New book announcement; He-Gedolim

New book announcement; He-Gedolim

By Eliezer Brodt

הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, בעריכת בנימין בראון, נסים ליאון, קובץ מאמרים לכבוד פרופ’ מנחם פרידמן ובהשראתו, מגנס מכון ון ליר, 968 עמודים

The Gdoilim: Leaders Who Shaped the Israeli Haredi Jewry, Edited by Benjamin Brown, Nissim Leon, The Hebrew University Magnes Press, Van Leer Institute, 968 pages

For the most part, academic books are not found or read in regular “layman” or Chareidi circles, nor are those types of books available at most “seforim stores.” From time to time a volume emerges from the world of academia, that breaks through the status-quo and captivates and makes waves among various crowds of regular people and Chareidim. Examples include, the works of Professor Dovid Assaf (here) which many Chassdim were fascinated to read, and the work of Professor Benny Brown on the Chazon Ish, which the Yeshiva world was very curious to read. When Brown’s book (see here) came out a few years back, over 1,000 copies were sold in a period of two weeks. That may well be the record for an academic book (in Hebrew) selling in such a short amount of time. There were advertisements in Jerusalem and Bnei Brak stating that this work is a must-have for a Jewish home. Until today it’s unknown who put up the signs. Of course, within a few months, the book was attacked, as mentioned here.

This new volume, Ha-Geldolim, hot off the press from Magnes and Van Leer, promises to be another such work. It contains thirty chapters discussing Charedi Gedolim, from all different constituencies, the Yeshivah, Chassidic and Sefardi world, many of which have never really been properly discussed in academia. A similar lacuna was identified by Israel Ta Shema, in that instance, the lack of study of the Achronim. Keneset Mekhekarim, vol. 4, 283

חקר הספרות הרבנית של מאות השנים האחרונות, הלוא היא תקופת ‘האחרונים’, הוזנח כליל במחקר המודרני, וממילא נשמט הנושא כולו מסדר היום של מחקר ההשכלה בישראל..

Just to give a plug to the Seforim Blog – it is quoted at least three times, (I even made it into a footnote; this is my second “Footnote” – of prominence in academic literature similar to the movie The Footnote 🙂 ) Professor Marc Shapiro, a regular contributor to the Seforim blog, has an essay in the volume. I am sure some of these essays will be the starting point of much further research and discussion of these Gedolim.

Of course, the immediate reaction of many when they look through the table of contents is: “why isn’t so and so there?” and “what exact criteria is applied to determine who ‘gets in’ to the volume?”. The editors anticipated these issues and others, and deal with it in the introduction (PDF available upon request, see my email address below).

The volume is dedicated to Professor Menachem Friedman, who is one of the “founders” of the academic research of the Charedi world.

Here are the Table of Contents of this special work.

The book can be purchased via Magnes Press or through me at Eliezerbrodt@gmail.com

Part of the proceeds will be going to help support the efforts of the Seforim Blog.

Copies of this work will be arriving at Biegeleisen shortly.

Some New Seforim, Books, R’ Eleazar Fleckeles, R’ Naftali Herz Weisel, Frankism and (of course) Censorship, Pt. I

Some New Seforim, Books, R’ Eleazar Fleckeles, R’ Naftali Herz Weisel, Frankism and (of course) Censorship*

By Eliezer Brodt

It’s been awhile since I posted a list of new seforim. I hope to post an updated list of a few hundred titles within the next few weeks. In this post I want to focus on a few new titles that, aside for being new, all have a connection to one topic. This is also an update to some earlier posts relating to this topic.

As a bochur about twenty years ago, I came across a small sefer called Olas Chodesh by R’ Eleazar Fleckeles during one of my daily shopping trips in seforim stores in Meah Shearim. Until then I had only been familiar with his Shu”t Teshuva m’Ahava. Besides the excellent price ($3), I also enjoy derush so I was happy with my purchase. Going through the sefer I was not let down, as it was especially interesting and even included some nice pieces from his rebbe, the Noda Bi-Yehudah. A few years later, while in Monsey, I made a short, enjoyable visit to Tuvia’s Bookstore. There I came across another small sefer by R’ Eleazar Fleckeles, Meleches haKodesh. After going through this sefer, I was once again blown away with how never ending Torah is (this is a daily occurrence!) . A bit later I was in a special library in Lakewood where I came across yet another obscure sefer by R’ Eleazar Fleckeles called Ahavat David, devoted to attacking Frankism. I immediately photocopied the sefer and went through it, marking off some interesting pieces. (Here is a link to a complete version of the work from the Reich collection, and here is a link to it on Google Books.)

In 2007 I wrote a review of the Meleches haKodesh [here] called ‘god or God: A Review of Two Works on the Names of God’. In that post I mentioned a letter found in the beginning of the Ahavat Dovid quoting a letter from R. Naftali Hertz Wesseley which says;

כי שמעתי מפי הגאון המקובל הגדול שהי’ ידוע הזוהר וכל ספרי האר”י ז”ל בעל פה הוא הרב ר’ יהונתן אייבשיטץ זצ”ל שהיה אומר לשומעי דבריו בעיני הקבלה כשראה שהם מפקפקים בהם ואמר אם לא תאמינו אין בכך כלום כי אין אלו מעיקרי אמונתנו, וכן היה אומר לאלו המביאים הקדמות מדברי קבלה לישב איזה גמרא או מדרש לא חפצתי בזאת ומה חדוש על פי קבלה תוכל ליישב מה שתרצה אמור לי הפשט הברור על ידי נגלה ואז אודך וכל זה אמת עי”ש עוד.

A bit after writing that post, I received an e-mail from Marc Shapiro asking me where I saw that letter, as the edition of Ahavat Dovid that he checked did not have it. I told him I had photocopied the whole sefer from an original. Some time after that, in February 2010, On The Main Line wrote about this censorship:

The book included a 1796 letter from Wessely, which Fleckeles offered… I will just note that I examined the pdf of Ahavas David twice, and I was unable to find the letter. I couldn’t understand why I couldn’t find it, so I asked several friends (literary men) if they knew what page it was on. Dr. Marc Shapiro replied that this edition — a Copy Corner reprint — is censored; it doesn’t include the letter! I suppose it’s theoretically possible that the censorship, ie, removal of the letter occurred long before the scanning of the book. That is to say, there’s no way at the moment to tell who removed it and when, but we can probably guess why. In any case, at the same time I asked Shapiro for clarification, Rabbi Brodt told me that his copy of Ahavas David includes the letter, and he sent it to me.

This censorship was later included and discussed by Marc Shapiro in an article[1] and then again in his work Changing the Immutable, (p.220).

In 2007 I already noted some of the significance of this letter; i.e. it is notable that R’ Fleckeles quotes R’ Wesseley at all[2], as Wesseley was one of the early leaders of the haskalah movement, was close to Mendelssohn and was the author of the Biur on Vayikrah. R’ Fleckeles, like R’ Landau was firmly against the Biur.[3]

The significance of this letter in relationship to all this was already pointed out by Meir Hildesheimer, in a footnote in his excellent article “Moses Mendelssohn in Nineteenth Century Rabbinical Literature,” (Proceedings of the American Academy for Jewish Research (PAAJR) 55 (1988), p. 87 n. 23).

As an aside, all this is yet another example why scanned copies of seforim are not enough, as at times the scanner deletes pages on purpose (or even by accident). Examining originals are therefore important.

Both Meir Hildesheimer and On the Main Line[4] already noted that a copy of this letter was printed again in HaMelitz (#48, p. 750) in 1886.

In 1930, Dovid Zinz, in his extensive biography on R’ Yonasan Eibeschuetz, Gadlut Yonasan, lists R’ Wesseley as a talmid of R’ Yonasan (p.280), and also reprints this letter without claiming it’s a forgery (pp.245-246).

In November 2011 I wrote a two part post on the incredible work Parshegen by Rabbi Dr. Rafael Posen. In the second post, titled Using the works of Shadal and R. N. H. Wessely, I wrote:

A few years ago in the pages of the excellent journal Ha-maayan, a controversy took place (here) in relationship to how to cite various works of questionable people, in the course of the controversy it turned to quoting Mendelson and Wessely and their stories. Rabbi Posen mentioned that there was nothing wrong with Wessely which others argued. This controversy in regard to Wessely was not a new one[5], a few years back in the Kovetz Beis Aron VeYisroel there was a series of articles based on various manuscripts showing how the Gedolim at the time were very against Wessely. Towards the end of the Series of articles the author did a strange thing, he collected many citations of big name gedolim who did use Wessely’s work even after the controversy (here, here and here). Almost all of these gedolim were well aware of the controversy of Haskalah and came after the early gedolim obviously disagreeing with them. To me this was strange as he undermined his research – he showed that there was a big controversy with many big people on both sides so how in the world did he reach his conclusion that Wessely was bad according to everyone.

The controversy about Wessely did not end there as a few years later two works of Wessely were reprinted, his Sefer Hamidos (2002), and his Yeyn Halevonon (2003). In the introduction of both works there are lists of great people who used Wessely’s works. To be sure the kanoyim did not remain quiet about this, that same year (2003) in the introduction to the Tomer Devorah reprinted by the Mishor publishing house an introduction was printed about the evil works of Wessely that were reprinted. A few months ago the Kovetz Eitz Chaim (15, 2011, pp. 13-30) printed another manuscript on this controversy against Wessely including some letters of various gedolim of today against the evil Wessely. In the recent work on R. Elyashiv Shlita, Hashakdon (2, pp. 136-137) they also mention how he was against the reprinting of the works of Wessely. The problem to me is how do they explain all the great Gedolim who did use his works? [In that post I included a list of Gedolim who used the works of Wessely, or quoted him in a positive light.[6] I then concluded with the following:]

“I would like to conclude with the following dream just as R. Shlomo Dubno was vindicated in the past few years by R’ Dovid Kamenetsky. It is my hope that Wessely will too be vindicated from all false charges against him and people will realize there is nothing wrong with his writings.”

Fast Forward to 2014

A few years ago I mentioned a sefer called Rabbenu written by R’ Eliyhua Starrit about R’ Ovadiah Yosef. This work is very valuable, as the author printed numerous conversations he had with R’ Ovadiah Yosef while learning with him and we get a rare, authentic glimpse into his study habits and private learning sessions. Among the numerous interesting pieces in this work we “hear” R’ Ovadiah’s opinion on different seforim and their authors. However, at times a juicy tidbit or name is censored out and we are left in the dark with just a tease of a conversation.

Here are two such pieces. The first refers to the reprinting of the Chemdas Yamim (hopefully I will return to that in the future). The second refers to the reprint of R. N. H. Wessely’s work by Yerid Haseforim a few years ago. As you can see, part is edited out.

We see that R’ Ovadiah Yosef was also against the reprinting of R’ Wessely’s works.

And 2016

In April this year, a complete edition of Ahavat Dovid was put up for auction by Legacy Judaica as was mentioned here, with a signature of it having been owned by R’ Binyomin Lowe, author of Sha’arei Torah.

A few months ago a few more volumes of R’ Wessely were printed, some for the first time from manuscript, by R’ Moshe Tzuriel. One volume includes three new seforim. 1) Sefer HaMidos which includes an additional one hundred and twenty five new pages from manuscript, printed for the first time. 2) Sefer Migdol HaLevonon, about one hundred and fifty new pages from manuscript, printed for the first time. This work focuses on Shemos Nirdafim (synonyms). 3) Chikur Hadin, a thirty page article on Sechar VeOnesh. The second volume is a reprint of Gan Na’ul (934 pp.) with notes and indexes. There is a whole section of this work printed here from manuscript for the first time, numbering about 250 pages!

Here are two samples of pieces from this beautiful work.

It is worth seeing this haskamah of the Noda Bi Yehuda to Gan Na’ul:

In the introduction to this new work, the editor notes (p. 6) that R’ Fleckeles quotes a letter from R’ Naftali Hertz Wesseley in his Ahavat David and mentions that it has been censored out of some versions, referring to his introduction of the Yeyin Levonon that he printed in 2003 (p. 26).

A few months ago R’ Eleazar Fleckeles’ Ahavat Dovid was reprinted by Mechon Netzach Yakov together with his Olas Chodesh Hasheni (more on this further on).

However when reprinting the Ahavat Dovid, they censored R’ Naftali Hertz Wesseley’s letter and removed it. They write (p.251) their reasoning for doing so as follows:

בראות רבינו זצ”ל גדול המכשלה שנגרם ע”י לימוד תורת הנסתר ואיך שנמשכו כמה אנשים פשוטים עם ללימוד זה, ומתוך כך נאחזו בסבך כת הפראנקיסטן וירדו להתום, ביקש רבינו לעשות כל פעולה ותחבולה לעוררם ולמונעם מלימוד זה לשם כך יצא מן הקו, ובבחינת עת לעשות ל’ וגו’ העתיק בתחילת הספר מכתב מהמשכיל הנודע לשמצה נ”ה ויצל, מה שכתב בשנת תקנב לאחד מתובי העיר פראג, הגדת עדות מה ששמע בנעוריו מפי אחד מגדולי ישראל המפורסמים מדור הקודש, ליזהר מלימוד בספרי קבלה, ולעסוק אך ורק בנגלות התורה. במשך השנים נשמט מכתב זה מדפוסי ספר ‘אהבת דוד’ וכן ראינו לנכון שלא להעתיקו, כי לפי הנראה לא היתה אלא בתורת הוראת שעה, לעורר ההמון והמתחדשים בעם לבל יומשכו אחר כת הארורה הזאת. וראה עוד בענין זה בקובץ בית אהרן וישראל…”.

Aside from deleting the letter and claiming that R’ Eleazar Fleckeles did not really agree with its contents, they also complete misquote it.

Emes LeYakov

A few weeks ago a work called Emes LeYakov (696 pp.) from R’ Yakov Emden[7] was released by R’ Goldstein of Monroe.[8] It includes all of R’ Emden’s notes and novella on the Zohar[9] from a manuscript in Oxford (R’ Goldstein has shown a while ago that Bick’s edition (printed by Mossad HaRav Kook) of R’ Emden’s notes on the Zohar is worthless).[10] The volume begins with a 140 page introduction of the significance of these notes on the Zohar and the general history of the Zohar and various works and editions.[11]

In passing, R’ Goldstein (p. 20) writes regarding of R’ Naftali Hertz Wesseley’s letter printed by R’ Eleazar Fleckeles.

בספר אהבת דוד… הביא מכתב מאחד ממשוררי הזמן (שלימים נודע שהוא מראשוני וראשי המשכילים, ואף רבו של רבי אלעזר ה”ה בעל נודע ביהודה זצ”ל, לחם נגדו ונגד דעותיו, והדברים ידועים ואכמ”ל), שכתב שם חי נפשי, כי שמעתי בנעורי מפי הגאון המקובל… הרב מוהר”ר יונתן… כי אין אלו מעיקירי אמונתנו ע”ש ובלי ספק מי שאינו מאמין לו, כי יצאו הדברים האלו מפי הגאון רבי יונתן בוודאי אין בכך כלום, אמנם ראינו חובה להעיר על אלו הדברים מדברי רבנו כאן כי המכחיש קבלת חכמת האמת הוא מין ואפיקורוס גמור’ ודי בזה”.

Basically he claims it’s false and what follows is that R’ Eleazar Fleckeles was mistaken to print this letter.

Shu”t Zecher Yehosef

Another recent work that has a connection to this post is the new two volumes of Shu”t Zecher Yehosef on Yoreh Deah by R’ Yosef Zechariah Stern. Many years ago Mechon Yerushalayim announced that they would be printing R’ Yosef Zechariah Stern’s works still in manuscript. In 1994, they printed the shut on Even Haezer. In 2014 they reprinted his shu”t on Orach Chaim, which had been impossible to find, while also adding in some new material. This summer they released two completely new volumes on Yoreh Deah from manuscript (380+413 pp.) (of course it’s amazing). R’ Yosef Zechariah is the subject of a future post; for now it’s worth mentioning Siman 173, his teshuvah connected to this topic.[12] It’s a slightly different version that the one that appears in the Sdei Chemed:

The editor writes in a footnote:

ראה קובץ בית אהרן וישראל… ועי’ במבוא לספר יין לבנון מהדורת תשס”ג שהביאו הרבה גדולי עולם שדעתם כדעת רבינו, ויש לפקפק על הערעורים כנגד. אבל אינו ברור מה ידעו עליו בדור שאחר הפולמוס, ועי’ קובץ עץ חיים גליון טו…

I am not sure what that is supposed to mean? That later on we found out he is evil?

Olos Chodesh Sheini

We now return to the new edition of R’ Eleazar Fleckeles’ work. This is the third volume of R’ Eleazar Fleckeles works printed by a Boro Park-based Machon called Netzach Yaakov. When writing about the last volume they printed, I remarked: “I really hope they continue to print the rest of R’ Fleckeles’ works”. B”H, they are doing good job continuing with reissuing his works. This beautifully produced edition includes an introduction about R’ Fleckeles, sources to his words, at times quoting R’ Fleckeles references from his other works, and a detailed index of topics and seforim quoted by R’ Fleckeles at the end of the volume.

The first part of the sefer is R’ Eleazar Fleckeles Olos Chodesh Sheini.

I would just like to quote a few passages from this beautiful work.

The first point to note about this sefer is the beautiful Haskamah that the Noda Bi-Yehudah wrote:

Elsewhere in the sefer he writes about himself:

כך אני אומר, אני אחד מסוחרי הקטנים אין לי כל בבית כי את אשר ראיתי במראה יחזקא”ל, מראה נאוה קודש, פנים מאירות להלכה ופנים שוחקות לאגדה, מעט הון תמורת העבודה אשר יגעתי מנעורי ושמשתי מילדותי עד היום הזה, את רבינו גדול הדור רבן של ישראל [מילי דשמיא, עמ’ קעב].

The sefer is full of references to material from the Noda Bi-Yehudah, both oral and written.

What apparently was relevant in our day was in his day too:

כאשר בעונינו עד היום, אם המוכיח הוא בעל מעשה, אזן וחקר ותקן משלים, הכל רצין אחריו והכסילים יצאו מבוהלים, אך שהוא למשל ולשנינה, ודבריו לא היה ולא נבראו אלא למשל, ואין מחשבתו כלל לשם שמים, כי מחשבתו ניכרת מתוך המעשה, שמאריך מאד מאד, וחוד חידה, וממשל משל, במעשה הבל, ומעה תעועים, ואינו חפץ כלל להדריכם בדרך ישרה שיבור לו האדם, להמשל משל אל בית מרי, כי אם תחלת המחשבה על סוף המעשה, לסרס הלכה למעשה, להיות חביב בעיני הבריות, שממשל משלים הוא, משלי שועלים ושעלים הלכו בו, ואמרים קדוש וברוך ומבורך בפי כל משבחים ומפארים מהמעשים אשר לא יעשו ושמו אותו לאדון על כל המעשים. ואיש האלקים אשר מעיו מוכיחין, תוכחות מוסר הכל, גדולים מעי ה’, צדק משפט ומישרים דברים אינם נמעים, וחכמתו בזויה, אפילו אם יושב ודורש כמשה מפי הגבורה [מילי דשמיא, עמ’ לו].

In another derasha he writes:

ולא כן השורים המשוררים. אין כוונתם לשיר ה’ כי אם לשיר חדש. ואינם מדקדקים אם יושר שיר הזה בארץ יהודים. או אם יהיה לצור מכשול כשירת הזונה…. כי אין יראת אלקים במקום הזה ולא אימת רבן… הנה בכל השנה החזנות חזיונות ושעיפי לילה חזון שוא ותפל. מכל שכן בראש השנה ויום הכיפור השתא הלל לא אמרינן. משום שמלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים כדאמרו ז”ל… וז”ל הרמב”ם בפירוש המשניות שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפור. לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא… ואיך נשיר את שיר הכסילים. כשמסתכל אדם יום המיתה… ואיך להעלות על הדעת שתפלות הללו יעשה רושם למעלה ויעלו חן ויהיו לרצון על מזבח ה’ [עמ’ קיג].

Of course there are numerous parallels[13] to this in other sources; to cite just one, R’ Shabesai Sofer writes in his Siddur:

ויותר מזה צריכים להזהר החזנים בתפלותיהם, הממונים להוציא רבים ידי חובותיהם … כי על הרוב אינם מקפידים רק על קול נעים… ולא זו בלבד אלא שהם מנגים נגוני נכרים… [הקדמה פרטית סי’ כז].

In another derasha he writes:

לא בשליחי ציבור בלבד רעה זה חולה ראיתי, אלא אף בהתמניות הרבנים יושבי על מדין, מתוועדים בעלי בתים יחד יושבי קרנות, אשר לא יצאו מבית הספר מעולם, ואין להם ידיעות בית רב, ומעידין באיש פלוני שהוא איש האלקים גבר בגוברין, וכדי הוא לסתכל במראה קשת גבורים ללמד בני יהודה קשת, ולאחוז פני כסא הוראה כבוד חכמים מחוכמים, ומקבלים אותו לרב ומורה גדול בזזרוע נטויה וביד חזקה, בלי ידיעות תופשי התורה אשר להם משפט הבחירה, ולא כאשר נהגו אבותינו הקדושים ז”ל שבחורי ישראל הכריעו [עמ’ קטז].

Another derasha, dated during Aseret Yemi Teshuvah 1784, is devoted in part to attacking Mendelsohn’s Biur.[14] In addition, he quotes a piece from the Noda Bi-Yehudah related to this.

Interestingly enough the great bibliographer Ben Yaakov when writing about this work notes:

דרושים שונים נחלק למאמרים ובו דברי ריבות על העתקת התורה להרמבמ”ן [אוצר הספרים, עמ’ 432].

While an examination of all the statements of the Noda Bi-Yehudah about this need to be properly analyzed, it’s worth pointing out to a censorship on this subject.

In the beginning of his new book, Maoz Kahana[15] writes as follows:

ראשון הביוגרפים של ר’ יחזקאל לנדא היה בנו יעקב. הקונטרס “דברי ידידות”, ששלח לאחיו שמואל לקראת הדפסת ספר נודע ביהודה תנינא בשנת 1810, שבע עשרה שנים אחר פטירת האב, מהווה עד היום אוסף ידיעות ומסורות ראשון ורב ערך. חלק מסוים של דברי ידידות נערך ונדפס בראש הספר הנזכר, וחלקים אחרים שלו נדחו וצונזרו, אותם אפשר להעלות מכתב היד הארוך המקורי של יעקב, מלווה בהערות העריכה של שמואל שנשמר בספריית קרלין סטולין בירושלים. [מהנודע ביהודה לחתם סופר, עמ’ 23].

Further on in his book he writes:

בשנת 1813 הדפיס ייטליס בהערה צדדית בספרו ‘מבוא הלשון ארמית’ דיון אוהד מאוד של הנודע ביהודה בתרגום המנדלנסוני ובהכרעותיו הפרשניות. את הדיון הזה לקח ייטליס ממכתב יעקבקא לנדא שהיה בידי אחיו שמואל בפראג. המכתב המדובר הוא ‘דברי ידידות’… שכתב ר’ יעקבקא בברודי בשנת 1810, ובו תיעד ביקורו אצל אביו בפראג בשנת תקמ (1780). תארוך העדות האוהדת לשנה זו, סמוך להדפסת ‘עלים לתרופה’ של ה’ביאור’ (1778), אך לפני פרשת וויזל (1782) מאיר יפה את יחסו החיובי של הנוב”י למנדלסון ב’תקופת הביניים’ הקצרה הזו, בין 1778 לבין 1782. כתב היד המדובר נדד לבסוף אל גנזי חסידות קרלין סטולין, ומשם צולם לבית הספרים הלאומי בירושלים בשנות התשעים. אך אותה הסיבה שגרמה למשכיל יהודה ייטליס בשנת 1813 לצטט דווקא את הפסקה הזו מתוך כתב היד הארוך, גרמה למי מהעוסקים במלאכת הצילום כעבור כמאה ושמונים שנים לצנזר בעזרת דף נייר חלק את… אותה הפסקה ממש. ראה י’ ייטליס, מבוא הלשון ארמית, פראג תקע”ג, הקדמה והשווה לכתב יד קרלין-סטולין ירושלים (F49262) מספר 435… הפיסקה לא נכללה גם בדברי ידידות הנדפס… [מהנודע ביהודה לחתם סופר, עמ’ 190-191 הערה 80].

It’s worth mentioning this passage from R’ Ber Oppenheimer describing his reaction to reading the דברי ידידות about the Noda Bi-yehuda, whom he knew:

When examining the manuscript in Hebrew University the first page states:

קונטרס בן ל”ב עמודים שכתב הגאון ר’ יעקבקא סגל לנדא לאחיו הגאון ר’ שמואל סגל לנדא לפני הדפסתו ספר נודע ביהודה מהדורא תנינא והגאון מהר”ש הוציא מכאן את דברי ידידות… יש כאן כמה וכמה דברים שנשמטו בדפוס וכמובן שבכוונה מכוונת השמיטם הגר”ש ביניהם הוא ענין הביאור של רמ”ד.

This following passage is already quoted by Sandler in 1941,[16] and Moshe Samet in 1970.[17] In 1911 this letter was mentioned in the Encyclopedia Otzar Yisroel (p. 62), where the author writes:

כי כל דברי האגרת הזאת הם מזויפים, כי סגנון הלשון ושבחו של מנדלסון יעידון כי יצא מפי משכיל ולא מפי רב בימים האלה.

It’s silly to say that it was a forgery, as the work has a haskamah from both R’ Shmuel Landau and R’ Eleazar Fleckeles and was printed in their lifetime in their city and there is not a single trace of any protest or opposition on their part.

Now this is even more interesting; R’ Fleckeles, in his work Meleches haKodesh (first printed in 1812), uses Mendelssohn’s Biur for halachic purposes.[18] He also quotes R. Shlomo Dubno in his Tikun Sofrim many times.[19] Most printings of this work are in various editions of Mendelssohn’s Biur. It’s unlikely that he was quoting it from the rare standalone version when it was printed itself without the Biur, if we already know that he used the Biur.[20]

In a work that was printed in 1793, a Hesped on the Noda Bi-Yehudah, we find on the cover it has a picture of Mendelssohn and the Noda Bi-Yehudah embracing. It’s already mentioned here by On the Main Line and more recently by Maoz Kahana (ibid, pp. 192-193).

The truth is, a proper analysis of the primary sources (such as the derasha quoted above) shows that the Noda Bi-Yehudah‘s and R’ Fleckeles’ main issue with Mendelssohn’s Biur was not on the Biur portion[21]; it was on the German translation written by Mendelssohn.

Here are two rare sources[22] which are very important for understanding this subject. The first is an Haskamah signed by both Noda Bi-Yehudah and R’ Fleckeles to a Chumash printed in 1785; as one can see on the Sha’ar there is a direct influence of Mendelssohn on this work. However in the Haskamah they explain why they are giving one – it could compete with Mendelssohn’s edition, as it also translates for the convenience of the reader, but without Mendelssohn’s literary German to which they are opposed.

The second source is a haskamah written by R’ Fleckeles to a Chumash printed Prague in 1824 with a German Translation! Here too, R’ Fleckeles outlines why he is giving it a Haskamah.

This Haskamah is printed at the end of Silber and Kahana’s above quoted article. They print the Haskamah as it appears in Bereshis, this is the one for the Shemos volume. In the National Library and Mifal Bibliography they only record the volume on Vayikra. But more importantly, they do not note R’ Fleckeles’ Haskamah. This is an uncatalogued haskamah of R’ Fleckeles which helps understand his take on Mendelsohn.[23]

Coffee

Returning to the Olas Chodesh, like other volumes of Derush, this one is rich in giving one a sense of the people and their sins. R’ Y. Greenwald already writes:

פה ושם הזכירו גם בדרשותיהם שדרשו והוכיחו את בני עדתם ולא עצרו מלהגיד את פשעם אשר ראו בהם… הרבה יש ללמוד מהדרשות שדרשו גדולי הדור ממעמד המוסרי של ישראל בימיהם בהדרשות של הגאון רבנו יונתן אייבשיטץ ב’יערות דבש’… וכן תמצא כדברים הללו בספר דורש לציון להג”ר יחזקאל לאנדא… [לפני שתי מאות שנה, עמ’ 26].

Just to list two samples both of which are related to coffee:[24]

בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כמה פעמים שאומרים לגוי להסיק את התנור וכיריים בשבת אפילו אם אין קור כל, כי אם כדי להחם הקאפע [מילי דשמיא, עמ’ קסד].

יש כמה אנשים בני בלי שם שאינם עוסקים לא באומנות בורסקי… כי אם יושבים אגודות אגודות מאור הבוקר עד צאת הכוכבים בפונדקאות של גויים, בקאפע הייזר וביר הייזר… ודוברים עתק בגאוה ובוז על מנהיגי עיר ולומדיה, על רבנן ותלמידיהון… [מילי דשמיא, עמ’ קט].

In another passage he describes Yom Kippur at night:

הרי אפילו בשעה הראוי לכל משכיל לעמוד באימה וביראה בזיע ורחת מפני פחד ה’ ומהדר גאונו, כל אחד מתנשא לומר אני אמלוך ואני אלך בראש אני תהלה, וגברה הקנאה והשנאה הנקימה והטירה וגסות הרוח יתירה, עד שכבתה אש הראשונה שניה ממהרת לבא, כל אחד רודף אחר הכבוד, לכבדו בשיר הכבוד שיר היחוד,[25] להיות מבעלי השיר היוצאים בשיר, ואם אין הגבאי מכבד לאומר שיר היחוד, מחרחר ריב ומדון בשאט נפש וזדון, ומלקין על היחוד, כל אחד נכבד בעיניו ומעשיו גדולים משל חבירו, זה בתורה הנקראית קנין, וזה בחלום ברוב ענין, זה ברוב בנין, וזה ברוב מנין, וכמה קטטת ומריבות רבות מסתעפות עד שנהפוך השיר היחוד לשיר של פגעים, כשיר כסילים פגיעתן רעים, וכה מחלוקות שלא לשם שמים שמענו בליל כל נדרי [מילי דשמיא, עמ’ קמט].

Ahavat David

Turning to the Ahavat David; as mentioned, this work was also just reprinted. In 1799, R’ Eleazar Fleckeles gave a series of three derashos devoted to blasting Sabbateanism and Frankism. In 1800, he printed one of them. He learned much from his Rebbe, the Noda Bi-Yehudah, regarding battling them;[26] in his introduction he writes:

גאון הגאונים בעל שו”ת נודע ביהודה… גם הוא ספר לי מעשים רבים משפטים התועבים מכת ש”צ הרשעה פגיעתן רעה… [אהבת דוד, עמ’ רנז].

רבנו גדול העולם. נודע ביהודה, איך היה מוסר נפשו על קדושת השם יתברך לבער הרשעים אשר בחייהם מטמאין טומאת רקב… זכרו נא לימים מה עשה… רבינו… בליל הושענא רבה תקי”ט… כאשר החל השרץ הטמא… והחרים בארור חרם נוי שמתא בתקיעת שופר ובכבוי נרות את יעקב רמאה… וברוב הדרשות אשר דרש במקהלות הזכיר מכת הרשעה הארורה הזאת [אהבת דוד, עמ’ שיז].

The Noda Bi-Yehudah writes:

וצריך אני להראות כי שכלם כוזב.. ותשמע הארץ אם כת הכופרים שבתי צבי שכל דבריהם כפירות ומינות מלא דברי שטות, להפוך דברי אלקים חיים, ולהפוך עבירות למצות עפרא לפומייה… נגד אלו השוטים בעלי ש”ץ ימח שמם נגד טענותיהם המזויפות… [דאיסטים שבתאים ומקובלים בקהלת פראג דרשה מצונזרת של הרב יחזקאל לנדא, תק”ל[27], עמ’ 357].וכת הארורה והגרועה מאוד שבתי צבי [שם, עמ’ 362].

Frankism, in the Derashos Beis Peretz

One more passage related to Frankism, from the Derashot Beis Peretz, a contemporary of the Noda Bi-Yehudah, just printed[28] from manuscript states as follows:

זה רמז גדול אשר קרה לנו באחרית הימים בשנת תקי”ט לפ”ק על ידי המינים האפקורסים ש”ץ ימח זכרם, שהיו עומדין עלינו לכלותינו בפני האומות, שהי’ להם וויכוח גדול בק”ק לבוב עם כל הרבנים של מדינות פולין, יותר מן מאתים של אפקורסים ש”ץ ונעו כולם משומדים עם נשיהם ובניהם, והי’ להם וויכוח בשאלות ותשובות לפני שרים רבים ונכבדים מאומות העולם, ולפני כומרים ובישופים הרבה, והי’ להם ראש אחד ביניהם והי’ ספרדי מכשף גדול בשמות הטומאה… שרצו לבטל תורה שבעל פה, וכבר נשרף על ידם מן האומות הכומרים כל הש”ס ורמב”ם וטורים באמצע בעיר בפני כל עם ועדה, וגזרו שמד בכל הקהלות ישרפו תורה… ומפורסם בכל מידנות פולין שהי’ אז נס גדול ומפורסם, שהכומר השר הגדול שצוה לשרוף הספרים הנ”ל הי’ לו מפלה גדולה תיכף מיד אחר מעשה זאת, ומת מיתה משונה, והי’ מכין אותו ביסורין קשים מן השמים, והי’ צועק קודם מותו שהספרים הנ”ל הם שורפין אותו. ואח”כ כל רשעים הנ”ל נשתמדו, ויצאו מכלל ישראל וכתבתי זאת שיהי’ זכרון בספר כמו מחיית עמלק, למען תספר באזני בנך ובן בנך את הנס שנעשה השי”ת בעתים הללו [בית פרץ, עמ’ תו-תז].

Broadside

R’ Fleckeles writes;

גם פה עיר הגדולה לאלקים, נדפס התפ”ו קול כרוז מגדולי הדור ופרנסי העדה, ונדפס פעם שנית שנה זו ממני ומאחי הרבנים המובהקים המאורות הגדולים בית דין מורה שוה [אהבת דוד, עמ’ רפט].

Here is a facsimile of this actual broadside[29]:

In the beginning of the Drasha, R’ Fleckeles quotes from Frankist literature:

כל השומע ורואה יכול לקרות, את דברי האגרות, יצחק וישחק… בלעגי שפה… כלו מגומגום לא עברי ולא תרגום, לא ספרד ולא צרפת לא אשכנז וריפת ולא מפני יפת לשונם אשר הגו בגרונם, כאחד המונם, במלות מזויפות וטרופות כדבר אחר המבשלות והאופות… ואראה דוגמא ראשית האגרת,… וכן יתר דברי האגרת מהומה ומגערת, מאיימים ומפחידים… [אהבת דוד, עמ’ רנח].

What letter he is referring to? Paweł Maciejko writes that he is referring to the Red Letters.[30] This document was written around 1800. It was printed in Hebrew and English from manuscript by Ben Zion Wacholder, ‘Jacob Frank and the Frankists Hebrew Zoharic Letters’, Hebrew Union College Annual, Vol. 53 (1982), pp. 265-293.[31] Examining this document we see that this is the letter that R’ Fleckeles was quoting as the exact passages appear there. The reason they were called Red documents, writes Maciejko, is “because of the color of the ink that they were written and the symbolic association between the biblical kingdom of Edom and the Hebrew word adom, red”.[32] In one place in the Derasha R’ Fleckeles even writes:

וכל מה שכותבים הוא בצבע אדום [אהבת דוד, עמ’ שה].[33]

What was the result of this Derasha? Paweł Maciejko writes:

Shortly after the sermons were delivered, riots erupted in the city, and although Fleckeles did not mention any names, the mob apparently knew very well whom to assault. During the Funeral of a known Sabbatian, a crowd attacked the procession and the body was profaned. It seems that woman were especially targeted: there was turbulence in the female section of one of the Prague synagogues and many of the wives and daughters of known Sabbatians were insulted or attacked on the city’s streets.[34]

When discussing this group he writes:

גם אלה אשר הנשים יושבות ועוסקות אף עמהם, כי שב”י כלהו איתנהו בהו הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים הכל סר יחדו נאלחו בדברי שוא [אהבת דוד, עמ’ רפג].

יעקב איש רע מעללים… טף ונשים באים לשמוע קבלת יעקב רמאה, ועוסקים יחדיו במעשה מרכבה טמאה למען ספות הרוחה את הצמאה [שם, עמ’ שכ].[35]

Oral Derasha Versus a Printed One

In this Derasha we find several times that R’ Fleckeles was very graphic while describing the Frankists’s depravities (pp. 257,290, 323-324). I would like to suggest the following: In general, there is a known issue when learning derush seforim; are printed Derashos exact translated versions of the oral original, or were they edited for print? For the most part, I would say this was an actual version of what he said in the oral Derasha he gave. However, orally he was not as explicit, thus the reason why he rushed to print this Drasha almost immediately after he gave it was that it’s easier to write certain things and he wanted to immediately expose how awful they were.[36]

In a similar context (in relation to the word graphic), in 1936 R’ Avrohom DovBer Kahana Shapiro, author of the classic work Dvar Avrohom, gave an incredible Derasha[37] in Yiddish to thousands of woman on the subject of Taharas Hamishpacha. It was then printed in Yiddish with some notes in Hebrew and in 1940 was printed in Hebrew with more notes. A few years ago it was reprinted. In the introduction the editor writes:

כאמור החוברת הזאת היא הרשמה סטינוגרפית, המוסרת בעינם את הדברים הנפלאים כפי שיצאו מפי הנואם הגדול, רק מפני שבמקומות אחדים שבשעת הרצאתו קיצר הרב שליט”א כבר יותר מדי מפני טעמי צניעות מובנים בנוכחותן של אלפי נשים, בקשנוהו למלאות כפי האפשר בהמסר החוברת לדפוס…

מטעמי צניעות מובנים ומחמת נוכחותו של קהל הנשים הגדול קיצר הרב שליט”א בדבריו שהיו מרומזים מדי. אמנם באשר לכתיבה, המתאפשרת להימסר בהרחבה, נענה לבקשתנו לפרט ולהרחיב…

In the beginning of the Drasha he said:

נושא הרצאתי מעלה בזכרוני את המשנה על הדברים שנקראים ולא מתרגמים נקראים במקורם ולא מתרגמים בשפה המדוברת. בעקב זה נאלץ אני באי אלו מקומות להיות מוגבל בלשוני, לקצר בדברי, לחפש ולברור מלים נאותות ביותר ולהמנע מכמה ביטוים השייכים ישר לענין בכדי לא לפגוע ברגשות ידועים… אמנם כמאור אאלץ באי אלו מקומות לקצר בתכלית ולהסתפק ברמיזה [7-8].

Related to this he writes in the introduction:

החוברת הזאת שלדה ועיקרה הוא הנאום שנשאתי לפני בית יעקב בשפה המדוברת אולם בצאתה פעמיים בדפוס נוספו כמה דברים ובעיקר הערות בפ”ע מתחת לקו עד כי נסבה ורחבה ותשלח בדים וענפים מעל לגבולות נאום עד כי מדת ספר קטן. לזאת יש ממכרי שיעצוני לשנות קצת את סדרה ופניה, פני נאום, לעבדה ולהקציעה ולתת לה פני ספר לאוהבי ומוקירי אלא אענית הבדל עיקרי יש בין ספר לנואם הספר מושגו לשימות איכותית בענין שהוא דן עליו היקף ועיבוד, והנואם הוא בחינת קטע או קטעים מענין הנידון בחינת מקופיא. ובהיות שלא עיבדתי את הדברים עיבוד גמור ובהיות שרובם אינם ממקצועי, לא הייתי חושב להרימם למעלת ספר במובן האמור, לחשבו לדבר שלם ומקיף…

Sefer HaBris

One bibliographical point related to the Drasha can be found where R’ Fleckeles writes:

מצות בטלות לעתיד לבוא[38]… ובעל הברית אשר נאמן בבריתו[39] וקים מאמרי רז”ל נעלם ממנו דברי הרשב”א [אהבת דוד, עמ’ שב]

The new edition does not reference to what he is referring to, but it’s to a passage in R’ Pinchas Hurwitz’s Sefer HaBris, a work which he quotes two more times further on[40] (also not noted in the sources). Here is the passage:

What is more interesting is that he quotes R’ Pinchas Hurowitz’s Sefer Habris three times in a drasha which was delivered in 1799, less than two years after the Sefer Habris was first printed (1797); this shows us that he went through parts of the work right away.[41] This is yet an additional source demonstrating the great popularity Sefer Habris enjoyed even right after it was printed.

Learning Kabbalah

The cause for this evil movement, writes R’ Fleckeles, was because:

ושורש כל הקלקול הוא בעבור שאינם עוסקים בגמרא ושלחן ערוך רק במדרשי האגדות ובמאמרי זוהר, לחזק בנינים של שוא ותהו [אהבת דוד, עמ’ שו].

In this Derasha he writes out very clearly that one should not learn Kabbalah if one did not yet master other areas of Torah first.

וזה העיקר שיעשה האדם וחי לעולם אם הוא שונה הלכות כדתנא דבי אליהו והובא מגילה… כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ופירש”י, משנה ברייתא… לא מצינו לא בבבלי, לא בירושלמי, ולא בתנא דבי אליהו, ולא בספרי וספרא ומכילתא, ומדרש רבות, שאליהו בא לבשר כל העוסק בסודי תורה בכל יום הוא בן עולם הבא [אהבת דוד, עמ’ רצב]

אחי ורעי הנאמנים בבריתי, שמעו ותחי נפשכם, די לנו ולבנינו בתוך הגולה, אם אנו עוסקים לילות כימים, בתלמוד בבלי עם הרי”ף והרמב”ם ותוספות והרא”ש והטור והשלחן ערוך, עם האחרונים הוא תלמוד הקדוש, והעוסקים בו קדושים. וקבלה בידינו מאת גאונים הקדמונים הקדושים אשר בארץ המה, אם משיח ה’ אשר יתגלה כבודו ימינו בקרב, לא יהיה בקי בכל הש”ס עם כל הראשונים והאחרונים, אף שיהיה שלם בכל החכמות הרמות ונשגבות, ברור כשמש שאין זה משיח ה’, אלא מלבד כל המעלות ומדות שמנו חכמים ונביאים, צריך להיות גם כן גדול שבגדולים בגמרא ובפוסקים, וכלל גדול הזה הוא בכל דברי הנביאים והחכמים, והמשכיל יבין [אהבת דוד, עמ’ שח].

This is why the content of the letter from R’ Wesseley quoting R’ Yonasan Eibeschuetz was very important for him to quote at the outset; this is one of the main themes of the work.

Elsewhere in the drasha he writes:

ידעתי שיביאו ראיות, מספרים אשר לא נשנו בי רבי חייא ורבי אועיה, ואף הרי”ף והרמב”ם ורש”י ותוס’ ור”ן והרא”ש לא ידעו מהם, ולאו בעיזקתא דשלמה מלכא, ואף לאו מר בריה רבנא חתים עלייהו, ובפרט כאשר שמענו כן ראינו, הקלקול יותר על השבח המגיע לכתבים, הרבה עסקו בספרים האלה ומצאו מקומות לטעות, ואמרו דיין האמת על שמועות רעות, וקצצו בנטיעות, והמירו טוב ברע, ושמו חשך לאור. אבל מלימוד גמרא ופוסקים, לא יצאה מעולם שום תקלה, ולא מקום לטעות, רק דרכיה דרכי נועם… [אהבת דוד עמ’ רצד].

A parallel to this might be what the Noda Bi-Yehudah wrote:

אם במה שמקובל בידינו אמרו כלל גדול, כל ברייתא דלא מתניי’ בי’ ר’ חייא ור’ אושעיא לא מתבינן מינה, הרי שחששו שלא נמלטו מן הטעות והשיבוש… וכן בכתבי האר”י לאו האר”י חתים וגם לא תלמידו מהרח”ו רק בחליו של הרח”ו גנבו הכתובים ממנו ונעתקו בלילה א’ כמה מאות ניירות ע”י כמה סופרים הלא קרוב הדבר שנפלו בהם שגיאות רבות ועצומות [דאיסטים שבתאים ומקובלים בקהלת פראג דרשה מצונזרת של הרב יחזקאל לנדא, תק”ל, עמ’ 355].

This topic was very important to him. In the introduction to his shu”t he writes:

About Kabbalistic Kavanos

Related to all this he writes:

ואחרי אשר דיבר בתקיעה של מצוה, אמר תסתירני מסו”ד מרעים, מאנשים המתנשאים בסוד שיח שרפי קודש, ועושין כוונות שוא בתקיעות, וקוצצים בנטיעות, כאשר הארכתי ובארתי קדש זה עשרים שנה, והוא בחיבור עולת ציבור ונכון להביא הדברים פה שניות, והוא כתפוחי זהב במשכיות, אמנם אמרי אחר שהוצאת הדפוס רבה היא, תמכתי עליך אתה ידידי ורעי הקורא, שתשא עיניך שמה, ומצאת את אהבה נפשך [אהבת דוד, עמ’ רעא].[42]

In the Derasha, he referred to what he wrote some twenty years earlier in Olas Chodesh Hashenei, at great length:

אני הגבר ראה ראיתי רבים מתיהדים בסודי סודות הנטועות בתקיעות, בכונות שונות ולשער הפנימית פונות, ונבעו מצפונות. אמנם עקרת הכוונה הנכונה התיכונה, לעשות המצוה כתיקונה על מכונה, שצריך לכוון עליה התוקע והשומע, זו היא לקיים מצות המלך הקדוש, אשר קדשנו במצותיו הקדושות, וצונו זה היום קדוש, תקעו לפני בשופר כי קדוש היום לאדונינו, ושארי כוונות הידועות בסוד התקיעות כולם כלולות בכונה זו, ומינה לא תזוע [מילי דשמיא, עמ’ פב].

Then he continues:

He repeats this again elsewhere in his writings:

אין רצונו לומר כוונות הספירות אלא הכונה נאמנה שלא כתב לשם קדושת השם, אלא כשאר דברים בעלמא והוא פשט פשוט בדעת כל הפוסקים ועם נעמים לא אבוא, ומעולם לא עלה על דעת קדושים הראשונים חכמים וסופרים, לחשוב מחשבות ספירות, כי בימיהם לא ידעו מאומה, מספירות בלי מה, ולדעתי העניה בלב ים הקבלה, קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבך להטעות, ומה לי ולך אצל דברים הן כבשונו של עולם, ובהדי כבשי רחמנא למה לך מה דמפקדת על פי הגמרא והרי”ף והרמב”ם והרא”ש איבעי לך למיעבד… [מלאכת הקודש, עמ’ קלג].

He concludes this Drasha by bringing the famous Teshuvah of the Maharshal about Kabbalah and some other famous sources and finally two Teshuvos of his Rebbe, the Noda Bi-Yehudah, one of them the famous Teshuvah related to saying Leshem Yichud.

In my previous post I wrote a bit about Leshem Yichud and I quoted a passage from Sharon Flatto who writes in her ‘The Kabbalistic Culture of Eighteenth Century Prague’:

Notably a Haggadah was recently discovered that was owned during the late 1780s by Fleckeles…. The margins of this Haggadah contain leshem yihud formulas to be recited before the blessing on the four cups of wine penned in Fleckeles’ hand.

In the footnote she writes they seem to have been written between 1784-1790. (pp. 225-226). While I wish I had more clearer sources about this discovery. She does not note that the Haggadah that R’ Fleckeles himself printed in Prague in 1818 nor in the manuscript updates of R’ Fleckeles to his own Haggadah does he write to say Leshem Yichud or any such Tefilah in the Haggadah.

I recently received a copy of those margins from the owner of this rare Haggadah.

From the Ari Bergmann Collection (Lawrence, NY)

I am not sure what R’ Fleckeles held in his younger years but it appears from his later writings that he “held” strongly of this Responsa of the Noda Bi-Yehudah, as he quotes it often – in this Drasha and in his Meleches haKodesh (p. 132).

Baruch Linda

At the end of the work R’ Fleckeles writes:

יעקב הסרחן ועיין ראשית למודים שער ששי מבע”ח הנושכים כו’ סדר הששי סימן כה [אהבת דוד, עמ’ שכט].

The editors of the new edition do not elaborate which work and passage, are being quoted.

Here is the sha’ar of the work and the relevant section being referenced.

One source about the author, Baruch Linda, is R’ Matisyahu Strashun, who writes:

וכתב על החכם ברוך לינדא תואר ירא ה’ אשר אמנם כפי הנודע בברלין עיר מגורתו עד יום מותו, חלף חוק ודת ישראל (אף כי לא המיר), שכח מועד ושבת, ובימי זקנותו לא יכול אף קרוא עברית כמעט [מבחר כתבים, עמ’ רמ].[43]

This is yet another source showing how popular this work was at the time. As an aside, this quote shows that R’ Fleckeles was into “interesting seforim,” and I will deal with this in a future post. Another such sefer which he gave a haskamah to and his name is in the Prenumeranten in the 1793 issue of the Igrot Orchos Olam.

Calculating when Moshiach is coming[44]

Worth mention is one final issue that R’ Fleckeles writes a lot against, namely attempting to calculate when Moshiach will come. In the beginning of the derasha he writes that this is one of the purposes of why he wrote it:

לכן כתבתי דרשות האל לחק ולזכרון בקהל עדת ישורון, למען ידעו עד דור אחרון, ואל ישעו אתכם דברי הרמזים, אף שהם מחורזים בדברי הנביאים והחוזים, ואל תאמינו באומר רזי לי רזי לי ואני חכם הרזים, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ הפלאות, אז המשכילים יבינו כל היעודים וכל הנביאות, ועיין רבינו סעדיה גאון ור”י ורבינו אברהם ן’ עזרא סוף דניאל ואחרי ששוטים האלו מביאים ראיות מן הזוהר, ומחשבים קץ הפלאות בנוטריקון וגימטריאות, אף אני אביא ראיות מן הזוהר, כי תועים ומתעתעים ומוגעים, בכל חשבונות ודמיונות וחזיונות, חלומות המדומות [אהבת דוד, עמ’ רנט-רס].

Later on he writes about it at length here is the fascinating section.

R’ Elazar Fleckeles and R’ Yonasan Eibeschuetz

One final point, returning to the letter that R’ Eleazar Fleckeles printed from R’ Wessely quoting R’ Yonasan Eibeschuetz which was discussed in the beginning of this post.

I think that one point that is of some significance is not only that he is quoting a letter from R’ Wessely but that it quotes R’ Yonasan Eibeschuetz. As is well known, the relationship between R’ Yonasan Eibeschuetz and R’ Eleazar Fleckeles’ Rebbe the Noda Bi-Yehudah was “interesting”, as fully documented in Sid Leiman’s special essay When a Rabbi is Accused of Heresy; R. Ezekiel Landau’s Attitude Toward R. Jonathan Eibeschuetz in the Emden Eibeschuetz Controversy. He also refers to his various works in this volume (the Olas Chodesh Hashenei and Ahavat Dovid) with great respect.

ותמה הגאון האמיתי בספרו יערות דבש [מילי שמיא עמ’ קכט]. עיין באורים ותומים סי’ צז [שם, עמ’ קמא]; ומביאו הגאון אהבת יהונתן [שם, עמ’ נב]; וקרוב לזה מצאתי באהבת יהונתן [אהבת דוד, עמ’ רעח].

One last source on this topic is from the work Sicha bein Shnat 5560 UVein 5561 printed in Prague in 1800 written by R’ Baruch Jeiteless[45] another talmid of the Noda Bi-Yehudah which is also a work devoted to fighting Frankisim.

*Many thanks to Shimon Steinmetz for his help with tracking down some of the Rare sources.

[1] In Milin Havivin volume 5 (available here), p.6.

[2] In Teshuva m’Ahava 1:10 he writes וביאור החכם ר”ה וויזל

[3] On R’ Wesseley see overview from Professor Chaim Shapiro (son of the Dvar Avraham), Safrut Haskalah BeMerkaz Germany (1784-1829), pp.194-246.

[4] There is a typo about the exact source in On the Main line’s post.

[5] Much has been written on this controversy see M. Samet, Chodosh Assur Min Hatorah, pp. 67-92. But a full scale dissertation on the topic is still lacking.

[6] One other point of interest related to all this: the great Galicianer posek, R. Meshulam Roth, at the request of R. Meir Shapiro towards a new school system, penned a list of works for students to learn. Among the many interesting things he wanted talmidim to read was the Shirei Tiferes! [Printed in back of his R’ M. Roth, Mevaser Ezra on Ibn Ezra p. 176 [=Mevaser VeOmer, p. 120]. This is referring to a poetic work by Wesseley.

[7] All this is part of the recent welcomed flood (by book lovers) of his material, including his Shu”t Sheilos Yaavetz (3 volumes) including a volume of new material, (with some mysterious din torah around it), Meturgeman by R’ Eliyahu Bachur with R’ Emden’s extensive glosses (printed by Mechon Zichron Aharon) and Emunas Chachamim with his notes taken from Mitpachas Sofrim (also printed by Mechon Zichron Aharon). This is aside from various marginalia of his printed in some of the recent volumes of Yeshurun.

[8] It also includes a new edition of ציצים ופרחים, based upon manuscript (the third edition to come out within the past year). In addition it has the R’ Emden’s marginalia to a few seforim, including: the Meor Eynayim which was printed earlier by him in a journal from Tosh (based on the copy in JTS); Rabbenu Bachaya; Paneach Raza; Marshah Al HaTorah. Worth pointing to is the lengthy discussion about R’ Moshe Kunitz (pp.126-140). To this, see what I wrote in Yeshurun 24, p. 466 and here I hope to return to this in the future.

[9] For an understanding of this work see Moaz Kahana’s forthcoming study.

[10] Related to this it’s worth pointing to the newest sefer of R’ Meir Mazuz called, MeGedolei Yisrael (534 pp.). This work is a collection of his articles about different Rishonim and Achronim written over the years. There is supposed to be 2 more volumes to this set coming out. In his chapter devoted to R’ Yaakov Emden, he concludes (pp. 149-150) with some comments on the notes of R’ Emden printed by Mossad HaRav Kook and shows that Bick could not read the manuscript, as he already noticed many mistakes while comparing Bick’s transcription to the page of the manuscript Bick included in the beginning of his edition.

[11] Although this introduction is very useful and brings new material etc. it is very weak on naming the sources that helped him, citing academic sources very infrequently and only by title of book not by name (a common occurrence in such works).

[12] For recent discussion on this see Yaakov Spiegel, Amudim BeToldos HaSefer HaIvri: BiSharei Hadefus, pp. 164-199.

[13] See Leo Landman, The Cantor: An Historic Perspective.

[14] Parts of this dersaha are quoted in the excellent series of R’ Dovid Kamentsky on R’ Shlomo Dubno in Yeshurun 8 (2001) pp. 740-741; however it appears that a small typo crept in, he writes the drasha is in Olas Chodesh volume one when it’s in volume two.

[15] I hope to return, more in depth, to this special work in the near future. But for now a few words on this work, (full disclosure: the author is a good friend). There are two Gedolim in particular who are considered giants in the world of Halacha and their words carry great weight until today in all circles, the Noda Bi-Yehudah and the Chasam Sofer. This book analyzes many aspects of their rich lives (tying many controversies together and showing how both of them wrote and dealt with them). It’s well written and researched; it includes a fresh look and in-depth analysis of many famous topics and plenty of discussion about new subjects. The author shows a tremendous command of the primary Torah sources, relevant manuscripts and puts down his thoughts clearly and very chronologically. Some fascinating and unknown people are discussed throughout the book. The author did not attempt to deal with everything both of these Gedolim wrote about as that would require a few volumes. He has already completed a few more articles related to these giants. The first edition already sold out, a second edition is due out shortly.

[16] HaBiur LeTorah, p. 204.

[17] HaChadash Asur Min Hatorah,p. 75.

[18] See pp. 4, 52, 88, 91.

[19] See pp. 3,23,25,26,49,56,61,62,66,92,104,111,115,116. These sources are not noted by R’ Dovid Kamenetsky when he writes about the Tikun Sofrim of R’ Dubno in Yeshurun 10, pp. 758-761.

[20] In the actual drasha against the Biur (p. 46) he quotes a discussion about a shem Hashem in HaAzeinu. In his Meleches haKodesh (p. 111) when he talks about this pasuk, he quotes Dubno. See also what R’ Fleckless writes in תשובה מאהבה, א, סי’ א:

“עיין בהערה לשירת הים מן השלם המפורסים מוה’ שלמה מד”ו רבתי בבאורו לבאר המתורגמן החכם השלם מוהר”ם דאסע”
The “מתורגמן החכם השלם מוהר”ם דאסע,” is of course Mendelssohn.

[21] As an aside in a forthcoming auction by Jerusalem of Gold, Auction 11 they are auctioning off numerous editions of the Biur.

[22] Many thanks to Shimon Steinmetz for tracking down copies of these works.

[23] This is not the only item related to R’ Fleckeles that I could not find mention of it in the National Library and Mifal Bibliography. Ben Yaakov records :

יקר החיים, ה”ר אלעזר פלעקיל דרוש הספד על מות שר וגדול ר’ חיים עדלער פאן פאפר פראג תקנ”ה 80 [אוצר הספרים, עמ’ 229].

However, on Google books (here) one can find this small work.

[24] It’s worth reading the excellent article by Maoz Kahana who puts this in context with a much bigger picture called שבת בבית הקפה של קהילת קודש פראג, ציון, עח:א (תשע”ג) עמ’ 5-50. See also Robert Liberles’ recent book, HaCoffee VeHayihudim.

[25] For recent work on Shir HaYichud, see Chitzei Giborim 9 (2016), pp. 258-277.

[26] For more on this see Maoz Kahana, MeHaNodeh Beyehudah Le Chasam Sofer , pp. 37-60 and his article “The Allure of Forbidden knowledge: The Temptation of Sabbatean Literature for Mainstream Rabbis in the Frankist Moment, 1756-1761”, Jewish Quartely Review 102:4 (2012), pp. 589-616 [available here].

[27] Printed in Kabbalah 21 (2011), available here. See ibid, p. 365.

[28] This work was first printed in 1759 with the author receiving many haskamos, including one from the Noda Bi-Yehudah (although one has to be careful how much to read into it, see Sharon Flatto ‘The Kabbalistic Culture of Eighteenth Century Prague‘, pp. 105-106, 110, 144). In 2014 this work was reprinted with some drashos added from manuscript, one of which contains the passage quoted above. They also added extensive useful notes just focusing on tracking down his sources and included a very through index. They did not mention (or they were not aware) that Avraham Yaari printed this passage I quoted about the Frankist from the manuscript in 1958 in his Mechkarei Sefer (pp. 455-457). This work is disused in the important work of M. Piekarz, BiYemei Zemicha Hachasidus, pp. 86-88.

[29] Jahrbuch der Gesellschaft für Geschichte der Juden in der Čechoslovakischen Republik 9, 1938, after p. 374.

[30] The most recent, updated, academic work on Frankism was written in English by Paweł Maciejko called The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816, Pennsylvania 2011, based on his Ph.D dissertation, The Development of the Frankist Movement in Poland, the Czech Lands and Germany (1755-1816) (Ph.D.), Oxford University, 2003. The work is excellent, well-researched and written, based upon a rereading of all the previously known documents in their original languages and upon many new discoveries. This book has a few pages devoted to of R’ Eleazar Fleckeles’ Ahavat David (pp. 249-251). The book was just translated into Hebrew called Eruv Rav and published by Zalman Shazar. I am not sure why, but some of the material found in his Ph.D about Prague and Frankism (pp. 241-242) does not appear in his book.

[31] See also The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816, pp. 239-241.

[32] Ibid, p. 184.

[33] Moshe Viener notes this passage in Koheles Moshe (p.31) but does not write what it’s referring to. However Eliezer Rosenthal in his Bibliographishes verzeichniss eines grossen theiles, Yodeh Sefer, (p. 293), when writing about this work, does point to a journal where the letter was printed in German.

[34] Ibid, pp. 250-251.

[35] For discussion of these passages see: Boaz Huss, KeZohar Harakiah, pp. 275-276; Ada Rapoport-Albert, Chasidim, Shabtos Anoshyim Vnashim, pp. 356-357,359-360.

[36] See Marc Saperstein, Jewish Preaching, pp. Zev Gries, Hasefer HaIvri Perakyim Letoldosov, pp. 122-165.

[37] I first heard about it when I was 15, when I heard a tape of a derasha by R’ Mordechai Gifter who praised it highly. At the time, I tried tracking it down but had no luck. Later, as a Bochur learning in Eretz Yisroel, I located it in the (then-named) Hebrew University and National Library. It was extremely rare and I had to get special permission to look at it. I was always able to see from reading parts then that it was indeed special and that R’ Gifter was certainly not exaggerating. A few years later I found an original copy of the rare Yiddish version (available here) for next to nothing in a used bookstore. I always dreamed of finding the Hebrew one and reprinting it. However a few years ago someone beat me to it. (See here for a fascinating post related to this). Instead I hope to return to discuss this special work in a future article.

[38] On this passage of Mitzvos LeAsid see Saul Lieberman, Shekiyin, pp. 80-81.

[39] This is not the only pun on the Sefer HaBris’s title. R’ Moshe Koerner writes:

בעסקי… ברלין… הצדיק התמים הרב המחבר סי’ הברית לפני נגלה כי הוא חברו היו אז מימינים ומשמאלים, והגאון מהרצ”ה זצ”ל אמר בשחוק הוא המכניס והמוציא הברית (בל”א קוואטר כמ”ש בא”ח סי’ תקנא במג”א ס”ק ג ובי”ד ברמ”א סי’ רסה סעי’ יא) [אגרת רשפי קשת, עמ’ 8].

Eliezer Rosenthal in his Bibliographishes verzeichniss eines grossen theiles, Yodeh Sefer, (p.284) quotes this story but does not site his source.

[40] p. 288, 320.

[41] See also David Ruderman, A Best-Selling Hebrew Book of the Modern era: The Book of the Covenant of Pinhas Hurwitz and its Remarkable Legacy, Washington 2104, p. 153.

[42] This new edition is kind enough to bring this piece of the derasha in the footnote. One nitpick; although in the rest of the volume, when he references his other writings or the like this is very useful, here however it is silly to copy five pages that are found earlier in this volume (pp.82-86) – just refer the reader to there. There is a limit to how lazy one would have to be not to turn back and this is a waste of space.

[43] For more about this author and his work see Tal Kogman, HaMaskilim HaMadayim (2013) Magnes Press.

[44] One source on this topic can be found in the Work of R’ Ephrayim Yaboroer, BaKoshrot, printed in Cracow 1607. This fascinating work was extremely rare until a few weeks ago when Mechon Zichron Aharon reprinted it in their massive two volume set called אוצר ממעונות אריות. The passage I am referring to is in volume one, pp. 58-59. These two volumes collect much of the Zemiros, Piutyim and historical works written about Tach Vetat by early Polish and Ashkenazi Rabbonim. It’s full of many rare works and they deserve special thanks for printing these volumes. One correction; in volume one (pp.539-546) they reprinted the rare work Shirei Yehudah, (not presently found on Hebrew Books or Otzar Ha-hochmah] first printed in Amsterdam 1696. However either they used an incomplete edition or something else went wrong as its missing most of this small rare sefer. On this work, see Elisheva Carlebach, ‘Two Amens That Delayed the Redemption: Jewish Messianism and Popular Spirituality in the Post-Sabbatian Century’, Jewish Quarterly Review, New Series, Vol. 82:3/4 (1992), pp.241-261.

[45] For the updated discussion regarding the authorship of this book, see Paweł Maciejko, The Development of the Frankist Movement in Poland, the Czech Lands and Germany (1755-1816) (Ph.D.), Oxford University, 2003, pp. 241-242. Gershom Scholem wrote on the front page of his copy that the author was R’ Yehudah Jeiteless.

The Power of Tefilah during Aseret Yemei Teshuvah

The Power of Tefilah during Aseret Yemei Teshuvah

By Eliezer Brodt

The following is a
chapter from my sefer Ben Kesseh
Le’assur [still available for purchase, for more information contact me at
eliezerbrodt@gmail.com.]

מעלת התפילה בעשרת ימי תשובה

אליעזר יהודה בראדט

א.
ר’ יונה מגירונדי בספרו ‘שערי תשובה’ מדריך את האדם כיצד
יתנהג בעשרת ימי תשובה:

וראוי לכל ירא אלוקים למעט בעסקיו, ולהיות
רעיוניו נְחִתִּים, ולקבוע ביום ובלילה עתים להתבודד בחדריו ולחפש דרכיו ולחקור,
לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח ולשאת תפילה ורינה
ולהפיל תחינה, שהעת עת רצון והתפילה נשמעת בה, כענין שנאמר: ‘בעת רצון
עניתיך, וביום ישועה עזרתיך’; ואמרו רבותינו ז”ל (ראש השנה יח ע”א):
‘דרשו ה’ בהמצאו‘, אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים[1].

מבואר
בדבריו, שעשרת ימי תשובה הינם ימים המסוגלים לקבלת התפילה. גם בן דורו, ר’ משה
מקוצי, כותב כיוצא בזה: “אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה
ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא
מקובלת שנאמר: ‘דרשו ה’ בהמצאו’; במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בציבור
– כל זמן שצועקין ועושין תשובה בלבב שלם מיד הם נענים”[2].
וכך גם כותב ר’ בחיי ב”ר אשר ן’ חלאווה
בספרו כד הקמח: “שכן בעשרה ימים אלה שהן ימי הדין והמשפט הנוראים,
הנקראים בכל ישראל ‘עשרת ימי תשובה’, ומיוחדים
לעולם לתפילה ולבקש שערי תשובה”[3].

באותה תקופה נתחדד הרעיון בדברי ר’ מנחם המאירי
, בעל בית הבחירה: “אף על פי שהתפילה חביבה אף ביחיד, תפילת הציבור חביבה
ביותר… ומכל, בזמן, רצוני לומר עשרת ימי תשובה, מתוך שהתורה נתנה הערה
לכל, הרי אף תפילת היחיד חביבה חיבוב יתר“[4].
כלומר, מחמת שבעשרת ימי תשובה האדם קרוב ביותר לאלוקיו, איננו נצרך להתפלל בציבור
כדי שתתקבל תפילתו כמו בשאר ימות השנה, והיינו משום שבעשרת ימים אלה הקב”ה
מצוי לכל יחיד ויחיד[5],
בימים אלו יש השראת שכינה מיוחדת, “בהללו עשרה ימי תשובה הקב”ה
שרוי ביניכם“[6],
לפיכך אפילו תפילת היחיד מתקבלת, שהרי תפילה במקום או בזמן השראת השכינה – מתקבלת[7].
כך כתב גם ר’ אהרן הכהן מלוניל (נפטר בשנת ה’צ), בעל ‘ארחות חיים’: “שלשה
תפילות נשמעות: תפלה בדמעות… תפילת יחיד בין ראש השנה ליום הכיפורים”[8].

התפיסה שבימים אלו
מתקבלת ברצון גם תפילת יחיד– שנזכרת גם בדברי כמה מהאחרונים[9]
– לא נשארה בעולם הרעיוני בלבד. ר’ חיים עוזר גרודזנסקי פוסק, שבמקרה הצורך יש
להקל בחובת התפילה בציבור בעשרת ימי תשובה, משום שתפילת יחיד בימים אלו שווה
לתפילה בציבור[10]
ועוד, גם כשמתפלל ביחידות אינו צריך להכליל תפילתוו עם הציבור, לאומרה בלשון
רבים כדי שתתקבל תפילתו, כפי שיש לנהוג כל ימות השנה[11],
אלא יאמרה בלשון יחיד![12]
ולא עוד אלא שיכול לאומרה בארמית, שלא כמו בשאר ימות השנה[13].

ב. סגולת עשרת ימי תשובה
בקבלת התפילות אינה רק בנוגע לתפילות שנושא בימים אלה, אלא גם כל תפילותיו הבלתי
ראויות ששפך בכל ימות השנה מתקבלים ומתרצים לפני בוראו באמצעות תפילה
ראויה שישא בימים נשגבים אלה. כך כותב ר’ דוד ב”ר אברהם הנגיד, דור שלישי
לרמב”ם: “…אם היה נעור ומדבר דברים בטלים, בשמחה והוללות, ובסוף הלילה
הולך לישון עד שליש היום ויקום להתפלל – אותה תפילה תשאר תלויה ועומדת; לא
תוכל לעלות לפני ה’ עד שיגיע יום הכיפורים ויתפלל בכוונה ובתשובה שלמה, אז יעלו
תפילותיו, זו עם זו“[14].

אכן במקורם נאמרו דבריו על יום הכפורים בלבד[15],
אך ברור שסגולת יום הכפורים להכשרת התפילות של ימות השנה היא משום שיום זה הינו
שיאו של עשרת ימי התשובה בהן התפילה רצויה ביותר מחמת קרבת
הקב”ה (‘קראוהו בהיותו קרוב‘). ולמרות שבמקורות קדומים לא נמצא במפורש
שהתפילות בעשרת ימי תשובה (ולא רק תפילות יום הכפורים בלבד!) מכשירות
את התפילות של ימות השנה, זכר לדבר יש. ר’ רפאל עמנואל חי ריקי (תמז-תקג), מגדולי
מקובלי איטליה ששהה בצפת ובירושלים מספר שנים, כותב בשנת תפב בספרו משנת
חסידים: “ובעשרת ימי תשובה… המתענה בהם ועושה תשובה גמורה, מוחלין לו
בכל יום מימי השבוע שבעשרת ימי תשובה מה שחטא ביום ההוא לעולם“[16].
אם כל יום מעשרת ימי תשובה מכפר אפילו חטאים חמורים שחטא בימי השנה, אם כן
ודאי שאדם הרגיל להתפלל שלא בכוונה, תפילות ימים אלה יתקנו את תפילותיו שלא בכוונה.
מה עוד, שהדברים מתקבלים על הלב אם נצרף לכך את סגולת קבלת התפילה הקיימת בעשרת
ימי תשובה.

כמו חיבורים אחרים, גם משנת חסידים הינו סיכום
מתורתו של האר”י כפי שקיבלו המחבר מתלמידי גורי האר”י, ואכן עיקרו של הרעיון
מצוי בכתבי ר’ חיים ויטאל, אשר רשם את כל תורת רבו:

אמר לי הרב משה גאלאנטי, ששמע
ממורי ז”ל: שאם האדם יתענה בשבעת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ויעשה
בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העונות שחטא כל ימיו ביום שכיוצא בו…
ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עונותיו שעשה כל ימיו[17].

בחיבורים מאוחרים יותר נאמר מפורש
שהתפילה בעשרת ימי תשובה מכשירה את כל התפילות של ימות השנה. כך כותב ר’ יעקב
ב”ר יוסף, בעל זרע ישראל: “…מבואר גם כן בכמה ספרי מוסר מגודל מעלת
התפילה, באם שמתפלל בכוונה באותם הימים מראש השנה ועד יום הכפורים, דאף מי
שלא היה מכוון בתפילתו בשארי ימות השנה, באם שהיה מכוון בתפילתו באותם הימים – בזה
הוא מתקן התפילות של כל השנה“[18].

ג. הסיבה שתפילה בכוונה
הנאמרת בעשרת ימי תשובה מכשירה ומעלה עמה את התפילות הפסולות שהתפלל אותו אדם
בימות השנה היא גם משום, שבימים אלו מצוי גילוי שכינה, ואנו כבר מקובלים
מרבותינו הראשונים כלל גדול שתפילה הנאמרת בזמן או במקום השראת שכינה מתקנת עמה
תפילות שאינן ראויות. כך מוסר לנו אחד מגדולי המקובלים בדורו, ר’ יוסף
ג’יקאטיליה (ספרד ה’ח – סה) בספרו שערי אורה (נכתב בשנת ה’לד[19]),
בבואו לבאר את החילוק שבין תפילה שביחיד לתפילה בציבור:

וכשהיחיד מתפלל… [תפילה ש]אינה
הגונה, קורים [המלאכים] לאותה תפילה ‘תפילה פסולה’… והכרוז קורא: אל תכנס אותה
תפילה לפני השם יתברך… ואם תאמר, נמצאו רוב התפילות שמתפלל היחיד נפסדות ונאבדות,
כי אחת מני אלף יכול להתכוון בתפלת יחיד בענין שתהא ראויה להתקבל. דע כי אין הדבר
כן, אלא כל אותן התפילות הפסולות… כשדוחין אותן לחוץ ואינן נכנסות, השם יתברך
נתן להם מקום להכנס בו, שהשם יתברך ברא רקיע ומסר עליו ממונים ושומרים, וכל אותן
התפילות הפסולות הנדחות, מכניסין אותן באותו רקיע, ועומדות שם. ואם חזר זה
היחיד שהתפלל תפילות פסולות… ועמד והתפלל תפילה אחת בכוונה גדולה, ותפילתו זו
הגונה ושלימה – אז אותה התפילה הכשרה מסתלקת והולכת ונכנסת באותו היכל החיצון
שהתפילות הפסולות שהתפלל מקודם עומדות שם, ומוציאה משם כל אותן התפילות הפסולות
שהתפלל, ועולות כולן עם אותה התפילה הכשרה…[20].

וכל העניינים האלו שאמרנו הם
בתפילות היחידים, אבל בתפילת הציבור – אין כל ממונה וכל שוער יכול לעכב, אלא
כשהציבור מתפללים תפילתם נכנסת ומתקבלת על כל פנים[21]…
כשהיחיד מתפלל – בודקין את תפילתו אם היא ראויה להתקבל, וכמה מערערים יש עליה; אבל
כשהציבור מתפללין – ‘לא בזה את תפילתם’, אף-על-פי שאין תפילתם כל כך הגונה, מקבלים
אותה מלמעלה…[22].

הסיבה שתפילת ציבור מתקבלת אפילו שאינה בכוונה,
היא משום שתפילתם נאמרת במקום השראת שכינה, ש”כל בי עשרה – שכינתא
שריא”[23].
ובכך שר’ יוסף ג’יקאטיליה משווה את תפילת היחיד שבכוונה לתפילת הציבור שלא בכוונה,
מוכח שהגורם להתקבלות תפילת היחיד הוא הכוונה, ש’התפלל תפילה אחת בכוונה
גדולה‘, היינו יחיד האומר תפילתו ב’כוונה גדולה’ – שכינה שרויה אצלו,
וכאמור תפילה זו מתקנת את כל תפילותיו הבלתי ראויות. הוי אומר: תפילה שנאמרה
במקום השראת השכינה – מתקנת עמה תפילות שאינן ראויות[24].

יסודו של ר’ יוסף ג’יקאטיליה שהתפילות הפסולות
מעוכבות עד שיכוון בתפילתו, אינו חידושו שלו אלא נטלו מספר הזוהר שהיה מצוי אצלו,
ובו נאמר:

ההוא
ממנא קדישא דקיימא על ההוא פתחא, כל אינון צלותין דבקעי אוירין ורקיעין למיעאל קמי
מלכא, אי צלותא דסגיאין אינון – פתח פתחא ואעיל ההוא צלותא, עד דאתעבידו כל צלותין
דעלמא עטרא ברישא דצדיק חי עלמין; ואי צלותא דיחיד – סלקא עד דמטי לפתחא דהיכלא דא
דהאי ממנא קיימא ביה, אי יאה ההיא צלותא לאעלא קמי מלכא קדישא – מיד פתח פתחא
ואעיל לה, ואי לא יאה – דחי לה לבר, ונחתא ואתשטיא בעלמא, וקיימא גו רקיעא תתאה
מאינון רקיעין דלתתא דמדברי גו עלמא. ובההוא רקיעא קיימא חד ממנא די שמיה
סהדיא”ל, וממנא על האי רקיעא ונטיל כל הני צלותין דאתדחיין, דאקרון צלותי
פסילאן, וגניז לון עד דתב ההוא בר-נש לגבי מאריה כדקא יאות, וצלי צלותא אחרא זכאה,
ההיא צלותא זכאה כד סלקא, נטיל ההוא ממנא סהדי”אל האי צלותא וסליק לה לעילא
עד דאערע בההיא צלותא זכאה וסלקין ואתערבון כחדא ועאלין קמי מלכא קדישא[25].

תפיסה זו מופיעה גם בכתבי האחרונים. ר’ יהונתן
אייבשיץ אמר באחת מדרשותיו : “חטא היוצא מפי איש ואשה כל יום, וביחוד שיחה
ובטלה בבית הכנסת, ומכל שכן בעת תפילה, הכל הוא עולה בעב וענן, ומונע לתפילה
לעלות. אך אם אדם התפלל אחר כך בכוונה ובבכי ודמעה – מעלה כל תפילות מכמה
שנים אשר סביב נקבצו לו, כי נשארו עומדים ברפיון מבלי עלייה, וכעת על ידי
תפילה הם עולים במעלה בית אל”[26].

מעתה, אם השראת השכינה מחמת תפילתו
בציבור מתקנת את תפילותיו שהתפלל בעבר, ודאי שתפילה בציבור מתקנת את תפילתו
של עתה. וכך אכן כותב המבי”ט: “תפילת היחיד, בהיותה בלתי הגונה
או בלתי נאמרת בכוונה – אינה מקובלת כלל. וכשאומרה ברבים, לפעמים תתקבל בזכות
תפילת הרבים, כי אפילו לחובה היחיד נגרר אחר הרוב…”[27].

חידוש נוסף אנו למדים מתורתו של המבי”ט
המתקשר באופן ברור לתפיסת תיקון התפילות של ר’ יוסף ג’יקאטיליה; כשם שהשראת שכינה
הבאה מחמת איכות התפילה (שנאמרה בציבור) מעלה ומתקנת את תפילותיו הקודמות,
כך גם השראת השכינה הבאה בגלל סגולת המקום, היינו שקבע מקום לתפילתו[28], מתקנת את תפילתו הקודמת. וכך
כתב המבי”ט בבואו לבאר את מאמר התלמוד (ברכות ו ע”ב): “כל הקובע
מקום לתפילתו – אלהי אברהם בעזרו”:

בעומדו במקום שהתפלל בראשונה[29],
גם כי לא יתפלל עתה, הוא נענה, בהיותו עומד במקום שהתפלל בו… כן המתפלל לאל יתברך על דבר פרטי במקום מיוחד, כשחוזר לאותו המקום בכוונת התפילה שהתפלל – הקב“ה שומע תפילתו שהתפלל קודם.
וזהו ‘הקובע מקום’ – לתפילות שהתפלל כבר[30].

היינו, אדם שהתפלל תחילה תפילה שאינה ראויה
(שהרי לא נתקבלה תחילה), אם בימים הבאים יהפוך את מקום תפילתו למקום תפילה קבוע – תתקבל
תפילתו של קודם. ואם יתמה המעיין מדוע, הנה הדברים ברורים כי בכך שמקום תפילתו הפך
למקום תפילה קבוע – שורה בו השכינה, והרי כבר מקובלנו מר’ יוסף ג’יקאטיליה
שהשראת השכינה מתקנת ומעלה את תפילותיו![31]

ולא זו אף זו. ר’ שמואל ראבין מחדש על פי היסוד
האמור דבר נפלא. וזו לשונו:

בכל התפלות צריך לפרש ולבאר היטב הכוונה, לבל
ישאיר מקום למקטרג שיקח הדברים על כוונה אחרת, זולת הכהן גדול ביום כיפור בקודש
הקדשים לא היה נצרך לזה, אחרי ששם היה התפלה מגיע אליו יתברך זולת אמצעות המלאכים,
שאפילו מלאכי השרת לא היו יכולים להכנס לקדש הקדשים[32].

הוי
אומר, התפילות הנאמרות בקודש הקודשים מתקבלות ברצון ואפילו ללא כל כוונה,
בגלל שהוא המקום בו מצוי גילוי שכינה הגדול ביותר.

ד. רבותינו האחרונים הזכירו
הרבה –
גם אם לפעמים לא ידעו מבטן מי יצאו הדברים – את פתרונו של ר’ יוסף ג’יקאטיליה
לתיקון תפילות, ושקלו וטרו בדבריו; יש מהם שצמצם את פתרונו ויש מהם שהרחיב, ויש
שהקיש את הרעיון והסיעו גם לענין אחר.

1. לתפילה פגומה באותיותיה
אין אפשרות תיקון. אם היה ניתן להבין משיטת ר’ יוסף ג’יקאטיליה שכל תפילה
מקבלת את תיקונה אגב תפילה ראויה, בא ר’ ישראל איסר מפוניבז’ ומחלק בין שתי מיני
תפילות פגומות – זו מחמת חוסר כוונה וזו משום חסרון אותיות
ותיבות, שלשיטתו, לפגם מן הסוג האחרון אין אפשרות תיקון, שהרי היא ‘מחוסרת
אבר’. ואלה דבריו:

אף שכתוב בספרים, שאם אדם
זוכה להתפלל תפלה אחת בכוונה רצויה, עולין עמה כל התפלות שלא בכוונה שהתפללו עד
הנה ונדחו, ומסתברא שכך הוא אם התפלל כל תיבה בשלמות, רק בחסרון כוונה,
והיא כמתה, תוכל לקבל חיות על ידי התפילה החיה. אכן, אם התפלה חסרה אותיות,
והיא כמו מחוסר אברים, איך אפשר שימלא אבר החסר?…[33]

2. תיקון תפילות פסולות
של אדם שנפטר. לעומת צמצום פתרון התיקון של ר’ יוסף גי’קאטיליה, היו
שנהגו להפך והרחיבו את פתרונו והסכימו שאף ניתן לתקן תפילות של אדם שנפטר
לבית עולמו. כך כותב ר’ ידידיה טיאה ווייל (אשכנז תפב – תקסו), בעל לבושי
בדים, לאחר שהעתיק תורף הדברים שנאמרו בספר שערי אורה:

אמנם נראה, אם מת אותו יחיד
ולא התפלל תפילה אחת בכוונה, וכי יעלה על הדעת שח”ו יפסיד כל התפילות שהיה
מתפלל?! ואולי יש לומר, אם בנו היה מתפלל תפילה אחת בכוונה גדולה, אז מעלה בנו
כל תפילות של אביו (ואפשר דזה הטעם דאבל מתפלל בציבור), כי ברא מזכה דאבא.
ויען, אם גם בנו לא התפלל תפילה אחת בכוונה או אם אין לו בן, אם כן הפסיד כל
התפילות, לזה אם יגולגל נשמתו לבוא בעולם ויתפלל עוד תפילות אחרות בכוונה גדולה
– מעלה כל התפילות הפסולות שהתפלל בגלגולים אחרים[34].

3. תיקון אכילות פסולות.
אמנם למרות שר’ ישראל איסר מפונביז’ צמצם את יכולת התיקון של תפילות,
מאידך גיסא הרחיב את השיטה לענין תיקון אכילה, היינו, אכילה שלא ברך
עליה בכוונה ראויה. ואלו דבריו:

בברכת אכילה ושתיה תכוין
להשפיע בהם נפש השכלית. ודע, שאף אם לא יעלה בידך הכוונה הרצויה הזו אלא פעם
אחת בחודש, מעלה גדולה השגת; ואף שלא תזכה לזה כי אם פעם אחת בשנה –
דבר גדול הוא. כי הספרים כתבו, שתפילה אחת בכוונה גוררת אחריה את כל התפילות
שבלא כוונה להעלותם איתה[35].

[1] ר’
יונה מגירונדי, שערי תשובה,
שער שני, אות יד, ירושלים תשמה, עמ’ עו.

[2] ר’ משה מקוצי, ספר מצוות גדול, עשין, סי’ טז.

[3] רבינו בחיי, כד הקמח, ערך ‘ראש השנה’, בתוך: הרב ח”ד שעוועל (מהדיר), כתבי רבינו בחיי, ירושלים תשל, עמ’ שעג. כבר ר’ יצחק ב”ר יהודה אבן
גיאת, הלכות רי”ץ גיאת,
הלכות תשובה, ירושלים תשנח, עמ’ ס, כותב: “שעשרת ימי תשובה… שבין ראש השנה ליום הכפורים לא למיקבעינהו בתענית הוא דדריש, אלא להתפלל ולהתחנן ולהודות ולעמוד בתחנונים ולחזור בתשובה”. השווה גם לצוואתו של ר’ ישראל ליפשיץ, בעל ‘תפארת ישראל’:
“הזהרו מאד להתפלל בכוונה… ובכל התפלות שבעשרת ימי תשובה, שאז קרוב ה’ לכם,
בני… ומצוי טפי שתקבל אז תפלתכם ברחמיו יתברך“. נדפס בתוך: המעין, יא (תשלא), גל’ ד, עמ’ 44-28,
סי’ כה [=אשר יצווה, א, ירושלים
תשסד, עמ’ רסט ואילך; ר”ש דבליצקי,
בינו שנות דור ודור, בני
ברק תשסו]. ר’ דוב בער קאראסיק, פתחי
עולם ומטעמי השלחן, סי’ תרב, ס”ק ב: “ובספרד נוהגים, שגם בשבת
אומרים סליחות ותחנונים… וכיון דבעשרת ימי תשובה התפלה נשמעת יותר מבימים
אחרים, וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו ביום הכיפורים, אין לך דבר
נחוץ יותר מזה”.

[4] ר’
מנחם ב”ר שלמה המאירי,
בית הבחירה,
ראש השנה יז ע”א.

[5] ראה ראש השנה יח ע”א: “‘דרשו ה’ בהמצאו’… ביחיד… אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים”.

[6] דברים
רבה, מהדורת ליברמן, סו”פ האזינו. וכך
בפסיקתא דר”כ, מהדורת מנדלבוים, נספחים, פיסקה ז; תנחומא, האזינו, ד.

[7]
הרעיון שתפילת היחיד מתקבלת ברצון כתפילת הציבור בזמן השארת השכינה ביאר
המבי”ט. לדעתו, ב”דורות הראשונים, הקודמים לאנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח
כל הברכות, “לא התפללו בציבור, כי באותם ימים לא היה צורך בכך, משום שהשכינה
שרתה בישראל היתה נשמעת תפילת כל יחיד ויחיד“. וזו לשונו בספרו בית אלהים, שער היסודות, פרק לח,
ירושלים תשמה, עמ’ שעח-שעט: “דורות הראשונים, הקודמים לאנשי כנסת הגדולה
שתקנו נוסח כל הברכות, היו שומרים ענין כוונת כל ברכה וברכה בדברים ההכרחיים… לא
כנוסח זה שאנחנו מתפללים אלא כל אחד כפי צחות לשונו. כי מזמן משה רבינו עליו-השלום
עד אנשי כנסת הגדולה היתה השכינה נגלית במקום הקרבן… והיתה נשמעת תפלת
כל יחיד ויחיד וברכתו לאל יתברך על הנאתו מזה העולם. וזהו הטעם אצלי על מה
שנראה, כי באותו הזמן לא היו מתקבצים ישראל בכל מקומות מושבותם ערב ובקר וצהרים
במקום מיוחד להתפלל בו תפלת ציבור, אלא כל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו…
שכל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו והיתה תפלתו נשמעת כשל רבים לפני
השכינה הנגלית במקום הקרבן“.

[8] ארחות חיים, סוף הלכות ראש השנה, דף קג ע”א.

[9] ראה,
לדוגמא, ר’ יעקב ישראל קניבסקי, קהילות יעקב,
ברכות, סי’ ג: “מבואר, דיחיד בעשרת ימי תשובה כוחו יפה כציבור בכל ימות השנה לענין שתשובתו ותפילתו מתקבלת”. וראה עוד: ר’ אלעזר פלעקלס, עולת חודש
השני (עולת ציבור חלק ראשון), מונקאטש תרסז, דף ע ע”א.

[10] [הרב ש’ אריאלי], חזון טוב,
ירושלים תשנח, עמ’ קצז. ידידי הרב אברהם שפילמן הפנני למקור חשוב זה.

[11]
ראה ברכות ל רע”א: “לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי ציבורא”. ופירש
רש”י: “לישתף נפשיה, אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שמתוך
כך תפלתו נשמעת“.

[12] כך
מחדש ר’ משה יהודה ליב ברמאן (פולין תרכו – תשב), חק משה, שבת יב ע”ב, תל-אביב תשלג, עמ’ כא-כב. תחילה תמה על
שבנוסח התפילה לחולה שהציעו ר’ מאיר ור’ יהודה לא נכללו בה חולים אחרים, ולא כנוסח
תפילת ר’ יוסי: “המקום ירחם עליך בתוך שאר חולי ישראל“, הכוללת
אחרים ו”תפילתו נשמעת בזכות הרבים” (רש”י, שבת שם); ולכאורה נמצא, שר’ מאיר ור’ יהודה אינם מסכימים
עם הכלל “לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי ציבורא”. לפיכך הוא מסביר, שנוסח
התפילה של ר’ מאיר ור’ יהודה נועד להאמר רק בעשרת ימי תשובה (כשיטת התוספות, שם, ד”ה רבי יהודה אומר,
עיי”ש), כי “באותם הימים גם היחיד יש לו מעלת רבים, לכן סבירא
להו [לר’ מאיר ור’ יהודה] דאין צריך לכלול את עצמו ברבים, דגם בתפילת יחיד
הקב”ה שומע באותם הימים”.

[13]
עי’ סוטה לג ע”א, שיחיד אסור להתפלל בלשון ארמית, וציבור מותר (ועי’ הרב
עובדיה יוסף, שו”ת יחוה דעת,
ח”ג, סי’ מג, לסיכום הנושא). מכך למד ר’ משה יהודה ליב ברמאן: “אם כן,
בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים, דדין יחיד אז כציבור, מותר ליחיד לבקש
אז צרכיו בלשון ארמי” (חק משה,
שבת יב ע”ב, תל-אביב תשלג, עמ’ כב. וראה להרב נסים דיין, ברכת מועדיך על ימים נוראים, בני-ברק
תשסב, עמ’ כז-כח). לשני מקורות אלו הפנני ידידי פרופ’ יעקב שמואל שפיגל.

[14] ר’
דוד הנגיד, מדרש דוד, אבות פ”ב
מ”ה, מהדורת בן ציון קרינפיס, ירושלים תשד, עמ’ לא.

[15] וכך בהתקדש יום כפור אנו אומרים בתפילה זכה
שנתחברה ע”י ר’ אברהם דאנציג, בעל ‘חיי אדם’: “ועל ידי זכות התפילות שנתפלל ביום הקודש הזה, יעלו ויבואו ויגיעו ויצטרפו עמהם כל התפילות הפסולות שהתפללנו בכל השנה בלא כוונה, ויהיו כולם נכללות בתפילת היום הזה”. מסתימת לשונו משמע שכל תפילה שתאמר ביום כפור תעלה ותטהר את התפילות הפסולות, ולא רק תפילה בכוונה כדברי ר’ דוד הנגיד (“עד שיגיע יום-הכפורים ויתפלל בכוונה ובתשובה שלימה…”). בענין ‘תפילה זכה’, התפשטותה ודפוסיה, ראה: מ’ מאיר,
“על תפילה זכה”, כנישתא,
ב, רמת-גן תשסג, עמ’ קיט-קלח.

[16] ר’
רפאל עמנואל חי ריקי, משנת חסידים,
ח”ג, מסכת ימי תשובה, אות ג, ד”צ: ירושלים תשמב, דף קמב ע”ב.

קביעת
שנת תפב כתאריך כתיבת החיבור, הוא לפי הנאמר בשער המהדורה הראשונה (משנת חסידים,
אמשטרדם תפז): “…שחברתי אני… עמנואל חי בלא”א אברהם ריקי
תנצב”ה בעיר ליוורנו
בשנת ד“ל לימי שני חיי, הוא שנת ה‘כ‘ו‘נ‘ו‘ת‘
ליצירה”. דהיינו שנת תפב.

[17] ר’ חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי ראש השנה, סוף ההקדמה.

[18] ר’
יעקב ב”ר יוסף, זרע ישראל למסכת ראש השנה, ראש השנה דף לד ע”ב, אמשטרדם תצו, דף כג ע”ב.

אמנם
לדעת ר’ דוד שלמה אייבשיץ
בעל ‘ערבי נחל’, רק תפילות ראש השנה בכוחן לתקן את
התפילות הפגומות. וזו לשונו: “ואיתא, דבראש השנה יש כח לתקן כל התפלות פסולות של כל השנה, דהיינו התפלות שהיה בהם מחשבות זרות ורעות… ובראש השנה יכול להעלותן. ומסתמא עיקר הזמן לזה הוא ביום השני, דאז מדת הדין גובר” (ערבי נחל,
ב, יום ב’
דראש השנה, בני ברק חש”ד, עמ’ שצ).

[19] ראה: א’ פרבר-גינת
(מהדירה), פירוש המרכבה לר’ משה די ליאון,
מבוא, לוס אנג’לס תשנח, עמ’ 42, סוף הערה
128.

[20] אגב, ר’ זכריה סימנר,
מציע אפשרות תיקון אחרת לתפילות הפסולות המעוכבות, הנעשה באמצעות צירוף חלקי
התפילות הכשרות: “ובאם שאחד לא כיון בכל הברכות בפעם אחת מחמת טרדות, רק
היום מכון בברכה אחת או שתים או שלש ולמחר גם כן בשאר ברכות, באופן כשמגיע ראש
השנה ויום כיפור היה בודאי מכון כל הברכות בכוונה נכונה, אז מלאך סהדיא”ל
מוסרה לסנלפו”ן להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכוון בכולה – מעכבה אצלו עד
יום כיפור, ואם לא נתכוין כן כל השנה עד יום כיפור, אז המלאך הנזכר
למעלה משליכה אל מקום פסולי המקדשים שהוא סוף רקיע” (ספר זכירה [נדפס לראשונה בהמבורג תסט], מהדורת ש’ אבא-שאול,
ירושלים תשנט, עמ’ לד).

הדברים
האחרונים מבוססים על
דברי ר’ נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך
(נדפס לראשונה באמשטרדם תח), כפי שאכן נאמר במפורש בספר זכירה, אלא שבעמק המלך לא נזכר שלאחר יום-הכפורים אין תקנה לתפילות הפסולות, אלא שהוא כותב: “כי אפילו שלא יתכוין היחיד בכל הברכות בבת אחת, רק אם היום יכוין בברכה אחת או שתים וכמו כן למחר בברכה אחת או שתים אחרות, ברכות מצטרפות. וכשנמצא שנתכוין בכל התפילה, אז מלאך סהדיאל מוסרה לסנדלפון להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכווין בכולן, אז סהדיאל מעכבה אצלו” (עמק המלך,
אמשטרדם תיג, דף קעב ע”ב). גם לשיטת ר”י ג’יקאטיליה
אין גבול של זמן, כמשמע מרהיטת לשונו, ולפיכך לא ידעתי מקורו של ספר זכירה,
וצ”ע.

וראה
גם חמדת ימים
[נדפס לראשונה באיזמיר תצא–תצב], חלק ימים נוראים, דף סח ע”ב: “ואמרו המקובלים ז”ל, כי בשאר ימות השנה – מחסדו הגדול יתברך – אפילו שלא נתכוון האדם בכל ברכות של ‘שמונה עשרה’ בבת אחת, רק אם יום אחד יכוין בברכה אחת או שתים, וכמו כן ביום אחר בברכה אחת או שתים אחרות – ברכות מצטרפות,
וכשנמצא שנתכוון בכל התפלה, אז המלאך סהדיאל מוסרה לסנדלפון להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכווין בכולן, המלאך הנזכר מעכב אותה אצלה עד יום כיפור, ואם לא נתקנה עד היום ההוא, אז המלאך משליכה למקום פסולי המוקדשין…”. וככל הנראה בעל ‘חמדת ימים’ עירב את שתי השיטות האחרונות.

[21] אמנם
נראה שלדבר זה לא הסכים המבי”ט, בית אלהים, שער התפילה,
פרק יא, ירושלים תשמה, עמ’ מה, שכתב: “כי תפלת היחיד בהיותה בלתי הגונה או בלתי נאמרה בכוונה – אינה מקובלת כלל. וכשאומרה ברבים – לפעמים תתקבל בזכות תפלת הרבים, כי אפילו הוא צדיק לפעמים אין תפלתו נשמעת לסיבת הרבים שאינם הגונים”. וצריך עוד עיון.

[22] ר’
יוסף ג’יקאטיליה, שערי אורה,
שער שני, ספירה תשיעית, ד”צ: ירושלים תשנד, דף ל ע”ב – לא ע”א.

יסוד
זה הועתק כמעט ללא שינויים מספר ‘שערי אורה’ בידי רבים מהאחרונים. ראה: ר’ מאיר ן’
גבאי, תולעת יעקב, ‘היכל ראשון
יוצר אור’, ירושלים תשנו, עמ’ לט; תפלה
לדוד, נדפס במאמרו של י’ יודלוב, ‘תפלה לדוד’, ישורון, ב, ירושלים תשנז, עמ’ תקכא-תקכב [והשווה: י’ יודלוב, “קובץ
תפילות מירושלים, מקושטא שנת רצ”ה או רצ”ח”, קרית ספר, סא (תשמו), עמ’ 931-929]; ר’
מנוח הענדל, הגהות חכמת מנוח,
ברכות ו ע”א; ר’ ישעיה הלוי הורוויץ, סדור שער השמים,
חמו”ד, דף עז ע”ב; ר’ יעקב עמדין, סדור שערי שמים, א, ירושלים תשנג, עמ’ נב; ר’ מאיר מוילנא, נחלת אבות, ירושלים תשמג, דף יד
ע”א [=אשר יצווה, א, ירושלים
תשסד, עמ’ קצח]; ר’ יחיאל העליר, הגדה
לליל שמורים עם ביאור אור ישרים, קעניגסבערג תריז, עמ’ כב; ר’ יוסף מסלוצק,
דרשות רבינו יוסף מסולצק, ירושלים
תשנה, עמ’ ס; ר’ משה נתנאל פוטשובסקי, אמונת
התחיה, פתח השער, ברדיטשוב תרנד, דף יג ע”ב; ר’ יצחק ווייס, בינה
לעתים, בני ברק תשסח, על אלול, עמ’ קיג, אות א’תקס; ר’ ראובן מרגליות, מלאכי עליון, ירושלים תשה, עמ’ קמד,
הערה קפה.

ועל
פי יסוד זה כתב ר’ יהודה הלר (נפ’ תקעט) ביאור יפה למאמר (ברכות לד רע”ב) “גדולה תפילה יותר מן הקרבנות”, ואלה דבריו: “גדולה תפילה יותר מקרבנות… אמנם גם אם איננה בכוונה אינה נדחית לגמרי אבל היא מונחת בקרן זוית, ואם יתפלל אחר כך בכוונה – יש בו כח להעלותה אף את התפילה אשר היתה בלא כוונה, וזו שאמר הכתוב גבי קרבנות ‘למה לי רוב זבחיכם וגו’, קטורת תועבה היא לי‘, אבל גבי תפילה לא אמר אלא ‘אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם‘,
אבל אינו דוחה אותה רק מעלים עיניו עד אשר הוכשר,
ועדיין תוחלת יש בה. וזו אשר כיוונו בה חז”ל, שגדולה תפלה מהקרבנות. והוא נכון” (ר’ יהודה הלר, תרומת
הכרי, פתח
השער, אות ג, ברטיסלבה תריח).

[23] סנהדרין
לט ע”א. ובברכות ו ע”א: “ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר: ‘אלהים נצב בעדת אל'”.

ראה
סוטה לג ע”א שציבור יכול
להתפלל בלשון ארמי למרות שאין מלאכי השרת נזקקין לשפה זו, “משום דבציבור הוא, שהשכינה שורה שם” (אור זרוע,
הלכות שבת, סי’ נה, ד”ה ‘והא דאמרינן’), ומשום כך “אין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד” (ע”פ רש”י, שבת
יב ע”ב). וכך בראשונים נוספים, לדוגמא, ר’ יהודה ב”ר יקר, פירוש התפילות והברכות, א, עמ’ יט [=שו”ת תמים דעים,
סי’ קפה]: “אבל ציבור, כיון דשכינה עמהן, יכולין להתפלל בלשון ארמי…”; ר’ מנחם ב”ר שלמה המאירי,
בית הבחירה,
שבת יב ע”ב: “…כתבו הגאונים, בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה, שהציבור שכינה עמהם“; שבלי הלקט,
סדר ראש השנה, סו”ס רפב, ועוד
הרבה.

[24] יתכן, שלפי יסודו של ר’
יוסף ג’יקאטיליה ניתן אף להבין מדוע מי שאינו יכול לכוון בכל ברכות התפילה, עליו
לכוון לכל הפחות בברכת ‘אבות’ (ראה: ברכות לד ע”ב; ר’ יוסף קארו, בית יוסף, או”ח, סי’ קא, אות א),
או בברכות ‘אבות’ ו’הודאה’ (כך לשיטת ר’ יהודה החסיד, ספר חסידים, מהדורת ר’ מרגליות, סי’ קנח; ספר רוקח, הלכות חסידות, שורש זכירת השם, ירושלים תשכ, עמ’ ט; סמ”ק, סי’ יא; רי”י קניבסקי, קהילות יעקב, ברכות, סי’ כז, אות א; קובץ שעשועי אורייתא, ג, ברוקלין (כסליו
תשסה), עמ’ עד-פד). כי כשם שתפילה שבכוונה מכשירה תפילות פסולות שהתפלל קודם לכן,
כך גם חלק מן התפילה – ברכה אחת או שתי ברכות – שנאמרה בכוונה, בכוחה להכשיר את
שאר הברכות שלא בכוונה שבתפילה הנוכחית. ולמרות שלא מצאתי מקור לרעיון זה,
הדברים מסתברים במיוחד לאחר השוואתם לדברי ר’ שלום בוזאגלו (מקדש מלך על זוהר, ח”ב, רמה ע”ב, זאלקוויא 1864): “כתב הרב, שאין
צריך האדם שיתפלל י”ח ברכות כולה בכוונה, ואז יעלו התפלות שאינם הגוונים עמה.
אלא אפילו בכל תפילה ותפילה, אם כיון באחת מכל הברכות עד שמראש השנה עד ראש השנה
צירף הקב”ה שמונה עשרה ברכות בכוונה מכל תפלותיו – אגבן עולים כל תפלות של כל
השנה שאינום הגונות”.

[25] זוהר, ח”ב, רמה ע”ב. הביאו (בתרגום ללשון הקודש) ר’ צבי הירש קוידאנובר (פפד”מ תה – תעב), קב הישר, א, פרק ח, ירושלים תשנג, עמ’ לו. עיי”ש. גם
בחמדת ימים,
חלק ימים נוראים, דף לא ע”א, העתיק דברי זוהר אלו, וגם הוסיף להם דברי תוכחה ומוסר: “ומי האיש אשר לא ישית לבו את זאת לשוב מדרכו הרעה בקרב הימים האלה [הימים הנוראים], להכונן במחשבתו, ולהעלות כל תפילות הפסולות של כל ימות השנה בתפלות היום, וישים על לבו את מה שהתפלל בלא כוונה ועדיין לא נענה באותם התפילות, ועתה הוא מתודה ומתחרט על עון זה שהקל בכבודו יתברך ויאמר: אוי לי מה שעשיתי! מדוע את דבר ה’ בזיתי?…”.

[26] ר’ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח”א, דרוש א, בני ברק תשמג, דף לב ע”ד.

[27] כלומר, אם לחובה היחיד
נגרר אחר הרוב, ודאי שהיחיד נגרר אחר הרוב לזכות – שתפילתו תתקבל. הציטוט שבפנים
הוא מספרו בית אלהים, שער התפילה,
סו”פ יא, ירושלים תשמה, עמ’ מה. העתיקו דבריו החיד”א, מדבר קדמות, מערכת צ אות ו (ערך ‘ציבור’),
ירושלים תשכב, עמ’ נא; ר’ יצחק ווייס, שו”ת
שיח יצחק, סו”ס מד.

[28] לכך שמקום הנקבע לתפילה שורה בו השכינה, ראה ירושלמי, ברכות פ”ד ה”ד: “צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה, ומה טעם? ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’…”. והמשך הפסוק הוא (שמות כ כא): “אבוא אליך וברכתיך”. היינו, שכינתו תשרה שם [ראה תרגום ירושלמי, שמות שם: “בכל אתר דתדכרון ית שמי קדישא, מימרי מתגלי עליכון ומברך יתכון”]. וכך מפורש בספר ראבי”ה,
ח”א, ברכות, סי’ צ, מהדורת א’ אופטוביצר, עמ’ 67, הכותב דבריו ע”פ ירושלמי זה:
“צריך אדם להתפלל במקום המיוחד לתפילה, דכתיב: ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’ וגו’, היה מקום מיוחד לתפילה – שם השכינה שורה“.

[29] על
חשיבות מקום התפילה בדעת המבי”ט אנו למדים מדבריו הבאים: “וכמו
כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו כבר הוכן להיות תפלת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל
בו אפילו יחיד ואפילו בלי כוונה שלימה הוא קרוב להיות תפלתו נשמעת, וכמו
שמצינו בכלב שהלך להשתטח על קברי אבות” (בית אלהים, שער התפילה, פרק ה, ירושלים תשמה, עמ’ כ). אמנם פיסקא זו איננה מדברת על הקובע מקום לתפילתו,
אלא על מקום הקבוע לתפילת רבים, ככל הנראה בית הכנסת. אך יש מן הטעם להשוות
את הדברים.

[30] מבי”ט, בית אלהים,
שער התפילה, פרק ה, ירושלים תשמה, עמ’ יז.

[31]
בדרך אגב יש להעיר, שמ’ בניהו בדיונו על ידיעות הקבלה של המבי”ט (ראה:
הנ”ל, יוסף בחירי, ירושלים
תשנא, עמ’ קלב), לא התייחס לדברי המבי”ט הנוכחים בהקשרם לשיטתו הקבלית של ר’
יוסף ג’יקאטיליה והאחרים. גם ידוע לנו שהמבי”ט הכיר את ספרו השני של ר”י
ג’יקאטיליה – ‘גנת אגוז’, כפי שכתב במפורש: “וכן כתב גם כן ה”ר יוסף
גיקטליי”א ז”ל בספר ‘גנת אגוז’ אשר לו…” (בית אלהים, שער היסודות, סו”פ ה,
ירושלים תשמה, עמ’ קעב). עוד בענין ידיעת הקבלה של המבי”ט, ראה דבריו שם, שער
היסודות, פרק סא, עמ’ תקמא: “ושמעתי מפי מקובל אחד…”. אמנם כנראה
כוונתו על מקובל בן דורו ממנו הוא שמע.

[32] ר’ שמואל ראבין, בגדי אהרן, מערכת ת, אות ו (ערך
‘תפילה’), בני ברק תשנז, עמ’ קלג. וראה מה שהעיר על כך ר’ יעקב חיים סופר, תורת יעקב, ירושלים תשסב, עמ’ שמב.

[33] ר’
ישראל איסר מפוניבז’, מנוחה וקדושה, שער התפילה, סי’ כא, ירושלים תשנד, עמ’ עג.

[34] ר’
ידידיה טיאה ווייל, לבושי בדים,
ירושלים תשמח, עמ’ קיט.

[35] ר’
ישראל איסר מפוניבז’, מנוחה וקדושה, שער התורה, סי’ ה, ירושלים תשנד, עמ’ קעה-קעו.

Book week 2016

Book week 2016

By Eliezer Brodt

Book week just began in Eretz Yisrael. As I have written in previous years every year in Israel, around Shavous time, there is a period of about ten days called Shavuah Hasefer – Book Week (for previous years lists see here, here, here, here, here, here, here, here and here).

Many of the companies offer sales for the whole month. Shavuah HaSefer is a sale which takes place all across the country in stores, malls and special places rented out just for the sales. There are places where strictly “frum” seforim are sold and other places have most of the secular publishing houses. Many publishing houses release new titles specifically at this time.

In my lists I sometimes include an older title if I just noticed the book. As I have written in the past, I do not intend to include all the new books. Eventually some of these titles will be the subject of their own reviews. I try to include titles of broad interest. Some books I cannot provide much information about as I just glanced at them quickly.

As this list shows although book publishing in book form has dropped greatly worldwide, Academic books on Jewish related topics are still coming out in full force.

As in previous years I am offering a service, for a small fee to help one purchase these titles (or titles of previous years). For more information about this email me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be going to support the efforts of the the Seforim Blog.

מאגנס

1. שמחה עמנואל, מגנזי
אירופה,, א, 512 עמודים

2. דוד הנשקה, מה
נשתנה, ליל הפסח בתלמודם של חכמים, 650 עמודים

3. מנחם כהנא, ספרי במדבר, חלק ד-ה, ב’ חלקים

4. שי עקביא ווזנר, חשיבה משפטית בישיבות ליטא, עיונים
במשנתו של הרב שמעון שקופ, 332 עמודים

5. יאיר פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה, מסורות
הלכה בין יהדות בית שני למשנה, 479 עמודים

6. יקיר אנגלנדר, הגוף הגברי החרדי ליטאי בספרות המוסר
ובסיפורי הצדיקים

7. קבלה מיסטיקה ופואטיקה, המסע אל קץ החיזיון, בעריכת אבי אלקיים שלומי מועלם

8. שרה צפתמן, צא טמא, גירוש רוחות ביהדות אשכנז
בראשית העת החדשה, 597 עמודים

9. אבינועם רוזנק [עורך], הלכה כהתרחשות, פילוסופיה של
ההלכה, 472 עמודים

10. דוד רוקח, סוגיות בענייני דיומא ושאר ירקות 160
עמודים

11. צחי וייס, קיצוץ בנטיעות, עבודת השכינה בעולמה של
ספרות הקבלה המוקדמת, 170 עמודים

12. שרה קליין ברסלבי, פירוש הרלב”ג לסיפורי
בריאת האדם ולסיפור גן העדן

13. אלכסנדר קריסטיאנפולר, חלומות ופשריהם בספרות
חז”ל, מגנס, 174 עמודים

14. תרביץ פג א-ב

15. תרביץ פג ג

16. תרביץ פג ד

17. קובץ על יד, כרך כד

18. יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילות
ישראל, האיגוד העולמי, 447 עמודים

ביאליק

1. זאב גריס, הספר העברי פרקים לתולדותיו, 435 עמודים

2. אסף ידידיה, לגדל תרבות עבריה, חייו ומשנתו של זאב
יעבץ, 232 עמודים

3. משנת הזוהר, כרך המפתחות

4. נאוה וסרמן, מימי לא קראתי לאשתי, זוגיות בחסידות
גור,

5. איתמר לוין, קאפו באלנבי: העמדת יהודים לדין בישראל
באשמת סיוע לנאצים, 573 עמודים

מרכז זלמן שזר

1. ולדימיר לוין, ממהפכה למלחמה הפוליטיקה היהודית
ברוסיה, 1914-1917, 503 עמודים

2. מעוז כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר, הלכה והגות
לנוכח אתגרי הזמן, 486 עמודים

4. שלמה טיקוצינסקי, למדנות מוסר ואליטיזם, ישיבת
סלבודקה מליטא לארץ ישראל, 394 עמודים

4. יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, ימי הביניים,
יא, ספר הזוהר, 515 עמודים

5. רחל מנקין, יהודי גליציה והחוקה האוסטריה, ראשיתה
של פוליטיקה יהודית מודרנית, 287 עמודים

6. אבני דרך, מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל,
בעריכת עמנואל אטקס דוד אסף ויוסף קפלן, 537 עמודים

7. פאבל מצ’ייקו, ערב רב, פנים וחוץ בוויכוח
הפרנקיסטי, 352 עמודים

8. זוהר מאור, מרטין בובר

9. ויצמן מנהיג הציונות, אורי כהן מאיר חזן (עורכים)

10. עפרי אילני, החיפוש אחר העם העברי: תנ”ך
ונאורות בגרמניה

בר אילן

1. פירוש ר’ אברהם בן שלמה התימני לספר ישעיהו, מהדיר
א’ שלוסברג, בר אילן, 540 עמודים

2. מנחם קלנר, גם הם קרויים אדם, הנכרי בעיני
הרמב”ם, בר אילן, 249 עמודים

3. משנת ארץ ישראל, עם פירוש ספראי, חלה, 258 עמודים

4. עלי ספר, כד-כה, 362 עמודים

5. סידרא ל

6. בדד 30

7. דעת 79-80

8. דב שוורץ, הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ’יק, ג:
התפילה כחוויה

9. שירת ההגות, עיוני ביצירתו של ר’ יהודה הלוי,
בעריכת אפרים חזן ודב שוורץ

10. שמואל גליק, שרידי תשובות מחכמי האימפריה
העות’מאנית, ב’ חלקים

11. Daniel Sperber, The Jewish Life Cycle,
Addenda et Corrigenda, 88 pp.

יד יצחק בן צבי

1. מנחם כ”ץ, תלמוד ירושלמי מסכת קידושין, מהדורה
וביאור קצר, 480 עמודים

2. מרד בר כוכבא, העדות הארכאולוגית, 158 עמודים

3. ניסים יושע, אנוס בחבלי משיח: תאולוגיה, פילוסופיה
ומשיחיות בהגותו של אברהם מיכאל קארדוסו, בן צבי, 282 עמודים
4. כנה ורמן, ספר היובלים, מבוא ופירוש, 627 עמודים

5. גבוה מעל גבוה: בית הכנסת תפארת ישראל והקהילה
החסידית בירושלים, עורכים: ראובן גפני יוחאי בן גדליה אוריאל גלמן, 272 עמודים

6. סתרי נדחים: יהודים עם זהויות חבויות עורכים אבי
אלקיים, יוסף קפלן, 359 עמודים

7. אפרים יעקב, אלוה מתימן יבוא, פרקים בתולדות הקבלה
בתימן, 351 עמודים

8. דוד בן זזון, נבוכים הם, מסע בביאורו של דון יצחק
אברבנאל ל’מורה נבוכים’, 408 עמודים

9. גנזי קדם, כרך יא

10. ספונות כרך כד, 560 עמודים

קורן-מגיד

1. מעשה חשב, אמונה הגות ומחשבה נושאי מרכזי דעת
אלוקים, כרך א, 270 עמודים

2. ר’ אהרן ליכטנשטיין, מוסר אביב על מוסר אמונה וחברה,
320 עמודים

3.
Rabbi David Eliezrie, The Secret of Chabad, Inside the world’s most
successful Jewish Movement

4.
Rabbi Meir Soloveichik etc, Torah and Western Thought; Intellectual
Portraits of orthodoxy and Modernity

ידיעות ספרים

1. גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית, 502
עמודים

2. אבי רט עם רבנים וחוקרים, באמת ובאהבה, על גדולי
החסידות עולמם ותורתם, 377 עמודים

3. חביבה פדיה, קבלה ופסיכואנליזה, מסע פנימי בעקבות
המיסטיקה היהודית, 391 עמודים

4. אריאל פיקאר, לראות את הקולות, מסורת יצירה וחירות
פרשנית, 310 עמודים

דני ספרים

1. עמנואל אלאלוף, הרי”ף בין ספרד לאשכנז,
השתלשלות ההלכה ודרכי הלימוד בספרד ובאשכנז ומקומו של הרי”ף כמגשר ביניהם,
560 עמודים

יד ושם

1. יחזקאל ליכטנשטיין, והסנה איננו אכל: סוגיות מימי
השואה בראי ההלכה, 363 עמודים

קיבוץ המאוחד – ספריית הילל בן חיים

1. יוסף יצחק ליפשיץ, אחד בכל דמיונות, הגותם
הדיאלקטית של חסידי אשכנז, 234 עמודים

2. בועס הס, שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית, גנאלוגיה
של המיסטיקה היהודית והתיאולוגיות של חקר הקבלה, קיבוץ המאוחד-ון ליר, 185 עמודים

3.יונתן גרוסמן, גלוי ומוצפן, על כמה מדרכי העיצוב של
הסיפור המקראי, ספריית הילל בן חיים, 435 עמודים

4. עזריה בייטנר, הכהנים רגזנים הם, לדמותם של הכהנים
באגדה, 304 עמודים

5. עופר חן, המשכיות ומפנה, מגרמניה לארץ ישראל
האורתודוקסיה המודרנית לנוכח האתגר הציוני

6. יעל שמש, אבלות במקרא, דרכי התמודדות עם אובדן
בספרות המקראית

מכללת הרצוג

1. ר’ יואל בן-נון, זכור ושמור, טבע והיסטוריה נפגשים
בשבת ובלוח החגים [הרבה חומר על הלוח] מללכת הרצוג, 544 עמודים

2. ר’ יעקב מדן, המקראות המתחדשים, עיונים בנביאים
ובכתובים, 563 עמודים

3. יצחק גייגר, היציאה מהשטעטל, רבני הציונות הדתית אל
מול אתגר הריבונות היהודי, 537 עמודים

כרמל

1. חלמיש למעיינו מים, מחקרים בקבלה הלכה מנהג והגהות
מוגשים לפר’ משה חלמיש, כרמל, 667 +33 עמודים

2. פירוש שד”ל על התורה, ה’ חלקים על פי
כ”י, כולל הרבה הוספות

3. חנה קהת, משהפכה התורה לתלמוד תורה, תמורות באידאה
של תלמוד תורה בעידן המודרני, 744 עמודים

4. אפרים חמיאל, האמת הכפולה, עיונים בהגות הדתית
המודרנית במאה התשע עשרה ובהשפעתה על ההגות היהודי במאה העשרים, [על רש”ר
הירש, שד”ל, מהר”ץ חיות, רד”צ הופמן ועוד], 477 עמודים

5. רוברט ליברלס, יהודים וקפה, מסורת וחדשנות בגרמניה
בעת החדשה המוקדמת, 240 עמודים

6. חננאל מאק, מבראשית לבראשית רבה 2

אמירת פיוטי ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’ בחג השבועות

אמירת פיוטי ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’ בחג השבועות

by Eliezer Brodt

The following post tracing many
aspects of the famous Piyut Akdamot
originally appeared in my recently completed doctorate פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים
ע”י חכמי פולין במאה הי”ז, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור אוניברסיטת בר
אילן, רמת גן תשע”ה pp.341-353.
This version is extensively updated with many corrections and additional
information. The subject has been dealt with by many including here a few years
back.

אמירת
הפיוטים ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’

הקדמה

בספרות ההלכה הפופולרית של ימי הביניים
– סמ”ג, רמב”ם ומרדכי – לא מצאנו התייחסות לחג השבועות, שהרי חג זה
מתייחד בכך שאין לו כל ייחודיות הלכתית. לקראת מוצאי ימי הביניים, המקור העיקרי
ללימוד ההלכה היה ספר הטורים, שכתיבתו הסתיימה בין השנים 1330-1340. בטור
או”ח סי’ תצד הוא מתייחס באופן ישיר לחג השבועות ולמנהגיו ומונה כמה הלכות
הנוגעות לחג השבועות, וזו לשונו בדילוגים ובהוספת סעיפים:

א.
סדר התפילה
כמו ביום טוב של פסח אלא שאומרים… יום חג שבועות… זמן מתן תורתינו.

ב.
במוסף
מזכיר קרבנות המוספין וביום הבכורים וגו’ עד ושני תמידין כהלכתן.

ג.
גומרין
ההלל.

ד.
מוציאין ב’
ספרים וקורין ביום הראשון ה’ בפרשת וישמע יתרו מבחדש השלישי עד סוף סדרא, מפטיר
קורא בשני וביום הבכורים.

ה.
מפטיר
במרכבה דיחזקאל ומסיים בפסוק ותשאני רוח.

ו.
ביום השני
קורין בפרשת כל הבכור… ומפטיר קורא כמו אתמול.

ז.
מפטיר
בחבקוק מן וה’ בהיכל קדשו…

ח.
נוהגין בכל
המקומות לומר במוסף אחר חזרת התפלה אזהרות העשויות על מנין המצות…

למרות ההתייחסות הישירה לחג השבועות,
עדיין נותר הרושם שהוא חג ללא מאפיינים מיוחדים, והמחבר מוצא מקום להידרש לסדרי
התפילה בלבד. מתוך סדר התפילה, רק מנהג אמירת האזהרות הוא ייחודי לשבועות.

בשנת ש”י נדפס
לראשונה חיבורו של ר’ יוסף קארו, ‘בית יוסף’, כפירוש לספר הטורים. המחבר מבאר
בהקדמה לספרו, שמגמתו להראות את מקורותיו של הטור וגם להוסיף עליו ידיעות נוספות.
בסימן שאנו עוסקים בו הוא מוסיף על הטור כמה דברים:

א.
איסור
להתענות במוצאי חג השבועות.

ב.
קיים מושג
של “אסרו חג” גם לחג השבועות.

ג.
לדברי הטור
שגומרין בו ההלל הוא מציין את מקורו במסכת ערכין פרק שני (דף י ע”א).

ד.
כלפי מה
שכתב הטור לעניין קריאת התורה וההפטרה, הוא מציין למקורות במסכת מגילה.

הלכה נוספת
הקשורה לשבועות נזכרת בספר ‘בית יוסף’, אך שלא במקומה. הכוונה למנהג קריאת מגילת
רות. בהלכות תשעה באב, סימן תקנט, כתב ‘בית יוסף’: “כתבו הגהות
מיימוני: יש במסכת סופרים דאמגילת רות וקינות… מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על
מקרא מגילה. וכן נהג הר”ם. אכן יש לאמרה בנחת ובלחש. עכ”ל. והעולם לא
נהגו לברך כלל על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר”.

בשנת שכ”ה הדפיס ר’ יוסף קארו את
חיבורו ‘שלחן ערוך’, שהוא הלכה מתומצתת בלי מקורות מתוך ספרו בית יוסף, ושם חוזר
על דברי הטור בענייננו מבלי להוסיף עליו כלום. כמו כן, הוא לא הביא את מנהג קריאת
מגילת רות בחיבור זה, והדבר מצריך הסבר.

כאמור, בספרי הלכה חשובים אין יחס
מיוחד לחג השבועות. ההתייחסות היא בעיקר לסדרי התפילה, הדומים לשאר החגים. הטור
מביא מנהג אחד מיוחד – אמירת אזהרות.

בסביבות שנת ש”ל חלה
תפנית חדה בזירת ספרות ההלכה ביחס לחג השבועות. באותה שנה מדפיס הרמ”א את
הגהותיו ל’שלחן ערוך’. כידוע, חלק נכבד מהגהותיו הן הוספות ממקורות אשכנזיים שלא
הובאו בבית יוסף. הרמ”א הוסיף כמה מנהגים בהלכות חג השבועות:

א.
“נוהגין
לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה”.

ב. “נוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום
ראשון של שבועות; ונ”ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר
לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח”כ מאכל בשר. צריכין להביא עמהם ב’
לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב’ הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים”.

ג.
לענין
קריאת מגילת רות הוא כותב בסי’ תצ: “נוהגין לומר רות בשבועות. והעם נהגו שלא
לברך עליהם על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים”.

כאן המקום לציין שבחיבורו של
הרמ”א ‘דרכי משה’, הדומה במגמתו ל’בית יוסף’, שנכתב לפני שהוסיף את הגהותיו
לשו”ע, לא נמצא דבר בעניין חג השבועות.

לאחר שנים ספורות, בשנת ש”ן, מדפיס
תלמידו ר’ מרדכי יפה את ספריו – ספרי הלבושים. בהלכות שבועות הוא מוסיף – לצד
המנהגים שהביא רבו הרמ”א – מספר דברים שלא הובאו בחיבורו של רבו:

א.
“ואומרים אקדמות
אחר פסוק ראשון – בשעת העלייה הראשונה”.

ב. “ונוהגין לומר יציב פתגם… אחר פסוק ראשון שיש בו ג”כ
מענין המרכבה והמלאכים”.

ג. “במוסף אחר התפלה אומרים אזהרות” – מנהג שלא הובא ב’בית יוסף’ ובהגהות הרמ”א, אבל הובא ב’טור’.

הרמ”א והלבוש מביאים בדרך
כלל מקורות אשכנזיים קדומים, כגון מנהגי מהרי”ל, מתוך חיבורים שנכתבו זמן רב
לפני דורו של ר’ יוסף קארו. ואכן, בספרי ר’ אברהם קלויזנר, מהרי”ל, ר’ אייזק
טירנא ובהגהות ומנהגים שנוספו עליו, יש כמה מנהגים לחג שבועות שלא מצאנו ב’טור’
ו’בית יוסף’, כמו שטיחת פרחים ועשבים בחג, אכילת מאכלי חלב, אמירת ‘אקדמות’ ו’יציב
פתגם’ וקריאת מגילת רות.

בשנת ת’ נדפס לראשונה חיבורו של ר’
יואל סירקיש לטור או”ח. בסימן זה אינו מוסיף כלום על דברי הטור, מסיבה
פשוטה: בהקדמה לחיבורו הוא כותב שכוונתו לבאר דברי הטור, וכאן אין מה להוסיף או
להעיר עליו, שהרי הכל מובן.

אמירת
הפיוטים ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’

אחת הסוגיות שהעסיקו את נושאי כלי השו”ע היא אמירת
פיוטי ‘אקדמות’ ו’יציב פתגם’. כידוע, אחד הפיוטים שעדיין נאמרים בכל בתי הכנסת, גם
בקהילות שמחקו בקפדנות את כל הפיוטים, הוא הפיוט הנאמר בחג השבועות – ‘אקדמות
מילין’.[1]
וכפי שאמר מי שאמר:“Akdamus may well be Judaism’s best known and most beloved piyut“.[2]F

החוקר הגדול של תחום התפילה
והפיוט, פרופ’ עזרא פליישר, כותב אודות האקדמות:

שיריו הארמיים של ר’ מאיר זכו לתפוצה גדולה בקהילות אשכנז ועוררו התרגשות
והתפעלות בלב הרבה דורות של מתפללים. בתוך אלה או בראשם, עומד שירו המוכר ביותר של
המשורר ‘אקדמות מילין’, פתיחה לתרגום הקריאה ביום ראשון של שבועות. קטע זה הנאמר
בימינו אפילו בבתי כנסיות שאין אומרים בהם עוד שום פיוט, נעשה סימן היכר של חג
השבועות. שגבו ועוצמת לשונו, צורתו המשוכללת ותכניו המרגשים, מצדיקים בהחלט את
פרסומו.[3]

הפיוט ‘אקדמות’ התחבר בידי ר’ מאיר
ש”ץ, בן זמנו של רש”י.[4]
אמנם מנהג אמירת אקדמות בשבועות לא הוזכר בספרי הלכה מתקופת הראשונים, ר’ יוסף
קארו לא מזכירו בחיבוריו ‘בית יוסף’ ו’שלחן ערוך’, וכן הרמ”א נמנע מלהזכירו
ב’דרכי משה’ או בהגהותיו. יצויין כי אין בכך דבר יוצא דופן, שהרי פיוטים בשבתות
ובימים טובים היו חלק אינטגרלי מהתפילה, ולא מעשה חריג, ועל כן לא נדרשו להזכיר את
הפיוטים בספרי ההלכה.

המנהג גם לא מוזכר בב”ח, נחלת צבי
או עולת שבת. לעומתם, החיבור ההלכתי הראשון שמביא את המנהג הוא ה’לבוש’ שנדפס,
כאמור, לראשונה בשנת ש”ן: “ואומרים אקדמות אחר פסוק ראשון – בשעת העלייה הראשונה”. כנראה מצא לנכון להזדקק למנהג,
בשל ייחודיותו – אמירתו בתוך קריאת התורה, בין הברכות. ייחודיותו של עניין
זה מעוררת קושי הלכתי, כפי שהעיר על כך ר’ דוד הלוי, באמצע המאה השבע עשרה, בספרו
‘טורי זהב’:

על מה שנוהגים במדינות אלו לקרות פסוק
הראשון ואח”כ מתחילין אקדמות מילין כו’. יש לתמוה הרב'[ה] היאך רשאים להפסיק
בקריאה, דהא אפי’ לספר בד”ת אסור כמ”ש בסי’ קמ”ו וכל ההיתרי’
הנזכרים שם אינם כאן כ”ש בשבח הזה שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש לנו
להפסיק. ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה
של קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות…

לדעת הט”ז, אמירת אקדמות אחר
הפסוק הראשון נחשבת הפסק, ופיוט זה ‘אינו מענין הקריאה’ ואמירתו נוגדת את ההלכה.
הוא מתעד שמועה שרבנים מובהקים הנהיגו לשורר אקדמות קודם הברכה, כדי שלא יהיה הפסק,
וכן לדעתו ראוי לנהוג. לא ידועה זהותם של הרבנים האלו, אבל אולי הכוונה לרבני
ונציה המוזכרים בחיבורו של בן הדור, ר’ אפרים ב”ר יעקב הכהן, אב”ד וילנא
(חי בין השנים שע”ו-תל”ח), שו”ת שער אפרים, שנדפס לראשונה בשנת
תמ”ח (לאחר פטירת הט”ז):

אשר שאלוני ודרשוני
חכמי ק”ק ויניציאה העיר… אודות דברי ריבות אשר בשעריהם בענין הפיוט אקדמות
שנוהגים האשכנזי’ לאומרו בחג השבועות בשעת קריאת התורה אחר פסוק ראשון של בחודש
השלישי. וחדשים מקרוב באו לבטל המנהג ההוא מטעם שאסור להפסיק בקריאת התורה ורוצים
שיאמרו קודם קריאת התורה אם יש כח בידם לבטל מנהג הקדמונים מטעם הנז’ או נאמר שלא
יכלו לבטל מנהג אבותינו הקדושים… מטעם אל תטוש תורת אמך ואף שהוא נגד הדין מנהג
עוקר הלכה.[5]

חכמי ונציה האיטלקים לא הורגלו
למנהג האשכנזי וניסו לשנותו על פי כללי ההלכה שבידיהם. על כל פנים, גם אם לא נקבל
השערה זו ולא נזהה את חכמי ונציה כאותם הרבנים המובהקים שמזכיר הט”ז, למעשה
דעת הט”ז היתה כמותם, שאין להפסיק בקריאת התורה. אם כי הוא נזהר שלא לבטל
אמירת אקדמות לגמרי, אלא רק לשנות את מועד אמירת הפיוט.

ולאמיתו של
דבר, כבר בשו”ת ‘נחלת יעקב’, בתשובה שנכתבה באיטליה
בשנת שפ”א, נאמר בין השאר: “והיום הסירותי חרפת מצרים המצרים
הדוברים עתק על מנהג האשכנזים הנוהגים לאמר שבח אקדמות מילין ביום חג השבועות
ומספיקין בין הברכות רק שקוראין פסוק ראשון בחודש השלישי…”.[6]

על כל פנים, ר’ אפרים הכהן מעיד
בתשובה הנ”ל שנכתבה באותו הזמן שר’ דוד הלוי כתב את ספרו: “שבמדינת פולין ורוסיא
ואגפיהם בקצת מקומות אומרים אותו קודם קריאת התורה…”.[7] כארבעים שנה לאחר שהט”ז נדפס לראשונה כתב ר’ יעקב
ריישר: “ומקרוב שהיו רוצים לשנות המנהג בשביל דברי הט”ז ולא עלתה בידם
לשנות המנהג”.[8]
וכן העיד ר’ משה יקותיאל קופמאן כ”ץ חתנו
של המג”א בחיבורו ‘חקי חיים’ שנדפס לראשונה
בת”ס: “מנהג שלנו שאנו קורין בחג השבועות אקדמו’ אחרי פסוק
ראשון…”.[9]

המקורות הקדומים ביותר של אמירת
אקדמות כפי המנהג המקורי, דווקא לאחר הפסוק הראשון של קריאת התורה, הוא ספר
המנהגים לר’ אברהם קלויזנר,[10]
מהרי”ל,[11]
ר’ איזיק טירנא[12],
ר’ זלמן יענט,[13]
‘מעגלי צדק’,[14] ‘לבוש’[15]
ו’בספר המנהגים’ מאת ר’ שמעון גינצבורג שנכתב ביידיש-דויטש.[16]

וכן נהגו למעשה באשכנז: בפרידבורג[17],
פרנקפורט,[18]
פיורדא,[19]
וירצבורג[20] ובקהילות האשכנזים בווירונה
שבאיטליה.[21]

הט”ז חולק על המנהג הקדום
ועל המקורות הקדומים שתיעדו את המנהגים האלו. אין ספק שהט”ז מכיר את מקור
המנהג, ולא עוד אלא שהוא עצמו משתמש במקורות אלו בחיבורו פעמים רבות, אבל דווקא
בשל חשיבותם בזמנו בפולין ובאשכנז העדיף להשיג עליהם מבלי להזכיר את שמם, כדי למעט
בתעוזתו.

והנה, ר’ אפרים הכהן מוילנא הגן
בתשובתו הנזכרת על אמירת אקדמות כמנהג המקורי, ובתוך דבריו הוא כותב:

בענין הפיוט אקדמות
לומר אחר פסוק ראשון שהקבלה של האשכנזים הוא מרבים וגדולים ומפורסמים וכתובים על
ספר הישר הלא המה הרב מהר”י מולין בספרו שהיה גדול בדורו וכל מנהגי האשכנזים
נהגו על פיו וחכמי דורו היו גדולים ומופלגים ונכתב דבריו בספר בלי שום חולק שנהגו
לומר אקדמות אחר פסוק ראשון וגם הרב מהר”א טירנא בספרו במנהגים אשר אנו
נוהגים אחריו כתב גם כן כנזכר ואחריהם הגדול בדורו הרב מוהר”מ יפה בעל
הלבושים אשר היה מחכמי פולנייא והביא דבריהם לנהוג כן בלי שום חולק…

מכאן שהמחלוקת בהלכה זו נובעת
משאלת היחס הראוי לחיבורי מהרי”ל ור’ אייזק טירנא, שהם המקור למנהג המקורי.
ר’ אפרים הכהן סבור שאין לערער אחריהם, גם במקרה שדבריהם אינם עולים בקנה אחד עם
כללי ההלכה, ויש לנו לסמוך על המסורת המקובלת ועל המחברים שקבעו את מנהג אשכנז
לדורותיו. לעומתו, הט”ז חולק, וסובר שעל אף החשיבות המרובה של חיבורים אלה,
אין למנהג תוקף כאשר הוא מתנגד עם ההלכה.[22]

כמובן שהויכוח לא נעצר במאה
הי”ז. במשך הדורות הבאים התפתח פולמוס פורה וחריף גם בשאלה הכללית של היחס
למנהג כאשר הוא נוגד את ההלכה המפורשת, ובמיוחד בשאלה פרטית זו, אם יש לשנות את
המנהג המקורי ולהפסיק את הקריאה לאמירת אקדמות. הרבה קולמוסים נשתברו בפולמוס זה,
כדלהלן.

ר’ מאיר איזנשטאט
(ת”ל-תק”ד) כותב בספרו ‘פנים מאירות’:

ודע לך כי נהירנ’ בימי חורפי שרצה רב אחד לנהוג כדעת הט”ז ולא
הניחו הקהל לשנות מנהגם ואני ג”כ כל ימי לא הנהגתי כמותו וכל המשנה ידו על
התחתונה… והמפורסמי’ אין צריכין ראי’ שמנהג זה נתיסד משנים קדמוניות לפני איתני
וגאוני ארץ והלבוש מביא מנהג זה… ולדעתי המבטל פוגע בכבוד ראשונים.[23]

מן הצד השני עומד ר’ יעקב עמדין,
נינו של ר’ אפרים הכהן, הכותב:

והאומרים
פיוט אקדמות יאמרוהו קודם שמברך הכהן. כך הנהיגו גדולי הדורות חס ושלום להפסיק בו
תוך קריאת התורה… אף על גב דמר אבא רבה הגאון החסיד בעל שער אפרים בתשובותיו
דחיק טובא וניחא ליה למשכוני נפשיה אהך מנהגא… ומה מכריחנו לכל הטורח הלז. ולקבל
עלינו אחריות גדול בחנם. אם אמנם גם בעיני יקר הפיוט החשוב הלז. גם אנו אומרין
אותו לפי שאדם גדול חברו. ונאה למי שאמרו. אבל חס ושלום להעלות על הדעת שמחברו תקן
להפסיק בו בתוך קריאת התורה. אשר לא צוה ולא עלתה על לבו. אלא שהדורות הבאים חשבו
להגדיל כבודו בכך. אמנם כבוד שמים הוא בודאי שלא להפסיק… והיותר טוב לאמרו קודם
שנפתח ספר תורה…[24]

מסופר שכאשר בעל ‘שגאת אריה’ התמנה כרבה של
העיר מץ, רצה שקהילתו תשנה את המנהג ותנהג כהוראת הט”ז, ומחמת זה כמעט הפסיד
את רבנותו שם.[25]

למעשה ניתן ליישב את השגת
הט”ז על מהרי”ל וסיעתו. הטיעונים שנאמרו בעד ונגד אמירת ‘אקדמות’ בתוך
קריאת התורה, דומים להפליא לטענות שהועלו בויכוח שהתנהל במשך דורות בעניין אמירת
פיוטים בתוך התפילה ובפרט בתוך ברכות קריאת שמע. ידועים דברי בעל ‘חוות יאיר’ שכותב
בתוך דיונו:

ואיך שיהיה, כבר כתבתי
שלא נתפשט אמירות פיוטים אלו שמפסיקין תוך ברכות דק”ש בכל מקום, ומ”מ
בגלילות אלו שנתפשט אין ליחיד לפרוש כלל אף שהיה נראה פשר דבר שיאמרם אחר תפילתו
בפני עצמן או לבחור דרך ומקום לאמירתם אחר גמר ברכה או בשירה חדשה גבי זולתות,
מ”מ נראה דאפילו החסיד בכל מעשיו אל ישנה מנהג הציבור מאחר שיש לנו גדולי
עולם לסמוך עליהם מלבד כל המחברים עצמן…[26]

וכן כותב
במפורש ר’ גרשון קובלענץ בנוגע לענייננו:

והנה השבח הזה [=אקדמות] חברו וגם יסדו לשבח ה’ ועמו ישראל הפייטני
ר”מ ש”צ שבסוף הא”ב חתם שמו מאיר, והוא ר”מ ש”צ
כמ”ש בשו”ת חוות יאיר שאלה רל”ח ושם הפליג מאד ממעליותיו שהם כמו
פיוטי הקליר וחביריו שמפסיקין בהן בברכות באמצע אפי’ אותם שאינם מיוסדים בלשון שבח
ותחנונים רק סידורי דינים אפ”ה מפסיקים עמהן…

ובתוך דבריו שם מבאר ר’
גרשון קובלענץ למה אינו נחשב הפסק:

ואף שהחמירו חכמים מאוד בהפסק ק”ש וברכותיו שאפילו מלך ישראל שואל בשלומו,
ונחש כרוך על עקיבו לא יפסיק ובפיוטים מפסיק אפילו בי”ח והטעם שפיוטים אלו
שיסד הקליר וחביריו הם ע”פ סודות נוראים עמוק עמוק מי ימצאנו ע”כ כל
המשנה ידו על התחתונה וכן הוא… ספר חסידים סי’ קי”ד המשנה מנהג קדמונים כמו
פיוטים וקרובץ שהנהיגו לומר קרובץ הקלי”ר ואומר קרובץ אחרים עובר משום לא
תסיג גבול עולם… אלא ודאי צ”ל דאין כאן משום הפסק כלל דאין משגיחין בזה
כיון דנתקן כן מגדולי עולם גדולי ישראל וחכמים מטעם הכמוס עמהם ע”פ הסוד
כנ”ל וא”כ אין שייך הפסק כלל מידי דהוי אשארי פיוטים שמפסיקים בהן
בברכות ק”ש וי”ח כמ”ש בסי’ ס”ח בהג”ה ויעוין שם
בד”מ מה שכתב בשם מהרי”ל… וא”כ כ”ש שמפסיקים בתורה בפיוטים
שנתקנו על כך דהא ברכות ק”ש חמור יותר מקריאת התורה דהא אין מפסיקין
מק”ש וברכותיה לתורה וכמ”ש בטור ובב”י סי’ ט”ו שאין מפסיקין
לתורה כשהוא עומד בק”ש וברכותיה ואפי’ כשהוא כהן ויש חשש פגם אפ”ה אינו
מפסיק מק”ש וברכותיה לעלות לתורה ואפ”ה מפסיקים בהן בפיוטים כנ”ל
וכ”ש שמפסיקים בקריאת התורה בפיוטים שנתקנו על כך…[27]

יישוב אחר כתב ר’ אפרים הכהן בשו”ת שער אפרים:

ונלע”ד ליתן טעם לשבח כי בודאי שלא לחנם קבעו הפיוט של אקדמות דוקא
אחר פסוק ראשון ולא אחר פסוק שני או אחר פסוק ג’ ולא קודם פסוק ראשון אחר הברכה,
לפי שקודם פסוק ראשון פשיטא דהוי הפסק קודם התחלת המצוה כמו סח בין ברכת המוציא
לאכילה וצריך לחזור ולברך ואחר פסוק שלישי כבר גמר המצוה וצריך לברך… גם אחר
שקרא שני פסוקים לא רצו לתקן לומר הפיוט אקדמות שהרי כתב הרב מהרי”ק… שאם
קרא הא’ אף שני פסוקים שיצא ידי קריאה וא”צ לחזור…

ר’ מאיר איזנשטאט, בתשובה שחלקה
הובא למעלה, כותב ליישב השגת הט”ז:

ומה שתמה הט”ז דהא
אפילו לספר בד”ת אסור כו’ יש סתירה גדולה לדבריו דהתם הטעם שלא ישמע קריאת
התורה מהש”ץ אבל הכא שגם הש”ץ מפסיק ומתחיל לשורר ואח”כ קורא בתורה
והכל שומעים הקריאה מהש”ץ אין ענין כלל להתם… ואדתמה ההפסק בהקדמות יותר
הי’ לו לתמוה על שאנו מפסיקים בקרובץ שכתב הטור א”ח בסי’ ס”ח שתמהו על
המנהג הזה שבפירוש אמרו במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך ועוד שנינו כל המשנה
ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו אפ”ה אין אנו מבטלין מנהגינו
ק”ו בקריאת האקדמות שאין בהפסקה נגד הש”ס כיון שקורא פסוק ראשון אחר
הברכה ואינו מפסיק בין הברכה ובין הקריאה אין כאן חשש ברכה לבטלה דדומה כמו שמברך
על המזון המוציא והתחיל לאכול דמותר להפסיק ולדבר באמצע אכילה הכי נמי הכא…[28]

עד כה ראינו את ההיבטים העיקריים
השונים שהועלו בנוגע לשאלה ההלכתית.

כעת אבקש להעיר משהו יותר עקרוני
בסוגיה. עובדה בולטת היא שדיוני הפוסקים כולם סובבים סביב סמכותם של מהרי”ל
ור’ אייזיק טירנא במקרה של התנגשות עם ההלכה התיאורטית, לצד טענה דומה שמחבר הפיוט
היה אדם גדול שראוי להפסיק בשבילו. אך הפוסקים לא דנו במהות פיוט האקדמות ובמטרתו,
וכמו שהט”ז כתב בתוך דבריו: “כ”ש בשבח הזה שהוא אינו מענין
הקריאה כלל למה יש לנו להפסיק…”. וכן יש לדייק בדברי ר’ יעקב עמדין
שהבאתי לעיל.

אולם דומה בעיני שהבנת מהות
האקדמות תסייע להבנת הסוגיה.

המדקדק המפורסם ר’ וואלף
היידנהיים (1757-1832)[29], בספרו
‘מודע לבינה’ שנדפס לראשונה בשנת 1818, עוסק בטעם מנהג קריאת עשרת הדיברות בשבועות
בטעם העליון,[30]
ובתוך דבריו נוגע גם בפולמוס זה והוא מביא דברי החזקוני שכותב:

יש ברוב
הדברות שתי נגינות ללמד שבעצרת שהיא דוגמא מתן תורה, ומתרגמינן הדברות קורין
כל דברת לא יהיה לך וכל דברת זכור בנגינות הגדולות לעשות כל אחת מהן פסוק אחד שכל
אחד מהן דברה אחת לעצמה…[31]

בהמשך כותב ר’ וואלף היידנהיים
שהוא מצא כ”י של מחזור ישן,[32]
וזה תיאורו:

הקריאה…
של א’ דשבועות… היתה כתוב שם המקרא עם התרגום כי בזמן ההוא עדיין היה המנהג קיים
להעמיד מתרגם אצל הקורא… ואופן כתיבתו
מקרא עם התרגום הוא על זה הסדר תחלת כתב פסוק בחדש השלישי וגו’ ואח”כ אקדמות
מילין וכו’ והוא רשות ופתיחה למתורגמן, מענינא דיומא. בסוף אקדמות, כתב בירחא
תליתאה וגו’ שהוא תרגום של בחדש השלישי. ואח”כ כתב פסוק ויסעו מרפידים.
ואח”כ תרגומו, ועד”ז כתב והולך מקרא ותרגום מקרא ותרגום, עד פרשת וידבר
אלהים שהקדים לפניה פיוט ארוך ע”ס א”ב תחלתו ארכין ה’ שמיא לסיני…[33]
ועד”ז כתב עשרת הדברים בעשרה פסוקין ובעשרה תרגומים עד גמירה… וכל התרגומים
לקוחת מתרגום ירושלמי המכונה אצלנו ת”י עם קצת שינויים ותיקונים. וכל הפיוטים
האלה שבתוך הקריאה מתוקנים בלשון ארמי וחתום בתוכם מאיר ברבי יצחק…[34]

דברים אלו הם המפתח לכל סוגיית
ה’אקדמות’. שכן מתבאר מדברי החזקוני ומתוך כה”י הנ”ל שהיה מנהג בשבועות
ובשביעי של פסח להעמיד מתרגם אצל הקורא כמו שהיה בכל קריאה בזמן חז”ל עד
לתקופת הגאונים (לכל הפחות),[35]
והוא היה מתרגם כל פסוק. הפיוט המקורי של ר’ מאיר ש”ץ, ‘אקדמות’, הוא רק
הפתיחה ו’הרשות’ מענינא דיומא לפיוט ארוך שעניינו עשרת הדברות, היינו תרגום ארוך
על עשרת הדברות שהיה מבוסס על תרגום הירושלמי. אמירת הפיוט כלל לא היה נחשב הפסק הואיל
ונכלל בתקנה הראשונה שהיו מתרגמים בשעת קריאת התורה.[36]

זאת הסיבה שפיוט ‘אקדמות’ נאמר דווקא
לאחר הפסוק הראשון, כי הוא בא סמוך להתחלת התרגום לפסוק הראשון, דהיינו אחר
קריאת הפסוק הראשון, ובעיקרו לא היה נחשב הפסק כלל. במרוצת הדורות
הופסק מנהג התרגום גם בשבועות וכן הושמט רוב הפיוט הארוך. בשל סיבה זו לא היתה
אמירת האקדמות בכלל הפולמוס הכללי בעניין אמירת פיוטים בתוך התפילה.

בין השנים תרנ”ג-תרנ”ז
נדפס בעיר ברלין על ידי חברת ‘מקיצי נרדמים’ חיבור חשוב מבית מדרשו של רש”י,
בשם ‘מחזור ויטרי’,[37]
על ידי הרב שמעון הורוויץ.[38]
בחיבור זה נמצאים הרבה פיוטים ארמיים ורשויות למתרגם שנהגו לומר בשביעי של פסח
ובשבועות, וחלק מהם מוסבים על עשרת הדיברות,[39]
בדומה למה שמצא ר’ וואלף היידנהיים בכת”י ישן, וגם נמצאים שם פירושים על
פיוטים אלו.[40]
חלק מפיוטים אלו נכתבו על ידי ר’ מאיר ש”ץ. במאה האחרונה נמצאו עוד כת”י
של הרבה פיוטים מן הסוג הזה,[41]
וחלקם קדומים מאוד.

יש לציין שר’
שלמה חעלמא, בעל ‘מרכבת המשנה’ (1716-1781) כבר כתב כן מסברת עצמו בחיבורו ‘שלחן
תמיד’ (נדפס מכ”י בשנת תשס”ד):

ונ”ל דמש”ה היה מנהג ראשונים לשורר
אקדמות אחר פסוק ראשון, שבזמן המחבר היה המנהג כמנהג האיטלאנים עד היום שאחד קורא
ואחד מתרגם כמו שהוא מדינא דגמרא, הילכך אחר שגמר הקורא פסוק אחד קודם שהתחיל ליטול
רשות אקדמות מילין וכו’ ודרש כל אקדמות, ואח”כ תירגם הפסוק הראשון, וה”ה
ביציב פתגם שגם את ההפטרה מתרגמין האיטלאנים עד היום, ובזה יובן החרוז האחרון
יהונתן גבר ענוותן וכו’ ששם הקורא היה יהונתן, והקורא היה צריך להיות גדול
מהמתרגם, ואמר המתרגם בדרך ריצוי שיחזיקו טובה להקורא אעפ”י שאני דורש שהוא
גדול ממני, ולפ”ז כיון שאדם אחר משורר אקדמות אפ’ אחר פסוק ראשון אין לחוש.[42]

על פי התיאור ההיסטורי העולה מכל
הגילויים יש ליישב השגת הט”ז שהעיר: “שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש
לנו להפסיק”. דברים אלו מתאימים רק למציאות זמנו של הט”ז, אולם מעיקרא
כשנתקן הפיוט כחלק מאמירת המתרגם הוא היה חלק מעניין הקריאה, ולכן לא היה נחשב
הפסק. מציאות זו נעלמה מעיניו של ר’ יעקב עמדין וזה הביאו לכתוב מה שכתב.

אך בזמן מהרי”ל ובית מדרשו עדיין
ידעו מה היה התפקיד המקורי של ה’אקדמות’, וכן עדיין נהגו לומר חלק מהפיוטים הללו,
כפי שכתב בן דורו ר’ אייזק טירנא:

ואומר
אקדמות מילין אחר פסוק ראשון ובחדש השלישי [עד באו מדבר סיני]. ואומרין ארכין
אחר וירד משה קודם וידבר. ואומרין אמר יצחק לאברהם אביך, קודם כבד
את אביך…[43]

פיוט ‘ארכין’ הוא בענין משה
ומלאכים ומתן תורה,[44]
ופיוט ‘אמר יצחק לאברהם אביך’ הוא פיוט על אברהם ויצחק.[45]
תחילה, לאחר שאמרו פיוטים אלו גם נהגו לתרגם הפסוקים.

מכל מקום, הערת הט”ז התקבלה והביאוה הרבה פוסקים כמו ‘גן נטע’,[46]
‘באר היטב’,[47]
‘הלכה ברורה’,[48]
‘חק יוסף’,[49]
ר’ שלמה אב”ד דמיר בחיבורו ‘שלחן שלמה’[50]
שנדפס לראשונה בתקל”א, ר’ שלמה חעלמא,[51] ר’ יוסף
תאומים ב’פרי מגדים’,[52]
שלחן ערוך הגר”ז,[53] ‘מליץ יושר’,[54]
ר’ רפאל גינסבורג,[55]
מחצית השקל,[56] חתם
סופר,[57]
שער אפרים,[58]
שלחן קריאה,[59]
ר’ שלמה שיק,[60]
ר’ יוסף זכריה שטרן,[61]
ר’ יוסף גינצבורג,[62]
ר’ ישראל חיים פרידמאן,[63]
האדר”ת,[64]
ערוך השלחן,[65]
משנה ברורה,[66]
ר’ צבי הירש גראדזינסקי,[67]
ר’
עזרא אלטשולר,[68] ר’ אברהם חיים נאה,[69]
ר’ יוסף אליהו הנקין[70] ור’ יחיאל מיכל טוקצינסקי.[71]

נראה שגם אם הפוסקים הללו לא
ידעו את ההקשר ההיסטורי והנסיבות של אמירת האקדמות, מכל מקום אין הדבר נוגע ישירות
לעמדתם, ואפשר שאף אילו ידעו היו סוברים שבמציאות הנוכחית, כשאין התרגום נאמר,
אמירתו של הפיוט חוזרת ונחשבת הפסק. ולכן דעתם עדיין תהיה שאמנם אין לבטל את
אמירתו, אך יש להקדימו לפני הברכה.

דעת המגן אברהם

הרבה לא שמו לב לכך שהמג”א חולק על הט”ז, וכמו שציינו ר’ ישעיה
פיק,[72]
רע”א,[73] ר’
מרדכי בנעט,[74] והחת”ס[75],
לדברי המגן אברהם לעיל סי’ קמו, בנוגע לאיסור היציאה מבית הכנסת בשעת קריאת התורה:
“אסור לצאת – אפי’ בין פסוק לפסוק [טור]. ונ”מ בשבועות שאומרים
אקדמות“.

לפי הבנת האחרונים, מדברי המג”א משתקף בבירור שאומרים אקדמות לאחר שקראו
הפסוק הראשון של קה”ת, כפי המנהג שהיה מקובל בימיו.[76]
ניתן להניח שאם הערתו של המגן אברהם היתה נאמרת במקומה בהלכות חג השבועות, חלק מן
הפוסקים היו סומכים עליו ולא על הט”ז. ואילו במקרה זה לא היתה לדבריו ההשפעה
הרגילה.[77]

לדעתי, המגן אברהם חולק על הט”ז גם משום שהוא היה מודע לנסיבות
ההיסטוריות שגרמו לפיוט להיקבע לאחר הפסוק הראשון.

בסימן זה – תצד – המג”א דן בשאלת קריאת
עשרת הדברות לפעמים בטעם העליון ולפעמים בטעם התחתון. הוא מביא שבשו”ת משאת
בנימין והחזקוני דנו בשאלה זו, והוא מביא את לשונו של החזקוני:

“ובחזקוני
פ’ יתרו כת’ שבעצרת שהיא דוגמת מ”ת ומתרגמין הדברות קורין כל דבור לא
יהיה לך ודבור זכור בנגינות גדולות לעשות מכל א’ פסוק א’ ודברות לא תרצח בנגינות
קטנות אבל בשבת יתרו קורין לא יהיה לך וזכור בנגינות קטנות ולא תרצח וגו’ בנגינות
גדולות לעשותם פסוק א’ כי לא מצינו פסוק בתורה מב’ תיבות וגם באנכי וגו’ יש נגינה
גדולה ע”ש.

עיון ב’משאת בנימין’ מעלה שהוא כבר ציין ל’חזקוני’ ול’הכותב’, אבל הוא לא
מביא באופן מדויק את דברי שני המקורות. המג”א בדק בעצמו באותם הספרים ומביא
את דבריהם מתוך הספרים שהיו כולם ברשותו. ואנו יודעים שהספר היה מצוי בספרייתו. [78]

מלים אלו הן בדיוק המלים שהביאו את ר’ וואלף היידנהיים להבין את מהות
הפיוט. נראה שלכל הפחות המג”א ידע שבעצרת נהגו לתרגם עשרת הדברות.[79]

והנה, בסי’ קמה נאמר דין ה’מתורגמן’ ובסוף הסימן כתב המחבר שבזמן הזה לא
נוהגין לתרגם ומיד לאחר מכן בסי’ קמו כתב המחבר: “אסור לצאת ולהניח ס”ת
כשהוא פתוח, אבל בין גברא לגברא ש”ד [=שפיר דמי]”. וכתב בביאור
הגר”א: “ואפי’ בין פסוקא לפסוקא אסור דתיקו דאורייתא לחומרא. תר”י
[תלמידי רבינו יונה] וטור. והשמיט הש”ע שאינו נוהג עכשיו שאין מתרגמין עכשיו
ואין מפסיקין בין פסוק לפסוק”.[80]

אבל המגן אברהם העיר על כך: “אסור לצאת – אפי’ בין פסוק לפסוק [טור].
ונ”מ בשבועות שאומרים אקדמות”. דהיינו, אכן כיום אין מתרגמים, וכמו שכתב
הגר”א, אבל עדיין דין זה נוגע פעם אחת בשנה – כאשר בשבועות אמרו אקדמות לאחר
שהתחילו קריאת התורה, וכמו שמבואר בחזקוני שהובא בסי’ תצד.

כאמור, לעניין אקדמות אנו
יודעים שדברי הט”ז התקבלו ולא דעת המגן אברהם.

עוד על מחלוקת זו

כזכור, כנראה שדעת הט”ז
שניתן לחלוק על מהרי”ל ור’ אייזיק טירנא, כאשר ההלכה הפשוטה מחייבת זאת. נראה
שהמגן אברהם חולק על גישה זו. במקום אחר הוא כותב עיקרון כללי במנהגים, הלקוח מתוך
שו”ת הרמ”א בשם מהרי”ק:

וכ’ רמ”א בתשו’… בשם מהרי”ק… דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין
לבטלו. אפי’ בשעת הדחק אין לשנות מנהג, כדאמרי’ בבני בישן. ואפי’ יש במנהג צד
איסור אין לבטלו, כמ”ש מהרי”ק…[81]

ואולי המג”א סובר שאפילו
כיום שאין מתרגמים ולכאורה אמירת הפיוט היא הפסק, מ”מ יש מקור למנהג ולכן יש
להשאיר את המנהג על כנו ולומר אקדמות דווקא לאחר קריאת הפסוק הראשון.

ובדרך אפשר יש להוסיף שזה
תלוי בגישה של המג”א שמרבה להעתיק מספרי מנהגים אלו וגם מפרט ודן בפרטי מנהגים
שונים ומתייחס אליהם בחיוב, לעומת הט”ז שאינו מרבה להביא מספרים אלו בחיבורו
ואינו דן הרבה במנהגים כמו המגן אברהם.

‘יציב פתגם’

אמנם הערת הט”ז לא היתה רק על ‘אקדמות’
אלא גם על ‘יציב פתגם’ שנכתב ע”י רבינו תם[82] ונאמר בקריאת התורה של שבועות
ביום טוב שני של גלויות. וכך הוא כותב: “וגם ביציב
פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה ראוי לנהוג כן, אלא שאין ההפטרה
חמירא כ”כ כמו קריאת התורה”.

גם במקרה זה כותבים האחרונים שזה היה פיוט של
רשות למתורגמן, כמו אקדמות, אך במשך השנים שכחו ממנו, ולכן בתחילה אמרו אותו דווקא
אחר שקראו פסוק אחד מן ההפטרה.[83]
ואולם, מנהג אמירת תרגום להפטרה של שביעי של פסח ושבועות נהג אפילו לאחר תקופת
הראשונים. ראה למשל ב’מחזור כמנהג רומה’ שנדפס ע”י שונצין קזאל מיורי בשנת
רמ”ו, שם מופיע התרגום בקריאת הפטרה של פסח, ליום ראשון,[84]
שני,[85]
שבת חול המועד,[86] לשביעי,[87]
שמיני של פסח,[88] ושבועות
יום ראשון[89]
ושני.[90]

לדעת כמה אחרונים נוהגים כדעת
הט”ז[91]
גם במקרה זה: ‘שלחן שלמה’,[92]
שלחן ערוך הגר”ז[93]
והאדר”ת.[94]

מעניינת מסקנתו של המשנה ברורה:
“והמנהג לומר אקדמות… קודם שמתחיל הכהן לברך… וכן המנהג כהיום בכמה
קהלות. אכן יציב פתגם שאומרים ביום שני בעת קריאת הפטרה נתפשט באיזה מקומות לאמרו
אחר פסוק ראשון של הפטרה”.[95]

[1] בענין אמירת אקדמות ראה:
אליעזר לאנדסהוטה, עמודי העבודה, עמ’ 164-165; י’ דוידזון, אוצר השירה והפיוט, א,
עמ’ 332, מספר 7314; אלכסנדר גרעניץ, ‘השערה על דברים אחרים’, המליץ שנה ג (1863)
גלי’ 12 עמ’ 12 (192); פלמוני, ‘יציב פתגם’, עלי הדס, אודיסה תרכ”ה, עמ’
105-107 [מאריך כדעת הט”ז]; ר’ חיים שובין, מבוא לסדר פיוט אקדמות עם פירוש
שני המאורות, ווילנא תרס”ב, עמ’ 11-25; יצחק אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה
ההיסטורית, תל-אביב תשמ”ח, עמ’ 143, 251; ר’ יהודה ליב מימון, חגים ומועדים3,
ירושלים תש”י, עמ’ רסד-רסח; ר’ נפתלי ברגר, ‘תפילות ופיוטים בארמית בסדר
התפילה ובמיוחד תולדותיה ומקורותיה של שירת אקדמות’, בני ברק תשל”ג [חיבור זה
ראוי לציון. זוהי עבודת דוקטורט שנכתבה בבודפסט בהונגרית, ורק בתשל”ג תורגם
לעברית. הוא מקיף היטב את כל הנושא]; ר’ שלמה יוסף זוין, מועדים בהלכה, עמ’
שעא-שעב; מיכאל ששר, ‘מדוע חובר פיוט ה”אקדמות” בארמית?’, שנה בשנה, כה
(תשמ”ד), עמ’ 347-352; שלמה אשכנזי, אבני חן, ירושלים תש”ן, עמ’
116-118; יונה פרנקל, מחזור לרגלים, שבועות, ירושלים תש”ס, עמ’ י ועמ’ כח
ואילך; עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשס”ח, עמ’
471-472; הנ”ל, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ב, ירושלים
תשע”ב, עמ’ 1096, 1166-1167; ר’ בצלאל לנדאו, ‘על פיוט אקדמות ומחברו’, ארשת:
קובץ מוקדש לעניני תפילה ובית-הכנסת ב (תשמ”ג), עמ’ 113-121; ר’ בנימין
שלמה המבורגר, ‘גדולי הדורות על משמר מנהג אשכנז’, בני ברק תשנ”ד, עמ’
108-113; ר’ דויד יצחקי, בסוף ‘לוח ארש’, ירושלים תשס”א, עמ’
תקמ”א-תקמב; ר’ יהונתן נוימן, ‘התרגום של חג השבועות’, קולמוס 112
(תשע”ב), עמ’ 4 ואילך; ר’ צבי רבינוביץ, עיוני הלכות, ב, בני ברק תשס”ד,
עמ’ תנ”ב-תסז; פרדס אליעזר, ברוקלין תש”ס, עמ’ קצח-רכו; ר’ טוביה
פריינד, מועדים לשמחה, ו, עמ’ תסה-תעה; ר’ אהרן מיאסניק, מנחת אהרן, ירושלים תשס”ח,
עמ’ קטו-קכד; ר’
יצחק טעסלער, פניני מנהג, חג השבועות, מונסי תשס”ח, עמ’ רכח-רמט;Menachem Silver, “Akdomus and Yetziv Pisgom in
History and Literature, Jewish Tribune, May 29th 1990, p. 5 [תודה לידידי ר’ ישראל איזרעל שהפנני לזה]; Jeffrey Hoffman, “Akdamut: History,
Folklore, and Meaning,” Jewish Quarterly Review 99:2
(Spring 2009), pp. 161-183; E.
Kanarfogel, The Intellectual History and Rabbinic Culture of Medieval
Ashkenaz, Detroit 2013, pp .387-388.

לענין
הסיפור על בעל האקדמות ו’עשרת השבטים’ ראה: אליה רבה, סי’ תצד ס”ק ה שכתב: “נמצא
בלשון אשכנז ישן נושן מעשה באריכות דעל מה תקנו אקדמות”. וראה אליעזר
לאנדסהוטה, עמודי העבודה, עמ’ 165; משה שטיינשניידער, ספרות ישראל, ווארשא
תרנ”ז, עמ’ 417 והערה 1 שם; ר’ אברהם יגל, נדפס מכ”י ע”י אברהם
נאיבואיר, ‘קבוצים על עניני עשרת השבטים ובני משה’, קובץ על יד ד (תרמ”ח)
(סדרה ראשונה), עמ’ 39; יצחק בן יעקב, אוצר הספרים, עמ’ 384 מספר 1825 והערות
רמש”ש שם; הערות שלמה ראבין, בתוך: ר’ יהודה אריה ממודינה, שלחן ערוך, וויען
תרכ”ז, עמ’ 67; ר’ דובערוש טורש, גנזי המלך, ווארשא תרנ”ו, עמ’ 109;
יצחק ריבקינד, ‘די היסטארישע אלעגאריע פון ר’ מאיר ש”ץ’, ווילנא תרפ”ט;
הנ”ל, ‘מגלת ר’ מאיר ש”ץ’, הדואר 9 (1930) עמ’ 507-509; ישראל צינברג,
תולדות ספרות ישראל, ד, תל-אביב תשי”ח, עמ’ 90-92; [ובהערות של מנדל פיקאז’
שם עמ’ 253]; ישראל צינברג, מכתב ליצחק ריבקינד, בתוך: תולדות ספרות ישראל, ז, עמ’
216-217; ר’ יהודה זלוטניק (אבידע), בראשית במליצה העברית, ירושלים תרצ”ח,
עמ’ 33; מכתב של ר’ יחזקיהו פיש הי”ד מהאדאס [נדפס מכ”י בתוך: ר’ יחיאל
גולדהבר ור’ חנני’ לייכטאג (עורכים), גנזי יהודה, ב, חמ”ד תשע”ה], עמ’
רנח; אברהם רובינשטיין, ‘קונטרס ‘כתית למאור של יוסף פערל’, עלי ספר ג
(תשל”ז), עמ’ 148; עלי יסיף, ‘תרגום קדמון ונוסח עברי של מעשה אקדמות’, בקורת
ופרשנות 9-10 (תשל”ז), עמ’ 214-228; הנ”ל, סיפור העם העברי, ירושלים
תשנ”ד, עמ’ 384, 659; יוסף דן, ‘תולדותיו של מעשה אקדמות בספרו העברית’,
בקורת ופרשנות 9-10 (תשל”ז), עמ’ 197-213; ר’ משה בלוי, ‘הסיפור המוזר של
חיבור אקדמות’, קולמוס 26 (תשס”ה), עמ 12-15; ר’ טוביה פריינד, מועדים לשמחה,
ו, עמ’ תעו-תפט; ר’ נחום רוזנשטיין ור’ משה אייזיק בלוי, ‘מנהג אמירת אקדמות
והמעשה המופלא שנקשר בו’, קובץ בית אהרן וישראל, שנה כט, גליון ה (קעג)
(תשע”ד), עמ’ צא-קו [בלוי אף הדפיס גירסה מורחבת של המאמר בחוברת אנונימית].
יש לציין שר’ ישראל משקלוב האמין שסיפר של בעל אקדמות ועשרת השבטים היה אמת, ראה
במכתב שלו לעשרת השבטים, בתוך: אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, רמת גן תשל”א,
עמ’ 347-348 [=אברהם נאיבויאר, ‘קבוצים על עניני עשרת השבטים ובני משה’, קובץ על
יד ד (תרמ”ח) (סדרה ראשונה), עמ’ 54]; ר’ דוד אהרן ווישנעויץ, קונטרס מציאת
עשרת השבטים, בסוף: מטה אהרן, ירושלים תרס”ט, בדף פא ע”א]; וראה המכתב
שנדפס ממנו ע”י אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנ”ז,
(מהדורה שניה), עמ’ 125. [על
המכתב ור’ ישראל משקלוב ראה מאמר המקיף של ידידי ר’ יחיאל גולדהבר, ‘מאמציו של רבי
ישראל משקלוב למציאת עשרת השבטים’, חצי גיבורים – פליטת סופרים, ט (תשע”ו),
עמ’ תשסט-תתנו].

הפיוט
זכה לפירושים רבים כמו: ר’ חיים שובין, סדר פיוט אקדמות עם פירוש שני המאורות,
ווילנא תרס”ב; ר’ אהרן מיאלדער, באור שירת אקדמות, ווארשא תרס”ד; ר’
חיים יאנאווסקי, קנין טוב, פיעטרקוב תרס”ח; ר’ שמואל ווענגראב, פיעטרוקוב
תרפ”ו. ביבליגרפיה של פירושים נמצא בסוף Rabbi Salomon,
Akdamus Millin, New York 1980, pp. 149-151.

וראה
עדותו של הרב יעקב משה חרל”פ על פגישתו הראשונה עם הרב קוק, הובאה ע”י
יאיר חרל”פ, שירת הי”ם, בית אל תשע”ב, עמ’ 321.

עוד
מקורות שנהגו לומר פיוט זה ראה: זכרונות ומסורות על ה’חתם סופר’, בני ברק
תשנ”ו, עמ’ 206; על רוסיא בערך 1840 ראה Pauline
Wengeroff, Memoirs of a Grandmother, California 2010, Vol. 1, p. 150; על מינסק בשנת 1860 בערך, ראה: אלכסנדר הורוויץ, א, זכרונות פון
צוויי דורות, ניו יורק תרצ”ה, עמ’ 143; על ישיבת מיר בשנת 1938, ראה: Letters From Mir, Editor: Claude Gugenheim,
New York 2014, p.147.; ר’ שלום
מקאידינאוו, משמרת שלום, ירושלים תשס”ג, עמ’ רמד; על מנהג חב”ד ראה: ר’
אברהם לאוואוט, שער הכולל, ברוקלין תשנ”א, פרק מ אות יז, עמ’ צב; ר’ יהושע
מונדשיין, אוצר מנהגי חב”ד, ניסן-סיון, ירושלים תשנ”ו, עמ’ שב-שד.

ויש
לציין שאף כמה חיבורים סאטיריים נכתבו במבנה דומה לאקדמות או בניגון שלו. ראה: Israel Davidson, Parody in Jewish Literature, New York 1966,
ברשימה בסוף הספר מספר 89, 121,142,172,191, 207, 229,232.

[2] Rabbi Avi
Gold, The Complete Artscroll Machzor, Shavuos, New York 1991, p. 288.

[3] עזרא פליישר, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ב, ירושלים
תשע”ב, עמ’ 1112.

[4] על ר’ מאיר ש”ץ
ראה: Leopod Zunz, Literaturgeschichte
Der Synagogalen Poesie, Hildesheim 1966, pp.145-151; יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים
תשע”ו, עמ’20 ; ר’ וואלף היידנהיים
במבוא לפיוטים בתוך ‘מחזור לשמחת תורה’, רעדלעהיים תקצ”ב, דף ד ע”ב-ה
ע”א; אליעזר לאנדסהוטה, עמודי העבודה, עמ’ 162-167; ר’ חיים שובין, מבוא לסדר
פיוט אקדמות עם פירוש שני המאורות, ווילנא תרס”ב, עמ’ 11-25; ר’ נפתלי ברגר,
‘תפילות ופיוטים בארמית בסדר התפילה ובמיוחד תולדותיה ומקורותיה של שירת אקדמות’,
בני ברק תשל”ג, עמ’ כז-כח; אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים
תשס”א, עמ’ 292-296; ישראל תא- שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, עמ’ 35, 39; Katrin Kogman-Appel, A Mahzor from Worms,
Cambridge 2012, p. 66, 223.

לענין חתימת שמו ראה מה שכתב ר’ אליהו בחור, ספר
התשבי, בני ברק תשס”ה, עמ’ רמח ערך רב. וראה ‘אגרות הפמ”ג’, אגרת ה, אות
יא [שם, עמ’ שפה], שאחר שהעתיק דברי התשבי כותב: “כי התשבי נאמן יותר ממאה
עדים”.

עוד פיוטים ממנו ראה: ר’ משה רוזנווסר, ‘פירוש
ומקורות ליוצר לשבת נחמו’ (שחיבר ר’ מאיר בר יצחק – בעל האקדמות), ירושתנו ב
(תשסח), עמ’ רנט-רעו; Alan
Lavin, The Liturgical Poems of Meir bar Isaac, Edited with and Introduction
and Commentary, PhD dissertation JTS Seminary 1984.

וראה: פיוטים לארבע פרשיות עם פירוש
רש”י ובית מדרשו, ירושלים תשע”ד, עמ’ קט ועמ’ קנא מה שהובא בשמו [תודה
לידידי ר’ יוסף מרדכי דובאוויק על עזרתו במקור האחרון].

[5]
שו”ת שער אפרים, זולצבאך תמ”ח, סי’ י. עליו ראה: מאיר
וונדר, אלף מרגליות, ירושלים תשנ”ג, עמ’ 396-397; יש לציין שדברי השער אפרים
הובאו אצל ר’ שלמה זאב קליין, ‘דברי הפיוטים וזעקתם’, מילהוזין תרי”ט, עמ’ 2.
[ספר נדיר זה נדפס ע”י ידידי דר’ שלמה שפרכר, בחוברת בשם ‘קובץ ארשת שפתנו’,
בברוקלין תשס”א].

[6] ר’ יהושע יעקב היילפרין, שו”ת נחלת יעקב,
פדוואה שפ”ג, סי’ מו. דבריו הובאו בנוהג כצאן יוסף, עמ’ רלז. וראה מקור חיים
סי’ קמו בקיצור הלכות, ד”ה אפ’ בין גברא לגברא, עמ’ ריח. על הספר ראה: שמואל גליק, קונטרס התשובות החדש,
ב, ירושלים תשס”ז, עמ’ 738-349

[7] שו”ת
שער אפרים, סי’ י.

[8]
חק יעקב, שם ס”ק ג. עליו ראה: רב צעיר, תולדות הפוסקים, ג,
ישראל תש”ז, עמ’ 187-191; ש’ שילה, ‘הרב יעקב רישר בעל הספר שבות יעקב’,
אסופות, יא (תשנ”ח), עמ’ סה-פו.

לשו”ת
שער אפרים מציינים: ‘חקי חיים’, דף קעח ע”א; אליה רבה, שם, ס”ק ה; ר’
יוסף שטיינהרט, שו”ת זכרון יוסף, פיורדא תקל”ג, סי’ ה, (ד”ה תשובה);
נוהג כצאן יוסף, עמ’ רלח.

[9]
חקי חיים, ברלין ת”ס, דף ל ע”א. והשווה דבריו שם, דף קעח
ע”א- ע”ב: “ש”א סי’ יו”ד טעם לשבח על מנהג שלנו”.
עליו ראה: א”י בראדט, פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה
הי”ז, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע”ה,
עמ’ 44.

[10] ספר
המנהגים לר’ אברהם קלויזנר, ירושלים תשס”ו, עמ’ קכא.

[11]
מהרי”ל, עמ’ קסב.

[12]
ספר המנהגים לר’ אייזיק טירנא, עמ’ סט.

[13] נדפס בתוך: ספר המנהגים לר’ אייזיק טירנא, ירושלים תש”ס, עמ’
קעא.

[14] מעגלי
צדק, עמ’ פח. ה’מעגלי צדק’ נדפס לראשונה במחזור בשנת שי בשאלוניקי, ולאחרונה הודפס
חלק ההלכות מתוך המחזור ע”י יצחק הערשקוויטש, ירושלים תש”ס. ראה עליו:
י”ש עמנואל, מצבות שאלוניקי, א, ירושלים תשכ”ג, עמ’ 36, 68-69; מ’
בניהו, ‘רבי שמואל יפה אשכנזי’, תרביץ, מב, תשל”ג, עמ’ 423-424 והע’ 37; מ”ש
מולכו, מצבות בית העלמין של יהודי שאלוניקי, תל אביב תשל”ה, עמ’ 59-60; י’ ריבקינד, דיקדוקי ספרים,
קרית ספר ד (תרפ”ז), עמ’ 278, מס’ 32; ד’ גולדשמידט, מחקרי תפילה ופיוט, עמ’ 252-265;
מאיר בניהו, הדפוס העברי בקרימונה, ירושלים תשל”א, עמ’ 141-178.

המג”א
הביא הרבה פעמים בשמו, כמו נה:יז, פח:ג, קלא:י, תכז:א, תלא:ה, תלז:יז, תכז:א,
תנ:יב, תנג:יא, תקפא:ד, תקפא:ז, תקפא:ח, תקפב:ח, תקפג:ב תקפד:ג, תקפט:ד, תרכד:ז,
תרכט:ה, תרנא:יט, תרנא:כא, תרנח:יב, תרסא:, תרע:ב [2X], תרעב:ה, תרעג:ז, תרפא:א, תרפח:יא, תרצ:יט, תרצא:ח. ולפעמים בלי
לציין למקורו.

[15] מקור
קדום יותר למנהג אמירת אקדמות נמצא במחזור עתיק של וורמייזא שכתיבתו נגמרה בשנת
1272. ראה ע”ז: ד’ גולדשמידט, מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים תשנ”ו, עמ’
17; עזרא פליישר, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ב, ירושלים תשע”ב,
עמ’ 1166-1167. ורק מזמן כלשהו ומטעם בלתי ידוע הפסיקו לאומרו בשבועות, ראה:
ר’ יאיר חיים בכרך, מקור חיים, סי’ תצד, שהעיד על וורימיזא בזמנו שלא אמרו אקדמות.
והשווה: ר’ יוזפא שמש, מנהגים דק”ק וורמיישא, א, עמ’ קיב. וראה מה שכתב בזה
ר’ יודא ליווא קירכום, מנהגות וורמייזא, ירושלים תשמ”ז, עמ’ רנח. וראה עוד פליישר,
שם, עמ’ 1167; יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים
תשע”ו, עמ’ 70; ר’ איסר בער וולף, ‘היהודים בווארמס’, ירושתנו ד (תש”ע),
עמ’ רפד.

[16]
חיבור זה נדפס לראשונה במנטובה ש”ן. מכון מורשת אשכנז עובד על
תרגום הספר לעברית ותודה לר’ בנימין שלמה המבורגר ששלח לי את קטע התרגום הרלוונטי:
“קוראים רק את הפסוק הראשון, אחרי כן
אומר החזן מתוך המחזור ‘אקדמות מילין’, והקהל עונה לו בפסוק השני, וכן עד גמירא.
(בוורמיישא אין אומרים ‘אקדמות’)… (בפולין ופיהם אומרים פיוטים רבים, מתחילים ‘ארכין’
ואומרים אותם בתוך הקריאה. יש קודם שקוראים ‘וירד משה’, ויש קודם שקוראים את עשרת
הדברות)”.

חשיבות
הספר היא, כפי שכתב יצחק זימר (‘גזרות תתנ”ו בספרי המנהגים בימי הביניים ובעת
החדשה’, יום טוב עסיס ועוד [עורכים], יהודים מול הצלב, ירושלים תשס”א, עמ’
163]: “עדות לפופולריות הרבה לה זכה הספר היא ארבעים ושתים המהדורות שלו,
שנדפסו כמעט בכל רחבי אירופה, מאמסטרדם במערב עד ורשה במזרח. מראשית הדפסו עד שנת
תרנ”ב במשך למעלה משלוש מאות שנה נדפס הספר כמעט בכל מקום בגרמניה שהיה בו
בית דפוס יהודי”. וראה: 252-256Oxford 2005, pp.
Introduction to Old Yiddish Literature, Jean Baumgarten,

[17]
ראה ש”מ לונטל, “מנהגים דק”ק ורנקבורט דמיין” (מנהגי
פרנקפורט מכת”י שהועתקו בשנת של”ז בשביל קהילת פרידבורג), המעין, לו
(תשנ”ו), עמ’ 28.

[18]
ראה ר’ יוסף
יוזפא סג”ל, נוהג
כצאן יוסף, תל-אביב תשכ”ט, עמ’ רלז-רלח; ר’ זלמן גייגר, דברי
קהלת, פפד”מ תרכ”ב, עמ’ 446.

[19]
מנהגי פיורדא, פיורדא תקכ”ז, דף יב ע”א, סי’ עא [=ר’
בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, א, בני ברק תש”ע, עמ’ 527].

[20] ר’ נתן הלוי באמבערגער, לקוטי הלוי, ברלין תרס”ז, עמ’ 19.

[21]
ר’ מנחם נוויירה, מנהג ותיקין [נכתב בערך בשנת תק”ח], אנטוורפן
תשס”ה, עמ’ 30: “אומרים אקדמות מלין אחר פסוק א’ וכן כתב בעל שער אפרים
בתשובותיו סימן, ואין לנו לזוז ממנו וכן הנהיגו וכן ינהגו לעולם“. [תודה
לידידי הג”ר אפרים בנימין שפירא שהפנני לחיבור נדיר זה והשיג לי עותק ממנו.]

[22] וראה ר’ בנימין שלמה המבורגר, ‘גדולי הדורות על
משמר מנהג אשכנז’, בני ברק תשנ”ד, עמ’ 108-113

[23] שו”ת פנים מאירות, ג, סי’ לא.

[24] סידור
רבי יעקב מעמדין ב, ירושלים תשנ”ג, אות ט”ז, עמ’ קנ-קנא.

[25] ראה: ; A. Cahen, Le Rabbinat de Metz, REJ 12
(1886) pp. 295-296 ר’ אהרן מרקוס, החסידות, תל-אביב
תשי”ד, עמ’ 28-29; חיים ברקוביץ, מסורת ומהפכה, עמ’ 120; ר’ יוסף פראגר,
‘תולדות קהילת מיץ’, ירושתנו ב (תשס”ח), עמ’ שנו.

[26] שו”ת חות יאיר, סי’ רלח. לגבי התייחסותו
לפייטנים כבעלי הלכה, ראה: ר’ יאיר חיים בכרך, מר קשישא, ירושלים תשנ”ג, עמ’
קפא-קפג; ר’ אלעזר פלעקלס, שו”ת תשובה מאהבה, א, סי’ א; ר’ יוסף זכריה שטרן, שו”ת זכר יהוסף, א, סי’ יט. עצם
הענין של אמירת פיוטים היה נתון בפולמוס גדול, ועד היום לא נודעו כל הדיונים עליו.
מעשה בני אשכנז תמכו בו כל השנים, ראה: ר’ יוסף זכריה שטרן, שם;
יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט קהילות ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’
167-171; ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז
הקדמון, עמ’ 89 ואילך; הנ”ל התפילה האשכנזית הקדומה, עמ’ 35-36; Ruth Langer, To Worship God Properly,
Cincinnati 1998, pp. 110-187; Daniel Sperber, On Changes in Jewish Liturgy;
Options and Limitations, Jerusalem 2010, pp. 181-191. וראה י’ גלינסקי, ‘ארבע
טורים והספרות ההלכתית של ספרד במהאה ה14, אספקטים היסטוריים, ספרותיים והלכתיים’,
עובדה לשם קבלת תואר דוקטר, האוניברסיטה בר
אילן, רמת גן תשנ”ט, עמ’ 271-278.

[27] שו”ת
קרית חנה, מיץ תקמ”ה, סי’ ז, ונדפס ג”כ בשבות יעקב, א, סי’ יב.

[28] וראה מה שר’ חיים עהרענרייך העיר ע”ז
ב’שערי חיים’ בתוך: שערי אפרים, ברוקלין תשס”ד, דף ל ע”א-ע”ב.

[29] עליו ראה: יצחק אייזיק קובנר, ספר המצרף,
ירושלים תשנ”ח, עמ’ 86-87; ר’ ישראל לוינגר, ‘ר’ וואלף היידענהיים חייו
ומפעלו’, המעין כו:א (תשמ”ו) עמ’ 16-27; הנ”ל, שם כו:ב (תשמ”ו) עמ’
35-42; ר’ דוד קמנצקי, ‘פסקי דין ותקנות קהילת פרנקפורט בתקופת רבנו ההפלא”ה
[ב]’, ישורון כה (תשע”א), עמ’ 213-215; ר’ בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה
בפיורדא, ב, בני ברק תש”ע, עמ’ 113-115. במוסף התורני ‘קולמוס’ גלי’ 47
(תשס”ז), עמ’ 18 ואילך, פרסם ר’ ראובן אליצור מאמר כנגדו [שוב נדפס בתוך אוסף
מאמריו: ספר זכרון דגל מחנה ראובן, בני ברק תשע”א, עמ’ שצ-תג]; ור’ שמואל
לוינזון הגין עליו ב’קולמוס’ גלי’ 51 (תשס”ז), עמ’ 24-29.

[30]
על זה ראה: ראה: לקט יושר, עמ’ 30; ר’ ידידיה שלמה נורצי, מנחת שי,
ירושלים תשס”ה, עמ’ 192-193; ר’ אשר אנשיל ווירמש רופא, סייג לתורה, פרנקפורט
דמיין תקכ”ו, בסוף הספר; ר’ שלמה זלמן הענא, בשערי תפילה, [בתוך: לוח ארש,
ירושלים תשס”א, עמ’ רצו-שה [דבריו הובא בלי לציין מקורם אצל השו”ע הרב,
שם, סעיף ח-יא, ובביאור הלכה, ואצל ר’ שלמה חעלמא בשמו ב’שלחן תמיד’,
ירושלים תשס”ד, עמ’ קה, סי’ יט, זר זהב, אות ה.]; ר’ יעקב עמדין, לוח ארש,
עמ’ קמג-קמח; ר’ וואלף
היידנהיים, מודע
לבינה, וילנא תרמ”ח, (אחר חומש שמות), דף יג ע”א-יד ע”ב [ראה לעיל
הערה 57]; ר’ משה קערנער, ברכת משה, ברלין תקצ”ד, עמ’ 93; ר’ זלמן גייגר,
דברי קהלת, פראנקפורט תרכ”ב, עמ’ 112-114; ר’ דוב ריפמאן, שלחן הקריאה,
בערלין 1882, דף פ ע”א ואילך; ר’ שבתי לישפיץ, שערי רחמים [בתוך: ר’ אפרים
זלמן מרגליות, שערי אפרים], ברוקלין תשס”ד, עמ’ 92; ר’ שלמה שיק, סדור
המנהגים, א, מונקאטש תר”ם, דף פב ע”ב; הנ”ל, שו”ת רשב”ן,
מונקאטש סי’ קצב; אדר”ת, תפלת דוד, עמ’ פו (בשם ר’ בצלאל הכהן); ר’ פנחס
שווארטץ, ניו יורק תשכ”ט, מנחה חדשה, עמ’ כב-כג; J.
Penkower, ‘Maimonides and the Alepp Codex‘, Textus IX (1981), pp.
115-117 [תודה ליצחק פנקובר שהפנה אותי לזה].

עוד
על כל זה ראה: מרדכי ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים
תשל”ז, עמ’ 56-66; הנ”ל בתוך: בן ציון סגל (עורך), עשרה הדיברות בראי
הדורות, ירושלים תשמ”ו, ‘חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות’, עמ’ 223-254;
אמנון שילוח, ‘הערות לעניין ניגוני הטעם העליון בעשרת הדיברות’, הנ”ל, עמ’
255-263; אניציקלופדיה תלמודית, כ, ירושלים תשנ”א, עמ’ תרו-תרח; יוסף עופר,
‘הטעם העליון והטעם התחתון בעשרת הדיברות’, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, 238
(תשנ”ח); ר’ דויד יצחקי, בסוף לוח ארש, ירושלים תשס”א, עמ’ תקכד ואילך,
שם, עמ’ תקלז-תקמ; ר’ אהרן מיאסניק, מנחת אהרן, ירושלים תשס”ח, עמ’ קכח-קלז.

[31] ר’ חיים דוב שעוועל (מהדיר), חזקוני, ירושלים
תשמ”א, יתרו (כ:יד), עמ’ רנט.

[32]
יש לציין שידידי ר’ חיים ישראל טעסלער, ‘מאמר הרמן ורשותא’, קובץ פעלים
לתורה כב (תשע”ה), עמ’ קלב-קלג ועמ’ קלו-קלז, מברר איזה כ”י היה לפניו
ואפי’ הביא תמונות של כתה”י.

[33] על פיוט זה ראה לקמן.

[34] הסבר
זה נדפס לראשונה על ידיו ב’מודע לבינה’ רעדלהיים תקע”ח, שמות, דף קכו
ע”א- קלא ע”א; מודע לבינה, וילנא תרמ”ח, (אחר חומש שמות), דף יג
ע”א-יד ע”ב. ולאחרונה ע”י ר’ דויד יצחקי, בסוף מהדורת ‘לוח ארש’,
ירושלים תשס”א, עמ’ תקכד ואילך עם הערות. וראה שם, עמ’ תקמא-תקמב.

מהלך
זה צוטט רבות: שד”ל, כרם חמד ג (תקצ”ח), עמ’ 201-202; הנ”ל, פירושו
על התורה, ירושלים תשנ”ג, עמ’ 319; ר’ יהודה לעווענברעג, אמרי חן, ב,
לייקוואוד תשמ”ו, עמ’ עג-עה; פרדס אליעזר, עמ’ רא-רג. וראה מה שהעיר ע”ז
ר’ חיים שובין, במבוא, ל’סדר פיוט אקדמות עם פירוש שני המאורות’, ווילנא
תרס”ב, עמ’ 16-20.

עצם הביאור, ללא דברי החזקוני ורז”ה, נמצא
גם בשם ר’ מאיר א”ש, ע”י בנו ב’זכרון יהודה’ [נדפס לראשונה
בתרכ”ח], ירושלים תשנ”ז, עמ’ פו; ר’ חזקיה פייבל פלויט, ליקוטי חבר בן
חיים, ב, מונקאטש תרל”ט, דף לד ע”א; ר’ נתנאל חיים פאפע, ‘מאמר על
אקדמות’, המאסף יא (תרס”ו) (חוברת ג, סיון) סי’ כג, דף לט ע”ב- מ ע”ב;
הנ”ל, ‘אקדמות ויצב פתגם’, וילקט יוסף טו (תרע”ג) קונטרס יט, עמ’
148-149, סי’ קע”ה; ר’ יהודה ליב דאברזינסקי, שו”ת מנחת יהודה, פיעטרקוב
תרפ”ח, סי’ כג; ר’ עזרא אלטשולר, שו”ת תקנת השבים, או”ח, בני ברק
תשע”ה, עמ’ קמג-קמד; ר’ נפתלי ברגר, ‘תפילות ופיוטים בארמית בסדר התפילה
ובמיוחד תולדותיה ומקורותיה של שירת אקדמות’, בני ברק תשל”ג, עמ’ לב-לד,
פב-פו; ר’ חיים ישראל טעסלער, מנהגי חג השבועות, לאנדאן תשע”א, נספח, עמ’ א-ה
[תודה לידידי ר’ מנחם זילבר שהפנני לזה]; הנ”ל, ‘מאמר הרמן ורשותא’, קובץ פעלים
לתורה כב (תשע”ה), עמ’ קיד-קלה.

[35] על
מקום המתרגם בקריאת התורה ראה מש”כ ר’ יהודה ברצלוני, ספר העתים, עמ’
266-268. וראה יצחק אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל-אביב
תשמ”ח, עמ’ 140-144; יצחק גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן תשס”א3,
עמ’ 358-359; S.D. Goitein, A Mediterranen Society,
2, Califiorinia 1999, pp. 175-177 [שעדיין בזמן
הגניזה נהגו לתרגם הקריאה לארמית]; ר’ יצחק ווייס, בית יצחק, על מסכת מגילה, בני
ברק תשס”ט, [נדפס לראשונה במונקאטש 1896], עמ’ שנג.

יש
לציין שבתימן נוהגים כן עד היום הזה. ראה למשל: ר’ יוסף קאפח, הליכות תימן,
ירושלים תשכ”ח, עמ’ 68: “בשבתות ובחגים עומד נער כבן שש שבע או שמונה
שנה, ומתרגם תרגום אונקלוס אחרי הקורא פסוק פסוק…”.

[36] יש
לנו עוד מקורות מזמן הראשונים שנהגו בשבועות ושביעי של פסח, לתרגם הקריאה ולהקדים
פיוטים לתרגום. ראה: תורתן של גאונים ה, ש”ז הבלין וי’ יודלוב (עורכים), ירושלים
תשנ”ב, עמ’ 349-350; ספר המנהיג לראב”ן הירחי, ירושלים תשנ”ד עמ’
נח; כל בו, ירושלים תשמ”ח, סי’ נב, שו”ת מהר”ם מרוטנברג, (פראג),
בודאפעסט תרנ”ה, סי’ נט; ר’ מנחם מטרוייש, סדר טרוייש, פראנקפורט דמיין
תרס”ה, עמ’ 33; מנהגי
ר”ח פלטיאל, (בתוך: דניאל גולדשמידט, מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים
תשנ”ו), עמ’ 58;
פירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי, (מהדיר: ר’ יצחק הערשקאוויטש), ירושלים
תשנ”ו, עמ’ שיט [ראה שם הערת המהדיר, אות נו]; ר’ יאיר חיים בכרך, מקור חיים,
סי’ קמה ס”ק א [מביא תוס’]; ר’ יוסף חזן, חקרי לב, או”ח, סי’ מא; ר’
ראובן מרגליות, נפש חיה, מילואים, סי’ תצד, עמ’ 11; יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי
תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’ 62; יצחק אלבוגן, התפילה
בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, עמ’ 143; ר’ מרדכי מנחם הוניג, ‘על מהדורתו החדשה של
ספר המשכיל (ספר חסידים) לר’ משה בר’ אלעזר הכהן’, ירושתנו א (תשס”ז), עמ’
רכט.

[37] על
הספר ראה: יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים
תשע”ו, עמ’ 19; ישראל תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, עמ’ 15-20; הנ”ל,
כנסת מחקרים, א, ירושלים תשס”ד, עמ’ 62-76; אברהם גרוסמן, חכמי צרפת
הראשונים, ירושלים תשס”א, עמ’ 395-402.

[38] עליו
ראה: עזרא שרשבסקי, החכם מלייפציג, ירושלים תשנ”ג.

[39] כמה
חוקרים כבר ציינו לכל זה רק מתוך ה’מחזור ויטרי’ – על פי כתב היד. ראה למשל:
שד”ל, כרם חמד ג (תקצ”ח), עמ’ 201-202; שי”ר, במכתב שנדפס ע”י
אברהם אליהו הרכבי, זכרון לראשונים ואחרונים, ב, ווינלא תרמ”א, עמ’ 37;
י”ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, ירושלים תש”ז, עמ’ 512.

[40] ראה:
מחזור ויטרי, נירנבערג תרפ”ג, ב, [מהדורת ר’ הורוויץ], עמ’ 158 ואילך, עמ’
304- 345 [=מחוזר ויטרי, (מהדורות ר’ גולדשמידט), ב, ירושלים תשס”ד, עמ’ תפג-
תקעד]. וראה ‘פירוש אלפביטין על י”ג פיוטים ארמיים לחג השבועות’, שנדפס
לאחרונה ע”י מנחם שמלצר, מחקרים בביבליוגרפיה יהודית ובפיוטי ימי הביניים,
ירושלים תשס”ו, עמ’ 1-92. על פיוטים אלו ב’מחזור ויטרי’, ראה ישראל מ’ תא-שמע,
כנסת מחקרים, א, עמ’ 77-86.

[41] ראה:
י”ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית4, ירושלים
תש”ז, עמ’ 194, 512; חיים שירמן, ‘פיוט ארמי לפייטן איטלקי קדמון’, לשוננו כא
(תשי”ז), עמ’ 212-219; שרגא אברמסון, ‘הערות ל’פיוט ארמי לפייטן איטלקי
קדמון’, לשוננו כה (תשכ”א) עמ’ 31-34; יוסף היינימן, עיוני תפילה, ירושלים
תשמ”ג, עמ’ 148-167; אברהם רוזנטל, ‘הפיוטים הארמיים לשבועות’, עבודת גמר
האוניברסיטה העברית תשכ”ו; מנחם שמלצר, מחקרים בביבליוגרפיה יהודית ובפיוטי
ימי הביניים, ירושלים תשס”ו, עמ’ 242-245; י”מ תא-שמע, כנסת מחקרים, א,
ירושלים תשס”ד, עמ’ 77-86; לאחרונה נדפס אוסף של פיוטים בארמית שבו נמצאו בין
השאר פיוטים כרשות למתרגם, ראה: יוסף יהלום ומיכאל סוקולוף, שירת בני מערבא,
ירושלים תשנ”ט. [על חיבור זה ראה מאיר בר-אילן, ‘פיוטים ארמיים מארץ ישראל
ואחיזתם במציאות’, מהות כג (תשס”ב), עמ’ 167-188[.
וראה יונה פרנקל, מחזור לרגלים, שבועות, ירושלים תש”ס, עמ’ 397-564 שם נדפסו
כל הפיוטים ששיך לשבועות.

[42] שלחן תמיד, ירושלים תשס”ד, עמ’ קד, סי’ יט, זר
זהב, אות ג. עליו ראה: אברהם בריק, רבי שלמה חעלמא, ירושלים תשמ”ה.

[43] ספר
המנהגים לר”א טירנא, עמ’ סח. וראה ספר מנהגים לר’ אברהם קלויזנר, עמ’ קכא;
מהרי”ל, עמ’ קסא; אליה רבה סי’ תצד ס”ק ה.

[44] ראה:
אוצר השירה והפיוט, א, עמ’ 347, מספר 7648; שירת בני מערבא, ירושלים תשנ”ט,
עמ’ 110-116; יונה פרנקל, מחזור לרגלים, שבועות, עמ’ 397-400.

[45] יונה
פרנקל, מחזור לרגלים, שבועות, עמ’ 467-469. וראה ר’ שלמה שיק, סדור המנהגים, א,
מונקאטש תר”ם, דף פב ע”ב.

[46] שם.

[47] שם, ס”ק ב.

[48] שם.

[49] שם, ס”ק ה.

[50] שלחן שלמה, סי’ תצד סע’ ד.

[51]
שלחן תמיד, ירושלים תשס”ד, עמ’ קד, סי’ יט, אות ב.

[52] משבצות
זהב ס”ק א.

[53] שלחן
ערוך הרב, שם, סעי’ ז

[54]
מליץ יושר, אמשטרדם תקס”ט, דף ה ע”ב. החיבור כולל תקנות
של ר’ אהרן משה יצחק גראנבום שהיה רב בקהילה באמסטרדם. וראה מה שכתב ר’ יצחק בהאג
ב’אור האמת’, נדפס בתוך אוצר החיים ט (תרצ”ג), עמ’ 117. על חיבור זה ראה: ר’
בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, ב, בני ברק תש”ע, עמ’ 355-368; דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, ג, ירושלים תשנ”ה, עמ’ קנח-קנט.

[55] ר’ רפאל גינסבורג, דינים
ומנהגים לבית הכנסת דחברת האחים, ברעסלויא תקצ”ג, עמ’ 14. יש לציין שספר זה
נדיר ביותר ועותק של הספר אינו נמצא בספרייה הלאומית! והעותק שנמצא על האתר של Hebrew
Books חסר עמודים
אלו.

[56]
סי’ קמו: “ולפי מנהגינו שאומרים אקדמות קודם שמתחיל
הכהן…”.

[57]
גליון שו”ע, סי’ תצד: “כי כל המעיין בשער אפרים סוף
התשובה יראה כי כל ראיותיו הם צנומות דקות…”. מעניין מסקנתו זו לאור יחסו
החיובי למנהגי עיר מולדתו פרנקפורט, שכאמור לעיל נהגה דלא כט”ז. ראה מעוז
כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר: הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן, ירושלים תשע”ו,
עמ’ 276-282, בענין יחסו לפרנקפורט.

[58] שער אפרים, שער ד אות טו.

[59] ר’ דוב ריפמאן, שלחן הקריאה, בערלין 1882, עמ’
158

[60]
סדור המנהגים, א, מונקאטש תר”ם, דף פב ע”ב.

[61] שו”ת
זכר יהוסף, א, סי’ י”ט, דף לב ע”א, ד”ה ובט”ז סי’ תצד.

[62]
עתים לבינה, ווארשא תרמ”ז, עמ’ 254.

[63]
ליקוטי מהרי”ח, ג, ירושלים תשס”ג, דף מז ע”ב.

[64] אדר”ת,
תפלת דוד, ירושלים תשס”ד, עמ’ פה.

[65] ערוך השלחן, סעי’ ד.

[66] משנה
ברורה ס”ק ב.

[67]
ר’ צבי הירש גראדזינסקי, מקראי קודש, ב, נוי יארק תרצ”ז, עמ’
לג-לד.

[68]
שו”ת תקנת השבים, או”ח, בני ברק תשע”ה, עמ’ קמד:
“וכן נהגו עתה בכל גלילי רוסיא ע”פ גדולי הדור”. וראה לוח עברי
טייטש עם מנהגי בית הכנסת, וילנא תר”פ, עמ’ 30.

[69]
לוח לשנת תרצ”ב, ירושלים תרצ”ב, עמ’ כט.

[70]
שו”ת גבורות אליהו, א, לייקוואוד תשע”ג, עמ’ רסא.

[71]
ספר ארץ ישראל, ירושלים תשט”ו, עמ’ סה. וכ”כ ר’ שמואל
מונק, קונטרס תורת אמך (בסוף שו”ת פאת שדך או”ח, ב, חיפה תשס”א),
אות קפח.

[72] סי’
תצד, בילקוט המפרשים שבסוף שו”ע מהדורת מכון ירושלים.

[73]
סי’ תצד, בגליון רע”א שם.

[74]
סי’ תצד, בילקוט המפרשים שבסוף שו”ע מהדורת מכון ירושלים.

[75] סי’
תצד. למעשה מסקנתו הוא: “אבל היותר נכון לאומרו קודם ברכה כלל”.

[76] ראה
מחצית השקל, פמ”ג באשל אברהם, ולבושי שרד בסי’ קמו. וראה: ר’ גרשון קבלענץ,
שו”ת קרית חנה, מיץ תקמ”ה, סי’ ז ונדפס ג”כ בשו”ת שבות יעקב,
לר’ יעקב רישר, א, סי’ יב.

[77] ראה ר’ בנימין שלמה המבורגר, ‘גדולי הדורות על משמר מנהג אשכנז’,
בני ברק תשנ”ד, עמ’ 112.

[78]
ראה: מג”א סי’ קכה ס”ק ב וזית רענן דף יט ע”ב, לח
ע”ב, נ ע”ב, ע ע”א, פא ע”ב.

[79] ר’
מאיר א”ש, ב’זכרון יהודה’, ירושלים תשנ”ז, עמ’ פו, שכיוון מעצמו לביאורו
של ר’ וולף היידנהיים, ידע על הרעיון של התרגום
בשבועות מתוך המג”א, כמו שהוא כותב שם.

[80] ביאור
הגר”א, סי’ קמו. אגב יש לומר שהגר”א לשיטתו, השוללת אמירת פיוטים בכלל,
לא מזכיר את אקדמות כלל. וראה מה שכתב ר’ יעקב
שלום סופר, תורת חיים, סי’ קמו ס”ק א.

[81] מגן
אברהם, סי’ תרצ, ס”ק כב. וראה שו”ת שער אפרים, זולצבאך תמ”ח, סי’ י;
ר’ יוסף שטיינהרט, שו”ת זכרון יוסף, פיורדא תקל”ג, סי’ ה, ד”ה
תשובה; ור’ שמשון מורפורגו, שו”ת שמש צדקה, א, ונציה תק”ג, סי’ יא דברים
חשובים בעניין.

[82] על
מחבר ‘יציב פתגם’: ר’ מנחם קשענסקי, ‘יציב פתגם’, הפלס ה (תרס”ה), עמ’
471-473; י’ דוידזון, אוצר השירה והפיוט, ב, מספר 3577; ר’ ישיעהו זלוטניק,
הצפירה, שנה 67 גליון 119, (1928) 24 מאי, עמ’ 5; ר’ שאול ח’ קוק, עיונים ומחקרים,
ב, ירושלים תשל”ג, עמ’ 203-204; ר’ ראובן מרגליות, עוללות, ירושלים תשמ”ט,
סי’ כג, עמ’ 61- 63; הנ”ל, נפש חיה, סי’ תצ”ד, ובמילואים שם; יצחק
מיזליש, שירת רבינו תם, ירושלים תשע”ב, עמ’ 51-54; ר’ משה אייזיק בלוי, ‘מיהו
יהונתן ביציב פתגם’, קולמוס 63 (תשס”ח), עמ’ 16-18;
E. Kanarfogel, The Intellectual History and
Rabbinic Culture of Medieval Ashkenaz, Detroit 2013, pp. 393-395.

בענין
אמירת יציב פתגם ראה: אלכסנדר גרעניץ, ‘השערה על דברים אחרים’, המליץ שנה ג (1863)
גלי’ 12 עמ’ 12 (192); פלמוני, ‘יציב פתגם’, עלי הדס, אדעסא תרכ”ה, עמ’
105-107 [מאריך כדעת הט”ז]; יצחק אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית,
תל-אביב תשמ”ח, עמ’ 144; עזרא פליישר, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן
ובהתגבשותן, ב, ירושלים תשע”ב, עמ’ 1113, 1093; יונה פרנקל, מחזור לרגלים,
שבועות, ירושלים תש”ס, עמ’ 570-572; הנ”ל, פסח, ירושלים תשנ”ג, עמ’
632-634; ר’ יצחק טעסלער, פניני מנהג, חג השבועות, מונסי תשס”ח, עמ’ תיז-תכ.

[83] ראה:
ר’ מאיר א”ש, ‘זכרון יהודה’, ירושלים תשנ”ז, עמ’ פו; ר’ נתנאל חיים
פאפע, ‘מאמר על אקדמות’, המאסף יא (תרס”ו) חוברת ג סי’ כג, דף לט ע”ב- מ
ע”ב; הנ”ל, ‘אקדמות ויציב פתגם’, וילקט יוסף טו (תרע”ג) קונטרס יט,
עמ’ 148-149, סי’ קע”ה; ר’ פנחס שווארטץ, ניו יורק תשכ”ט, מנחה חדשה,
עמ’ כט-ל; ר’ יהודה ליב דאברזינסקי, שו”ת מנחת יהודה, פיעטרקוב תרפ”ח,
סי’ כג; ר’ עזרא אלטשולר, שו”ת תקנת השבים, או”ח, בני ברק תשע”ה,
עמ’ קמד; ר’ חיים טעסלער, מנהגי חג השבועות, לאנדאן תשע”א, נספח, עמ’ ו-ז;
הנ”ל, ‘הפיוט יציב פתגם’, בתוך: לוח דרכי יום ביומו מונקאטש, לאנדאן
תשע”ב, עמ’ נז-סט.

[84] ‘מחזור
כמנהג רומה’, שונצין קזאל מיורי רמ”ו, מהדורת פקסימיליה, ירושלים תשע”ב,
דף 82 א-ב. וראה מה שכתב ר’ יצחק יודלוב, ‘המחזור כמנהג רומה דפוס שונצינו’, קובץ
מחקרים על מחזור כמנהג בני רומא, בעריכת אנג’לו מרדכי פיאטלי, ירושלים תשע”ב,
עמ’ 19 הערה 32, ועמ’ 27.

[85]
שם, דף 88א

[86] שם,
דף 90 א.

[87] שם,
דף 93 ב- 94 א.

[88] שם,
דף 97 א-ב.

[89] שם, דף 136 א.

[90]
שם, דף 140ב-141א.

[91] יש
לציין לדברי המקור חיים, סי’ תצד, שאין אומרים בוורמייזא ‘יציב פתגם’ כלל.

[92] שלחן
שלמה, סעי’ ד.

[93] שלחן
ערוך הרב, סעי’ ז.

[94] תפלת
דוד, עמ’ פה.

[95] משנה ברורה, סי’ תצד ס”ק ב.

Mossad HaRav Kook Sale 2016

Mossad HaRav Kook Sale 2016

By Eliezer Brodt

For over thirty years, starting on Isru
Chag of Pesach, Mossad HaRav Kook publishing house has made a big sale on
all of their publications, dropping prices considerably (some books are marked as low as 65% off). In recent years their practice has been to publish several new
titles in the few weeks prior to the sale; during the rest of the year not as many titles are printed. They also reprint some of their older out of print titles. Some years important works are printed; others not as much. This year they have printed many valuable works, as they did last year. (See here
for a review of some of last year’s titles.)

If you’re interested in a PDF of
their complete catalog email me at eliezerbrodt@gmail.com

As in previous years, I am offering
a service, for a small fee, to help one purchase seforim from this sale.–The
sale’s last day is Sunday. For more information about this, email me at
Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be going to support the
efforts of the Seforim Blog.

What follows is a list and brief
description of some of their newest titles.

1. ר’ אברהם אבן עזרא, ספר צחות, מהדיר: ר’ מרדכי
גודמן, עניני דקדוק בלשון הקדוש ופירוש פסוקים קשים לפי פשוטם ודקדוקם, רצח עמודים

2. ר’ אברהם אבן עזרא, ספר מאזנים, מהדיר: ר’ מרדכי
גודמן, עניני דקדוק בלשון הקדוש ופירוש פסוקים קשים לפי פשוטם ודקדוקם, רי עמודים

These
two volumes are critical editions of the Ibn Ezra works Sefer Tzachus
and Sefer Moznayim, based on manuscripts and include numerous
useful notes and indexes.

3. ר’ יוסף חיון, פירוש לתהלים מכ”י, תרסה עמודים

This
work printed once before in 1522. This edition is based on manuscripts. The
Pirush is by one of the talmidim of R’ Yitzchack Kanpanton and is more Peshat
oriented. It includes an introduction and notes.

4. ר’ משה איסרליש הרמ”א, תורת חטאת,על פי
כ”י ודפוס ראשון עם הערות, תמח עמודים

This
is a new edition of the Rama classic work Toras Chatas based upon an
hitherto unused manuscript. In the introduction the editor explains various
reasons for the significance of printing this edition, based on this new
manuscript.

5. חשבון הנפש, מהדורה מתוקנת עם הוספות רבות, 24+ קעה
עמודים

This
is yet another edition of the famous classic Musar book which has
“ties” to Benjamin Franklin (a subject I will hopefully return to).
This volume begins with a very good introduction and includes many useful notes
throughout the work. It also includes some new pieces from the author’s other
manuscripts.

6. ר’ אהרן מרקוס, קסת הסופר, פירוש על בראשית- לך לך,
כולל מפתחות, תנג עמודים

This
is a retyped version of R’ Aron Marcus’s work on Chumash. The rest of the work
is lost. Some are fans of his, others not (see my Likutei Eliezer, p.
63), but it is definitely an interesting read. This new edition includes an
index.

7. ר’ אברהם לנדא, צלותא דאברהם, תתקפז
עמודים

It’s
special news for many that this classic has been reprinted, as it has been
sought after by many for years since it was last in print. This work is one of
the best collections out there on Tefilah. It systematically deals with the
sources for the weekday siddur, based on a wide range of classic sources. It
also deals with the Nuschaos of Tefilah. This edition includes corrections and additions
to the previous versions.

8. אוסף כתביו של דב זלוטניק, ב’ חלקים, 287+389
עמודים

This
is a collection of all of the late Professor Dov Zlotnick’s writings, in Hebrew
and English. Included are several articles about his teacher Professor Saul
Leiberman as well as a collection of various articles containing material from
the notes of his great teacher’s personal copies of seforim which Prof.
Zlotnick had published. In addition, this collection includes his book Pillar
of Iron: the Mishna which has been out of print for some time along his
introduction to his edition of the Tractate of Mourning for Yale Press
(with some notes of his on the side).

9. ר’ ראובן רז, הרב קוק בין חסידים
למתנגדים, מפגש של שלושה עולמות ויחסם לציונות, 200 עמודים

Looking
at the title of the book and its table of contents it appears to have
interesting material related to topics such as R’ Kook and Chasidim, the Gra,
R’ Chaim Volozhiner, Ger Chasidus and more. Admittedly, I have not yet had
a chance to get deeper into the book.

10.ר’ נריה גוטל, שלמי שמחה, עיוני מועדים
וזמנים, 629 עמודים

This
work from R’ Gutel is a collection of his articles printed in numerous journals
spanning a wide range of topics. Many (including myself) are great fans of his,
especially from his classic work Histanut Hatvi’im B’Halacha.

Here
is a very accurate description of the work as it appears on the back:

יש שימצא
בה בקעה למדנית ויש שימצא בה ניתוח מחקרי, יש שיעדיף היבט הלכתי מעשי, ויש שיבכר
דווקא זווית הגותית אגדית פעמים שהמאמר בה בארוכה ופעמים שהוא בא דווקא בקצרה וכן הלאה על דרך זה. לאחר פרסומם הראשון
עלו חלק מן המאמרים על שלחנם של גדולי ישראל, וזכו להארות הערות והתייחסויות מצדם
התגובות שבכתב הובאו בספר זה, והן מתפרסמות בו לראשונה יחד עם המאמרים שפורסמו זה
מכבר. בנוסף צורפו לספר זה מספר מאמרים שטרם ראו אור.

Here
is a scan of the table of contents to give one some sense of the wide range of
subjects:

11. ר’ איתם הנקין הי”ד, אש תמיד,
חידושים וביאורי דינים על סדר שלחן ערוך ומשנה ברורה, 369 עמודים

It’s
only been a few months since the terrible tragedy of the murder of R’ Eitam
Henkin and his wife. R’ Eitam was a special and unique person combining many
talents all in one. He was a great talmid chacham, Historian and talented writer all “wrapped
up” in one package. This work was something he had completed before his murder
and which he was very proud of. It received many impressive Haskomos which in
my opinion (for whatever it’s worth) are not exaggerated at all. He had the
unique ability to write clearly and concisely – penetrating to the heart of the
issue. This is a very valuable contribution to the world of Halacha
specifically Hilchos Shabbos. Sample pages are available upon request.