1

The 1526 Prague Haggadah and its Illustrations

|
The 1526 Prague Haggadah and its Illustrations
By ELIEZER BRODT

This piece was originally printed in Ami Magazine’s Kunteres 9 Nisan 5777 – April 5, 2017

The topic perhaps most written about in Jewish literature is the Haggadah shel Pesach. There are many kinds in many languages and with all kinds of pirushim and pictures. Whatever style one can think of, not one but many Haggados have been written—be it on derush, kabbalah, halachah, mussar or chassidus. There are people who specialize in collecting Haggados, even though they don’t regularly collect sefarim. In every Jewish house today one can find many kinds of Haggados. Over the years, various bibliographers collected and listed the various Haggados. In 1997, Yitzchak Yudolov printed The Haggadah Thesaurus, which contains an extensive bibliography of Haggados from the beginning of printing until 1960. The final number in his bibliography listing is 4,715! Of course, many more have been printed since 1960. New Haggados are printed every single year. Even people who never wrote chiddushim on the Haggadah have had one published under their name based on their collected writings. When one goes to the sefarim store before Pesach, it has become the custom to buy at least one, although it is very easy to become overwhelmed, not knowing which to pick.
The one I would like to focus on in this article was printed in Prague in 1526.[1] The Prague  edition of the Haggadah is considered by experts to be one of the most important illustrated Haggados ever published. It is perhaps the earliest printed[2] illustrated Haggadah for a Jewish audience, and it served as a model for many subsequent illustrated Haggados. Some insist that it is the greatest single Haggadah ever printed. “Certainly it is one of the chief glories in the annals of Hebrew printing as a whole and for that matter in the history of typography in any language.”[3] Printing came to Prague in 1487 (around 40 years after its invention), and the first Hebrew book was printed there in 1518. The Prague 1526 edition was published by the brothers Gershom (Cohen) and Gronom Katz on Sunday, 26 Teves 5287 or December 30, 1526.[4]
This Haggadah contains many of the halachos of the Seder beginning with bedikas chametz, a collection of pirushim on various parts of the Haggadah, and 60 illustrations made from woodcuts. However, we do not know who authored these halachos and divrei Torah (which are full of interesting ideas). The halachos written here are very significant, as they were written and printed before the Shulchan Aruch. The illustrations are also significant, as they had a tremendous impact on the illustrated Haggados printed afterward.
I would like to discuss some of the interesting things we can learn about the Seder and Haggadah via this Haggadah and some of its illustrations.
The first general question is why they chose to illustrate the Haggadah. Who was their intended audience? Various people who studied this Haggadah have debated this issue,[5] but to me it’s pretty clear that it had to do with one of the most important parts of the Seder night—the special audience—the children. This was a tool to help enable us to fulfil the important obligation of v’higadeta l’vincha. Last year, in an article in this magazine, I outlined many customs done during the Seder with the underlying theme to get the children “into” the Seder. One of the best ways to get kids “into” it is via visual aids, showing them pictures or acting out certain things.  Simply reciting the Haggadah and just saying “some Torah” is not as effective. It would seem to me that this was their intention when they illustrated the Haggadah. It could be that some of the pictures were to lighten it up for the adults too, as I will soon explain.
The significance of this point is that Rav Shlomo Zalman Auerbach, zt”l, raises possible issues with looking at illustrated Haggados on Pesach based on the halachos in the Shulchan Aruch (307:15) dealing with reading captions of images on Shabbos.[6]
If we are correct that the purpose is to educate the children, it might be a possible reason to permit looking at these images. To be sure, some of the Haggados with images were printed with the involvement of great gedolim, such as the illustrated 1590 Prague Haggadah, which had a kitzur of the Zevach Pesach of the Abarbanel written by Rav Yitzchak Chayis (1538-1610).
If we are correct that the purpose is to educate the children, it might be a possible reason to permit looking at these images. To be sure, some of the Haggados with images were printed with the involvement of great gedolim, such as the illustrated 1590 Prague Haggadah, which had a kitzur of the Zevach Pesach of the Abarbanel written by Rav Yitzchak Chayis (1538-1610).
Just to emphasize the significance of visual aids when learning, in a haskamah for a work about shechitah that was written but never printed, the Aderes stresses the benefit of the numerous diagrams and illustrations of animals in the book for the understanding of the various complex halachos of shechitah.[7]
Similarly, Rav Belsky dissected an animal on video to give a visual aid for those learning Maseches Chulin. It is also related that when the Minsker Gadol, Rav Yerucham Perlman, zt”l (1835-1896), first became rav he made it his business to go to the head shochet of the city to learn all the aspects of animals for the laws of treifos and the like. The shochet asked him how he could possibly teach the rav anything. The Minsker Gadol replied, “It’s one thing to learn the halachos in sefarim, but when it comes to psak halachah one needs to know the exact aspects as they are on the actual animal.[8]
Additionally, there is a great benefit for us to analyze the pictures nowadays, as it can give us a glimpse into how they conducted the Seder in those days.
Halachos
One of the first parts of the Seder is the eating of karpas. Nowadays, for the most part, the custom is for the children to say, “We wash our hands, but we don’t say the brachah for this washing.” In the instructions to the Prague Hagadah it says to say the brachah for washing.[9] In fact, there are a number of Rishonim who say that one should say the brachah of al netilas yadayim.
Who pours the wine?
After saying Ha Lachma Anya the cups of wine are refilled. There is a picture of someone refilling the wine with a caption stating that the servant should refill the wine. The Rama in Darchei Moshe says that the person who is conducting the Seder should not fill the cups of wine; rather, someone else should do it for him.[10] This would appear to be an earlier writter source with the same idea.[11] Interestingly enough, the Aruch Hashulchan writes that we do not do this. The leader can pour the wine for himself, and there is no reason that his wife should have to pour for him.[12] Rav Yitzchak Chayis writes in Siach Yitzchak—which is a halachic work about the Seder night first printed in Prague in 1587—that one should train his six or seven-year-old child to do this mitzvah.[13] Perhaps another minhag related to this statement of the Rama is that the one leading the Seder does not get up to wash his hands; rather, the water is brought to him.[14]
Pouring out the wine for the Ten Makkos
 
After saying Ha Lachma Anya the cups of wine are refilled. There is a picture of someone refilling the wine with a caption stating that the servant should refill the wine. The Rama in Darchei Moshe says that the person who is conducting the Seder should not fill the cups of wine; rather, someone else should do it for him.[10] This would appear to be an earlier writter source with the same idea.[11] Interestingly enough, the Aruch Hashulchan writes that we do not do this. The leader can pour the wine for himself, and there is no reason that his wife should have to pour for him.[12] Rav Yitzchak Chayis writes in Siach Yitzchak—which is a halachic work about the Seder night first printed in Prague in 1587—that one should train his six or seven-year-old child to do this mitzvah.[13] Perhaps another minhag related to this statement of the Rama is that the one leading the Seder does not get up to wash his hands; rather, the water is brought to him.[14]
Another minhag found in this Haggadah is the famous custom of dipping the fingers into the wine when saying the Ten Makkos. In this section of the Haggadah there is an illustration of someone dipping his finger into his cup and there is also a caption under the picture stating that some dip with the pinky, followed by a reason for this custom.[15]
The earliest known source for this minhag can be found in a drashah of the Rokei’ach, recently printed from a manuscript by Professor Simcha Emanuel.[16] But this source speaks about dipping the index finger. The Rama also writes to dip the index finger. Interestingly, the Magen Avraham says to dip with the kemitzah, which is the ring finger.
Walking with a sack on the back
There a few places in the Haggadah, such as near the paragraph of B’chol dor vador, where we find an illustration of someone walking with a sack (of matzah) on his back. The source for this can be found in some of the Rishonim and early Acharonim. After mentioning breaking the matzah in their description of Yachatz they add that the leader of the Seder puts it on his shoulders and walks with it for a bit; others do this only later on when they eat the afikoman.[17]
Eliyahu Hanavi coming to the Seder
I traced the sources for this in a previous article in Ami Magazine. When discussing the sources for this, Rabbi Sperber notes[18] that in a few of the illustrated Haggados there are pictures of a man on a donkey near Shefoch Chamascha. In some of them he is being led by someone else; for example, in the Prague Haggadah of 1526.
I also noted that Rabbi Yuzpeh Shamash writes that mazikin run away from any place where Eliyahu’s name is mentioned. He says that because of this some make a picture of Eliyahu and Moshiach for the children, so that the children seeing it will say “Eliyahu,” causing the mazikin to disappear.[19] This could indicate that the illustrations were shown specifically to the children, as I claimed earlier.
Nusach of the Haggadah
The actual nusach of the Haggadah is its own large topic, starting from the Gemara and moving onward to manuscripts and discussions among the poskim. In the beginning of the Haggadah we begin with the famous Aramaic passage of Ha Lachma Anya. Much has been written about different aspects of this passage. One aspect is whether the exact nusach should be Ha Lachma Anya or K’ha Lachma Anya. The Rama quotes Rav Avraham of Prague, who says to specifically say Ha Lachma Anya and not K’ha Lachma Anya. The Maharal says the same. We see that two great sages from the city of Prague paskened that we should say Ha Lachma Anya.
Who was this Rav Avraham of Prague quoted by the Rama?
Rav Dovid Ganz (a talmid of the Maharal) writes in his historical work Tzemach Dovid that he was the rosh yeshivah and av beis din of Prague in the 1520s. He also authored some notes to the Tur, which were printed by Gershom (Cohen) Katz in Prague in 1540.[20] Thus, it is interesting that in the Haggadah the nusach was different from that of the av beis din of the city. Interestingly enough, his sons printed two more Haggados (1556 and 1590) in Prague and there too the nusach is different from that of Rav Avraham. Ultimately, the Magen Avraham concludes that whichever nusach one says is fine.[21]
What to use for maror
Another interesting picture is of the maror. In two places in the Haggadah the illustration used for maror is that of a lettuce—chasah. This is chazeret, which is the first of the five types enumerated in the Mishnah that one can use for maror.
There is a famous teshuvah from the Chacham Tzvi where he writes at length that this is the ideal item to be used for maror, as it’s the first in the list of the Mishnah.[22] We also find that the Netziv wrote a letter to his son, Rabbi Chaim Berlin, urging him to use it for maror instead of sharper vegetables, especially after fasting and drinking wine.[23] There are also numerous earlier illustrated manuscripts that show pictures of lettuce for the maror.[24]
More on maror
Speaking of maror, the inscription next to the picture is of great interest. It says, “There is a custom when saying maror that the man points to his wife, as it says ‘An evil wife is worse than death.’” Much has been written about this illustration. Some have written that it is ridiculous and there cannot be such a custom. On the other hand, Rabbi Wengrov and, more recently, Rabbi Yisroel Peles,[25] have demonstrated that there are pictures of a man pointing to his wife near the paragraph of maror in various illustrated Haggadah manuscripts. It is clear, however, as Rabbi Wengrov writes, that this was done in a joking manner to lighten up the Seder, but it isn’t serious, chas v’shalom. Rabbi Wengrov demonstrates that other pictures found in these Haggados show that the authors had a sense of humor and drew certain illustrations to lighten up the mood.[26]
Explanation via illustration
 
 
Some of the pictures in the Haggadah are to explain a particular passage. One such example is the image of the four sons. The tam is often translated as a derogatory term—the foolish son. However, the caption above the picture says, “Tamim tihyeh im Hashem” – always be complete with Hashem, which means that they understood the tam to be a man of piety.[27]
Omission
At the end of the Haggadah we conclude the Seder with a few songs, such as Echad Mi Yodei’a[28] and Chad Gadya. The authors and earliest sources for reciting them are unknown.[29] Rabbi Shemaryah Adler suggests that Chad Gadya may have been written by Daniel.[30] Rabbi Yedidyah Tiyah Weil writes in Marbeh L’sapeir on the Haggadah that he heard that these two songs were found in a manuscript from the beis midrash of Rav Elazar Rokei’ach. Numerous pirushim have been written about Chad Gadya, based on all the methods of learning Torah.[31] Be that as it may, many have noted that they are not found in this Haggadah. The first time they appear in print are in the Haggadah printed in Prague in 1590.
Another notable omission is the stealing of the afikoman. I wrote in the past in this magazine that one of the earliest sources in print can be found in the Siach Yitzchak, which mentions stealing the afikoman, but not in the same way as we do it nowadays.[32] It would seem that since no mention of it is made in the instructions of the 1526 Haggadah that it was not yet a widespread custom at that time.
Kiddush and Hunting
 

In the beginning of the Haggadah, on the bottom of the page of Kiddush, we find a mysterious picture of someone hunting hares with a horn and dogs. This picture can also be found in a bentcher printed by the Katz brothers in Prague a few years earlier. The question is obvious: What in the world does this have to do with Kiddush, especially as it is not a Jewish hobby? One of the answers suggested is that when Yom Tov occurs on Motzaei Shabbos we use an abbreviation known as Yaknehaz to remember the order in which to say Kiddush and Havdalah. The pronunciation of Yaknehaz is similar to jagen hasen, which is German for hunting hares, so this picture is meant to serve as a reminder of the abbreviation.[33]
Moreon Kiddush
Throughout the Haggadah there are illustrations of people holding cups of wine; sometimes the one holding the cup is dressed like a king. It would appear that this is to reflect the halachah to act like a king on the Seder night as part of the celebration of our freedom.
At other times the image is of an older man holding the cup either in his left hand or in his right. Rabbi Shaul Kook points out that some of the time it’s in the palm of his hand, which is the way it should be held according to various mekubalim, while at other times he holds the cup by its stem. He suggests that near the passage where Rabbi Elazar ben Azaryah says, “I am like someone who is 70 years old,” he is depicted as holding the cup in his left hand while stroking his white beard with the other to show that he’s really not that old.[34] At that point in the Haggadah one would not be holding the cup for the purpose of drinking one of the four kosos and that’s why he’s not holding it in his palm. Whereas in the pictures near where one would hold the cup for drinking he is holding it in the palm of his right hand. However, there is another picture on the page of Kiddush that is similar to the one of Rabbi Elazar holding the cup in his left hand and stroking his beard. Rabbi Kook says that this is because the printer was not educated and, not realizing the reasons for the difference, used the wrong woodcut.[35]
 
The problem with this is that the earliest source we have for holding the cup of wine specifically in the palm of the hand is in the Shalah HaKadosh, which was first printed in 1648—long after this Haggadah was printed.[36] It is, however, very possible that mistakes were made because printing with woodcuts is very difficult and confusing.
Sitting during Kiddush
Other customs that we can possibly learn from the illustration of Kiddush are that the person is both sitting and looking at the cup. These are also mentioned by various poskim in regard to the halachos for how Kiddush should be said.[37] There are other halachos of Kiddush that can perhaps be learned from these illustrations, but one has to be careful as to how much to “read into” them.
[1] On this Haggadah, see A. Yaari, Bibliography Shel Haggadot Pesach, p. 1. Y. Yudolov, Otzar Haggados, p. 2, # 7-8; the introduction to the 1965 reprint of this Haggadah; Yosef Yerushalmi, Haggadah and History, plate 13; Yosef Tabori, Mechkarim B’toldos Halachah (forthcoming), pp. 461-474. See especially the excellent work of Rabbi Charles Wengrov, Haggadah and Woodcut, (1967), which is completely devoted to this Haggadah. Another recent work devoted to this Haggadah was printed this year by R’ Yehoshua Goldberg, Haggadas Prague. Many thanks to my friend Dan Rabinowitz for the discussions about this Haggadah over the past few years. Here are two earlier posts by Dan on manucript Haggados and the 1526 Prague Haggadah: here and here. Thanks also to Mr. Yisroel Israel for his help with the images.
[2] As there are numerous illustrated manuscript haggadas.
[3] Yerushalmi, Haggadah and History, p. 30.
[4] This detailed publication information does not appear on the title page; rather, it appears at the end of the book in what is referred to as the colophon. On the printers see Chaim Friedberg, Toldos Hadefus Haivri, pp. 1-10. On various aspects about printing in these years in Prague, see Hebrew Printing in Bohemia and Moravia (Prague 2012).
[5] Richard Cohen, Jewish Icons, (1998), pp. 94-97; Chone Shmeruk, The Illustrations in Yiddish Books of the Sixteenth and Seventeenth Centuries (Heb. 1986).
[6] Halichos Shlomo (Pesach), pp. 267-268.
[7] Intro to Shu”t Ohel Yosef, 1903.
[8] Hagadol MiMinsk, p.51.
[9] Drashah L’Pesach L’Rabbi Elazar MiVermeiza, p. 96. See: Haggadah Shevivei Eish, p. 152; Y. Tabory, Pesach Dorot, pp. 216-244. See also what I wrote in my work Bein Kesse Le’assor, pp. 148-153.
[10] Darchei Moshe, 486:1.
[11] See also Siach Yitzchak (Brooklyn 2016), p. 241.
[12] Aruch Hashulchan, 473:6.
[13] Siach Yitzchak, p. 239, 252.
[14] Siach Yitzchak, p. 239.
[15] On this minhag see Zvi Ron, Our Own Joy is Lessened and Incomplete; The History of an Interpretation of Sixteen Drops of Wine at the Seder, Hakirah 19 (2015), pp. 237-255. I hope to return to this in the future.
[16] Drashah L’Pesach L’Rabbi Elazar MiVermeiza, p. 51, 101, 127.
[17] Rabbi Wengrov (above note 1), p. 60. See also Hanhagot HaMaharshal, pp. 10-11; Magen Avraham, 473:22; Chidushei Dinim MeiHilchos Pesach, p. 38. See Rabbi Chaim Benveniste, Pesach Me’uvin, 315; Vayageid Moshe, pp. 116-117.
[18] Minhagei Yisroel 4, pp. 168-170.
[19] Minhaghim Dik’hal Vermeiza, p. 86
[20] Tzemach Dovid, p. 139. See also Tzefunot 7 (1990) pp. 22-26.
[21] See also Siddur R’ Shabsei Sofer, 1, p. 5; Rabbi Yosef Zechariah Stern, Zecher Yosef, p. 4. [22] Chacham Tzvi, 119. On using this even though it is not bitter see also Dovid Henshke, Mah Nishtanah (2016), pp. 250-255, 215-220, 224-227, about Maror being bitter.
[23] Meromei Sadeh Pesachim 7b, See also Arthur Schaffer, History of Horseradish as the Bitter Herb of Passover, Gesher 8 (1981) pp. 217-237; Levi Cooper, Bitter Herbs in Hasidic Galicia, JSIJ 12 (2013), pp. 1-40; Z. Amar, Merorim, pp. 67-83. See also Rabbi Yehudah Spitz, Maror Musings, the not so bitter truth about Maror, Ami Magazine (2014), pp. 230-234.
[24] See Rabbi Wengrov (above note 1), p. 54. See also Rabbi Dovid Holtzer, Eitz Chaim 25 (2016), pp. 285-292.
[25] Hamaayan 51 (2011), pp. 11-14.
[26] On this and other pictures related to humor in the Haggadah see Rabbi Wengrov (above note  1),pp. 54-59.
[27] See also Rabbi Wengrov (abovenote 1), pp. 43-44; HaggadasMidrash B’chodesh (2015) of Rav Eliezer Foah (talmid of the Rama MiFano), p.135; R’ Elazer Fleckeles, Maaseh B’Rabbi Elazar, p. 63-64. See also Dovid Henshke, Mah Nishtanah (2016), pp. 358-359.
[28] See Rabbi Toviah Preshel, Kovetz Maamarei Tuviah 2, pp.64-65.
[29] See Chone Shmeruk, “The Earliest Aramaic and Yiddish Version of the Song of the Kid (Khad Gadye),” in The Field of Yiddish, 1 (New York 1954), pp. 214-218; Chone Shmeruk, Safrut Yiddish,pp. 40-42, 57-60; Asufot, 2 (1988), pp. 201-226; Rabbi Yisroel Dandrovitz, Eitz Chaim 23 (2015), pp. 400-416. Shimon Steinmetz discusses the origin of Chad Gadya here.
[30] Minchas Cohen, p. 73. Many thanks to my friend Rabbi Shalom Jacob for sending copies of this extremely rare work.
[31] Marbeh L’Sapeir, p. 140, 151. See also Rabbi Yosef Zechariah Stern in his Haggadah Zecher Yosef (p. 30), who writes that he did not find this piyut printed before the sefer Maasei Hashem. See also the Haggadah Shleimah ad. loc.; Assufot, vol 2 pp. 201-226; Mo’adim L’simcha vol. 5 ch. 11; Y. Tabory, Pesach Doros, pp. 341-342 and the note on pp 379.
[32] Siach Yitzchak, p. 21a. About this gaon see the introduction of Rabbi Adler in his recent edition of Pnei Yitzchak – Apei Ravrevi.
[33] See Rabbi Wengrov (above note 1), pp. 36-37.
[34] See Rabbi Yosef Zechariah Stern, Zecher Yosef, pp. 5a-6a.
[35] See Yeida Haam 2 (1954), p. 148; Iyunim Umechkarim, 1 pp. 81-83.
[36] See also R’vid Hazahav, Vayeishev (Kaf Paroh); Rabbi Mordechai Rosenbalt, Hadras Mordechai, Bereishis, 259. See also Shu”t Beis Yaakov, (1696) 174 who quotes such a custom from the Arizal.
[37] See Rabbi Dovid Deblitsky, Birchos L’rosh Tzaddik, pp. 25-31.


Birchas Ha-ilanos in Nissan

|
Birchas Ha-ilanos in Nissan
By Eliezer Brodt
The Following article originally appeared in Yeshurn 32 (2015) [Eventually it will be updated]. For another part of this series see here.
הלכות ברכת הראייה במסגרת הספר ‘מעגל טוב‘ לחיד“א (ג)1 ברכת האילנות
אליעזר יהודה בראדט
ברכה האילנות בניסן2 ביומנו ‘מעגל טוב’ כתב החיד”א ביום א’ בניסן תקל”ז: “וברכתי ברכת אילנות”3. בשנת תקל”ח כתב בכ”ט בניסן: “ואחר מנחה ברכתי ברכת אילנות בגן”4. ביומנו
גם רשם בשנת תקמ”ח: “ברכתי ברכת אילנות שילהי ניסן בפיזא”5. וכן בשנת תקמ”ט: “ברכת האילנות סוף ניסן”6.
בחיבורו ‘מורה באצבע’ כתב: “ישתדל לברך ברכת אילנות בימי ניסן, והמדקדקים מקפידים שיהיה בניסן דווקא… מאד יתעצם בכוונתו בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי השדה והעשבים בזמן הזה ויבקש עליהם רחמים”7. ובחיבורו ‘ברכי יוסף’ כתב: “ואני שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן”8.
מחמת דברי החיד”א הללו כתבו הרבה פוסקים מעדות ספרד שיש לברך ברכה זו דווקא בימי ניסן, שבקהילות הספרדים נוהגים כהוראות רבינו החיד”א כמעט בכל מקום9. רשימה חלקית של פוסקים אלו: ר’ אברהם כלפון ב’לקט הקציר’10, ר’ דוד זכות ב’זכר דוד’11 ר’ חיים פלאג’י ב’מועד לכל חי’12 ר’ אלישע דנגור ב’גדולות אלישע’13, ר’ יוסף חיים בעל ‘בן איש חי’ בחיבורו ‘לשון חכמים’14, ר’ אברהם חמוי ב’בית הבחירה’15, ור’ יעקב חיים סופר ב’כף החיים’16. וכן מצניו שבאלג’יר נהגו לברך דווקא בחודש ניסן17. ויש לציין לדברי ר’ אלעזר פאפו שכתב בספרו ‘חסד לאלפים’: “ויש להקפיד שיהא בניסן דוקא או אפילו ביום א’ של ר”ח אייר”18.
והנה, מקור הדין של ברכת האילנות הוא תלמוד ערוך בברכות: “אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות19 בהן בני אדם”20. וכן נאמר במסכת ראש השנה21. מדברי הגמרא משמע שברכה זו נאמרת דווקא בחודש ניסן. וכך יש לדייק מסתימת הלשון של הרבה ראשונים “ביומי ניסן…”22. וכך הבין ר’ יעקב חאגיז ב’שו”ת הלכות קטנות’23.
אמנם כבר הביאו ‘מקור חיים’24 ו’אליה רבה’25 שב’צדה לדרך’ כתב: “והוא הדין רואה אילנות פורחות בחדש אדר26. וב’שו”ת עמודי אש’ מביא מ’ריטב”א’ בר”ה27: “ויומי ניסן לאו דוקא אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי”28. וכן הביא ר’ יוסף זכריה שטרן בשם חתנו שציין לדברי הריטב”א הנ”ל והוסיף לציין לדברי ‘האשכול’29 ו’רוקח’, שאינו דווקא בניסן30. כוונתו לדברי הרוקח: “הרואה אילנות שהוציאו פרק, כגון בניסן…”31. כידוע כבר האריכו רבים לבאר שהביטוי כגון שיעורו לאו דווקא32.
וכן יש לדייק משאר ראשונים, שברכה זו אינו חיוב דווקא בניסן. כך משמע מדברי ר’ יהודה ב”ר יקר,33, רבנו ירוחם34 המרדכי35 וספר הפרדס36, שאינם מזכירים דווקא ניסן. וכן מצינו שכתב ר’ אברהם בן הרמב”ם בחיבורו ‘המספיק לעובדי השם’: “ונקבעה ברכה על מקצתו, והיא ראיית העצים הפורחים בימי האביב וכדומה…”37. ושוב כתב ר’ אברהם בן הרמב”ם: “והרואה בגנים וכד’ עצים פורחים בימי האביב מברך…”38. וכן מצינו ב’ספר התדיר’ שכתב בסתם: “הרואה אילנות מלבלבין מברך…”39. מכאן מבוארת דעת הרבה ראשונים שאין ברכה זו מוגבלת לניסן דווקא, אלא לתקופת ניסן.
בכל כתבי היד של המימרא במסכת ברכות ובמסכת ר”ה הנוסח הוא: “דנפיק ביומי דניסן“, פרט לכתב יד אחד40 שמביא נוסח מעניין: “אמ’ רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וביומי תשרי וחזא אילני דמלבלבי”. ב’דקדוקי סופרים’ שם כבר העיר עליו: “וט”ס דביומי תשרי אין האילנות מלבלבין ובא הטעות מלעיל ד’ ל”ה ב'”41.
יש אחרונים שציינו לדברים חשובים מבעל ‘ישמח משה’ ב’שו”ת השיב משה’, שנדרש לשאלה אם המימרא הגבילה עצמה לחודש ניסן דווקא:
אין זה צריך לפנים דודאי צריך לברך על חסדי המקום ב”ה יהיה באיזה זמן שיהיה דמ”ש, רק דהגמ’ נקט ביומי ניסן דהוא אורחא דמילתא ברוב השנים, ואם אמר יאמר למה ליה להש”ס למנקט הזמן וכו’ לזה אני אומר דאם הוי תני סתם הרואה אילנות שמוציאין פרח או האי מאן דנפק וחזי אילנות דמלבלבי הוי אמינא כל אימת דחזי, ר”ל אף אם ראה פעם אחד ובירך אם הלך אחר ל’ יום וראה עוד יברך שנית כמו ברואה מקום שנעשו בו נסים וכו’ לכך תני האי מאן דנפק ביומי ניסן ולא אח”כ באייר או בכל השנה אף שהוא אחר ל’ יום, אבל כשלא ראה ביומי ניסן או שלא גדל הפרח רק אח”כ ודאי דמברך כל אימת דחזי, ופירוש זה הבנתי מלשון רש”י שעל האלפסי ס”פ כיצד מברכין וז”ל שם, וחזי אליני דמלבלבי פעם ראשונה בשנה כשהן מוציאין פרח עכ”ל ודלעתי הדבר ברור כשמש דכוון למ”ש, דהי’ קשה לרש”י מאי האי דנקט ביומי ניסן ליתני סתם האי מאן דנפק וחזי אילני דמלבלבי, לכך כתב רש”י פעם ראשונה כו’ ר”ל כמ”ש דקמ”ל דאינו מברך אלא בפעם ראשונה, ולא מל’ יום לל’ יום, לכך תני בימי ניסן דאינו מברך רק ביומי ניסן לפי האורחא דמילתא ולא אח”כ אם ראה עוד, ולדעתי הוא ברור כשמש וכו’ הוא הפירוש האמיתי בש”ס בלי שום פקפוק42.
האדר”ת כתב ב’קונטרס עובר אורח’: “בימי עלומי כתבתי בס”ד שי”ל הכוונה בתקופת ניסן”43. וכבר הקדימו ברעיון זה ר’ נתן אדלר44. ר’ אברהם מבוטשאטש כתב ב’אשל אברהם’: “במה
שאמרו…. ביומי ניסן… צל”ע אם הוא דוקא לגבי ברכה דאילנות… או דאורחא דמלתא נקיט… וממה שכתב בשו”ע שאחר שהוציאו פירות אין לברך, משמע קצת שמברכין גם אחר ניסן, שהרי אין מצוי שיוציא אילן פירותיו בניסן…”45.
מקור לדברי החיד“א
 
השאלה היא מה המקור בקבלה לדבריו של החיד”א, שכתב “שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן”. בעל ‘פתח הדביר’ ציין לדברי הזוהר בפרשת בלק למצוא סימוכין לדעת החיד”א, אמנם לא ברור שזה כוונת הזוהר46. ואילו ר’ שמואל קונפורטי מביא מחיבור ‘ליקוטי אריז”ל’ שכתב: “ומי שמגולגל בצומח זמן עלייתו להתגלגל בב”ח הוא בד’ חדשים של השנה הראשונים הום ניסן אייר סיון תמוז… אם כן ודאי שראוי לאו’ אף אחר חדוש ניסן”47. וכפי שהעיר לי ר’ יוסף אביב”י, קטע זה נמצא בחיבור ‘שער הגילגולים’48 להאריז”ל וכנראה שהחזיק ברשותו חיבור זה בכתב יד.

מקור קדום על פי קבלה שברכה זו נאמרת דווקא בניסן. בספר ‘שפתי כהן’ של ר’ מרדכי הכהן, מתלמידי תלמידי האריז”ל, נאמר:

שר של מצרים… ובזה החודש הוא שולט והאילנות מוציאים פירות והתבואה גם כן עיקר גידולם הוא בחדש זה. לזה אמרה תורה ז’ ימים מצות תאכלו מצות מלשון מריבה שיריבו עמו ויחלישו כחו שלא יתגבר כי הוא נקרא חדש האביב אב לי”ב חדשים ולזה מברכין על האילנות מוציאים פרח בחדש זה ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות וגו’. ואין מברכים בשעת בשול הפירות אלא בזמן הפרח שהוא עיקר הפרי… 49.

אמנם נראה שאע”פ שחיבור זה עמד לפני החיד”א50, מכל מקום לא הוא המקור של החדי”א, שהרי הטעם שמביא החיד”א לא נמצא בספר שפתי כהן.
נראה שמקורו של החיד”א הוא הספר ‘חמדת ימים’, שם נכתב:”ומתוך זה אתה למד טוב טעם על מה שאמרו בפרק כיצד מברכין אמר ר’ יהודה… ומנהג חסידים לצאת אל הגינות בימי ניסן ולברך ברכה זו וטעמו של דבר יען כי הנפשות הנידחות המה יציצו כעשב הארץ בקרב הימים האלה ומתלבשות בענפי האילונת ודשאים ובברכה זו אם יכוונו לתקן אותם המה יעלו בהר ה’ ותמצאן מנוחה בכח הברכה”51.
כידוע, החיד”א היה הוגה הרבה בספר חמדת ימים, וכמו שהוא רשם ביומנו שנדפס על ידי מאיר בניהו, הכולל ספר זה בין הספרים שקרא ולמד במשך השנה52, וכן שאר ספרים שהיו ליקוטים מ’חמדת ימים’53. וגם ידוע שעותק של ‘חמדת ימים’ היה מצוי בספרייתו54. לדעתי זה היה מקורו לברך דווקא בניסן.
השאלה היא מה הוא מקורו של החמדת ימים, כי בשנים האחרונות התגלה שכמעט אין בו דבר מחודש אלא הכל נלקח בשתיקה ממקורות שונים55. מעניין שכל הפרק הזה נמצא כמעט מילה במילה בספר ‘קב הישר’ לר’ צבי הירש קאיידנור56 (נדפס לראשונה בפרנקפורט דמיין תס”ה) מלבד פיסקה זו של ברכת האילנות. אפשר שהחמדת ימים ראה אצל בשפתי כהן שיש קפידא לברך בניסן דווקא, אלא שהוא הוסיף טעם על טעמו של בעל ‘שפתי כהן’ וצ”ע57. לאמיתו של דבר, מקורו הוא הספר של רבו ‘יסוד יוסף’58, וכדרכו העתיק ממנו.59 אלא שזה לא היה המקור של ‘חמדת ימים’, שהרי ספר זה נדפס לראשונה בשקלוב תקמ”ה.
ר’ יוסף זכריה שטרן כתב על דברי החיד”א, שמדברי הראשונים משמע שלא צריך לברך דווקא בניסן והוא הוסיף: “ומלבד מה דדבלא”ה חקרו היכי שהקבלה מחולקת עם הפוסקים. ובפרט דאין להשגיח מה שלא נזכר בספרי הקבלה מהקדמונים המוחזקים להקראות בשם דברי קבלה”60.
דבר חשוב ומעניין כתב הרב יעקב הלל:
בענין ברכת האילנות… בחודש ניסן דוקא… שלא נזכר מזה דבר חצי דבר… לא בזוהר ולא בכתבי האר”י רק בספר חמדת ימים שאינו בר סכמא, כתב מדעתו שתיקנו ברכת האילנות בחודש ניסן דוקא… ובאמת דברים אלו אין להם שום שורש ויסוד כלל בכתבי האר”י לענין ברכת האילנות… ועל פי דבריו הוסיפו האחרונים עוד שמועות מחודשות ללא שום בסיס, עד שהגענו למצב כהיום, שהעולם חושבים כדבר הפשוט והמוסכם שכל ענין ברכת האילנות נתקן כדי לתקן הנשמות המגולגלות בצומח ושזמנו דוקא ולמי כל חמדת ישראל לחדש מדעתו מה שלא גילו הזוהר והאר”י ולחלוק על ריהטת הסוגיא כדעת הפוסקים. אך דא עקא, כי בענין הנזכר נמשכו אחריו גם כמה מגדולי הפוסקים האחרונים… הם ג”ע החיד”א ומרן הרי”ח טוב ז”ל… נגררו ונמשכו לסמוך על הדברים הכתובים בספר חמדת ימים כאילו מקורם טהור מפי האר”י… ואנכי הקטן האוחז בשיפולי גלימתם, נמשכנו כולנו זה אחר זה, על סמך דברי ג”ע החיד”א ז”ל, שנתברר לנו עתה בלי ספק שכתב מ”ש על פי מה שראה בספר חמד”י הגם שלא הזכירו בפירוש, כי הרי אין שום מקור אחר קדום ממנו שהזכיר דבר זה. וישנם מהפוסקים האחרונים שאף לא העלימו את המקור הראשון לשמועה זו…61
אמנם נלענ”ד שלא כהרב יעקב הלל. החיד”א ידע שחלק מרבותינו הראשונים כתבו שניסן הוא לאו דווקא. ב’ברכי יוסף’ הוא מביא דברי ‘צדה לדרך’ מתוך ‘אליה רבה’, ושם ב’שיורי ברכה’
הוא מביא לשון של ‘רבנו ירוחם’ ו’ספר הפרדס’ מכתב יד. ובספרו ‘פתח עינים’ למסכת ראש השנה62 הוא מביא דברי הריטב”א מכתב יד. ואף שהוא ידע מכל אלו, אעפ”כ כתב מה שכתב שיש לברך ברכה זו על דרך האמת דווקא בימי ניסן. ואפשר לומר שהיה לו מקור אחר מלבד דברי ‘חמדת ימים’, מקור שהיה יותר מוסמך. כי אעפ”י שלמד הרבה בספר ‘חמדת ימים’, קשה לומר שהיה פוסק כוותיה כנגד כל ראשונים אלו בלי מקור ברור. ובפרט יש לדייק בדבריו: “ואני שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן”. אם מקורו רק מספר חמדת ימים, לא נראה לי שיכתוב לשון “שמעתי”, בפרט שידוע שספר זה היה בספרייתו וכבר בשנת תקכ”ז מצינו שהוא רשם שהוא למד בו63, וזה כמה שנים לפני שנדפס ‘ברכי יוסף’ בשנת תקל”ד64.
כמה הערות בעניין ‘חמדת ימים‘
 
בעניין מה שכתב ב’חמדת ימים’ יש לציין לדברי ר’ דוד זכות שכתב:
ומנהג
אנשי מעשה לחזר אחר ברכה זו ויוצאים השדה
לברכה,
ואף
על גב דקאמר מאן דנפיק וכו’,
דמשמע
שאין שום חיוב לצאת,
ודוקא
אם קרה לו מקרה שראה אותם אז יברך…
מכל
מקום אם נסתכל בטעם הברכה ממנו נראה דאיפכא
מסתברא דהא כתב חמדת
ימים…
דמנהג
החסידים לצאת על הגנות בימי ניסן…
ועל
כן פירוש הרב פת לחם,
הברכה
שלא חסר וכו’
דאפשר
שאנו מזכירים כך הבריות עם האילנות,
משום
שהנפשות הנדחות המה יציצו כעשב הארץ בימי
ניסן,
וע”י
הברכה מתתקנים,
והיינו
שצריך להודות שלא חסר מעולמו כללום,
באופן
שהוא חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ולכך
ברא יחד בריות ואילנות ליהנות בהם בני
אדם,
משום
דעיד”ז
מתתקנים.
ולפי
זה ודאי חובה עלינו לצאת חוצה להביט ולראות
אם לבלבו האילנות,
כדי
לתקן הנפשות אשר בענפיהם ישכונו,
וכן
כתב א”א
מ”ו
בספרו פירורי לחם חלק א סי’
רכו
שכן נהג לעצמו והנהיג
לחביריו ולתלמידיו65.
עוד
יש להעיר שר’
אברהם
בן עזרא,
שהיה
רב באזמיר,
הקדים
את החיד”א
וכתב בחיבורו ‘בתי
כנסיות’
על
פי החמדת ימים שיש לברך ברכה זו דווקא
בחודש ניסן:
“היוצא
בימי ניסן כו’
מדברי
ח”י
בהלכות פסח ד”ו
דעיקר ברכה זו אינו אלא בימי ניסן”66.
לסיום
עניין זה יש להביא דברי ר’
אברהם
כלפון:
“ובהיותי
אני הצעיר …
בליוורנו
שנת התקס”ה
נזדמנתי עם החכם…
אברהם
קורייאט ז”ל
ובירכנו ברכת האילנות בכרם שהיה בחצר
בתוך העיר ושאלתי את פי ממ”ש
הרב המופלא חיד”א…
ואחר
הברכה אמרנהו…
ואח”כ
התפילה הסדורה בחמדת
ימים…”67.
דעות
נוספות של הפוסקים בעניין
ר’
חיים
באכנר כתב בחיבורו ‘אור
חדש’:
“פרחים
מוציאים האילנות הרואה אותם בימי ניסן
וכן אם
רואה אילנות פורחות בחדש אדר נ“ל
מברך…”68.
וכן
כתב בעל ‘קיצור
השל”ה’
בסידורו
‘דרך
ישרה’,
שבניסן
או אייר יכול לברך ברכה זו69.
וכן
כתב ‘חיי
אדם’:
“שרואה
אילנות מלבלבין ולאו
דוקא בניסן,
מברך
‘ברוך…
העולם
שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות
טובות’…”70.
וכן
כתבו ‘מחצית
השקל’71,
‘מגן
גבורים’72,
‘כרם
שלמה’73
ו’ערוך
לנר’74.

מעניין
לציין לדברי בעל ‘דברי
מנחם’
שהעיד
על עצמו:
“ברכתי
באדר ב’
יען
ראיתי דברי
הרוקח
ומהם דקדקתי דיש לברך קודם ר”ח
ניסן”75.
גם
האדר”ת
העיד על עצמו:
“הייתי
זהיר וזריז לקיים ד’
חז”ל
הקדושים לברך בימי ניסן או
אייר על
הני אילני דמלבלבים…
וברכתי’
אחר
התפילה כדי לזכות את הרבים,
שאינם
יודעים כלל מדין זה”76.
ובערוך
השלחן כתב:
“במדינתינו
אינו בניסן אלא באייר או תחלת סיון,
ואז
אנו מברכין ואין ברכה זו אלא פעם אחת בשנה
אפילו רואה אילנות אחרות דברכה זו היא
ברכה של הודאה כלליות על חסדו וטובו
יתברך”77.
עוד
כתב:
“מיהו
בלא”ה
רפויה ברכה זו אצל ההמון,
ועיין
בדק הבית שכתב בשם ר”י
שלא נהגו לברך אבל כל ת”ח
ויראי ד’
נזהרין
בברכה זו”78.
אחריו
כתב במשנה ברורה:
“אורחא
דמלתא נקט שאז דרך ארצות החמים ללבלב
האילנות וה”ה
בחודש אחר כל שרואה הלבלוב פעם ראשון
מברך”79.
וכן
פסקו ר’
אברהם
חיים נאה80,
ר’
צבי
פסח פרנק81,
ר’
שמואל
דוד מונק82
ור’
יוסף
שלום אלישיב זצ”ל83.
לאור
דברי הראשונים והפוסקים שהבאתי לעיל,
גם
נשים תברכנה ברכה זו,
לפי
שאינה מצוות עשה שהזמן גרמא.
וכן
הסיקו כמה פוסקי זמננו.84
לסיום
ראוי להביא דברי ר’
יחיאל
מיכל מארפשטיק בחיבורו ‘סדר
ברכות’:
“היוצא
בימי ניסן ורואה אילנות המוצאין פרחים
אומר ברוך…
הזהיר
בזה עליו נאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר
ברכו ה’
ויתן
לך וגו'”85.
ודבריו
הובאו ב’אור
חדש’86
וב’אליהו
רבה’87.
ברכת
אילנות בשבת
 
נדון
נוסף השנוי במחלוקת הלכה וקבלה בדין ברכת
האילנות מביא ‘כף
החיים’: “ובשבת
וביו”ט
אין לברך ברכת האילנות…
ונראה
לדברי המקו’ שכתבו
שע”י
ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח יש
עוד איסור נוסף דבורר וע”כ
אסור לברך ברכה זו בשבת ויום טוב וכן עמא
דבר”.88
וכן
סבר ר’ יוסף
חיים ב’בן
איש חי’89.
וקודם
לכן מצאנו שכתב ר’
חיים
פלאג’י
בספרו ‘מועד
לכל חי’:
“לא
ראיתי ולא
שמעתי מימי עולם דמברכין בשבת ויום טוב
ברכת האילנות…”90.
אבל
טעמו אינו הטעם הנסתר של ‘כף
החיים’.
ואולם,
נימוק
זה קשה להבנה. לא
מצינו שיכתוב אפי’ אחד
מן הראשונים או הפוסקים שדנו בברכה זו
שאין לברך אותה בשבת או יום טוב.
ויש
לציין שר’ יעקב
חיים סופר שליט”א
כתב מאמר להסביר דעת סבו ‘כף
החיים’.91
האדר”ת
העיד על עצמו:
“הייתי
זהיר וזריז לקיים ד’
חז”ל
הקדושים לברך בימי ניסן או אייר על הני
אילני דמלבלבים,
והייתי
מהדר לברכה שבת
כדי למלאות החסר,
וברכתי’
אחר
התפילה כדי לזכות את הרבים,
שאינם
יודעים כלל מדין זה”92.
ר’
שלמה
זלמן אויערבאך כתב על דברי ‘כף
החיים’: “בכף
החיים כתב דבר
מוזר מאוד
לאסור משום בורר והוא תמוה ולא מובן”93.
ואכן
למעשה דעת הפוסקים היא שיכול לברך בשבת.
כך
נקטו ר’ אברהם
חיים נאה94,
ר’
שלמה
זלמן אויערבאך95,
ר’
יוסף
שלום אלישיב זצ”ל96
ועוד97.
הרואה
אילנות טובות ובריות נאות98
בחיבור
‘מעגל
טוב’
מזכיר
החיד”א
כמה וכמה פעמים שביקר ב”גארדין”
בעיר…99
בגמרא
ברכות מצינו:
“ראה
בריות טובות ואילנות טובות מברך שככה לו
בעולמו”100.
ובגמרא
עבודה זרה נאמר:
“מסייע
ליה לרב,
דאמר
רב:
אסור
לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו.
מיתיבי:
מעשה
ברשב”ג
שהיה על גבי מעלה בהר הבית,
וראה
עובדת כוכבים אחת נאה ביותר,
אמר:
מה
רבו מעשיך ה’!
ואף
ר”ע
ראה אשת טורנוסרופוס הרשע,
רק
שחק ובכה,
רק
–
שהיתה
באה מטיפה סרוחה,
שחק
–
דעתידה
דמגיירא ונסיב לה,
בכה
–
דהאי
שופרא בלי עפרא!
ורב,
אודויי
הוא דקא מודה,
דאמר
מר:
הרואה
בריות טובות,
אומר:
ברוך
שככה ברא בעולמו.
ולאסתכולי
מי שרי…”101.
ובירושלמי
ברכות:
“הרואה
אילנות נאים ובני אדם נאים אומר ברוך שכן
ברא בריות נאות בעולמו.
מעשה
ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך
עליה.
לא
כן אמר רבי זעירא בשם רבי יוסי בר חנינא
רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן לא תחנם לא
תתן להם חן.
מה
אמר אבסקטא לא אמר.
אלא
שכך ברא בריות נאות בעולמו.
שכן
אפילו ראה גמל נאה סוס נאה חמור נאה אומר
ברוך שברא בריות נאות בעולמו.
זו
דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים.
אלא
דרך עקמומיתה היתה.
כגון
ההן פופסדס והביט בה שלא בטובתו”102.
אעפ”י
שהחיד”א
ביקר כמה פעמים בגנים אלו,
מכל
מקום לא מצינו שרשם שבירך במהלך ביקוריו
אפילו פעם אחת “ברוך
שככה לו בעולמו”
כשראה
אילנות טובות.
דברי
הגמרא הובאו ברמב”ם:
“הרואה
בריות נאות ומתוקנות ביותר
ואילנות טובות מברך שככה לו בעולמו”103.
והטור
כתב:
“ראה
בריות טובות או בהמה ואילנות טובות אומר
ברוך…
גם
בזה כתב הראב”ד
דוקא בפעם ראשונה מברך עליהם ולא יותר
(עליהם)
ולא
על אחרים אלא אם כן ראה נאים מהם”104.
וכן
פסק ר’
יחיאל
מיכל מארפשטיק בחיבורו ‘סדר
ברכות’105.
ר’
יואל
סירקש כתב בב”ח:
“עיין
לעיל בסימן רי”ח.
ומשמע
דבאילנות טובות מודה רבינו להראב”ד
דאינו מברך אלא בפעם ראשונה”.
וכן
כתבו ב’עולת
תמיד’106
ור’
יאיר
חיים בכרך ב’מקור
חיים’107.
אמנם
ב’לחם
רב’
מצינו:
“ולא
לבד בפעם ראשונה צריך לברך כן אלא צריך
נמי לברך כן מל’
יום
לשלשים יום”108.
וכן
כתבו ‘לבוש’109,
אור
חדש110,
ואליה
רבה111.
יש
לציין ללשונו המעניינת של ר’
אברהם
בן הרמב”ם
ב’המספיק
לעובדי השם’,
“והרואה
עצים המוצאים
חן בעיניו
או בריות שיפיים וחנם
רבים
מברך”112.
ר’
חיים
באכנר כתב בחיבורו ‘אור
חדש’:
“והרי
זה מהנה עצמו בראותו דבר הגשמי ובברכה
שהוא מברך עליו עשאו רוחני…”113.
למעשה
הובאה הלכה זו בפוסקים,
ואפילו
ה’מגן
אברהם’
דן
אם יש לברך ברכה זה על גוי רשע שאסור להסתכל
בו.
הלכה
זו הובאה אף על ידי ר’
חיים
ליפשיץ בחיבורו ‘דרך
חיים’114
וע”י
ר’
אלחן
קירכהאן ב’שמחת
הנפש’115
ויותר
מאוחר על ידי ר’
שלמה
ממיר ב’שלחן
שלמה’116
ור’
שלמה
זלמן מליאדי בחיבורו ‘סדר
ברכת הנהנין117,
וא”כ
צ”ב
למה לא בירך החיד”א
ברכה זו ומתי הפסיקו לברך ברכה זה.
ר’
יוסף
האן נוירלינגן, כתב
בספרו ‘יוסף
אומץ’ (כתיבת
הספר הסתיימה כבר בשנת ש”צ
אבל נדפס רק בשנת תפ”ג):
“וכן
בברכה דשככה לו בעולמו שבמברכין על האילנות
ובריות טובות מקילין
גם כן דהתם
כולי עלמא סבירי להו דדוקא בפעם ראשונה
ודוקא שלא ראה כיוצא בהם מימיו ואם כן
בקלות יבא לידי ברכה לבטלה”.118ואפשר
שזה היה טעמו של החיד”א.
‘חיי
אדם’
כתב:
“הרואה
אילנות טובות ובריות…
אומר
ברוך…
שככה
לו בעולמו.
ודוקא
פעם ראשון כשרואה אותם ולא יותר,
לא
עליהם ולא על אחרים,
אלא
אם כן היו נאים מהם.
ונראה
לי מה שאין אנו נוהגין לברך ברכה זו…
ונראה
לי דהוא הדין בכל הברכות דכמו דהתם הברכה
היא על השמחה וכבר עברה,
הוא
הדין בכולם.
וכיון
שאנו רגילין תמיד בזה,
אין
לנו שינוי גדול”119.
בכך
כיון החיי אדם לדברי המאירי שכתב על ברכה
זה:
“נראה
לי דוקא במקום שאין האילנות או הבריות
מצויות שיש שם קצת חדוש”120.
ובכף
החיים,
לאחר
שהעתיק דברי החיי אדם,
כתב:
“ומ”מ
נ”ל
דיש לברך בלא שם ומלכות”121.
אפשר
שהחיד”א
ס”ל
כחיי אדם לכן לא בירך ברכה זו.
ויש
להעיר שבעל ‘קיצור
השל”ה’
בסידורו
‘דרך
ישרה’
מביא
הברכה על האילנות בניסן ולא מביא ברכה
זו122.
וכן
ר’
שלמה
חלמא בעל ‘מרכבת
המשנה’
לא
מביא הלכה זו בחיבורו ‘שלחן
תמיד’123,
ושניהם
היו לפני החיי אדם.
עוד
ניתן לפרש הנהגת החיד”א
שהוא סבר כשיטת ה’משנה
ברורה’
ב’שער
הציון’
שכוונת
הגמרא דווקא כשהן נאות ביותר124.
טעם
אחר לפרש הנהגת החיד”א
בדרך אפשר,
שסבר
כאדר”ת
ב’עובר
אורח’:
“ובריות
נאות לא הבנתי איזה גבול יש בזה לקרותו
נאה וכי רשות כל אחד לבר כפי מה שנראה
בעיניו”125.
וכן
פסק הרב יוסף שלום אלישיב:
“היום
לא נוהגים ברכה זו,
כי
צריך להיות נאים ביותר ומי יכול לדעת כמה
זה”126.
לסיים
אביא דברים חשובים שכתב ר’
ישראל
ליפשיץ בדרשתו ‘דרוש
אור חיים’:
זהו ג”כ
מ”ש
חז”ל
בברכי’
[דמ”ג]
האי
מאן דנפיק ביומי ניסן וחזא אילני דמלבלי,
אומר
בא”י
אמ”ה
שלא חיסור בעולמו כלום,
וברא
בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות
בהן בנ”א.
דתמוה
דמה לנו להזכיר בהברכה מבריות חיות שג”כ
באביב נראין יפות,
והרי
עכ”פ
הרי אינו מברך רק על האילנות שרואה אותן?
שסיים
להתנאות בהן בנ”א
איך ע”י
מעט הירוק שיראה באילנות יתנאו גם הבנ”א?
אמנם
העולם ובריותיה שעליה,
תמיד
עומדים יחד בקישור אמיץ מאוד,
מקרה
האחד הוא מקרה השני בחורף יהי’
לא
לבד חורף בעולם כ”א
גם כל הבריות בו והיו אז רפויי ידים ומוקעים
בתרדמה,
וקפאון
ונימכות רוח ימשולו על הכל.
ואולם
כאשר יבקע הקרן הראשון מאביב על פני העולם,
אז
שוב ישוב הכל להעצות נר החיים,
הכל
בהטבע יקבץ לחיי ילדות חדשים כמ”ש
חדשים לבקרים ר”ל
בכל בוקר יתרא’
יחות
חדש בהטבע וכח חדש יתראה בו,
רבה
אמונתך ה’,
ואיך
נאמן אתה ה’
שהלווינו
לטבע שלך בחורף כוחות העולם,
והנה
תשלם לנו באביב בפראצענטע כפולים מה
שהלווינו לה.
ולכן
אחז”ל
בפסחים [קיב’ב]
כד
חזית שור שחור בימי ניסן ריש תורא בדיקולא,
סק
לאגרי ושדי דרגא מתותך,
ר”ל
לך ונטה לך אז מהצד ממול הבהמות עלולים
להזיק אז ביהירות טבעם.
כל
הברואים והבנ”א
הם אז נאותים לקיים יותר מלמות,
לרפואה
ולבריות יותר מלחולשת ולחולאת לשמחה
ולעונג יותר מליגון ולנכאת לב כפוף.
והישראל
שבכל השנויים שיקרו בטבע תמיד ימצא בהן
בר אשר יעורו לבקש השלמת נפשו,
להכי
כדחזי אילני דמלבלי,
דהיינו
שיתהוו על ענפי האילנות כמו לבבות קטעים
רטובים יזכר כי גם האדם עץ השדה גם זה
האילן יאבד פ”א
רטיבות שלו בחורץ שלו,
דהיינו
בזקנתו,
אבל
בסוף החורף ההוא יקץ לאביב יותר יפה,
וישוב
לחיי נערות שוב ללבלב בחיים אחרים.
לכן
אומר אז ברוך שלא חיסר בעולמו כלום שלא
יניח בעולמו שום דבר להתאפס,
ואותו
הגויעה והתרדמה שראינו בהטבע בהחורף,
הי’
רק
הכנה להשלמה שיבוא אחריו,
כי
החסרון הזה שראינו בהחורף בהטבע הוא אשר
על ידו ברא הבריות טובות וחיות הנס שהם
עתה יותר יפים ואמצי לב מאשר היו בשלהי
הבציר,
וגם
האילנות הם עתה יותר טובות מאשר היו אז,
כי
עתה שבו לימי נעוריהן.
ומסיים
בדבריו עיקר כוונתו בברכתו שכל זה כסדר
כך מיוצר בראשית ית’
כדי
להתנאות בהן בנ”א,
שעי”ז
יחשוב האדם ג”כ
שהמיתה הנדמת שלו,
ישאנו
לחיים אחרים,
והענן
הרעם של המות תשאנו כאליהו לשמים,
לאור
לפני ה’
באור
החיים.127
1
חלק
מן המאמר פורסם מכבר בקובץ ‘הפעמון’
ד
(תשע”ב),
עמ’
81-86. אך
הפעם הוספתי הרבה על דבריי כאן.
ראה
מאמרי,
‘הלכות
ברכת הראייה במסגרת הספר מעגל טוב לחיד”א’,
ישורון
כו (תשע”ב),
עמ’
תתנג-תתעד
שיש מבוא על סידרה זו.
2
על
ענין זה ראה:
ר’
יצחק
נסים,
שו”ת
יין הטוב,
ירושלים
תשל”ט,
סי’
מג-מה;
ר’
יחיאל
זילבר,
בירור
הלכה,
או”ח,
ב,
בני
ברק תשל”ו,
עמ’
רז-רח;
הנ”ל,
תליתאה,
בני
ברק תשנ”ה,
עמ’
קכז;
ר’
אליהו
כהן,
מעשה
חמד,
בני
ברק תשמ”ז
[ספר
שלם על ברכת אילנות],
עמ’
צ-צא;
ר’
עובדיה
יוסף,
חזון
עובדיה,
(ט”ו
בשבט),
ירושלים
תשס”ז,
עמ’
תנז-
תס;
הנ”ל,
חזון
עבודיה,
פסח,
ירושלים
תשס”ג,
עמ’
כג-כה;
הנ”ל,
מאור
ישראל,
א,
ירושלים
תשנ”ו,
ר”ה,
דף
יא ע”א;
ר’
דוד
יוסף,
הלכה
ברורה,
יא,
ירושלים
תש”ע,
סי’
רכו,
עמ’
תכד
ואילך;
הערות
ר’
יעקב
הלל,
בעמודי
הוראה [בתוך:
מורה
באצבע],
ירושלים
תשס”ו,
עמ’
קל-קלא;
הנ”ל,
שו”ת
וישב הים,
ג,
ירושלים
תשע”ב,
סי’
כב;
ר’
אליהו
אריאל,
שער
העין,
מודעין
עילית תשס”ח,
עמ’
קט-קיז,
שפב-שפז;
ר’
פנחס
זבחי,
ברכת
יוסף,
ירושלם
תשס”ח,
עמ’
עד-עט;
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא,
בני
ברק תשע”ב,
עמ’
מז-נד;
ר’
נחום
רנן,
מועדי
ה’,
מודיעין
עלית תשע”ב.
3
מעגל
טוב,
עמ’
92
4
שם,
עמ’
146.
5
נדפס
אצל מאיר בניהו,
רבי
חיים יוסף דוד אזולאי,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
תקמג.
6
שם,
עמ’
תקמד.
7
מורה
באצבע,
ירושלים
תשס”ו,
אות
קצח,
עמ’
קל-קלא.
8
ברכי
יוסף,
סי’
רכו,
ס”ק
ב.
וראה
חמדת ימים עמ’
שפד-שפה.
וראה
ר’
יהודה
עלי,
‘קמח
סלת’,
הלכות
חודש ניסן אות ד-ה,
שהביא
דברי החיד”א
בברכי יוסף ומורה באצבע.
ועיי”ש
שהביא דברי ‘חמדת
ימים’,
שם
אות ג [וראה
ר’
אברהם
אלקלעי,
זכור
לאברהם,
ב,
מונקאטש
תרנ”ה,
אות
ב סי’
כח].
עוד
הביאו את דברי החיד”א:
ר’
מרדכי
משה מגדאד,
מזמור
לאסף,
ליוורנו
תרכ”ד,
דף
קטז ע”ב;
ר’
משה
פריסקו,
בירך
את אברהם [נדפס
לראשונה תרכ”ב],
סי’
עב;
ר’
ישראל
פרידמאן,
לקוטי
מהרי”ח,
א,
ירושלים
תשס”ג,
דף
קנז ע”א.
9
ראה
ר’
שלמה
וענקין,
אגרות
והסכמות רבנו חיד”א,
בני
ברק תשס”ו,
עמ’
מח-נא.
10
לקט
הקציר,
סי’
יט
אות פא.
11
זכר
דוד,
ירושלים
תשס”א,
מאמר
שלישי,
עמ’
תת.
12
מועד
לכל חי,
סי’
א
אות ט. יש
להעיר שבנו של רבינו,
ר’
יוסף
פאלג’י,
יוסף
את אחיו,
ירושלים
תשס”ה,
עמ’
צא-צב,
מסיק
שניסן לאו דווקא וכמו שכתב בשו”ת
השיב משה.
ראה
לקמן.
13
גדולות
אלישע,
ירושלים
תשל”ו,
סי’
רכו.
14
לשון
חכמים, א,
ירושלים
תש”ך,
סי’
מב.
והשווה
לדבריו בהגדה של פסח ‘ארח
חיים’,
ירושלים
תשנ”ט,
עמ’
ט-י
אות א, י.
וראה
סדר ברכת האילנות שנדפס ממנו בגדאד:
ר’
יעקב
הלל, בן
איש חי:
תולדותיו
וקורותיו ומורשתו לדורות,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
496. וראה
ר’ דוד
ששון, מסע
בבל, ירולים
תשט”ו,
עמ’
רכו,
על
בבגדאד:
“בחדש
ניסן…
ומברכים
ברכת האילנות”.
15
בית
הבחירה,
ליוורנו
תרל”ה,
דף
כ ע”ב
אות א-ב:
“… עיקר
ברכה זו בימי ניסן והכי נהיגנא”.
16
כף
החיים,
סי’
רכו,
אות
א.
17
זה
השלחן,
אלג’יר
תרמ”ח,
עמ’
צט.
וראה
ר’ עמרם
אבורביע,
נתיבי
עם, ירושלים
תשמ”ט,
עמ’
קלב.
18
חסד
לאלפים,
סי’
רכא,
אות
כג. וראה
ר’
אברהם
איינהורן,
ברכת
הבית, דף
ע ע”ב,
שכתב:
”יש
להדר לברך בניסן אם אפשר”.
19
ראה
ר’ מלכיאל
הלוי, שו”ת
דברי מלכיאל,
ג,
סי’
ב.
20
ברכות
דף מג ע”ב;
ר’
נחמן
קורניל,
בית
נתן, ווין
1854, ברכות
שם, דף
כו ע”ב
בדפי הספר;
הנ”ל,
זכר
נתן, וויען
תרל”ב,
דף
כב ע”א;
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא, בני
ברק תשע”ב,
עמ’
נג-נד.
21
ראש
השנה, דף
יא ע”א.
ידידי
ר’
מרדכי
מנחם הוניג הראני מקור חשוב וקדום לברכות
הראייה בכלל וברכות האילנות בפרט.
ראה:
ספר
בן סירא (מהדורת
מ’
סגל),
ירושלים
תשנ”ז,
פרק
מג,
וראה
שם בפרט,
עמ’
רפט:
“יבול
הרים כחרב ישיק,
ונוה
צמחים כלהבה”.
שהכוונה
ל’ואילנות
טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו’.
22
ראה
לשון הרי”ף,
רמב”ם,
רא”ש
ועוד. וראה
ר’ יהודה
החסיד,
ספר
חסידים,
מהדורת
מקיצי נרדמים:
ברלין
1891, סי’
תקפא;
ר’
יעקב
חזן, עץ
חיים,
ירושלים
תשכ”ב,
עמ’
קפז:
“היוצא
לשדה ולגנות בימי ניסן…”.;
רשב”ץ,
מגן
אבות,
ירושלים
תשס”ז,
עמ’
366: “ומאן
דנפיק ביומי ניסן ורואה אילנות…”.
23
שו”ת
הלכות קטנות,
ב,
סי’
כח.
24
מקור
חיים, סי’
רכו.
25
אליה
רבה, שם
ס”ק
א.
26
צדה
לדרך,
ווארשא
תר”מ,
דף
לז ע”א,
מאמר
ראשון,
כלל
שלישי,
פרק
כח, כתב:
“היוצא
לגנות ולפרדסים בימי ניסן וראה אילנות
פורחים…
וכן
אם רואה אילנות פורחות בחדש אדר”.
וראה
מה שכתב ‘תורת
חיים’
(סופר)
שם,
לענין
‘צדה
לדרך’. על
החיבור ‘צדה
לדרך’ בכלל
ראה: שלמה
איידלברג,
בנתיבי
אשכנז,
ברוקלין
תשס”א,
עמ’
204-226.
27
ר”ה
דף יא ע”א.
וראה
מה שכתב ר’
צבי
פסח פרנק בשו”ת
הר צבי או”ח
סי’ קי”ח,
על
דברי הריטב”א.
28
שו”ת
עמודי אש,
לבוב
תר”ם,
סי’
ב,
ק’
מעון
הברכות אות יב.
וכ”כ
ראה שדי
חמד,
ה,
מערכת
ברכות סי’
ב
אות א.
חידושי
הריטב”א
למסכת ר”ה
נדפסו לראשונה בקניגסברג תרי”ח,
וכנראה
הראשון שהעיר לדברי הריטב”א
לעניין זה (מלבד
החיד”א
שראהו בכ”י)
היה
ר’
נחמן
קורניל,
ב’זכר
נתן’, וויען
תרל”ב,
דף
כב ע”א.
29
האשכול
(מהדורות
אויערבך),
א,
עמ’
68: “ולאו
דוקא ביומי ניסן אלא בזמן שרואה הפרח פעם
ראשון בשנה…”.
ואינו
מופיע באשכול מהדורת אלבק.
וראה
ר’
דוב
בער קאראסיק,
פתחי
עולם ומטעמי השלחן,
סי’
רכ”ו
ס”ק
א ור’
ראובן
מרגליות נפש חיה,
סי’
רכו
שמציינים לדברי האשכול.
30
שו”ת
זכר יהוסף,
ג,
סי’
קצד
בסוף. ספר
הרוקח הלכות ברכות,
סי’
שמב
כתב: “הרואה
אילנות שהוציאו פרח כגון בניסן”.
31
רוקח,
ירושלים
תשכ”ז,
סי’
שמב,
עמ’
רלה.
32
ראה
ר’ יוסף
ענגיל,
גליוני
הש”ס,
ברכות
דף ה ע”א
דה אף ת”ח.
וראה
ר’ ראובן
מרגליות,
מרגליות
הים, דף
צח ע”ב
אות יח;
ר’
דוד
יואל ווייס,
מגדים
חדשים,
ברכות,
ירושלים
תשס”ח,
עמ’
לט.
33
פירוש
התפלות והברכות,
ירושלים
תשל”ט,
ב,
עמ’
נו:
“יצא
לשדות וראה אילנות פורחים…”.
34
ספר
אדם, נתיב
יג, חלק
שני, דף
קד ע”א.
35
מרדכי,
ברכות,
סי’
קמח.
36
ספר
הפרדס,
ירושלים
תשמ”ה,
עמ’
סט.
37
המספיק
לעובדי השם (מהדורת
דנה), רמת
גן תשמ”ט,
עמ’
240.
38
שם,
עמ’
249.
39
ספר
התדיר,
ניו
יורק תשנ”ב,
עמ’
רצח.
40
פריס
671.
41
דקדוקי
סופרים,
ברכות,
עמ’
230, אות
ב.
42
שו”ת
השיב משה,
סי’
ח.
דבריו
הובא אצל הרבה וראה ר’
יוסף
זכריה שטרן,
שו”ת
זכר יהוסף סי’
נט
שהביא דבריו.
43
נדפס
בסוף ארחות חיים (ספינקא).
וראה
ר’
יוסף
זכריה שטרן,
שו”ת
זכר יהוסף,
ג,
סי’
קצד.
וראה
שם,
סי’
נט,
שהאדר”ת
כתב לו רעיון זה במכתב.
44
כך
מובא בשמו על ידי תלמידו חת”ס
בגליונות על השלחן ערוך שם.
וראה
ר’
אברהם
שווארץ,
דרך
הנשר (תורת
אמת),
ב,
ירושלים
תשמ”ג,
עמ’
מח-מט;
ר’
יעקב
חיים סופר,
קונטרס
יד סופר,
בסוף:
גדולות
אלישע,
ירושלים
תשל”ו,
עמ’
יא.
וראה
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא,
בני
ברק תשע”ב,
עמ’
מח-מט.
45
אשל
אברהם,
סי’
רכו.
46
פתח
הדביר,
סי’
רכו.
ראה
מה שכתב ר’
פנחס
זבחי,
בברכת
יוסף,
עמ’
עה-עו.
47
שו”ת
עולת שמואל,
שלוניקי
תקנ”ט,
ליקוטים
דף לז ע”א.
48
שער
הגלגולים,
ירושלים
תשמ”ח,
הקדמה
כב,
עמ’
סא.
49
שפתי
כהן,
פרשת
בא,
עמ’
66. וראה
ר’
אברהם
חמוי,
בית
הבחירה,
ליוורנו
תרל”ה,
דף
כ ע”ב
אות ב,
שציין
לשפתי כהן.
50
ראה
למשל, ברכי
יוסף, או”ח
סי’ תקפ”א,
ס”ק
כא.
51
חמדת
ימים,
קושטא
תצ”ה,
ד”צ,
פסח,
פרק
א,
דף
ו ע”ב.
52
ראה
דברי החיד”א
בתוך:
מאיר
בניהו,
רבי
חיים יוסף דוד אזולאי,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
תקכט
ואילך,
ברשימות
הנהגותיו מכתב יד שבשנים תקכ”ז,
תקכ”ח,
תקל”ה,
תקמ”א,
תקמ”ג,
שהחדי”א
רשם שהוא קרא הספר חמדת ימים.
וראה
מה שכתב מאיר בניהו,
שם,
עמ’
קמג-קמד
ועמ’
קסז.
וראה
דבריו החשובים של י’
תשבי,
חקרי
קבלה ושלוחותיה,
ב,
ירושלים
תשנ”ג,
עמ’
346; ר’
יעקב
חיים סופר,
‘על
ספרים וסופרים’,
ישורון
כ (תשס”ח),
עמ’
תרעז-תרעח;
ר’
ראובן
כמיל,
שער
ראובן,
ירושלים
תשס”ח,
עמ’
מג-מד.
וצע”ג
על מה שכתב ר’
יעקב
סופר שם בעניין,
שהחיד”א
מציין לספר ‘חמדת
ימים’
רק
שלוש פעמים בספרו ורק בר”ת,
ומכאן
למדים על יחסו של הגאון החיד”א
לספר זה.
אבל
לאמיתו של דבר,
ברשימות
הנהגותיו [שר’
יעקב
חיים סופר יודע על קיומם והוא מציין להם
שם,
עמ’
תרעט]
הרבה
פעמים רשם שהוא למד בספר חמדת ימים.
וראה
הסיפור שמובא ב’שבחי
הרב החיד”א’,
בתוך:
מעגל
טוב,
ליוורנו
תרל”ט,
דף
כח ע”א
[=ר’
שלמה
ועקנין,
אגרות
והסכמות רבינו חיד”א,
בני
ברק תשס”ו,
עמ’
קמא].
ובאמת
צ”ע
בדעת החיד”א
בעניין זה ודעתו הכללית לגבי של לימוד
בספרים שיוחסו לשבתאות.
וראה
מה שכתב מאיר בניהו שם.
וראה
מה שכתב ישעיה תשבי,
ספר
החיד”א,
בעריכת
מאיר בניהו,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
מז-נג.
ואי”ה
אחזור לזה בהזדמנות אחרת.
וראה
ר’
אריאל
אהרונוב,
ק’
אר”ש
חמדה,
בני
ברק תש”ע,
עמ’
צו
ואילך.
53
ראה
מ’ בניהו
שם.
54
ראה
ספר החיד”א,
בעריכת
מאיר בניהו,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
מד
אות יב.
55
רבים
כבר האריכו בזה וראה מה שכתבתי בספרי
ליקוטי אליעזר,
ירושלים
תש”ע,
עמ’
ב,
ואי”ה
אחזור לזה בקרוב.
56
קב
הישר,
פרק
פח.
תודה
לידידי ר’
שמואל
תפילינסקי שהעיר לי לזה.
57
וראה
מה שכתב ר’
יעקב
הלל בזה בהערות שלו ‘עמודי
הוראה’
לחיבור
מורה באצבע,
ירושלים
תשס”ו,
עמ’
קלה;
וב’מקבציאל’,
לו,
עמ’
קכג-
קל
[תודה
לידידי ר’
שמואל
תפלינסיקי שהפנני למקור זה].
58
יסוד
יוסף,
ירושלים
תשס”א,
פרק
פג, עמ’
שעח-שעט.
59
ראה
על זה,
יעקב
אלבוים,
‘קב
הישר: קצת
דברים על מבנו,
על
ענייניו ועל מקרותיו’,
חוט
של חן, שי
לחוה טורניאנסקי,
ירושלים
תשע”ג,
עמ’
15-64; Jean
Baumgarten, ‘Eighteenth-Century Ethico-Mysticism in Central Europe:
the “Kav ha-yosher” and the Tradition’, Studia
Rosenthaliana,
Vol. 41, Between Two Words: Yiddish-German Encounters (2009), pp.
29-51
60
שו”ת
זכר יהוסף,
ג,
סי’
קצד.
וראה
שם,
סי’
נט.
61
גבורת
האר”י,
ירושלים
תשע”א,
עמ’
קעז-קעח;
הנ”ל,
שו”ת
וישב הים,
ג,
ירושלים
תשע”ב,
סי’
כב.
62
פתח
עינים,
ר”ה
דף יא ע”א.
63
מאיר
בניהו,
רבי
חיים יוסף דוד אזולאי,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
תקל.
64
ראה
מאיר בניהו,
רבי
חיים יוסף דוד אזולאי,
עמ’
קפז-קפח.
65
זכר
דוד,
ירושלים
תשס”א,
מאמר
שלישי,
עמ’
תשצ”ט.
66
בתי
כנסיות,
ירושלים
תשנ”ז,
סי’
רכו.
המחבר
היה רב באזמיר.
נולד
בערך בשנת ת”ן
ונפטר בשנת תקכ”א,
אבל
ספרו נדפס פעם ראשונה בשנת תקס”ו.
וראה
לעיל שציינתי לעוד כמה אחרונים שמביאים
דברי החיד”א
וגם החמדת ימים.
67
לקט
הקמח, סי’
כב
אות ב. ר’
אברהם
התכתב עם החיד”א
הרבה שנים.
בתקופה
מאוחרת יותר אף ביקר אותו בליוורנו ושהה
אתו כשנה.
היו
ביניהם יחסי ידידות הדוקים.
בספריו
מרבה להביא מדברי החיד”א
ומוסר כמה אנקדוטות אישיות ושיחות שהיו
ביניהם.
וכן
מצטט מכל כתבי החיד”א.
מ’
בניהו,
ספר
החיד”א,
בעריכת
מ’
בניהו,
עמ’
קעח-קפב,
אסף
את כולם.
וראה
מה שנדפס מכ”י
של ר’ כלפון
בסוף ר’
יעקב
רקח, מעטה
תהלה,
ליוורנו
תרי”ח,
דף
קיט ע”ב
ואילך. על
ר’ אברהם
כלפון:
ראה
מה שכתבתי במאמרי ‘סגולות
לזכרון ופתיחת הלב’,
ירושתנו
ה (תשע”א),
עמ’
שנה.
ויש
להוסיף למה שכתבתי שם שלאחרונה הדפיסו
חיבורו ‘מעשה
צדיקים’
מכתב
יד.
68
אור
חדש, כלל
כז אות טז.
69
סידור
דרך ישרה,
פרנקפורט
דמין תנ”ז,
דף
קצב ע”א.
70
כלל
סג סעיף ב.
ור’
דוב
בער קאראסיק,
פתחי
עולם ומטעמי השלחן,
סי’
רכ”ה
ס”ק
כז הביא דברי החיי אדם.
קיים
דיון בדעת ‘בעל
התניא’
בעניין
זה.
בחיבורו
‘סדר
ברכת הנהנין’
משמע
דניסן הוא דווקא אבל מלוח ברכת הנהנין
נראה שדעתו הוא שניסן לאו דווקא.
ראה
ר’
אברהם
חיים נאה,
קצות
השלחן,
ב,
סי’
סו,
ס”ק
יח,
בדי
השלחן;
קצות
השלחן,
הערות
למעשה,
עמ’
קנט,
ודברי
בנו שם תכ,
ודברי
ר’
שלמה
זלמן אויערבך שם,
עמ’
תכו;
ר’
יהושע
מונדשיין,
אוצר
מנהגי חב”ד,
ניסן,
ירושלים
תשנ”ו,
עמ’
ט.
[תודה
לידידי ר’
לוי
קופר שהעיר לי על חלק ממקורות אלו].
71
מחצית
השקל, סי’
רכו.
וראה
מה שכתב ר’
אברהם
מבוטשאטש ב’אשל
אברהם’,
סי’
רכו:
“כמדומה
לי שבשנה זו ברכי על האילנות בנוסח רחמנא
מצד שהיה אחר ניסן והייתי מסופק,
ואולי
עדיף תמיד לברך בנוסח רחמנא גם בניסן…”.
72
מגן
גבורים,
שם.
73
כרם
שלמה,
פרעסבורג
1843, סי’
רכו.
וראה
ר’ אהרן
ווירמש,
מאורי
אור, ד,
מיץ
תקפ”ב,
באר
שבע, דף
יב ע”א
(ברכות).
74
ערוך
לנר, ר”ה
דף ב ע”ב,
תוס’
ד”ה,
בחדש,
עי”ש
ראייה שלו.
75
דברי
מנחם,
שולוניקי
תרכ”ו
סי’
רכו
סעי’
א.
76
נפש
דוד, בתוך:
סדר
אליהו,
ירושלים
תשמ”ד,
עמ’
138-139.
77
ערוך
השלחן,
סי’
רכו
ס”ק
א.
78
שם,
ס”ק
ב.
וראה
מה שכתב ר’
אברהם
מבוטשאטש,
אשל
אברהם,
סי’
רכו
[בסוף
שו”ע
מהדורת מכון ירושלים],
ד”ה
עוד מצאתי:
“שכעת
רובא דרובא אין מברכים ברכה זו”.
וראה
שם ד”ה
בימי ניסן.
וראה
מ”ש
ר’
דוב
בער קאראסיק,
פתחי
עולם ומטעמי השלחן,
סי’
רכ”ו
ס”ק
א.
79
משנה
ברורה,
סי’
רכ”ו
ס”ק
א.
וראה
ארחות חיים (ספינקא)
שם;
ר’
מאיר
אריק,
מנחת
פיתים,
שם.
וראה
ר’
יוסף
שווארטץ,
שו”ת
גנזי יוסף,
סי’
לג;
ר’
ישראל
יצחק מפראגא,
ברכות
ישראל,
ברוקלין
תשמ”ט
[ד”צ],
עמ’
80.
80
קצות
השלחן,
הערות
למעשה,
ירושלים
תשע”ד,
עמ’
קנט.
81
שו”ת
הר צבי,
או”ח,
סי’
קיח.
82
שו”ת
פאת שדך,
או”ח,
ב,
ירושלים
תשס”א,
סי’
סד,
עיי”ש
ראייתו שלשון ניסן לאו דווקא.
83
הערות
במסכת ברכות,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
שצד;
ר’
יוסף
אפרתי,
ישא
יוסף,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
סט.
84
ראה:
ר’
אליהו
כהן,
מעשה
חמד (לעיל
הערה 2),
עמ’
קמב-קמד,
רפח-רצ;
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא (לעיל
הערה 2),
עמ’
נד;
ר’
עובדיה
יוסף,
חזון
עובדיה,
פסח
(לעיל
הערה 2),
עמ’
יא;
ר’
יצחק
יוסף, עין
יצחק, ג,
ירושלים
תשס”ח,
עמ’
קצד-קצז.
85
סדר
ברכות,
ירושלים
תשס”ג,
עמ’
יג.
86
אור
חדש,
ירושלים
תשס”ג,
כלל
כז,
אות
טז.
87
אליהו
רבה,
סי’
רכו,
ס”ק
א.
88
כף
החיים, שם
אות ד.
וראה
משה חלמיש,
הנהגות
קבליות בשבת,
ירושלים
תשס”ו,
עמ’
427.
89
ידי
חיים,
ירושלים
תשנ”ח,
עמ’
ז
אות ז. על
ספר זה ראה:
ר’
יעקב
הלל, בן
איש חי,
תולדותיו
וקורותיו ומורשתו לדורות,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
505-506.
90
מועד
לכל חי,
סי’
א,
אות
ח. וראה
ר’ עמרם
אבורביע,
נתיבי
עם, ירושלים
תשמ”ט,
עמ’
קלב.
91
‘בענין
ברכת האילנות’,
אור
ישראל סב (תשע”א),
עמ’
קמא-קמד.
92
נפש
דוד, בתוך:
סדר
אליהו,
ירושלים
תשמ”ד,
עמ’
138-139.
93
קצות
השלחן,
הערות
למעשה,
ירושלים
תשע”ד,
עמ’
תכ.
94
קצות
השלחן,
הערות
למעשה,
עמ’
קנט.
95
הליכות
שלמה,
תפילה,
עמ’
רפט
בהערה 121,
שרש”ז
אף בירכה בשבת.
96
ר’
יוסף
אפרתי,
ישא
יוסף,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
ע,
ודלא
כמו שמובא אצל ר’
יהושע
ברוננער,
איש
על העדה,
ב,
חמ”ד
תשע”ד,
עמ’
קכא.
97
ר’
עובדיה
יוסף, חזון
עובדיה, פסח,
עמ’
כ-כד,
הנ”ל,
שבת,
ד,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
עט;
ר’
אליהו
כהן,
מעשה
חמד (לעיל
הערה 2),
עמ’
רסב-רסד;
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא (לעיל
הערה 2),
עמ’
נב-נג;
ר’
יעקב
הלל, שו”ת
וישב הים, ג,
ירושלים
תשע”ב,
סי’
כא.
וראה
ר’ יהושע
מונדשיין, ‘קבלה
דרוש והלכה’, אור
ישראל כט (תשס”ג),
עמ’
רכד.
98
ראה:
ר’
דוד
יוסף,
הלכה
ברורה,
יא,
(לעיל
הערה 2),
סי’
רכו,
עמ’
תיט-תכג;
ר’
אליהו
אריאל,
שער
העין,
(לעיל
הערה 2),
עמ’
קכד-קכה.
99
מעגל
טוב,
עמ’
5. וראה
שם,
עמ’
92, 81,98, 105, 150-151, 154, 155-156. וכבר
הארכתי במאמרי (לעיל
הערה 1)
למה
נהג לבקר במקומות אלו.
100
ברכות
דף נח ע”ב.
לעניין
נוסח הברכה ראה דבריו החשובים של ר’
אפרים
זלמן הלוי מוילנא,
מערכה
לקראת מערכה,
ווילנא
תרל”א,
עמ’
4.
יש
לציין לדברי האלשיך,
שמואל
ב’ פרק
יד: “אמר
המלך וגו’.
ראוי
לשים לב מה זו סמיכות אל הקודם,
וגם
אל ענין גלוחו ובניו וביתו.
אך
הנה ידוע כי הרואה בריות נאות חייב להלל
לה’ ולברך
ברוך שככה לו בעולמו.
ונבא
אל הענין,
אמר
כי גם אחר ששלח המלך אחרי אבשלום,
לא
היה יכול להסתכל בפניו,
ואמר
פני לא יראה,
אמר
ראה מה גדל כאב המלך על אמנון,
ומאוס
ברע הזה,
כי
עם היות שכאבשלום לא היה בכל ישראל להלל
מאד, שהוא
נאה להלל את ה’
מאד,
ולברך
ברכת הרואה בריות נאות ביותר,
ועם
כל זה לא היה יכול דוד להתאפק להביט אליו,
עם
שיברך ויהלל לה’
שככה
לו בעולמו”.
101
עבודה
זרה דף כ ע”א.
102
ברכות,
פ”ט
ה”א.
וראה
ר’ בער
ראטנער,
אהבת
ציון וירושלים,
ברכות,
ווילנא
תרס”א,
עמ’
199.
103
רמב”ם,
הל’
ברכות,
פר’
י
הל’
יג.
וראה
ר’
אליהו
כהן,
מעשה
חמד (לעיל
הערה 2),
עמ’
רמו-רמז.
104
סוף
סי’
רכה.
105
סדר
הברכות,
ירושלים
תשס”ג,
עמ’
יג.
106
סוף
סי’
רכה.
107
סוף
סי’
רכה.
108
לחם
רב,
סי’
רכה.
109
שם.
110
אור
חדש,
ירושלים
תשס”ג,
‘ברכות
על חוש הראות’
כלל
כז אות ז.
111
אליהו
רבה,
ס’
רכה
ס”ק
כג.
וראה
ר’
מרדכי
כרמי,
מאמר
מרדכי סי’
רכה
ס”ק
יב.
112
המספיק
לעובדי השם (מהדורת
דנה), רמת
גן תשמ”ט
עמ’
249.
113
אור
חדש, כלל
כז, אות
ז.
114
דרך
חיים,
זולצבאך
תס”ג,
דף
מח ע”ב,
אות
ל. על
ספר זה ראה:
שניאור
זלמן ליימן,
‘רשימות
היעב”ץ
לספרים החשודים בשבתאות’,
ספר
הזכרון לרבי משה ליפשיץ,
ניו
יורק תשנ”ו,
עמ’
תתפט;
ישעיה
תשבי,
נתיבי
אמונה ומינות,
ירושלים
תשנ”ד,
עמ’
43-44; 206-208; זאב
גריס,
ספרות
ההנהגות,
ירושלים
תש”ן,
עמ’
90 ועמ’
100.
115
שמחת
הנפש,
אמשטרדם
תפ”ג
[נדפס
לראשונה בפרנקפורט דמיין תס”ז],
דף
נט ע”ב.
על
ספר זה ראה מה שכתבתי בספרי,
בין
כסה לעשור,
ירושלים
תשס”ח,
עמ’
רסב-רסח.
116
שלחן
שלמה, סי’
רכה
בסוף. נדפס
לראשונה בפרנקפורט דאודר תקל”א.
עליו
ראה: שמואל
ווינער,
דעת
קדושים,
פטרבורג
תרנ”ז,
עמ’
206-207; הלל
נח שטיינשניידער,
עיר
ווילנא,
א,
ווילנא
תר”ס,
עמ’
168-169.
117
סדר
ברכת הנהנין,
פרק
יג אות יד [נדפס
לראשונה בשקלאוו תקס”ג].
118  יוסף
אומץ, ירושלים
תשכ”ה,
עמ’
93. המחבר
ישב בבית דין בפרנקפורט בראשות השל”ה.
ראה
עליו: ר’
מרדכי
הורוויץ, רבני
פרנקפורט, ירושלים
תשל”ב,
עמ’
34-41, 200-202.
119
חיי
אדם,
כלל
סג,
סעי’
א.
ראה
ערוך השלחן,
סו’
סי’
רכה
שכתב בערך כדברי החיי אדם:
“והרואה
אילנות טובות שאינן מצויות ובריות נאות
שמצויינין ביופיין…
כשרואה
בריה נאה ממיני בהמות ועופות מברך בשם
ומלכות ברוך שככה לו בעולמו והוא ברכת
שבח והודאה למקום ואינו מברך עליהם רק
פעם ראשונה ולא יותר לא עליהם ולא על
אחרים משום דלבד פעם הראשון אין בזה
התפעלות אא”כ
היו נאים מהראשונים”.
וראה
מה שהעיר ר’
בצלאל
שטרן, אהלך
באמיתך,
ירושלים
תשס”ה,
עמ’
קעא-קעב.
120
מאירי,
ברכות,
דף
מח ע”ב.
121
כף
החיים,
סי’
רכה,
אות
סה.
122
סידור
דרך ישרה,
פרנקפורט
דמיין תנ”ז,
דף
קצב ע”א.
123
שלחן
תמיד,
ירושלים
תש”ס,
עמ’
שיא-שיב.
124
שער
הציון,
סי’
רכה,
ס”ק
לג.
125
נדפס
בסוף ארחות חיים (ספינקא),
סי’
רכ”ה.
126
שיעורי
מרן הגרי”ש
אלישיב שליט”א,
ירושלים
תשע”א,
ברכות,
עמ’
תרמט;
הערות
במסכת ברכות,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
תקלב.
127
דרוש
אור חיים.
הדרשה
נאמרה לראשונה בשבת חול מועד פסח תר”ב
ונדפס לראשונה בהנובר,
שנת
תר”ה
בסוף פירושו ‘תפארת
ישראל’ על
משניות ניזקין.
אח”כ
נדפס בסוף תפארת ישראל ניזיקין א.
על
הדרשה ראה:
מרדכי
מאיר,
ישראל
ליפשיץ,
תולדותיו
כתביו ודיון ראשוני בשיטתו הפרשנית
בחיבורו ‘תפארת
ישראל’,
עבודה
לשם קבלת תואר דוקטר,
האוניברסיטה
בר-אילן
תשס”ה,
עמ’
54-55 משה
וינשטוק,
אמונה
והלכה בעולם המודרני:
מפעליהם
והגותם של ר’
ישראל
ובנו ר’
ברוך
יצחק לישפיץ,
עבודה
לשם קבלת תואר דוקטור,
האוניברסיטה
העברית
תשס”ח,
עמ’
36. עליו
ראה: הלל
שטיינשניידער,
עיר
ווילנא,
ווילנא
תר”ס,
עמ’
38-39; ר’
שריה
דבליצקי,
בינו
שנות דור ודור,
בני
ברק תשס”ו,
עמ’
ה-כח.

 



New Sefer Announcement: The Collected Writings of R’ Moshe Reines

|
New Sefer Announcement
by Eliezer Brodt

It is with great pleasure that I announce a sefer that I just printed, The Collected Writings of R’ Moshe Reines.

ר’ משה ריינס מבחר כתבים, אוסף חיבוריו מאמרים ואגרותיו, לג+ 640 +4 עמודים

The sefer will be available for purchase in the US shortly. (We will post that info soon).
A PDF of some sample pages are available upon request, for more information contact me at eliezerbrodt@gmail.com.
What follows is the English introduction to the book. This is an abridged version of the much longer Hebrew introduction included in the book.
A few years ago, while researching the history of the Lithuanian Yeshiva of Volozhin, I came across an article written by Reb Moshe Reines. His article included a few letters between his father, Rabbi Yitzchok Yaakov Reines, rabbi of Lida and leader of the religious Zionist movement, and Rabbi Naftoli Tzvi Yehuda Berlin (the Netziv), head of the Volozhin Yeshiva. These letters were not included in the recent collections of the Netziv’s writings. A short while later I read a small, rare book by Reb Moshe Reines called Dor VeChachomov; a collection of essays about various scholars of his generation. The quality of these writings piqued my interest in Reb Moshe Reines (RMR). I began researching the author and proceeded to search for his other writings. I soon discovered that this brilliant scholar died in 1891 at the very young age of twenty-one, and that precious little else is known about him.
I was introduced to the world of RMR’s father, Rabbi Yitzchok Yaakov Reines, by one of his descendants, my friend Rabbi Yisroel Gordon. As I began collecting RMR’s writings, I suggested to Rabbi Gordon that they are of significant historic interest and that they be reprinted in one modest volume. Rabbi Gordon’s mother, Mrs. Naomi Gordon, great granddaughter of Rabbi Y.Y. Reines, underwrote most of the costs of the project. Mr. Yosef Aronson, great grandson of Rabbi Y.Y. Reines, participated in the financing as well.
After further research, I discovered that RMR was such a prolific writer that the modest volume I had envisioned grew to a much larger size. 
My inquiries led me to uncover a significant correspondence between RMR and the renowned scholar Rabbi Shlomo Buber. Over twenty letters from RMR to Shlomo Buber are currently preserved in the Buber collection in the National Library of Israel in Jerusalem. I requested and received permission to copy, transcribe, and print these rare, personal documents. Also included in this collection are several letters by RMR to the writer Judah Leib Gordon.
In addition to this treasure located at the National Library, I discovered an additional thirty-seven letters from RMR to his friend, Micha Yosef Berdeshevsky. Professor Avner Holtzman graciously granted permission to copy, transcribe, and print these letters in this collection. This volume also includes some letters by Rabbi Yitzchok Yaakov Reines to Berdeshevsky, Shlomo Buber, and Shmuel Finn. All of these letters have never been printed before.
Over the course of my research, I discovered that some additional letters by RMR, written to Avrohom Dubsewitz, had been preserved at the New York Public Library. However, copies of those were located too late to be included in this volume.
From his letters it is clear that RMR was a remarkably prodigious scholar. He had expert knowledge of the Talmud. He published articles on Jewish history, and was also educated in other areas of secular knowledge. Further, his command of Hebrew was formidable. This combination of knowledge is quite remarkable, considering his youth.
In a letter to Shlomo Buber (included in this work), Rabbi Y. Y. Reines writes of his devastation after his son’s untimely death, and expresses his desire to write a book about him. Unfortunately, as far as we know, he never got around to doing so. 
Significance of this Volume
RMR’s articles were prominently featured in the important newspapers and journals of the day. Some of his essays sparked debates in the periodicals. These debates are included in this collection. His writings shed a light on Jewish life in Russia in the 1880s, dealing with many then-current issues such as Jewish education, yeshivos, and the rabbinate. Some of RMR’s ideas and thoughts on these topics are still relevant today. 
RMR writes clearly that he was his own person, presenting ideas that sometimes diverged from those of his father. Yet, his writings reflect his father’s influence, and they serve to illuminate the complex ideas and worldview of his father, the unique and often-misunderstood Rabbi Y.Y. Reines. 
This volume also includes numerous letters from RMR’s correspondence with various personages of the time. These letters, printed here for the first time, are autobiographical in nature. As with much autobiographic material, these letters are historical documents, offering an authentic glimpse into an era. 
Highlights
The first section of RMR’s collected writings is a small book entitled Dor VeChachomov. His original plan was to write essays on the lives of fifty Jewish scholars of the day. Twelve essays from this collection were printed in his lifetime; four more were printed after he died. His choice of subjects is explained in his letters to Shlomo Buber. Apparently, RMR was commissioned to write about living personalities about whom no biographies had yet been written, thus limiting his choice of subjects. He requested of his subjects that they send him a biography and a bibliography of their writings. Some of them did not respond. For those who did, he wrote up their information and added his own introductory paragraphs (some with highly interesting, tangential discussions). Among the more famous scholars he included in the book were: Binyomin Ze’ev Bacher, Avraham Berliner, Shlomo Buber, and Avraham Harkavi. These essays are the first biographies written about them.
Another essay is titled Achsanyah Shel Torah. This essay was supposed to develop into a small book, but sadly he never completed it. It deals with the yeshiva in Volozhin and the Kovno Kollel, and contains many fascinating details. Included in this section are six letters from the Netziv to Rabbi Y.Y. Reines.
Another noteworthy essay is Hasafrut Hatalmudut VeHamedrashit. This essay addresses different aspects of publishing seforim. One section deals with the challenges authors face getting their work printed and gaining proper recognition. One senses that this section reflects his and his father’s personal experiences. Another part of this essay is devoted to the importance of book reviews and the role of proper haskamos (approbations). A third part suggests creating a fund for poor writers. Many of the issues raised in this essay remain relevant for authors today. 
One of the longer essays in this volume is Netzach Yisroel, an in-depth treatment of a proposal to establish a genealogical museum in Jerusalem, housing family trees in an organized fashion, including pictures of family members. RMR encouraged sending the proposed museum any material of historical significance, including works published or unpublished. One section of RMR’s essay focuses on the importance of pictures, another on the importance of family trees. The last section is devoted to the importance of living in Eretz Yisroel. In it, RMR included a beautiful letter from his father on the subject. 
Some of the essays deal with the need to establish a curriculum for the education of a rabbi, detailing what subjects, besides the requisite Torah knowledge, a rabbi needs to know. The issue of educating rabbis in areas other than Torah, without compromising their Torah studies, is discussed. This subject was very important to Rabbi Y. Y. Reines, who opened more than one yeshiva with that challenging agenda. 
Related to this is an essay about the pilpul method of learning. Much has been written and continues to be written on this subject. In this essay, RMR analyzes the pilpul method, listing the issues that have been raised about it, and demonstrating its weaknesses. He advocates a method based on rules of logic, a method advanced and written about by his father. 
RMR wrote many times and at great length about haskalah, the Jewish enlightenment movement. His approach to haskalah was that one should “accept the truth from whoever says it,” as did the tanna Rabbi Meir (Chagigah 15b), whose approach to the impious teacher Acher was to take the good and leave behind the bad. 
Thus, in a letter to Judah Leib Gordon, he writes: 

“Although from a religious perspective you and I are as far apart as are Lida and Pressburg, for you are utterly irreligious (as your demands for “reformations in religion” prove!), and I am completely conservative in religious matters and in all my days have never transgressed even the slightest custom which has become sanctified in the course of time (save foolish and deviant customs, such as spitting during the recitation of alienu l’shabeiach, which from my youth has aroused in me repulsion and is intolerable to me); however with regard to haskalah, my views are exactly like yours and my heart identical to yours.”

RMR’s letters are vastly informative regarding his special relationships with Shlomo Buber, Shmuel Finn, and Micha Yosef Berdishevsky. They also include tidbits about his parents, his brother, pen names he used, and other articles he planned on writing. 
One last interesting, bibliographical piece we learn from the letters regards the anonymous work Hakolos Yechdalun (Bardichov, 1887), an attack on Rabbi Y.Y. Reines’ work and new method of learning. In various letters we read about RMR’s strong reaction to the work. We also learn that he showed it to his father. Until now, bibliographers were not certain who the author was, suggesting it was one Rabbi Yaakov Tzvi Yanovski. From RMR’s letters, it appears clear that indeed Rabbi Yanovski is the author.
Aside from presenting the writings of a brilliant young scholar, this volume opens a window into the intellectual ferment of the Jewish world in the late nineteenth century. 

Here are the table of contents:



The Origins of Hamentashen from the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)

|
The Origins of Hamentashen From the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)
By: Eliezer Brodt
Eleven years ago I wrote about the origins of Hamentashen in Jewish Literature (here). A year later I revisited the topic (here). Two years ago, I rewrote parts of it for Hebrew Kulmos magazine with some new important material.
See here for previous posts on Purim and here for a Purim Round up.
ויאכלו את המן: מנהג אכילת אזני המן, מקורותיו והטעמים השונים שניתנו לו
מאת: אליעזר יהודה בראדט
מה לנו עם אזניו של המן, ומדוע אנו מהדרים לאכלם כשהם מלאים במיני מתיקה? * האם המן היה חרש? או שמא אזניו היו משולשות? * מעקב רב-עניין אחר מקורותיו של מנהג אכילת “אזני המן” והטעמים השונים שניתנו לו
כמו כל חג, גם ימי הפורים עשירים במאכלים מיוחדים שנהגו בהם בני ישראל, להדרם ולאכלם בשפע ובשמחה. בין מאכלי יום הפורים, ידוע מכולם הוא ‘אזני-המן’ או ה’המן-טשאן’. על חקר המאכלים היהודיים בכלל, כבר הצטער החכם מרדכי קוסובר שחכמת ישראל “לא נדרשה, לצערנו, לעניין מזונות ומאכלים במידה הראויה להם, ומעטים מאוד הם החכמים שעסקו בכך” (“על המזון, ברכת המזון וכיוצא בהם”, ניו יורק תשכ”ה, עמ’ 7), והדברים נכונים גם לעניין אזני-המן. מדוע נהגו לאכלם? מה באו לסמל? אימתי נוסד המנהג והיכן פשט? ננסה להטות אוזן אל המקורות ולהתחקות אחר מנהג ישראל תורה.
אך ראש לכל, ראוי לשים לב לאופייה של הספרות הדרושה למחקרנו. כדי למצוא מקורות למנהגים ומסורות העוסקים במאכלי החגים ומאכלים בכלל, עלינו להרחיק בדרך כלל אל ספרות היומנים והזכרונות. כתיבה אוטו-ביוגרפית אמנם לא הייתה נפוצה בישראל בזמנים קדומים, אך נותרו בידינו אי-אלו ספרי זכרונות, כספריהם של גליקל מהאמלין (1646-1724), רבי פנחס קצינעליבוגין ורבי יעקב עמדין זצ”ל ועוד. בספרים מעין אלו נמצאים דברים חשובים על חיי היהודים ונכללים בהם פרטים שונים, שלא מצינו בספרי הלכה ודרוש למיניהם.
בזכרונותיו של חכם אחד המספר על חייו, בשנת תק”פ (1820) לערך, מצינו שהכותב העיד: “בארבע עשר לחודש ניסן עשה אבי ז”ל משתה כי בכור היה… ממיני מתיקה מעשה אופה, אשר נשאר מיום הפורים הנקראים בפי ההמון כרים (קישעלך) וכיסי המן…” (א”ב גוטלובר, זכרונות ומסעות, ירושלים תשל”ו, עמ’ 82).
על הנהוג בערי גליציה מספר חכם אחר: “ביום הפורים היה לו לרבי שליח מיוחד משנה לשנה שהיה הולך… ומביא להם משלוח מנות שלו, כיסי המן אחדים ושאר מיני מגדנות כאלה…” (זכרונות אב ובנו, עמ’ 24).
גם אצל יהודי רוסיה וליטא אכלו ושלחו ‘אזני-המן’ בפורים. כך, למשל, מספר רבי אברהם אליהו קפלן: “הרבנית… מחמשה עשר בשבט ואילך כבר אפשר להשיג אצלה אזני-המן… רמז ליום פורים הממשמש ובא” (בעקבות היראה, עמ’ קמ). ורבי שמחה זיסל מקלם כתב: “אזני המן מנחה שלוחה לבני היקרים לכבוד פורים… הנה האזני-המן, המן-טאש הלז, צריך לאפות אותו יפה יפה…”, ולאחר הקדמה זו הוא מעלה על הכתב רעיון תורני (אור רש”ז, ב, עמ’ קטז).
מסיפורו של רבי ברוך עפשטיין (בעל “תורה תמימה”) על סבו רבי יעקב ברלין (אבי הנצי”ב מוואלוז’ין), ניתן ללמוד כמה היה מנהג זה חשוב בעיניו: פעם אחת, בתחילת חודש אדר, השגיח ר’ יעקב ברלין בכך שלא מכרו את ה’המן-טשאן’ כבכל שנה. לאחר בירור נודע לו הטעם, לפי שמחיר הקמח היה יקר מאוד באותה עת. הלך ר”י ברלין ונתן כסף לאופים לקנות קמח, ועל ידי זה היה המן-טשאן. רבי ברוך עפשטיין מציע טעם להקפדה זו על המנהג, לפי שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, וכפי שבפסח נותנים לקטנים אגוזים וקליות כדי שישמחו, כך בפורים נותנים להם אזני-המן לשמחם (מקור ברוך, ב, עמ’ 974).
במקור אחר מסוף המאה ה-19, מספר הכותב על אחד שרבו נהג להענישו ולצערו כל השנה, ובפורים, ‘לאות נקמה’, הכין התלמיד לרבו אוזן-המן מלאה בפלפלים ודברים חריפים, כדי לצערו… (Between Worlds, pp. 37-38).
נוצרי שטייל בארץ ישראל בשנת 1865 בערך, מתאר בספר המסעות שלו כיצד בפורים קיבל מן היהודים מעדנים בעלי צורה משונה (מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ’ 725).
חיים המבורגר, איש ירושלים, כתב בזכרונותיו על ירושלים בתחילת המאה ה-20: “בפורים… והגברות נותנות לתוכה עוגה… אזני המן וכו’, ותוך כדי נתינה מבקשת להשגיח על מעשה ידיה (שלשה עולמות, ג, עמ’ כב). כמו כן בחיבור אחר “ליום הפורים הייתה בעלת הבית אופה עוגות אזני המן… (זכרונות הראשונים, עמ’ 54). גם אצל יהודי אמשטרדם (מנהגי אמשטרדם, עמ’ 149) ויהודי בוכארה (ילקוט המנהגים, עמ’ 210) מצינו שאכלו מאכלים הדומים לאזני-המן.
חוקרי רדיפות הנוצרים גילו כי ממקורות משנת 1803 עולה שהגויים העלילו על היהודים ששמים דם בתוך ‘אזני-המן’! (ראה על כל זה אצל E. Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence 2006, pp. 9. 218-219, 228 ).
אנו רואים אפוא שמנהג אכילת ‘אזני-המן’ בפורים רווח ברבות מאוד מקהילות ישראל, כבר מתקופות קדומות, ועדיין השאלה במקומה עומדת: מדוע? מה טיבו של מאכל זה, ומה הוא מסמל?
ומדוע הוא נקרא “אזני המן”? בעיתון הנפוץ ביותר בתחום-המושב בפולין וברוסיה, “הצפירה”, תהה כותב אחד בשנת 1912, מדוע ה”עברית המודרני” בחרה את השם “אזני המן” לתרגום המונח “המן טשאן”? האם אכן, רק ה”עברית המודני” היא שהמציאה את הכינוי ‘אזני המן’?

 

הצגות והעלאת מחזות בפורים
נניח לספרות הזכרונות, ונפנה אל ספרות המחזות. אף זו סוגה שאינה רווחת בישראל, ואולם אף גדולי עולם כרבנו הרמח”ל ורבי משה זכות עסקו בכתיבת מחזות, ומכל מקום – לענייננו, עשויה להימצא לנו תשובה מעניינת לשאלתנו, דווקא מתוך ספרי מחזות, שהשימוש בהם רווח יותר בימי הפורים.
הפוסקים כבר עמדו על השאלה מדוע לא הובאה ב”שולחן ערוך” ההלכה, שמשנכנס אדר מרבים בשמחה. אולם, אף שבשולחן ערוך לא הוזכרה הלכה זו, מכל מקום עמא דבר לנהוג במיני שמחה משנכנס חודש אדר. רבי יששכר תמר הציע שהטעם שבתי כנסיות תולים תמונות עם משפט זה ועם תמונה של בקבוקי יין וכדומה, בימים שקודם הפורים, הוא לפרסם דין זה (עלי תמר, מגילה, עמ’ ג).
דבר נוסף שעשו להרבות בשמחה הוא כתיבת חיבורי מחזות. לא רק שכתבו מחזות, בקהילות מסוימות נהגו אף להעלותם על במה ולהציגם בפני הציבור. יש לכך עדיות רבות בספרי הזכרונות, והד בלשונו של ה”מגן אברהם” בהלכות שבת (סימן שז, ס”ק כב) המרמז לזה: “והוא הדין ההולך לטרטיאות וקרקסיאות, והם מיני שחוק כדאיתא בעבודה זרה דף י”ח, ומיני תחבולה, ולא ידענא מי התיר להם בפורים, ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש…”.
רבי יעקב עמדין כתב על הגמרא המפורסמת במגילה (ז, ב): “קם רבה ושחטיה לרב זירא”, שרבים התקשו להבינה כפשוטה: “נראה לי שלא שחטו ממש, אלא כל זה הענין לפי שהיו שמחים מאוד, וכתיב בכל עצב יהיה מותר, לכן עשה זאת להעציבן… ובאחיזת עינים שחטו רבה לרבי זירא… שהרואים היו סבורים ששחטו באמת…” (הגהותיו למגילה ז, ב). דהיינו שעשו הצגה!
מתוך עיון בחיבורים אלו האריך ישראל דוידזון בספרו הגדול ‘על פרודיס’, והראה כיצד ניתן ללמוד מהם הרבה על חיי היהודים באותן תקופות בכלל, ועל מנהגי ימי הפורים בפרט.
אחד החיבורים הראשונים והמפורסמים שנכתבו בסגנון זה, הוא “מסכת פורים”, שנכתב על ידי קלונימוס בן קלונימוס (1286-1328). סמוך מאוד לכתיבתו הופיע ספר דומה, בשנת 1319, אשר היום ידוע כי נכתב על ידי הרלב”ג. בחיבורים אלו המחברים מביאים דברים יפים בהומור קל, כתובים בסגנון התלמוד ומדרשי ההלכה.
מאות שנים אחר כתיבת ספרים אלו קמה להם התנגדות על ידי רבנים שונים, כמו רבי שמואל אבוהב (דבר שמואל, סימן קצג), חמדת ימים, ברית מטה משה והחיד”א (ראה מאמרו של רצ”י ליפשיץ, ‘מלך ליום אחד’, בגליון זה), שהגיעה עד כדי שריפת עותקים מהם (ספר וסייף, עמ’ 248). אבל כבר העיר החוקר א”מ הברמן, שספרים אלו היו קיימים זמן רב בטרם נשמעה ההתנגדו להם, וזאת מתוך שהובנו מתחילה כספרים הנועדים להרבות שמחה ולא לזלזול וליצנות ח”ו. גם ר’ קלונימוס עצמו כתב בסוף “מסכת פורים” אשר לו: “ולמה השלים המסכתא בפרק אין קורין? לפי שאין קורין בו אלא בשעה שאינו לא יום ולא לילה, שלא נכתב אלא לשחוק בעלמא, לשחוק האנשים ביום פורים, והקורא בו לא הפסיד אלא כמי שקורא בספרי רפואות ובדברים המועילים לגוף ואינן מזיקין לנפש…”.
והנה, שנינו ב”מסכת פורים” לרבי קלונימוס: “רב מרדכי אמר, עשרים וארבע מיני סעודות נאמרו למשה בסיני, וכולם חייב אדם לעשותם בפורים, ואלו הן קשטי ומולייתות, וטורטולי… אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם…”. בעיון ברשימת מיני הסעודות שמנה ‘רב מרדכי’, קשה לדעת אם רמז בדבריו גם ל’המן-טשאן’ שלנו. אולם במחזה מאוחר יותר, בן המאה ה-16, כבר ישנה התייחסות ישירה.
המחזה הראשון שנכתב בעברית הוא “צחות בדיחותא דקידושין”, מאת יהודה סומו (1592-1527). בהקדמה מתואר אופיו של הספר: “הוא ספר חדש מדבר צחות, אשר בדה מלבו פ’ בימי בחרותו, לצחק בו בימי הפורים ובשעת חדוה, להראות לכל עמי הארץ כי יש מילה בלשוננו הקדוש לכתוב כל מיני חבורים אשר בהם יתפארו חכמי יונים… ללשוניהם בארצותם…”.
בתוך דבריו אנו קוראים (עמ’ 67):
“יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תוספי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגילת פורים: “ויתלו את המן”, ובפרשת בלק נכתב בפירוש “ויאכלו בני ישראל את המן”. ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא, ואל הכלב לא ישליכו אותה?
יקטן: גם זה ראיתי אני, וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן ביבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה “ויאכלו את המן” היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן “וטעמו כצפיחית בדבש”.
יאיר: יפה פירוש בן ביבי זכור לטוב!” (פרופ’ חיים שירמן, שהדפיס את המחזה מכתב-יד, מעיר שהשם ‘רב בלעם בן ביבי’ הוא אחד משמות האנשים המוזכרים בחיבור ‘מסכת פורים’ של ר’ קלונימוס בן קלונימוס).
לאור דברי יהודה סומו אפשר להבין דבר נוסף: בספר ‘התשבי’ מאת ר’ אליהו בחור (1468-1549), שנדפס לראשונה בשנת 1541, כתב בערך ‘מנלן’: “מנלן להמן מן התורה שנאמר ויאכלו את המן; גם זו מלה מורכבת מן שתי מלות: אן ולן…”. כדוגמה לשימוש במילה ‘מנלן’ מביא ר’ אליהו בחור לשון חז”ל שאינה מופיעה בשום מקום, וכבר העיר על כך רבי ישעיה פיק בהגהותיו לספר התשבי: “בחולין איתא ‘המן מן התורה מנלן, המן העץ’. ואולי מצא המחבר דבר זה מפורש במדרש, ואגב דאתיא ליה ממדרש חביבא ליה לאתנויה, אף על גב דהוה ליה להביא מן הגמרא…”.
על כך מעיר רבי מאיר מזוז שליט”א (בהערותיו לספר התשבי): “קרוב לודאי שאין דרשה זו לא בגמרא ולא במדרש כלל, רק היא הלצה אשכנזית על המנהג שאוכלים אזני המן בפורים…”. דבריו מסתברים מאוד לאור העובדה שגם ר’ אליהו בחור עצמו עסק בכתיבת חיבורים מעין אלו, והלשון שהבאנו מן המחזה של יהודה סומו מסייעת לכך.
אך את השם “אזני המן” אנו רואים גם במקור איטלקי נוסף. בשיר של ר’ יעקב פרנסיש (1618-1703) מצינו: “אמנם נזרק העט ונקצר ענינים / כי יום פורים זה בא, נכין לו מעדנים / נכין מרקחות ממתקים מכל מינים / נגדיל אזני המן מאזני השכנים” (כל שירי יעקב פראנסיש, עמ’ 363).
במכתב של רבי מרדכי שמואל גירונדי (1799-1852), רבה של פאדובה, מצינו שכתב: “בעת ששון ימי פורים הלא אדרשה אחי… ותשלח נא אל עבדך מעט מגדי מעדניך… מעט חמאה מעם לחם וחלות רקיקי אזני המן ואסעד” (כתב-יד, הובא אצל מ’ שטיינשטנדר במאמרו “Purim Und parodie”).
נוכל אם כן לסכם שזמן רב לפני ה”עברית המודרני” כבר הכירו את הביטוי “אזני המן” באיטליה, כמאכל מיוחד לפורים.

 

בין סופגניות לאזניים, ולמה המן לא היה חרש?
מאכל הנקרא בשם “אזניים”, כבר מוזכר בפירושו לתורה של רבי יצחק אברבנאל (1437-1508), בפרשת בשלח (סוף פרק טז): “וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן, כצורת צפחת המים, והנאכל בדבש. והוא כמו הרקיקים העשוים מן הבצק כדמות אזנים, מבושלים בשמן ויטבלו אותם בדבש, ויקראוהו אזנים – ככה הוא צפיחית בדבש”.
אמנם האברבנאל אינו מדבר על מאכל שנאכל בפורים דווקא, אך אנו מוצאים כאן את תיאורו של מאכל הנקרא “אזניים”, בזמנים קדומים. ייתכן אף שהמקור קדום יותר, כיון שמקור דבריו אלו בפירושו של האברבנאל הוא בדבריו של רבי יוסף אבן-כספי (אשר פרט למקומות שבהם הוא חולק עליו, רבי יצחק אברבנאל אינו מזכירו בשמו), וזה נפטר בשנת 1340! (על נקודה זו העירני רבי שמואל אשכנזי שליט”א).
רמ”מ הוניג העיר לי שהמקור כנראה קדום יותר, כי הן ר”י אברבנאל והן ר”י אבן-כספי הכירו את המנהג הקדום לאכול סופגניות בחנוכה, וכפי שכתב רבנו מיימון אבי הרמב”ם: “אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשיית משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג, והם הצפיחיות בדבש, ובתרגום האיסקריטין הוא מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, לזכר ברכתו (כלומר לנס שבפך שמן)”. בדומה לזה מצאנו במחברת עמנואל (עמ’ 168): “בכסליו… ואחרת תבשל הרקיקים, וצפיחית ומעשה החבתים”.
אולם לאור דברי יהודה סומו שהובאו לעיל, שכתב לעניין אזני-המן: “שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן ‘וטעמו כצפיחית בדבש'”, אפשר לומר שלכך התכוין אבן-כספי, ולא לסופגניות.
ובכלל, נראה שכוונת כולם לתיאור כללי יותר, של מאפה ממולא, מעין “קרעפלאך”, הנעשה כמה פעמים בשנה, ביניהן חנוכה ופורים, כשלעיתים הוא מבושל במים, נאפה בתנור או מטוגן בשמן. אך מדוע בחג הפורים כינו אותו “אזני המן”?
דב סדן מספר שבילדותו שמע פעמים רבות את הפתגם ‘חרש כמו המן’ (ש”י עולמות, עמ’ 25). מה פשר הכינוי?
במחברת עמנואל הרומי (1261-1336) מצאנו: “מה אומר המן? לכל זמן. וזרש? לא תקלל חרש!” (עמ’ 109). ושוב: “ואם אמר: ארור המן וזרש! ישיבון: אל תקלל, דוד, לחרש!” (עמ’ 169). בעת שעסק בהכנת מהדורה מדעית של הספר “מחברת עמנואל” וחיפש מקורות ומקבילות לכל דבריו, פירסם דב ירדן מאמר קטן ובו דברים שלא מצא להם מקור במדרשים. אחד מן הדברים היה שורות אלו (ידע העם, ג, עמ’ 70). לאחר מכן ציין ירדן שמ”ד קאסוטו קישר דברי עמנואל למנהג אכילת אזני המן (לשוננו יז, תשי”א, עמ’ 148-149), ואף הביא דברי ה’כתר שם טוב’: “ובארץ ישראל… נותנים ביד כל הילדים כמין אוזן עשויה מעץ ובעת שהילדים מסבבים אותו משמיע קול…” (כתר שם טוב, א, עמ’ תקמב). אבל דב ירדן ודב סדן לא הצליחו למצוא מקור או מקבילה לדברי עמנואל הרומי.
אנו מתקרבים אפוא לזיהוי המקור, ודווקא בכתביו של עמנואל הרומי. על כך יש להעיר שתי הערות חשובות: א. פעמים רבות דברי עמנואל הרומי מבוססים על מדרשים וספרי חז”ל, אך בלא מעט פעמים אחרות, הוא הכניס בתוך דבריו דברי ליצנות, ובשל כך פסק ה”בית יוסף” שאסור לקרוא את מחברותיו אף בימות החול. ומכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שדברי הבאי ממחברות עמנואל הפכו לדברים שגורים ואף נכנסו למקורות (ראה בדברי ר’ שמואל אשכנזי, אלפא ביתא תנייתא, עמ’ 210-214); ב. גם חשוב לציין, שעמנואל הרומי לא היה קל-דעת מפשוטי העם, כי אם מן החכמים הנכבדים שבדורו. החיד”א כותב ב”שם הגדולים” (מערכת ספרים, אות ב, בסוף, בערך קונטרס אחרון): “שמעתי שאמרו על הפירושים, שבאיוב יקרא האדם פירוש רלב”ג וירוה צמאונו, ובמשלי יקרא פירוש עמנואל, ובתהלים יקרא פירוש רבי דוד קמחי, ואתנח סימנא: שפת אמת תכון לעד. אמת – ראשי תיבות איוב משלי תהלים, לעד – ראשי תיבות לוי עמנואל דוד, והם כסדרן”.
אך יש להוסיף לכל זה מקור נוסף. רבי שמעון חיים נחמני (1707-1779), תלמיד-חכם ומקובל גדול שהרביץ תורה בקהילות סיינה וריגייה, כתב בספרו המפורסם “זרע שמשון”: “וכנגד עשיית העץ שעשה המן למרדכי בשביל שנטה אוזן לעצת אשתו, משום הכי אנו אוכלים מיני מתיקה וקוראים אותם אזנים של המן, שעיקר הנס בא מחמת עשייתו העץ שחרה אף המלך עליו ואמר תלוהו עליו…” (זרע שמשון, ב, עמ’ שכא).
לאור זה יש לנו מקור חדש, שאפשר שהוא כוונת עמנואל הרומי והפתגם ‘חרש כמו המן’: המן היה חייב שלא לשמוע לעצת אשתו, אבל בגלל ששמע  – נגרמה נפילתו. לאור זה, דברי עמנואל לא היו דבר ליצנות כלל.
בספרים מאוחרים מצאנו טעמים נוספים, על דרך דרש, למנהג אכילת אזני המן. רבי אברהם הירשאוויץ מביא בספרו “מנהג ישורון” (עמ’ 131): “הטעם כדי שיזכור כי המן צורר היהודים ביקש להשמיד… והמושיע עשה שתש כחו ולא יכול לעשות רע לכן נקרא המן תש – תש כחו”.
רבי מרדכי זק”ש כתב: “ומכאן החשיבות המיוחדת לסמל מגן דוד שנתקבל בכל תפוצות ישראל, לקבוע על הפרכות של ארוני הקדש בבתי הכנסת… כי המגן דוד הוא הסמל לעם ישאל ולסוד קיומי, כי הרי למגן דוד ישנם ששה ראשי תור לכל שש קצותיו וכן הוא עם ישראל המפוזר בכל ששת קצוות תבל… ובכל ששת הקצוות יש לו ראש תור להבליט את בדידותו מן העמים לבדד ישכון ולא ישכח את יחודו. וייתכן כי מכאן המקור למנהג של אכילת אזני המן בפורים, כי הם משולשים כראש תור, וזהוי התשובה הניצחת… לכל ‘המנים’ שבעולם, למען יאזינו היטב וידעו ויבנו כי עם ישראל הוא עם הנצח…” (מילי דמרדכי, עמ’ צב).
רבי יעקב קמנצקי כתב: “משום דאכילה הוא מעין איבוד של הדבר הנאכל, ובזה יש קיום של מחיית זכר עמלק, שהרי אנו מאבדין גם את המאכלים הנקראים על שמו” (במחיצת רבינו, עמ’ קמב).

 

אכילת זרעונים ומילוי הפרג
נוכל לומר עתה שמקורן של “אזני-המן” הולך ומתבהר, מן המסורת הקדומה המציינת את שמיעתו לרעה של המן בעצת אשתו. אך מדוע ממלאים את האזניים בפרג? וממתי החלו לנהוג כך?
רבי אהרן הכהן מפרובנס, בספרו “ארחות חיים” כתב: “והולכין לבתיהן לשלום ואוכלין סעודתן, והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו, כמו שכתוב ויתנו לנו מן הזרעונים”. דברי ה”ארחות חיים” הובאו ב”בית יוסף” בהלכות פורים. הרמ”א, בספרו “דרכי משה”, מביא רעיון דומה מספר “כל בו”, אף הוא מאת רבי אהרן הכהן מפרובנס, ואף ציין את המנהג במפתו לשולחן ערוך, סימן תרצה. על דברים אלו העיר ה”פרי חדש” (שם): “וטפי הווה ליה למימר זכר לזרעונים שאכלה אסתר, דאמרינן פרק קמא דמגילה, וישנה את נערותיה לטוב – האכילה זרעונים…”.
לפרש מנהג זה קצת, כתב ב”יוסף אומץ” (סימן תתרצט): “חיוב סעודת פורים הוא דוקא ביום, ולפחות עיקרה ביום אף אם יהיה סופה בלילה, וטוב לב משתה תמיד להרבות קצת בסעודה בליל כניסת פורים בין מגילה למגילה. אכן טוב לאכול מיני קטניות, שלא יהא נראה שהיא הסעודה העיקרית, גם הוא זכר לזרעוני דניאל”.
ומקובל זה מכבר שהשומשום או הפרג הניתן באזני המן הוא כדי לצאת ידי המנהג לאכול זרעונים, מבלי להיכנס לשאלה מדוע נקראים אלו ‘זרעונים’ (ראה “מנות הלוי” ב, ט; ש’ קרויס, “קדמוניות התלמוד”, ב, עמ’ 229-233). אך ממתי החלו לעשות כן?
בספר הנפלא “מנוחה וקדושה” שנדפס לראשונה בשנת 1864 בווילנא, מאת אחד מתלמידיו הגדולים של רבי חיים מוואלוז’ין, הוא רבי ישראל איסר מפאניועז שאף זכה לשמש את רבו, מצאנו דברים מעניינים על מנהג מילוי אזני-המן. אלו דבריו:
“ולחמי פורים בודאי מנהג ותיקין, שמוזכרים בתוספות במסכת ברכות. ונראה לי הטעם, שעד אותו הזמן היינו מורגלים בניסים מגולים, כמו מפלת סנחריב, סיסרא והרבה כמותם, וזה הנס היה נראה לכל שהוא על פי טבע… שטבע האיש לבטל דעתו לאהבת אשתו, כן מרדכי ושאר הקרובים למלך ידעו בברור שטבע אחשורוש שלא לחזור מדבריו בשום אופן, והבינו שהיה נס גדול, גם שהיה מוצנע בתוך הטבע ועיקרו הוא נס. לכן לזכר זה התקינו הלחמים שעיקרם המילוי (עיין במגן אברהם, סימן קסח, ס”ק טו) ומוסתר בתוך הבצק, כהצלתם נס מוסתר בתוך הטבע. ובחרו בזרעונים, טעם מפורש בשו”ע לאכול זרעונים בפורים, זכר לדניאל וחבירו… וטעם צורתם משולש כי מחלוקת יש בגמרא מהיכן קריאתה? רשב”י אומר מבלילה ההוא, ועוד שלש דעות, אחד מוסיף מ”גידל המלך את המן”, שני מוסיף מ”איש יהודי”, שלישי כולה, ונפסקה ההלכה לקרוא כולה. נמצא מ”בלילה ההוא” מחויבים לכל הדעות. ועוד נפסקה ונחתכה ההלכה להחמיר עוד כשלושתן, ולזכר זה חותכים הלחמים בשלוש הקצוות לזכור שנחתכה ההלכה כאלו השלושה…”.
ה”מנוחה וקדושה” ממשיך ומציין טעם נוסף: “ועוד אפשר להיות טעם מילואם… שמחמת יראת המלך לכתוב ולשלוח למרחקים בזיונו, עשו בחכמה לאפות לחמים ולהטמין המכתב בתוכם, ומי יעלה על דעתו לחפש בתוך הלחמים שאדם שולח דורון לחברו, ועל ידי זה ניצלו מסכנה. ואם כן היה מוכרח תיקון מילוי לחמים לזכרון זה הנס שנשלחו הכתבים מקצה העולם עד קצהו, ולא נתודע הדבר אל המלך” (מנוחה וקדושה, עמ’ רעא-רעב).
המעניין בדבריו הוא שלא הזכיר בדבריו אף לא פעם אחת, את השם “אזני המן” או “המן טאשן”, כי אכן כל דבריו שייכים גם על ‘קרעפלך’, ואף ציין לדברי ה”מגן אברהם” בסימן קסח, הדן במאכל זה.
גם בספרות הפארודיה לפורים, שהוזכרה לעיל, אנו מוצאים התייחסות למילוי “אזני-המן” בשומשמים. ב”מסכת פורים” מן “תלמוד שכורים” שנדפס לראשונה בשנת 1814, אנו מוצאים: למזבן שומשמין… ונראה למורי דמלתא אגב אורחא קא משמע לן דסמוך לפורים היה, והיה מזבין לעשות מהן למלייתא לבבות ולחמניות, שקורין בלשון אשכנז המן טאש”.
בספר אחר, בשם “כל בו לפורים”, שנדפס לראשונה בשנת 1855, מופיעה שאלה: “נחתום חדש בא לקהלתנו ורוצה לחדש מנהג חדש שלא היה בישראל עד עתה, והוא לעשות לחמניות של פורים שקורין המן טאשין מרובעים ולא משולשים, ולמלא אותם בשומשמין, ורבים מרננים עליו ואומרים דפורץ גדר הוא. תשובה… ועתה הם רוצים להוסיף חטא על פשע לשנות כמנהג אבותיהם ולעשות המן טאשין מרובעים בפורים או לאזנים שכך שומעות… מלבד זו הלחמניות המרובעים האלו חייבין בציצית, כדין כל כסות בת ד’ כנפות, והמן טאשין לאו כסות לילה הם דמצותם כל היום… אבל אותן השומשמין אשר רוצה למלא אותם דעתי נוחה ממנו…”.
מעניין לציין שמנהג אכילת “אזני-המן” לא היה ידוע באשכנז, אבל מאכלי המן אחרים היו והיו. רבי יאיר חיים בכרך מביא בספרו “מקור חיים” (סימן תצ, סעיף ט): “מדקדקים אוכלים בבוקר יום שני של פסח בשר יבש חתיכה הראוי להתכבד, ונקרא בלשון אשכנז המן, זכר לתליית המן בט”ז בניסן”. קודם לך אנו מוצאים בספר המוסר “מסה ומריבה”, מאת רבי אלכסנדר ב”ר יצחק פאפין-הופין, שנכתב בשנת 1627 בעברית וביידיש כשיר ויכוח בין שני מתדיינים, אחד עשיר ואחד עני: “…ברוט עשטו ואר איין ועטין המן”. תרגום: “…לחם אתה אוכל לפני “המן” שמן (מסה ומריבה, ירושלים תשמ”ה, עמ’ 319). המהדירה, ח’ טורניאנסקי (שם, עמ’121) כתבה לפרש כוונתו: “לחג הפורים היה קשור גם המנהג לאכול “המן”. זהו שמו של בשר מעושן שאכלו בחג זה באיזור אלזאס… ייתכן כי שם המאכל ומנהג אכילתו בפורים יסודם בנוהג לתלות את הבשר המעושן לייבוש… ולא שמו של המאפה שנאכל באזורים אחרים, ואפילו קרובים…” (ככל הנראה, גם דבריו של רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי, פורים, סימן מד: “גם מה שעושין מעיסה צורת המן ואוכלים הקטנים מהם נמצא כתוב בספר”, מכוונים למנהג זה).
מקורות: דב סדן, ש”י עולמות, עמ’ 25-38; Israel Davidson, Parody in Jewish Literature New York, 1907

 



Torah Reading for Zochor and Parah

|
Torah Reading for Zochor and Parah
By Eliezer Brodt
The following is a chapter of my PHD dissertation related to the upcoming Torah Reading for Zochor and Parah
קריאת פרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא*
מאת אליעזר יהודה בראדט

ר’ אברהם גומבינר בעל ‘מגן אברהם’ נפטר בצום גדליה שנת תמ”ג ולא זכה לראות חיבורו ‘נר ישראל’, הפירוש המונומנטלי לשלחן ערוך אורח חיים, יוצא לאור בדפוס. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תנ”ב, נדפס החיבור יחד עם ‘טורי זהב’ בדיהרן פארט ע”י המדפיס המפורסם ר’ שבתי בס בעל ‘שפתחי חכמים’. תיכף לאחר הדפסתו זכה שנכתבו ונדפסו כמה קיצורים ממנו, ביניהם גם ר’ נתן איגר בחיבורו ‘גן נטע’, פראג תנ”ה. גם זכה לספרי פרשנות שנכתבו במיוחד על חיבורו. עד כדי כך מצינו שר’ יונה לנדסופר כתב בצוואתו: “הלכה כמותו כל מה שפוסק”. ויש עוד הרבה שכתבו בדומה לו. נשאלת השאלה מה ייחודי בחיבור זה ומה יתרונו על פני שאר המפרשים. התשובה בקצרה היא שבפירוש זה אנו מוצאים: א. לימוד הסוגיה ושאר המקורות באופן עצמאי בלי להסתמך רק על קודמיו. ב. חידושים עצמיים. ג. מקורות חדשים מספרות האחרונים. גם יש בו יותר דיונים על כל סימן וסימן, וזהו גם “פירוש” במובן הפשוט של המילה, שהרי הוא דן בכל דבר ודבר כמו רש”י ותוס’ גם יחד, הוא מרבה לדון מכל כיוון אפשרי, בודק שורש הדבר, וגם מביא מקורות רבים שלא היו לשאר נושאי הכלים, השתמש בבקיאותו בספרי חז”ל וראשונים וארבעה חלקי השו”ע ודן בכל מה ששייך לסימן. לכן אין שאלה מדוע ניצח המג”א את מתחריו. אבל עדיין יש לדעת שקשה להגיד דבר משמעותי בנוגע למג”א מבלי לעיין היטב בדבריו שנכתבו בקיצור נמרץ וגם חייבים לבדוק בכל הסוגיות היכולות להיות נוגעות לאותו עניין, כאשר אצלו רואים כפשוטו איך “דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר”, ואיך הוא משתמש בבקיאות נדירה כדי להגיע למסקנות הלכתיות. כדי לרדת לסוף דעתו יש לעקוב אחר ציוניו ולעיין בהם היטב, ואפי’ במקום שלא ציין לדבריו בשאר מקומות. בדוגמה זו לפניניו רואים את עומק כוונתו ומדוע חייבים לבדוק דבריו המקומיים בעיון וגם בשאר המקומות הנוגעים לסוגיא, כדי להגיע להבנת דבריו.
הארכתי בסוגיה זו לפי שאפשר לראות דרכה הרבה פרטים בנו”כ אלו.[1]
בית יוסף
בסי’ קמו מתייחס הבית יוסף לשתי הקריאות שיש בהן חומרה יותר מכל שאר הקריאות:
“וכל מיני היתרות אלו שכתבו המפרשים להקל בשמיעת קריאת התורה, אינם ענין לפרשת זכור שהיא מן התורה בעשרה, כמבואר בדברי הרא”ש פרק שלשה שאכלו ובדברי סמ”ק. והתוספות ריש פרק היה קורא (ברכות יג ע”א ד”ה בלשון) כתבו, דפרשת זכור ופרשת פרה הוו דאורייתא”.
ושוב בבית יוסף אורח חיים ריש סי’ תרפה מביא:
“וכתבו בתוספות בריש פרק היה קורא, דיש פרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא, כמו פרשת זכור ופרשת פרה אדומה”.
דרכי משה
בדרכי משה הוסיף עליו: “וכתב בתרומת הדשן סימן ק”ח, דלכן יש ליזהר יותר לשמוע פרשת זכור בעשרה, יותר מקריאת מגילה שנזהרים לקרותה בעשרה, אלא שהעולם לא נהגו כן”.
עוד מביא בדרכי משה: “מצאתי כתוב בשם מהרי”ש, אותם שאינם יכולים לבא למנין לפרשת זכור יש להם ליזהר לומר אותה בניגון ובטעמים”.
ומשם מובא הדבר בשולחן ערוך, שם סע’ ז: “י”א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, מ”מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם”.
ר”ל שהמחבר סובר שקריאות פרשיות זכור ופרה הן מדאורייתא. הרמ”א שותק ואינו מביע דעתו.
ב”ח
הב”ח שם, מביא דעת התוס’ בברכות שפרשת זכור היא מדאורייתא ומוסיף: “וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק היה קורא, והוסיפו לשם פרשת פרה אדומה דהיא נמי דאורייתא. וצ”ע מנא להו הא. בשלמא פרשת זכור ודאי משמע בפרק שני דמגילה (יח ע”א) דהוי דאורייתא, מדאמר… וכן כתב הסמ”ק שזהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פרשת זכור, אבל פרשת פרה שוה לפרשת שקלים ופרשת החדש”.
והב”ח ממשיך וכותב:
“ומה שתופסין התוספות בפשיטות דקריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן ועזרא הוא דתיקן, איכא לתמוה נמי, דבפרק מרובה אמרו, משה רבינו עליו השלום תיקן במדבר שיהו קורין בתורה, אלא שבא עזרא ותיקן תלתא. ובירושלמי (מגילה פ”ד ה”א) נמי איתא, משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים וראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר וידבר משה את מועדי יי’ אל בני ישראל, ומביאו הרי”ף בפרק הקורא עומד (מגילה יג ע”א). השתא לפי זה ודאי כל קריאה בשבתות מן התורה כפירוש רש”י, אלא שלא היה סדר מיוחד לכל קריאה מלבד פרשת זכור, ובא עזרא ותיקן הסדר לכל הקריאות. ואפילו לפי זה נראה דצריך ליזהר טפי בפרשת זכור, שהיא מצוה מיוחדת ומפורשת בתורה, מה שאין כן שאר קריאות שאינן אלא בעל פה מפי משה רבינו עליו השלום. ועיין בתרומת הדשן סימן ק”ח”.
הוי אומר, למסקנתו, קריאת התורה של כל שבת ומועד היא מדאורייתא, אבל מן התורה לא נאמר מה היא הקריאה המיוחדת לכל שבת ומועד, וסדר הקריאה הוא מתקנת עזרא. ואילו קריאת פרשת זכור בשבת בכל שנה היא מדאורייתא, אבל לא פרשת פרה.
לאחר מכן מביא הב”ח: “כתב מהרש”ל דממה שכתב מהרא”י בתרומת הדשן סימן ק”ח, דצריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה, יראה להדיא שאין הקטן עולה למפטיר בפרשת זכור. ואף על פי שהשליח צבור קורא בתורה, מה בכך, הא בעינן בר חיובא לעלות והוא גם כן קורא בתורה אלא שהשליח צבור קורא בקול רם שלא לבייש וכו’. ואף בפרשת פרה ראוי להזהר, מאחר שבאותן תוספות יראה שאף פרשת פרה דאורייתא היא, וכמדומה שכך מצאתי בחידושי מרדכי עכ”ל”.
לאחר שמעתיק את דברי מהרש”ל, מוסר הב”ח את דעת עצמו: “ואינו נכון, דבקטן היודע למי מברכין ודאי שרי אף על פי שהקטן קורא בקול רם, דהא קטן עולה למנין שבעה וקריאת ספר תורה בכל שבת היא דאורייתא, מ’וידבר משה את מועדי יי’, כדאמרינן בירושלמי שהבאתי לעיל, ואפילו בקטן שאינו יודע למי מברכין, לא ידעתי למה לא יצאו השומעין בקריאת השליח צבור פרשת זכור מן הספר תורה, דמאי נפקא מינה בעולה לספר תורה אם הוא גדול או קטן, הא עיקר החיוב הוא שישמעו לקריאת התורה מהקורא מתוך ספר התורה”.
ט”ז
חתנו הט”ז[2] מביא דברי התרומת הדשן במילואם [יתר על מה שנמצא בב”ח]: “כתוב בת”ה סי’ ק”ח: צריכין ליזהר בקריאה בצבור טפי ממקרא מגילה…”. ואחר כך מביא דברי מהרש”ל מתוך הב”ח והוא מסיים: “ולעניות דעתי נראה דבקטן שאין יודע למי מברכין אין יוצאין ידי הברכה על ידו, ואין יוצאין ידי קריאה בלא ברכה, ע”כ אין להקרות למפטיר לקטן שאינו יודע למי מברכין, אבל ביודע למי מברכין נראה דשפיר יוצאין. ובסי’ רפ”ב פסק רמ”א דקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר, ונראה דביודע למי מברכין קאמר”.
עד כה מסכימים הפוסקים הנ”ל שפרשיות זכור ופרה שתיהן מדאורייתא וכפי שהובא בב”י בשם תוס’, ובתרומת הדשן. וכן סברת מהרש”ל כפי שהובא בשמו בב”ח. אמנם הב”ח עצמו חולק עליו וסובר שרק פרשת זכור היא מדאורייתא. דיון צדדי קיים בב”ח ובט”ז, אם בקריאה שהיא מוגדרת מדאורייתא ניתן להעלות קטן לתורה שיוציא את הקהל ידי חובתו, ואיזה קטן ניתן להעלות.
כמה עניינים עקרוניים אנו למדים: א. הב”ח משתמש בדברי מהרש”ל ממקור שאינו לפנינו, ואולי מדובר בגליונותיו לטור שהוא מרבה להביא בחיבורו. ב. הב”ח אינו חושש לחלוק על קודמיו – תוספות, תרומת הדשן, שו”ע, רמ”א ומהרש”ל הסבורים שפרשת פרה היא מדאורייתא. ג. גם הט”ז אינו חושש לחלוק על חמיו הב”ח.
עולת תמיד
ב’עולת תמיד'[3] כתב: “כן כתבו התוספות ריש פרק היה קורא והרא”ש פרק שלשה שאכלו דפרשת זכור ופרשת פרה מדאורייתא הוא, ועיין מה שכתבתי בזה בסי’ רפ”ב”.
ושם[4] כתב: “ובכנסת הגדולה מסיק דקטן יקרא בפרשת המוספים, זולת בפרשת זכור שהוא לכולי עלמא מדאורייתא. ועיין בתשובות הרשד”ם חלק או”ח סי’ י”ב. ונראה שיש להחמיר גם האידנא דשליח צבור קורא ומשמיע לציבור”.
יש לציין שבדבריו אלה נטה אחרי הכנסת הגדולה (וראה עוד להלן עד כמה) ואפי’ לא ציין לדברי רבו הב”ח בענין זה.
מגן אברהם
בהקדמה לסי’ תרפה הביא המג”א כמה הוספות בסוגייתנו:
[1] בשל”ה האריך לצדד שפרש’ פרה אינה דאורייתא. וכ”כ הב”ח, וכ”מ בתשובת מהרי”ל סי’ קפ”ב וקס”ז שלא הזכיר אלא פרשת זכור. [2] ובת”ה סי’ ק”ח כתב וז”ל, באשר”י פ”ו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרש’ זכור בעשרה, ובתוספות שנ”ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פ’ זכור, ובתו’ הקצרות בברכות פ”ב פי’ דפ’ זכור ופ’ פרה חייבים לקרותן מן התורה וכו’. וכן בסמ”ק כתב: מ”ע זכור את אשר עשה, ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי’ ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי. עכ”ל. [3] ול”נ ליישב מנהג העולם, דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה, אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבה”כ וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, כמ”ש הלבוש, וא”כ כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י”ח. וכ”ה ברא”ם סי’ ב’. [4] ומשום פ’ פרה ס”ל דלא הוי מדאורייתא, דבאמת אין טעם בקריאת’ מדאורייתא וגם לא ידענא היכא רמיזא. [5] ול”נ שהגירס’ הנכונ’ כמ”ש בחי’ הרשב”א וז”ל, והקשו שלא מצינו קריאת ס”ת מן התורה אא”כ יאמר רש”י שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה, ע”כ מ”מ כל אדם יהא זהיר וזריז במצו’ לבוא למנין. [6] ובמגלה דף י”ח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דה”ה בפ’ ויבא עמלק, יצא. [7] כתב מהרי”ל: בכל ד’ פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו”ץ (ד”מ): יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה’ מפרשת שובבי”ם ת”ת וי”א גם פרשת ויקהל ופקודי, ואומרים שומר ישראל וכו’].
עיון מדוקדק בדברי המגן אברהם
  1. בראש ובראשונה הוא דן בהרחבה האם קריאת פרשת פרה נחשבת מדאורייתא. הוא מביא שהשל”ה האריך לצדד שפרשת פרה אינה מדאורייתא, והוא גם ציין לב”ח שדן בזה, והוא מדייק בשתי תשובות של המהרי”ל (סי’ קפ”ב וקס”ז) שלא הזכיר אלא פרשת זכור.
שתי תופעות עולות מכאן:
– שימוש בספר של”ה כחיבור הלכתי.[5]
– שימוש בספר מהרי”ל.
  1. אח”כ מביא דברי תרומת הדשן שפרשת זכור בעשרה חמורה יותר מקריאת המגילה, ושתוס’ ס”ל שפרשת פרה היא דאורייתא. גם מכאן ניכר שימושו הישיר בספר תרומת הדשן, שלא הסתמך על הציטוטים בספרי קודמיו, דבר שיודגם בטבלה להלן.
  2. לאחר מכן מחדש המג”א יישוב למנהג העולם שלא מחמירים בפרשת זכור, שאמנם המצווה היא מן התורה, אבל קביעת המועד – שבת זו – לא מן התורה הוא, אלא מדברי חכמים. ולמעשה ניתן לצאת את חובת התורה גם פורים עצמו.
בינתיים אנו יכולים להתרשם משלוש המסקנות הללו:
  • שימושו בספר הלבוש.
  • כח החידוש שלו.
  • שימושו במקור ‘הרא”ם סי’ ב” [לא הצלחתי לאתר מקורו בעניין].
  1. לבסוף הוא חוזר לשאלת פרשת פרה אם היא מדאורייתא, וכותב: “ומשום פ’ פרה ס”ל דלא הוי מדאורייתא, דבאמת אין טעם בקריאת’ מדאורייתא וגם לא ידענא היכא רמיזא, ול”נ שהגירס’ הנכונ’ כמ”ש בחי’ הרשב”א וז”ל והקשו שלא מצינו קריאת ס”ת מן התורה, אא”כ יאמר רש”י שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה ע”כ”.
  • חידושי הרשב”א למסכת ברכות היה בספרייתו.[6]
  • הוא עשה שימוש עצמאי בחידושי הראשונים להכריע בשאלה ממין זה, כדי לברר את הגירסא הנכונה. אך עדיין נשאל את עצמנו מה כוונתו ומה ביקש להכריע בהבאת גירסת הרשב”א? האם הכוונה להראות שפרשת פרה גם היא מדאורייתא?[7] האחרונים כתבו[8] בביאור דבריו שהמג”א רצה להראות שהגירסא בתוס’ היא כדעת רש”י, דהיינו שגם תוס’ לא סוברים שפרשת פרה היא מדאורייתא.
כיום ידוע שפרשנות זו אינה נכונה, כי תוספות בעצמם ס”ל שפרשת פרה מדאורייתא.[9]
כאן המקום לציין: נראה ש’אליה רבה’ לא הבין כך ברשב”א, היינו שדבריו נאמרו רק בדעת רש”י. הוא כתב[10] שמ”מ פרשת פרה היא דאורייתא וציין לדברי התרומת הדשן ודברי הרשב”א הללו, והוא דייק בסוף דבריו: ‘וכיוצא בהן מן התורה’, שפירושם: “ופירושו נ”ל גם על פרשת שקלים והחודש”. וגם הוכיח מעוד מקורות שאין טעות בתוס’ ברכות.
  1. מיד לאחר מכן כותב המג”א: “מ”מ כל אדם יהא זהיר וזריז במצו’ לבוא למנין”. כוונתו כאן לא מחוורת. האם הוא חוזר לפרשת זכור, או שהוא עדיין עוסק בפרשת פרה? לענ”ד משפט זה אינו חוזר לפרשת זכור, כי אליה הוא התייחס למעלה כשהעתיק לשון תרומת הדשן, אלא כוונתו לפרשת פרה, דהיינו, לאחר שפירש בדברי הרשב”א שרק רש”י ס”ל שהיא מדאורייתא, כתב שמ”מ יש להיזהר לבוא למנין [על עצם העניין שארבע פרשיות חמורות יותר מקריאת פרשיות של כל השנה, ראה של”ה שכתב כן].[11]
  2. אח”כ חזר לפרשת זכור והוא מבסס חידושו על הגמרא במגילה שגם ע”י קריאת פרשת ‘ויבא עמלק’ יוצא ידי חובת פרשת זכור מדאורייתא: “ובמגלה דף י”ח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דה”ה בפ’ ויבא עמלק, יצא” [החידוש הוא לענין פרשת ‘ויבא עמלק’ וזה מה שבעצם נאמר למעלה מזה]. חידוש זה לא מצאנו בספרי הלכה אחרים. כאן ניכרת סמכותו לחזור ולהסיק הלכה מן התלמוד עצמו.
  3. עוד ניתן להבחין, כי כדרכו במקומות רבים בפירושו, הוא מוסיף דברים שאינם מופיעים בנושאי הכלים הקודמים לו סביב השו”ע, וזו – כפי שכבר הסברתי באריכות כמה פעמים היא אחת ממגמותיו בפירושו. אבל לא אכנס לזה כאן.
סעיף זה הוא דוגמה מצויינת לראות דרכו של המג”א ומגמתו בספרו. מתוספותיו לכל סימן, לא תמיד ברור באלו ספרים עשה שימוש תדיר ועקבי, ובמיוחד לא ברור איזה סוג תוספות חיפש להוסיף. למשל, בהלכות פורים הוא מרבה להביא מהספרים: מעגלי צדק, מטה משה ושל”ה. בכל אחד מהחיבורים הללו נמצאים מקורות חשובים. אך דווקא בסוגיא זו של פרשת זכור ופרה הוא לא מצטט כלום מתוך מעגלי צדק ומטה משה, ורק דבר אחד מתוך השל”ה, אף שיכול היה להוסיף מהם דברים לא מעטים. מכאן ברור דבר אחד בלבד: שאין מטרתו להביא מקורות מעניינים בכדי, וכי לא הביא כל מה שיכול היה להביא.
דעת מהרש”ל
לעיל כתבתי בדעת הב”ח, כי מדבריו עולה שברשותו היה חיבור של מהרש”ל בכ”י, אבל הוא לא חושש לחלוק עליו. חשוב יותר לציין שלפי דברי מהרש”ל שהובאו בב”ח, פרשת פרה היא מדאורייתא. אבל לפי מטה משה והשל”ה, בחיבור ‘חכמת שלמה’ מחק מהרש”ל מילים אלו מתוס’: “ופרשת פרה אדומה נמחק, ונכתב בצידו טעות הוא וכן בתוספות דמגילה”.[12] וב’מקור חיים’ (סי’ קמו) כבר עמד על הסתירה בדברי מהרש”ל.
ייתכן שהמג”א לא הביא דעת מהרש”ל כאן, על אף שבד”כ דעתו חשובה לו ביותר, משום שהוא הכיר בסתירה ולא יכול היה להסתייע בדבריו לשום צד. ואפשר גם לומר שזו הסיבה שהמג”א הדגיש המלים “הגירסא הנכונה”, לרמז כי לדעתו לא היה מקום למחיקת מהרש”ל בחכמת שלמה, כי לפי הרשב”א הכוונה היתה בדעת רש”י לא שתוס’ בעצמם ס”ל כך.
מהדורת התלמוד שהיתה לפני הב”ח והמג”א
לפי התרומת הדשן, ב”י ורמ”א, היתה גירסא בתוס’ בברכות ומגילה, שפרשת פרה היא מדאורייתא. כאמור, מהרש”ל ב’חכמת שלמה’ מחק את המלים “פרשת פרה” בתוס’ ברכות ומגילה. ואכן בתוס’ הנדפסות בש”ס שלנו המלים הללו אינן נמצאות לא במסכת ברכות ולא במסכת מגילה. אבל לפי עדות הב”ח, תוס’ במגילה כתב “פרשת פרה” ואילו בתוס’ ברכות חסרות המלים. כנראה שבמהדורה שהשתמש בה המג”א כבר לא נאמר כך בתוס’, ולכן הוא הביא זאת מהרשב”א.
עיון בדפוס הראשון של התלמוד מעלה שבברכות כתוב בתוס’ ‘פרשת פרה’ אבל במגילה לא כתוב פרשת פרה. לכן צ”ע איזו מהדורה היתה לפני מהרש”ל וב”ח כשהם כתבו חיבוריהם. לאחרונה הגיע יצחק רון למסקנה שבדרך כלל לא היה הדפוס ראשון של בומברג ברשות מהרש”ל.[13] ולגבי הב”ח, דעת פרופ’ י”ש שפיגל היא שהב”ח השתמש בדפוס שני של בומברג למסכת מגילה.[14] אבל לפנינו לא נמצא בין בברכות ובין במגילה, שכבר שמו הערות של המהרש”ל בתוך הדפוס. מעניין למה בכלל מחק המהרש”ל גירסה זו, כיום אנו יודעים שגירסא כזא נמצאת בהרבה ראשונים.
עוד בענין דרכו של המג”א
כדאי להעיר שלא ניתן לעמוד על היקף עבודתו של המג”א, רק מניתוח מקומי. כדי להבין את דרכו צריך להקיף את כל רחבי ספרו, כפי שיודגם כאן.
  1. המג”א לא דן לענין קטן אם מותר לו לעלות לפרשת זכור, בעוד הב”ח והט”ז דנים בעניין. ה’מאמר מרדכי’ תמה על כך והשאיר זאת בצ”ע. אך נעלם ממנו שהמג”א דן בכך בקצרה בסי’ רפב ס”ק יב ושם פסק כמו הב”ח! וכך כתב על דברי הרמ”א: “וכ”פ ב”ח דלא כרש”ל”.
  2. בסי’ קמו כתב המג”א בהגהותיו שנדפסו רק בדפוס ראשון על הגליון: “ראה מה שכתבתי בסי’ תרפ”ה”.
  3. בסי’ קלז ס”ק ו הביא המג”א שו”ת מהר”ם לובלין שכתב בתוך דבריו: “שאני פרשת פרה שהיא דאורייתא”, וע”ז כתב במג”א: “ועיין מה שכתבתי סי’ תרפ”ה”.
  4. הב”ח בסי’ תרפ”ה מחדש כמה דברים בעצם חיוב קריאת התורה בכל ימות השנה. ועל כך לא העיר המג”א כלום. אבל בסי’ קל”ה בהקדמה הוא דן בדבריו וכך הוא כותב:

“אי’ ברי”ף פ”ד דמגיל’: ירושלמי, משה תיקן לישראל שיהיו קורין ג’ בב”ה ובמנחה עכ”ל, וצ”ע דאי’ במרובה שהלכו ישראל ג’ ימים בלא תורה בימי משה, עמדו הנביאי’ שביניהם ותקנו שיהיו קורין בב’ וה’ ובשבת, ועזר’ תיקן במנחה, והתוס’ רפ”ב דברכות כתבו גם כן שעזר’ תיקן קריאת התורה והקשה הב”ח עליהם בסי’ תרפ”ה מההי’ דמרובה וכו’, ואפשר לומר דהתוס’ לא נחתו לדקדק בזה ועיקר קושיתם כיון דתקנת נביאי’ הי’, א”כ ל”ש לומר דקרא ‘והיו’ אתא להורות על כך, והא דכ’ הרי”ף שעזר’ תיקן בב’ וה’ היינו מנין הקרואי’ כדאי’ בגמ’, וא”כ משה תיקן מנין הקרואים בשבת וי”ט ור”ח וח”ה, וכ”מ ברמב”ם פי”ב מתפל’ ובסמ”ק סי’ קמ”ט”.

לדרכו של ‘עולת שבת’ ושימושו בחיבור ‘כנסת הגדולה’
הבאתי שב’עולת שבת'[15] כתב: “ובכנסת הגדולה מסיק דקטן יקרא בפרשת המוספים, זולת בפרשת זכור שהוא לכולי עלמא מדאורייתא. ועיין בתשובות הרשד”ם חלק או”ח סי’ י”ב. ונראה שיש להחמיר גם האידנא דשליח צבור קורא ומשמיע לציבור”.
העו”ת ציין למקורות אלה מבלי לבדוק באמתחתם, משום שהעתיק בסתם את דברי כנסת הגדולה כאן שכתב בסי’ רפב: “ומנעתיו שקטן יקרא בפרשת המוספין ויפטיר, זולת בפרשת זכור דלכו”ע הוא דאורייתא שיקרא בה גדול ויפטיר בה גדול. ועיין ברשד”ם חלק א”ח סי’ יב”. ובאמת, המעיין בתוך הספר יווכח מיד שהדיון של מהרשד”ם אינו נוגע לענין קטן ופרשת זכור כלל, אלא נוגע לעניין אחר לגמרי בענייני מפטיר.
מגן אברהם ושיירי כנסת הגדולה
לעיל, עמ’ 84 העליתי השערה שהמג”א הכיר את הספר ‘שיירי כנסת הגדולה’, עקב אחרי מקורותיו והתרשם שאין לו תועלת גדולה ממנו ותרומתו לא חשובה כמו חיבור ‘כנסת הגדולה’ שהוא מביא מאות פעמים בשמו ושלא בשמו. להשערתי הוא נוכח לראות שרוב הדברים שמביא ‘שיירי כנסת הגדולה’, הם מתוך ספרים הנמצאים ברשותו ושעשה בהם שימוש.
כאן ניתן לראות דוגמה לכך.
‘שיירי כנסת הגדולה’ כתב[16]: “ופרשת פרה אדומה… מורי רש”ל ז”ל בספר חכמת שלמה כתב דטעות, ומחק פרשת פרה. מטה משה סי’ תתר. גם הב”ח הצריך עיון למה שנמצא כתבו ופרשת פרה אדומה, וכן בספר ל”ח שאכלו אות נ”ב כתב לא ידעתי אנה מצאו זה…”.
ואח”כ הוא כתב: “כתב רש”ל ז”ל, שאין הקטן עולה למפטיר זכור… ואינו נכון דבקטן היודע למי מברכין ודאי שרי… ואפ’ בקטן שאינו יודע… ומ”ש רש”ל בפרשת זכור גם בתשובת מהרי”ל סי’ קצז מגמגם על זה הביאה רבינו המחבר בסי’ רפב”.
רואים שהוא מרבה להביא ספרים כמו מטה משה, ב”ח, לחם חמודות, שהיו בשימוש תדיר אצל המג”א, לכן לא היה צריך להביאם מכלי שני.
אגב, רואים שגם הכנסת הגדולה לא ציין מקורו לכל דבר. הוא נטל את כל הידיעה אודות דעת הרש”ל בעניין קטן מתוך הב”ח, אבל הוא לא ציין אליו. בזמנם לא כתבו על כל דבר ודבר מה מקורו, כפי שמקפידים היום בעולם האקדמי.
ועוד בענין זה שהבאת, שהמג”א לא הביא דברים מתוך ‘שיירי כנסת הגדולה’ מלבד לפעמים דרך העולת תמיד ועולת שבת. כאן ניתן היה לסבור שאחד הציונים של המג”א לשו”ת מהרי”ל לענין פרשת זכור שהיא מדאורייתא – הוא משיירי כנסת הגדולה כאן, ואפשר שזה היה מקורו. אבל הואיל ובשיירי כנסת הגדולה ציין להמהרי”ל בסי’ קצז ואילו המג”א ציין לסי’ קסז, שזה אכן הציון הנכון ולא קצז, מכאן שהוא עשה שימוש ישיר בשו”ת מהרי”ל.
הערה על פי דברי המג”א
ר’ אליעזר דינער כתב: “המחבר מביא הכא סתם שפרשת זכור ופרשת פרה מדאורייתא… אך בענין פ’ פרה לא ידוע מה טיבו של החיוב זה… נמצא בתוס’ הקצרות בברכות… דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרותם מן התורה… ונראה שבזמניהם היתה גירסא זו ברש”י ובתוספת הנזכרות… שכמדומה לו בראשונה הגירסה לא היתה פ’ זכור ופ’ פרה, אלא פ’ זכור ופ”פ שהם ראשי תיבות של פרשת פורים, והיא פרשת ויבא עמלק וכו’ ופרשה זו באמת דאורייתא היא כמו שפירוש המ”א בסי’ תרפ”ה, ומביא ראיה לדבריו מהגמרא דמגילה דבפרשה זו יצא, ע”כ, ואחרי כן שינה המעתיק ראשי תיבות פ”פ לפרשת פרה, יען אשר הלשון פרשת זכור ופרשת פרה שגורה בפיו יותר מפרשת זכור ופרשת פורים, ובדרך זה בא הטעות פרשת פרה דאורייתא לספרים…”.[17]
הט”ז ומגן אברהם וחיבור תרומת הדשן

תרומת הדשן
יראה דאדרבה צריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה. אף על גב דמקרא מגילה עדיפא וכל מצוה נידחת מפניה, מ”מ לדעת רוב הפוסקים נקראת היא ביחיד, אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי פ’ שלשה שאכלו, דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה, ודוחה ל”ת דלעולם בהם תעבודו. להכי שיחרר רבי אליעזר עבדו, כדי להשלימו לעשרה. ע”ש פ’ שלשה שאכלו באשירי,
ובתוס’ שנ”ץ שכתבו דאין שום קריאה מדאורייתא רק פרשת זכור.
ובתוס’ הקצרות מברכות פ’ שני פירש, דפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותן מן התורה.
וכן בסמ”ק חלק למצות עשה זכור אשר עשה, וזה שאנו קורין פרשת זכור קודם פורים.
וא”כ צריך ליזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי.

ט”ז

צריכין ליזהר בקריאה בצבור טפי ממקרא מגיל’ אף על גב דמקרא מגילה עדיפ’ וכל מצו’ נדחת מפני’ מ”מ לדעת רוב הפוסקים נקראת אף ביחיד אבל פרשת זכור כתב האשר”י פ’ שלשה שאכלו דעשה דאוריית’ הוא לקרות’ בעשר’ ודוחה ל”ת שבתור’ דלעול’ בהם תעבודו להכי שחרר ר”א עבדו כדי להשלימו לעשרה.

ובתוס’ שנ”ץ כתבו דאין שום קריא’ מדאורייתא רק פרשת זכור.
ובתוס’ קצרות מברכות פ”ב פירשו דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים בקריאתם מן התורה עכ”ל.

מגן אברהם
באשר”י פ”ו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרש’ זכור בעשרה,
ובתוספות שנ”ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פ’ זכור.
ובתו’ הקצרות בברכות פ”ב פי’ דפ’ זכור ופ’ פרה חייבים לקרותן מן התורה וכו’.

וכן בסמ”ק כתב מ”ע זכור את אשר עשה
 

ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי’ ממקרא מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי עכ”ל.

הטבלה מדגימה מספר הבנות:
א. דרכם של האחרונים הללו בהבאת ציטוטים.
ב. ‘תרומת הדשן’ היה ברשותם של הט”ז והמגן אברהם והם לא הסתמכו על כלי שני, לפחות במקרה זה [אמנם יש צורך לבדוק לגבי כל מקרה, כי ייתכן שלפעמים סמכו על ציטוטים משניים].
לא הבאתי בטבלה זו את הציטוט מתרומת הדשן שהובא בדרכי משה הארוך, כי שם הוא מביא רק שורה אחת. הב”ח רק ציין לעיין בסימן זה אבל לא מביא לשונו.
אע”פ שהמצטטים כתבו ‘עכ”ל’, אין הכוונה ללשון המקור ממש, אלא לתמציתו. הט”ז לא מביא את הסוף מה שכתב הסמ”ק ואת המסקנה שצריכים ליזהר יותר… והמג”א לא הביא את החלק הראשון של התשובה. וכמו שהדרכי משה כתב בהקדמתו, ראה לעיל, עמ’ 88.
סיכום
בפרק זה רואים, כאמור, כמה דברים חשובים, בענין דרכם של הנו”כ.
הב”ח משתמש בדברי מהרש”ל ממקור שאינו לפנינו. ב. הב”ח אינו חושש לחלוק על קודמיו – תוספות, תרומת הדשן, שו”ע, רמ”א ומהרש”ל שס”ל שפרשת פרה היא מדאורייתא. ג. גם הט”ז אינו חושש לחלוק על חמיו הב”ח. ד. העולת תמיד לא מחדש הרבה רק בעיקר על פי הכנסת הגדולה. ה. המג”א מביא כמה מקורות חדשים בסוגיה בכלל. ו. המג”א משתמש בשל”ה לנדון הלכתי. ז. שימוש של המג”א במהרי”ל. ח. טעם שהמג”א לא נצרך להביא מ’שיירי כנסת הגדלה’. ט. כח החידוש של המג”א. י. שימושם של הט”ז והמג”א בתרומת הדשן על פי בדיקה בפנים. יא. דרכם של הט”ז והמג”א כשכותבים ‘עכ”ל’ שאינו ממש.
[1] * פרק חיבורי, ‘פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע”ה’. אי”ה בקרוב אחזור להוסיף ולתקן פרק זה.
בענין פרשת זכור מדאורייתא, ראה: ר’ אהרן לעווין, ברכת אהרן על מסכת ברכות, ירושלים תשנ”ח, דף נא ע”ב (מאמר צט); ר’ צבי הירש גראדזינסקי, מקראי קודש, ב, נוי יארק תרצ”ז, עמ’ קו; הנ”ל, מילי דברכות, סט. לואיס תרפ”ג עמ’ פג-פד; ר’ עובדיה יוסף, חזון עובדיה, פורים, ירושלים תשס”ג, עמ’ ג-ה. בענין פרשת פרה מדאורייתא, ראה: ר’ מאיר לייבייש – מלבי”ם, ארצות החיים, ווארשא תר”ך, דף ו ע”א, סי’ א אות ד; האדר”ת, אלה יעמדו, עמ’ נז-נח; הנ”ל, חשבונות של מצוה, ירושלים תשס”ה, עמ’ רפו; ר’ מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה, פרשת חוקת, פרק יט פסוק כ [בענין המג”א]; ר’ צבי פרבר, הגיוני צבי, בתוך: ספר המועדים, לונדון תשמ”ז, עמ’ נג-נד; ר’ יצחק אריאלי, עינים למשפט, ירושלים תשי”ז, ברכות, (יג ע”א), עמ’ סח; ר’ שלמה פישר, דרשות בית ישי, א, ירושלים תש”ס, סי’ לב, עמ’ רל; חזון עובדיה, פורים, עמ’ טז-יח; ר’ יעקב קמנצקי, אמת ליעקב על התורה, ניו יורק תשנ”א, עמ’ שב, תמד, תפד; דניאל שפרבר, נתיבות פסיקה, ירושלים תשס”ח, עמ’ 45-50.
[2]  שם ס”ק ב.
[3] סי’ קמו ס”ק י.
[4] סי’ רפב ס”ק ד
[5] אי”ה אחזור לדון בזה ביתר הרחבה בקרוב.
[6] וראה נח,ד; שם,ה; סה,ב; סו,ב; קסז,ח; קצג,ו; שם,ז; ריב,ג; רכב,ב ועוד.
[7] יש לציין בדברי הרשב”א במגילה, כלל אינו מביא פרשת פרה כשהוא דן בזה.
[8] ראה: מחצית השקל, לבושי שרד, שמן למאור, בגדי ישע כאן.
[9] ראה למשל, תוספות רבנו יהודה שירליאון, ברכות; תוס’ רא”ש ברכות דף יב ע”ב, וכ”כ בדבריו, וסוטה דף ל”ב ע”ב; וכ”כ תוס’ איוורא סוטה שם. וראה ריטב”א מגילה שם.
[10] סי’ תרפ”ד ס”ק כא.
[11] של”ה, מסכת מגילה, דף פו ע”ב.
[12]  חכמת שלמה, ברכות שם. וכן כתב בביאור הגר”א סי’ תרפ”ה ס”ק כב. וראה ר’ שלמה זלמן הבלין, ‘ביאור הגר”א לשו”ע’, ישורון, ה (תשנ”ט), עמ’ תשי”ח-תש”כ.
[13] יצחק רון, ‘בקורת נוסח התלמוד הבבלי של ר’ שלמה לוריא’, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשמ”ט, עמ’ צ. ולענין מסכת ברכות בכלל, ראה דבריו שם עמ’ 95-106.
[14] שפיגל, עמודים, הגהות, עמ’ 342. וראה ר’ דוד קמינצקי, ישורון, טו (תשס”ה), ‘חידושי הב”ח על ה”ס מכי”ק’, עמ’ פח הערה 18; ר’ יהושע מונדשיין, ‘שיבושים בהעתקת הגהות הב”ח לתלמוד’, מוריה כא, גליון ה-ו (רמה-רמו) (תשנ”ז), עמ’ קא-קג. והוא מציין לכ”י על מגילה, שהגיע לספרייה, מס’ 1744. הלכתי לבדוק בספרייה הלאומית, אך כרגע לא ניתן לראות חיבור זה, לכן ענין זה לא נבדק עד דק, ועוד חזון למועד.
[15]  סי’ רפב ס”ק ד.
[16]  סי’ תרפ”ה.
[17] זכרון יוסף צבי, ברלין סי’ קמו. וראה ר’ ברוך הלוי עפשטיין, מקור ברוך, ב, ווינלא תרפ”ח, עמ’ 1152; מה שכתב יעקב שמואל שפיגל, ‘על היחס לחיבוריו של ר’ אהרן וירמש’, ירושתנו, ג (תשס”ט), עמ’ רפה-רפו; הנ”ל, ישורון, יב (תשס”ג), עמ’ תתה בענין ר”ת אלו.


Towards a Bibliography About Realia and Chumash, specifically relating to the Mishkan and Bigdei Kehunah

|
 Towards a Bibliography About Realia and Chumash, specifically relating to the Mishkan and Bigdei Kehunah 
By Eliezer Brodt
Learning Chumash and Nach is extremely important for many reasons. Over time it became a neglected subject (why is the subject of a different post IY”H) and in many circles is still true today. Sadly, many people remain with the images of the various stories from Tanach the way they heard it in their youth without a genuine understanding of the events. I strongly believe that learning Tanach properly (by both students in school and adults) could help with some of the issues we face today. In recent years there have been attempts to fix this problem but there is still much work to be done.[1] There are many works out there to help one deepen their understanding of Tanach, each focusing on different aspects.
In this post I will limit myself to mentioning some of the recent, general works on the topic that I feel can help. However, the main focus of the post will be a listing and description of works to help one learn Parshiyos Terumah through Pekudei, with emphasis on works that focus on the Realia. I will also quote some general sources of the significance of understanding the Realia. Eventually I will return to add more works and Parshiyos to this list. I will also deal with other aspects of learning Tanach. Just to mention one area to help one understand Chumash which I dealt with a bit in the past – that is Via learning Targum Onkelos properly, see here and here.
General works
 
אמנון בזה, עד היום הזה, שאלות יסוד בלימוד תנ”ך, ידיעות ספרים, 470 עמודים.
היא שיחתי, על דרך לימוד התנ”ך, בעריכת ר’ יהושע רייס, מכללת הרצוג תשע”ג, 264 עמודים
בעיני אלוהים ואדם, האדם המאמין ומחקר המקרא, בעריכת יהודה ברנדס, טובה גנזל חיותה דויטש, בית מורשה ירושלים תשע”ה, 487 עמודים
Moshe Sokolow, Tanakh, An Owner’s Manual, Authorship, Canonization, Masoretic Text, Exegesis, Modern Scholarship and Pedagogy, Urim 2015, 219 pp.
David Stern, The Jewish Bible, A Material History, Washington Press 2017, 303 pp. [Beautifully produced]
Yitzchak Etshalom, Between the lines of the Bible, Genesis, Recapturing the Full meaning of the Biblical Text (revised and Expanded), Urim/OU Press, NY 2015, 271 pp.
Yitzchak Etshalom, Between the lines of the Bible: Exodus: A study from the new school of Orthodox Torah Commentary, Urim/OU Press, NY 2012, 220 pp. [On this work see here]
See also the incredible site ALHatorah.org which is extremely useful.
Also, worth mentioning is the new series which I am enjoying so far:
יואל בן נון, שאול ברוכי, מקראות עיון, רב תחומי בתורה, יתרו,  278 עמודים
יואל בן נון, שאול ברוכי, מקראות עיון, רב תחומי בתורה, 608 עמודים
See their Website for more information here.
Many years ago, when I was in fourth Grade, my Rebbe, Rabbi Zacks (who loved seforim) taught us the Parshiyos of Terumah etc. While learning it he would take out this fancy and expensive book with color pictures of the various Kelim in the Mishkan and of the Bigdei Kehunah to help us better understand what we were learning. He was using visual aids of pictures to help the students understand Chumash. I recall that when it was Friday of Parshas Terumah there was non-stop knocking on the classroom door, because Rabbeyim from different classes sent students to borrow the sefer so that they too could show their classes the pictures while learning Parshas Hashavuah. A few years later I recall someone bringing and setting up a real model of the Mishkan and Kelim to our school. All this helped us understand the Chumash a bit better.
A few years ago I heard a shiur in Jerusalem from the prolific Rabbi Yechiel Stern on Visual aids for learning, as he had written many such seforim to help students. He described that at first there was much opposition to what he was doing but eventually it became more and more accepted.
At the time I realized that this was something that the academic world was busy with for well over hundred years and wrote on this numerous works. However, that obviously would not help the case to get mainstream Yeshivos to use these works even when the authors were frum and the like. (See further on).
However, the truth is that there were many Gedolim who had realized the significance of using Visual aids while teaching and of understanding the Realia while learning Chumash.
Just to list some sources.
R’ Sofer writes about the Chasam Sofer:
לתכלית גדול הזה לברר הלכה לאמיתו ולהעמיד כל ענין על בוריו הי’ לו לכל שיעורי תורה כלים מיוחדים מדודים מאתו בדקדוק הדק היטב להראות לתלמידיו וכן הי’ לו בארגז מיוחד שני צורות תבנית זכר ונקבה מעשה אומן מופלא והיו נעשים פרקים פרקים וכל חלקי הפנימים מעשה חדש נפלא ללמוד וללמד חכמת הניתוח ולא הראה זה רק לתלמידים מובהקים אשר יראת ה’ אוצרם בעת למדו אתם הלכות נדה וכדומה.[2]
Regarding the Minsker Godol after he got his first position, he sat with the head Dayan to see exactly how to Pasken. His reason for this was:
 “מעולם לא ראיתי הדברים האלה במציאות, וכל ידיעותי אינן רק מהעיון והלימוד בספרים…”.[3]
In a Haskamah of the Aderet he writes as follows:
בואו ונחזיק טובה להרב המובהק הנ’… אשר המציא להשכיל להטיב לצעירי התלמידים להקל מעליהם למוד ההוראות במקצוע הל’ שחיטה וטריפות בהמציאו ציורים ותמונת מכל אבר ואבר לכל פרטי מוצאיו ומובאיו על פי מקורים נאמנים… התענגתי מאד לראות חיבורו סי’ אהל יוסף נחמד למראה וטוב למעשה לא לבד לצעירי התלמידים אשר לא ראו ניתוח בעלי חיים מעודם, כי אם גם למוריהם, כי יקל הלימוד לתלמידיהם להורותם הלכה למעשה על כל פרט ופרט לאמר בזה ראה וקדש”.[4]
In the extremely interesting autobiography of Eliezer Friedman he writes:
מצאתי אצל אחד… ספר רבני ובו לוח הריאה וציורים. אנכי הייתי אז בקיא מאוד ביורה דעה. ראיתי כי באמת נחוץ לחניכי הרבנים לומדי היו”ד, לוח הריאה אבל לא כזה שמצאתי שאינו אומר כלום… צירתי עלי גליון גדול, צורת הריאה, אונותיה ואומותיה וכל סוגי השאלות אשר אפשר להוליד בהלכות ריאה. הכל מצויר בצבעים שונים, צבעים טבעיים כפי הלקוי והמחלה אשר ידובר עליהן בש”ס ופוסקים. על כל לקוי, הצגתי אות מספרי ובצד הציור כתבתי בקצור נמרץ שם הלקוי, תמצית דעות הפוסקים והחלט הדין להטריף או להכשיר, את הציור אזה הראיתי לגאונים ר’ נפתלי צבי יהודה מוולואזין ור’ שלמה הכהן מווילנא. הם סמכו ידעם על הציור להשתמש בו הלכה למעשה, ואמכור אותו למדפיסים ראם בווילנה. גם סמיכה להורות ולדון נתנו לי (ספר הזכרונות, עמ’ 136).
See also the important introduction related to this in Rabbi Moshe Leib Shachor, Bigdei Kehuna (pp.10-11).
Turning to these Parshos in Chumash in Particular.
In 1612, R’ Abraham Portaleone (1542-1612), a Talmid Chochom and medical doctor, printed in Mantua his encyclopedic masterpiece Shiltay HaGiborim. This work deals in great depth with every aspect of the Mishkan and Mikdash, with a tremendous focus on Realia. For example, when dealing with the Kitores, he methodologically investigates every aspect of it (pages upon pages) drawing upon his expert knowledge in sciences and command of ten languages. Similarly, when discussing the stones of the Choshen, he tries to identify the stones, using these same tools, while covering other aspects related to them. When dealing with the music and the instruments used in the Beis Hamikdosh, he again devotes many pages to the subject, explaining it via knowledge of the Realia. This last section on Music was the Subject of a PhD dissertation in 1980 written in Tel Aviv by Daniel Sandler.
In a lecture about this work, Prof. Zohar Amar said as follows (one can see it here or read it here):
רבנו אברהם הצליח להקיף ולהתמודד בחיבורו עם נושאים שונים ומגוונים הקשורים למקדש, כמו תוכנית מבנה המקדש וכליו, הקרבנות הראויים לעלות למזבח, בגדי כהונה, אבני החושן, סממני הקטורת, עצי המערכה, תפקידי הלויים, ובהם שירה וזימרה, שמירה, וכן סדר התפילות והקריאה בתורה ועוד נושאים רבים. בכל אחד מהנושאים שעסק, הוא הפגין ידע ובקיאות מעוררת השתאות, בתחומי הזואולוגיה, הבוטניקה, מנרולוגיה, מוסיקה, רפואה, טכנולוגיה ועוד ועוד. בעצם לפנינו חיבור אנציקלופדי רחב היקף,  האנציקלופדיה הראשונה שנכתבה על המקדש.
 
אז מה הופך את רבנו לחוקר ? ראשית, רבנו אברהם היה בעל ידע נרחב בכל הספרות היהודית לדורותיה, ובהקדמתו הוא מנה כמאה מקורות בהם השתמש, החל מספרות חז”ל, הגאונים, הראשונים וחכמים בני תקופתו. אולם מקורות הידע שלו לא הצטמצמו לארון הספרים היהודי, אלא הוא היה בקיא גם בכל מכמניה של הספרות הקלאסית, היוונית, הרומית והערבית, וספרות המדע שהתפתחה בתקופתו. רבנו אברהם ניחן באחד מכלי המחקר החשובים ביותר והיא ידיעת שפות. על פי עדותו בהקדמה הוא השתמש בחיבורו בעשר שפות: איטלקית, ארמית, גרמנית, צ’יכית, יוונית, לטינית, ספרדית, ערבית, פרסית וצרפתית.
In 2010 Mechon Yerushalyim and Mechon Shlomo Uman put out a beautiful, annotated edition of this special work (47+709 pp). At the end of the thorough introduction they are very open and quote  Prof. Amar as follows:
אולם פרופ’ זהר עמר העיר בצדק שלצורך הוצאת מהדורה מדעית מלאה של הספר נדרשת עוד עבודה רבה מאוד. מדובר בספר מסובך עם מאות רבות של מונחים בשפות לועזיות שונות, והוא דורש התמודדת עם הספרות הקלאסית היוונית והלטינית (כמו אריסטו, תיאופרסטוס, פליניוס, דיוסקורידס וסטארבו) מחד, וספרות ימיו של רבנו המחבר (כמו חיבוריהם של פרוספר אלפין ואחרים) מאידך, ויש צורך להשוות את כל הציטוטים עם המקורות עצמם על רקע העובדה שהמחבר הוא הראשון שמביא את תרגומם בעברית. מעבר לכך חייבים לזהות באופן שיטתי את כל הצמחים, בעלי החיים והמינרלים שבספר, ולהתחקות אחרי תהליכי ייצור וטכנולוגיה המוזכרים בו (למשל ייצור סבון). כל זה דורש מחקרים נוספים בעזרת מומחים לתחומים השונים, והרבה הרבה זמן (יתכן שכדאי יהיה להוציא בעתיד נספח מדעי למהדורה זו.
Although what Amar writes is very true, what they did do is extremely useful.
Just to add one more source about R’ Abraham Portaleone: See the two excellent chapters devoted to him by Andrew D. Berns, in his recent book The Bible and Natural Philosophy in Renaissance Italy, Cambridge 2015, pp. 153-230. One chapter focuses on his correspondence with his Gentile colleagues found in an unpublished manuscript of his. The other chapter deals with R’ Abraham Portaleone’s sections devoted to the Kitores.
Over the centuries other works were written devoted to explaining the Realia of the Mishkan and Mikdash (hopefully one day I will compile a detailed list). In 1891 a work called Mikdash Aron was printed’ a bit later the same author printed another work also devoted to this subject called Parshegen.
Rav Kasher writes about this work as follows:
וראיתי להעיר כאן על ספר זה, שמוקדש לביאור מעשה המשכן וכל כליו, הלוחות וספר תורה ולחם הפנים. המחבר עשה מלאכה גדולה, שערך הכל בקצור נמרץ והכניס הרבה, חומר על כל אלה ,ענינים בעשרים דפים (40 עמוד) ונראה, מתוך ספרו שהשקיע בו הרבה זמן ויגיעה גדולה. אמנם הסדר שלו הוא מוזר. מחבר זה סדר לו פנים וביאור. הפנים נכתב באופן סתמי ומוחלט שהקורא חושב שהוא מועתק מאיזה, מקור והביאור נותן המקורות, וכל מעיין משתומם לראות אין שבכל ענין וענין כותב לו בפנים דברים שהם השערות גרידא מהרהורי לבו שאין להם שום מקור ויסוד ,והרבה פעמים מציין מקורות אבל לא הבין הדברים כראוי, וכותב להיפך מהמבואר בראשונים כי דרכו הוא בלשון מדברת גדולות ולכן אין לסמוך על דבריו רק צריכים לבדוק המקורוות ותמה אני על א׳ מהגדולים המסכים על ספרו בהערות להוצאה שניה, מהספר מביא שכמה מהגדולים בזמנו פלפלו עמו וכנראה, שלא נפנו לקרוא בעיון בהספר, לכן לא העירו להמחבר על עיקר גישתו שאינה נכונה [תורה שלמה, כב, מילואים, עמ’ 23].
 Rav Kasher writes he does not understand how one of the Gedolim who gave a Haskamah did not comment. This appears to be a strange story and requires further investigation of the various editions of the work. The author has various letters from Gedolim and brings various comments he received from them about the work. One of the Gedolim who he was in correspondence about his works was the Netziv. Interestingly, the Netziv writes in one of these letters:
תבנית הארון והלוחות כבר שלחתי להגרש”מ כמבוקשו…
[Some of the letters were reprinted in Igrot Netziv, pp. 39-41 but not all of them. I have no explanation for this].
Of interest is what the author writes describing how he came to writing this work and his meeting with R’ Meir Simcha
Besides for publishing works on the Mishkan others built models. R’ Tuviah Preshel collected a bunch of accounts of people who actually built such models of the Mishkan to help people understand it  (See Ma’amarei Tuvia, 1, pp. 412-419 available here).
One work in particular which still has not been outdated is the Living Torah from Rabbi Aryeh Kaplan. Although his translation on the whole torah is very important, the sections on these Parshiyos are extremely special and useful.
Turning to specific “ingredients” we find mentioned in these parshiyos time and time again. There are a few works of Zohar Amar relevant, all of which investigate the particular topic from the early sources until recent developments. See for example:
זהר עמר, בעקבות תולעת השני הארץ ישראלית, תשס”ז, 106 עמודים
זהר עמר, ספר הקטורת, תל אביב תשס”ב, 197 עמודים
זהר עמר, הארגמן, פורפורה וארג’ואן במקורות ישראלועוד בירורים בענייני התכלת, תשע”ד, 281 עמודים
In it he writes:
במסגרת המחקר פיצחתי כ-11000 קונכיות של ארגמונים לצורך מיצוי צבע מהם (עמ’ 13).
See also
ר’ ישראל ראזענבערג, קונטרס מרכבו ארגמן, והוא בירור מהות צבע ארגמן מדברי חז”ל עד האחרונים וביאור המסורה בזה [וגם יתבאר בו מהות תולעת שני], נד עמודים.
I am specifically avoiding listing material on תכלת as there has been a recent explosion on the topic (especially of note are the booklets coming out of Lakewood). Someone needs to put out a proper bibliography of all the works on this hot topic. Just to mention three recent discussions related to the topic.
I, See Dovid Henshke’s recent article in Assif 5 (2018)
פתיל תכלת וגידלי ציצית בירורים בקיום מצות תכלת בציצית
Available here
II,
ר’ יהושע ענבל, קוציו של ארגמון, האוצר יא (תשע”ח), עמ’ רעא-שיב.
A PDF is Available upon request.
Three Listen to this Shiur – specifically the Part from Rabbi J. D. Bleich.
The Aron
 
A special article devoted to literary all aspects of the Aron is from R’ Menachem Silber, published in Sefer HaZicron LeRebbe Moshe Lipshitz (1996), pp. 229- 272. The Article is titled ארון העדות ולוחות הברית: צורתם ותבניתם. The article is written very concise, in an encyclopedic style, includes hundreds of footnotes and  is well worth ones time to go through.
An interesting point related to this article is in a publication of Encyclopedia Talmudit where they discuss various issues related to their publication:
ערך לוחות הברית, לאורך זמן רב פקפקנו אם יש לו מקום באנצ”ת. הנושא אינו הלכתי ממש, ניתן לראותו יותר כרקע להלכה, שיש להניחם בארון שבקדש הקדשים, ולדעת הרמב”ן יש מצוה מיוחדת לעשות ארון לצורך הלוחות, כגון אם נמצא אותם בלי ארון. אכן ענין זה כבר נידון כללית בערך ארון. והנה סמוך לסוף הכרך קבלנו מאחד מלומדי האנצ”ת עבודה יפה שהוא ערך בנושא, ובקשנו לראות אם היא מתאימה לנו. במבט ראשון אכן נראתה דומה לערך באנציקלופדיה, וכאן המקום להודות לו מקרב לב. זה עורר אותנו לשיקול מחדש, ובסופו של דבר הערך נכתב, ולמעשה השתנה מהמסד עד הטפחות, והלומד ימצא בו ריכוז של סוגיות שונות בתלמוד בבלי וירושלמי, סביב צורתם של הלוחות.
I assume they got a copy of Rabbi Silber’s article and this helped them change their minds. See the entry in Encyclopedia Talmudit, 37, pp. 143-150. In Footnote # 21 they quote the article (I think they should write out the authors name).
See also
ר’ עזריאל לעמל כ”ץ, קונטרס מנוחת השכינה, מראי מקומות וביאורים בענין הארון, ביאור מקיף בענין מנוחת השכינה על הארון, נצחון ישראל, נגד האויבים ע”י נשיאת הארון למלחמה, ושמות של הקב”ה שהיו מונחים בארון, ועוד, תשע”ו, צח עמודים
Lechem Hapanim
 
For information about all aspects of the of Lechem Hapanim: See the excellent entry in one of the most recent volumes of Encyclopedia Talmudit, 37, pp. 483-591
About making of Lechem Hapanim see:
זהר עמר, חמשת מיני דגן, תשע”א, עמ’ 129-172
 
On the Menorah throughout the ages: 
 
See Daniel Sperber, “The History of the Menorah”, Journal of Jewish Studies 16:3-4 (1965) pp. 135-59, and in his Minhaghei Yisroel, 5, pp. 171-204. Daniel Sperber in Daniel Sperber Articles, Reviews and Stories 1960-2010, Jerusalem 2010, p. 11.
See also the very interesting new work on the subject from Steven Fine, The Menorah, From the Bible to Modern Israel, Harvard University Press 2016, 279 pp.  [For a review on this work see here]. Related to this and a recent display he arranged see here.
Baraita De-Melekhet Ha-Mishkan
 
A much earlier “neglected” work important to use when learning these parshiyos is Baraita De-Melekhet Ha-Mishkan.
For Meir Ish Shalom’s edition see here. R’ Chaim Kanievsky commentary on this work is available here. A recent critical edition of this work was done by Robert Kirschner, Baraita De-Melekhet Ha-Mishkan: A Critical Edition with Introduction and Translation, 1992, 320 pp. For a review of this edition see Chaim Milikowsky, “On Editing Rabbinic Texts: A Review-Essay of Baraita de-Melekhet ha-Mishkan: A Critical Edition with Introduction and Translation by R. Kirschner”, JQR 86 (1996), pp. 409-417 (here). For a recent commentary on this work see:
ר’ חיים דיס, דברים אחדים, אנטווערפען תשע”א, על ברייתא דמלאכת המשכן, בגדי כהונה ועוד, תקנו עמודים
This work is available free in PDF here.
Two other random works I will mention here are:
רבינו שמעיה השושני, סוד מעשה המשכן, כ”י, [מדורו של רש”י], מהדיר: ר’ גור אריה הרציג, 2013, 20 עמודים.
יעקב שפיגל, לשון הזהב (חישוב הזהב הנדרש לכלי המשכן והמקדש) לר’ יצחק בן שלמה אלאחדב, בד”ד 12 (תשס”א), 5-34
Bigdei Kehunah
 
An important work that had tremendous impact on many of those related to Wissenschaft as well as those who identified with the Haskalah movement was R’ Azariah de Rossi’s Meor Einayim. This work, first printed in Mantua in 1573, was really a few hundred years ahead of its time. However, for a long period of time it remained underaappreciated and, in some circles, even banned. De Rossi’s book was an attempt to deal with the chronological and intellectual history of Judaism during the Second Temple and early Rabbinic periods. The author devoted a considerable amount of space towards understanding Chazal and Aggadah. De Rossi employed critical methods, including philology, going back to translating early original documents from their source languages. Many of these methods eventually became the trademark of Wissenschaft.[5] Zunz wrote the first definitive study on the history and usage of this work, emphasizing its importance.[6] The work also influenced people affiliated with the “GRA school”, such as RaShaSh and Netziv (who quotes it in relation to the Bigdei Kehuna).[7] One lengthy section of this work is devoted to the Bigdei Kehuna (See his Imrei Bina, Ch. 46-50) where he has a lengthy discussion based on Rishonim and other sources such, as Yosifon and Philo. While I am not sure if R’ Abraham Portaleone in his Shiltei HaGiborim, also printed in Mantua a bit later, made use of the Meor Einayim‘s discussion, it’s worth mentioning that he also deals extensively with the Bigdei Kehuna.
One outstanding work on the topic of the Bigdei Kehuna is Rabbi Moshe Leib Shachor, Bigdei Kehunah (1971) 447 pp.
For a review on this book see Daniel Sperber, Daniel Sperber Articles, Reviews and Stories 1960-2010, Jerusalem 2010, p.51 who writes about it:

It is the work of a true Talmid Chacham with a tremendous Bekiyut… applying the traditional methods… to a relatively unexplored field… The depth and detail of treatment is sometimes most astounding… His sharpness and his critical abilities glimmer through the printed words… This book has a wealth of information on a little-known subject. It is clearly written, well organized….

An older work on Bigdei Kehunah is available here.  For a recent book on this subject see:
ר’ זאב לופיאן, לשרת בקודש, ירושלים תשע”ו, בעניני בגדי כהונה, תפו עמודים
See also
ר’ ישראל גארדאן, קונטרס לב ישראל, בעניני האפוד והחושן, ללוס אנג’לס תשע”ג, 123 עמודים
See also
זאב ספראי, משנת ארץ ישראל, יומא, עמ’ 249-269
The stones of the Choshen
 
Recently much has been written on the Stones of the Choshen.
See
     .זהר עמר, החן שבאבן, אבני החושן ואבנים טובות בעולם הקדום, תשע”ז, 350 עמודים
See also the important article on the topic from Rabbi Yankelowitz:
זיהוי אבן החושן על פי תרגום השבעים והתרגומים הארמיים, חצי גיבורים י (תשע”ז), עמ’ תעח-תקמא.
A pdf is available upon request.
See also the chapter of Andrew D. Berns, in his recent book The Bible and Natural Philosophy in Renaissance Italy, Cambridge 2015, pp. 109-152, “The Grandeur of the Science of God” David De Pomi and the stones of the High Priests Breastplate. The Chapter is specifically devoted to understanding David De Pomi of the Tarshish stone in his Tzemach Dovid[8] where he identifies it as the diacinto and mentions the Segulos of this stone.
Appendix:
It appears that even though some will use visual aids and Realia for teaching Chumash,  many are nervous about introducing Realia when learning Talmud. See here, here and here for some recent discussions on the subject. [For Earlier posts related to this see here and here] Although I personally am not sure how one can say its not important or relevant (but I am biased and tainted from Academia already). I suspect that part of the issue is that the fear is at times the outcomes might clash with Halacha. This itself has many ramifications and is an explosive topic which I hope to return to someday.
To cite just one example, over ten years ago I wrote:

One of the greatest poskim of the past century, R. Shlomo Zalman Auerbach, was famous for how he consulted experts and tried to understand the exact facts before issuing a pesak. This is evident in all his writings on all of the modern-day issues. One example: In recent years there has been much written on the bottle cap opening of shabbat — it even has its own huge sefer (as virtually everything else does these days) on the topic! One of the rabbanim who has been involved with this topic for years is R. Moshe Yadler, author of Meor Hashabbat, where he has written on this topic and spent many hours speaking to many gedolim about it. When he was researching the topic he made sure to track down every type of bottle, he visited factories to see how bottles are made so that he would be able to understand exactly how it is made so he would be able to pasken properly. When he gives a shiur about this topic he comes with a bag full of all types of caps to demonstrate to the crowd the exact way it is made, etc. He told me once that he spoke to R. Shlomo Zalman Auerbach about this many times. At one point he requested R. Shlomo Zalman Auerbach to put in writing all his pesakim on the subject to which the latter did. R. Shlomo Zalman Auerbach’s son told R. Yadler that his father sat for three days with a soda bottle in front of him the whole time he was writing the teshuvah and he kept on taking it on and off.

Yet elsewhere we find R’ Shlomo Zalman writes in regards to some of the discoveries of Yehudah Felix:
קיבלתי יקרת מכתבו מעולם לא אמרתי לשנות מהמסורת והשו”ע וכמו שאין שומעין לפרופ’ פליקס (שהוא שומר מצוות) ששבולת שועל הוא לא מה שקוראים העולם, ואין שומעין לו ומברכין מזונות, וכן הוכיח באותות שתמכי הנקרא חריין לא היה כלל בזמן חז”ל ואין יוצאין בזה מרור, ואעפ”כ אין שומעין לו נגד המסורות. וכ”ש בענין זה שמפורש בשו”ע וכידוע (ר’ צבי גולדברג, מסורתנו, ירושלים תשס”ג, עמ’ 6).
For another article against Felix see R’ Yonah Merzbach, Aleh LeYonah (2102), pp. 535-539. About Y. Felix see Zohar Amar article in Jerusalem and Eretz Yisroel 4-5(2007), pp. 7-10. Available here.

[1]  In the next version of this article I will cite sources about this, IYH.

[2]  חוט המשולש, כט ע”א.

[3] הגדול ממינסק, ירושלים תשנ”ד, עמ’ 51.

[4] שו”ת אהל יוסף, ניו יורק תרס”ג, בהקדמה.

[5] On this work there is extensive literature. See for example Bezalel Safran: Azariah de Rossi’s Meor Eynaim, PhD, Harvard 1979 (Thanks to Menachem Butler for this source); Robert Bonfil: Azariah De’ Rossi Selected chapters from Sefer Meor Einayim, Jerusalem 1991; Lester Segal: Historical Consciousness and Religious Tradition in Azariah de’ Rossi’s Meor Einayim, New York 1989.

[6] Toledot Rabi Azariah min ha-Adumim, Kerem Hemed 5 (1841) pp. 131-58; Tosefot le-Toledot R’ Azariah min ha-Adumim, Kerem Hemed 7 (1843) pp. 119-24.

[7] Gil Perl, The Pillar of Volozhin:  Rabbi Naftali Zvi Yehuda Berlin and the World of Nineteenth-Century Lithuanian Scholarship, Boston: Academic studies Press 2013, pp.105-126. This is the subject of a future article.

[8] On the Tzemach Dovid see Shimon Brisman, History and Guide to Judaic Dictionaries and Concordances, Ktav 2000, p. 61, 290.