New Seforim and books 2014

by Eliezer Brodt

Although the world, has been shifting more and more to E- books, seforim and books are still being printed in full force in the Jewish world. What follows is a list of new seforim and books I have seen around in the past few months. Some of the titles are brand new others are a bit older. I am well aware that there are new works worth mentioning that are not included. Due to lack of time I cannot keep track of every book of importance nor comment properly on each and every work. I just try to keep the list interesting. For some of the works listed I am able to provide a Table of contents or a sample feel free to email me at eliezerbrodt@gmail.com. I hope you enjoy!

 I hope to return to this special work shortly.

A few years ago I wrote about this sefer and the censorship of various parts. This new editions is complete. What is interesting is that the censored edition had a Haskamah from Rabbi Shmuel Auerbach while the new edition is uncensored, based on the advice of Rabbi Steinman and Rabbi Chaim Kanievsky.

This work deals with four great Achronim; the Machaneh Ephrayim, K’tzot
HaChoshen, Rabbi Akiva Eiger, and the Minchat Chinuch. The author
provides a brief history of each one of these Achronim and then he delves into
their methods. He provides four samples of Torah of each one of these Achronim
with the background of the related sugyah and presents their methods clearly.
It’s a more in-depth version of Rav Zevin classic work Ishim Vishitos in
English. A Table of contents is available upon request.

New sefer announcement: Asufah of Rabbi Shmuel Ashkenazi

By Eliezer Brodt  

אסופה, ארבעה מאמרים מאוצרות הר”ש אשכנזי שליט”א [‘העלם דבר וטעות סופר’, ‘הגונב מן הספר’, ‘הרמב”ם כמתרגם מלשון התלמוד ללשון המשנה’, ‘מילונות עברית כיצד’?], ערך והשלים והביא לבית הדפוס, יעקב ישראל סטל, בהשתתפות אליעזר יהודה בראדט, כריכה רכה, 166 עמודים.

It is with great pleasure that I announce the release of another volume of Rabbi Shmuel Ashkenazi’s work- Asufah. As I have written in the past, we are trying to print the collected material Rabbi Ashkenazi has written over a seventy year period. Many additional volumes are ready to go to print, but we lack funds to
do so [any help would be greatly appreciated].

This new volume is composed of four articles. Two of these articles (no. 3 and 4) were printed in Leshonenu and Leshonenu L’Am, almost fifty years ago. A third article (no. 2) was partially printed in a recent volume of Yeshurun, and the fourth article (no. 1) was supposed to have been printed in the journal
Or Yisrael but was excluded from the volume right before printing.

The first article deals with mistakes that great people have made in their writings. The point of the collection is to show that anyone can make a mistake, however this does in no way detract from their greatness. This sampling is only a small part [18 samples] of a much larger collection of similar kinds of mistakes that we hope to print in the future.

The second article is a list of 85[!] cases of plagiarisms. It’s seventy two pages long and includes a very broad introduction on the subject. Hopefully this list will encourage others to collect similar instances and work to complete such a list.

The third article deals with the Rambam as a translator. As is well known, the Rambam wrote his classic work Yad Hachzakah in the Hebrew of the Mishna, as opposed to Talmudic Hebrew which is comprised of many Aramaic loanwords as well.  Thus, the Rambam had to translate many Aramaic terms into Hebrew. This article deals with this topic and shows many interesting points related to this.

The fourth article is a review of the popular Hebrew dictionary HaMilon HaChadash, by Avraham Even-Shoshan. This article was first published in 1967 in the language journal Leshonanu in three parts. Some of the material from these articles was added into later editions of the dictionary. There is a wealth of information in this article about words and expressions. Rabbi Ashkenazi had made a 12 page index for his own personal copy of the article; this index is published here for the first time in this volume. Additionally,
Rabbi Ashkenazi added many notes which he recorded over the years on the side of his copy of the article. All of the above addenda have been included in this printing.

 In sum, this volume is of importance to any person interested in the Jewish book or the Hebrew Language.

The book was printed in a limited run of 300 copies and is not being sold in retail stores. If one is interested in purchasing a copy he can do so either through me, or at Beigeleisen in the U.S. or Girsa in Jerusalem. The price of the book, including air mail shipping to the U.S., Canada or England is $24.

For a sample of this work or for any other information regarding this project, feel free to email me at: eliezerbrodt@gmail.com

In his memoirs about the Netziv, yet another student of Volozhin writes:

הגר”הל [הגאון ר’ הירש ליב] כידוע לא היה קנאי, היה גם מקוראי המליץ ואף ליודעי חן היה ביתו פתוח לקרות אותו.[13]

Similarly, Rabbi Moshe Shmuel Shapiro writes:

הנצי”ב עצמו היה מקבל בכל יום את הצפירה והמליץ [ר’ משה שמואל ודורו, עמ’ 62].

Censorship in the Meishiv Davar

Shaul Stampfer writes in his excellent book ‘Lithuanian Yeshivas of the Nineteenth Century‘ (p. 163) “Both R. Berlin and R. Hayim Soloveitchik read newspapers”. 

In a footnote he records the following:

“Rabbi Boruch Oberlander pointed out that, in the latest edition of R. Berlin’s Responsa Meshiv Davar there is a curious omission. The original reads ‘as published in Hamelits, 137 in 5687′ but in the new edition reads simply ‘as published in 5687’ (… Meshiv Davar ii. [p.]71 (responsum 8). Despite the omission in the current edition, it is clear that R. Berlin read newspapers.”[14]

My good friend Mr. Israel, upon reading this passage, consulted a copy of the first edition of Meishiv Davar, printed in 1894, and confirmed what Rabbi Oberlander said is indeed correct, the words ‘Hameilits etc.’ appear. However, when he checked another copy of  Meishiv Davar, also printed in 1894, he saw that the words ‘Hameilits etc.’ had been removed! Thus proving that this censorship took place already in 1894!

It appears that the Meishiv Davar was printed twice in 1894 and already there are differences between the two editions.

 The Mifal Bibliography Haivrit notes:

קיימות הדפסות סטיריאוטיפיות אחדות של ספר זה, ובכולן התאריך תרנ”ד. יש השמטות אחדות שונות בין הדפסה להדפסה.

 However, they do not write what the differences are, exactly. It seems we have uncovered one of them.[15]

 

Shmuel Glick, in his first volume of Kuntres Hateshuvot Hachadoshot, s.v. Meishiv Davar [p. 686 # 2498], does not make any mention of there being two versions of the 1894 edition. However, in volume three [p. 1505], Glick notes that there are different editions of Meishiv Davar and while he does mention one difference between the two editions, he does not note this particular discrepancy. [See the end of the post.]

The story does not end here. When Mr. Israel turned the page to the very next siman in the Meishiv Davar, he again noticed the same occurrence. In one edition of the 1894 Meishiv Davar [p. 73, responsum 9] it says ‘Hameliits etc.’ and in the other edition, also printed in 1894, the word ‘Hameilits‘ had been removed!

Even more interesting is that these two Teshuvot originally appeared as articles in the Hameilits newspaper!!

Additionally worth pointing out, is another mention of Hameilits newspaper in the same siman [no. 9], which was not edited out from either 1894 edition:

אבל אם בעל נפש הוא עליו לבקש תחלה מחילה ברבים באותו מקום הוא המליץ…

[Presumably, those responsible for censoring the edition mistook the word to mean ‘advocated’, not the title of the newspaper]

Images five

In 1968, the Meishiv Davar was reprinted based on the 1894 edition that included the words ‘Hameilits etc.’.

 In 2003, a volume called Igrot HaNetziv Me-Volozhin was printed in Bnei Brak, including some letters on this same controversy [pp. 168- 174] [without saying where they are from[16]] with the words ‘Hameilits etc.’

Netziv and his Emek Ha-Netziv

Surprisingly, the story does not end here.

In an article written in 1887 by Rav Kook about the Netziv[17], he writes:

ובהיותו בן עשרים ושלש שנים כבר ראה לבו הרבה חכמה ודעת בכל מקצועות תורה שבעל פה ואז החל לכתוב ספרו הגדול על הספרי חמדה גנוזה עמו עד היום… הננו מעוררים בזה את כבוד הגאון שליט”א לזכות את הרבים מתופשי התורה בהוצאת הספר היקר הזה לאור עולם ולהאיר עיני רבים ממבקשי הדעת [כנסת ישראל, בעריכת ש’ ראבינוויץ, ווארשא תרמ”ח, עמ’ 140(=מאמרי הראי”ה, עמ’ 124)].

However, the Netziv’s Pirush on Sifrei,[18] entitled Emek Ha-Netziv was first printed from manuscript only in 1959-1969. In the first volume the Netziv quotes the “Zofeh Le-hamagid Year ten, issue 28″. Gil Perl already notes that this is the edition of the Ha -Maggid printed on July 17, 1867.[19] Although Perl noted other cases of censorship in the Emek Ha-Netziv, this source was not censored.[20] We see here clearly that the Netziv read newspapers and even referenced them in his work.

Netziv and his Ha’amek Davar                   
          

In 1879, the Netziv printed his classic work on chumash, Ha’amek Davar,[21] based on the Shiurim he gave after Davening.[22] In his Pirush to Parshat Bereishis (2:9), he quotes a manuscript of R’ Maimon (father of the Rambam) which he had seen printed in Ha-Levonon.

In 1937, Rabbi Meir Bar-Ilan printed a collection of almost one thousand and five hundred addenda by the Netziv to his Ha’amek Davar[23] [available here]. On page seven, Netziv quotes the newspaper Ha-tzefirah. Furthermore, Gil Perl points to some additional passages in Ha’amek Davar that seem to be based on material from the newspapers of the time.[24] From all the above, we see him reading newspapers.[25]

Censorship and the Ha’amek Davar

In 1999, a new edition of the Ha’amek Davar was printed incorporating many more corrections.[26] They inserted the numerous addenda published by Rabbi Meir Bar-Ilan into their proper places in the chumash. However two pieces were censored out – both of the aforementioned quotes by the Netziv,[27] citing these newspapers!

In 2005, Rabbi Mordechai Cooperman reprinted the Ha’amek Davar; with annotations, his edition does contain both newspaper references.

More on the Netziv and newspapers

In 2003, a volume called Igrot HaNetziv Me-Volozhin was printed in Bnei Brak this volume is full of references and articles by the Netziv from different newspapers of the time.[28]

In Meishiv Davar 1:44 there is a piece titled: “Al Yamin vsmal’.[29] This siman was actually first printed in the newspaper Machzike Hadat[30] and as can be seen from the introductory paragraphs, it was a response to an earlier article that the Netziv had read in that newspaper.

Appendix: Some other Gedolim who read Newspapers

Megale Temirin, was first published in Vienna in 1819, and is considered one of the sharpest and wittiest pieces of Jewish literature written in the first half of the nineteenth century. It is perhaps the most important piece of Hebrew prose composed before the stories of Mendele Mocher Seforim. A sly and complex story deriding Hasidism and Hasidim, it is told through the correspondence between the beadles of Hasidic courts and contemporary rabbis. It presents a dark picture of avaricious frauds and swindlers whose main concern was control over territory and the souls of believers, a goal achieved by beguiling the authorities and attacking all opponents. Perl lends his book a ‘Hasidic’ feel both in its physical design and in its language, presenting a Maskilic version of the classic work Shivchei Habesht– that lays Hasidism bare so that no reader will ever be able to look at that, or any other Hasidic book, in the same way again.

In addition to the book’s satiric sting, which would have been enough to bring its readers a dual pleasure, Perl’s hints at contemporary people and places, hidden within anagrams and numerological tricks. With the unraveling of these clues, which also include the use of actual Hasidic sources, the book is a valuable, contemporary view of historical reality. A meticulous reading of the book may therefore open a window on the hidden worlds of Hasidism and the Haskalah at the start of the nineteenth century.

The first volume (Imagined Hasidism) of this collection serves as an introduction to the complex satirical writings of Josef Perl of Tarnopol (1773-1839). At the center of the book stands an analysis of the satires, Megale Temirin (1819) and Bochen Tzadik (1838), including a systematic treatment of the ‘characters’ in the central works and a discussion of the dozens of manuscripts to be found in the Perl Archive in Jerusalem. Perl’s writings are analyzed here in the fuller context of Hebrew and Yiddish literature in general and Maskilic and Hasidic literature in particular, as well as other polemical writings and governmental records critical of Hasidism. The study thus presents a complex and nuanced picture of the relationship between literature and history, between the anti-Hasidic reports and the more complicated historical reality, and lays the groundwork for further research into the genre of nineteenth-century Maskilic satire.

The second and third volumes (Megale Temirin) present for the first time an annotated edition of Megale Temirin. It is based on the first
edition and the scattered manuscripts and it includes a comparison to its Yiddish translation. The book is accompanied by appendices on its origins and contents, including fundamental treatments of several passages: an explication of the encoded names, the Hasidic sources used by the author, and the variants found in the manuscripts and in the only edition of the book in Yiddish.

The editor of the book, Professor Jonatan Meir, teaches in the Goldstein-Goren Department of Jewish Thought at Ben-Gurion University. He has published numerous articles and books on the Haskalah of Eastern Europe, Hasidism, and a number of varied topics in twentieth-century Kabbalah.

For a Table of Contents or more information about purchasing this work, feel free to contact me at Eliezerbrodt@gmail.com

 The set of three books is on sale for $62 before shipping. Shipping is available worldwide.

מנהג אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בהוצאת ספר תורה בימים
נוראים ובשלש רגלים ובפרט כשחל בשבת

מאת: אליעזר יהודה בראדט

אתחיל בעדות
אישית[1].
בליל יום הכיפורים תשס”ה, שבאותה שנה חל בשבת, שמעתי באזני מפי הגרי”ש
אלישיב זצוק”ל, שענה לשואל אחד שאין לאמרם בשבת, אע”פ שהשואל הסתייע
מלוח ארץ ישראל לרי”מ טוקצ’ינסקי שיש לאומרם. אחר כך סיפר השואל לנוכחים
שמפרסמים פסקים בשם הרב שאינם נכונים כלל וכלל.

לשאלת השואל היה המשך מעניין:

ויהי ערב ויהי בוקר. בתפילת שחרית
לא נכח הגרי”ש בבית הכנסת, ובהוצאת ספר תורה פתח החזן באמירת ‘שלש-עשרה
מידות’. קם אחד המתפללים וגער בו בקול: ‘אתמול קבע הרב שליט”א שאין לאומרם
בשבת!’ נעמד לעומתו נאמנו של הגרי”ש ר’ יוסף אפרתי, וסיפר כי אמש לאחר שאלת
השואל, ישב הרב בביתו על המדוכה בדק ומצא כי בספר ‘מטה אפרים’ פסק לאומרו, וסמך
עליו. ולפיכך יש לאומרו גם ביומא הדין שחל בשבת.

כך יצא שאותו שואל שהתרעם על כך
שמפרסמים פסקי-שווא בשם הרב לא נכח שם, וגם הוא לא זכה לשמוע משנה אחרונה של הרב
בענין זה.

מתוך כך התעניינתי בנושא וזה מה
שהעליתי במצודתי:

מקור אמירת י”ג מידות

ב’חמדת ימים’, קושטא
תצ”ה, חלק ימים נוראים, פרק א עמ’ ט, נאמר: “והרב זצ”ל כתב שכל המתענה
בחדש הזה שיאמר ביום שמוציאים בו ספר תורה בעת פתיחת ההיכל הי”ג
מידות ג’ פעמים”[2].

כל דברי ספר זה לקוחים
ממקורות שונים ואין לו מדיליה כמעט כלום. דברי האריז”ל מופיעים כבר ב’שלחן
ערוך של האריז”ל’, שנדפס לראשונה בקרקא ת”ך[3]. ומשם
העתיק זאת ר’ יחיאל מיכל עפשטיין לספרו ‘קיצור של”ה’, שנדפס לראשונה בשנת
תמ”א[4]
[דפוס ווארשא תרל”ט, דף עה ע”א]. וכ”כ ר’ בנימין בעל שם, בספרו ‘שם
טוב קטן’ שנדפס לראשונה בשנת תס”ו[5], וגם
בספרו ‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה בשנת תע”ו[6]. כל
החיבורים הללו נדפסו קודם ‘חמדת ימים’.

גם בחיבור ‘נגיד ומצוה’
לר’ יעקב צמח, שנדפס לראשונה באמשטרדם שנת תע”ב[7], מצינו:
“מצאתי כתוב בסידור של מורי ז”ל בדפוס כמנהג האשכנזים, והיה כתוב בו אחר
ר”ח אלול מכתיבת מורי ז”ל: שכשהאדם עושה תענית, שישאל מן השי”ת
שיתן לו כפרה וחיים ובנים לעבודתו יתברך, וזהו בהוצאת ס”ת, ויאמר אז
הי”ג מדות רחמים שלש פעמים, ואני תפלתי שלשה פעמים…”. ר’ יעקב צמח
הוסיף שם: “יש סמך לזה בזוהר יתרו קכו וגם בעין יעקב ר”ה סי’ יג
בפירושו”[8].

ומשם הועתק בקיצור אצל ר’
אליהו שפירא ב’אליה רבה’ (סי’ תקפא ס”ק א) שנדפס לראשונה לאחר פטירתו בשנת
תקי”ז בשם ר’ יעקב צמח[9].

ממקורות אלו עולה כי רק
מי שמתענה בחודש אלול ראוי שיאמר י”ג מידות בשעת הוצאת ס”ת[10].

ר’ נתן נטע הנובר כתב
בחיבורו הידוע ‘שערי ציון’ (נדפס לראשונה בפראג תכ”ב ובשנית באמשטרדם
תל”א): “בראש השנה וביוה”כ בשעת הוצאת ס”ת יאמר י”ג מדות
ג”פ, ואח”כ יאמר זאת התפילה, רבונו של עולם מלא משאלותי לטובה…”[11].

ב’שער הכוונות’ מצינו: “וביום
שבועות יקרא ג’ פעמים י”ג מדות ואח”כ יאמר תפלה זו רבש”ע מלא כל
משאלתי…”. העתיקו ר’ בנימין בעל שם בספרו ‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה
בשנת תע”ו.

בחיבור ‘מדרש תלפיות’ לר’
אליהו הכהן שנפטר בשנת תפ”ט כתב שיש לומר בר”ה, ביו”כ, בסוכות
ובשבועות, י”ג מידות ג”פ ואחר כך יאמר רבש”ע[12].
אבל יש לציין שחיבור זה נדפס לראשונה בשנת תצ”ז באיזמיר.

ר’ יצחק בער כתב בסידורו:
“שלש עשרה מדות ורבון העולם לי”ט ור”ה וי”כ אינם בשום סדור
כ”י ולא בדפוסים ישנים אבל הם נעתקות אל הסדורים החדשים מס’ שערי ציון שער
ג”[13]. וכ”כ בסידור אזור
אליהו עי”ש[14].

ומכאן למנהג הגר”א.
ר’ ישכר בער כתב בספר ‘מעשה רב’, אות קסד: “בשעת הוצאת ס”ת אין
אומרים רק בריך שמיה ולא שום רבש”ע וי”ג מידות“[15].
ונכפל באות רו, בהלכות ימים נוראים: “וכן אין אומרים י”ג מדות בהוצאת
ס”ת”. בין בשבת בין בחול.

אבל בשאר מקומות בליטא
כנראה נהגו לאמרו, וכמו שכתב ר’ יעקב כהנא: “לי”ג מדות… והנה חזינן…
ויש מקומות אשר כל ימי אלול עד אחר יו”כ אומרים אותו בכל יום, ויש מקומות
שאומרים אותו בכל יום ב’ וה’ ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום כל השנה ולא משגחו
וטעמא מיהא בעי…”[16].

מקור אמירת י”ג מידות שלוש פעמים

כתב ר’ זלמן גייגר, ב’דברי
קהלת’: “והוא מנהג שלא מצאתיו בפוסקים ואין נכון בעיני לאמר י”ג מדות
בראש השנה, כי לא תיקנו לאמרן בתפילות ר”ה ולא בפיוטיו, אך יעב”ץ כתב המנהג
על פי האר”י ואין משיבין את הארי, אבל לא כתב דבר שיאמר ג’ פעמים כי הוא נגד
הדין לדעתי כי פסוקי שבחים גדולים כי”ג מדות אסור לכפלם”[17].

ר’ יעקב אטלינגר מביא בספרו
‘שו”ת בנין ציון’ שאלה שנשאל: “לא ידעתי על מה נסמך המנהג לומר בראש
השנה ויוה”כ וי”ט בשעת הוצאת הס”ת ג’ פעמים י”ג מדות וג’
פעמים ואני תפלתי, הרי לפי פירוש רש”י בהא דאמרינן האומר שמע שמע הרי זה
מגונה דזה באמר מלה וכופלו אבל בשכופל הפסוק משתקין אותו, ולפי’ רב אלפס עכ”פ
הרי זה מגונה ובשניהם דהיינו בי”ג מדות וגם באני תפלתי לא שייך הטעם שכתב
רש”י בסוכה (דף ל”ח) שכופלין בהלל מאודך ולמטה כיון דכל ההלל כפול וגם
לא טעם הרשב”ם בפסחים בזה משום דאמרו ישי ודוד ושמואל ואולי רק בשמע ומודים
הוי מגונה או משתקינן מטעם דנראה כב’ רשויות אבל הכפלת שאר פסוקים שרי…”.

לאחר שהוא מאריך בסוגיה זו הוא
משיב לשאלת השואל: “נראה לי לחלק דדוקא באומר שני דברים שווים דרך תחנה ובקשה
או דרך שבח ותהלה שייך החשד דב’ רשויות, לא כן בקורא פסוקי תורה וכתובים. וראי’
לזה שהרי מצוה לחזור הפרשה שניים מקרא, וע”פ האר”י יש לכפול כל פסוק
ופסוק וקורין הפסוק שמע ישראל ב’ פעמים זה אחר זה, ואין קפידא. וכיון דמה שמזכירין
י”ג מידות אין זה דרך תחנה, דא”כ יהי’ אסור לאומרם ביום טוב אלא ע”כ
לא אומרים רק כקורא פסוק בתורה וכן בואני תפלתי, ע”כ אין בזה משום קורא שמע
וכופלו. כנלענ”ד”[18].

ר’ ישראל איסערלין מו”ץ בעיר
וילנא, כתב בספרו ‘פתחי תשובה’ ליישב קושיית השואל בדרך אחרת: “ולולא
דמסתפינא ליכנס בענינים העומדים ברומו של עולם הייתי אומר דבי”ג מדות לא שייך
כלל החשד דב’ רשיות כמו בשמע, דהענין שהיו אומרים אחד פועל טוב ואחד רע וכי”ב
מהבליהם והי”ג מדות גופיה הוא סתירה לדבריהם, דבו נכלל כל המדות והנהגות
העולם והכל ביחיד, כידוע ליודעי חן”[19].

ויש לציין לדבריו של ר’ יוסף חיים
מבבל שכתב בשו”ת תורה לשמה[20], שהתעורר
לאותה שאלה:

שאלה. מצינו כתוב
בסידורים שיאמר אדם בר”ה וימים טובים בעת הוצאת ס”ת ג”פ י”ג
מדות ואח”כ יאמר בקשתו. ונסתפקנו איך יוכל לכפול הפסוק של י”ג מדות שיש
לחוש בזה כאשר חששו רז”ל כאומר שמע שמע ומודים ומודים. יורינו המורה לצדקה
ושכמ”ה.

תשובה. אין לחוש חששות
אלו מדעתנו אלא רק במקום שחששו בו חז”ל שהוא בפסוק שמע ישראל ובמודים, והראיה
דכופלים כל יום פסוק ה’ מלך וכו’ וכן בעשרת ימי תשובה שמוסיפים לומר ה’ הוא האלהים
ג”כ כופלים אותו. ואין לומר התם שאני שעניית הציבור מפסקת בין קריאת החזן וכן
קריאת החזן מפסקת בין עניית הציבור, דזהו אינו, דהא אפילו היחיד כאשר מתפלל ביחיד
ג”כ כופל פסוקים ואומרם בזא”ז ועוד אעיקרא פסוק ה’ הוא האלהים הוא בעצמו
כפול שאומר ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים, ונמצא דאין כאן חשש שחששו בשמע ומודים, וא”כ
ה”ה בפסוק זה של ה’ ה’ אל רחום וחנון אם יכפול ליכא חשש. והיה זה שלום ואל
שדי ה’ צבאות יעזור לי. כ”ד הקטן יחזקאל כחלי נר”ו[21].

אמירת י”ג מידות בשבת

ר’ נחמן כהנא מספינקא
הביא בספרו ‘ארחות חיים’ בשם שו”ת בשמים רא”ש (סימן עא) בשם רב האי
גאון, שלא לומר י”ג מידות בשבת[22]. אך
ר’ אפרים זלמן מרגליות מבראדי, בספרו ‘מטה אפרים’ (סי’ תריט, סעיף יח), הכריע
שלמרות זאת כדאי לאמרו. וכפל דבריו בספרו ‘שערי אפרים’ (שער י, סעיף ה)[23].

 ר’ חיים עהרענרייך בפירושו ‘קצה המטה’ (שם,
סעיף סד) כתב עליו: “אבל המעיין יראה שאין לסמוך על דברי הבשמים רא”ש
הנ”ל ולאו הרא”ש חתום עלה”[24].

וראה דברי ר’ יעקב עמדין בסידורו (ירושלים תשנ”ג, חלק
ב, עמ’ רמ בהוספות מכ”י): “כשחל בשבת אין לאמרה”. וכ”כ ר’
חיים אלעזר שפירא[25];
ר’ שבתי ליפשיץ[26];
ר’ חיים צבי עהרענרייך[27]; ר’
ישראל הלוי ראטטענבערג בעל אור מלא[28], ר’
יוסף אליהו הענקין[29] ורי”י
קניבסקי בעל ‘קהילות יעקב’[30].

מנהג ווירצבורג לומר י”ג
מידות, מלבד אם חל בשבת[31]. וכן
הוא מנהג ק”ק באניהאד[32] ומנהג
ברלין[33].

אמנם ר’ אברהם פפויפר מביא
בספרו ‘אשי ישראל’ בשם הגרש”ז אויערבאך, שטוב לומר פסוקים אלו גם בשבת[34].

מקור קדום לאמירת י”ג מידות
בשעת הוצאת ספר תורה ואפילו אם חל בשבת מצינו במנהגי בית הכנסת הגדול בק”ק
אוסטרהא: “בעת הוצאת ספר תורה בר”ה ויה”כ אומרים י”ג מדות
אפילו אם חלו בשבת…”[35].

בספרו ‘עובר אורח’ מתעד האדר”ת:
“סיפר לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש”א שם
ומהם זוכר שני דברים…”[36]. שני
הדברים שהוא מביא מופיעים ברשימת המנהגים הנ”ל, ומכאן שמייחסים מנהגים אלו למהרש”א.
לפי זה, כבר בזמן המהרש”א קיים מנהג זה של אמירת י”ג מידות בשעת הוצאת
ספר תורה. מהרש”א נפטר בשנת שצ”ב[37].

אמנם יש לציין לדברי ר’ מנחם
מענדיל ביבער, שעל פיהם אין להביא ראיה שכך עשו בזמן המהרש”א:

“של נעלי החומר
מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים וצדיקים…
המהרש”ל זצ”ל ותלמידיו, השל”ה הקדוש ז”ל המהרש”א
ז”ל ועוד גאונים וצדיקים… המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים הראשונים נשארו
קודש עד היום הזה ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף כחוט השערה ונקה?
ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר התפילות לחול ולשבת
וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על אחד מן העמודים אשר
הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל חתולתו, ואם כי בעירנו
קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש”א ולכן יאמינו רבים כי
המהרש”א בנה אותה בימיו אבל באמת לא כנים הדברים…”[38].

לאור דברים אלו אין להביא ראיה מרשימת
המנהגים דבית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא שמנהג אמירת י”ג מידות היה קיים
כבר בזמן המהרש”א. אמנם רואים שנהגו לאמרו גם בר”ה ויו”כ שחל בשבת.

גם בשבע קהילות ובראשן ק”ק
מטרסדורף מצינו שנהגו לומר י”ג מדות בשעת הוצאת ספר תורה אף כשחל בשבת[39].

ר’ שריה דבליצקי מביא בחיבורו
‘קיצור הלכות המועדים‘ את שני
המנהגים[40],
אבל למעשה כתב שבר”ה שחל בשבת אין אומרים אותו ורק ביוה”כ שחל בשבת
אומרים י”ג מידות[41].

וכן כתב רב”ש
המבורגר ב’לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז’ המסונף לשנתון ‘ירושתנו’ ספר שביעי
(תשע”ד), עמ’ תז: “בהוצאת ספר תורה אומרים י”ג מידות ותפילת ‘רבון
העולם’ אף כשחל בשבת”, ואילו לגבי ר”ה שחל בשבת הוא כותב שאין אומרים י”ג
מידות ותחינת רבונו של עולם[42].

שאלת צרכיו בשבת

 כנראה שהחשש מלומר י”ג מידות בשבת הוא
משום איסור שאלת צרכיו בשבת, כפי שהעיר ר’ יששכר תמר על המנהג המובא בשערי ציון לומר
י”ג מדות בשבת[43]. ענין
זה רחב ומסועף, ואחזור לזה בעז”ה במקום אחר, אך יש להביא חלק מדברי
הנצי”ב בזה:

לענין מש”כ
המג”א שם בס”ק ע’ שאין לומר הרבון של ב”כ בשבת, ולכאורה מ”ש
שבת מיו”ט בזה… והטעם להנ”מ בין יום טוב לשבת יש בזה ב’ טעמים, הא’
משום דכבוד שבת חמיר מכבוד יום טוב, או משום שביו”ט יום הדין שהוא רה”ש
כידוע, ונ”מ ביום טוב שחל בשבת דלהטעם משום דכבוד שבת חמיר א”כ יום טוב
שחל בשבת אין לאומרו, אבל להטעם משום דיו”ט של ר”ה שהוא יום הדין יש לאומרו,
א”כ אפילו חל יום טוב בשבת ג”כ צריך לאמרו, והרמב”ם שכתב דתחינות
ליתא בשבת חוה”מ, דוקא בשבת חוה”מ, אבל יום טוב שחל בשבת יש לאומרו,
וכיון דשרי תחינות אומרים נמי הרבון, ומעתה אזדי כל הראיות שהביא המ”א
מתשובות הגאונים דא”א הרבון בשבת, דהמה מיירי בשבת לפי מנהגם שנ”כ בכל
יום, וקאי על שבת שבכל השנה. משא”כ במדינתנו שאין נו”כ אלא ביום טוב,
ולא משכחת אלא בשבת שחל ביום טוב, ויוכל להיות שבכה”ג אומרין גם בשבת, וכן
באמת המנהג פ”ק וולאזין לומר הרבון בשבת שחל ביום טוב… איברא הראיה
שהביא המ”א מאבינו מלכנו, שאין אומרים בשבת שחל בר”ה, ראיה חזקה היא,
אבל לפי טעם הלבוש שהביא המג”א (סי’ תרפ”ד) שהוא משום שנתיסד כנגד תפלת
שמונה עשרה ניחא הא דאין אומרים אבינו מלכנו, אבל תחינות מותר לאמרן, ובאמת הלבוש
הביא טעם הר”ן והריב”ש משום שאין מתריעין בתחינות בשבת, ודחה דשאני
ר”ה ויוהכ”פ, וממילא ה”ה כל יום טוב שהוא יומא דדינא, והראיה
שג”כ מרבים בתחנת גשם וטל, מותר לאמר גם הרבון לדעתי[44].

אמנם ר’ יעקב הלל האריך
להוכיח על פי קבלה שאין לומר י”ג מידות בראש השנה ויום כיפור אפילו כשאינו חל
בשבת, וכל המנהג בטעות יסדו, ושזה אינו מהאר”י הקדוש לאחר שקיבל מאליהו
הנביא. עיי”ש באריכות הוכחותיו[45]. ומעניין
שר’ עובדיה יוסף קיבל דבריו וגם לדעתו אין לומר י”ג מדות ביום טוב[46].

ואלה דברי ר’ אליהו
סלימאן מני: “ובשעת הוצאת ספר תורה… בבית אל… אומרים י”ג מדות ואני
לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות, דאיתא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם
שאין אומרים י”ג מדות ביו”ט, וגם אתיא זכירה בחמדת ישראל שפקפק בזה,
ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר”י ז”ל] בתחלת למודו. ולכן לא הנהגתי
לאומרו…”[47].

יש לסיים בדבריו החשובים של ר’ חיים מפרידברג אחי מהר”ל
מפראג בספרו הנפלא ספר החיים:

אף על גב ששלש עשרה מדות
הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך הזכרת מדותיו אינו חוזר
ריקם, מכל מקום אינו אומר שיהיו נזכרים, רק כסדר הזה יהיו עושין לפני לפי שהעשיה
הוא עיקר, שצריך האדם לדבוק באותן המדות ולעשותם, ובעשרה אפשר שיהיו נעשים, שזה
רחום וזה חנון, וזה ארך אפים וכן כולם, שעיקר המדות הללו הם עשר. ולפי שבדורותינו
זה יהיו נזכרים ולא נעשים, על כן אין אנו נענים בעונותינו הרבים[48].

והוא כיון לדברי ר’ אברהם סבע בחיבורו צרור המור:

והנה בכאן למדו סדר שלשה
עשר מדות שבם מרחם ומכפר לחוטאים וזאת היא תשובת שאלת הראני נא את כבודך, ולכן אמר
ויעבור ה’ על פניו, ללמדו היאך יסדר אלו הי”ג מדות הוא והנמשכים אחריו לביטול
הגזרות ולכפרת העונות, כאומרם ז”ל אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאומרו, כביכול
נתעטף בטליתו ואמר לו כ”ז שישראל עושים כסדר הזה אינן חוזרות ריקם, שנא’ הנה
אנכי כורת ברית. ופירושו ידוע, שהרי אנו רואים הרבה פעמים בעונותינו שאנו מעוטפים
בטלית ואין אנו נענין, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני עושה, לרחם
לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו, ולעבור על מדותיהן כאומרם כל
המעביר על מדותיו וכו’, אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם. אבל אם הם אכזרים ועושי
רשעה, כל שכן שבהזכרת י”ג מדות הם נתפסין. וזהו וחנותי את אשר אחון, מי שראוי
לחול ולרחם עליו. ולכן הוצרך לומר ויעבור ה’, כאילו הוא מעצמו עבר לפניו ללמדו
כיצד יעשה וכיצד יקרא. כמו שהש”י קרא ואמר ה’ ה'”[49].