[28] ראה ר’ יהודה אריה מודינה, בספרו שלחן ערוך, וויען תרכז, חלק ג פרק ה אות ה, עמ’ 70 שהוא מנהגי איטליה שכתב: “בליל הראשון של ראש השנה בבואם מבית הכנסת אומרים איש לרעהו לשנה טובה תכתב”. וראהר’ ירמיהו סג”ל שכתב במנהגי ישראל, ברלין תריב, עמ’ 37, אות קעג. שמנהג ברלין הוא: “ונוהגין לברך איש את רעהו בליל ראשון של ראש השנה לשנה טוב תכתב ותחתם וכמה מנהגים יש לישראל בליל ראשון ובכלם יהא כוונה לשם שמים”. על מקום אחד, אלג’יר, החריג במנהג זה, מודיענו ר’ יהודה עייאש, ראה לעיל.

[36] עוד בענין אכילת סימנים ליל ב’ ראה; ר’ עקיבא אריה יצחק, שדי יער, ירושלים תשנ”ח, עמ’ ו ואילך; י’ מונדשיין, אוצר מנהגי חב”ד, חלק אלול-תשרי,ירושלים תשנ”ה, עמ’ פג ו; ר’ ראובן עמאר, מנהגי החדי”א, בפירוש רועה ישראל, עמ’ קלב הערה יט; ר’ יצחק טסלר, ‘אכילת הסימנים בר”ה, מתי?’, אור ישראל יג  (תשנ”ט),עמ’ קכג- קלב.

[53] שבעת הנרות, ירושלים תשל”ד, אות קיח.  י. כהנא, ב’תשובות פסקים ומנהגים’, א, ירושלים תשי”ז, עמ’ רצו, אות תקכב עמד על לשון של התשב”ץ, ולא נכון מה שהוא כתב -שאין אף אחד שעמד על זה דר’ סייני כבר עמד על זה. בשנת תשס”ה, ר’ שמואל שניאורסון הדפיס מהדורה של התשב”ץ קטן ושם (סי’ קכב אות א), הגירסא הוא: “לאכול בליל ראש השנה ראש איל”. אמנם בסוף הספר הדפיסו צילום של דפוס הראשון מקרימונה משנת שטז ושם נמצא הגירסא של ‘בליל ראשון של ר”ה’. לאחרונה, בירושלים תשע”א י”ל תשב”ץ קטן, ע”י מכון ירושלים, על פי כמה כ”י של החיבור, וגם שם מופיע לשון של היה רגיל לאכול בליל ראשון של ר”ה. אגב יש לציין שהמהדיר שם, לא העיר כלום מכל זה שהבאתי כאן.

[1] נדפס לראשונה בספרי בין כסה לעשור, ירושלים תשסח, עמ’ צז-קיא. מאז מצאתי חומר רב בנושא, ובגלל זיקתו לכמה נושאים בחיבור זה, ראיתי צורך להדפיס את כולו מחדש עם תוספות. [העריכה של פרק זה נעשה ע”י ידידי ר’ יעקב ישראל סטל]. המאמר מבוסס על חומר שאספתי בס”ד במשך השנים בדרך לימודי, ובנוסף לכך השתמשתי בכמה סיכומים שונים שנערכו על נושא זה, הם: ר’ מנחם קירשבוים, שו”ת מנחם משיב, ב, [בתוך: ציון למנחם, ניו יורק תשכה], סי’ יג אות כט עמ’ 61, 318; ר’ זאב וואלף לייטער, שו”ת בית דוד, ירושלים תשס, סי’ סד, ובמילואים לשם; ר’ ראובן מרגליות, נפש חיה, סי’ קנט, ס”ק יג; ר’ אהרן מגיד, בית אהרן, י, ערך ‘אפר פרה’, ניו-יורק תשלה, עמ’ תרפו-תרצ; הרב מרדכי פוגלמן, שו”ת בית מרדכי, ב, ירושלים תשלא, סי’ טו; הרב דוד אברהם מנדלבוים, פרדס יוסף החדש, פרשת חוקת, בני-ברק תשנו, עמ’ תשצו-תשצח; הרב דוד יואל ווייס, מגדים חדשים למסכת חגיגה, כה ע”א, ירושלים תשסו, עמ’ תקסג-תקסז; הנ”ל, מגדים חדשים למסכת ברכות, ה ע”ב, ירושלים תשסח, עמ’ סא-סד. וראה עוד: ד’ רעוול, ‘החלופים בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל: מקורות ההלכה של הקראים’, חורב, חוברת א, ניו-יורק תרצד, עמ’ 10, הערה 18; י’ זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ’ 313-312; ז’ עמר, ‘מתי פרצה טהרה יתירה בישראל ומתי פסקה?’, בד”ד, 17 (אלול תשסו), עמ’ 27-7, ובמיוחד בעמ’ 14-13. ידידי הרב מרדכי מנחם הוניג הפנני לשני המקורות האחרונים. כאן עסקתי בבירור אימתי פסקה אפר פרה. אבל מצאתי שר’ בנימין אשכנזי, נחלת בנימן, אמשטרדם תכב, מצוה י, אות כג-כו, דף יט ע”ב, כתב שאברהם אבינו היתה לו פרה אדומה: “שמעתי בשם מדרש אבל לא ראיתי דמפרש דאותן פכים קטנים שמסר יעקב נפשו עליהן, מה דהוי רחוק מן השכל מי שיש לו כמה עדרי צאן ובקר ימסור נפשו בסכנה בשביל שני פכים אשר דמי שויין שני פרוטות, אלא בהן היו אפר פרה חטאת לכך שם נפשו… להצילן… ומאין היה לו באותן פכים קטנים אפר חטאת, ש”מ דמאבותינו, הרי לנגד עיניך דהיה לאברהם אפר פרה אפר חטאת”. [וראה ר’ שלמה לוריא, מהרש”ל, יריעות שלמה, פראג שסט, פר’ וישלח, דף טז ע”ב, לענין פכים קטנים].

[57] ברייתא דמסכתא נדה, בתוך: תוספתא עתיקתא, מחלקה חמישית, מהדורת ח”מ הורוויץ, פפד”מ תרנ, עמ’ 15-14. ליקוטים מברייתא זו נדפסו לאחרונה בידי ע’ הלוי (מהדיר), ילקוט מדרשים, ג, צפת תשסה, עמ’ רג-רכו, והמאמר שלפנינו לא נכלל בליקוטים אלו [למקור האחרון העירני ידידי הרב יוסף מרדכי דובאוויק, ויישר כוחו]. ולגופו של הפיסקא הנוכחית,
ראה הערותיו של ר’ שאול ליברמן לספר מתיבות, מהדורת ב”מ לוין, ירושלים תרצד, עמ’ 116-115; הנ”ל, ספרי זוטא, ניו-יורק תשכח, עמ’ 64, הערה 238.

[58] אכן, כבר רב נסים גאון נזקק לברייתא זו בחיבורו ספר המעשיות [ראה: ש’ אברמסון, עניינות בספרות הגאונים, ירושלים תשלד, עמ’ 397. למקור חשוב זה הפנני הרב יעקב ישראל סטל. אבל ידידי הרב מרדכי מנחם הוניג העיר על כך שאין כל הוכחה שהוא עושה שימוש ישיר בברייתא זו, ייתכן ששניהם – רב נסים והברייתא – שאבו ממקור משותף[, וגם מספר ציטוטים הובאו מברייתא זו בספרי הראשונים, כמו הרמב”ן שהביא ממנה פיסקא אחת בפירושו לתורה (בראשית לא לה), וממנו העתיקוה ראשונים אחרים [כנראה מפירושו של הרמב”ן, ולא ישירות מן הברייתא, כמו רבינו בחיי, א, (מהדיר), רח”ד שעוועל, ירושלים תשנד, עמ’ רסט ; דרשות ר”י אבן שועיב, ירושלים תשנב, פר’ אחרי מות, עמ’ רעב; פירוש הטור על התורה, מהד’ י”ק רייניץ, ירושלים תשסו, עמ’ קנח; פירוש על התורה לרבנו יוסף מסרגוסה, פרשת ויצא, מהדורת א”ל פלדמן, ירושלים תשלג, עמ’ לז (הפנני לכך הרב יעקב ישראל סטל), שיחוסו לר’ יוסף מסרגוסה מוטעה והוא באמת לר’ יוסף חביבא בעל ‘נימוקי יוסף’, ראה: י”מ תא-שמע, הספרות הפרשנות לתלמוד, ירושלים תשסד, עמ’ 91; י”ש שפיגל, ‘ספר נמוקי יוסף לר’ יוסף חביבא’, סידרא, ד (תשמח), עמ’ 162-161; ר’ יצחק אבוהב, מנורת המאור, ירושלים תשכא, הנר השלישי, כלל ו: ח”ה פרק ד, עמ’ 377, בשם ברייתא במסכת נדה; ר’ מאיר אלדבי, נכד הרא”ש, שבילי אמונה, נתיב השלישי, השביל הראשון, דף כז ע”ב]. וראה ברשימת ספרים של ר’ יוסף ראש הסדר, בתוך: נ’ אלוני, הספריה היהודית בימי הביניים, ירושלים תשס”ו, עמ’ 333, שו’ 13, שמופיעה ברייתא דמסכת נדה (הפנני הרב מרדכי מנחם הוניג). וראה מה שכתב ר’ משה סופר, שו”ת חתם סופר, או”ח, סי’ כג: “לולי דברי הראב”ד הייתי אומר חומרת המקצעות הוא עפ”י מ”ש רמב”ן על התורה בפסוק לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי, וגם בפ’ נדה שהאומות הראשונים היו יודעים להזהר עוד שלא לדרוך על מקום דריכת כפות רגלי הנדה והיו נזהרים מהבל דבורה וכדומה הרחקות יתירות עפ”י ידיעתם בטבעיות שהוא ארס מזיק… הנה כי כן בזמננו אלה דאין שום אדם נזהר מזה, או דנשתנו הטבעיים והזמנים והמקומות או כיון שדשו בי’ רבים שומר פתאים ה’, בין כך ובין כך לעת כזאת אין כאן בית מיחוש בענין זה והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים”. ר’ מרדכי גימפל יפה כבר ציין לשו”ת חתם סופר, ראה בפירושו לרמב”ן, תכלת מרדכי, ירושלים תרכה, עמ’ לג. ר’ מנחם איזנשטט בהערותיו על הרמב”ן שעל התורה, בשם זכרון יצחק, ניו-יורק תשיט, עמ’ רמה-רמו, כתב: “וע”כ אני אומר שגם הרמב”ן לא הביא בשום מקום הברייתא הזו להלכה, כיון שיסודה בעניני דרך ארץ, ובודאי ההרחקות האלו אינן אצל אומות העולם רק בימי ראיתה, שאין הטבע הזה צריך לימי ליבון ולטבילה… ולכן לא חששו הראשונים להזכיר ברייתא זו בהלכה”. [עיון בלשונותיו של ר’ מנחם איזנשטט (שספרו נדפס קודם מהדורת הרב שעוועל) ובציוניו של רח”ד שעוועל בהערותיו לפירוש התורה לרמב”ן, בראשית שם, ירושלים תשיט, עמ’ קעז, מראה שיש משהו בטענות של ר’ משה גריענס, קרן פני משה, ברוקלין תשמח, עמ’ יב, שרח”ד שעוועל נטל הרבה מהערותיו ולא הזכיר שמו עליהן]. על דברי הרמב”ן ראה: ר’ אברהם בן הגר”א (מהדיר), מדרש אגדת בראשית, מבוא, קראקא תרסג, עמ’ XLIV; הנ”ל, רב פעלים, הקדמה, ווארשא 1894, עמ’ 18; ר’ דוד לוריא (הרד”ל), קדמות ספר הזוהר (נדפס ביחד עם ספרו של ר’ יצחק אייזיק חבר, מגן וצינה), ענף חמישי, ירושלים תשסה, עמ’ רפד; ר’ יעקב שור, בעי חיי [נדפס בתוך: משנת יעקב, ירושלים תשנ], עמ’ נד; ר’ זאב וואלף לייטער, שו”ת בית דוד, ירושלים תשס, סי’ קכט; ר’ מנחם כשר, תורה שלמה, ירושלים תשנב, ויצא, עמ’ תתתלח, אות פב; ר’ מרדכי שפילמן, במכתבו שנדפס בסוף פירוש הרמב”ן על התורה עם הערותיו של ר’ מנחם איזנשטט, בשם זכרון יצחק, ניו-יורק תשיט, עמ’ תלז; ר’ אברהם ליפשיץ, עיונים בביאור על התורה לרבינו בחיי בן אשר, ירושלים עמ’ תשסא, עמ’ רמה-רמח. עם כל זאת, כל המעיין בברייתא זו יראה שרוח של מוזרות מרחפת עליה, וכבר דקדקו הנמושות והראו שהרבה ענינים משונים מצויים בה עד שקשה להאמין שהיא יצאה בטהרתה מבית המדרש. כך כותב, לדוגמא, א’ אפטוביצר (מחקרים בספרות הגאונים, ירושלים תשא, עמ’ 166): “יש בברייתא זו דברי הבל והבאי ובורות, עד שאי אפשר להאמין שהספר הוא מעשה ידי אחד מחכמי ישראל השלמים בתורתן ובדעתן” [והעתיק דבריו רח”ד שעוועל בהערותיו לפירוש התורה לרמב”ן, בראשית שם, מהדורתו, ירושלים תשיט, עמ’ קעז. אפס, בהשמטות ומילואים שהוסיף במהדורה שניה, ירושלים תשל, עמ’ תקמח, כתב רח”ד שעוועל: “אף כי חכם גדול היה ר’ אביגדור אפטוביצר, ונאמן רוח לתורה ולחכמה, נתפס כאן לסברא בעלמא, שלא שזפה עינו החדה כי הברייתא הזאת (ברייתא דמסכת נדה) היה עדות מוכחת עד כמה גידרו קדמונינו עצמם להתרחק מטומאת הנידה… ואף שלא היו הדורות נוהגים למעשה בכל החומרות הנזכרות בברייתא זו, הלא כבר כתב החתם סופר שאולי נשתנה הטבע או כיון שדשו ביה רבים שומר פתאים ה'”.]. ושנתיים קודם לכן קבע ר’ שאול ליברמן (שקיעין, ירושלים תרצט, עמ’ 22): “ברייתא זו נכתבה כנראה על ידי בן ארץ-ישראל שהיה שייך לכת שלא התנהגה כתורה וכהלכה… בברייתא זו מרובות דעות הקראים”. וראה הערותיו לספר מתיבות, מהדורת ב”מ לוין, ירושלים תרצד, עמ’ 116-115; הנ”ל, ספרי זוטא, ניו-יורק תשכח, עמ’ 64, הערה 238; הנ”ל, על הירושלמי, ירושלים תרפט, עמ’ 60; הנ”ל, בתוך:I. Gruenwald, Apocalyptic and Merkavah Mysticism, Leiden 1980, p. 241-243. והדברים מוסכמים בספרות המחקר לענפיה. ראה: י’ זוסמן (לעיל, הערה 1), עמ’ 311; הרב מנחם מנדל כשר (עורך), שרי האלף, א, ירושלים תשמד, עמ’ מט, מס’ 10; י”מ תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנט, עמ’ 55; הנ”ל, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים תשסג, עמ’ 209-208; י’ זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנו, עמ’ 222 ואילך; א’ גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשסא, עמ’ 49-51; ד’ שפרבר, מנהגי ישראל, א, ירושלים תשנג, עמ’ רל; הנ”ל (מהדיר), מסכת דרך ארץ זוטא, ירושלים תשנד, עמ’ 136; הנ”ל, דרכה של הלכה, ירושלים תשסז, עמ’ 192-185; י”ג וואלף, ‘בית הכנסת באשכנז: בין דימוי להלכה’, כנשיתא, ב, רמת-גן תשסג, עמ’ יט ואילך; פ’ רוט, ספר הפרדס: לדרכי היווצרותו של ילקוט הלכתי בימי הביניים (עבודת גמר), ניו-יורק תשסח, עמ’ 51-50; ח’ ברקוביץ, ‘המנהג במשנתו ההלכתית של הרב יאיר חיים בכרך’, מחקרים בתולדות יהודי אשכנז (ספר יובל לכבוד יצחק זימר), בעריכת ג’ בקון ואחרים, רמת-גן תשסח, עמ’ 49; L. Ginzberg, An Unknown Jewish Sect, New York 1976, p. 81;E. Kanarfogel, Peering through the Lattices, (Wayne  State University Press, 2000), pgs 127-130 ; ב’ הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1050-1350: בין הלכה למנהג, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשסב, פרק ג, עמ’ 92 ואילך; מ”ע פרידמן, ‘הרחקת הנידה והמינות אצל הגאונים, הרמב”ם ובנו ר’ אברהם על-פי כתבי גניזת קהיר’, Maimonidean Studies 1 (1990) 1-21; Evyatar Marienberg, Nidda: Lorsque les juifs conceptualisent la menstruation, Paris 2003; Evyatar Marienberg, Niddah:Etudes sur la Baraita de Niddah et sur la conceptualization de la menstruation, Lille 2006; Samuel Israel Secunda, “Dashtana – ‘ki derekh nashim li’“: A study of the Babylonian rabbinic laws of menstruation in relation to corresponding Zoroastrian texts, Ph.D., Yeshiva University 2008 [לחמשת המקורות האחרונים הפנני ידידי הרב מרדכי מנחם הוניג]. אלא שחכמים בני דורנו שלא חבשו את ספסלי האקדמיה (ובכל זאת אינם נמנעים מלהשתמש בפרסומיה) לא הסכימו לדברים. כך כותב הרב ע’ הלוי שההדיר מחדש קטעים מברייתא זו: “שבאמת מדברי חז”ל היא ולא מכיתות אחרות, דלא כמו שכתבו כמה חוקרים, ואכ”מ לדון בזה” (ע’ הלוי [מהדיר], שם [לעיל, הערה 57], עמ’ רג). והרב מנחם אדלר (קונטרס בינה ודעת, בתוך: הנ”ל [מהדיר], דת הנשים, ירושלים תשנח, עמ’ נח; הנ”ל, חשמונאי ובניו, ירושלים תשסג, עמ’ קכג הערה 23) תוקף בחריפות כדרכו דעה זו [למקור האחרון הפנני הרב יוסף מרדכי דובאוויק]. יעויין בדבריהם. ראה: ר’ יוסף ב”ר משה, לקט יושר, ירושלים תשע, עמ’ ז, שמביא מרבו בעל תרומת הדשן : “שאין לישב על בית הכסא שאשתו נידה יושבת עליו”. ונראה שמקורו הוא מברייתא זו, ועי’ במקורות שהזכרתי לעיל בזה.

[59] מדרש לקח טוב, ב, פרשת תזריע, ווילנא תרמ, דף לה ע”ב.

[75] אלו דבריו בספרו מדבר קדמות, מערכת א, סי’ כו: “ואני בעניותי פשיטא לי, דרבינו האר”י זצ”ל היה נטהר באפר פרה על ידי אליהו זכור לטוב ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא. והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה ולא שמעתי, אומר לי לבי, שהרב ז”ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ, לרוב עונתנותו” [וראה גם דברי ר’ בצלאל הכהן: “ועיין ברא”ש… שהיה להם אז אפר פרה, וב’קרבן נתנאל’ בשם אריז”ל… ומכל מקום נראה, שלא נתגלה לכולם, כי אם לקצת מגדולי הדורות אז” (שו”ת ראשית ביכורים, ב, סי’ ב, ירושלים תשכט, עמ’ קיז. הדברים נדפסו קודם לכן בהערותיו לספר נתיבות עולם עם חידושים וביאורים מר’ צבי הירש קאצינעלינבוגין, ווילנא תריט, עמ’ 248)]. אמנם למרות שהחיד”א לא ראה כתוב כל רמז לדבריו, יש להסמיך להשערתו את דברי תלמידו הגדול של האריז”ל – ר’ חיים ויטאל, שה’עליה לפרדס’ ו’שימוש ההיכלות’ יתכנו רק לאחר הטהרות מאפר פרה (ראה לעיל, ליד הערות 38 ו-40 ובהן), אך ראה להלן, הערה 77. ולענין שטהרה על-ידי אפר פרה אדומה מביא ל”רוח הקודש להפליא”, הדברים מפורשים בברייתא המפורסמת שאמר ר’ פינחס בן יאיר: “זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות… וחסידות מביאה לידי רוח הקדש…” (משנה, סוטה, ט טו. המקבילות על נוסחותיהם הרבות נסמנו אצל: י”י סטל [מהדיר], ספר גימטריאות לר’ יהודה החסיד, א, אות א, ירושלים תשסה, עמ’ ב, בהערות. ראה שם; ר’ שאול ליברמן, ירושלמי כפשוטו, ירושלים תשסח, עמ’ 35-36; א’ א’ אורבך, חז”ל, פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשלח, עמ’ 514-515 בהערות; וראה פירוש מסכת כלה רבתי לראב”ן הירחי, טבריא תרסו, עמ’ יח). השווה גם לדברי ר’ אלעזר מוורמייזא, ה’רוקח’, שהטהרה באמצעות אפר פרה מביאה להשגה גדולה בסודות התורה: “בבית ראשון, שהלוחות ושכינה וכרובים ואש דת, אש שדבר הדברות מתוכה היתה רבוצה על המזבח, ועדיין המלאכים שליוו את השכינה והתורה עדיין בארץ ומרחיבין הלבבות, וטהרות שנוהגות בארץ, ומצות שנוהגות בארץ – היתה תורה תמימה בארץ, והיו חורזין תורה ונביאים וכתובים עד שהאש מסבבן… כך ליושבי הארץ, דווקא בארץ-ישראל, וכשהיו דורשין – אורה עליהם, וכל עוף שפורח באויר עליהם היה נשרף. תורה שבארץ מכוונים, כמו שניתנה בהר סיני” (ספר השם, בתוך: א’ אייזנבך (מהדיר), ספרי הר“א מגרמייזא בעל הרוקח, א, ירושלים תשסד, עמ’ צט-ק. למקור חשוב זה הפנני הרב יעקב ישראל סטל). אגב, דברי ה’רוקח’ נסובים על שלהי בית שני ולכל המאוחר על תקופת התנאים הסמוכה לאחר חורבן הבית (עי’ ירושלמי, חגיגה, ב א; ויק”ר, טז ד; סוכה כח ע”א, ודוק; והנאמר בתחילת הציטטה ‘בבית ראשון’ הוא ט”ס, וצ”ל: ‘בבית שני’), ולפיכך אין להוכיח מדברים אלו על המצאות אפר פרה אדומה בתקופת האמוראים.

[81] שם, עמ’ 105 ואילך. יש הרבה ספרים על ענין זה זה רשימה קצרה על הנושא: ר’ צבי הירש קלישר, דרישת ציון, ירושלים תשסב; ר’ חיים נאטהאנזהן, עבודה תמה, ישראל תשלב; ר’ יאקיל סאווע, קרנות המזבח, ירושלים תשסג; ר’ צבי פסח פרנק, מקדש מלך, ירושלים תשנז; ר’ בן ציון כ”ץ, ירושלים דדהבא, דראהאביטש תרע. וראה סיכום חשוב על כל הנושא אצל: Rabbi J. D. Bleich, Contemporary Halakhic Problems, 1, New York 1977, pp. 244-269.