נקרא בידי מהדירים אחרים: רנ”נ רבינוביץ (ליק תרלד) ועוד.
[6] רמב”ם, הלכות חנוכה, פ”ג ה”ו. וראה דברים חשובים מר’ ירחום ליינער, בתפארת ירוחם, ניו יורק תשסח, עמ’ סב.
[7] כל בו, ירושלים תשמח, עמ’ כט.
[8] ח’ שעוועל (מהדיר), ספר החינוך, מצוה שכה, ירושלים תשסב, עמ’ תב-תג.
[9] ראה כתר מלכות, תל אביב תשסו [מהדיר, י לוין], עמ’ 145.
[10] קובץ מרבה חיים, ירושלים תשסה, פרק יג עמ’ לב-לג, ושוב נדפס בספר מרבה חיים (מועדים), ירושלים תשסו, פרק יא עמ’ צו-צז, וראה שם עמ’ קכח.
[11] ספר חסידים, מהדורת י’ וויסטינעצקי, הוצאת מקיצי נרדמים, ברלין תרנא, סי’ תצח, עמ’ 141.
[12] ספר חסידים, סי’ תק, עמ’ 142.
[13] י”י סטל (מהדיר), ספר קושיות, אות רד, ירושלים תשסז, עמ’ קסב. לנוסח מחודש זה, ראה שם, הערה 236.
[14] ספר המנהגים לרבינו אברהם קלויזנר, אות יז, ירושלים תשסו, עמ’ יג: “מה שאין אומרים הלל בראש-השנה, לפי שהלל כתוב בו ‘חלצת נפשי ממות’, וזה אין אנו יכולין לומר בראש-השנה כי אנו תלויין עד יום-כיפור”.
[15] הג”ר יוסף ענגיל (גאליציא, תריט-תרפ) מחזק יותר את קושייתו: “ויותר מזה יוקשה, דהא ראש-השנה הוא גם ראש חודש, ואם כן על-כל-פנים הוי לנו למימר הלל כמו בראש חודש, ואז ממילא היה אותו פסוק בדילוג…” (גליוני הש”ס, א, ראש השנה לב ע”ב).
[16] מהרי”ל – מנהגים, סדר תפילות של ראש השנה, ירושלים תשמט, עמ’ רפד.
[17] ספר הרוקח, הלכות ראש השנה, סי’ ר, ירושלים תשך, עמ’ פח.
[18] למרות שחלק מהראשונים שהובאו לעיל נוקטים בטעמם את הלשונות ‘פחד’ ‘מורא’ וכדומה [כמו: “לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד” (רמב”ם, משנה תורה; לעיל, ליד הערה 6); או: “לעורר לבנו בדברי כיבושין ובענינים מרעידים הטבע ובדברים אלו כיוצא בו” (‘חיבור התשובה’; לעיל, ליד הערה 4)], לא נראה שהוא פחד ומורא מן המיתה העלולה להגזר עליו בימים אלו, אלא פחד ויראה מחטאיו, כנאמר ב’כל בו’ (לעיל, ליד הערה 7): “לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד, ולהיות כל אחד ירא וחרד מפשעיו“, קרוב ללשון הרמב”ם בפירוש המשניות (לעיל, ליד הערה 5): “לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם יתעלה, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו”.
טעם אחר ומחודש לאי-אמירת הלל בימים הנוראים נותן לפנינו מהר”ץ חיות (גאליציא, תקסו-תרטז) כתב: “כיון שראינו שעיקר אמירת הלל נתקן רק על נס שלא כדרך הטבע, ואם כן מורה ענינו על חסרון בבריאה, ורק מפני הצורך הגדול משנה השם את הטבע, אבל בהעדר ההכרח, הנה העולם כמנהגו נוהג. ואמרו חז”ל, דבראש השנה אשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ואז נברא העולם והנהגת הטבע נפתחה אז על ידי רצונו, ונתן לכל אחד משטרו איך יתנהג בדרך הליכתו בעולם הזה, לכל אחד בטבעו הונח לו בעת יצירתו. [אם כן], איך אפשר לקבוע הלל המורה על השינוי הטבע בעת אשר הונחו היסודות לכל הנבראים כולם?! הלא בזה היינו מראים שהחסרון דבוק בהיצירה מעת היותה, אחרי שמתחננים אנחנו על הנסים והשתנות דרכי הטבע! וזה חסרון בחוק השם יתברך חלילה” (דרכי משה, בתוך: כל ספרי מהר”ץ חיות, א, ירושלים תשיח, עמ’ תס-תסא). אמנם ברור שטעם זה הינו עצמאי, מדעתו של רבי צבי הירש חיות, ולא שכך ביאר את דברי הגמרא, ולפיכך אינו עניין לנושא דידן. (וראה שו”ת מהרי”ץ חיות, סי’ סה).
טעם עצמאי נוסף נותן הג”ר שם-טוב גאגין (ארץ-ישראל ואנגליה, תרמה-תשיד), בעל ‘כתר שם טוב’: “ולי נראה טעם אחר במה שאין אנו אומרים הלל בראש-השנה ויום-כפור, מהא דאמרו (פסחים קיז ע”א): שנביאים תקנו הלל על כל צרה, כשנגאלין ממנה. ובכן יכון, שבראש-השנה ויום-כפור לא אירע בהם שום צרה שנגאלנו ממנה, כמו רגלים או בחנוכה או פורים… משום הכי לא מצאו אנשי כנסת הגדולה לומר הלל באלו הימים נוראים” (כתר שם טוב, ו, עמ’ 118).
[19] מ’ היגער, ‘ספר אמרכל על הלכות פסח’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, חלק עברי, ניו-יורק תשי, עמ’ קמד-קמה.
[20] ראה: ראש השנה טז ע”א.
[21] כך הביא ר’ אליה שפירא (פראג, תכ-תעב), בחיבורו אליה רבה, סי’ תקפד, ס”ק ד.
ספר ‘אמרכל’ – שהקיף כנראה את כל ההלכות הכלולות היום ב’שלחן ערוך’, חלק או”ח ויו”ד – אבד ברובו ולא שרדו ממנו אלא קונטרסים בודדים שנדפסו בבמות שונות. ראה: י’ פריימאנן, ‘ספר אמרכל על הלכות יין נסך’, לדוד צבי (לכבוד ר’ דוד צבי האפפמאנן), חלק עברי, ברלין תרעד, עמ’ 12 ואילך; מ’ היגער, שם עמ’ קמז ואילך; רנ”נ קורוניל, ‘ליקוטים מהלכות מועדים מספר אמרכל’, בתוך: הנ”ל, חמשה קונטרסים, וינה תרכד, דף כא ע”א-לה ע”ב (ועל הלכות ‘איסור והיתר’ שבו יצאו עוררים שאינו מספר ‘אמרכל’, ראה: מ’ היגער, שם, עמ’ קמג-קמד).
כמובן, שאין למצוא את הפיסקה הנוכחית בפירסומיהם של פריימאנן והיגער שאינם עוסקים בהלכות ראש השנה ויום כפור. לכל היותר, מסתבר למוצאו במה שהדפיס רנ”נ קורוניל, אלא שכתה”י שהאחרון הוציא לאור אינו אלא ‘ליקוטים מהלכות מועדים מספר אמרכל’ שליקט עורך קדום (שלא ידעתי מתי פעל וחי) מספר ‘אמרכל’ המקורי, ומסתבר שהשמיט רבות מדברי המחבר. למרות זאת, אנו מוצאים שם שהזכיר את ענין אי-אמירת הלל בראש-השנה, ויתכן שבספר המקורי הנידון היה רחב יותר וכלל את הדברים שהבאנו כאן בשם ‘אליה רבה’. שם, ב’ליקוטים’, בתוך הלכות ראש השנה, נאמר כך: “אין אומרים הלל בראש השנה, ואין אומרים ‘אל נא לעולם תוערץ’ בראש השנה ויום הכפורים, אבל ‘והחיות’ אומרים, דהא אמרינן ‘והאופנים'” (רנ”נ קורוניל, שם, דף כא ע”ב).
[23] ר’ אליעזר ב”ר נתן, אבן העזר [=ספר ראב”ן], שאלות ותשובות, מהדורת ר’ שלמה זלמן עהרענרייך (עם פירוש ‘אבן שלמה’), שאמלויא תרפו, דף ש ע”א.
פיסקה זו כלולה בתוך ה’תשובות [ש]השיב לי רבינו שמואל הרמתי’ (שם, דף רצ ע”ב), הוא “הרשב”ם, והם תשובות על שלושים ואחד שאלות שונות ששאל אותו רבינו במסכת שבת” (הערות ‘אבן שלמה’, שם, הערה לא, נדפס בדף רצב ע”ב).
[24] אמנם מעניין שמייחס פירוש זה לזקנו הראב”ן ולא לרשב”ם עצמו שהוא בעל התשובה והפירוש הנוכחי, וצ”ע.
[25] ספר ראבי”ה, ב, מסכת ראש השנה, סי’ תקלח, מהדורת א’ אופטוביצר, עמ’ 232-233. והשווה לדברי ר’ יעקב משולם אורנשטיין (גאליציה, תקלה-תקצט), ישועות יעקב, ישועות יעקב, או”ח, ח”ב, סי’ תקפב, ס”ק א, זולקוה תקעא, דף נד ע”א.
[26] וארבעה פרקים אלו חלים בימים-טובים (עי’ משנה, ראש השנה פ”א מ”ב), משמע לכאורה שביו”ט יש אכן דין ומשפט.
[27] ר’ שלמה קלוגר, חכמת שלמה, סי’ תקפד. וכפל את תרוצו בחיבורו ספר החיים, סי’ תקפד. לתירוץ נוסף לקושיא זו, ראה: ר’ אריה ליב גינצבורג, טורי אבן, ראש השנה טז ע”א, ד”ה ‘ר’ יוסי אומר’.
עוד בענין אי-אמירת הלל בראש השנה וסיבתו, ראה: כד הקמח בתוך: כתבי רבינו בחיי (מהדיר- ח’ שעוועל) ירושלים תשל, ענין ראש השנה, עמ’ שפ; דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר כט כה; י”ש אלפנביין (מהדיר), מנהגים דבי מהר”ם מרוטנברג, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 42; ר’ דוד אבודרהם, אבודרהם, ירושלים תשסא, עניין ברכות המצוות ומשפטיהם, עמ’ מט; ר’ מאיר בן גבאי, תולעת יעקב, ירושלים תשנו, סוד תפלת ר”ה, עמ’ קיב; ר’ יצחק האזובי, אגודת אזוב, [חשמו”ד], עמ’ רלא-רלב; ר’ חיים הכהן מארם צובה, טור ברקת, סי’ תקפד, סעיף א; ר’ עזריה פיגו, בינה לעתים, ב, ירושלים תשמט, עמ’ יז- כב; ר’ יעקב ב”ר יוסף, זרע ישראל, אמשטרדם תצו, ראש השנה לב ע”ב; ר’ יוסף צרפתי, יד יוסף, ירושלים תשלא, דף רעז ע”ב ר’ יאיר בכרך, שו”ת חות יאיר, סי’ רכה; ר’ אפרים הקשר, אדני פז, סי’ תקפד; ר’ אליהו ישראל, כסא אליהו, סי’ תקפד ס”ק א; ר’ יעקב עמדין, משנה לחם, (נדפס בסוף לחם שמים), ראש השנה פ”ד מ”ז; ר’ שאול מאמשטרדם, בנין אריאל, ירושלים תשמה, דף קטו ע”ב; ר’ יוסף דוד משאלוניקי, בית דוד, אות שעט-שפא, שאלוניקי תק, דף צה ע”ב –צו ע”א; ר’ מנחם ב”ר שמעון מרדכי, דברי מנחם (שולינקי), סי’ תקפד, אות ב-ד; ר’ אברהם אלקלעי, זכור לאברהם, ירושלים תשכח, א, דף קיב ע”ב סי’ תקפד. ר’ יעקב משולם אורנשטיין, ישועות יעקב, סי’ תקפא, ס”ק ה; ר’ רפאל אלעזר הלוי ן’ טובו, פקודת אלעזר, ירושלים תשלח, דף נא ע”ב, סי’ תקפד סעיף א; ר’ שלמה קלוגר, תהלות ישראל, ירושלים תשנז, עמ’ תקסד, עמ’ תתנא, עמ’ תתרמא; הנ”ל, ספר החיים, סי’ תקפא, סעיף ד, ירושלים תשסד, עמ’ תתסה- תתסו; ר’ צבי הירש הלוי איש הורויץ [בן ההפלאה], לחמי תודה, דף מ ע”ב, עו ע”ב, קט ע”ב, קמו ע”ב; ר’ אברהם שמואל בנימין סופר, דרשות כתב סופר, ירושלים תשל, עמ’ י; ר’ שלמה זלמן ליפשיץ, דרשות חמדת שלמה, דרוש ו, ר’ יהושע שפירא, עמק יהושע, דרוש ה; בנו של הנ”ל ר’ משה אייזיק שפירא, דרשות מהר”ם, דרוש א, פיטורקוב תרס; ר’ ברוך עסמאן, שו”ת חד חלק, ח”ב, ווילנא תרמב, עמ’ מז; ר’ שלמה שיק, ספר המנהגים, מונקאטש תרמ, ב, דף לג ואילך; ר’ גרשון שטרן, ילקוט גרשוני, סי’ תקפד ס”ק א; ר’ מרדכי שאטץ, תורת מרדכי, ווארשא תרסב, עמ’ 90; ר’ צבי יחזקאל מיכלזאהן, שו”ת תירוש ויצהר, סי’ קעג; ר’ צבי פסח פרנק, מקראי קודש, ג (פסח), ירושלים תשס, סי’ מא; הערות במסכת ראש השנה (מהרב ש”י אליישיב), ראש השנה לב ע”ב, ירושלים תשסג עמ’ רלד; ר’ שלמה אריאלי, רדפוני בתפוחים, ירושלים תשסד, עמ’ קכג ואילך; ר’ פרץ שמואל מאנטל, שירת שמואל, סי’ נז, בני-ברק תשסג, עמ’ קי- קיג; ר’ יששכר דובער שווארץ, מנחת דבשי, סי’ תקפד סעיף א.
[29] פלא יועץ, ירושלים תשכג, ערך ‘ראש השנה’, עמ’ רעג, טור ב. ואגב שומעים על ענין זה של חזנות וכו’ בעוד מקומות למשל עי’ יערות דבש (דף מג ע”ב ) שכתב: “ואנו בעו”ה אין שמי’ על לב לשמוע אל ה’ והולכים בקרי וחושבים כי זהו עיקר ראש השנה שהחזנים השוטים מזמרים בקול ענות חלושה ויבא גם השטן להתייצב בתוכם נתנו עלי בקולם ע”כ שנאתי’ ומ”ה ממש אינם אומרים שירה ואיך נשיר ונרים קול בשיר של שטות והוללות והוא דומה לענין רע אשר היה בזמן בית ראשון בגי בן הנס שהיו מולכים בניהם לשרוף באש והיו משוררים בקול שירים… והלא טוב לכם לישן ביום הזה משתעמדו לשמע בקול השוטים ההם ושר בשירים על לב רע כי אין להם כונה ופני’ לש”ש כלל וכל עניני’ לשורר ולכמתיק הנעימה כצפצצופי עופות טמאים ” עי”ש עוד.
[30] עולת חודש השני (עולת ציבור, חלק ראשון), מונקאטש תרסז, דף מז ע”ב.
[31] ראה: ראש השנה לב ע”ב.
[32] מגן אברהם, או”ח, סי’ תקפד, ס”ק א.
בתוך דבריו הוא מביא ראייה נוספת ליסודו, שהקורא מזמורי ההלל בדרך ‘תחינה ובקשה’ אין אמירתו נחשבת ל’קריאת הלל’ תיקנית: “וגם יש אומרים תהלים כל יום ויום, והלל בכלל, ואמרינן (שבת קיח ע”ב): הקורא הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדף! אלא על כרחך, כדפרישית”. וראה דברים חשובים מר’ חיים דוד ווייץ, תלמיד המנחת חינוך בליקוטי חיים סי’ תקפד, על דברי המגן אברהם.
[33] חיי אדם, כלל קלט, סעיף יא וכן הובא במטה אפרים, סי’ תקפד סעי’ יט והמשנה ברורה, שם, ס”ק ב,
[34] ראש השנה לב ע”ב: “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום כיפור? אמר להם: אפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!”.
[35] קרבן ראשית, ראש השנה לב ע”ב. וכיוון לכך מדעתו בנפש חיה, סי’ תקפד, סעיף א.
[36] חיד”א, ברכי יוסף, או”ח, סי’ תקפד, סעיף א. וראה ר’ אפרים הקשר, אדני פז, סי’ סב סעי’ ג, באמצע.
[37] במקום אחר הארכתי בזה.
[38] ר’ יעקב שלום סופר, תורת חיים, סי’ תקפד, ס”ק א, פאקש תרסד, דף כד ע”א בספירת הדפים השניה.
[39] לקט יושר, ס”ע 129.
[40] עמק ברכה, דיני ראש השנה, ירושלים תשמה, עמ’ קעג.
[41] חמדת ימים, ימים נוראים, דף ו ע”א.
[43]: כך הוא מעיד על עצמו בשנת תקלו, תקלח ועוד. ראה: מ’ בניהו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, ב, ירושלים תשיט, עמ’ תקלג. לאחרונה נדפס חלק קטן מכתב יד זה בספר אגרות והסכמות רבינו החיד”א, ירושלים תשס”ז, עמ’ קלח.
[44] בניהו, שם, עמ’ תקלג.
[45] וזהו כוונת דבריו במקום אחר (בניהו, שם, עמ’ תקמו): “ראש השנה… ובכל יום, שני פעמים התהלים“. שפעם הראשונה סיימו בלילה ופעם שניה – בלילה.
[46] בניהו, שם, עמ’ תקמ.
[47] שו”ת בית יעקב, סי’ טז, דיהרנפורט תנו, דף יח ע”ב.
[48] ספר המנהגים – מנהג חב”ד, ברוקלין תשכז, עמ’ 56. וראה גם: י’ מונדשיין, אוצר מנהגי חב”ד, חלק אלול-תשרי, ירושלים תשנה, עמ’ נא-נג.
[49] ראה: י”מ תא-שמע, ‘הבדלה על הפת’, ספר הזכרון להרב יצחק נסים (בעריכת מ’ בניהו), א, ירושלים תשמה, עמ’ קמה; י”מ תא-שמע, כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, ג, ירושלים תשסז, עמ’ 248.
[50] מנהג טוב, בודפעשט תרפט, סי’ עב.
[51] ר’ יהודה אריה מודינה, שלחן ערוך, (תרגם מאיטלקית: ש’ ראבין), וויען תרכז, ח”ג פרק ה אות ז, עמ’ 70.
[52] כך כותב ר’ ישראל איסר איסרלין (ווילנא, תקפז-תרמט), תוספת ירושלים, או”ח, סי’ תקפד: “בירושלמי, מועד קטן פ”ג ה”ו, משמע, דגם כל היום עוסקים בתפילה. דתני גבי ‘אבל אין מראין פנים לא בראש-השנה ולא ביום-כפור’, ומסיק דאפילו חל להיות בשבת אין מראין בו פנים, מפני תפילה, עיין שם. ויתכן, דמזה יצא המנהג שאומרים תהלים כל היום לאחר חצות“. יפה הוא, איפוא, תיאור הספר כפי שנדפס בשערו: “…והוא הלכות היוצא מתוספתא ותלמוד ירושלמי אשר לא מצאתי להם סתירה מפורשת מתלמוד בבלי וב’שלחן ערוך’ לא הובא.
[53] מטה אפרים, סי’ תקצח, סעיף א.
[54] חיי אדם, כלל קלט, סעיף יא.
[55] תוספת ירושלים, או”ח, סי’ תקפד..
[56] ר’ יעקב שלום סופר, תורת חיים, סי’ תקפד, ס”ק א, פאקש תרסד, דף כד ע”א בספירת הדפים השניה.
[57] משנה ברורה, סי’ תקפג, ס”ק ט.
[58] כך העיד עליו הג”ר שריה דבליצקי:”בראש השנה בקריאת התורה התהילים היה פתוח לפניו לקרא בין גברא לגברא”. בתוך: ר’ שריה דבליצקי, מוריה, שנה עשרים ותשע, חשון תשסט, ה-ז, עמ’ מט. עליו ראה: ר’ שריה דבליצקי, י”ג מאמרות, בני ברק תשלז, עמ’ סח ואילך. ולאחרונה נדפס תורותו בק’ הדרת קודש, ירושלים תשסט. וראה שם ההסכמה של ר’ דבליצקי.
[59] ר’ דוד פעלבערבוים, הליכות קודש, (ברוקלין תשסז, עמ’ קפט אות י. ועי”ש, עמ’ קצח אות א): “רבינו אמר בשני ימי ראש השנה כל ספר תהלים בכל יום, חלק ממנו בבוקר קודם התפילה וחלק ממנו בהפסקה לפני תקיעות שופר, והיה מסיימו אחר הקידוש קודם עריכת השלחן”.
ר’ הלל ווערטהיימר הי”ד כתב בזכרונותיו (אור ישראל, תשרי תשנט, שנה ד גליון א (יג), ‘ספר הזכרונות’, עמ’ קנה): “ביום ב’ דראש השנה אחר הסעודה הלכתי אל הבית הכנסת לאמירת תהלים“.
[60] ראה: ר’ שלמה וולבה, עלי שור, ב, ירושלים תשמו, עמ’ תלב; צוטט להלן.
[61] ר’ אברהם הורביץ, ארחות רבינו, ב, בני-ברק תשנו, ענין ראש השנה, עמ’ קעב, אות א.
ראה גם דברי ר’ יוסף אליהו הנקין (רוסיה-הלבנה וארצות-הברית, תרמא-תשלג): “המהדרין… עוסקין בתורה ותהלים” (כתבי הרב הנקין, א, ניו יורק תשס, עמ’ 127).
[62] זכור לאברהם, ירושלים תשנו, ‘מנהגי הספרדים בארץ ישראל לפני 150 שנה’, עמ’ תקפד [= ר’ יהוסף שווארץ, תבואות הארץ, ירושלים תשנח, בסוף הספר, עמ’ תקמח].
[63] כתר שם טוב, ו, ירושלים תשנח, עמ’ 226.
[64] ר’ אליהו מאני, זכרונות אליהו, חלק או”ח, מערכת ר’, אות ב, ירושלים תשנח, עמ’ נה.
[65] כף החיים, סי’ תקפג, ס”ק לח.
[66] פלא יועץ, ערך ‘ראש השנה’, ירושלים תשכג, עמ’ רעה טו”א.
[67] השווה לנאמר בשאלה שהופנתה לר’ יעקב מצויזמיר, לעיל, ליד הערה 45.
[68] ‘בעל המחבר’ הוא ר’ אברהם נפתלי הירץ שייאר, המדובר.
[69] ר’ אברהם נפתלי הירץ שייאר, תורי זהב (על שיר השירים), הקדמת נכד המחבר, ירושלים תשסג, עמ’ טז. פיסקה זו הועתקה בקיצור בידי ר’ [הג”ר יצחק ווייס הי”ד], דבק טוב, בתוך: [הג”ר יששכר טייכטאהל הי”ד], שו”ת משנת שכיר, א, סי’ ד, ירושלים תשלד, דף קו ע”ב
[70] הרב י’ נסים, ‘תולדות ר’ צדקה חוצין’, בתוך: ר’ צדקה חוצין, שו”ת צדקה ומשפט, חלק אה”ע, תל-אביב תשלה, עמ’ 9.
[71] מסע בבל, עמ’ רכח ועמ’ קפח עי”ש היטב.
[72] ר’ רפאל גינסבורג, דינים ומנהגים לבית הכנסת דחברת האחים, ברעסלויא תקצג, עמ’ 23: “והמנהג פה לומר תהלים אחר סעודה של צהרים ומותר אז לומר גם הלל אף שעכשיו תלוים בדין מ”מ מותר לפי שאומרים אותר רק דרך תפלה ובקשה”.
[73] הרב י’ גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, סעיף מג, ירושלים תשסה, עמ’ ע: “קודם לתפלת מנחה של יום הראשון דראש-השנה, היו גומרים ספר תהלים; מזמורי תהלים היו נאמרים… פסוק בפסוק”.
[74] ר’ יששכר דובער שוורץ, מנחת דבשי, מנהגי ק”ק באניהאד, פרק י (ראש השנה), סעיף יח, אנטוורפן תשסז, עמ’ רצא אות יט, טו”א: “ביום ראשון של ראש-השנה, אחר הסעודה, היו ממהרים לילך לבית הכנסת לומר תהלים, ולא היו מכריזים זמן תהלים”.
[75] , עלי הדס, פרק ח, סעיף כב, עמ’ קג: “השתדלו מאד יהודי תונס… במשך כל היום, ולעסוק בתורה, ולקרוא פעמיים ספר תהלים“.
[76] ר’ אליהו גיג’, זה השלחן, אלגיר תרמח, עמ’ נד: “נהגו שלא לישן ביום ר”ה אלא אחר הסעודה לומדים תלים עד המנחה ויש שלומד בביתו ויש שהולכים לבית הכנסת ולומדים שם בכנופיא עד שעת מנחה”.
[77] ראה ר’ כאלפון משה כהן (ג’רבה, תרלד-תשי), ברית כהונה, או”ח, מערכת ר, סעיף כ, גרבה תשכז, דף נא סע”ב: “בראש השנה נוהגים פה ללכת לבית-הכנסת אחר סעודות שחרית, ולומדים שם תהלים, ביום ראשון, שני פעמים, כמניין ‘כפר’, כי התהלים יש בו ק”נ מזמורים, ושני פעמים הם ש’, כמניין ‘כפר’; וכן ביום שני לומדים תהלים שני פעמים…”.
[78] הרב יוסף קאפח, הליכות תימן, ירושלים תשכח, עמ’ יב. וכ”כ ר’ שמעון מעברי, נחלת שמעון, ירושלים תשמח, דף י, פרק ג ס”ק ח [= נדפס בסוף נחלת יוסף, ירושלים תשמח].
[79] ח’ מזרחי, יהודי פרס, תל-אביב תשיט, עמ’ 49. המחבר נולד בטהראן שבפרס בשנת תרמו, ושהה שם כעשרים שנה עד עלייתו לארץ בשנת תרנה, וכל תיאורי ספרו הם מ’גירסא דינקותא’ ומעדויות המשפחה וכדומה.
[80] ראה ילקוט מנהגים עמ’ 524 אות ב.
[81] פלא יועץ, ערך ‘ראש השנה’, ירושלים תשכג, עמ’ רעה טו”א. וכעין זה כותב גם ר’ כאלפון משה כהן (ג’רבה, תרלד-תשי), ברית כהונה, או”ח, מערכת ר, סעיף כ, גרבה תשכז, דף נב רע”א, עיי”ש.
[82] ר’ יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק, איש הלכה – גלוי ונסתר, ירושלים תשלט, עמ’ 77.
[83] ר’ שלמה וולבה, עלי שור, ב, ירושלים תשמו, עמ’ תלב.
[84] חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ’ קפה.
[85] שו”ת מלאכת שלמה, או”ח, סי’ ו, שלוניקי תרכב, דף ה ע”ב.
[86] זכרונות אליהו, חלק או”ח, מערכת ר’, אות ב, ירושלים תשנח, עמ’ נה.
[87] הליכות תימן, ירושלים תשכח, עמ’ 12 בהערה.
[88] הרב ש’ מונק, קונטרס תורת אמך, בתוך: הנ”ל, שו”ת פאת שדך, ירושלים תשסא, אות קיא, עמ’ כח.
[89] לא מדובר כאן על המנהג של רבים לומר ד’ פרקים הראשונים של תהלים אחר מעריב כמו באבודרהם, ירושלים תשכג, עמ’ רפו: “ומתחיל לקרות מתהלים מן אשרי האיש עד לבטח תושבני…”.
[90] הובא בספר העתים, ירושלים תשמד, עמ’ 222.
[91] חיבור התשובה, מאמר ב, פרק יב עמ’ 520.
[92] ראבי”ה, ב, (אפטוציבר), מסכת יומא סי’ תקכט, עמ’ 191.
[93] לקט יושר, עמ’ 141.
[94] י”ש אלפנביין (מהדיר), מנהגים דבי מהר”ם מרוטנברג, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 54.
[95] לבוש, סי’ תריט סעיף ד.
[96] סדר היום, לעמברג תרכט, דף עז ע”א. [דברים אילו נשמטו מסדר היום מהדורת לבובלין תרלו, וצ”ע למה].
[97] אור הישר, ירושלים תשמא, סי’ כב אות א, עמ’ רצט.
[98] עמק ברכה, ירושלים תשמה, דיני יום כיפור, עמ’ רכג.
[99] של”ה, דף סד ע”א [דברי השל”ה העתיקו ר’ אברהם לעוויזאהן, מקורי מנהגים, ברלין 1857, סי’ נז עמ’ 85]
[100] יוסף אומץ, סי’ תתר.
[101] מגן אברהם, סי’ תקפד סעיף א.
[102] שירי הלוים, לובלין תל”ז בערך (מהדורת צילום בתוך: ר’ פרץ שמואל מאנטל, שירת שמואל, בני ברק תשס”ג), עמ’ קצד.
[103] קיצור של”ה, עמ’ 167.
[104] עטרת זקנים, סו’ סי’ תריט.
[105] חמדת ימים, פרק ד תפלה אחד המזמורים, דף עה ע”ב.
[106] היכל הקדש, דף נא ע”ב סוף אות צד.
[107] שלחן גבוה, סי’ תריט סעיף יב.
[108] עבודת הקודש, מורה באצבע, ירושלים תשמ, עמ’ נ, סי’ ט אות רעד וע’ כף החיים סי’ תריט אות נ.
[109] הנהגות החיד”א נדפס בתוך: מאיר בניהו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, ב, ירושלים תשיט, עמ’ תקלג שנה תקלה.
[110] שם, עמ’ תקלג שנה תקלו.
[111] שם, עמ’ תקלט שנה תקמד.
[112] בנאות דשא, ירושלים תשסב [נדפס לראשונה: אמשטרדם תצה], עמ’ נו.
[113] ר’ בנימן המבורגר, זכרונות ומסורות על ה’חתם סופר’, בני ברק תשנו, עמ’ 198. והשווה חוט המשולש, דף מח ע”ב.
[114] זכרון יהודה, ירושלים תשנז, עמ’ ק אות ריא.
[115] מטה אפרים, סי’ תריט, סעי’ כב.
[116] סדר אליהו, ירושלים תשמד, עמ’ 132.
[117] ר’ יוסף גינצבורג, עתים לבינה, ווארשא תרמט, עמ’ 216.
[118] ר’ דוד ששון, מסע בבל, ירושלים תשטו, עמ’ רכד.
[119] שו”ת דבק טוב, סי’ ד ד”ה בירושלמי, נדפס בסוף: שו”ת משנת שכיר, ח”א. וראה קצה המטה, סי’ תריט ס”ק מה, שהעתיק זה.
[120] מנהגים דק”ק וורמייזא, א, ירושלים תשמח, ‘ערב יום כיפור’ אות קנב, עמ’ קעא.
[121] פנקס בית הכנסת הישן דק”ק פוזנא, נדפס בתוך: ברכה למנהם, ספר היובל לכבוד ר’ מנחם צבי אייכנשטיין, סט לואיס, תשטו, עמ’ 268.
[122] מנהגי ק”ק פיורדא, פיורדא תרכז, אות לא, עמ’ ו.
[123] ר’ נתן באמבערגער, לקוטי הלוי, ברלין תרסז, עמ’ 33.
[124] מנהגי הקהלות, ירושלים תשסה, תשרי עמ’ קד
[125] מנהגי אמשטרדם, ירושלים תשסב, עמ’ קג אות כ.
[126] ח’ מזרחי, יהודי פרס, תל אביב תשיט, עמ’ 51.
[127] א’ אבא זיס, מנהגי קומרנא, תל אביב תשכה, עמ’ צז, אות תסא.
[128] אוצר מנהגי חב”ד,יום הכיפורים, עמ’ ריב, אות קנה עי”ש.
[129] מנהגי ק”ק “בית יעקב” בחברון, ירושלים תשנא, עמ’ לט, סוף אות פא.
[130] ר’ חיים לויפער ור’ אברהם גליק, מחזור דברי יואל, קרית יואל תשמז, עמ’ קמא.
[131] דרכי שלום, ירושלים תשלה, אות פה.
[132] ר’ דוד פעלבערביום, הליכות קודש, ברוקלין תשסז, עמ’ רטז אות כא- כב.
[133] ר’ חיים לויפער ור’ אברהם גליק, מחזור דברי יואל, קרית יואל תשמז, עמ’ קלט.
[134] ישורון, יד, עמ’ רעט.
[135] קונטרס תורת אמך, עמ’ ל אות קיט, נדפס בסוף שו”ת פאת שדך, אורח חיים, ב, ירושלים תשסא.
