1

The Collected Writings of Moshe Reines Kickstarter

The Collected Writings of Moshe Reines Kickstarter

Moshe Reines was a polymath: Talmudist, Hebraist, historian, investigative reporter, social commentator – a prolific and influential thinker, writer, and author. The son of Rabbi Yitzchok Yaakov Reines, Moshe Reines died tragically in 1891 at the astonishingly young age of twenty-one.  The obituary which appeared in Hamagid had this to say about the young Reb Moshe z”l: “He excelled amazingly in his absolute mastery of Shas…”
The volume (compiled and edited by Eliezer Brodt) awaiting printing is approximately seven-hundred pages. It is filled with fascinating material on the burning issues of 19th century Russian Jewry, from the politics surrounding the founding of the famed Kovno Kollel to the financial problems of the Volozhin Yeshiva, from the challenge of Rabbonus in a changing world to controversial methods of studying Gemara, from the question of Haskalah to the promise of Zionism. These are issues we still grapple with today, and R’ Moshe addressed them all with courage, verve, sensitivity, and wisdom beyond his years. He wrote in an engaging style in magnificent Hebrew, sparking debates in the periodicals of the day. 
We are on the cusp of going to print, but the costs are obviously much higher than originally anticipated. Printing costs alone exceed three thousand dollars, and that does not include the costs of scanning hundreds of pages 
For more detailed information and to fund the project please visit this LINK – only four days to go for this project to be fully funded!:

https://www.kickstarter.com/projects/1050680532/the-collected-writings-of-moshe-reines



Artwork and Images in Synagogues 

Artwork and Images in Synagogues 
By: Eliezer Brodt
This article originally appeared in the Hebrew Kulmos magazine of Mishpacha, Shavous 2017. I hope to return to this subject in the future.
מה דמות תערכו לו?
על אף ההרחקה היתירה שהרחיקה תורתנו הקדושה מצורות ופסלים, מנהג ישראל
קדושים מאז ומעולם היה לעטר את כתלי בתי הכנסת בעיטורים, הכוללים דמויות כוכבי
השמים וצורות חיות ובהמות / לשם מה נועדו העיטורים? / מהו ההיתר לעשותם? וכיצד
ניתן לעטר את בית הכנסת מבלי לגרום להיסח דעת המתפלל?
אליעזר יהודה בראדט
הדיבר השני של עשרת הדברות הוא: “לא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים
עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ
מתחת ואשר במים מתחת לארץ”. לדעת הרמב”ם, “לא יהיה לך אלהים
אחרים” היא אזהרה שלא להאמין באלהים אחרים, בעוד “לא תעשה לך פסל”
היא אזהרה על יצירת הפסל ועשייתו.
אלא שלבד מן האזהרה על עשיית פסל לשם עבודתו, הוזהרנו עוד שלא לעשות
צורות הנעבדות על ידי אחרים, גם אם אין דעתנו בעשייתם כלל לשם עבודה זרה. איסור זה
נועד להרחיק אותנו מכל דבר העשוי לגרום לעבודה זרה, וכלשון הרמב”ם ב”ספר
המצוות” (לא תעשה ד):
“שהזהירנו מעשות צורות מיני בעלי חיים מן העצים והאבנים והמתכות וזולתם,
ואף על פי שלא ייעשו להעבד. וזו הרחקה מעשות הצורות בכלל, כדי שלא יחשוב בהם מה שיחשבו
הסכלים שהם עובדי עבודה זרה שיחשבו כי לצורות כחות. והוא אמרו יתברך “לא תעשון
אתי”… ולשון מכילתא בענין לאו זה על צד הבאור: אלהי כסף… שלא תאמר הריני עושה
לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות, תלמוד לומר “לא תעשו לכם”… וכבר התבארו
משפטי מצוה זו ואי זה מן הצורות מותר לציירם ואי זה מהם לא יצויירו… בפרק שלישי מעבודה
זרה (מב,
ב – מג, ב)…”.
משמעותה המעשית של האזהרה על עשיית צורות מפורשת בשולחן ערוך (יורה דעה קמא, ד-ו): “אסור לצייר
צורות שבמדור שכינה, כגון ארבע פנים בהדי הדדי, וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת.
וכן צורת אדם לבדו, כל אלו אסור לעשות אפילו הם לנוי. במה דברים אמורים, בבולטת….
וצורת חמה ולבנה וכוכבים, אסור בין בולטות בין שוקעות… צורות בהמות, חיות ועופות
ודגים, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם, מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת”.
משך הדורות כתבו רבותינו הפוסקים עשרות תשובות,
מזמן האחרונים ועד אחרוני האחרונים, והלכה זו הייתה הציר המרכזי של פולמוסים
שונים, על אודות צורות שעיטרו בהן את בתי-הכנסת, ארונות הקודש, הפרוכות ומעילי
ספרי תורה. קצרה היריעה לנתח את כל פרטי הנידון ההלכתי, אך ננסה בשורות הקרובות
לסקור מעט מן המקורות ההלכתיים וההיסטוריים העוסקים בנושא, ואף להציע מתוכם הסבר
למנהג הקיים.
בספר ראבי”ה (עבודה זרה, סימן א’מט) הובאה תשובה מרבנו
אפרים: “שאלה. יודיעני אדוני מעילים שנותנים על הבימה לכבוד התורה, או על הקתדראות
לכבוד המילה ומונח יום או יומים בבית הכנסת, ויש בו צורת עופות ודגים וסוסים וארי –
אם מותר אם לאו… תשובה. ועל צורת עופות וסוסים ששאלת אם מותר להתפלל שם… אבל צורות
עופות וסוסים אפילו הגוים אינם עובדין להם אפילו כשהן תבנית בפני עצמו, וכל שכן כשמצויירין
על הבגדים שאין עובדין להם, הילכך אין כאן חשדא, דהשתא גוים אין עובדין להם כל שכן
ישראל…”.
כלומר, כיון שאלו צורות שאין איש העובד אותם, גוי וכל שכן ישראל, ממילא
אין בעשייתם איסור. אך ראבי”ה מביא תשובה נוספת, מרבנו אליקים ב”ר יוסף:
“על הבניין שבנו לשם בית הכנסת בקולוניא בכותל צפוני, וצרו בחלונות צורות אריות
ונחשים, ותמהתי הרבה על מה עשו כן ובאו לשנות מנהג הקדומה מה שלא נהגו הראשונים בכל
מקום גלותם… הרי הוזהרנו בדיבור שני מלעשות כן מדכתיב “לא תעשה לך פסל”,
ותניא (מכילתא,
יתרו, פרשה ו): לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה, תלמוד לומר וכל תמונה… ואם יעלה
על לב האדם לומר והלא מצינו בבית עולמים שהיו שם כרובים ושאר צורות, והואיל והותרו
לשם הותרו נמי לבתי כנסיות, הלא מקרא מלא הוא שאסור לעשות כן, דתניא “לא תעשו
לכם”, שלא תאמר הואיל ולא נתנה רשות לעשות בבית המקדש הרי אני עושה בבתי כנסיות…
תלמוד לומר לא תעשו לכם”.
וכיוצא בדבר ב”ספר חסידים” (הוצ’ מקיצי
נרדמים, סימן תתתתכה): “בבית המקדש היו כרובים ודמות בקר ואריות, אבל בבית הכנסת אין
לעשות תבניות ודמות שום חי וכל שכן לפני ארון הקודש, שנראה כמשתחוה לאותו דמות
והגוים יאמרו הם מאמינים דמויות”.
“מבלבלים הכוונה”
מעבר לשאלה אם יש בעיטורים אלו משום איסור עשיית צורות, רבותינו הראשונים
דנו אם יש להימנע מהם בשל בלבול כוונת המתפלל. ב”בית יוסף” (אורח חיים,
סימן צ) הובאו דבריו של רבי דוד אבודרהם: “שנשאל הרמב”ם (תשובות
הרמב”ם, מהד’ פריימן, סימן כ) מהו הדבר הנקרא חוצץ בינו ובין הקיר ולמה מנעוהו,
ואם בכלל החציצה הזאת כלי מילת שתולין אותן על כתלי הבית לנוי ובהם צורות שאינן בולטות,
אם זה בכלל האיסור או לא? והשיב, שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בעת התפילה הוא כדי
שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו, והבגדים התלויים אינם אסורים, אבל אינו נכון שיבדיל
בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהם מכלי הבית, כי הדברים האלו מבלבלים הכוונה. והבגדים
המצויירים, אף על פי שאינן בולטות – אין נכון להתפלל כנגדן מהטעם שאמרנו, כדי שלא יהא
מביט בציורם ולא יכוין…”.
ובדרך זו, מעניינת לשונות של ה”אור זרוע” (עבודה זרה, סימן
רג):
“זכורני כשאני המחבר נער קטן, והיו מציירין… בבית הכנסת עופות ואילנות ודנתי
שאסור לעשות כן, ממה ששנינו מפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה. אלמא שמחמת שנותן לבו
לאילן יפה אינו מכוין למשנתו ומפסיק. כל שכן תפילה שצריכה כוונה טפי, שאינו יכול לכוין
כראוי כשמסתכל באילנות המצויירות בכותל”.
גדול רבני מצרים, הרדב”ז, ערך תשובה ארוכה בעניין זה, המתארת ויכוח
גדול שנוצר בקהילה אחת, סביב צורת אריה נעשתה בבית כנסת. כך מתואר שם:
“מעשה היה בקנדיא בראובן שסד בית הכנסת… ותיקן אותו יפה, ורצה לכתוב
על גובה ההיכל שמו ושם אבותיו… ולא זו בלבד אלא שגבה לבו עד להשחית ורצה להשים למעלה
מן ההיכל סימן דגל משפחתו… והוא צורת אריה וכתר בראשו. ולא זו בלבד, אלא שרצה לעשותו
גולם ממש בולט ולקח לו אבן שיש, וצוה את האומנין לעשות לו פסל דמות אריה מוזהב וכתר
מלכות בראשו ויצר אותו בחרט… והיה מסדר ליתנו בצמרת ההיכל ובגובהו כנגד המשתחוים…
והקהל יצ”ו כשמעם את הדבר הרע הזה התאבלו והשתדלו בכל כחם ואונם למנוע את ראובן
מהמעשה הרע הזה. ובהיות ראובן זה בעל זרוע קרוב למלכות, לא אבה שמוע להם, עד שהוצרכו
לפזר מעות הרבה על זה ומנעו אותו בכח השררה יר”ה. ושאלו ממני אם דבר זה מותר או
אסור”.
אחר דיון ארוך בסוגיה מעלה הרדב”ז: “כללא דמלתא, שהמעשה המגונה
הזה אסור מכמה טעמים חדא שעיקר הדין פלוגתא. ותו, דיש לחוש לאחרונים שעשו מעשה….
ותו, דמינקט לחומרא באיסורי תורה עדיף טפי. ותו, כיון שיש בזה שמץ עבודה זרה ראוי להחמיר.
ותו, דקרוב לודאי שעובדים לצורה זו. ותו, דאפילו אם הוא ספק, יש להחמיר משום חומרת
עבודה זרה. ותו, כיון דצורה זו מכלל נושאי המרכבה ראוי להחמיר בה. ותו, דבבית הכנסת
מכוער הדבר. ותו, דאית בה משום “ובחקותיהם לא תלכו”. ותו, דאסור להסתכל בדיוקנאות.
ותו, דאיכא חלול השם. ותו, דאין ראוי שיהיה בבית הכנסת שום רמז להם. ותו, דעל ידי שמסתכלין
בצורה אין מכוונים לבם… הרי לך כמה טעמים שכל אחד לבדו מספיק לכל חרד אל דבר ה’ כל
שכן בהצטרפות כולם…”.
בין בית הכנסת לבית פרטי
רבי יהודה אריה ממודינה כתב: “לא יראה ולא ימצא בבתי מושבותינו ומכל
שכן בבתי כנסיות צלם ותמונה כל תבנית, כמו שכתוב בתורה “לא תעשה לך פסל”,
אבל באיטליא רבים מתירים לעצמם להחזיק בבתיהם צורות…” (שלחן ערוך, עמ’ 4).
בשנת תרכ”ד ערך רבה של צפת, רבי שמואל העליר, חוברת בשם “אהרת הקודש”,
בה נזקק גם לשאלה זו: “ילמדנו רבנו בדבר אחד פה עיר הקודש צפת… התנדבו קצת
יחידים נדיבים לפאר ולרומם בית ה’, מקדש מעט, בית הכנסת האר”י זיע”א,
לתקן ארון הקודש בציורים נאים, וכונתם לשמים, והבעל מלאכה הלך ועשה כמה מיני צורות
נפש חיה בולטים שלמים, צורת אריה ונשר ושאר צורת חיות משונים, מהם צורות שלימות…
שלפענ”ד נראה לאיסור”. הוא מאריך שם להוכיח שאין לעשות כן, ובין שאר
דבריו הוא מביא: “ראיתי להעתיק דברי הגאון הקדוש רבינו יהונתן בספר “יערות
דבש”… כי בכל דיוקן ודיוקן איתא רוח השורה, וכל המסתכל במראה ללא צורך – הרוח
מתלבש בדיוקנא ומזיק לו במותו וגורם רע לעצמו… ומאוד יש לאדם להזהר באלו, מבלי
להיות בתוך ביתו פרצוף וצלם בצורה בולטת, ואפילו צורה מצוירת בכותל…”.
גם רבי יוסף זכריה שטרן משעוועל פוסק שיש להחמיר: “אבקשך לדרוש
בשמי… להשתדל בכל האפשרי להעמיד את הארון הקודש בלתי הכנפים אשר יוכלו לפאר את
הבית מקדש מעט, גם בלי צורות חיות ועופות… אשר בזה יהיה להם לכבוד ולתפארת בפני
אלקים…” (כרם שלמה, יד:ד, קלד, תשנ”א, עמ’ כה).
מנהג בתי הכנסת מאז ומעולם
מצד שני, ידוע שבתי כנסיות בערים שונות היו מאז ומעולם מעוטרים בתמונות
וציורים, מהם אף צורות חיות, בהמות ועופות. כך, למשל, מתאר ר’ דוב מנקס:
“רבים ושלמים מבית הכנסת שאני מתפלל בקשו ממני לברר להם, מאין יצא ההיתר שעשו
אבותינו בעיירות גדולות בכל בתי כנסיות ציורים מחיות ועופות בולטות ושוקעות סביב
לארון הקודש, ומסתמא נעשה על פי גדולי הדור הראשונים כמלאכים. וגם באיזה בתי כנסת ישנים
ציורים בכל הכתלים מחיות ועופות ושנים עשר מזלות, וגם נדפסו במחזורים בגשם וטל,
וגם מעשים בכל יום שרוקמים בפרוכת דשבת ויום טוב ובמטפחות ומעילי ספר תורה מחוטי
משי או זהב וכסף מיני חיות ועופות, כגון אריה ונשר, לכאורה עוברים על “לא
תעשה לך פסל ותמונה”, וגם משום חשד עבודה זרה, ואיך משתחווים מול ארון הקודש
בבואם כדין, ואיך נושקים פרוכת כזה שנראה שמשתחוה ונושק לתמונה, ואם חס ושלום שום
איסור בזה – לא היו מניחים גדולי הדור ודורות הראשונים, דלא עשו דבר משכלם רק על
פי מורים, ומסתמא גם מצוה לעשות ציורים ציצים ופרחים לנוי לרומם בית א-ל מקדש מעט (ענף עץ אבות, אורח
חיים, סימן ד).
הפוסקים שנזקקו ללמד זכות על המנהג הרווח, נקטו בכמה דרכים. ראשית, על פי
דברי הש”ך (יורה דעה קמא, ס”ק כא): “ונראה דכל צורות דאסרינן אינם אסורים אלא בצורה
שלימה ממש, כגון צורת אדם בשתי עינים וחוטם שלם וכל הגוף וכיוצא בו, אבל לא חצי הציור
כדרך קצת המציירים צד אחד של הצורה וזה אינו אסור”.
דרך נוספת, הבאה לפתור את בעיית הכוונה בתפילה, היא על פי ה”מגן
אברהם” (סימן צ, ס”ק לז) שכתב: “הבגדים המצויירים – ונראה לי דגם בכותל
בית הכנסת אסור לצור ציורים נגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש”. וה”מחצית
השקל” הסביר את דבריו: “דשם אין לחוש שיסתכל בהם, דלא מיבעיא בשעת תפלת שמונה
עשרה דצריך ליתן עיניו למטה, גם בשאר התפלה אין דרך להסתכל למעלה”.
מנהג בתי הכנסת בפולין
רבי ישראל זאב הורביץ, תלמידו של החת”ס, כתב בשו”ת “בית
ישראל” (סימן פה): “והנה בעברי בכמה קהילות קדושות באונגרין ובפולין, ראיתי בכמה בתי
כנסת כמעט רובם לפני ארון הקודש או לפני העמוד דמות אריות, צורות בולטות…
ואשתומם על המראה, ולא עוד, הוגד לי גם דבק”ק לעמבערג ששם מנוחתו כבוד של
הט”ז, ושימש שם בכתר הרבנות, וגם שם נמצא בבית הכנסת אות דמויות אריות. גם
שמעתי, בימי הגאון המפורסם רבי אלעזר לאנדוי שהיה בלעמבערג, ובא השר הגדול וראה
הגובערנ”ר לבית הכנסת וראה אותן צורות אריות, ושאל להגאון הנ”ל הלא כתיב
בתורתכם “לא תעשה לך פסל” וכדומה כמה אזהרות בתורה, אם כן מדוע יש
ביניכם כזה, והגאון הנ”ל דחה אותו בקש ודברים של מה בכך…”. ואחר כך
הוא כתב: “ושמתי את הדברים האלה על לבי לקיים מנהגן של ישראל ולא נראה כטועין
ומשתחוין להם… והנה ידוע הוא דקיימא לן גויים בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם,
ואפילו אותן העובדים לאו עובדי עבודה זרה הם רק מנהג אבותיהם בידיהם, ויצרא דעבודה
זרה כבר ביטלו אנשי כנסת הגדולה… אם כל שכן אנחנו אומה ישראלית – אין עולה על
שום לב מישראל שאותן דמותי אריות שהם עבודה זרה ושיהיה נראה כמשתחוה להם, ואם כן מה
חשדא יש כאן ומי הם החושדין…”.
כלומר, מצד חשד עבודה זרה אין לחשוש, כיון שבטלה עבודה זרה ואין מי
שיחשוד שצורות אלו נועדו לעבודה זרה.
על אודות בית הכנסת בקראקא כתב רבי מנחם צבי אייזנשטט (מנחת צבי, ירושלים
תשס”ג, סימן ב): “נשאלה שאלה על דבר החידוש דבית הכנסת… הגבאים… וגם לסייד
ולכייר ולעשות ציורים על פני כל הבית… והנה בתכנית הציור ימצא שלמעלה מארון
הקודש יהיה כמין רקיע ועליו כוכבים נוצצים על הכתלים ימצאו כמה צורות ותמונות…
ועכשיו הצייר נפשו בשאלתו אם מצד הדין אין שום עיכוב מלצייר צורות כאלה…”.
אחר עיון בפרטי השאלה הוא מסיק: “מה שכתבו הפוסקים לאסור צורות בבית הכנסת
דנראה כמשתחוה להם, היינו בצורות בולטות שהעכו”ם משתחוים להם, אבל על הלוח
אין דרכם להשתחוות, וממילא ליכא האי חששא. אולם מה שהובא באורח חיים לאסור להתפלל
כנגד ציורים אפילו בלתי בולטים, התם משום עיון תפילה, ובנידון דידן אפשר להגביהם
למעלה מקומת איש, כמו שכתב ב”מגן אברהם”… כל זה כתבתי להתיר משום…
ששכרו כבר… אמנם כשאני לעצמי הייתי מוצא לנכון שלא ללכלך… בצורות חדשות מקרוב
באו…”.
גם הגראי”ה קוק כתב בשו”ת “אורח משפט” (אורח חיים, סימן כא): “באמת הדבר תמוה
מאד מהיכן נתפשט הדבר להיתר, לעשות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דמות חמה ולבנה וכוכבים
ומזלות. ובעיר מולדתי ראיתי בילדותי מצוייר מעל הבימה למעלה בתקרה כל שנים עשר המזלות
קבועים בגלגל, וכפי הנראה נהגו היתר לא לבד בשהייתם אלא גם כן בעשייתם. אמנם למחות
אין בנו כח, מאחר שיש להם עמוד גדול להשען עליו, שהיא דעת מוהר”מ מרוטנבורג…
אבל נראה שהוא מנהג עתיק מאד, שכבר הובא זכרונו בדברי הראשונים, וכמו שכבר למדו גדולים
עליו זכות, הנח להם לישראל…”.
בדרך אחרת מצאנו בתשובתו של רבי יעקב שור, המבקש ללמד זכות על המנהג
הקיים (שו”ת
דברי יעקב, תנינא, ירושלים תשס”ו, סימן כט): “דכל אזהרות
הלימוד מ”לא תעשון אתי” לאסור בצורות ארבע פנים, היינו דוקא שניכר
בצורתה שנעשה כצורות אריה של חיות הקודש, שהוא דמות מלאך כתמונתה שצייר יחזקאל…
וכל אלו נבראים של מטה – הוא וצורתן מוכחת עליו דרק צורת בהמה וחיה היא ולנוי
בעלמא עבידי… ולזה גם בצורות המזלות לא נאסר אלא כשנעשו כל המזלות ביחד, ובתמונה
זאת המורה שנעשה לתמונת מזלות השמים… וגם אין לאסור משום חשד בבית הכנסת
שמתפללין ומשתחוין שם, אלא במקום ובזמן שלא נעשה זה אלא לאיזו יחידים באקראי, שכל
דבר נפלא שאין רגילין בו מעורר הרעיון לחשוב בו מחשבות זרות שונות, אבל אחר שנתפשט
המנהג שנעשים אלו הצורות לנוי, בין בולטות ובין שוקעות, ותפארת בני אדם בית חקוק
ומצוי בצורות חיות ועופות משונות – שוב יצא הדבר מכלל חשדא ומידע ידיע דלנוי
עבידי…”.
וחשוב מאוד לציין: לא רק בבתי כנסת רבים בעיירות השונות באירופה רווח
המנהג לעטר את את כתלי בית הכנסת בצורות חיות, ובהן צורת אריה, אלא אף בבתי כנסת
עתיקים, מלפני כאלף וחמש מאות שנה, מוצאים בחפירות ארכיאולוגיות שרידי עיטורים
מעין אלו. כיצד עשו זאת מאז ומעולם, חרף האיסור על עשיית צורות? ובכלל, לשם מה
נועדו העיטורים הללו?
בתשובת רבנו אליקים ב”ר יוסף שהובאה לעיל מדברי הראבי”ה, אנו
מוצאים לשון מעניינת: “על הבניין שבנו לשם בית הכנסת בקולוניא בכותל צפוני וצרו
בחלונות צורות אריות ונחשים ותמהתי הרבה על מה עשו… ואף על פי שכוונתם לשמים היה
להתנאות לבוראם במצות”.
רבי אברהם ראזען בשו”ת “איתן אריה” (סימן עו) כתב: “ומה
טוב ומה נעים בבתי כנסיות ובתי מדרשות של היראים בפולין שאין שם ציורים של חיות
ועופות, אבל בשאר ארצות כבר הורגלו בזה בשנים האחרונות דלדעתם בית הכנסת ובית
המדרש ליהנות ניתנו, ושבעים מראות עינם מהצורות הנאות, כי רובם אינם בני תורה
ואינם מבינים ההקפדה בזה… ומוטב שיהיו שוגגים…”.
בייחוד יש להסביר את המנהג על פי דברים חשובים שכתב רבי יצחק דוראן,
בהקדמה לחיבורו “מעשה אפד”. על חיבור זה כתב רבי מנחם די לונזאנו בספרו “דרך
החיים” (עמ’ עג): “והחכם השלם… בהקדמתו הגדולה המהוללת מלאה לה חכמה ודעת ויראת
ה'”. גם החיד”א ראה חיבור זה בכתב-יד במסעיו, וכתב עליו ב”מעגל טוב”
(עמ’ 87): “וראיתי שם
מעשה אפוד… ובההקדמה המפוארה הארוכה… והיא הקדמה יפה”.
וכך כתב רבי יצחק דוראן: “הדרך הששי, שיהיה העיון תמיד בספרים היפים
והנאים מנוי יופי הכתיבה והקלפים, ומהודרים בזיוניהם ובכסוייהם, ושיהיו מקומות
העיון, רצוני בתי המדרש, יפי הבנין ונאים, לפי שזה עם שיוסיף באהבת העיון והחפץ בו
הנה הוא ממה שיטיב הזכרון גם כן, לפי שההבטה והעיון בצורות הנאות והפיתוחים
והציורים היפים ממה שירחיב הנפש… ויחזק כוחותיה. וכבר הסכימו על זה הרופאים.
וכתב הרב (=הרמב”ם) בזה מותר כשתהיה הכונה בו להרחיב הנפש עד שתהיה בהירה זכה לקבל החכמות,
והוא אמרם ז”ל דירה נאה אשה נאה ומטה מוצעת לתלמיד חכם, ואמרו שלשה דברים
מאריכין ימיו של אדם אשה נאה כלים נאים דירה נאה… ומזה הצד הוא מותר לעשות הפיתוחים
והציורים בבנינים והכלים והבגדים כי הנפש תלאה ותעבר המחשבה בה תמיד לעיין בדברים
הכעורים, כמו שילאה הגוף מעשות המלאכות הכבדות עד שירוח וינפש… והענין הזה גם כן
ראוי ומחוייב רצוני להדר ספרי האלקים ולכוין אל היופי והנוי בהם, כי כמו שרצה ית’
לפאר מקום מקדשו בזהב ובכסף ובאבן יקרה, כן ראוי שיהיה הענין בספריו הקדושים…”
(מעשה אפד, עמ’ 19).
רבי עקיבא איגר כתב דברים דומים לדברי ה”מעשה אפד”, במכתב לבנו
על אודות הדפסת ספריו: “שיהיה נדפס על נייר יפה, דיו שחור ואותיות נאות, כי
לדעתי הנפש מתפעלת והדעת מתרוחת והכוונה מתעוררת מתוך הלימוד בספר נאה
ומהודר…”.
נראה שמטרה זו היא העומדת מאחורי המנהג לעטר את בתי הכנסת בעיטורים נאים,
ובכללם אף דמויות חיות ובהמות, בצירוף ההיתרים השונים שהצגנו מעלה.
(מקורות: ר’ יצחק כהנא, מחקרים בספרות התשובות, עמ’ 349-394; ר’ יחיאל
גולדהבר, מנהגי הקיהלות, א, עמ’ ל-מה; ר’ יוסף פררה, דמות הגוף, עמ’ י-יא,
קסח-קעז)

 




The Mysteries of Hoshana Rabbah

THE MYSTERIES OF HOSHANA RABBAH

By Eliezer Brodt


This article originally appeared last year in Ami Magazine (2016) This version has a many updates and corrections. I hope to revisit this subject shortly.


The sources of our Yomim Tovim are relatively easy to find, as one simply locates the relevant pesukim or Gemara and starts from there. However, one Yom Tov does not have such a starting point: Hoshana Rabbah. Its roots and numerous customs are shrouded in mystery. This article is an attempt to shed a bit of light on some of the early sources and customs behind this special day.[1]


A very early mention is in an anonymous attack against Yiddishkeit apparently written around the year 1500, where we already find Hoshana Rabbah under attack.[1a] At a later date we find in a work which records a debate about Kabbalah, written in 1825 that the origins of Hoshana Rabbah were also dealt with harshly.[1b]


The Name


Today we know this special day as Hoshana Rabbah, but it wasn’t always called by this name. In earlier sources, such as the Mishnah and Gemara, the Yom Tov is never called Hoshana Rabbah but “Yom Aravah” or “Yom Hoshana.” In a recent article, Rabbi Yaakov Stahl traces mentions of these names through numerous Geonim, Paytanim and Rishonim and concludes that the earliest known mention of the name “Hoshana Rabbah” is in the piyyutim of Rav Yosef Avitur, who passed away in 1024. However, it took a long time for the name to become popular.[2]


The Chayei Adam writes that the name Hoshana Rabbah references the many tefillos recited on this day that begin with the word “hoshana.”[3] This idea can be found as early as 1599 in the Seder Hayom. Rav Eliyahu Bachur writes in his Sefer HaTishbi that the aravos we take on Sukkos are called hoshanos because we call out hoshana, a contraction of the words hoshia na (please save), while holding them.[4]


YOM ARAVAH


In the fourth perek of Maseches Sukkah (42b-45a), the mishnayos and Gemara discuss the extra aravah that was used in the Beis Hamikdash in addition to the one included in the daled minim. Each day the kohanim would circle the mizbei’ach one time, and on the seventh day they would do so seven times. Rishonim differ as to whether they went around with both the aravah and the daled minim, or with the daled minim alone, as well as if the Yisraelim went around as well.[5]


On the seventh day, they would do chavatah on the ground with the aravos. Rashi (ibid. 44b) understands this to mean shaking the aravos, whereas the Rambam writes that it means to bang them two or three times on the floor or on a utensil[6] without making a brachah, in keeping with a minhag hanevi’im.[7] Since the destruction of the Beis Hamikdash, we go around with daled minim only, and not with the aravah, since it is not mentioned in the Torah.[8] The Rambam writes that nowadays we go around the bimah as a zecher l’Mikdash, where they circled the mizbei’ach.[9]


These mishnayos are the earliest sources for the hakafos we do once each day on Sukkos and seven times on Hoshana Rabbah. There are numerous sources from the Geonim onward about this.


It’s worth mentioning the powerful words of Rav Yosef Hahn Norlingen (1570-1637) in Yosef Ometz, first printed in 1723. He writes that one should make a great effort to go around each day with the lulav, to the extent that it’s worthwhile to spend a lot of money on the daled minim for this aspect of the mitzvah alone. He writes sharply against those who leave early and avoid hakafos and describes how he completed the circuit every day, even when there was a lot of pushing, especially on Hoshana Rabbah when the children pushed a lot.[10] A similar point is made by the anonymous work Chemdas Yomim.[11]


We see from this the great significance of completing a circuit around the bimah each day, which ties into zecher l’Mikdash, a concept that stands behind numerous halachos.[12]


But what else—besides for circling the bimah seven times and banging the aravos—is done differently on Hoshana Rabbah than the other days of Chol Hamoed Sukkos?


MISHNEH TORAH[13]


Many have the custom to hear Mishneh Torah, or Sefer Devarim, on Hoshana Rabbah night.[14]


Where did this custom originate?


Avudraham writes that in his time, a few people had the custom to read the whole Torah on the night of Hoshana Rabbah in case they didn’t complete shnayim mikra that year. He personally does not endorse this minhag and feels one should make up any missed shnayim mikra over Sukkos, or better yet, during the Aseres Yemei Teshuvah.[15] Tashbetz, a talmid of the Maharam MiRotenburg, is also wary of this custom, giving the strong opinion that it doesn’t help for anything.[16] However, the Shibolei Haleket writes that it is a worthy practice, and the Magen Avraham mentions it as well. The Shibolei Haleket links this custom to the fact that it is the yom hadin for water, and though the Gemara says one should really finish shnayim mikra before Yom Kippur, if one does not, now is a good time.[17]


The anonymous early Italian work Minhag Tov also describes this custom and says he has seen people practice it. His reasoning for it is interesting: on Rosh Hashanah, we are judged for life and death. In case death was decreed upon him, he will have reviewed his learning.[18] Agudas Eizov adds that through learning, one will be reminded to do teshuvah.[19]


Rav Yaakov Emden suggests that the reason for this custom is to remember the king’s Torah reading at Hakhel, but says that this may be a bit farfetched. He also points out that chumash is not generally to be learned at night.[20] However, he concludes “I bend my head to a custom that is already accepted.” However, he is discussing the Mishneh Torah, not the reading of the entire Torah mentioned by the Rishonim.[21] Rabbi Yosef Ginsburg also writes that the custom is to read only the Mishneh Torah.[22] What’s the source for this?


Shulchan Aruch HaArizal, first printed around 1660, writes that on the night of Hoshana Rabbah one should read Mishneh Torah.[23] Basically, the earliest source for the custom is the Arizal.[24]


The minhagim of the Arizal became widespread through various “bestseller” sefarim. [25] To point to just three “bestsellers,” that helped spread this minhag, one was the Tikunei Shabbos, first printed in 1613,[26] and another the Shaarei Tzion by Rav Nassan Hanover, first printed in 1662.[27] These two works saw dozens of editions and were extremely popular and widespread. Both contain a full Hoshana Rabbah learning seder, famously known as the Tikun Leil Hoshana Rabbah. These works inspired other versions based on Kabbalah.[28] A third work that also helped spread this seder was the very popular (and anonymous) Chemdas Yamim, first printed in 1731.


What was farfetched to Rav Yaakov Emden was fact for the Aderes, who writes in his anonymous[29] work on Hakhel that the reason behind the minhag of Mishneh Torah is for a remembrance of Hakhel.[30] Elsewhere, he writes that he himself would lein Mishneh Torah each year in his sukkah from his own sefer Torah.[31]


Rav Charlop did the same.[32] Many gedolim would also say this tikkun. For example, the Chida records this in his autobiography many times.[33] The Chasam Sofer would say tikkun and then go to sleep.[34]


Interestingly, Rabbi Chaim Benveniste (1603-1673) in Shiurei Knesses Hagedolah[35] and others[36] bring down that many have a minhag to say selichos on Hoshana Rabbah night.[37] Others say selichos during the hakafos in the morning and even blow shofar after each circuit of the bimah.[38]


By contrast, in Vilna it appears there were those who said selichos on Hoshana Rabbah night and the Gra wanted to abolish it because of Simchas Yom Tov. It’s even recorded that on Hoshana Rabbah night the Gra was noheg Simchas Beis Hashoeivah like the rest of the nights of Chol Hamoed but he stopped it after one  Hoshana Rabbah night someone died.[39a]


TEHILLIM


Other early sources, such as Rav Avraham Galante write that one should say the whole Sefer Tehillim on Hoshana Rabbah.[39] Rav Moshe Machir, in his classic Seder Hayom, cites such a custom, as does Rav Yuzpeh Shamash (1604-1678) of Worms[40] and Rav Yosef Hahn Norlingen. The Chasam Sofer would say the whole Sefer Tehillim and go to sleep,[41] as did R’ Shlomo Zalman Auerbach.[41a] Rabbi Hertz Scheir would pay people to say Tehillim the whole night.[42]


Rav Chaim Stein, Rosh Yeshivah of Telz, in his incredible World War II diary chronicling his great mesiras nefesh for whatever mitzvos he was able to do during that time, also writes that he and his friends stayed up saying all of Tehillim.[43]


The Butchasher Rav (1771-1841) gives an additional interesting reason for doing so: because Hoshana Rabbah is the ushpizin night of Dovid Hamelech. Dovid was known not to sleep for longer than sixty horse breadths,[44] and we try to emulate that.[45]


CHECKING SHADOWS[46]


Avudraham also records an elaborate Hoshana Rabbah custom: at night, some wrap themselves in sheets and go out to the shade of the moon. If they find their shadow complete, they are happy; if the head is missing, they assume they will die during the coming year. Depending on the appearance of the shadow, one can tell if other family members will survive the year. (A possible similarity can be found in Maseches Horayos.)


However, the Avudraham concludes not to do it.[47] This custom is found in numerous Rishonim—Ramban, Rav Yehudah Hachasid, Rokei’ach, Rikanati,[48] Tzioni, and Rav Aharon Hakohen Miluneil, to list a few. At the end of a manuscript written by Rav Eliyahu Bachur in 1515, he notes, “I completed this sefer on Hoshana Rabbah, when I saw my head in the shadows of the moon, so I know that I will not die this year.”[49] Rav Chaim Benveniste writes that the purpose of this custom is to do teshuvah, for if one sees that the shadows are not in his favor, he will daven for the decree to be abolished.[50]


Interestingly, Rav Yosef Karo makes no mention of this minhag, but the Rama in Darchei Moshe cites the Avudraham without giving his own opinion about it. However, in his glosses on Shulchan Aruch, he stresses not to do it,[51] writing that we do not understand exactly how to do it and in general it is not advisable to look into the future. Rav Yosef Hahn Norlingen and the Mateh Moshe[52] write the same. (It’s worth pointing out, though, that the Arizal was an adherent of this custom.)[53]


Returning to the previously mentioned minhag, that of reading the whole Torah throughout the night of Hoshana Rabbah, the Agudas Eizov adds that another reason to learn is to amass zechusim so that one’s shadow will be complete on Hoshana Rabbah. What lies behind this unique custom?


There are many more minhagim of Hoshana Rabbah, almost all for the same reason.


ECHOES OF YOM KIPPUR[54]


The Tur and numerous other Rishonim mention the lighting of candles. Leket Yosher writes that his rebbe, the Terumas Hadeshen, would use in part leftover candles from Yom Kippur.[55] Rav Zalman of St. Goar, in his work Sefer Maharil, writes that he observed his rebbe, the Maharil, doing the same.[56] Rav Isaac Tirna describes the same in his Sefer Minhagim.[57]


Another minhag echoing Rosh Hashanah and Yom Kippur is mentioned by Rav Zalman of St. Goar, who writes that he observed the Maharil wearing a kittel on Hoshana Rabbah.[58] The Rama cites a similar practice in Darchei Moshe and the Mapah. The Magen Avraham does the same, but says that the minhag in Poland is to wear Shabbos clothes, but not a kittel.[59] Rabbi Henkin writes that the minhag is only for the chazan to wear a kittel.[60]


Rav Isaac Tirna in his Sefer Minhaghim,[61] the Rama, Rav Yosef Hahn Norlingen and others bring that some go to the mikvah on the morning of Hoshana Rabbah.[62] Rav Chaim Benveniste writes in Shiurei Knesses Hagedolah that it’s better to do so in the evening. The Mateh Moshe,[63] Rabbi Yuzpeh Shamash (1604-1678) of Worms and others[64] write that it’s one of the five days of the year on which one should wake up early.[65]


The Tur and other Rishonim write that the minhag is to daven as on the morning of a Yom Tov, with a longer Pesukei Dezimrah.[66] However, it is unclear if they mean to include Nishmas. Numerous sources describe that the custom was to say it, such as in the French Work on Minhaghim written between 1360-1390 [66a], In the Zecher Yosef from 1467,[67] the Kabbalistic work Agudas Eizov,[68] Rav Chaim Benveniste’s description of Izmir, Turkey, in Shiurei Knesses Hagedolah, the Kaf Naki’s,[69] description of Morocco, and other descriptions of Italy.[70] However, the Rama says not to say Nishmas.


The Kitzur Shibolei Haleket writes that he heard some say Zachreinu L’chayim. Rav Chaim Benveniste cites others who had such a minhag.The Maharam would say Hamelech Hakadosh and Hamelech Hamishpat,[71] and in some early manuscripts, the tefillah of Unesaneh Tokef includes the words “Ub’Hoshana Rabbah yeichaseimun.”[72]


What is the common denominator of all these minhagim? The answer is simple. Hoshana Rabbah is a day of judgement. The question is, for what?


According to the Gemara (Rosh Hashanah 16a), it is a day of judgment for water. As the Taz[73] and Gra[74] point out, water is one of the most important human needs. The aravah grows by the water, says the Rokeach, so we take it up on this day. Of course it is well-known in Kabbalistic literature that this day marks the chasimah of the din handed down on Rosh Hashanah, but it is clear that sources who were not familiar with the Zohar also knew this. For example, the Manhig writes that the reason for lighting candles as on Yom Kippur, among other minhagim, is because on this day the judgment is sealed.[75] Some manuscripts of the Machzor Vitri write that we say Hashem hu haElokim seven times on Hoshana Rabbah, like we do on Yom Kippur, to symbolize the completion of judgment.[76] Others point to a cryptic line in the Yerushalmi in Rosh Hashanah to claim it as a final day of judgment.[77]


Based on these sources, it makes sense that all the many different minhagim are due to Hoshana Rabbah being a final day of judgment.[78] The question, though, is in the secrecy of it. Why are Rosh Hashanah and Yom Kippur openly discussed by Chazal as a day of judgment, while Hoshana Rabbah goes unmentioned? If it were such an important day, one would expect Chazal to let us in on the secret.[79]


Rav Yaakov Kamenetsky answers[80] this with an interesting idea, similar to one proposed by Rav Shlomo Zalman Auerbach.[81] They explain that Chazal felt that if the concept ever “got out,” it would disrupt simchas Yom Tov. At that time, the secret was only told to special people, but due to yeridas hadoros, it soon became clear that Hoshana Rabbah’s judgment would not affect simchah all that much. So the secret of the day’s tremendous significance was let out to the masses.
It is worth noting a similarly interesting statement from Rav Yehoshua Ibn Shuaib, talmid of the Rashba, that one of the reasons we do not find an open discussion of Rosh Hashanah’s judgment in the Torah is because such concepts are very hard to comprehend and discuss openly.[82]


STRANGE CUSTOM


In a letter in 1488, Rav Ovadiah miBartenura writes that in Italy, on Yom Kippur and Hoshana Rabbah nights, the aron was opened after davening and women would line up to kiss the Torah the whole night.[83] Rav Yehoshua Falk describes a similar practice in Pressburg. He links these customs, once again, to the fact of the final din.[84]


CHALLAH IN THE SHAPE OF A BIRD


Related to all of this, we find in a 19th-century Lithuanian memoir that white bread for Hoshana Rabbah was baked in the shape of a bird, because on this day, a final decision is made as to who will live or die that year. In folk tradition, this bird would fly to heaven and bring the determination on a scrap of paper.[85]  In Mattersdorf, the challahs of the Yomim Nora’im were baked in a round pan and stamped with a picture of a bird, probably for a similar reason.[86]


BANGING OF ARAVOS


After saying the hoshanos, we bang the bundle of aravos on the floor five times. The Chayei Adam[87] writes that children bang it until there are no leaves left, because of their exuberance for the mitzvah.[88] Rav Yair Chaim Bachrach of Worms (1638-1702) writes in the Mekor Chaim that fools bang it until no leaves are left. We bang it a few times, but why?


Rabbi Alexander Moshe Lapidos answers this question,[89] but to illustrate it clearly, some background is helpful. On Rosh Hashanah, we have a custom to eat various fruits and say accompanying tefillos. Numerous Acharonim [90] explain this minhag by pointing to a Ramban[91] that states that when an action is done in this world, it has an effect in shamayim, which in turn causes something to happen down here.[92] For instance, there is a custom among some to keep their hands open when reciting the words “Posei’ach es yadecha,” as though waiting to receive the parnasah.[93] This reasoning is in part what is behind the banging of the aravos.


THE FATE OF ARAVOS AFTER WE FINISH BANGING THEM


After we finish banging the aravos, what do we do with them? Many are noheg to place them on top of the aron kodesh, but it is not clear how far back this minhag can be traced, or if it is even permissible to do so.


Interestingly The Chayei Adam writes (153:3) one should burn the Aravos afterwards as does the Aruch Hashulchan (664:6).


The Munkatcher did not hold of throwing it onto the aron kodesh. However the Marsham points to a Malbushei Yom Tov which mentions that they did do so in his time. This work was written by the Tosfos Yom Tov (1579-1654) on the Levush, but was only first printed from manuscript in 1895.[94] However, this piece is already brought down by the Eliyhau Raba who had this work in manuscript and quotes from it often. [94a]


The sefer Tanya Rabbasi by Rav Yechiel HaRofei (1240-1289) records that “The custom we received from our fathers is that after we finish the mitzvah of aravah on Hoshana Rabbah, we take it home with us and put it next to our beds to show the love for mitzvos, and this is a kosher minhag.”[95] It is clear that in his time, the aravos were brought back home. The Mekor Chaim quotes the Tanya Rabbasi as saying that he heard that this practice serves as a protection when traveling.
We find segulos in numerous sefarim relating to saving a piece of the aravos, beginning with Derech Hayashar, written in Krakow in 1646. From there, it is also found in Uber Orach, Sefer Zechirah,[96] and Tzeidah Lederech, first printed in 1760.[97] It became famous in its Sefer Zechirah printing, as Rav Zechariah Simnar’s work was extremely popular in its time.[98] The custom is also found in the Chemdas Yomim.[99] All these sefarim write that one should use some of the candles of Yom Kippur for this practice to work, and that it saves one from robbery. Sefer Zechirah adds that you don’t need to carry the aravah on you for it to work, as long as you know where it is in your house.[100]


Numerous Rishonim and Acharonim advise that the aravos be saved and burned with the chametz,[101] because it is good to do mitzvos with objects already used for a mitzvah. None of these many sources mention throwing the aravos on top of the aron kodesh, even in passing.


SEGULAH WITH THE ESROG


One last famous Hoshana Rabbah segulah is the custom of women who are expecting to bite off the pitum of an esrog, daven that the birth not be painful, and then give tzedakah. The earliest source for this can be found in Rav Yaakov MiYanev’s classic Tz’ena Ur’ena.[102] This sefer, first printed around 1622, was reprinted over 200 times,[103] which explains why the minhag is so famous and popular. This practice is also cited by Rav Zechariah Simnar in Sefer Zechirah [104].


The reason for this minhag, as given by the Tz’ena Ur’ena, is because the fruit of the Eitz Hadaas that Chavah gave to Adam was an esrog. This caused the curse of painful childbirth. Since they did not pasel the esrog or eat from it all Sukkos, and do not do so even now that Sukkos is over, the tefillah of women is that they should not suffer because of Chavah’s sin, and instead have an easy labor.


May we all be zocheh to be inscribed in the sefer hachayim.



[1] For useful collections on this topic see; A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, pp. 100-103; L. Zunz, Minhagei Tefah Upiut BiKhilot Yisrael, pp. 95-96,284- 288; R. Shlomo Y. Zevin, Moadim Bahalachah, pp. 142-149; Encyclopedia Talmudit, 8, pp. 527-535; Daniel Goldshmidt–Yonah Frankel, Machzor Sukkos, pp. 20-22; Daniel Goldshmidt, Mechkarei Tefillah Upiyut, pp. 392- 394; R’ Mordechai Spielman, Tiferes Tzvi, 3 pp.335-349; R’ Betzalel Landau, Machanayim 74 (1963), pp. 30-39; R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot 2, pp. 136- 146; R’ Ovadiah Yosef, Chazon Ovadiah (Sukkos), pp. 438-450; R’ Ben Ish Chai, HaModiah (1999), pp. 14-15 [Thanks to R’ Menachem Silber for this source]; R’ Deblitsky, Kitzur Hilchos HaMoadim (Sukkos), pp. 224-237; R’ Tchezner, Sharei Chag HaSukkos, pp. 249-256, 450-458; Rabbi Tuviah Freund, Moadim L’Simchah,1, pp. 422- 451; Pardes Eliezer, Sukkos, pp. 227 and onwards; Luach HaHalachos Uminhaghim, pp. 102-111.I hope to return to all this more extensively in the near future in a hebrew work.
[1a] Bechinas haKabbalah, p. 50. See T. Fishman, Shaking the Pillars of Exile, 1997, p. 140; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, p.12, 29.
[1b] Shadal, Vikuach Al Chochmas Hakabbalah, introduction. On this work see Jordan Penkower, The Dates of Composition of the Zohar, pp.75-116.
[2] Yerushaseinu 9 (2016), pp. 155-201.
[3] 153:2.
[4] Sefer HaTishbi, Erech Hoshana.
[5] See Biur Hagra, 660;1, 664;12; R’ Shimon Horowitz, Biur Marsha (on Sefer Tanya Rabbasi), p. 198; R’ Elyukim Horowitz, Zichron Yerushalayim p. 50.
[6] See R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p. 136.
[7] Hilchos Lulav 7:22. See also R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p.136.
[8] See Beis Yosef, 664. See also Rama, 664:7. However the Taz (5) concludes one should hold both as does the Eliyhau Raba (11). See also R’ Henkin in Shut Gevurat Eliyahu, p.299.
[9] Hilchos Lulav 7:23. See R’ Yosef Dubovick, ‘MiTorat Rav Shmuel Ben Chafni Gaon: Inyanei Aravah Beyom Shvi’i Shel Sukkos,’Asifat Chachamim Boyan 12 (2013) pp. 13-22 R. Shlomo Y. Zevin, Moadim Bahalacha, pp. 142-146; Yosef Tabori, Moadei Yisrael Bitkufat HaMishnah V’haTalmud, 2000, pp. 190-194; R’ Shlomo Pick, Ilana D’Chaye Sarah (1986), pp. 51-61; Otzar Mefarshei Hoshanos (Machon Yerushalayim) 2003, pp. 19-34.
[10] Yosef Ometz, Siman 1048.
[11] Chemdas Yomim, 83b.
[12] See the work from the Aderet called Zecher L’mikdash, and Zichron Yerushalayim from R’ Elyakim Horowitz both devoted to this topic. See especially pp. 50-52 in Zichron Yerushalayim.
[13] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 136-137. See also R’ Weiss Binah L’itim, Tishrei, pp. 525-527 (staying up); see ibid, 527-530 (on finishing Chumash); Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p.173; J. Lauterbach, Rabbinical Essays, pp. 328-329. For a very interesting article connecting this minhag to Coffee, see Elliott Horowitz, “Coffee, Coffeehouses, and the Nocturnal Rituals of Early Modern Jewry,” AJS Review 14:1 (Spring 1989), pp. 17-46; Assaf Nabarro, Tikkun from Lurianic Kabbalah to popular culture, Phd Ben Gurion University 2006, p. 87. See also R’ Aron Felder, Sh’eilot Aron, Siman 16 [Thanks to Menachem Butler for this source].
[14] It’s interesting that R’ Moshe Machir in Seder Hayom brings this minhag and the problems mentioned here for Simchas Torah at night. R’ Dovid Sasso writes in Masot Bavel (p. 197) that in Baghdad they would lein the whole Torah on Shmini Atzeres.
[15] Avudraham, Hoshana Rabbah.
[16] Tashbetz (Schneerson edition), siman 410.
[18] Shibolei Haleket, Siman 371.
[19] Minhag Tov, #76. On the dating of this work see Y. Ta Shema, Collected Writings 3, p. 248.
[20] p. 263
[21] R’ Henkin also raises this issue in Shut Gevurat Eliyahu, p.298
[22] Siddur R’ Yaakov Emden 2, p. 407
[23] Itim LeBinah, p. 220.
[24] The importance of this work was that it was one of the main sources for the Magen Avraham when quoting the Arizal. See Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD, Bar Ian University) July 2015. pp. 191-198.
[25] See for example Sefer Kavanos HaYashan, Jerusalem 2014, p. 285.
[26] See also R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 137-142.
[27] On the Significance and editions of this work see Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD, Bar Ian University) July 2015, pp. 265-266. 29. [See the Appendix here]. See Assaf Nabarro, Tikkun from Lurianic Kabbalah to popular culture, PhD, Ben Gurion University, 2006, pp. 88-121. I hope to deal with this work in an article in the near future, iyH.
[28] See for example E. Landshuth, Amudei Ha’avodah pp. 218-220. See also Yosef Yahalom, Alei Ayin, pp. 130-143.
[29] He even gave a haskamah to his own work. See Yaakov Spiegel, Amudim Betoldot Hasefer Haivri, BiSharei Defus, pp. 35-36.
[30] Zecher L’mikdash, p. 19. See also Seder Eliyahu, Nefesh Dovid, p. 139.
[31] Seder Eliyahu, Nefesh Dovid, p. 139. R’ Moshe Feinstein was against leining from a Sefer Torah for Mishna Torah (Mesorat Moshe 2, p. 151).
[32] R’ Deblitsky, Binu Shnos Dor Vador, p. 63, 70
[33] Meir Benayahu, Ha-Chida, p. 533.
[34] See Zichronos Umesoros al HaChasam Sofer, pp. 205-206; Minhagei Raboseinu V’hilchosam, p. 170.
[35] He brings this from the Arizal, which is one of the only times he quotes him in his sefarim on Orach Chaim.
[36] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 138-139.
[37] See Avraham Yari, Toldos Chag Simchas Hatorah, pp. 292-295, about those who thought there was a custom to say Selichos on the night of Simchas Torah, when in reality they got confused and it was really on the night of Hoshana Rabbah. See Kaf Naki, Lud 2014, p. 108 who writes he could not find early sources for this minhag.
[38] See for example R’ Moshe Machir in Seder Hayom; R’ Meir Soloveitchick, Ha-Meir La’aretz, p. 104.
[38a] Aliyot Eliyahu, Maylot HaSulum 13, pp. 32-33.
[39] S. Schechter, Studies in Judaism, Philadelphia 1908, 2, p. 296. About this see Moshe Chalamish, HaKabbalah Betefillah Uminhag, pp. 332-355. See also Meir Benayahu, Dor Echad Ba’aretz, p. 268.
[40] Minhaghim D’Kehal Vermeiza, (1988), pp. 214
[41] See his own testimony in Sefer Zikaron, p.3 about a dream he had.
[41a] Halichos Shlomo (Tishrei), p. 241. See About R’ Moshe Feinstein, in Mesorat Moshe 1, p. 119 that he would “say” Mishnah Torah at night and finish Tehilim during the day. See also Mesorat Moshe 2, p. 151; R’ Henkin in Shut Gevurat Eliyahu, p.298.
[42] Turei Zahav, p. 16 (introduction).
[43] Mi-Telz Ad Telz, p. 276.
[44] See my Bein Kesseh LeAssur, pp. 173-215.
[45] Peninim Yekarim # 8 (printed in back of Da’as Kedoshim on Yoreh Deah, Tel Aviv 1959). Thanks to R’ Yehuda Spitz for this source.
[46] A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, p. 101; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, p. 59, 217; Y. Weinstock, B’Maagalei Haniglah V’hanistar, pp. 245-269; Dov Sadan, Gilgul Moadim, pp. 163-178; R’ Lipshitz, Iyunim B’-Rabbeinu Bechaye, pp.327-331; Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 6, pp. 173-182; Daniel Speber, The Jewish Life Cycle, pp. 373-383; Ibid, Sefer Zikaron Heichal Hanefesh, pp. 369-376; Y. Ta-Shema, Ha-Niglah She-Benistar, pp. 30-31,120; R’ Yaakov Stahl, Sefer Gimatriyos, 2, Appendix pp. 866-874; Yisroel Ta-Shema, Kneset Mechkarim 4, p. 234. See this recent post.
[47] Avudraham, Hoshana Rabbah.
[48] He even mentions some trying to do it on a bird. The Mateh Moshe brings this down, but Mekor Chaim comments on this that it’s strange.
[49] About this passage see Y. Weinstock, B’Maagalei Haniglah V’hanistar, p.259; Dov Sadan, Gilgul Moadim, p.165. About R’ Eliyahu Bachur and Kabbalah see my Likutei Eliezer, pp. 71-72.
[50] Shiurei Knesses Hagedolah, 664. See also Sha’arei Tzion from R’ Nassan Hanover, p. 142. [51] See the Gilyon of the Magen Avraham here.
[52] Mateh Moshe, 957 (at the end). See the comments of R’ Chaim Ulma on Yosef Ometz (Mechon Yerushalayim ed.), p. 294.
[53] Sefer Kavanos HaYashan, Jerusalem 2014 pp. 286-287.
[54] See Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p. 173; R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, p.96,135.
[55] Leket Yosher,(2010), p. 334.
[56] Maharil, p.381.
[57] p. 125.
[58] Maharil, p. 381. See Yerushaseinu 3 (2009), pp. 90-93 about wearing a Kittel and saying Nishmas.
[59] Magen Avraham, 664;3. See Halichos Shlomo (Tishrei), p. 241 about what R’ Shlomo Zalman Auerach did.
[60] Shut Gevurat Eliyahu, p.298. See also R’ Deblitsky, Kitzur Hilchos HaMoadim (Sukkos), p. 229 Ftnt, 23 from Shar Mayim Rabim, p. 611. See also R’ Nosson Kamentsky, Making of a Godol, p. 131.
[61] p. 125.
[62] See what the Leket Yosher writes about his Rebbe the Terumas Hadeshen, p. 333.
[63] Matteh Moshe, 958.
[64] See for example the early collection of Minhagim in Genuzot 2 (1985), p. 14.
[65] Minhagim D’Kehal Vermeiza, (1988), pp. 214
[66] See Likutei Chaim (talmid of Minchas Chinuch), pp. 329-330. See also R’ Yitzchak Weiss, Shut Siach Yitzchak, Siman 318; Eishel Avraham (Butchatch) 664:1; Orchos Chaim (Spinka), about saying Mizmor Shir L’Yom HaShabbos.
[66 a] See the recent article from R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.185 where he printed parts of this manuscript for the first time. See also the additional early source from manuscript in footnote 47.
[67] Manuscript printed by Yaakov Spiegel, Moriah 30 (2011) 10-12 (358-360) p. 18. See also L. Zunz, Minhagei Tefah Upiut B’kehilot Yisrael, p. 285; Nevei Shalom, p. 27a.
[68] p. 264.
[69] Lud 2014, p. 108.
[70] Megilas Sedarim, (2002), p.85
[71] See Tiferes Shmuel end of Brachos (quoted by Da’as Torah, 664:1)
[72] A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, p. 102. See the manuscript from 1560-1590 in  the recent article from R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.187 and Footnote 56.
[73] 664;1.
[74] 664:5. See R’ Dovid Cohen, Zeman Simchaseinu, pp. 87-97
[75] Sefer Hamanhig, 2, pp. 402-403.
[76] Machzor Vitri 3 (Goldsmidt ed,) , p. 876
[77] See Yerushalmi Rosh Hashanah 4:4. See also Yefeh Mareh; Mareh Panim. See R’ Meir Soloveitchik, Ha-Meir La’aretz, p. 104; R’ Zevin (above note 1), p. 147; R’ Reuven Margolis, Nefesh Chayah, 664; R’ Yissachar Tamar, Alei Tamar, Moed 2, pp. 226-227,128-129, 310; Y. Brand in B’Rosh Hashanah Yikaseivun (2003), p. 37-39 [Thanks to R’ Yakov Stahl for this source]. For more sources on it being the Gemar Din see: R’ Yaakov Emden, Shut Sh’eilat Yaavetz, 1, 33 (end); R’ Meir Don Polotzky (letter in back of Toldos HaRama Mifano, p. 87; R’ Eliyahu Posek, Shut Mor Oheles, p. 35a; R’ Dovid Hanazir, Kol HaNevuah, pp. 251-252. See also the recent article of R’ Urile Biner, HaOtzar 8, pp. 155-167; R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.184-185 footnote 44; See also his forthcoming work Minhag Avos where he deals with this at length tracing sources for this concept in early Paytanyim.
[78] See R’ Yitzchak Weiss, Shut Siach Yitzchak, Siman 315 who deals with why we say hallel if it’s a Yom Hadin.
[79] See R’ Eliyahu Nissim, Aderet Eliyahu, p. 29-30; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, pp. 19-21, 5; R’ Schick, Shut Rashban, Siman 252.
[80] Emes LeYaakov, pp.398-399. R’ Yaakov Kamenetsky writes an interesting language about the person who asked this question to him
הרגשתי בקושיא זו קושיא של קנטור כנגד דברי הזוהר
I once speculated that perhaps the reason for this comment was that R’ Yaakov had read the work of Shadal, VeKuach Al Chochomas Kabalah which begins with a debate between two people on Hoshana Rabba debating the origins of the Day and via this lead to a full fledged discussion of the origins of Kabbalah. However I have no evidence for the speculation that R’ Yaakov read or was familiar with this work.
[81] Halichos Shlomo (Tishrei), pp. 241, 428-435 See also Shalmei Moed, pp.169-170.
[82] Drasha L’Rosh Hashanah.
[83] Igrot Eretz Yisrael, p. 106. See also A. Grossman, Chasidus Umorodot, p. 302.
[84] Choshvei Machshavos, p. 71.
[85] Pauline Wengeroff, Memoirs of a Grandmother, 2010, p. 166. See also Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p. 276 note 47.
[86] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, p. 28. See also R’ Yaakov Stahl, Yerushaseinu 9 (2016), p. 177.
[87] 153:3.
[88] See the Sefer Hakundos from 1824 in the 1997 edition, p. 66.
[89] See R’ Hirshevitz, Minhagei Yeshurun, p. 112; Toras Hagaon R’ Alexander Moshe Lapidos, p.430.
[90] See for example R’ Margolis in his Shut Machlos Hamachanayim, pp. 27b-28a
[91] Breishis, 12:6; 48:22
[92] See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 3, pp. 113-172
[93] R’ Yosef ben Naim, Noheg BiChachmah, pp. 167-168. See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 3, pp. 113-172.
[94] See Eliyhau Rabbah, 664:11: Darchei Chaim VeSholom, p. 292; Orchos Chaim (Spinka) 664:6; Luach HaHalachos Uminhaghim p. 109 – quoting Shut Marsham, 4:57 who mentions that they did this. See also  R’ Moshe Harari, Mikraei Kodesh, (Daled Minim), 2017 pp. 828-829.
[94a] This was one of many manuscripts used by the Eliyhau Rabba see R’ Tzi Leher, Yeshurn 35 (2106), pp.729-730.
[95] Siman 86, Brought in the Eliyhau Rabbah (13). See this recent article of R’ Yaakov Stal about this Minhag.
[96] p. 270-271.
[97] In 2001 edition p. 7.
[98] Sefer Zechira, p. 271. On this work see my Likutei Eliezer, pp. 13-25.
[99] Chemdas Yomim, p. 90b.
[100] See also R; Chaim Palagi, Ruach Chaim; Yifah LiLev; Segulot Yisroel, Erech Eyen, 61-62; Orchas Chaim (Spinka) 664:8; R’ Eliyahu Posek, Kie Hadem Etz haSudeh, p.139a.
[101] See for example sources brought in the Beis Yosef and Darchei Moshe here. See also my article in Yerushaseinu 2 (2008), p. 219.
[102] Bershis Jerusalem 1975, p. 34.
[103] See Introduction to Old Yiddish Literature, Jean Baumgarten, Oxford 2005, pp. 113-121; C. Shmeruk, Safrut Yiddish BePolin, pp. 147-164.

[104] Sefer Zechirah, p. 241; See also R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p. 127b, 138b ; Chaim Uberachah, 228. See the extensive article from R’ Daniel Racah, Or Yisrael 41 (2006), pp. 167-188. On eating esrogim see A. Shemesh, Plants, Nourishments and ways of eating in Blessing Literature 1492-2000 (heb.) (2014), pp. 240-243.



אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת ספר תורה של ימים נוראים

Note: This post is an updated version of this one from 2013.

אמירת ‘שלש-עשרה מידות’ בשבת בהוצאת
ספר תורה של ימים נוראים
*
מאת: אליעזר יהודה בראדט
בליל יום הכיפורים תשס”ה, שבאותה שנה חל בשבת, ענה
הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, בתשובה לשואל אחד, שאין לומר י”ג מידות
בשבת, אע”פ שהשואל הסתייע מלוח ארץ ישראל לרי”מ טוקצ’ינסקי שיש לאמרן.
אחר כך סיפר השואל לנוכחים שמפרסמים פסקים בשם הרב שאינם נכונים כלל. כך ראיתי
בעיני ושמעתי באוזני.
ויהי
ערב ויהי בוקר. בתפילת שחרית לא נכח הגרי”ש בבית הכנסת, ובהוצאת ספר תורה פתח
החזן באמירת ‘שלש-עשרה מידות’. קם אחד המתפללים וגער בו בקול: ‘אתמול קבע הרב
שליט”א שאין לאומרם בשבת!’ נעמד לעומתו נאמנו של הגרי”ש ר’ יוסף אפרתי,[1] וסיפר כי
אמש לאחר הדברים האלה, ישב הרב בביתו על המדוכה בדק ומצא כי בספר ‘מטה אפרים’ פסק
לאומרו, וסמך עליו. ולפיכך יש לאומרו גם ביומא הדין שחל בשבת. אותו שואל שהתרעם על
כך שמפרסמים פסקי-שווא בשם הרב לא נכח שם, וגם הוא לא זכה לשמוע משנה אחרונה של
הרב בעניין זה.[2]
מתוך
כך התעניינתי בנושא וזה מה שהעליתי במצודתי.
מקור אמירת י”ג מידות
בחודש
הרחמים והסליחות כמו גם בירח האיתנים נאמרת תפילת ‘שלוש עשרה מידות’ הרבה פעמים גם
בעדות אשכנז, אלה שאינן רגילות לאומרה בכל ימות השנה[3] (בקהילות
אחרות היא נאמרת לפני תחנון או בשעת ברית מילה וכיו”ב). מתוך ייחודיותה של
תפילה זו התלוו אליה הלכות, הנהגות ואפי’ סגולות הקשורות לאמירתה. הפוסקים דנו
בשאלת עיתוי אמירתה: כגון לפני חצות הלילה,[4] אם היא
נאמרת בשבת, אם יחיד יכול לאומרה,[5] באיזה אופן
צריכה להיאמר, אם חייבת בעטיפת טלית[6] ועוד כיוצא
בהן.[7]
ב’חמדת
ימים’, קושטא תצ”ה, חלק ימים נוראים, פרק א עמ’ ט, נאמר: “והרב
זצ”ל כתב שכל המתענה בחדש הזה שיאמר ביום שמוציאים בו ספר תורה
בעת פתיחת ההיכל הי”ג מידות ג’ פעמים”[8].
כפי
שהתברר לאחרונה, כל דברי ספר זה לקוחים ממקורות שונים ואין לו מדיליה כמעט כלום[9]. דברי
האריז”ל הללו מקורם ב’שלחן ערוך של האריז”ל’, שנדפס לראשונה בקראקא
ת”ך[10].
ומשם העתיק זאת ר’ יחיאל מיכל עפשטיין לספרו ‘קיצור של”ה’, שנדפס לראשונה
בשנת תמ”א[11]
[דפוס ווארשא תרל”ט, דף עה ע”א]. ובעקבותיו ר’ בנימין בעל שם בספרו ‘שם
טוב קטן’ שנדפס לראשונה בשנת תס”ו[12], וגם בספרו
‘אמתחת בנימין’ שנדפס לראשונה בשנת תע”ו[13]. כל
החיבורים הללו נדפסו קודם ‘חמדת ימים’. וכידוע ספרים אלו זכו לתפוצה רחבה[14].
גם
בחיבור ‘נגיד ומצוה’ לר’ יעקב צמח, שנדפס לראשונה באמשטרדם שנת תע”ב[15], נמצא כתוב:
מצאתי
כתוב בסידור של מורי ז”ל בדפוס כמנהג האשכנזים, והיה כתוב בו אחר ר”ח
אלול מכתיבת מורי ז”ל: שכשהאדם עושה תענית, שישאל מן השי”ת שיתן לו כפרה
וחיים ובנים לעבודתו יתברך, וזהו בהוצאת ס”ת, ויאמר אז הי”ג מדות רחמים
שלש פעמים, ואני תפלתי שלשה פעמים… יש סמך לזה בזוהר יתרו קכו וגם בעין יעקב
ר”ה סי’ יג בפירושו.[16]
ומשם
העתיקו בקצרה ר’ אליהו שפירא ב’אליה רבה’ (סי’ תקפא ס”ק א) שנדפס לראשונה
לאחר פטירתו בשנת תקי”ז בשם ר’ יעקב צמח,[17] ובעקבותיו
ב’באר היטב’ הלכות עשרת ימי תשובה[18] וב’משנת
חסידים’ לר’ עמנואל חי ריקי.[19]
ממקורות
אלו עולה כי רק מי שמתענה בחודש אלול ראוי שיאמר י”ג מידות בשעת הוצאת
ס”ת[20].
אמנם ר’ אפרים זלמן מרגליות כתב ב’שערי תשובה’: “ומ”ש [בבאר היטב] שיאמר
י”ג מידות ג”פ כו’ עיין לעיל שכתבתי שבפע”ח [שבפרי עץ חיים] איתא
ג”כ התפלה ג”פ ע”ש”.[21] הוא מפנה
לדבריו בהלכות חג השבועות, שם כתב:
ובענין אמירת הי”ג מדות בהרבש”ע בשעת הוצאת
הס”ת כתב בפע”ח וז”ל מצאתי במחזור של מורי ז”ל כתב
מבחוץ מכת”י מורי ז”ל ביום א’ דשבועות יקרא י”ג מדות
ג”פ ואח”כ יאמר רבש”ע מלא כל משאלות כו’ וכן יה”ר ויחזור
התפלה ג”פ ואח”כ יאמר ג”פ ואני תפלתי וכן יעשה במוסף וביום ב’
ביוצר וכן דפסח וכן דסוכות כו’ ע”ש…”.[22]
וכן
נמצא ב’שער הכוונות’: “וביום שבועות יקרא ג’ פעמים י”ג
מדות ואח”כ יאמר תפלה זו רבש”ע מלא כל משאלתי…”. העתיקו ר’
בנימין בעל שם בספרו ‘אמתחת בנימין’. וכך נאמר גם ב’שער הכוונות’ לעניין ימים
נוראים
מצאתי בספר המחזור של מורי ז”ל כמנהג אשכנזים,
כתוב בחוץ קודם תפלת אלול ויוד ימי תשובה: יום צום ישאל
האדם חיים וכפרה ויעמוד בשעת הוצאת ס”ת ויקרא ג”פ יג מידות ואח”כ
רבש”ע מלא כל משאלותי לטובה והפק רצוני ותן שאלתי לי
ולבני ביתי חיים טובי’ וארוכי’ בכבוד ובמנוחה ביראתך ובתורתך בשלום ובהשקט
ובבטח’ ופדני מכל צרה ויגון וממות ומכל שעות רעות המתרגשות ויוצאות לעולם וכפר
עונותינו ואשמותינו אכי”ר ויזכור שאלתו ג’ פעמים וכן
במוסף ובמנחה כדי שישלי’ שאלתו ג”פ ותנתן שאלתו ויקרא ג”פ ואני
תפילתי.[23]
יש
לציין ש’שער הכוונות’ נדפס לראשונה בירושלים תרס”ב[24] ופרי עץ
חיים נדפס לראשונה בתקמ”ה.[25] ר’ אפרים
זלמן מרגליות ראה מן הסתם רק את פרי עץ חיים.[26]
דעת
חכמי הקבלה
אמנם
ר’ יעקב משה הלל האריך להוכיח על פי קבלה שאין לומר י”ג מידות בראש השנה
ויום הכיפורים אפילו כשאינם חלים בשבת, וכל המנהג בטעות יסדו
, ושדבר זה אינו
מהאר”י הקדוש לאחר שקיבל מאליהו הנביא. הוא מאריך בהוכחותיו,[27] המבוססות
בין השאר על החיבור ‘שער התפלה’ שנדפס לאחרונה על ידו מכתב יד. מעניין לציין כי ר’
עובדיה יוסף קיבל דעתו, על אף שהוא לכאורה משנה מן המנהג הרווח, וגם לדעתו אין
לומר י”ג מידות ביום טוב
[28].
ואלה
דברי ר’ אליהו סלימאן מני: “ובשעת הוצאת ספר תורה… בבית אל… אומרים
י”ג מדות ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות,
דאיתא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י”ג מדות ביו”ט, וגם
אתיא זכירה בחמדת ישראל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר”י ז”ל]
בתחלת למודו. ולכן לא הנהגתי לאומרו…”[29]. אמנם ר’
עזריאל מנצור האריך להוכיח, תוך שהוא מרמז שהוא חולק על ר’ יעקב הלל גם בזה, שדעת
האריז”ל היא שיש לומר י”ג מידות ביו”ט ובימים נוראים בשעת הוצאת
ספרי תורה.[30]
שערי
ציון
לא
זכיתי לבוא בשערי חכמת הקבלה, אבל אבוא להעיר על עוד מקור למנהג זה ודווקא מבית
מדרשו של האריז”ל, ואילו חכמי דורנו – ר’ יעקב משה הלל ור’ עזריאל מנצור – כלל
לא התייחסו לדבריו, וכנראה זה המקור למסורת שלנו מן האריז”ל.
ר’
נתן נטע הנובר כתב בחיבורו הידוע ‘שערי ציון’ (נדפס לראשונה בפראג תכ”ב
ובשנית באמשטרדם תל”א): “בראש השנה וביוה”כ בשעת הוצאת ס”ת
יאמר י”ג מדות ג”פ, ואח”כ יאמר זאת התפילה, רבונו של עולם מלא
משאלותי לטובה…”[31]. ושם נמצא
תפילה אחרת לימים טובים, אחר אמירת י”ג מדות ג”פ.[32]
ר’ נתן
נטע הנובר היה תלמידו של ר’ חיים הכהן, תלמידו
של ר’ חיים ויטל,[33] וחיבורו
‘שערי
ציון’ מבוסס על דברי האריז”ל, כפי שנכתב בהקדמתו.
חיבור זה נדפס ביותר ממאה מהדורות,[34]
והוא אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כמו: תיקון
חצות, תיקון ליל שבועות וליל הושענא רבה, תיקון
וסדר ערב יום כיפור קטן, תפילה לפני עשיית מצוות, אמירת
לשם יחוד, סדר ק”ש על המטה, סדר
מלקות בערב יוה”כ, סדר התרת נדרים בערב ר”ה,
ועוד מנהגים שנוסדו בעיקרם על תורתו של האריז”ל.
דברי
‘שערי ציון’ הובאו כבר בחיבור ‘חקי חיים’ לחתנו של המג”א: “התפילה הנזכר
בשערי ציון, שיאמר בראש השנה ובי”ה, בשעת הוצאת ס”ת יאמר בכל עשרת ימי
התשובה בשעת הוצאת ס”ת (מקובלים)”.[35] וכ”כ רמח”ל
ב’קיצור הכוונות’ בהלכות ר”ה: “ומוציאים ספר תורה, ובעת הוצאתו יאמר
הי”ג מדות, והיה”ר הכתוב בשערי ציון…”.[36] וכ”כ
שם לענין יוה”כ.[37]
זה
המקור למנהג שלנו, וכפי שכתב כבר ר’ יצחק בער בסידורו: “שלש עשרה מדות ורבון
העולם לי”ט ור”ה וי”כ אינם בשום סדור כ”י ולא בדפוסים ישנים
אבל הם נעתקות אל הסדורים החדשים מס’ שערי ציון שער ג”[38].
וכ”כ בסידור אזור אליהו,[39]
ובסידור ‘עליות אליהו’.[40]
עוד
מקור קדום למנהג זה נמצא ב’מדרש תלפיות’ לר’ אליהו הכהן שנפטר בשנת תפ”ט, שם
כתב שיש לומר בר”ה, ביו”כ, בסוכות ובשבועות, י”ג מידות
ג”פ ואחר כך יאמר רבש”ע[41]. [אבל יש
לציין שחיבור זה נדפס לראשונה רק בשנת תצ”ז באיזמיר.] וכן הובא אצל ר’ חיים ליפשיץ בחיבורו ‘דרך חיים’,[42]
ובחיבור ‘מהדורא בתרא עבודת בורא’.[43]
במהדורה
השנייה של ‘עמק ברכה’, שהדפיס נינו של מחבר הספר המקורי ר’ אברהם הורביץ, באמשטרדם
תפ”ט, הוא מביא את התפילה הנאמרת בר”ה ויוה”כ לאחר אמירת י”ג
מידות.[44] גם בדפוס
הראשון של ‘סידור שער השמים’, אמשטרדם תע”ז, המכונה סידור השל”ה, נמצא
בסוף שחרית של ר”ה נוסח אמירת י”ג מידות ג’ פעמים בתוספת תפילה (ונוסח
אחר ליו”ט),[45]
הדומה לתפילה של ‘שערי ציון’, אבל כפי הידוע מכבר, נכד המחבר שהדפיס את הסידור לראשונה
כלל בו הרבה דברים ממקורות מאוחרים לתקופת חיי המחבר.[46]
מנהג
גליציה
לאמירות
אלה, י”ג מידות והתפילה המתלווה אליהן, התייחס ר’ אפרים זלמן מרגליות בחיבורו
‘שערי אפרים’:
ביום
טוב וימים נוראים נוהגין לומר שלש עשרה מדות אחר שמסיימין בריך שמיא והש”ץ
מתחיל ה’ ה’ כו’ והצבור עונין אחריו[47] ואמר
ג”פ ואח”כ אומרים יה”ר הכתוב בסידורים ליו”ט ור”ה
ויו”כ המיוסד ממחזור האר”י ז”ל והוא נוסח קצר ואין לומר הנוסחאות
הארוכים הכתובים במחזורים… אבל בר”ה ויוה”כ אומרים אף שחל בשבת ויש
שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת
.[48]
וחזר
על דבריו בחיבורו ‘מטה אפרים’ לעניין ראש השנה:
מוציאין
ב’ ספרי תורות ואומרים י”ג מדות ג”פ ויש להתחיל מן ויעבור ד’ על פניו
וכו’. ואחר כך אומרים רבש”ע מלא משאלותינו ככתוב בסידורים המיוסד ברוח קדש של
האר”י ז”ל. ואין להאריך בתפלות ויה”ר אחרים… ואם חל בשבת יש
מקומות שאין אומרים בשעת הוצאת ס”ת יג מדות.[49] ורבים
נהגו לאומרם אף כשחל בשבת
[50]
וכן
בנוגע ליום הכיפורים:
ובשעת
ההוצאה או’ הצבור ויהי… ואחר… בריך שמיא… ואח”כ מתחיל הש”ץ ויעבור
ה’ ה’ ואח”כ או’ ה’ ה’ ג”פ… ויש שאין מתחילין ויעבור… ואח”כ
יה”ר הכתוב בסידורים לאומרו בר”ה וי”כ הועתק במחזור מהאר”י
ז”ל ואין לומר הנוסחות הארוכים…. ואף אם חל בשבת אומרים היה”ר אף
במקום שא”א בר”ה שחל בשבת
מ”מ ביוה”כ שכחל בשבת אומר’
אותו.[51]
מנהג
ליטא
ומכאן
למנהג הגר”א. ר’ ישכר בער כתב בספר ‘מעשה רב’: “בשעת הוצאת ס”ת אין
אומרים רק בריך שמיה ולא שום רבש”ע וי”ג מידות“.[52] ונכפל
בהלכות ימים נוראים: “וכן אין אומרים י”ג מדות בהוצאת ס”ת”.
בין בשבת בין בחול.[53]  מכאן שבימיו אמירות אלה היו מנהג נפוץ,
שהגר”א כדרכו השתדל לעקור כדי להחזיר את המנהג המקורי. וכן מתברר מדברי חכם ליטאי
אחר, ר’ יוסף גינצבורג, שבחיבורו ‘עתים
לבינה’ בענייני תכונה הקדיש מקום חשוב למנהגים “שאנו
נוהגין עד עתה על הרוב… וביחוד לפי מנהגי ליטא רייסין
וזאמוט…”.[54] הוא
מביא מנהג לומר י”ג מידות ג’ פעמים לר”ה, יו”כ וסוכות.[55] גם האדר”ת
בחיבורו הנפלא ‘תפלת דוד’ הציע תיקונים בנוסח התפילה[56] שאמרו אחר
אמירת י”ג מידות ביום טוב[57] ובנוסח
התפילה שאמרו אחר אמירת י”ג מידות בראש השנה.[58] מכל אלה
אנו לומדים על התפשטות המנהג גם בליטא. בלוח מהעיר וילנא של שנת תרע”ט נמסר שאף
בר”ה שחל בשבת נהגו לומר י”ג מידות.[59] חכם ליטאי
אחר, ר’ יעקב כהנא, מוסר הנהגה קיצונית יותר, לפיה אומרים י”ג מידות לא רק
בהוצאת ספר תורה: “יש מקומות אשר כל ימי אלול עד אחר יו”כ אומרים אותו בכל
יום
, ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום ב’ וה’ ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום
כל השנה ולא משגחו וטעמא מיהא בעי…”.[60] אבל לא
ברור מתי בדיוק אמרו אותו, והאם שבת גם בכלל “כל יום”.
מכל
העדויות הללו עולה שהמנהג לומר י”ג מידות בר”ה וביום הכיפורים נתקבל
בהרבה קהילות בישראל. טעם יפה למנהג זה הציע ר’ אברהם ברלינר: “דאמר’ בגמ’
ר”ה בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה וכו’ לכן אנו אומרים שלש עשרה
מדות שיזכור לטוב”.[61]
אמירת
י”ג מידות ביו”כ שחל בשבת
כפי
שהבאתי לעיל, ר’ אפרים זלמן מרגליות מבראדי הכריע שלמרות זאת כדאי לאמרו ביום
הכיפורים שחל בשבת
אפי’ לאלו שנהגו שלא לאמרם בר”ה שחל בשבת. וכפל דבריו
בספרו ‘שערי אפרים’.[62]
להלן
נסקור דעתם של שלושה פוסקים הונגריים. ר’ חיים אלעזר שפירא נהג שבר”ה שחל
בשבת שלא לאומרה[63]
אמנם ביוה”כ שחל בשבת נהג לאומרה.[64] ר’ נחמן
כהנא מספינקא הביא בספרו ‘ארחות חיים’ בשם שו”ת בשמים ראש (סימן עא) בשם רב
האי גאון, שלא לומר י”ג מידות בשבת[65]. ור’ חיים
עהרענרייך בפירושו ‘קצה המטה’ (שם, סעיף סד) כבר כתב עליו: “אבל המעיין יראה
שאין לסמוך על דברי הבשמים רא”ש הנ”ל ולאו הרא”ש חתום עלה”.[66]
אמנם
יש להעיר שכלל לא מובן טעמם של אלו שנוהגים שלא לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה ביום הכיפורים, שהרי כל סדר התפילה של ליל יום הכיפורים וגם בנעילה מבוסס על
אמירת סליחות וי”ג מידות הרבה פעמים[67] ואף בשבת,
לכן צ”ע במה נגרע חלקו של אמירה זו לפני קריאת התורה.
ר’ אברהם מסטרעטין נהג שלא
לומר י”ג מידות בשעת פתיחת הארון ביו”ט שחל בשבת.[68] ב’קיצור
שלחן ערוך’ הל’ ר”ה מביא שיש מקומות שאין אומרים בשבת אבל לא מפרט מה המנהג
ביוה”כ שחל בשבת.[69] ר’ אברהם
חיים נאה מתעד את עצם מנהג אמירת י”ג מידות בלוח שלו בר”ה ויוה”כ
אבל לא מתייחס לענין אם חל בשבת.[70] וכך הוא בסידור
הרב בעל התניא, משנת תקס”ג.[71]
בקהילות
אלו נהגו לומר י”ג מידות, מלבד כשחל בשבת: ווירצבורג,[72] באניהאד,[73] בעכהאפען,[74] ברלין,[75] ובית מדרש
גבוה לייקווד.[76]
וכן נהג רי”י קניבסקי בעל ‘קהילות יעקב’ ביוה”כ.[77]
ר’
יוסף אליהו הענקין כתב בלוח שלו בר”ה שחל בשבת שלא לאומרו, וביוה”כ כתב:
“ויש נוהגין שאין אומרים יג מדות בשבת”.[78]
כשנשאל
ר’ משה פינשטיין בעניין אמירת י”ג מידות כשיו”ט חל בשבת, שהרי במטה
אפרים מובאים שני מנהגים, ענה: “בוודאי יש בזה מנהגים, אבל אצלנו נהוג שלא
לאומרו, ומי שמסתפק יותר טוב שלא לאומרו, דכמה שאומרים הי”ג מדות פחות, יותר
טוב. ובאמת בכלל תמוה איך אומרים אותו ביו”ט, דהנה לגבי ר”ה ויו”כ
מפרש רב נטרונאי גאון שמאחר שהם ימי תפילה וכו’ נהגו לאמרם, שרואים שגם אז הוצרך
הסבר”.[79]
ר’
שריה דבליצקי מביא בחיבורו ‘קיצור הלכות המועדים’ את שני המנהגים,[80] אבל למעשה
כתב שבר”ה שחל בשבת אין אומרים אותו ורק ביוה”כ שחל בשבת אומרים
י”ג מידות.[81]
וכן כתב רב”ש המבורגר ב’לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז’ המסונף לשנתון ‘ירושתנו’
ספר שביעי (תשע”ד), עמ’ תז: “בהוצאת ספר תורה אומרים י”ג מידות
ותפילת ‘רבון העולם’ אף כשחל בשבת”, ואילו לגבי ר”ה שחל בשבת הוא כותב
שאין אומרים י”ג מידות ותחינת רבונו של עולם.[82]
אמנם
ר’ אברהם פפויפר הביא בספרו ‘אשי ישראל’ בשם הגרש”ז אויערבאך, שטוב לומר
פסוקים אלו גם בשבת[83]. גם בשבע
קהילות ובראשן ק”ק מטרסדורף מצינו שנהגו לומר י”ג מידות בשעת הוצאת ספר
תורה אף כשחל בשבת[84].
מקורות
קדומים לאמירת י”ג מידת ואפי’ בשבת
בתשובה
שכתב ר’ משה זכות [1610-1697] על עניין זה, לאחר שמציין שמקור תפילות אלו הוא
מהאריז”ל, כתב כך: “על דבר התפילות המיוחדים לפסח שבועות סוכות ר”ה
ויה”כ, לאומרם בשעת הוצאת ס”ת מן ההיכל… אם חלו י”ט הנ”ל
ביום ש”ק אם נדחים אותם התפילות בשביל בריך שמיא… תשובה: כי הנה תפלת בריך
שמיא אין עיקרה אלא במנחת שבת, וא”כ נכון וישר לומר התפלות בי”ט
שחרית כשחל יו”ט להיות בשבת”.[85]
מקור
קדום נוסף לאמירת י”ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה ואפילו אם חל בשבת מצינו
במנהגי בית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא: “בעת הוצאת ספר תורה בר”ה
ויה”כ אומרים י”ג מדות אפילו אם חלו בשבת…”[86]. בספרו
‘עובר אורח’ מתעד האדר”ת: “…סיפר לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון
הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש”א שם ומהם זוכר שני דברים…”[87]. שני
הדברים שהוא מביא מופיעים ברשימת המנהגים של קהילת אוסטרהא, ומכאן שמייחסים מנהגים
אלו למהרש”א. לפי זה, כבר בזמן המהרש”א קיים מנהג זה של אמירת י”ג
מידות בשעת הוצאת ספר תורה. מהרש”א נפטר בשנת שצ”ב[88]. אמנם יש
לציין לדברי ר’ מנחם מענדיל ביבער, שעל פיהם אין להביא ראיה שכך עשו בזמן
המהרש”א:
של
נעלי החומר מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים
וצדיקים… המהרש”ל זצ”ל ותלמידיו, השל”ה הקדוש ז”ל
המהרש”א ז”ל ועוד גאונים וצדיקים… המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים
הראשונים נשארו קודש עד היום הזה ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף
כחוט השערה ונקה? ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר
התפילות לחול ולשבת וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על
אחד מן העמודים אשר הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל
חתולתו, ואם כי בעירנו קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש”א
ולכן יאמינו רבים כי המהרש”א בנה אותה בימיו אבל באמת לא כנים הדברים…[89]
לאור
דברים אלו אין להביא ראיה מרשימת המנהגים דבית הכנסת הגדול בק”ק אוסטרהא
שמנהג אמירת י”ג מידות היה קיים כבר בזמן המהרש”א. אמנם רואים שנהגו
לאמרן גם בר”ה ויו”כ שחל בשבת.
שאלת
צרכיו בשבת
כנראה
שהחשש מלומר י”ג מידות בשבת הוא משום איסור שאלת צרכיו בשבת, כפי שהעיר ר’ יששכר
תמר על המנהג המובא בשערי ציון לומר י”ג מידות בשבת[90]. עניין זה
רחב ומסועף, ואחזור לזה בעז”ה במקום אחר, אך יש להביא חלק מדברי הנצי”ב
בזה:
לענין
מש”כ המג”א שם בס”ק ע’ שאין לומר הרבון של ב”כ בשבת, ולכאורה
מ”ש שבת מיו”ט בזה… והטעם להנ”מ בין יום טוב לשבת יש בזה ב’
טעמים, הא’ משום דכבוד שבת חמיר מכבוד יום טוב, או משום שביו”ט יום הדין שהוא
רה”ש כידוע, ונ”מ ביום טוב שחל בשבת דלהטעם משום דכבוד שבת חמיר
א”כ יום טוב שחל בשבת אין לאומרו, אבל להטעם משום דיו”ט של ר”ה
שהוא יום הדין יש לאומרו, א”כ אפילו חל יום טוב בשבת ג”כ צריך לאמרו,
והרמב”ם שכתב דתחינות ליתא בשבת חוה”מ, דוקא בשבת חוה”מ, אבל יום
טוב שחל בשבת יש לאומרו, וכיון דשרי תחינות אומרים נמי הרבון, ומעתה אזדי כל
הראיות שהביא המ”א מתשובות הגאונים דא”א הרבון בשבת, דהמה מיירי בשבת
לפי מנהגם שנ”כ בכל יום, וקאי על שבת שבכל השנה. משא”כ במדינתנו שאין
נו”כ אלא ביום טוב, ולא משכחת אלא בשבת שחל ביום טוב, ויוכל להיות
שבכה”ג אומרין גם בשבת, וכן באמת המנהג פ”ק וולאזין לומר הרבון בשבת
שחל ביום טוב
… איברא הראיה שהביא המ”א מאבינו מלכנו, שאין אומרים בשבת
שחל בר”ה, ראיה חזקה היא, אבל לפי טעם הלבוש שהביא המג”א (סי’
תרפ”ד) שהוא משום שנתיסד כנגד תפלת שמונה עשרה ניחא הא דאין אומרים אבינו
מלכנו, אבל תחינות מותר לאמרן, ובאמת הלבוש הביא טעם הר”ן והריב”ש משום
שאין מתריעין בתחינות בשבת, ודחה דשאני ר”ה ויוהכ”פ, וממילא ה”ה כל
יום טוב שהוא יומא דדינא, והראיה שג”כ מרבים בתחנת גשם וטל, מותר לאמר גם
הרבון לדעתי.[91]
דעת
ר’ יעקב עמדין
בסידור ר’ יעקב עמדין, בהוספות
מכ”י, כתב לענין ראש השנה: “כשחל בשבת אין לאמרה”.[92] אמנם לא
כתב שום דבר לענין יוה”כ. דבר זה מעניין לאור דבריו בשו”ת שאילת יעבץ:
ואולם
על דבר הבקשה דמעמדות של יום ש”ק שהנחתיה במקומה כמו שנמצאת
משנים קדמוניות. כי אין בה כל כך אריכות לשון בקשה רק דוגמא מטבע ברכת
אהבה רבה ביוצר, ומודים דרבנן. ומוסף
די”ט
וכהנה רבות, והשכיבנו ופרוס, ובה”מ, וכהג
נוסח בריך שמיה
, וכן תחנה שאומרים בשעת
הוצאת ס
ת ביט, עפ
האר
י זל
הית
שומה,
לכן זו הרי היא בחזקתה והלכה פסוקה היא שאם התחיל בברכה דתי”ח
דחול בשבת גומרה, משום דגברא בר חיובא, אלא
דרבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת (כמ”ש
דכ”א
א’)
ש”מ, דמשום
טרחא גרידא הוא דחשו לה בשבת, וגברא מחזי חזי. וכיון
דהאידנא לא חיישי לטרחא, מי ימחה, אף
כי עתה ערבה כל שמחה, ונתקיים בנו בעו”ה, והשבתי
חגה חדשה ושבתה. הלא יש לנו לצעוק ולהתפלל תמיד, המזכירים
את ד’ יומם ולילה לא יחשו ואל דמי לכם וגו’. בלבד
שלא יאריך יותר מדאי בשוי”ט. ולא
יזכיר וידוי חטאים ולא יעורר בבכי, ואגב אודיעך מנהגי ביתר בקשות
של מעמדות דבר יום ביומו. אם אירע י”ט
באחד מימי החול, אזי אני אומר רק בקשה שניה, שהיא
מעין יצירת היום בלבד והי”ט ימי הדין הם ג”כ…
ובתשובה הבאה כתב:
ועל
דבר התחנה ששתי כעל כל הון שכוונתי לדעתו הגדולה. ובחיי
שכמה דברים שמצאתי בחיבורים לאדמ”ו הה”ג
נר”ו
אני מעצמי נהגתי כך מנעורי. וכתובים על גליון ספרי הפוסקים
שלי בימי חרפי. ומיום עמדי על דעתי לא אמרתי התחנה ארוכה בליל ש”ק
ביציאת בה”כ… והתחנה
בשעת הוצאת ס”ת בי”ט. הייתי
ירא מלאומרו. וביחוד שקרא תגר עליהם הרב הגאון מהור”ר
יעקב יושע זצ”ל. עד שמצאתי בדברי קדשו כתוב
לאמר אותם ומפי האר”י ז”ל ומיום ההוא והלאה הייתי
מתחיל לאומרם…[93]
לאור עמדה זו לא מובן מדוע אין
לומר י”ג מידות בשבת כשחל בה ר”ה?
שתי
הערות
ר’
שמואל מונק ניסה לערער מעט את מקומן של תחינות אלו והרהר מהו המנהג הקדום:
תחינה
שנהגו בשעת פתיחת ארון הקודש בימי התשובה וברגלים שיסודה משערי ציון מוכיחה
לענ”ד שלא היו אומרים בריך שמיא כו’ אלא בשבת במנחה… שאילו היה אומרים אותו
תמיד כמנהגנו לא מסתברא שתיקן לומר עוד תחינה. א”נ י”ל שאפילו אם היו
אומרים אותו תמיד, מ”י כיון דלא עיקר זמנו הוא ניחא לדחותו מפני התחינה ההיא
והיום נהגו לומר שניהם, וכ”כ בשערי אפרים… אך לא ידעתי אם זה טוב כי ממהרים
וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה.[94]
עוד
העיר בנוגע לדרישה ההלכתית לומר י”ג מידות בציבור, שלא בכל מקום מתקיימת
באמירה זו:
בהוצאת
ספר תורה הורגלו לומר שלש עשרה מדות… ואולי יש לזה תורת מנהג כיון שכבר נתפשט
בכל תפוצות אשכנז (ואולי אף בספרד), אבל אין מקפידים לומר כל הקהל ביחד י”ג
מדות (כמנהג הישיבות), ומנהג הקהילות היה שלא להקפיד, ואולי כיון שכל הקהל עומדים
שם ואומרים אותן אלא שזה מקדים וזה מאחר חשיב כמו בציבור וצ”ע אם רשות להחמיר
דנראה כמוציא לעז על הראשונים.[95]
מקור
אמירת י”ג מידות שלוש פעמים
כתב
ר’ זלמן גייגר ב’דברי קהלת’: “והוא מנהג שלא מצאתיו בפוסקים ואין נכון בעיני
לאמר י”ג מדות בראש השנה, כי לא תיקנו לאמרן בתפילות ר”ה ולא בפיוטיו,
אך יעב”ץ כתב המנהג על פי האר”י ואין משיבין את הארי, אבל לא כתב דבר
שיאמר ג’ פעמים כי הוא נגד הדין לדעתי כי פסוקי שבחים גדולים כי”ג מדות אסור
לכפלם”.[96]
ר’
יעקב אטלינגר מביא בספרו ‘שו”ת בנין ציון’ שאלה שנשאל: “לא ידעתי על מה
נסמך המנהג לומר בראש השנה ויוה”כ וי”ט בשעת הוצאת הס”ת ג’ פעמים
י”ג מדות וג’ פעמים ואני תפלתי, הרי לפי פירוש רש”י בהא דאמרינן האומר
שמע שמע הרי זה מגונה דזה באמר מלה וכופלו אבל בשכופל הפסוק משתקין אותו, ולפי’ רב
אלפס עכ”פ הרי זה מגונה ובשניהם דהיינו בי”ג מדות וגם באני תפלתי לא
שייך הטעם שכתב רש”י בסוכה (דף ל”ח) שכופלין בהלל מאודך ולמטה כיון דכל
ההלל כפול וגם לא טעם הרשב”ם בפסחים בזה משום דאמרו ישי ודוד ושמואל ואולי רק
בשמע ומודים הוי מגונה או משתקינן מטעם דנראה כב’ רשויות אבל הכפלת שאר פסוקים
שרי…”.
לאחר
שהוא מאריך בסוגיה זו הוא משיב לשאלת השואל: “נראה לי לחלק דדוקא באומר שני
דברים שווים דרך תחנה ובקשה או דרך שבח ותהלה שייך החשד דב’ רשויות, לא כן בקורא
פסוקי תורה וכתובים. וראי’ לזה שהרי מצוה לחזור הפרשה שניים מקרא, וע”פ
האר”י יש לכפול כל פסוק ופסוק וקורין הפסוק שמע ישראל ב’ פעמים זה אחר זה,
ואין קפידא. וכיון דמה שמזכירין י”ג מידות אין זה דרך תחנה, דא”כ
יהי’ אסור לאומרם ביום טוב אלא ע”כ לא אומרים רק כקורא פסוק בתורה וכן בואני
תפלתי, ע”כ אין בזה משום קורא שמע וכופלו. כנלענ”ד”.[97]
ר’
ישראל איסערלין מו”ץ בעיר וילנא, כתב בספרו ‘פתחי תשובה’ ליישב קושיית השואל
בדרך אחרת: “ולולא דמסתפינא ליכנס בענינים העומדים ברומו של עולם הייתי אומר
דבי”ג מדות לא שייך כלל החשד דב’ רשיות כמו בשמע, דהענין שהיו אומרים אחד
פועל טוב ואחד רע וכי”ב מהבליהם והי”ג מדות גופיה הוא סתירה לדבריהם,
דבו נכלל כל המדות והנהגות העולם והכל ביחיד, כידוע ליודעי חן”.[98]
ויש
לציין לדבריו של ר’ יוסף חיים מבבל שכתב בשו”ת תורה לשמה[99], שהתעורר
לאותה שאלה:
שאלה.
מצינו כתוב בסידורים שיאמר אדם בר”ה וימים טובים בעת הוצאת ס”ת
ג”פ י”ג מדות ואח”כ יאמר בקשתו
. ונסתפקנו איך יוכל לכפול הפסוק
של י”ג מדות שיש לחוש בזה כאשר חששו רז”ל כאומר שמע שמע ומודים ומודים.
יורינו המורה לצדקה ושכמ”ה.
תשובה.
אין לחוש חששות אלו מדעתנו אלא רק במקום שחששו בו חז”ל שהוא בפסוק שמע ישראל
ובמודים, והראיה דכופלים כל יום פסוק ה’ מלך וכו’ וכן בעשרת ימי תשובה שמוסיפים
לומר ה’ הוא האלהים ג”כ כופלים אותו. ואין לומר התם שאני שעניית הציבור מפסקת
בין קריאת החזן וכן קריאת החזן מפסקת בין עניית הציבור, דזהו אינו, דהא אפילו
היחיד כאשר מתפלל ביחיד ג”כ כופל פסוקים ואומרם בזא”ז ועוד אעיקרא פסוק
ה’ הוא האלהים הוא בעצמו כפול שאומר ה’ הוא האלהים ה’ הוא האלהים, ונמצא דאין כאן
חשש שחששו בשמע ומודים, וא”כ ה”ה בפסוק זה של ה’ ה’ אל רחום וחנון אם
יכפול ליכא חשש. והיה זה שלום ואל שדי ה’ צבאות יעזור לי. כ”ד הקטן יחזקאל
כחלי נר”ו.[100]
אגב רואים מהשאלה שגם במקומו
נהגו לומר י”ג מידות בעת הוצאת ספר תורה.
אמירת
יג מדות
יש לסיים בדבריו החשובים של ר’
חיים מפרידברג אחי מהר”ל מפראג בספרו הנפלא ספר החיים:
אף
על גב ששלש עשרה מדות הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך
הזכרת מדותיו אינו חוזר ריקם, מכל מקום אינו אומר שיהיו נזכרים, רק כסדר הזה יהיו
עושין לפני לפי שהעשיה הוא עיקר, שצריך האדם לדבוק באותן המדות ולעשותם, ובעשרה
אפשר שיהיו נעשים, שזה רחום וזה חנון, וזה ארך אפים וכן כולם, שעיקר המדות הללו הם
עשר. ולפי שבדורותינו זה יהיו נזכרים ולא נעשים, על כן אין אנו נענים בעונותינו
הרבים.[101]
והוא כיון לדברי ר’ אברהם סבע
בחיבורו צרור המור:
והנה
בכאן למדו סדר שלשה עשר מדות שבם מרחם ומכפר לחוטאים וזאת היא תשובת שאלת הראני נא
את כבודך, ולכן אמר ויעבור ה’ על פניו, ללמדו היאך יסדר אלו הי”ג מדות הוא
והנמשכים אחריו לביטול הגזרות ולכפרת העונות, כאומרם ז”ל אלמלא מקרא כתיב אי
אפשר לאומרו, כביכול נתעטף בטליתו ואמר לו כ”ז שישראל עושים כסדר הזה אינן
חוזרות ריקם, שנא’ הנה אנכי כורת ברית. ופירושו ידוע, שהרי אנו רואים הרבה פעמים
בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר
הזה שאני עושה, לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו, ולעבור על
מדותיהן כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו’, אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם. אבל
אם הם אכזרים ועושי רשעה, כל שכן שבהזכרת י”ג מדות הם נתפסין. וזהו וחנותי את
אשר אחון, מי שראוי לחול ולרחם עליו. ולכן הוצרך לומר ויעבור ה’, כאילו הוא מעצמו
עבר לפניו ללמדו כיצד יעשה וכיצד יקרא. כמו שהש”י קרא ואמר ה’ ה’.[102]
נספח: התייחסויות שאינן
מפורשות – יחסו של המג”א ל
שערי
ציון
[103]
אצביע על כמה התייחסויות של
המג”א
לספרי קבלה וזאת מבלי לציינם במפורש. בפראג
תכ”ב
הדפיס ר’ נתן נטע הנובר לראשונה את חיבורו הידוע ‘שערי
ציון’, ושנית באמשטרדם תל”א.
ספר זה נזכר במפורש במג”א פעם אחת בלבד – בסי’ א
ס”ק
ד:
המקובלים
האריכו בענין תפלת חצות וברקנטי… ועסי’ קל”א
ס”ב. ובגמרא
דילן לתי’ הראשון… ועיין בזוהר ויקהל ע’ שמ”ב
דלעולם חשבינן הלילה לי”ב שעות הן בקיץ הן בחורף אף על
גב דלענין תפלה אינו כן. כמ”ש
סי’
רל”ג. וככ
שערי ציון
.
‘שערי ציון’ לר’ נתן
הנובר, שנדפס ביותר ממאה מהדורות, אחראי
במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כפי
שכתבתי למעלה. לאור עובדה זאת, לכאורה היה מתבקש שהמג”א
ישתמש בו יותר ויזכירו בדיונים נוספים הקשורים אליו, כפי שהוא מרבה להזכיר את ספר
הכוונות. מה פשר העובדה שהוא מזכירו פעם אחת בלבד? קושי
זה קיים רק לפי התפיסה הרווחת שמטרתו של המג”א
היתה לשלב דברי קבלה בחיבורו ההלכתי, אך לדעתי לעולם אין המג”א
מביא מעולם הקבלה, אלא רק דברים שיש להם זיקה הלכתית. ולפי תפיסה זו לא
קשה מידי.
ועדיין
יש להצביע על המקומות שהוא מזכיר ספרי קבלה ומפרש שלא לנהוג כמותם.
וידוי לפני השינה[104]
בסי’ רלט
כתב המג”א: 
יש
נוהגין לומר וידוי ש”מ קודם השינה ונל
שאינו נכון
דאמרינן בברכות דף ס’ שלא
לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה וכו’ דלא ליפתח פיו לשטן וכן אית’ דף
י”ט…
אמירת וידוי קודם השינה נמצא ב’סדר
ותיקון קריאת שעל המטה’ (מאת ר’ יהודה
הכהן מחבר ‘תיקוני שבת’, פראג שע”ה) וב’שערי
ציון’. וכבר העיר אסף נברו, שמקורו
של ‘שערי
ציון’ הוא ‘סדר ותיקון קריאת שמע שעל המטה’.[105]
סדר ליל הושענה רבה
כתב המג”א
בהקדמה לסי’ תרסד:
נוהגין
ישראל להיות נעורים בליל ערבה (ש”ל) וכבר
נדפס הסדר
. ועמ”ש סי’ תצ”ד.
בשורה קצרה זו נאמרו שלוש
ידיעות: א. המקור למנהג המפורסם להיות
נעורים אינו קבלי, אלא כבר נמצא בשבלי הלקט. ב. הסדר
הנהוג לומר כבר נדפס. היכן נדפס? בין השאר נדפס ב’תיקוני
שבת’
וב’שערי
ציון’, ומכל מקום לא הפנה אליהם המג”א
ישירות. ג. הפנייה לדיונו הארוך בהלכות
שבועות, שם הוא דן בהיבטים ההלכתיים של המנהג, היינו
בהשלכות ההלכתיות של הנעור כל הלילה. דהיינו שהמג”א
התייחס למנהג קבלי במבט הלכתי רגיל.
תענית ערב ראש חודש[106]
בשני מקומות מתייחס המג”א
לתענית ערב ר”ח:
א.   
בסי’ תיז ס”ק ג:
“נהגו קצת להתענות ערב ר”ח…”.
ב.    
בסי’ תקסו ס”ק ד:
“והאידנא נהגו קצת להתענו’ בכל ער”ח וקורין בתורה…”.
בשני המקומות אינו מזכיר את
סדר התפילה והסליחות הנמצא בספר ‘שערי ציון’, אלא
שקצת נהגו להתענות.
מלקות בערב יום הכיפורים[107]
למעלה ראינו את התייחסותו
בהלכות ערב יום הכיפורים:
וכתוב
בכתבים שהאר”י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד’ מלקיות… ובמקצת
ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן
.
איזה הם אותם “מקצת
ספרים חדשים” בהם מופיעים כל דיני מלקות? כפי
שניתן לנחש, ב’שערי ציון’ מאריך
בכל דיני המלקות. ועליו מפטיר המג”א: “ולא
הועילו כלום בתקנתן”.[108]
לא ידוע מה היתה דעתו האישית
של המג”א על הנהגות קבליות, אך
מכל מקום בספרו ההלכתי לא נתן להן מקום אלא במקרה שהיה למנהג היבטים הלכתיים מובהקים. מסיבה
זו אינו מביא את ‘שערי ציון’ אלא פעם אחת בלבד.

* מאמר זה הוא נוסח מעובד ורחב מההערה שכתבתי במאמרי
‘ציונים ומילואים לספר “מנהגי הקהילות”‘, ירושתנו, ב (תשס”ח), עמ’
ריב-ריד. בשנת תשע”ג פרסמתי נוסח מורחב, ועכשיו בתשע”ח שבתי להניף את
הקולמוס להוסיף לדון ולתקן מה שכתבתי אז.
[1]  וראה דבריו בספרו, ישא
יוסף, ג, עמ’ ר-רא. וראה ר’ יהושע ברוננער, איש על העדה, ב, תשע”ד, עמ’ ריד.
[2]  בעניין זה ראה דברים
חשובים שכתב תלמידו ר’ דוד ארי’ מורגנשטרן, בסוף ההקדמה לספרו ‘פתחי דעת’, א,
ירושלים תשע”ג.
[3]  ראה ד’ גולדשמידט, סדר
הסליחות, כמנהג ליטא, ירושלים תשכ”ה, עמ’ 5-12.
[4] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה בשם ספר הכוונות.
[5] ראה
מג”א, סי’ תקסה, סעי’ ה; ר’ ישכר טייכטהאל, שו”ת משנה שכיר, או”ח,
ב, סי’ ג; ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר, יא, ירושלים תשע”ח,
או”ח סי’ צג.
[6] ראה
מג”א, סי’ תקפא ס”ק ב; דעת תורה, סי’ תקסה סעי’ ה.
[7]  ראה ר’ שלמה קלוגר,
שו”ת האלף לך שלמה, סי’ מד; שו”ת תורה לשמה, סי’ צו.
[8]  ראה מש”כ אברהם
ברלינר, כתבים נבחרים, א, ירושלים תשכ”ט, עמ’ 44-45; וראה מה שהעיר מ”ד
צ’צ’יק, ‘עוד על סידור הגר”א’, המעין, מז, גל’ ד (תמוז תשס”ז), עמ’ 84
מס’ 9.
[9] ראה
מה שכתבתי בספרי ליקוטי אליעזר, עמ’ א.
[10]  על חיבור זה ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 86 ואילך; יוסף אביב”י, קבלת
האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 752-753. ולאחרונה מה שכתבתי בחיבורי ‘פרשנות
השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור
לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת
גן תשע”ה, עמ’ 191
ואילך.
[11]  ראה ר’ י”ש סופר,
‘לתלומת ייחוס מנהג כיסוי השופר בשעת ברכות לב”ח ולשל”ה, ירושתנו ז
(תשע”ד), עמ’ שפא ואילך. וראה בסידורו, ‘דרך ישרה’, דף סב ע”א, שהוא
מביא כל זה ג”כ אם התפילות.
[12]  עמ’ כח במהדורת ירושלים תשכ”ו.
[13]  עמ’ נז במהדורת ירושלים
תשכ”ו. על חיבורים אלו ראה מה שכתבתי בליקוטי אליעזר, ירושלים תש”ע, עמ’
יג ואילך.
[14]  ראה מה שכתבתי על זה בספרי
ליקוטי אליעזר, שם.
[15]  וכן מצינו בחיבורו ‘לחם מן
השמים’ שהוא נוסח מורחב של החיבור (נדפס לראשונה רק בשנת תרס”ה), דף לה
ע”ב.
על שני חיבורים אלו ראה: זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש”ן, עמ’ 82 ואילך, 87 ואילך; יוסף
אביב”י, קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 593-595, ועמ’ 670-671.
[16]  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ קפז.
[17]  ר’ ברוך יהודה בראנדייס,
לשון חכמים, פראג תקע”ה, דף סה ע”א.
[18]  באר היטב, תרג ס”ק א.
ומשם בספרו של ר”ח פלאג’י, מועד לכל חי, סי’ יג אות מ.
[19]  משנת חסידים, ג, ירושלים
תשמ”ב, דף קלא ע”ב.
[20]  על עצם הענין של תענית
בחודש אלול, הארכתי בספרי ‘עורו ישנים משנתכם’.
[21]  שערי תשובה, סי’ תרג, א.
[22]  שם, סי’ תפח. ראה ר’ אברהם
דוד לאוואוט, שער הכולל, ברוקלין תשנ”א, עמ’ סד, פרק כב אות ה שגם מציין
שהמקור לתפילה זו הוא ה’פרי עץ חיים’.
[23] שער
הכוונת, ב, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רעה.
[24]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 691-695.
[25]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, ב, ירושלים תשס”ח, עמ’ 647-649.
[26] ראה  נגיד ומצוה, ירושלים
תשע”ב, עמ’ שיג.
[27]   שו”ת וישב הים, ב,
ירושלים תש”ס, סי’ יא [=מקבציאל כא (תשנ”ו), עמ’ צה-קח. וראה דבריו
בהקדמה ל’שער התפלה’, ירושלים תשס”ח, עמ’ 24. וראה ר’ דניאל רימר, תפילת
חיים, ביתר תשס”ד, עמ’ רמו-רמח.
[28]  חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשס”ה, עמ’
קט.
[29]  ר’ אליהו סלימאן מני,
מנהגי ק”ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ”א,  עמ’ לב, אות עא. וראה שם, עמ’ מא אות פג לענין
יו”כ.
[30]  ראה הקדמה שלו לימצא חיים,
ירושלים תשס”ד, עמ’ 38-116.
[31]  שערי ציון, מודיעין עילית
תשע”ב, עמ’ עח.
[32]  שם, עמ’ פ.
[33] יש
לציין שר’ נתן הוא בעל הכרוניקה המפורסמת על ת”ח
ות”ט, ‘יון
ומצולה’.
על חיבור זה, ראה
במבוא מאת ר’ בצלאל לנדוי בתוך: שערי
ציון השלם, ירושלים תש”ן [המבוא
נדפס בעילום שם]; י’ אביב”י, קבלת, ב, עמ’ 748-750; גריס, ספרות
הנהגות, עמ’ 84-85; יעקב ברנאי, שבתאות
היבטים חברתיים, ירושלים תשס”א, עמ’ 27; אסף
נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
88-121;
והמבוא
בתוך: שערי ציון, מודיעין עילית תשע”ב.
וראה ר’ יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ירושלים תשמ”ח, עמ’ רמט.
[34]  ראה הקדמה למהדורה חדשה,
שם, עמ’ 17. בחיבור המתאר את מצבם הרוחני הירוד של היהודים בניו יורק בשנת 1887, מסופר
שלמרות זאת לפני הימים הנוראים נהגו לקנות מחזורים ואת ספר התפילות ‘שערי ציון’ [Moshe Weinberger, People
walk on their Heads
. New York 1982, p. 73].
[35]  חקי חיים, דף קעו
ע”ב.
[36]  קיצור הכוונות
לרמח”ל, ירושלים תשס”ו, עמ’ קכב. [על חיבור זה ראה יהונתן גארב, כתביו
האמתיים של רמח”ל בקבלה, קבלה 25 (תשע”ב), עמ’ 199-202].
[37] עמ’
קנא.
[38]  עבודת ישראל, תל אביב
תשי”ז (ד”צ), עמ’ 223.
[39]  אזור אליהו, ירושלים
תשס”ו, עמ’ סט. וראה מש”כ ר’ בנימין שלמה המבורגר, ירושתנו ב
(תשס”ח), עמ’ תמא.
[40]  עליות אליהו, ירושלים
תשס”א, עמ’ 415.
[41]  מדרש תלפיות, ווארשא
תרל”ה, עמ’ 98, ענף בקשה. עליו ראה: ג’ שלום, ‘ר’
אליהו הכהן האיתמרי והשבתאות’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו
יורק תש”י, עמ’ תנא-תע;
וכן במבואו של ר”ש אשכנזי [לא על שמו] לשבט מוסר, ירושלים תשכ”ג. וראה
במכתב של ר’ צבי פרבר, ישורון ה (תשנ”ט), עמ’ תרסב.
[42]  דרך חיים, זולצבאך
תס”ג, דף
סד ע”ב, סי’ סד סע’ ב [ביו”ט]; דף עב ע”ב, סי’ סז אות יא [בימים
נוראים]. על ספר זה ראה: שניאור זלמן ליימן, ‘רשימות
היעב”ץ לספרים החשודים בשבתאות’, ספר
הזכרון לרבי משה ליפשיץ, ניו יורק תשנ”ו, עמ’ תתפט; ישעיה
תשבי, נתיבי אמונה ומינות, ירושלים
תשנ”ד, עמ’ 43-44; 206-208; זאב
גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים
תש”ן, עמ’ 90 ועמ’ 100.
[43]  מהדורא בתרא עבודת בורא, זולצבאך
תס”ז,
קג ע”א [נוסח אחד ליו”ט ונוסח אחר לימים נוראים].
[44]  ראה עמק ברכה, ירושלים
תשמ”ה, עמ’ קעא. כמובן שאין טעם לחפש את התפילה במהדורה הראשונה, קראקא
שנ”ז (ראה שם, דף פג ע”א), שנדפס מסתמא לפני שנולד ר’ נתן נטע הנובר.
נינו של המחבר הוסיף בשתיקה קטעים רבים מאוחרים, המיוחסים כיום בטעות למחבר
המקורי.
[45] שער
השמים, א, דף רפז ע”ב.
[46]  ראה יוסף אביב”י,
קבלת האר”י, א, ירושלים תשס”ח, עמ’ 476; ר’ ברוך אבערלאנדער, ‘הנוסח
והניקוד בסידור אדמו”ר הזקן’, הסידור, מאנסי תשס”ג, עמ’ רב-רג.
[47]  וראה דבריו בפתחי שערים,
שם אות ט.
[48]  שערי אפרים, שער י אות ה.
[49]  ראה ספר מנהג טוב, אות סט
: “ובשבת שחל ר”ה להיות בתוכם להתענות תעניות רצופים ואפ’ אם הקהל לא
היו אומ’ יג מידות…”.
[50] תקפ”ד,
סעי’ טז. וראה שלחן הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 164; ר’ אברהם חמוי, מחזור בית דין,
ירושלים תשמ”ו, [ד”צ], דף ק ע”א אות ג.
[51]  מטה אפרים, תריט, סעי’ מח.
וראה ר’ אברהם חמוי, בית הכפורת, ירושלים תשס”ד, עמ’ 546.
וראה מטה אפרים תרא סע’ ב
לענין יום ב’ דר”ה ולענין שבת תשובה ראה שם, סי’ תרב סעי’ יד.
[52]  אות קסד. וראה ר’ שריה
דבליצקי, בינו שנות דור ודור, עמ’ פ אות טז, שכך נהגו בית הכנסת הגר”א בתל
אביב.
[53]  אות רו.
[54]  עתים לבינה, ווארשא
תרמ”ז, עמ’ 205.
על הספר עתים לבינה ראה מש”כ במאמרי, ‘יחסה של הספרות היהודית לקופרניקוס במשך הדורות’, עמ’ כו הערה 72, בתוך: Hakira,
13 (2012). וראה
יצחק מעליר, ‘לתועים בינה’, כנסת
הגדולה, ד, ווארשא תר”ן, (במאמרי
בקרת), עמ’ 87-97; מכתב של האדר”ת
לראי”ה קוק, בסוף אדר היקר, ירושלים
תשכ”ז, עמ’ עה-עו.
[55] ראה
שם, עמ’ 212,216,218.
[56] ראה
ר’ חיים ליברמן, אהל רחל,א, ניו יורק תש”ם, עמ’ 516-517.
[57] תפלת
דוד, עמ’ נז.
[58] שם,
עמ’ נט.
[59]  לוח עם עברי טייטש, וילנא
תרעט, עמ’ 18.
[60]  שו”ת תולדות יעקב,
וילנא תרס”ז, סי’ כט, דף לב ע”א. אי”ה אעסוק בחיבור זה בהזדמנות
אחרת.
[61] שלחן
הקריאה, ברלין 1882, עמ’ 158. וראה מש”כ ה’מטה אפרים’ סי’ תקפד סעי’ כה, באלף
למטה אות ג לענין אמירת מי שבירך לחולה.
[62]  שער י, סעיף ה. וראה ר’
דוב בער ריפמאן, שלחן הקריאה, בערלין 1882, עמ’ 164.
[63]  דרכי חיים ושלום, ירושלים
תש”ל, עמ’ רנא.
[64]  ראה שם, עמ’
רפ. והשווה לדבריו בחמשה מאמרות, מאמר נוסח התפילה, בערעגסאס תרפ”ב, דף
קמו-קמז, אות כא [תודה לידידי ר’ חיים ישראל טסלר למקורות אלו].
[65]  ארחות חיים, סי’ תקסה אות
ג והשווה לדבריו בסי’ תפח אות א. וכ”כ בדעת תורה שם בסי’ תפח ובס’ תקסה.
[66]  על חיבור זה
ראה מה שכתבתי במאמרי ”ציונים ומילואים למדור נטעי סופרים – על
הגאון ר’ רפאל נתן נטע רבינוביץ זצ”ל
בעל דקדוקי סופרים’, ישורון כד (תש”ע), עמ’ תכה-תכז.
[67]  ראה יום טוב ליפמן צונץ,
מנהגי תפילה ופיוט בקהילת ישראל, ירושלים תשע”ו, עמ’ 140-141.
[68]  ראה ר’ היבנר, הדרת קודש,
מונקאטש תר”ס, ט ע”א.
[69]  קיצור שלחן ערוך, סי’ קכט
אות יב.
[70]  ראה דבריו בלוח לשנת
תרצ”ב, ירושלים, עמ’ יב [ר”ה] ועמ’ טז [יוה”כ]. והשווה לדבריו
בשנות חיים, ירושלים תרפ”א, דף צו ע”ב [ר”ה], ודף קו ע”א
[יו”כ].
[71]  ראה סידור הרב, שקלאוו
תקס”ג, דף פא ע”א בסוף.
[72]  ר’ נתן הלוי במברגר,
ליקוטי הלוי, ברלין תרס”ז, עמ’ 28.
[73]  ר’ יששכר דובער שווארץ,
מנחת דבשי, אנטווערפען תשס”ז, עמ’ רצ.
[74] ראה
ר’ שלמה קאטאנקע, מקום שנהגו, לונדון תשע”א, עמ’ 68.
[75]  ר’ אליהו יוחנן גורארי’,
חקרי מנהגים: מקורות, טעמים והשוואות במנהגי ברלין, חולין תשס”ז, עמ’ 95.
וראה מנהגי ישורון לקוט מנהגים של ק”ק קהל עדת ישורון, נוא יוארק תשמ”ז,
עמ’ 20  שנהגו לומר בר”ה, אבל לא כתב
שם מנהגם בר”ה שחל בשבת.
[76]  ראה ר’
יהודה שושנה, נהג בחכמה, לייקווד תשע”ג, עמ’ מ ועמ’ נה.
[77]  ר’ אברהם הלוי הורביץ, ארחות
רבינו, ב, בני ברק תשנ”ו, עמ’ רח. ר’ ישראל הלוי ראטטענבערג בעל אור מלא,
הליכות קודש, ברוקלין תשס”ז, עמ’ קפה.
[78]  כתבי הרב הענקין, א, ניו
יורק תש”ס, עמ’ 126; שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רעב.
וראה שם עמ’ רצב והערה 1150.
[79]  ר’ מרדכי טנדלר, מסורת משה,א,
ירושלים תשע”ג, עמ’ מב.
[80]  ‘קיצור הלכות המועדים’,
ירושלים תשס”ג, עמ’ צא.
[81]  סכותה לראשי, בני ברק
תשס”ט, עמ’ יט-כ; וזרח השמש, עמ’ לח אות כ, ועמ’ מז אות יד. וראה ר’ יוסף
הענקין, שו”ת גבורות אליהו, ירושלים תשע”ג, עמ’ רצב והערה 1150.
[82]  ירושתנו א
(תשס”ז), עמ’ שא. וראה עוד מה שכתב בענין זה ב’נספח ללוח מנהגי בית הכנסת
לבני אשכנז’, ירושתנו ב (תשס”ח), עמ’ תמא. 
[83]  אשי ישראל, ירושלים
תשס”ד, עמ’ תקפו, אות פא. וכ”כ בשם ר’ שלמה זלמן אויערבאך, הליכות שלמה,
ירושלים תשס”ד, הלכות יום כיפור, פרק ד הערה 14.
[84]  ר’ יחיאל גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, ירושלים תשס”ה, עמ’ נט.
[85]  אגרות הרמ”ז, ישראל
תשכ”ח [ד”צ], סי’ יד-טו [=שו”ת הרמ”ז, ירושלים תשס”ו,
עמ’ קצח-ר], וראה ברכי יוסף, סי’ תפח ס”ק ה שמביא זה מכ”י.
[86]  מנהגים אלו נדפסו בפעם
הראשונה במחזור כל בו, חלק ג, וילנא תרס”ה, עם הערות של ר’ אליהו דוד
ראבינאוויץ תאומים (האדר”ת) שנכתבו בשנת תר”ס. לאחרונה נדפסו מנהגים אלו
בתוך ‘תפילת דוד’, קרית ארבע תשס”ב, עמ’ קנז-קעז; ‘תפלת דוד’, ירושלים
תשס”ד, עמ’ קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר’ יצחק ווייס, ‘אלף כתב’,
ב, בני ברק תשנ”ז, עמ’ ט-י. וראה: ר’ אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, סדר
פרשיות, בראשית, ירושלים תשס”ד, עמ’ שפד, אות 49.
[87]  עובר אורח, ירושלים
תשס”ג, עמ’ צא, אות סה. וראה דבריו בתפלת דוד, עמ’ קי.
[88]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 42-46; ש’ הורדצקי, לקורות
הרבנות, וורשא תרע”א, עמ’ 183;  ר’
ראובן מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע”ב, עמ’ יז ועמ’ צ-צא.
[89]  ר’ מנחם מענדיל ביבער,
מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס”ז, עמ’ 26-27.
[90]  עלי תמר, אלון שבת
תשנ”ב, שבת, עמ’ קכד. וראה ר’ יעקב כהנא, שו”ת שארית יעקב, ווילנא תרנ”ה,
סי’ א; ר’ יעקב פישר, קונטרס בקשות בשבת, ירושלים תשס”ה, עמ’ לה; ר’ יהושע
כהן, אזור אליהו, ירושלים תשס”ו, עמ’ תרז-תריא.
[91] שו”ת
משיב דבר חלק א סימן מז.
[92] סידור
ר’ יעקב עמדין, ב, ירושלים תשנ”ג, עמ’ רמ.
[93]   
[94]  פאת שדך
(תפילה), תשס”ח, עמ’ קצז.
[95]  ר’ שמואל מונק, קונטרס
תורת אמך (בסוף שו”ת פאת שדך או”ח, ח”ב), אות
קד והערה 91.
[96]  דברי קהלת, פרנקפורט
תרכ”ב, עמ’ 178.
[97] שו”ת בנין ציון, סי’ לו.
ומשם בפתחי עולם, סי’ תקפד ס”ק ג. וראה ר’ עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר,
יא, ירושלים תשע”ח, או”ח סי’ צג, אות ו.
[98]  פתחי תשובה, ווילנא,
תרל”ה, סי’ תקפד ס”ק א.
[99]  על חיבור זה ראה המבוא
המקיף של המהדורה שי”ל ע”י אהבת שלום בתשע”ג.
[100]  שו”ת תורה לשמה,
ירושלים תשע”ג, סי’ מה.
[101]  ספר החיים, ירושלים
תשנ”ו, ספר סליחה ומחילה, פ”ח, עמ’ קפג.
[102]  צרור המור, בני ברק
תש”ן, א, עמ’ תפח [דודי ר’ שלום יוסף שפיץ שליט”א הפנני למקור זה]. וראה ר’
צבי פרבר, שיח צבי, לונדון תשמ”ה, עמ’ קסב; ר’ משה ליב שחור, אבני שהם, ב,
ירושלים תשנ”ו, עמ’ קלה-קלז; ומה שכתב ר’ דוד צבי רוטשטיין, מידת סדום,
ירושלים תשנ”א, עמ’ 138 ואילך.
[103] חלק
זה הוא מחיבורי ‘פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י
חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בר אילן, רמת גן תשע”ה, עמ’ 276-278.
[104] ראה
אסף נברו, ‘תיקון’, מקבלת האר”י
לגורם תרבותי”, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת
בן גוריון, באר שבע תשס”ו,
עמ’
63-71.
[105]ראה
נברו, תיקון, עמ’ 71.
[106] ראה: חלמיש, הקבלה, עמ’ 537-566; ר’ יעקב
הלל,
שו”ת
וישב הים, א, ירושלים תשנ”ד, סי’ ז; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, א, עמ’ רעז-רצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רט-רי.
[107] ראה: שפרבר, מנהגי
ישראל, ז, עמ’ רנב-רצז; ר’ יצחק
טסלר, ‘מתי לוקים מלקות בערב יום כיפור’, ישורון
יא (תשס”ב), עמ’ תתז- תתכא; גולדהבר, מנהגי
הקהילות, ב, עמ’  קצה-קצז; בראדט, ציונים
למנהגי הקהילות, עמ’ רטו-רטז.

[108]  וראה מה שכתב נברו, תיקון, עמ’ 112-115.עמ’ 112-115.




Some New books

Some New books
By
Eliezer Brodt

This week is the Seventeenth World Congress of Jewish Studies at the Mount
Scopus Campus of the Hebrew University of Jerusalem.
Here is a link to all the lectures that are taking place. 

In
honor of this Congress many academic publishers have released various titles in
the past few weeks. T
here is also a
small book fair at the congress where the books are being sold at reduced
prices.
Here is a list of some of the newer titles. For some of the
titles I have provided the Table of contents.

As in the past I am
offering a service, for a small fee to help one purchase these titles
(or other titles). For more information about this email me at
Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be used to support the
efforts of the the Seforim Blog.

יד בן צבי
1.      בין יוספוס לחז”ל, כרך א – האגדות האבודות של ימי הבית שני; כרך ב – אגדות
החורבן, טל אילן ורד נעם, בשיתוף מאיר בן שחר, דפנה ברץ ויעל פיש, 951 עמודים
2.      גנזי קדם,
כרך יג [
ניתן לקבל תוכן].
3.     
הסיפור הזוהרי, שני חלקים, בעריכת יהודה ליבס, יונתן בן הראש מלילה הלנר-אשד
האוניברסיטה הפתוחה
יהודי פרובנס: רנסנס בצל הכנסייה, רם בן שלום, 853 עמודים

האקדמיה ללשון העברית
1.     
המשנה לפי כתב יד קאופמן, זרעים-מועד 221 עמודים
2.     
אלכסיי אליהו יודיצקי, דקדוק העברית של תעתיקי אוריגנס, 344 עמודים
מכללת הרצוג
1.     
עוזיאל פוקס, תלמודם של גאונים: יחסם של גאוני בבל
לנוסח התלמוד בבלי, 562 עמודים

2.     
 פירוש מדרש חכמים על התורה, מהדורת ביקורתית בצירוף מבוא, [מכ”י, שמות,
במדבר דברים], בעריכת יואב ברזלי, 392 עמודים
3.     
הראל גורדין, הרב משה פיינשיטיין: הנהגה הלכתית
בעולם משתנה, 562 עמודים [לתוכן העניינים ראה כאן].
מאגנס
1.     
יהונתן יעקבס, בכור שור הדר לו, ר’ יוסף בכור שור
בין המשכיות לחידוש, 362 עמודים

2.     
מרדכי זלקין, מרא דאתרא? רב וקהילה בתחום המושב, 332
עמודים

3.     
קובץ על יד,
כה, לזכר עזרא פליישר, 512 עמודים






הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
1.     
עלי ספר כו-כז, 400 עמודים [ניתן לקבל תוכן].
2.     
דבר תקווה (מסורת הפיוט ה-ו), מחקרים בשירה ובפיוט מוגשים לפרופ’ בנימין בר תקוה, בעריכת
אפרים חזן, 484 עמודים
3.     
רון בר לב, אמונה רדיקלית, אוונגרד האמונה של רבי
נחמן מברסלב, 284 עמודים
4.     
ביטי רואי, אהבת השכינה, מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני
הזוהר, 514 עמודים
5.     
יהודה פרידלנדר, בכבשונו של פולמוס, פרקים בספרות
הפולמוס בין רבנים למשכילים בליטא במאה התשע-עשרה, 332 עמודים [רוב הספר הוא
מאמרים מתוך של הגאון ר’ יוסף זכריה שטרן מתוך העיתונים
].







































מוסד ביאליק
1.     
חמישה קדמוני מפרשי ר’ אברהם אבן עזרא, עורך ראשי חיים קרייסל, 894 עמודים [ניתן לקבל תוכן].
2.     
יהושע בלאו, בלשנות ערבית,
הוצאת כרמל
איריס
פרוש, החוטאים בכתיבה, מהפכת הכתיבה בחברה היהודית במזרח אירופה במאה
התשע-עשרה, 478 עמודים [להתוכן העניינים ראה כאן].
הוצאת קיבוץ המאוחד
המשכיל
בעת הזאת
, ספר היובל למשה
פלאי, בעריכת זאב גרבר, לב חקק, ושמואל כץ, 
333+98 עמודים [ניתן לקבל תוכן].
מכון הישראלי לדמוקרטיה, ועם
עובד
בנימין
בראון, מדריך לחברה החרדית, אמונות וזרמים, 451 עמודים






































ידיעות ספרים

הבעל
שם טוב- האיש שבא מן היער
,
בעריכת רועי הורן, 504 עמודים



On R’ Aron Zelig Halevi Epstein Ztz”l

R’ Aron Zelig Halevi Epstein Ztz”l

By Eliezer
Brodt

On
יג
מנחם אב תשס”ט I and thousands of others suffered a great loss. Our great Rosh
Yeshivah, R’ Aron Zelig Halevi Epstein of Yeshiva Shar Hatorah, was niftar.
During the years 2004-2006, through the efforts of My dear friend
Meir Kahn, I had the special Zechus to have many interesting conversations with
the Rosh Yeshivah Ztz”l. The following is a selection of pieces from those
conversations. This article originally appeared in the Hebrew Newspaper Mishpacha,
in the Kulmos section for Succos. Thanks to them for allowing it to be
reprinted here.
משיחתו של רבי זליג
מאת אליעזר יהודה בראדט
דמותו הזוהרת של הגאון רבי אהרן זליג הלוי
עפשטיין זצ”ל, ראש ישיבת “תורה ודעת” ו”שער התורה”, אינה
מוכרת דייה לבני התורה בארץ ישראל / משך למעלה מחמישים שנה הרביץ ר’ זליג תורה
באלפי תלמידיו, והיה תל-תלפיות שהכל פנו אליו לעצה ותושיה / תלמיד העלה על הכתב
שיחות מאלפות שזכה לשמוע מפי ר’ זליג, דברי חכמה ואורחות מוסר וזכרונות נעימים
מעולמן של ישיבות ליטא
אחר מטתו של הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ”ל,
בקיץ שנת תשמ”ו, הספידו מו”ר הגאון רבי אהרן זליג הלוי אפשטיין
זצ”ל בקהל עם רב במחנה אור שרגא, ובין דבריו הנרגשים דיבר על מעלת השהייה
במחיצתו של אדם גדול. מו”ר זצ”ל סיפר מעשה בבעל ה”ישועות
יעקב” מלבוב שטרח פעם אחת לילך אל דרשה שנשא המגיד מדובנה, ומיד כשפתח המגיד
את דבריו פרץ ה”ישועות יעקב” בבכי והלך. ביאור הדבר, הסביר מו”ר זצ”ל,
כי בעבור ה”ישועות יעקב”, עצם העמידה במחיצתו של המגיד כבר עשתה בו רושם
ועוררה אותו לבכי. כך, אמר ר’ זליג, היא התחושה בשהייה במחיצת אדם גדול. גם אם אי
אפשר לתארה במילים ולהעביר את החווייה לאחרים, מכל מקום היא עמוקה ובעלת רושם כביר
על נפש האדם.
דומני כי כל אדם שעמד במחיצתו של מו”ר
זצ”ל יכול להעיד על כך: גם אם לא ניתן לתאר כיאות את טיבה של החווייה, הייתה
זו אמנם תחושה עמוקה ומיוחדת של עמידה במחיצתו של אדם גדול.
אך גם אם לא ניתן לתאר את החוויה כמו שהיא, עם
זאת אנסה לזכות לאחרים בשיחות נעימות ומעשירות שזכיתי לשמוע מפי מו”ר
זצ”ל. מדי פעם היה מו”ר נהנה לספר על גאוני ליטא ועולם ישיבותיה שלפני
המלחמה, ואף פירסם מאמר חשוב על ישיבת גרודנה (“ישיבת שער תורה
דגרודנה”, בתוך: מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, הוצ’ עוגן, ניו-יורק
תשט”ז, עמ’ 291-305). בין השנים תשס”ד-תשס”ו זכיתי לשמוע לקח מפי
ראש הישיבה, הגאון רבי זליג אפשטיין זצ”ל, ואף לשוחח עימו על עניינים שונים ובפרט
בענייני ספרים וגאוני הדורות. הדברים להלן מבוססים על מה ששמעתי בעצמי או מפי
מקורות נאמנים.
ר’ זליג אהב לספר ולדבר על גדולים מדור שעבר. חביב
במיוחד היה עליו הספר “הגדול ממינסק” על הגאון רבי ירוחם יהודה לייב
פרלמן זצ”ל ממינסק מאת ר’ מאיר היילפרין, ואף היה מרבה לצטט ממנו. ייחודו של
הספר הוא בתיאור השיחות הישירות של מחבר הספר עם נשוא הספר, הגדול ממינסק
זצ”ל. משיחות אלו של תלמידי חכמים ניתן ללמוד רבות, דברי תורה וחכמה, אורחות
חיים ודעת זקנים.
זכיתי ללמוד מספר שנים בישיבת “שער התורה”
ובמחנה-הקיץ “אור שרגא”, לשמוע מפי ראש הישיבה זצ”ל שיעורים ושיחות
מוסר רבים ואף לשאול אותו שאלות מן הסוג שאנשים אוהבים לשאול אנשים גדולים. אך משך
כל תקופת לימודיי ב”שער התורה” לא היה לי קשר אישי מיוחד עם ר’ זליג. רק
בתקופה מאוחרת יותר, כאשר הלכתי ללמוד בישיבת ליקווד, בתיווכו של ידידי ר’ מאיר קאהן
שזכה לשמש את ראש הישיבה זצ”ל שנים רבות, התקרבתי יותר אל מו”ר והייתי
בא מדי פעם לבקר אותו בביתו ולשוחח איתו בעניינים שונים.
לפעמים הייתי שואל על רב או על נושא מסויים, ולפעמים
הבאתי לו ספר חדש שיצא לאור ובכך זוכה לשמוע את דבריו בעניינים שונים. פעמים
הצטרפתי לנסיעתו מביתו בפלטבוש אל הישיבה בקווינס, ואף שם היה משוחח בדברי חכמה.
לצערי, לא רשמתי כל מה ששמעתי בשיחות נפלאות אלו, ורק בחלקן ניתנה בי הדעת למהר
להעלותן על הכתב עם חזרתי אל ביתי.
כתב העת התורני “ישורון” הדפיסו כרך
המוקדש לזכרו ולתורתו, כרך לב, שיצא לאור בשנת תשע”ה. בשורות הבאות אנסה לתאר
מקצת מן השיחות המאלפות שזכיתי לשמוע מפי רבי זליג זצ”ל.
על לימודיו בישיבות ליטא
ראש הישיבה, הגאון רבי זליג אפשטיין זצ”ל,
נולד בי’ בתמוז תרע”ד בעיר סלונים, ונפטר בי”ג באב תשס”ט. למעלה
מחמישים שנה כיהן כראש ישיבה בישיבות “תורה ודעת” ו”שער
התורה” וזכה ללמד מאות ואלפי תלמידים.
בילדותו למד בישיבה קטנה בעיר סלונים בראשותו
של הגאון רבי שבתי יגל זצ”ל, עד קיץ שנת תרפ”ט. כשלמדתי אני הכותב מסכת
גיטין בישיבה שמעתי ממו”ר רבי עקיבא וויינר שהביא ראייה משמו של ר’ זליג,
שאותה אמר בגיל צעיר בפני רבי שבתי יגל. לימים, כאשר שאלתי את ר’ זליג על כך,
הוסיף שסופו של הסיפור היה שר’ שבתי נהנה כל כך מן הראייה שהביא התלמיד הצעיר, עד
ששלח שליח לקנות בקבוק בירה ולעשות לחיים לכבוד החידוש היפה… עוד אמר לו ר’ שבתי
שזכה לכוין בראייתו לדברי ה”ישועות יעקב”.
בשנת תרפ”ט נשלח ר’ זליג על ידי ר’ שבתי
יגל ללמוד בישיבת מיר, שם למד כעשר שנה, עד שנת תרצ”ט. במיר זכה לשמוע שיחות
ממרן המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ זצ”ל והתקרב אליו מאד. ר’ זליג סיפר שהוא זוכר
כל דקה ורגע שהוא שהה לצד המשגיח, וכל מילה שאמר עדיין חקוקה במוחו!
בשבתו במיר היה כותב את מאמריו של ר’ ירוחם
לבקשת רבו, והספר “”חבר מאמרים” שיצא לאור בווילנא תרצ”ט
מבוסס בחלקו על דברים ממחברותיו של ר’ זליג באותה תקופה. כאשר החיבור נדפס שוב
בתפזורת בין כרכי ספר “דעת חכמה ומוסר”, נכתב בהקדמת בנו של רבי ירוחם: “כל
מאמרים הם… ועוד אחד שליט”א אשר בקש להעלים שמו על כי בסתר חפצו”.
פעם כשדיברנו על ישיבת מיר הוא סיפר, שמנהגם של
תלמידי הישיבה במיר היה ללמוד כל ליל שישי, ולהמשיך את תלמודם אף ביום שישי בבוקר,
אך בערב שבת קודש בצהריים לא היו רבים בבית המדרש. בזמן זה היה כל אחד נפנה
לטרדותיו ולטיפול בעניינים שנדחו מפני הלימוד בכל השבוע, כגון תפירת ותיקון בגדים
וכדו’. עד כדי כך, סיפר ר’ זליג, שדרשן אחד היה אומר בדרשתו כי איש אחד עלה אל
עולם האמת ונשאל “עסקת בתורה” כמשפט, והשיב “לא, הייתי חייט ועסקתי
בתפירת כפתורים, כמו הבחורים במיר בערב שבת שתופרים כפתורים ואינם לומדים, גם אני
לא יכולתי ללמוד בגלל שעסקתי בתפירת בגדים”…
בשנת ת”ש למד ר’ זליג כחצי שנה בקלם
והתקרב לרבי דניאל מובשוביץ הי”ד. שם, בין השאר, עסק גם בעריכת כתבי הסבא,
וחלק נכבד מן הספר “חכמה ומוסר” הוא מן השיחות שערך באותה תקופה. ר’
זליג סיפר שהוא עשה שלוש העתקות לעבודתו, ואחת מהן נועדה לעצמו. כאשר עמד לעזוב את
קלם ורצה לקחת את העותק שיועד לעצמו, מנע רבי גרשון מידניק הי”ד בעדו וטען
שאין לו רשות לקחת. ר’ זליג טען לעומתו שמלכתחילה לא עסק במלאכת הכתיבה והעריכה
אלא על דעת שיוכל בכך לקחת עותק לעצמו, ורבי דניאל הביא ראיה שהצדק עימו. רבי
גרשון הי”ד שמע את דבריו וביטל את דעתו.
בסוף שנת תש”א הצליח ר’ זליג בדרך נס להגיע
אל העיר מונטריאול שבקנדה. שם התקרב אל הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ”ל, אליו
נשאר קשור עד סוף ימיו. בשנת תש”ד התחתן עם בתו של הגאון ר’ משה שקופ, בנו של
הגאון רבי שמעון שקופ זצ”ל. החתונה התקיימה בביתו של רבי יעקב קמנצקי.
התמדתו המופלאה של ר’ זליג
זמן קצר לאחר מכן הגיע ר’ זליג לארצות-הברית
והחל למסור שיעורים בישיבת “תורה ודעת”. משך עשרות שנים כיהן כראש ישיבה
ב”תורה ודעת”, ובשנת תש”מ הוזמן על ידי בנו הגאון ר’ קלמן
שליט”א ועמיתו הגאון ר’ שלום יוסף שפיץ שליט”א, למסור שיעורים בישיבת
“שער התורה”. משך יותר מעשרים שנה היה מגיע כמעט בכל יום מביתו בפלטבוש
אל בנין הישיבה בקווינס, נסיעה של כחצי שעה.
התמדתו של ר’ זליג הייתה מופלאה. שמעתי מדודי
הגאון ר’ שלום שפיץ, שזכה להכיר את ר’ זליג קרוב לארבעים שנה, שהיה לומד כמה ימים
ברציפות כמעט ללא שינה. ר’ זליג זכה ללמוד את כל הש”ס בעיון וכתב חידושי תורה
בכל חלקי התורה (ואף היה כותבם במכונת כתיבה). אף נתן שיעורים בעיון על רוב חלקי
הש”ס, ועל תחומים רבים אחרים. על “ספר המצוות” לרמב”ם מסר משך
כמה שנים סידרת שיעורים בעיון, על השורשים ועל המצוות. לאחרונה הקימה ישיבת
“שער התורה” אתר מסודר שממנו ניתן להוריד חינם הקלטות מאלפים רבים של
שיעוריו על מאות נושאים.
עובדה אחת אציין על התמדתו של ר’ זליג. באחד
ההספדים שנשא עליו, סיפר דודי הגאון ר’ שלום שפיץ כי פעם אחת, לפני כ-40 שנה, כאשר
הוא והגאון ר’ קלמן (בנו של ר’ זליג) למדו יחד בישיבת ליקווד, סיימו את לימודם
בשעת לילה מאוחרת מאוד, אחר השעה 2 לפנות בוקר, והנה הוא רואה שהגאון ר’ קלמן הלך
להתקשר אל אביו לשוחח איתו בלימוד. לאחר שהדבר חזר ונשנה, חשש ר’ שלום שמא נמצא
חולה בבית או כל סיבה אחרת שבגינה אפשר להתקשר בשעה מאוחרת כל כך אל אביו, ושאל על
כך את הגאון ר’ קלמן. ר’ קלמן השיב לו בפשטות שדווקא זמן זה הוא הטוב ביותר לשוחח
ברוגע עם אביו, כיון שהוא יושב בביתו ולומד באין-מפריע כמעט עד אור הבוקר!
אף אני זכור כיצד במחנה-הקיץ “אור
שרגא” היה ר’ זליג נראה לעתים כשהוא נכנס אל בית המדרש בשעה אחת בלילה, בודק
דבר מה בספר ויוצא. היה זה כאשר גילו היה למעלה מ-85!
על הספר “התורה המשמחת”
פעם אחת השאלתי לו את הספר “התורה
המשמחת” שכתב ר’ יוסף אליהו על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל. כאשר
החזיר לי את הספר אמר לי שזכה להכיר אנשים גדולים רבים, אבל חבל מאוד שלא זכה
להכיר באופן אישי את ר’ שלמה זלמן. העזתי לשאול את ר’ זליג איזה סיפור אהב במיוחד
בספר, ואמר לי: “את הסיפור על האוטובוס הציבורי”. כוונתו הייתה למעשה
המסופר שם שפעם אחת עלה ר’ שלמה זלמן לאוטובוס ובתחנה שלאחר מכן עלתה אשה בלבוש
בלתי-צנוע והתיישבה על ידו. ר’ שלמה זלמן צלצל בפעמון וירד בתחנה הבאה, שם המתין
לאוטובוס אחר. היה מי שראה את הנהגתו ותמה על כך. השיבו ר’ שלמה זלמן: היו בפניי
שלוש אפשרויות. להמשיך את הנסיעה ולהתעלם מן היושבת לצדי, אלא שאין זה נעים ואף
עשוי לגרום חילול שם שמים מצד הרואים; לקום ולעבור למקום אחר באוטובוס, אלא שבכך
הייתי עשוי לפגוע בכבודה של האשה, וכי מפני שאינה לבושה בצניעות הותר לי לפגוע בה?
בחרתי אפוא באפשרות השלישית… (“התורה המשמחת”, עמ’ 289). אחר כך סיפר
לי שאף קרא את הספר הזה פעמיים, דבר שכמעט לא עשה אף פעם.
על הספר “מקור ברוך”
בשיחה אחרת דיברנו באריכות על הספר הידוע “מקור
ברוך” מאת רבי ברוך הלוי עפשטיין, בעל ה”תורה תמימה”. בשנת
תשמ”ח תרגמה הוצ’ ארטסקרול חלקים מן הספר והוציאתם לאור תחת השם “הדוד
שלי: הנצי”ב”. תלמוד-תורה ליקווד שלח את הספר כמחווה לתורמים, אלא
שחודשים ספורים לאחר מכן שלחה הנהלת הת”ת מכתב התנצלות, בו היא ממליצה שלא
לעיין בספר בשל דברים המופיעים בו שאינם מתאימים להשקפותיו של הנצי”ב.
בין הדברים שהוצגו כבעייתיים בספר, הוא המסופר
בו, שהנצי”ב נהג לקרוא עיתונים בשבת. שאלתי את ר’ זליג מה דעתו על כך. תחילה
אמר ר’ זליג שה”תורה תמימה” היה ירא-שמים, ושהוא מוצא את רוב הדברים
שמביא ה”תורה תמימה” בשם ועל הנצי”ב כמתאימים מאוד לנצי”ב
וניכרים דברי אמת (אגב, ר’ זליג היה ‘חסיד’ גדול של הנצי”ב, וכפי שסיפר לי
בשיחה אחרת – עוד גדלה הערצתו לנצי”ב לאחר שלמד בעיון את “קדמת
העמק” שבראש חיבורו הגדול של הנצי”ב “העמק שאלה”).
ר’ זליג סיפר שהספר “מקור ברוך” יצא
לאור לראשונה כאשר למד בישיבת מיר, ומספר חברים התארגנו יחד לקנות את הספר במשותף.
ר’ זליג הוסיף שהספר יצא לאור בימיו של ר’ חיים עוזר, ואילו הייתה טענה של ממש על
אמינות הספר מן הסתם היה ר’ חיים עוזר נזקק לזה.
בספר
“מקור ברוך” מספר ר’ ברוך עפשטיין על דודו הנצי”ב: “ואחר
שקידש דודי על היין וטעמו מיני מאפה קלה, ואחר שקרא מעט בעתונים שנתקבלו מחדש…”
(מקור ברוך, חלק ד, עמ’ 1790), ושוב: “זוכר אני, כי “המגיד” היה
דרכו להתקבל בכל ערב שבת לפנות ערב, ובלילה לא קרא אותו, מפני שליל שבת היה קודש
לו לחזור בעל פה על המשניות ממסכתות שבת ועירובין… וקרא בו (=בהמגיד) במשך היום…
וכאשר נקרה, שנתאחר “המגיד” לבא בזמנו בערב שבת, היה אומר, כי באותה
השבת חש הוא כאילו חסר לו דבר מה, כמו שמרגיש “בשבת חזון” זה הרגיל ללכת
למרחץ בכל ערב שבת, ובערב שבת חזון נמנעים מזה; וכן היה אומר כי העתונים יחשבו לו
כמביאים אליו ברכת שלום מכל העולם ועל כן יוקירם וייחל להם (מקור ברוך שם, עמ’
1794).
שאלתי
את ר’ זליג באופן נקודתי על דברים אלו, ור’ זליג חזר עוד פעם על כך שאין לו כלל בעיה
להאמין לדברים אלו. אז סיפר שזכה פעם אחת לשבות אצל אדם גדול שגם היה נחשב לצדיק,
בשם רבי דוד טעבל דיינובסקי הי”ד, ובתו הייתה יושבת וקוראת לפניו מעיתון
ביידיש. מעניין שהספר שהדפיס ר’ דוד דיינובסקי בעילום שם, בשם ‘מאמר לקראת צמא’ (פיעטרקוב
תר”צ) שהוא מלחמה כנגד הציונים, הרצל ותנועת המזרחי, עמוס בציטוטים מן
העיתונות (ראה למשל עמ’ 5-6, 20, 26, 29-31, 35, 37, 40, 45-46, 49-50). נראה שהיה
טורח לקרוא בהם כדי לדעת מה לכתוב עליהם.
אגב,
מן הראוי לציין את דבריו של ר’ שרגא אברמסון בדבר השפעתו של ר’ דוד דיינובסקי על
החוקר ר’ שאול ליברמן: “לא רחוק מעיירת מולדתו, מוטלה, היתה ישיבה קטנה
שידועה היתה בשעתה, לפני מלחמת העולם הראשונה, זו ישיבת מאלטש, בראשה עמד אדם
מיוחד: רב העיירה וראש הישיבה ר’ דוד טעבל דיינובסקי, הי”ד, מבעלי ההגיון
שבלימוד התלמוד ומבעלי המוסר מיסודו של ר’ ישראל סאלאנטר. היסוד שהונח לו לליברמן
בישיבה זו, היינו, לימוד התורה ולימוד המוסר, נשאר אצלו חזק בכל ימי חייו, וליברמן
הכיר בהשפעה שהושפע בישיבה זו וזכר לה חסד נעוריו כל ימיו” (לזכרו של ש’
ליברמן, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ”ד, עמ’ 24-25).
על ה”מסילת ישרים”
הספר
“מסילת ישרים” לרבנו הרמח”ל היה חביב מאוד על ר’ זליג. לפני מספר
שנים ראיתי בחנות-הספרים ספר עב-כרס בשם “בית דין מכין ועונשין”, הוצאת
מגנס, ובפתיחתו ראיתי שהמחבר, פרופ’ אהרן קירשנבוים, מקדיש את הספר “לכבוד
רבותי, ר’ יעקב קמנצקי, ר’ זליג עפשטיין ושאול ליברמן”. באופן טבעי התעניינתי
מאוד להכיר את המחבר, שרבותיו הם שני גאוני דורנו לצד החוקר המפורסם במדעי היהדות…
זמן
מה לאחר מכן, ידידי פרופ’ לייב מוסקוביץ שאלני אם ראיתי את ספר זכרונותיו של פרופ’
אהרן קירשנבוים, “בין ישן וחדש”. נזכרתי שזהו החכם שרבותיו הם ר’ יעקב
ור’ זליג, וגברה התעניינותי להכיר את האיש. לאחר שהתברר לי כי ספר זכרונותיו אינו
נמכר בחנויות ויש לפנות אל המחבר בעצמו, קבעתי עימו פגישה שבה נתן לי עותק אחד
מספרו. הספר הנדיר הזה מומלץ מאוד באפן כללי, אך מעבר לכך עניינה אותי במיוחד
כתיבתו על אודות ר’ זליג. בין היתר הוא כותב עליו: “הוא היה תלמיד חכם מן
המדרגה ראשונה, איש אשכולות… אם אני נחשב היום יהודי אורודוקסי הרי זה בזכותו”.
פרופ’
קירשנבוים מספר על השיחה הראשונה שהייתה לו עם ר’ זליג, בה עלה שמו של רבנו
הרמח”ל: “כן”, אמרתי בקול יומרני של “משכיל” יודע כול, “הלא
בספר תולדות הספרות העברית החדשה, מייחד לחובר את הפרק ראשון ללוצאטו, בזכות
מחזותיו, משום היותו היורש של ההומניסטים העבריים של המאות הט”ז והי”ז
של איטליה, ובהתחשב בפתיחותו לרעיונות חילוניים של סופרים לא יהודים”. “זהו
הרמח”ל שלכם”, השיב ר’ זליג ביידיש בקול שקט (הוא השתמש במילה
“איהר” הנימוסית ולא במילה “דו” הבלתי-פורמלית). “לנו
בני תורה יש רמח”ל אחר”, ונתן הרצאה צלולה, מאירת עיניים, בת שבע-שמונה
דקות על מסילת ישרים. עומק ההסבר השאיר אותי, ללא ידיעתו, מבויש בזוכרי שבמחברתי
הוקדשה הערת שוליים נידחת אחת על ספר זה שכעת התברר לי שהוא מן החשובים ביותר
בתולדות ספרות המוסר” (שם, עמ’ 68).
עבודתו באנציקלופדיה התלמודית
בהזדמנות
אחת סיפרתי לו שהשגתי עותק של הספר המעניין “נצח ישראל” מאת הגאון רבי
אליהו מאיר פייבלזון זצ”ל. ר’ זליג סיפר לי על ספר אחר שחיבר הרב פייבלזון,
“פיקוח נפש” ואמר שהוא ספר מצוין וכשעסק בכתיבת הערך “פיקוח
נפש” בעבור האנציקלופדיה התלמודית נעזר בו וציטט ממנו רבות.
באותה
שיחה סיפר לי שלפני שנים רבות עסק הרבה בכתיבה לאנציקלופדיה, וגייס בעקבותיו
תלמידי חכמים נוספים כדוגמת הגאון רבי אליהו חזן זצ”ל, ראש ישיבת תורה ודעת.
כן סיפר לי שכתב את הערכים “צער בעלי חיים” ו”היזק שאינו
ניכר” ועוד. ר’ זליג החזיק מאוד ממפעל האנציקלופדיה וסבר שיש לו תועלת חשובה,
אך הפסיק לכתוב בעבורה מפאת הזמן הרב שהדבר לקח ממנו.
על תרגום הש”ס לאנגלית
בפתח
שיחה אחת פנה אליי ר’ זליג ואמר: “נו, אליעזר, מה יצא לאחרונה מעניין?”.
השבתי לו שזה עתה הייתי בחנות הספרים הידועה “ביגלאייזן”, וקניתי חוברת
חדשה שיצאה לאור על ידי חכם אחד מחסידי סאטמר, המוקדשת כולה לדברי ביקורת ומחאה
נגד תרגום הש”ס לאנגלית, שהופיע באותם ימים על ידי הוצאת ארטסקרול (ש”ס
שוטנשטיין).
ר’
זליג שאל אותי מה הטענות הכתובות בחוברת? אמרתי שלטענתם התרגום גורם לחסרון ביגיעת
התורה. ר’ זליג הפטיר “טענה ישנה, וכבר רֶ’בּ שך (=הגרא”מ שך זצ”ל)
טען כך אבל עניתי לו על זה”. שאלתיו מה כוונתו בזה, וסיפר לי שכאשר החלו לצאת
לאור כרכי הש”ס המתורגמים לאנגלית סבר הגרא”מ שך לפרסם שיש להחרים את
התרגום, והוא – ר’ זליג – שוחח עם הגרא”מ שך שיחה ארוכה שבסופה השתכנע הרב
שלא לצאת כנגד התרגום.
שאלתי
את ר’ זליג מה היה הדיון בשיחה עם הגרא”מ, אך ר’ זליג אמר שהבטיח לרב שך שלא
יפרסם את תוכן השיחה. עם זאת סיפר ר’ זליג שבין הדברים הם דנו על הסכמת ה”חתם
סופר” לתרגום הש”ס שנעשה בימיו על ידי החכם פיינר, שבתחילה החת”ס
נתן לו הסכמה אך סמוך לאחר מכן חזר בו והתחרט על מכתבו. הגרא”מ שך סבר שיש
להוכיח מכך שה”חתם סופר” התנגד לעצם המלאכת התרגום לשפת עם לועז, ואילו
ר’ זליג השיב לו שחרטתו של ה”חתם סופר” הייתה בשל דברים בעייתיים שנמצאו
בחכם שעסק בתרגום (לסקירה רחבה על הסכמת ה”חתם סופר” לש”ס המתורגם וחזרתו
בו, ראו מאמרו של ידידי ר’ יחיאל גולדהבר, “הסכמה על הדפסת התלמוד בגרמנית
שנגנזה”, ירושתנו, ספר שלישי ה’תשס”ט, עמ’ שי-שלז).
ר’
זליג המשיך וסיפר שכמה שנים לאחר מכן החלו בהוצאת ארטסקרול לעסוק בתרגום הש”ס
לעברית, והיו בארץ ישראל אנשים שביקשו לפעול לפרסום חרם כנגד הש”ס החדש. אחד
מגדולי ירושלים, שידע על קיומה של השיחה בין ר’ זליג ובין הגרא”מ שך, פנה אל
ר’ זליג בעניין והוא שיכנע אותו שאף הפעם יש להימנע מקול מחאה על תרגום הש”ס.
בכך, למעשה, “הציל” ר’ זליג את הדפסתו ותפוצתו של הש”ס המבואר!
באותה
שיחה שאלתי את ר’ זליג, שהלא יש לחשוש שאכן יגיע זמן שבו הש”ס המתורגם יגרום
לחוסר יגיעה, כיון שהלומדים יסמכו מיד על התרגום. ר’ זליג ענה לי שאין בעיה בזה.
בשעת מעשה לא הבנתי את תשובתו והוטרדתי מכך שהיא לא הניחה את דעתי. רק שנים לאחר
מכן נראה לי שירדתי לסוף דעתו, וזאת בעקבות שיחה אחרת עימו.
פעם
אחת שוחחתי עימו על השיעורים שהוא מוסר. משך שנים רבות היה מגיע בכל יום ראשון
בבוקר אל הישיבה ומוסר שיעור לבעלי בתים במסכת שבת, ולפני החגים בענייני המועדים.
חברי, שהיה שותף לשיחה זו עם ראש הישיבה, אמר לר’ זליג שהוא נהנה פחות משיעורים
אלו מפני שבעלי-הבתים שואלים יותר מדי שאלות… ר’ זליג ענה לו שיש אמנם שני סוגי
שואלים בשיעורים מסוג זה – אלו ששואלים כהלכה ואלו שאין להם כלל מושג במה שמדברים,
אבל – הוסיף ר’ זליג מיד – זה לא העיקר! “העיקר הוא שרבונו של עולם רואה אנשים
“טומאלט אין לערנן” (=מתאבקים בלימוד התורה)”, “העיקר אינו
שישמעו ‘שטיק’ל-תורה שלי'”.
אף
באותה שיחה לא הבנתי מיד את עומק דבריו של ר’ זליג, כפי הידוע שאורך זמן רב עד
שאדם עומד על דעת רבו. רק לימים הבנתי את כוונת מו”ר בשתי שיחות אלו. ר’ זליג
אכן ידע שתרגום הש”ס עשוי לגרום לבני-ישיבות לחסרון ביגיעת התורה, אבל מנגד –
כמה אלפים ורבבות יהודים זכו לפתוח דף גמרא בסיוע הש”ס המתורגם! ובסופו של
דבר, עיקר העיקרים הוא ריבוי העוסקים בלימוד התורה, העובדה שאנשים מכל קצווי תבל
ובעלי מלאכות שונות, כולם מוצאים את עצמם עוסקים בלימוד התורה, זהו הדבר החשוב
יותר מכל.
באותה
שיחה סיפר לי ר’ זליג שהוא נוהג להביא הרבה מדברי רבי צבי הירש חיות זצ”ל
בשיעוריו על “ספר המצוות”, אף שכמעט תמיד חולק עליו, מפני שזו דרך
להיכנס אל עומק הנושא. שאלתי אותו מה דעתו עליו, לפי שעוררו עליו שהיה ‘משכיל’. ר’
זליג ענה לי שאמנם היה אדם גדול ובקי גדול, אך לא היה למדן, אלא שלא היה ‘אשם’ בזה
כיון שלא זכה ללמוד בישיבות על דרך הלימוד הליטאית.
בהזדמנות
אחרת שוחחתי עימו על הגאון האדר”ת זצ”ל וספריו, בעקבות הוצאתו לאור של
ספר נוסף מכתב ידו, אותו הגשתי לו במתנה. ר’ זליג אמר לי שאינו מצליח להבין כיצד
היה לאדר”ת זמן לכתוב כל כך הרבה, והוסיף שאמנם לדעתו לא היה ראוי להדפיס את
כל מה שכתב, כי לא כל דבר ראוי לדפוס.
בשיחה
אחרת שנסובה על פולמוס המוסר בזמן הגאון רבי ישראל סלנטר זצ”ל, סיפר ר’ זליג
סיפור נפלא. בעיצומו של הפולמוס ערך הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל חתונה
לבנו, רבי צבי הירש. אנשים ממתנגדי המוסר שיכנעו את השמש שהופקד על חלוקת ההזמנות
לחתונה שלא להזמין את רבי ישראל סלנטר. אך רבי ישראל שמע מאליו שעומדת להיערך
החופה, והיה נבוך בדעתו אם להשתתף בה אם לאו, כי מצד אחד היה מיודד עם רבי יצחק אלחנן,
אך מנגד – הרי לא הוזמן בה ואולי יש בזה משום חשש גזילה. לבסוף הכריע רבי ישראל
שעליו להשתתף בחתונה, כדי שלא תגרום היעדרותו ממנה להתלקחות נוספת בפולמוס. כאשר
הגיע לחתונה ראה שרבי יצחק אלחנן ממתין לו כדי לכבדו.

ר’
זליג סיים את הסיפור והוסיף שעל פי זה יש לבאר בדרך דרוש, מדוע נקרא חורבן
בית-המקדש על שם “קמצא ובר-קמצא” ומה אשמתו של קמצא הידיד שלא הוזמן?
אלא שכיון שהיה חבר קרוב של בעל הסעודה, היה עליו לבוא אל השמחה גם מבלי שהוזמן…