1

New Book Announcement: Some New Works by Professor Yaakov Shmuel Spiegel

|
New Book Announcement: Some New Works by Professor Yaakov Shmuel Spiegel
By Eliezer Brodt
עמודים בתולדות הספר העברי, הדר המחבר, 521 עמודים וישמע קולי, 385 עמודים
I am very happy to announce the recent publication of an important work, which will be of great interest to readers of the Seforim blog. The forth volume of, Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri by Professor Yaakov Shmuel Spiegel, of Bar-Ilan University’s Talmud department.
As I have written in the past, Professor Spiegel is one of the most prolific writers in the Jewish academic scene, authoring of over 160 articles and 18 books (16 of those are publications for the first time of works which remained in manuscript).  Many suspect that he possesses Hashbot Hakulmos (automatic writing) (about which see here).
His articles cover an incredibly wide range of subjects related to many areas of Jewish Studies, including history of Rishonim, piyutim authored by Rishonim, bibliography and minhaghim, to name but a few. His uniqueness lies not only in the topics but also that his work has appeared in all types of publications running the gamut from academic journals such as Kiryat Sefer, Tarbiz, Sidra, Alei Sefer, Assufot, Teudah, Kovetz Al Yad and also in many prominent Charedi rabbinic journals such a Yeshurun, Yerushasenu, Moriah, Sinai and Or Yisroel. It is hard to define his area of expertise, as in every area he writes about he appears to be an expert!
He has edited and printed from manuscript many works of Rishonim and Achronim on Massekhes Avos and the Haggadah Shel Pesach. He is of the opinion, contrary to that of some other academics, that there is nothing non-academic about printing critical editions of important manuscript texts. Although there is a known “belief” in the academic world, “publish or perish,” which some claim is the cause of weak articles and books, at times, Spiegel’s prolific output does nothing to damper the quality of his works. Another point unique to Speigel’s writings, besides his familiarity with all the academic sources, he shows great familiarity with all the classic sources from Chazal, Geonim, Rishonim and Achronim, to even the most recent discussions in Charedi literature – this bekius (breadth) was apparent well before the advent of search engines of Hebrew books and Otzar Ha-hochmah. Alongside all this is his penetrating analysis and ability to raise interesting points.
Some of these articles were collected into a volume called Pischei Tefilah u-Mo’ad, which was reviewed a few years back here on the seforim blog. This volume is currently out of print.
One of Professor Spiegel’s main areas of interest has been the History of the Jewish Book. He has written numerous articles on the subject and even published two books on this topic in a series called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri.  Volume one was first printed in 1996 and is called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri: Haghot u-Maghim. It was reprinted with numerous additions in 2005 (copies are still available). It was reviewed by Dan Rabinowitz and me, a few years back here on the Seforim Blog.
The second volume is called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri; Kesivah Vehatakah. This volume is currently out of print and will hopeful be the subject of a book review by Dan Rabinowitz and myself in the near future.
The third volume is called Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri;Bisharei Hadefus
I think that anyone who has an interest in the Jewish Book will enjoy this work immensely.
In the near future I hope to review this work in depth.
I am selling copies of this work. Copies are also available at Biegeleisen. For more information about purchasing this work, or for some sample pages, feel free to contact me at Eliezerbrodt@gmail.com
To get a sense of what exactly this new book is about, I am posting the Table of Contents here:

 

 

 

 

 

 

Also, worth mentioning is about ten months ago Professor Spiegel printed a book from manuscript called וישמע קולי.
Here is the description and Table of contents of the book.

 

 

For more information about purchasing this work, or for sample pages of the introduction to this work contact me at Eliezerbrodt@gmail.com


Some Highlights of the Mossad HaRav Kook Sale of 2018

|
Some Highlights of the Mossad HaRav Kook Sale of 2018
By Eliezer Brodt
For over thirty years, starting on IsruChag of Pesach, Mossad HaRav Kook publishing house has made a big sale on all of their publications, dropping prices considerably (some books are marked as low as 65% off). Each year they print around twenty new titles. They also reprint some of their older, out of print titles. This year they have printed some valuable works, as they did last year. See here, here and here for a review of previous year’s titles.
If you’re interested in a PDF of their complete catalog, email me at eliezerbrodt@gmail.com
As in previous years, I am offering a service, for a small fee, to help one purchase seforim from this sale. The sale’s last day is Sunday. For more information about this, email me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be going to support the efforts of the Seforim Blog.
What follows is a list and brief description of some of their newest titles.
הלכות פסוקות השלם, כרך ג, על פי כת”י ששון עם מקבילות מקורות הערות ושינויי נוסחאות, מהדיר: יהונתן עץ חיים.
תורת חיים תהלים, ג’ חלקים
This work is a continuation of their excellent Toras Chaim series which is very useful. To date they have done Chumash, Avot (2 volumes), 5
Megilot (3 volumes), Mishlei (2 volumes) and Hagadah Shel Pesach.
This item just arrived from the printer so it did not make it into the Catalog.
דניאל עם פירוש אבן עזרא, פירוש הקצר והארוך ע”פ כ”י ומבוא, מהדיר ר’ מרדכי שאול גודמן

תוספות הרא“ש, מועד קטן ועבודה זרה
חיבור התשובה למאירי, ע”פ כ”י כולל מבוא הערות וביאורים מר’ משה צוריאל
שו“ת הרמ“א, מהדורת אשר זיו
This is a reprint of the famous critical edition of Asher Ziv’s Shut HaRama.
אגרת המופת, רבי שמואל אבן ג’אמע, הלכות יורה דעה בכשרכות בע”ח עם המקור בערבית והערות בעריכת הרב ניסים לוי
רש“י מסכת נדרים, ליקוטי פירושי רש”י מספרי הראשונים על המסכת ע”י ר’ יואל פלורסהיים
תהלים עם פירוש באר אברהם, מר’ אברהם בן הגר”א, ע”פ כ”י
שבחי ארץ החיים, רבי פסח הכהן פינפער, שבחה של ארץ ישראל
ופקדת נווך, ר’ ארז אברהמוב, הפרשת קטן מאיסורים,
המידות לחקר הלכה, חלק ב, ר’ משה אביגדור עמיאל
פתח ההצלה מטנג‘יר, אסתר פרבשטין ואילה נדיבי, רני רייכמן לעזרת יהודי אירופה
מאמרי טוביה, חלק ג, לר’ טוביה פרשל, 510 עמודים
Last year I wrote about the first two volumes as follows:

Just a few years ago, the great Talmid Chacham, writer and bibliographer (and much more), R’ Tovia Preschel, was niftar at the age of 91. R’ Preschel authored thousands of articles on an incredibly wide range of topics, in a vast array of journals and newspapers both in Hebrew and English. For a nice, brief obituary about him from Professor Leiman, see here. Upon his passing, his daughter, Dr. Pearl Herzog, immediately started collecting all of his material in order to make it available for people to learn from. Already by the Shloshim a small work of his articles was released. A bit later, she opened a web site devoted to his essays. This website is constantly updated with essays. It’s incredible to see this man’s range of knowledge (well before the recent era of computer search engines). A few months ago, Mossad HaRav Kook released volume one (424 pp.) containing some of his essays, and right before Pesach volume two was released (482 pp.) This is an extremely special treasure trove of essays and articles on a broad variety of topics. It includes essays related to Halacha, Minhag, bibliography, Pisgamim, history of Gedolim, book reviews, travels and personal encounters and essays about great people he knew or met (e.g.: R’ Chaim Heller, R’ Abramsky, R’ Shlomo Yosef Zevin, R’ Meshulem Roth, R’ Reuven Margolis, Professor Saul Lieberman). Each volume leaves you thirsting for more. At least another two volumes are in preparation by his daughter, Dr. Pearl Herzog. I wish her much Hatzlacha in this great service for readers of all kinds all over the world.

Here is a table of contents of the latest volume:

 

 

 

 

 

 

 

Also, back in print are the following older titles:
בעקבות היראה, לר’ אברהם אליהו קפלן
אגרות צפון לר’ שמשון רפאל הירש
שו“ת מן השמים מהדיר ר’ ראובן מרגליות הלל צייטלין,
ספרן של יחידים

 



The 1526 Prague Haggadah and its Illustrations

|
The 1526 Prague Haggadah and its Illustrations
By ELIEZER BRODT

This piece was originally printed in Ami Magazine’s Kunteres 9 Nisan 5777 – April 5, 2017

The topic perhaps most written about in Jewish literature is the Haggadah shel Pesach. There are many kinds in many languages and with all kinds of pirushim and pictures. Whatever style one can think of, not one but many Haggados have been written—be it on derush, kabbalah, halachah, mussar or chassidus. There are people who specialize in collecting Haggados, even though they don’t regularly collect sefarim. In every Jewish house today one can find many kinds of Haggados. Over the years, various bibliographers collected and listed the various Haggados. In 1997, Yitzchak Yudolov printed The Haggadah Thesaurus, which contains an extensive bibliography of Haggados from the beginning of printing until 1960. The final number in his bibliography listing is 4,715! Of course, many more have been printed since 1960. New Haggados are printed every single year. Even people who never wrote chiddushim on the Haggadah have had one published under their name based on their collected writings. When one goes to the sefarim store before Pesach, it has become the custom to buy at least one, although it is very easy to become overwhelmed, not knowing which to pick.
The one I would like to focus on in this article was printed in Prague in 1526.[1] The Prague  edition of the Haggadah is considered by experts to be one of the most important illustrated Haggados ever published. It is perhaps the earliest printed[2] illustrated Haggadah for a Jewish audience, and it served as a model for many subsequent illustrated Haggados. Some insist that it is the greatest single Haggadah ever printed. “Certainly it is one of the chief glories in the annals of Hebrew printing as a whole and for that matter in the history of typography in any language.”[3] Printing came to Prague in 1487 (around 40 years after its invention), and the first Hebrew book was printed there in 1518. The Prague 1526 edition was published by the brothers Gershom (Cohen) and Gronom Katz on Sunday, 26 Teves 5287 or December 30, 1526.[4]
This Haggadah contains many of the halachos of the Seder beginning with bedikas chametz, a collection of pirushim on various parts of the Haggadah, and 60 illustrations made from woodcuts. However, we do not know who authored these halachos and divrei Torah (which are full of interesting ideas). The halachos written here are very significant, as they were written and printed before the Shulchan Aruch. The illustrations are also significant, as they had a tremendous impact on the illustrated Haggados printed afterward.
I would like to discuss some of the interesting things we can learn about the Seder and Haggadah via this Haggadah and some of its illustrations.
The first general question is why they chose to illustrate the Haggadah. Who was their intended audience? Various people who studied this Haggadah have debated this issue,[5] but to me it’s pretty clear that it had to do with one of the most important parts of the Seder night—the special audience—the children. This was a tool to help enable us to fulfil the important obligation of v’higadeta l’vincha. Last year, in an article in this magazine, I outlined many customs done during the Seder with the underlying theme to get the children “into” the Seder. One of the best ways to get kids “into” it is via visual aids, showing them pictures or acting out certain things.  Simply reciting the Haggadah and just saying “some Torah” is not as effective. It would seem to me that this was their intention when they illustrated the Haggadah. It could be that some of the pictures were to lighten it up for the adults too, as I will soon explain.
The significance of this point is that Rav Shlomo Zalman Auerbach, zt”l, raises possible issues with looking at illustrated Haggados on Pesach based on the halachos in the Shulchan Aruch (307:15) dealing with reading captions of images on Shabbos.[6]
If we are correct that the purpose is to educate the children, it might be a possible reason to permit looking at these images. To be sure, some of the Haggados with images were printed with the involvement of great gedolim, such as the illustrated 1590 Prague Haggadah, which had a kitzur of the Zevach Pesach of the Abarbanel written by Rav Yitzchak Chayis (1538-1610).
If we are correct that the purpose is to educate the children, it might be a possible reason to permit looking at these images. To be sure, some of the Haggados with images were printed with the involvement of great gedolim, such as the illustrated 1590 Prague Haggadah, which had a kitzur of the Zevach Pesach of the Abarbanel written by Rav Yitzchak Chayis (1538-1610).
Just to emphasize the significance of visual aids when learning, in a haskamah for a work about shechitah that was written but never printed, the Aderes stresses the benefit of the numerous diagrams and illustrations of animals in the book for the understanding of the various complex halachos of shechitah.[7]
Similarly, Rav Belsky dissected an animal on video to give a visual aid for those learning Maseches Chulin. It is also related that when the Minsker Gadol, Rav Yerucham Perlman, zt”l (1835-1896), first became rav he made it his business to go to the head shochet of the city to learn all the aspects of animals for the laws of treifos and the like. The shochet asked him how he could possibly teach the rav anything. The Minsker Gadol replied, “It’s one thing to learn the halachos in sefarim, but when it comes to psak halachah one needs to know the exact aspects as they are on the actual animal.[8]
Additionally, there is a great benefit for us to analyze the pictures nowadays, as it can give us a glimpse into how they conducted the Seder in those days.
Halachos
One of the first parts of the Seder is the eating of karpas. Nowadays, for the most part, the custom is for the children to say, “We wash our hands, but we don’t say the brachah for this washing.” In the instructions to the Prague Hagadah it says to say the brachah for washing.[9] In fact, there are a number of Rishonim who say that one should say the brachah of al netilas yadayim.
Who pours the wine?
After saying Ha Lachma Anya the cups of wine are refilled. There is a picture of someone refilling the wine with a caption stating that the servant should refill the wine. The Rama in Darchei Moshe says that the person who is conducting the Seder should not fill the cups of wine; rather, someone else should do it for him.[10] This would appear to be an earlier writter source with the same idea.[11] Interestingly enough, the Aruch Hashulchan writes that we do not do this. The leader can pour the wine for himself, and there is no reason that his wife should have to pour for him.[12] Rav Yitzchak Chayis writes in Siach Yitzchak—which is a halachic work about the Seder night first printed in Prague in 1587—that one should train his six or seven-year-old child to do this mitzvah.[13] Perhaps another minhag related to this statement of the Rama is that the one leading the Seder does not get up to wash his hands; rather, the water is brought to him.[14]
Pouring out the wine for the Ten Makkos
 
After saying Ha Lachma Anya the cups of wine are refilled. There is a picture of someone refilling the wine with a caption stating that the servant should refill the wine. The Rama in Darchei Moshe says that the person who is conducting the Seder should not fill the cups of wine; rather, someone else should do it for him.[10] This would appear to be an earlier writter source with the same idea.[11] Interestingly enough, the Aruch Hashulchan writes that we do not do this. The leader can pour the wine for himself, and there is no reason that his wife should have to pour for him.[12] Rav Yitzchak Chayis writes in Siach Yitzchak—which is a halachic work about the Seder night first printed in Prague in 1587—that one should train his six or seven-year-old child to do this mitzvah.[13] Perhaps another minhag related to this statement of the Rama is that the one leading the Seder does not get up to wash his hands; rather, the water is brought to him.[14]
Another minhag found in this Haggadah is the famous custom of dipping the fingers into the wine when saying the Ten Makkos. In this section of the Haggadah there is an illustration of someone dipping his finger into his cup and there is also a caption under the picture stating that some dip with the pinky, followed by a reason for this custom.[15]
The earliest known source for this minhag can be found in a drashah of the Rokei’ach, recently printed from a manuscript by Professor Simcha Emanuel.[16] But this source speaks about dipping the index finger. The Rama also writes to dip the index finger. Interestingly, the Magen Avraham says to dip with the kemitzah, which is the ring finger.
Walking with a sack on the back
There a few places in the Haggadah, such as near the paragraph of B’chol dor vador, where we find an illustration of someone walking with a sack (of matzah) on his back. The source for this can be found in some of the Rishonim and early Acharonim. After mentioning breaking the matzah in their description of Yachatz they add that the leader of the Seder puts it on his shoulders and walks with it for a bit; others do this only later on when they eat the afikoman.[17]
Eliyahu Hanavi coming to the Seder
I traced the sources for this in a previous article in Ami Magazine. When discussing the sources for this, Rabbi Sperber notes[18] that in a few of the illustrated Haggados there are pictures of a man on a donkey near Shefoch Chamascha. In some of them he is being led by someone else; for example, in the Prague Haggadah of 1526.
I also noted that Rabbi Yuzpeh Shamash writes that mazikin run away from any place where Eliyahu’s name is mentioned. He says that because of this some make a picture of Eliyahu and Moshiach for the children, so that the children seeing it will say “Eliyahu,” causing the mazikin to disappear.[19] This could indicate that the illustrations were shown specifically to the children, as I claimed earlier.
Nusach of the Haggadah
The actual nusach of the Haggadah is its own large topic, starting from the Gemara and moving onward to manuscripts and discussions among the poskim. In the beginning of the Haggadah we begin with the famous Aramaic passage of Ha Lachma Anya. Much has been written about different aspects of this passage. One aspect is whether the exact nusach should be Ha Lachma Anya or K’ha Lachma Anya. The Rama quotes Rav Avraham of Prague, who says to specifically say Ha Lachma Anya and not K’ha Lachma Anya. The Maharal says the same. We see that two great sages from the city of Prague paskened that we should say Ha Lachma Anya.
Who was this Rav Avraham of Prague quoted by the Rama?
Rav Dovid Ganz (a talmid of the Maharal) writes in his historical work Tzemach Dovid that he was the rosh yeshivah and av beis din of Prague in the 1520s. He also authored some notes to the Tur, which were printed by Gershom (Cohen) Katz in Prague in 1540.[20] Thus, it is interesting that in the Haggadah the nusach was different from that of the av beis din of the city. Interestingly enough, his sons printed two more Haggados (1556 and 1590) in Prague and there too the nusach is different from that of Rav Avraham. Ultimately, the Magen Avraham concludes that whichever nusach one says is fine.[21]
What to use for maror
Another interesting picture is of the maror. In two places in the Haggadah the illustration used for maror is that of a lettuce—chasah. This is chazeret, which is the first of the five types enumerated in the Mishnah that one can use for maror.
There is a famous teshuvah from the Chacham Tzvi where he writes at length that this is the ideal item to be used for maror, as it’s the first in the list of the Mishnah.[22] We also find that the Netziv wrote a letter to his son, Rabbi Chaim Berlin, urging him to use it for maror instead of sharper vegetables, especially after fasting and drinking wine.[23] There are also numerous earlier illustrated manuscripts that show pictures of lettuce for the maror.[24]
More on maror
Speaking of maror, the inscription next to the picture is of great interest. It says, “There is a custom when saying maror that the man points to his wife, as it says ‘An evil wife is worse than death.’” Much has been written about this illustration. Some have written that it is ridiculous and there cannot be such a custom. On the other hand, Rabbi Wengrov and, more recently, Rabbi Yisroel Peles,[25] have demonstrated that there are pictures of a man pointing to his wife near the paragraph of maror in various illustrated Haggadah manuscripts. It is clear, however, as Rabbi Wengrov writes, that this was done in a joking manner to lighten up the Seder, but it isn’t serious, chas v’shalom. Rabbi Wengrov demonstrates that other pictures found in these Haggados show that the authors had a sense of humor and drew certain illustrations to lighten up the mood.[26]
Explanation via illustration
 
 
Some of the pictures in the Haggadah are to explain a particular passage. One such example is the image of the four sons. The tam is often translated as a derogatory term—the foolish son. However, the caption above the picture says, “Tamim tihyeh im Hashem” – always be complete with Hashem, which means that they understood the tam to be a man of piety.[27]
Omission
At the end of the Haggadah we conclude the Seder with a few songs, such as Echad Mi Yodei’a[28] and Chad Gadya. The authors and earliest sources for reciting them are unknown.[29] Rabbi Shemaryah Adler suggests that Chad Gadya may have been written by Daniel.[30] Rabbi Yedidyah Tiyah Weil writes in Marbeh L’sapeir on the Haggadah that he heard that these two songs were found in a manuscript from the beis midrash of Rav Elazar Rokei’ach. Numerous pirushim have been written about Chad Gadya, based on all the methods of learning Torah.[31] Be that as it may, many have noted that they are not found in this Haggadah. The first time they appear in print are in the Haggadah printed in Prague in 1590.
Another notable omission is the stealing of the afikoman. I wrote in the past in this magazine that one of the earliest sources in print can be found in the Siach Yitzchak, which mentions stealing the afikoman, but not in the same way as we do it nowadays.[32] It would seem that since no mention of it is made in the instructions of the 1526 Haggadah that it was not yet a widespread custom at that time.
Kiddush and Hunting
 

In the beginning of the Haggadah, on the bottom of the page of Kiddush, we find a mysterious picture of someone hunting hares with a horn and dogs. This picture can also be found in a bentcher printed by the Katz brothers in Prague a few years earlier. The question is obvious: What in the world does this have to do with Kiddush, especially as it is not a Jewish hobby? One of the answers suggested is that when Yom Tov occurs on Motzaei Shabbos we use an abbreviation known as Yaknehaz to remember the order in which to say Kiddush and Havdalah. The pronunciation of Yaknehaz is similar to jagen hasen, which is German for hunting hares, so this picture is meant to serve as a reminder of the abbreviation.[33]
Moreon Kiddush
Throughout the Haggadah there are illustrations of people holding cups of wine; sometimes the one holding the cup is dressed like a king. It would appear that this is to reflect the halachah to act like a king on the Seder night as part of the celebration of our freedom.
At other times the image is of an older man holding the cup either in his left hand or in his right. Rabbi Shaul Kook points out that some of the time it’s in the palm of his hand, which is the way it should be held according to various mekubalim, while at other times he holds the cup by its stem. He suggests that near the passage where Rabbi Elazar ben Azaryah says, “I am like someone who is 70 years old,” he is depicted as holding the cup in his left hand while stroking his white beard with the other to show that he’s really not that old.[34] At that point in the Haggadah one would not be holding the cup for the purpose of drinking one of the four kosos and that’s why he’s not holding it in his palm. Whereas in the pictures near where one would hold the cup for drinking he is holding it in the palm of his right hand. However, there is another picture on the page of Kiddush that is similar to the one of Rabbi Elazar holding the cup in his left hand and stroking his beard. Rabbi Kook says that this is because the printer was not educated and, not realizing the reasons for the difference, used the wrong woodcut.[35]
 
The problem with this is that the earliest source we have for holding the cup of wine specifically in the palm of the hand is in the Shalah HaKadosh, which was first printed in 1648—long after this Haggadah was printed.[36] It is, however, very possible that mistakes were made because printing with woodcuts is very difficult and confusing.
Sitting during Kiddush
Other customs that we can possibly learn from the illustration of Kiddush are that the person is both sitting and looking at the cup. These are also mentioned by various poskim in regard to the halachos for how Kiddush should be said.[37] There are other halachos of Kiddush that can perhaps be learned from these illustrations, but one has to be careful as to how much to “read into” them.
[1] On this Haggadah, see A. Yaari, Bibliography Shel Haggadot Pesach, p. 1. Y. Yudolov, Otzar Haggados, p. 2, # 7-8; the introduction to the 1965 reprint of this Haggadah; Yosef Yerushalmi, Haggadah and History, plate 13; Yosef Tabori, Mechkarim B’toldos Halachah (forthcoming), pp. 461-474. See especially the excellent work of Rabbi Charles Wengrov, Haggadah and Woodcut, (1967), which is completely devoted to this Haggadah. Another recent work devoted to this Haggadah was printed this year by R’ Yehoshua Goldberg, Haggadas Prague. Many thanks to my friend Dan Rabinowitz for the discussions about this Haggadah over the past few years. Here are two earlier posts by Dan on manucript Haggados and the 1526 Prague Haggadah: here and here. Thanks also to Mr. Yisroel Israel for his help with the images.
[2] As there are numerous illustrated manuscript haggadas.
[3] Yerushalmi, Haggadah and History, p. 30.
[4] This detailed publication information does not appear on the title page; rather, it appears at the end of the book in what is referred to as the colophon. On the printers see Chaim Friedberg, Toldos Hadefus Haivri, pp. 1-10. On various aspects about printing in these years in Prague, see Hebrew Printing in Bohemia and Moravia (Prague 2012).
[5] Richard Cohen, Jewish Icons, (1998), pp. 94-97; Chone Shmeruk, The Illustrations in Yiddish Books of the Sixteenth and Seventeenth Centuries (Heb. 1986).
[6] Halichos Shlomo (Pesach), pp. 267-268.
[7] Intro to Shu”t Ohel Yosef, 1903.
[8] Hagadol MiMinsk, p.51.
[9] Drashah L’Pesach L’Rabbi Elazar MiVermeiza, p. 96. See: Haggadah Shevivei Eish, p. 152; Y. Tabory, Pesach Dorot, pp. 216-244. See also what I wrote in my work Bein Kesse Le’assor, pp. 148-153.
[10] Darchei Moshe, 486:1.
[11] See also Siach Yitzchak (Brooklyn 2016), p. 241.
[12] Aruch Hashulchan, 473:6.
[13] Siach Yitzchak, p. 239, 252.
[14] Siach Yitzchak, p. 239.
[15] On this minhag see Zvi Ron, Our Own Joy is Lessened and Incomplete; The History of an Interpretation of Sixteen Drops of Wine at the Seder, Hakirah 19 (2015), pp. 237-255. I hope to return to this in the future.
[16] Drashah L’Pesach L’Rabbi Elazar MiVermeiza, p. 51, 101, 127.
[17] Rabbi Wengrov (above note 1), p. 60. See also Hanhagot HaMaharshal, pp. 10-11; Magen Avraham, 473:22; Chidushei Dinim MeiHilchos Pesach, p. 38. See Rabbi Chaim Benveniste, Pesach Me’uvin, 315; Vayageid Moshe, pp. 116-117.
[18] Minhagei Yisroel 4, pp. 168-170.
[19] Minhaghim Dik’hal Vermeiza, p. 86
[20] Tzemach Dovid, p. 139. See also Tzefunot 7 (1990) pp. 22-26.
[21] See also Siddur R’ Shabsei Sofer, 1, p. 5; Rabbi Yosef Zechariah Stern, Zecher Yosef, p. 4. [22] Chacham Tzvi, 119. On using this even though it is not bitter see also Dovid Henshke, Mah Nishtanah (2016), pp. 250-255, 215-220, 224-227, about Maror being bitter.
[23] Meromei Sadeh Pesachim 7b, See also Arthur Schaffer, History of Horseradish as the Bitter Herb of Passover, Gesher 8 (1981) pp. 217-237; Levi Cooper, Bitter Herbs in Hasidic Galicia, JSIJ 12 (2013), pp. 1-40; Z. Amar, Merorim, pp. 67-83. See also Rabbi Yehudah Spitz, Maror Musings, the not so bitter truth about Maror, Ami Magazine (2014), pp. 230-234.
[24] See Rabbi Wengrov (above note 1), p. 54. See also Rabbi Dovid Holtzer, Eitz Chaim 25 (2016), pp. 285-292.
[25] Hamaayan 51 (2011), pp. 11-14.
[26] On this and other pictures related to humor in the Haggadah see Rabbi Wengrov (above note  1),pp. 54-59.
[27] See also Rabbi Wengrov (abovenote 1), pp. 43-44; HaggadasMidrash B’chodesh (2015) of Rav Eliezer Foah (talmid of the Rama MiFano), p.135; R’ Elazer Fleckeles, Maaseh B’Rabbi Elazar, p. 63-64. See also Dovid Henshke, Mah Nishtanah (2016), pp. 358-359.
[28] See Rabbi Toviah Preshel, Kovetz Maamarei Tuviah 2, pp.64-65.
[29] See Chone Shmeruk, “The Earliest Aramaic and Yiddish Version of the Song of the Kid (Khad Gadye),” in The Field of Yiddish, 1 (New York 1954), pp. 214-218; Chone Shmeruk, Safrut Yiddish,pp. 40-42, 57-60; Asufot, 2 (1988), pp. 201-226; Rabbi Yisroel Dandrovitz, Eitz Chaim 23 (2015), pp. 400-416. Shimon Steinmetz discusses the origin of Chad Gadya here.
[30] Minchas Cohen, p. 73. Many thanks to my friend Rabbi Shalom Jacob for sending copies of this extremely rare work.
[31] Marbeh L’Sapeir, p. 140, 151. See also Rabbi Yosef Zechariah Stern in his Haggadah Zecher Yosef (p. 30), who writes that he did not find this piyut printed before the sefer Maasei Hashem. See also the Haggadah Shleimah ad. loc.; Assufot, vol 2 pp. 201-226; Mo’adim L’simcha vol. 5 ch. 11; Y. Tabory, Pesach Doros, pp. 341-342 and the note on pp 379.
[32] Siach Yitzchak, p. 21a. About this gaon see the introduction of Rabbi Adler in his recent edition of Pnei Yitzchak – Apei Ravrevi.
[33] See Rabbi Wengrov (above note 1), pp. 36-37.
[34] See Rabbi Yosef Zechariah Stern, Zecher Yosef, pp. 5a-6a.
[35] See Yeida Haam 2 (1954), p. 148; Iyunim Umechkarim, 1 pp. 81-83.
[36] See also R’vid Hazahav, Vayeishev (Kaf Paroh); Rabbi Mordechai Rosenbalt, Hadras Mordechai, Bereishis, 259. See also Shu”t Beis Yaakov, (1696) 174 who quotes such a custom from the Arizal.
[37] See Rabbi Dovid Deblitsky, Birchos L’rosh Tzaddik, pp. 25-31.


Birchas Ha-ilanos in Nissan

|
Birchas Ha-ilanos in Nissan
By Eliezer Brodt
The Following article originally appeared in Yeshurn 32 (2015) [Eventually it will be updated]. For another part of this series see here.
הלכות ברכת הראייה במסגרת הספר ‘מעגל טוב‘ לחיד“א (ג)1 ברכת האילנות
אליעזר יהודה בראדט
ברכה האילנות בניסן2 ביומנו ‘מעגל טוב’ כתב החיד”א ביום א’ בניסן תקל”ז: “וברכתי ברכת אילנות”3. בשנת תקל”ח כתב בכ”ט בניסן: “ואחר מנחה ברכתי ברכת אילנות בגן”4. ביומנו
גם רשם בשנת תקמ”ח: “ברכתי ברכת אילנות שילהי ניסן בפיזא”5. וכן בשנת תקמ”ט: “ברכת האילנות סוף ניסן”6.
בחיבורו ‘מורה באצבע’ כתב: “ישתדל לברך ברכת אילנות בימי ניסן, והמדקדקים מקפידים שיהיה בניסן דווקא… מאד יתעצם בכוונתו בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי השדה והעשבים בזמן הזה ויבקש עליהם רחמים”7. ובחיבורו ‘ברכי יוסף’ כתב: “ואני שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן”8.
מחמת דברי החיד”א הללו כתבו הרבה פוסקים מעדות ספרד שיש לברך ברכה זו דווקא בימי ניסן, שבקהילות הספרדים נוהגים כהוראות רבינו החיד”א כמעט בכל מקום9. רשימה חלקית של פוסקים אלו: ר’ אברהם כלפון ב’לקט הקציר’10, ר’ דוד זכות ב’זכר דוד’11 ר’ חיים פלאג’י ב’מועד לכל חי’12 ר’ אלישע דנגור ב’גדולות אלישע’13, ר’ יוסף חיים בעל ‘בן איש חי’ בחיבורו ‘לשון חכמים’14, ר’ אברהם חמוי ב’בית הבחירה’15, ור’ יעקב חיים סופר ב’כף החיים’16. וכן מצניו שבאלג’יר נהגו לברך דווקא בחודש ניסן17. ויש לציין לדברי ר’ אלעזר פאפו שכתב בספרו ‘חסד לאלפים’: “ויש להקפיד שיהא בניסן דוקא או אפילו ביום א’ של ר”ח אייר”18.
והנה, מקור הדין של ברכת האילנות הוא תלמוד ערוך בברכות: “אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות19 בהן בני אדם”20. וכן נאמר במסכת ראש השנה21. מדברי הגמרא משמע שברכה זו נאמרת דווקא בחודש ניסן. וכך יש לדייק מסתימת הלשון של הרבה ראשונים “ביומי ניסן…”22. וכך הבין ר’ יעקב חאגיז ב’שו”ת הלכות קטנות’23.
אמנם כבר הביאו ‘מקור חיים’24 ו’אליה רבה’25 שב’צדה לדרך’ כתב: “והוא הדין רואה אילנות פורחות בחדש אדר26. וב’שו”ת עמודי אש’ מביא מ’ריטב”א’ בר”ה27: “ויומי ניסן לאו דוקא אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי”28. וכן הביא ר’ יוסף זכריה שטרן בשם חתנו שציין לדברי הריטב”א הנ”ל והוסיף לציין לדברי ‘האשכול’29 ו’רוקח’, שאינו דווקא בניסן30. כוונתו לדברי הרוקח: “הרואה אילנות שהוציאו פרק, כגון בניסן…”31. כידוע כבר האריכו רבים לבאר שהביטוי כגון שיעורו לאו דווקא32.
וכן יש לדייק משאר ראשונים, שברכה זו אינו חיוב דווקא בניסן. כך משמע מדברי ר’ יהודה ב”ר יקר,33, רבנו ירוחם34 המרדכי35 וספר הפרדס36, שאינם מזכירים דווקא ניסן. וכן מצינו שכתב ר’ אברהם בן הרמב”ם בחיבורו ‘המספיק לעובדי השם’: “ונקבעה ברכה על מקצתו, והיא ראיית העצים הפורחים בימי האביב וכדומה…”37. ושוב כתב ר’ אברהם בן הרמב”ם: “והרואה בגנים וכד’ עצים פורחים בימי האביב מברך…”38. וכן מצינו ב’ספר התדיר’ שכתב בסתם: “הרואה אילנות מלבלבין מברך…”39. מכאן מבוארת דעת הרבה ראשונים שאין ברכה זו מוגבלת לניסן דווקא, אלא לתקופת ניסן.
בכל כתבי היד של המימרא במסכת ברכות ובמסכת ר”ה הנוסח הוא: “דנפיק ביומי דניסן“, פרט לכתב יד אחד40 שמביא נוסח מעניין: “אמ’ רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וביומי תשרי וחזא אילני דמלבלבי”. ב’דקדוקי סופרים’ שם כבר העיר עליו: “וט”ס דביומי תשרי אין האילנות מלבלבין ובא הטעות מלעיל ד’ ל”ה ב'”41.
יש אחרונים שציינו לדברים חשובים מבעל ‘ישמח משה’ ב’שו”ת השיב משה’, שנדרש לשאלה אם המימרא הגבילה עצמה לחודש ניסן דווקא:
אין זה צריך לפנים דודאי צריך לברך על חסדי המקום ב”ה יהיה באיזה זמן שיהיה דמ”ש, רק דהגמ’ נקט ביומי ניסן דהוא אורחא דמילתא ברוב השנים, ואם אמר יאמר למה ליה להש”ס למנקט הזמן וכו’ לזה אני אומר דאם הוי תני סתם הרואה אילנות שמוציאין פרח או האי מאן דנפק וחזי אילנות דמלבלבי הוי אמינא כל אימת דחזי, ר”ל אף אם ראה פעם אחד ובירך אם הלך אחר ל’ יום וראה עוד יברך שנית כמו ברואה מקום שנעשו בו נסים וכו’ לכך תני האי מאן דנפק ביומי ניסן ולא אח”כ באייר או בכל השנה אף שהוא אחר ל’ יום, אבל כשלא ראה ביומי ניסן או שלא גדל הפרח רק אח”כ ודאי דמברך כל אימת דחזי, ופירוש זה הבנתי מלשון רש”י שעל האלפסי ס”פ כיצד מברכין וז”ל שם, וחזי אליני דמלבלבי פעם ראשונה בשנה כשהן מוציאין פרח עכ”ל ודלעתי הדבר ברור כשמש דכוון למ”ש, דהי’ קשה לרש”י מאי האי דנקט ביומי ניסן ליתני סתם האי מאן דנפק וחזי אילני דמלבלבי, לכך כתב רש”י פעם ראשונה כו’ ר”ל כמ”ש דקמ”ל דאינו מברך אלא בפעם ראשונה, ולא מל’ יום לל’ יום, לכך תני בימי ניסן דאינו מברך רק ביומי ניסן לפי האורחא דמילתא ולא אח”כ אם ראה עוד, ולדעתי הוא ברור כשמש וכו’ הוא הפירוש האמיתי בש”ס בלי שום פקפוק42.
האדר”ת כתב ב’קונטרס עובר אורח’: “בימי עלומי כתבתי בס”ד שי”ל הכוונה בתקופת ניסן”43. וכבר הקדימו ברעיון זה ר’ נתן אדלר44. ר’ אברהם מבוטשאטש כתב ב’אשל אברהם’: “במה
שאמרו…. ביומי ניסן… צל”ע אם הוא דוקא לגבי ברכה דאילנות… או דאורחא דמלתא נקיט… וממה שכתב בשו”ע שאחר שהוציאו פירות אין לברך, משמע קצת שמברכין גם אחר ניסן, שהרי אין מצוי שיוציא אילן פירותיו בניסן…”45.
מקור לדברי החיד“א
 
השאלה היא מה המקור בקבלה לדבריו של החיד”א, שכתב “שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן”. בעל ‘פתח הדביר’ ציין לדברי הזוהר בפרשת בלק למצוא סימוכין לדעת החיד”א, אמנם לא ברור שזה כוונת הזוהר46. ואילו ר’ שמואל קונפורטי מביא מחיבור ‘ליקוטי אריז”ל’ שכתב: “ומי שמגולגל בצומח זמן עלייתו להתגלגל בב”ח הוא בד’ חדשים של השנה הראשונים הום ניסן אייר סיון תמוז… אם כן ודאי שראוי לאו’ אף אחר חדוש ניסן”47. וכפי שהעיר לי ר’ יוסף אביב”י, קטע זה נמצא בחיבור ‘שער הגילגולים’48 להאריז”ל וכנראה שהחזיק ברשותו חיבור זה בכתב יד.

מקור קדום על פי קבלה שברכה זו נאמרת דווקא בניסן. בספר ‘שפתי כהן’ של ר’ מרדכי הכהן, מתלמידי תלמידי האריז”ל, נאמר:

שר של מצרים… ובזה החודש הוא שולט והאילנות מוציאים פירות והתבואה גם כן עיקר גידולם הוא בחדש זה. לזה אמרה תורה ז’ ימים מצות תאכלו מצות מלשון מריבה שיריבו עמו ויחלישו כחו שלא יתגבר כי הוא נקרא חדש האביב אב לי”ב חדשים ולזה מברכין על האילנות מוציאים פרח בחדש זה ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות וגו’. ואין מברכים בשעת בשול הפירות אלא בזמן הפרח שהוא עיקר הפרי… 49.

אמנם נראה שאע”פ שחיבור זה עמד לפני החיד”א50, מכל מקום לא הוא המקור של החדי”א, שהרי הטעם שמביא החיד”א לא נמצא בספר שפתי כהן.
נראה שמקורו של החיד”א הוא הספר ‘חמדת ימים’, שם נכתב:”ומתוך זה אתה למד טוב טעם על מה שאמרו בפרק כיצד מברכין אמר ר’ יהודה… ומנהג חסידים לצאת אל הגינות בימי ניסן ולברך ברכה זו וטעמו של דבר יען כי הנפשות הנידחות המה יציצו כעשב הארץ בקרב הימים האלה ומתלבשות בענפי האילונת ודשאים ובברכה זו אם יכוונו לתקן אותם המה יעלו בהר ה’ ותמצאן מנוחה בכח הברכה”51.
כידוע, החיד”א היה הוגה הרבה בספר חמדת ימים, וכמו שהוא רשם ביומנו שנדפס על ידי מאיר בניהו, הכולל ספר זה בין הספרים שקרא ולמד במשך השנה52, וכן שאר ספרים שהיו ליקוטים מ’חמדת ימים’53. וגם ידוע שעותק של ‘חמדת ימים’ היה מצוי בספרייתו54. לדעתי זה היה מקורו לברך דווקא בניסן.
השאלה היא מה הוא מקורו של החמדת ימים, כי בשנים האחרונות התגלה שכמעט אין בו דבר מחודש אלא הכל נלקח בשתיקה ממקורות שונים55. מעניין שכל הפרק הזה נמצא כמעט מילה במילה בספר ‘קב הישר’ לר’ צבי הירש קאיידנור56 (נדפס לראשונה בפרנקפורט דמיין תס”ה) מלבד פיסקה זו של ברכת האילנות. אפשר שהחמדת ימים ראה אצל בשפתי כהן שיש קפידא לברך בניסן דווקא, אלא שהוא הוסיף טעם על טעמו של בעל ‘שפתי כהן’ וצ”ע57. לאמיתו של דבר, מקורו הוא הספר של רבו ‘יסוד יוסף’58, וכדרכו העתיק ממנו.59 אלא שזה לא היה המקור של ‘חמדת ימים’, שהרי ספר זה נדפס לראשונה בשקלוב תקמ”ה.
ר’ יוסף זכריה שטרן כתב על דברי החיד”א, שמדברי הראשונים משמע שלא צריך לברך דווקא בניסן והוא הוסיף: “ומלבד מה דדבלא”ה חקרו היכי שהקבלה מחולקת עם הפוסקים. ובפרט דאין להשגיח מה שלא נזכר בספרי הקבלה מהקדמונים המוחזקים להקראות בשם דברי קבלה”60.
דבר חשוב ומעניין כתב הרב יעקב הלל:
בענין ברכת האילנות… בחודש ניסן דוקא… שלא נזכר מזה דבר חצי דבר… לא בזוהר ולא בכתבי האר”י רק בספר חמדת ימים שאינו בר סכמא, כתב מדעתו שתיקנו ברכת האילנות בחודש ניסן דוקא… ובאמת דברים אלו אין להם שום שורש ויסוד כלל בכתבי האר”י לענין ברכת האילנות… ועל פי דבריו הוסיפו האחרונים עוד שמועות מחודשות ללא שום בסיס, עד שהגענו למצב כהיום, שהעולם חושבים כדבר הפשוט והמוסכם שכל ענין ברכת האילנות נתקן כדי לתקן הנשמות המגולגלות בצומח ושזמנו דוקא ולמי כל חמדת ישראל לחדש מדעתו מה שלא גילו הזוהר והאר”י ולחלוק על ריהטת הסוגיא כדעת הפוסקים. אך דא עקא, כי בענין הנזכר נמשכו אחריו גם כמה מגדולי הפוסקים האחרונים… הם ג”ע החיד”א ומרן הרי”ח טוב ז”ל… נגררו ונמשכו לסמוך על הדברים הכתובים בספר חמדת ימים כאילו מקורם טהור מפי האר”י… ואנכי הקטן האוחז בשיפולי גלימתם, נמשכנו כולנו זה אחר זה, על סמך דברי ג”ע החיד”א ז”ל, שנתברר לנו עתה בלי ספק שכתב מ”ש על פי מה שראה בספר חמד”י הגם שלא הזכירו בפירוש, כי הרי אין שום מקור אחר קדום ממנו שהזכיר דבר זה. וישנם מהפוסקים האחרונים שאף לא העלימו את המקור הראשון לשמועה זו…61
אמנם נלענ”ד שלא כהרב יעקב הלל. החיד”א ידע שחלק מרבותינו הראשונים כתבו שניסן הוא לאו דווקא. ב’ברכי יוסף’ הוא מביא דברי ‘צדה לדרך’ מתוך ‘אליה רבה’, ושם ב’שיורי ברכה’
הוא מביא לשון של ‘רבנו ירוחם’ ו’ספר הפרדס’ מכתב יד. ובספרו ‘פתח עינים’ למסכת ראש השנה62 הוא מביא דברי הריטב”א מכתב יד. ואף שהוא ידע מכל אלו, אעפ”כ כתב מה שכתב שיש לברך ברכה זו על דרך האמת דווקא בימי ניסן. ואפשר לומר שהיה לו מקור אחר מלבד דברי ‘חמדת ימים’, מקור שהיה יותר מוסמך. כי אעפ”י שלמד הרבה בספר ‘חמדת ימים’, קשה לומר שהיה פוסק כוותיה כנגד כל ראשונים אלו בלי מקור ברור. ובפרט יש לדייק בדבריו: “ואני שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן”. אם מקורו רק מספר חמדת ימים, לא נראה לי שיכתוב לשון “שמעתי”, בפרט שידוע שספר זה היה בספרייתו וכבר בשנת תקכ”ז מצינו שהוא רשם שהוא למד בו63, וזה כמה שנים לפני שנדפס ‘ברכי יוסף’ בשנת תקל”ד64.
כמה הערות בעניין ‘חמדת ימים‘
 
בעניין מה שכתב ב’חמדת ימים’ יש לציין לדברי ר’ דוד זכות שכתב:
ומנהג
אנשי מעשה לחזר אחר ברכה זו ויוצאים השדה
לברכה,
ואף
על גב דקאמר מאן דנפיק וכו’,
דמשמע
שאין שום חיוב לצאת,
ודוקא
אם קרה לו מקרה שראה אותם אז יברך…
מכל
מקום אם נסתכל בטעם הברכה ממנו נראה דאיפכא
מסתברא דהא כתב חמדת
ימים…
דמנהג
החסידים לצאת על הגנות בימי ניסן…
ועל
כן פירוש הרב פת לחם,
הברכה
שלא חסר וכו’
דאפשר
שאנו מזכירים כך הבריות עם האילנות,
משום
שהנפשות הנדחות המה יציצו כעשב הארץ בימי
ניסן,
וע”י
הברכה מתתקנים,
והיינו
שצריך להודות שלא חסר מעולמו כללום,
באופן
שהוא חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ולכך
ברא יחד בריות ואילנות ליהנות בהם בני
אדם,
משום
דעיד”ז
מתתקנים.
ולפי
זה ודאי חובה עלינו לצאת חוצה להביט ולראות
אם לבלבו האילנות,
כדי
לתקן הנפשות אשר בענפיהם ישכונו,
וכן
כתב א”א
מ”ו
בספרו פירורי לחם חלק א סי’
רכו
שכן נהג לעצמו והנהיג
לחביריו ולתלמידיו65.
עוד
יש להעיר שר’
אברהם
בן עזרא,
שהיה
רב באזמיר,
הקדים
את החיד”א
וכתב בחיבורו ‘בתי
כנסיות’
על
פי החמדת ימים שיש לברך ברכה זו דווקא
בחודש ניסן:
“היוצא
בימי ניסן כו’
מדברי
ח”י
בהלכות פסח ד”ו
דעיקר ברכה זו אינו אלא בימי ניסן”66.
לסיום
עניין זה יש להביא דברי ר’
אברהם
כלפון:
“ובהיותי
אני הצעיר …
בליוורנו
שנת התקס”ה
נזדמנתי עם החכם…
אברהם
קורייאט ז”ל
ובירכנו ברכת האילנות בכרם שהיה בחצר
בתוך העיר ושאלתי את פי ממ”ש
הרב המופלא חיד”א…
ואחר
הברכה אמרנהו…
ואח”כ
התפילה הסדורה בחמדת
ימים…”67.
דעות
נוספות של הפוסקים בעניין
ר’
חיים
באכנר כתב בחיבורו ‘אור
חדש’:
“פרחים
מוציאים האילנות הרואה אותם בימי ניסן
וכן אם
רואה אילנות פורחות בחדש אדר נ“ל
מברך…”68.
וכן
כתב בעל ‘קיצור
השל”ה’
בסידורו
‘דרך
ישרה’,
שבניסן
או אייר יכול לברך ברכה זו69.
וכן
כתב ‘חיי
אדם’:
“שרואה
אילנות מלבלבין ולאו
דוקא בניסן,
מברך
‘ברוך…
העולם
שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות
טובות’…”70.
וכן
כתבו ‘מחצית
השקל’71,
‘מגן
גבורים’72,
‘כרם
שלמה’73
ו’ערוך
לנר’74.

מעניין
לציין לדברי בעל ‘דברי
מנחם’
שהעיד
על עצמו:
“ברכתי
באדר ב’
יען
ראיתי דברי
הרוקח
ומהם דקדקתי דיש לברך קודם ר”ח
ניסן”75.
גם
האדר”ת
העיד על עצמו:
“הייתי
זהיר וזריז לקיים ד’
חז”ל
הקדושים לברך בימי ניסן או
אייר על
הני אילני דמלבלבים…
וברכתי’
אחר
התפילה כדי לזכות את הרבים,
שאינם
יודעים כלל מדין זה”76.
ובערוך
השלחן כתב:
“במדינתינו
אינו בניסן אלא באייר או תחלת סיון,
ואז
אנו מברכין ואין ברכה זו אלא פעם אחת בשנה
אפילו רואה אילנות אחרות דברכה זו היא
ברכה של הודאה כלליות על חסדו וטובו
יתברך”77.
עוד
כתב:
“מיהו
בלא”ה
רפויה ברכה זו אצל ההמון,
ועיין
בדק הבית שכתב בשם ר”י
שלא נהגו לברך אבל כל ת”ח
ויראי ד’
נזהרין
בברכה זו”78.
אחריו
כתב במשנה ברורה:
“אורחא
דמלתא נקט שאז דרך ארצות החמים ללבלב
האילנות וה”ה
בחודש אחר כל שרואה הלבלוב פעם ראשון
מברך”79.
וכן
פסקו ר’
אברהם
חיים נאה80,
ר’
צבי
פסח פרנק81,
ר’
שמואל
דוד מונק82
ור’
יוסף
שלום אלישיב זצ”ל83.
לאור
דברי הראשונים והפוסקים שהבאתי לעיל,
גם
נשים תברכנה ברכה זו,
לפי
שאינה מצוות עשה שהזמן גרמא.
וכן
הסיקו כמה פוסקי זמננו.84
לסיום
ראוי להביא דברי ר’
יחיאל
מיכל מארפשטיק בחיבורו ‘סדר
ברכות’:
“היוצא
בימי ניסן ורואה אילנות המוצאין פרחים
אומר ברוך…
הזהיר
בזה עליו נאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר
ברכו ה’
ויתן
לך וגו'”85.
ודבריו
הובאו ב’אור
חדש’86
וב’אליהו
רבה’87.
ברכת
אילנות בשבת
 
נדון
נוסף השנוי במחלוקת הלכה וקבלה בדין ברכת
האילנות מביא ‘כף
החיים’: “ובשבת
וביו”ט
אין לברך ברכת האילנות…
ונראה
לדברי המקו’ שכתבו
שע”י
ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח יש
עוד איסור נוסף דבורר וע”כ
אסור לברך ברכה זו בשבת ויום טוב וכן עמא
דבר”.88
וכן
סבר ר’ יוסף
חיים ב’בן
איש חי’89.
וקודם
לכן מצאנו שכתב ר’
חיים
פלאג’י
בספרו ‘מועד
לכל חי’:
“לא
ראיתי ולא
שמעתי מימי עולם דמברכין בשבת ויום טוב
ברכת האילנות…”90.
אבל
טעמו אינו הטעם הנסתר של ‘כף
החיים’.
ואולם,
נימוק
זה קשה להבנה. לא
מצינו שיכתוב אפי’ אחד
מן הראשונים או הפוסקים שדנו בברכה זו
שאין לברך אותה בשבת או יום טוב.
ויש
לציין שר’ יעקב
חיים סופר שליט”א
כתב מאמר להסביר דעת סבו ‘כף
החיים’.91
האדר”ת
העיד על עצמו:
“הייתי
זהיר וזריז לקיים ד’
חז”ל
הקדושים לברך בימי ניסן או אייר על הני
אילני דמלבלבים,
והייתי
מהדר לברכה שבת
כדי למלאות החסר,
וברכתי’
אחר
התפילה כדי לזכות את הרבים,
שאינם
יודעים כלל מדין זה”92.
ר’
שלמה
זלמן אויערבאך כתב על דברי ‘כף
החיים’: “בכף
החיים כתב דבר
מוזר מאוד
לאסור משום בורר והוא תמוה ולא מובן”93.
ואכן
למעשה דעת הפוסקים היא שיכול לברך בשבת.
כך
נקטו ר’ אברהם
חיים נאה94,
ר’
שלמה
זלמן אויערבאך95,
ר’
יוסף
שלום אלישיב זצ”ל96
ועוד97.
הרואה
אילנות טובות ובריות נאות98
בחיבור
‘מעגל
טוב’
מזכיר
החיד”א
כמה וכמה פעמים שביקר ב”גארדין”
בעיר…99
בגמרא
ברכות מצינו:
“ראה
בריות טובות ואילנות טובות מברך שככה לו
בעולמו”100.
ובגמרא
עבודה זרה נאמר:
“מסייע
ליה לרב,
דאמר
רב:
אסור
לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו.
מיתיבי:
מעשה
ברשב”ג
שהיה על גבי מעלה בהר הבית,
וראה
עובדת כוכבים אחת נאה ביותר,
אמר:
מה
רבו מעשיך ה’!
ואף
ר”ע
ראה אשת טורנוסרופוס הרשע,
רק
שחק ובכה,
רק
–
שהיתה
באה מטיפה סרוחה,
שחק
–
דעתידה
דמגיירא ונסיב לה,
בכה
–
דהאי
שופרא בלי עפרא!
ורב,
אודויי
הוא דקא מודה,
דאמר
מר:
הרואה
בריות טובות,
אומר:
ברוך
שככה ברא בעולמו.
ולאסתכולי
מי שרי…”101.
ובירושלמי
ברכות:
“הרואה
אילנות נאים ובני אדם נאים אומר ברוך שכן
ברא בריות נאות בעולמו.
מעשה
ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך
עליה.
לא
כן אמר רבי זעירא בשם רבי יוסי בר חנינא
רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן לא תחנם לא
תתן להם חן.
מה
אמר אבסקטא לא אמר.
אלא
שכך ברא בריות נאות בעולמו.
שכן
אפילו ראה גמל נאה סוס נאה חמור נאה אומר
ברוך שברא בריות נאות בעולמו.
זו
דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים.
אלא
דרך עקמומיתה היתה.
כגון
ההן פופסדס והביט בה שלא בטובתו”102.
אעפ”י
שהחיד”א
ביקר כמה פעמים בגנים אלו,
מכל
מקום לא מצינו שרשם שבירך במהלך ביקוריו
אפילו פעם אחת “ברוך
שככה לו בעולמו”
כשראה
אילנות טובות.
דברי
הגמרא הובאו ברמב”ם:
“הרואה
בריות נאות ומתוקנות ביותר
ואילנות טובות מברך שככה לו בעולמו”103.
והטור
כתב:
“ראה
בריות טובות או בהמה ואילנות טובות אומר
ברוך…
גם
בזה כתב הראב”ד
דוקא בפעם ראשונה מברך עליהם ולא יותר
(עליהם)
ולא
על אחרים אלא אם כן ראה נאים מהם”104.
וכן
פסק ר’
יחיאל
מיכל מארפשטיק בחיבורו ‘סדר
ברכות’105.
ר’
יואל
סירקש כתב בב”ח:
“עיין
לעיל בסימן רי”ח.
ומשמע
דבאילנות טובות מודה רבינו להראב”ד
דאינו מברך אלא בפעם ראשונה”.
וכן
כתבו ב’עולת
תמיד’106
ור’
יאיר
חיים בכרך ב’מקור
חיים’107.
אמנם
ב’לחם
רב’
מצינו:
“ולא
לבד בפעם ראשונה צריך לברך כן אלא צריך
נמי לברך כן מל’
יום
לשלשים יום”108.
וכן
כתבו ‘לבוש’109,
אור
חדש110,
ואליה
רבה111.
יש
לציין ללשונו המעניינת של ר’
אברהם
בן הרמב”ם
ב’המספיק
לעובדי השם’,
“והרואה
עצים המוצאים
חן בעיניו
או בריות שיפיים וחנם
רבים
מברך”112.
ר’
חיים
באכנר כתב בחיבורו ‘אור
חדש’:
“והרי
זה מהנה עצמו בראותו דבר הגשמי ובברכה
שהוא מברך עליו עשאו רוחני…”113.
למעשה
הובאה הלכה זו בפוסקים,
ואפילו
ה’מגן
אברהם’
דן
אם יש לברך ברכה זה על גוי רשע שאסור להסתכל
בו.
הלכה
זו הובאה אף על ידי ר’
חיים
ליפשיץ בחיבורו ‘דרך
חיים’114
וע”י
ר’
אלחן
קירכהאן ב’שמחת
הנפש’115
ויותר
מאוחר על ידי ר’
שלמה
ממיר ב’שלחן
שלמה’116
ור’
שלמה
זלמן מליאדי בחיבורו ‘סדר
ברכת הנהנין117,
וא”כ
צ”ב
למה לא בירך החיד”א
ברכה זו ומתי הפסיקו לברך ברכה זה.
ר’
יוסף
האן נוירלינגן, כתב
בספרו ‘יוסף
אומץ’ (כתיבת
הספר הסתיימה כבר בשנת ש”צ
אבל נדפס רק בשנת תפ”ג):
“וכן
בברכה דשככה לו בעולמו שבמברכין על האילנות
ובריות טובות מקילין
גם כן דהתם
כולי עלמא סבירי להו דדוקא בפעם ראשונה
ודוקא שלא ראה כיוצא בהם מימיו ואם כן
בקלות יבא לידי ברכה לבטלה”.118ואפשר
שזה היה טעמו של החיד”א.
‘חיי
אדם’
כתב:
“הרואה
אילנות טובות ובריות…
אומר
ברוך…
שככה
לו בעולמו.
ודוקא
פעם ראשון כשרואה אותם ולא יותר,
לא
עליהם ולא על אחרים,
אלא
אם כן היו נאים מהם.
ונראה
לי מה שאין אנו נוהגין לברך ברכה זו…
ונראה
לי דהוא הדין בכל הברכות דכמו דהתם הברכה
היא על השמחה וכבר עברה,
הוא
הדין בכולם.
וכיון
שאנו רגילין תמיד בזה,
אין
לנו שינוי גדול”119.
בכך
כיון החיי אדם לדברי המאירי שכתב על ברכה
זה:
“נראה
לי דוקא במקום שאין האילנות או הבריות
מצויות שיש שם קצת חדוש”120.
ובכף
החיים,
לאחר
שהעתיק דברי החיי אדם,
כתב:
“ומ”מ
נ”ל
דיש לברך בלא שם ומלכות”121.
אפשר
שהחיד”א
ס”ל
כחיי אדם לכן לא בירך ברכה זו.
ויש
להעיר שבעל ‘קיצור
השל”ה’
בסידורו
‘דרך
ישרה’
מביא
הברכה על האילנות בניסן ולא מביא ברכה
זו122.
וכן
ר’
שלמה
חלמא בעל ‘מרכבת
המשנה’
לא
מביא הלכה זו בחיבורו ‘שלחן
תמיד’123,
ושניהם
היו לפני החיי אדם.
עוד
ניתן לפרש הנהגת החיד”א
שהוא סבר כשיטת ה’משנה
ברורה’
ב’שער
הציון’
שכוונת
הגמרא דווקא כשהן נאות ביותר124.
טעם
אחר לפרש הנהגת החיד”א
בדרך אפשר,
שסבר
כאדר”ת
ב’עובר
אורח’:
“ובריות
נאות לא הבנתי איזה גבול יש בזה לקרותו
נאה וכי רשות כל אחד לבר כפי מה שנראה
בעיניו”125.
וכן
פסק הרב יוסף שלום אלישיב:
“היום
לא נוהגים ברכה זו,
כי
צריך להיות נאים ביותר ומי יכול לדעת כמה
זה”126.
לסיים
אביא דברים חשובים שכתב ר’
ישראל
ליפשיץ בדרשתו ‘דרוש
אור חיים’:
זהו ג”כ
מ”ש
חז”ל
בברכי’
[דמ”ג]
האי
מאן דנפיק ביומי ניסן וחזא אילני דמלבלי,
אומר
בא”י
אמ”ה
שלא חיסור בעולמו כלום,
וברא
בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות
בהן בנ”א.
דתמוה
דמה לנו להזכיר בהברכה מבריות חיות שג”כ
באביב נראין יפות,
והרי
עכ”פ
הרי אינו מברך רק על האילנות שרואה אותן?
שסיים
להתנאות בהן בנ”א
איך ע”י
מעט הירוק שיראה באילנות יתנאו גם הבנ”א?
אמנם
העולם ובריותיה שעליה,
תמיד
עומדים יחד בקישור אמיץ מאוד,
מקרה
האחד הוא מקרה השני בחורף יהי’
לא
לבד חורף בעולם כ”א
גם כל הבריות בו והיו אז רפויי ידים ומוקעים
בתרדמה,
וקפאון
ונימכות רוח ימשולו על הכל.
ואולם
כאשר יבקע הקרן הראשון מאביב על פני העולם,
אז
שוב ישוב הכל להעצות נר החיים,
הכל
בהטבע יקבץ לחיי ילדות חדשים כמ”ש
חדשים לבקרים ר”ל
בכל בוקר יתרא’
יחות
חדש בהטבע וכח חדש יתראה בו,
רבה
אמונתך ה’,
ואיך
נאמן אתה ה’
שהלווינו
לטבע שלך בחורף כוחות העולם,
והנה
תשלם לנו באביב בפראצענטע כפולים מה
שהלווינו לה.
ולכן
אחז”ל
בפסחים [קיב’ב]
כד
חזית שור שחור בימי ניסן ריש תורא בדיקולא,
סק
לאגרי ושדי דרגא מתותך,
ר”ל
לך ונטה לך אז מהצד ממול הבהמות עלולים
להזיק אז ביהירות טבעם.
כל
הברואים והבנ”א
הם אז נאותים לקיים יותר מלמות,
לרפואה
ולבריות יותר מלחולשת ולחולאת לשמחה
ולעונג יותר מליגון ולנכאת לב כפוף.
והישראל
שבכל השנויים שיקרו בטבע תמיד ימצא בהן
בר אשר יעורו לבקש השלמת נפשו,
להכי
כדחזי אילני דמלבלי,
דהיינו
שיתהוו על ענפי האילנות כמו לבבות קטעים
רטובים יזכר כי גם האדם עץ השדה גם זה
האילן יאבד פ”א
רטיבות שלו בחורץ שלו,
דהיינו
בזקנתו,
אבל
בסוף החורף ההוא יקץ לאביב יותר יפה,
וישוב
לחיי נערות שוב ללבלב בחיים אחרים.
לכן
אומר אז ברוך שלא חיסר בעולמו כלום שלא
יניח בעולמו שום דבר להתאפס,
ואותו
הגויעה והתרדמה שראינו בהטבע בהחורף,
הי’
רק
הכנה להשלמה שיבוא אחריו,
כי
החסרון הזה שראינו בהחורף בהטבע הוא אשר
על ידו ברא הבריות טובות וחיות הנס שהם
עתה יותר יפים ואמצי לב מאשר היו בשלהי
הבציר,
וגם
האילנות הם עתה יותר טובות מאשר היו אז,
כי
עתה שבו לימי נעוריהן.
ומסיים
בדבריו עיקר כוונתו בברכתו שכל זה כסדר
כך מיוצר בראשית ית’
כדי
להתנאות בהן בנ”א,
שעי”ז
יחשוב האדם ג”כ
שהמיתה הנדמת שלו,
ישאנו
לחיים אחרים,
והענן
הרעם של המות תשאנו כאליהו לשמים,
לאור
לפני ה’
באור
החיים.127
1
חלק
מן המאמר פורסם מכבר בקובץ ‘הפעמון’
ד
(תשע”ב),
עמ’
81-86. אך
הפעם הוספתי הרבה על דבריי כאן.
ראה
מאמרי,
‘הלכות
ברכת הראייה במסגרת הספר מעגל טוב לחיד”א’,
ישורון
כו (תשע”ב),
עמ’
תתנג-תתעד
שיש מבוא על סידרה זו.
2
על
ענין זה ראה:
ר’
יצחק
נסים,
שו”ת
יין הטוב,
ירושלים
תשל”ט,
סי’
מג-מה;
ר’
יחיאל
זילבר,
בירור
הלכה,
או”ח,
ב,
בני
ברק תשל”ו,
עמ’
רז-רח;
הנ”ל,
תליתאה,
בני
ברק תשנ”ה,
עמ’
קכז;
ר’
אליהו
כהן,
מעשה
חמד,
בני
ברק תשמ”ז
[ספר
שלם על ברכת אילנות],
עמ’
צ-צא;
ר’
עובדיה
יוסף,
חזון
עובדיה,
(ט”ו
בשבט),
ירושלים
תשס”ז,
עמ’
תנז-
תס;
הנ”ל,
חזון
עבודיה,
פסח,
ירושלים
תשס”ג,
עמ’
כג-כה;
הנ”ל,
מאור
ישראל,
א,
ירושלים
תשנ”ו,
ר”ה,
דף
יא ע”א;
ר’
דוד
יוסף,
הלכה
ברורה,
יא,
ירושלים
תש”ע,
סי’
רכו,
עמ’
תכד
ואילך;
הערות
ר’
יעקב
הלל,
בעמודי
הוראה [בתוך:
מורה
באצבע],
ירושלים
תשס”ו,
עמ’
קל-קלא;
הנ”ל,
שו”ת
וישב הים,
ג,
ירושלים
תשע”ב,
סי’
כב;
ר’
אליהו
אריאל,
שער
העין,
מודעין
עילית תשס”ח,
עמ’
קט-קיז,
שפב-שפז;
ר’
פנחס
זבחי,
ברכת
יוסף,
ירושלם
תשס”ח,
עמ’
עד-עט;
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא,
בני
ברק תשע”ב,
עמ’
מז-נד;
ר’
נחום
רנן,
מועדי
ה’,
מודיעין
עלית תשע”ב.
3
מעגל
טוב,
עמ’
92
4
שם,
עמ’
146.
5
נדפס
אצל מאיר בניהו,
רבי
חיים יוסף דוד אזולאי,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
תקמג.
6
שם,
עמ’
תקמד.
7
מורה
באצבע,
ירושלים
תשס”ו,
אות
קצח,
עמ’
קל-קלא.
8
ברכי
יוסף,
סי’
רכו,
ס”ק
ב.
וראה
חמדת ימים עמ’
שפד-שפה.
וראה
ר’
יהודה
עלי,
‘קמח
סלת’,
הלכות
חודש ניסן אות ד-ה,
שהביא
דברי החיד”א
בברכי יוסף ומורה באצבע.
ועיי”ש
שהביא דברי ‘חמדת
ימים’,
שם
אות ג [וראה
ר’
אברהם
אלקלעי,
זכור
לאברהם,
ב,
מונקאטש
תרנ”ה,
אות
ב סי’
כח].
עוד
הביאו את דברי החיד”א:
ר’
מרדכי
משה מגדאד,
מזמור
לאסף,
ליוורנו
תרכ”ד,
דף
קטז ע”ב;
ר’
משה
פריסקו,
בירך
את אברהם [נדפס
לראשונה תרכ”ב],
סי’
עב;
ר’
ישראל
פרידמאן,
לקוטי
מהרי”ח,
א,
ירושלים
תשס”ג,
דף
קנז ע”א.
9
ראה
ר’
שלמה
וענקין,
אגרות
והסכמות רבנו חיד”א,
בני
ברק תשס”ו,
עמ’
מח-נא.
10
לקט
הקציר,
סי’
יט
אות פא.
11
זכר
דוד,
ירושלים
תשס”א,
מאמר
שלישי,
עמ’
תת.
12
מועד
לכל חי,
סי’
א
אות ט. יש
להעיר שבנו של רבינו,
ר’
יוסף
פאלג’י,
יוסף
את אחיו,
ירושלים
תשס”ה,
עמ’
צא-צב,
מסיק
שניסן לאו דווקא וכמו שכתב בשו”ת
השיב משה.
ראה
לקמן.
13
גדולות
אלישע,
ירושלים
תשל”ו,
סי’
רכו.
14
לשון
חכמים, א,
ירושלים
תש”ך,
סי’
מב.
והשווה
לדבריו בהגדה של פסח ‘ארח
חיים’,
ירושלים
תשנ”ט,
עמ’
ט-י
אות א, י.
וראה
סדר ברכת האילנות שנדפס ממנו בגדאד:
ר’
יעקב
הלל, בן
איש חי:
תולדותיו
וקורותיו ומורשתו לדורות,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
496. וראה
ר’ דוד
ששון, מסע
בבל, ירולים
תשט”ו,
עמ’
רכו,
על
בבגדאד:
“בחדש
ניסן…
ומברכים
ברכת האילנות”.
15
בית
הבחירה,
ליוורנו
תרל”ה,
דף
כ ע”ב
אות א-ב:
“… עיקר
ברכה זו בימי ניסן והכי נהיגנא”.
16
כף
החיים,
סי’
רכו,
אות
א.
17
זה
השלחן,
אלג’יר
תרמ”ח,
עמ’
צט.
וראה
ר’ עמרם
אבורביע,
נתיבי
עם, ירושלים
תשמ”ט,
עמ’
קלב.
18
חסד
לאלפים,
סי’
רכא,
אות
כג. וראה
ר’
אברהם
איינהורן,
ברכת
הבית, דף
ע ע”ב,
שכתב:
”יש
להדר לברך בניסן אם אפשר”.
19
ראה
ר’ מלכיאל
הלוי, שו”ת
דברי מלכיאל,
ג,
סי’
ב.
20
ברכות
דף מג ע”ב;
ר’
נחמן
קורניל,
בית
נתן, ווין
1854, ברכות
שם, דף
כו ע”ב
בדפי הספר;
הנ”ל,
זכר
נתן, וויען
תרל”ב,
דף
כב ע”א;
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא, בני
ברק תשע”ב,
עמ’
נג-נד.
21
ראש
השנה, דף
יא ע”א.
ידידי
ר’
מרדכי
מנחם הוניג הראני מקור חשוב וקדום לברכות
הראייה בכלל וברכות האילנות בפרט.
ראה:
ספר
בן סירא (מהדורת
מ’
סגל),
ירושלים
תשנ”ז,
פרק
מג,
וראה
שם בפרט,
עמ’
רפט:
“יבול
הרים כחרב ישיק,
ונוה
צמחים כלהבה”.
שהכוונה
ל’ואילנות
טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו’.
22
ראה
לשון הרי”ף,
רמב”ם,
רא”ש
ועוד. וראה
ר’ יהודה
החסיד,
ספר
חסידים,
מהדורת
מקיצי נרדמים:
ברלין
1891, סי’
תקפא;
ר’
יעקב
חזן, עץ
חיים,
ירושלים
תשכ”ב,
עמ’
קפז:
“היוצא
לשדה ולגנות בימי ניסן…”.;
רשב”ץ,
מגן
אבות,
ירושלים
תשס”ז,
עמ’
366: “ומאן
דנפיק ביומי ניסן ורואה אילנות…”.
23
שו”ת
הלכות קטנות,
ב,
סי’
כח.
24
מקור
חיים, סי’
רכו.
25
אליה
רבה, שם
ס”ק
א.
26
צדה
לדרך,
ווארשא
תר”מ,
דף
לז ע”א,
מאמר
ראשון,
כלל
שלישי,
פרק
כח, כתב:
“היוצא
לגנות ולפרדסים בימי ניסן וראה אילנות
פורחים…
וכן
אם רואה אילנות פורחות בחדש אדר”.
וראה
מה שכתב ‘תורת
חיים’
(סופר)
שם,
לענין
‘צדה
לדרך’. על
החיבור ‘צדה
לדרך’ בכלל
ראה: שלמה
איידלברג,
בנתיבי
אשכנז,
ברוקלין
תשס”א,
עמ’
204-226.
27
ר”ה
דף יא ע”א.
וראה
מה שכתב ר’
צבי
פסח פרנק בשו”ת
הר צבי או”ח
סי’ קי”ח,
על
דברי הריטב”א.
28
שו”ת
עמודי אש,
לבוב
תר”ם,
סי’
ב,
ק’
מעון
הברכות אות יב.
וכ”כ
ראה שדי
חמד,
ה,
מערכת
ברכות סי’
ב
אות א.
חידושי
הריטב”א
למסכת ר”ה
נדפסו לראשונה בקניגסברג תרי”ח,
וכנראה
הראשון שהעיר לדברי הריטב”א
לעניין זה (מלבד
החיד”א
שראהו בכ”י)
היה
ר’
נחמן
קורניל,
ב’זכר
נתן’, וויען
תרל”ב,
דף
כב ע”א.
29
האשכול
(מהדורות
אויערבך),
א,
עמ’
68: “ולאו
דוקא ביומי ניסן אלא בזמן שרואה הפרח פעם
ראשון בשנה…”.
ואינו
מופיע באשכול מהדורת אלבק.
וראה
ר’
דוב
בער קאראסיק,
פתחי
עולם ומטעמי השלחן,
סי’
רכ”ו
ס”ק
א ור’
ראובן
מרגליות נפש חיה,
סי’
רכו
שמציינים לדברי האשכול.
30
שו”ת
זכר יהוסף,
ג,
סי’
קצד
בסוף. ספר
הרוקח הלכות ברכות,
סי’
שמב
כתב: “הרואה
אילנות שהוציאו פרח כגון בניסן”.
31
רוקח,
ירושלים
תשכ”ז,
סי’
שמב,
עמ’
רלה.
32
ראה
ר’ יוסף
ענגיל,
גליוני
הש”ס,
ברכות
דף ה ע”א
דה אף ת”ח.
וראה
ר’ ראובן
מרגליות,
מרגליות
הים, דף
צח ע”ב
אות יח;
ר’
דוד
יואל ווייס,
מגדים
חדשים,
ברכות,
ירושלים
תשס”ח,
עמ’
לט.
33
פירוש
התפלות והברכות,
ירושלים
תשל”ט,
ב,
עמ’
נו:
“יצא
לשדות וראה אילנות פורחים…”.
34
ספר
אדם, נתיב
יג, חלק
שני, דף
קד ע”א.
35
מרדכי,
ברכות,
סי’
קמח.
36
ספר
הפרדס,
ירושלים
תשמ”ה,
עמ’
סט.
37
המספיק
לעובדי השם (מהדורת
דנה), רמת
גן תשמ”ט,
עמ’
240.
38
שם,
עמ’
249.
39
ספר
התדיר,
ניו
יורק תשנ”ב,
עמ’
רצח.
40
פריס
671.
41
דקדוקי
סופרים,
ברכות,
עמ’
230, אות
ב.
42
שו”ת
השיב משה,
סי’
ח.
דבריו
הובא אצל הרבה וראה ר’
יוסף
זכריה שטרן,
שו”ת
זכר יהוסף סי’
נט
שהביא דבריו.
43
נדפס
בסוף ארחות חיים (ספינקא).
וראה
ר’
יוסף
זכריה שטרן,
שו”ת
זכר יהוסף,
ג,
סי’
קצד.
וראה
שם,
סי’
נט,
שהאדר”ת
כתב לו רעיון זה במכתב.
44
כך
מובא בשמו על ידי תלמידו חת”ס
בגליונות על השלחן ערוך שם.
וראה
ר’
אברהם
שווארץ,
דרך
הנשר (תורת
אמת),
ב,
ירושלים
תשמ”ג,
עמ’
מח-מט;
ר’
יעקב
חיים סופר,
קונטרס
יד סופר,
בסוף:
גדולות
אלישע,
ירושלים
תשל”ו,
עמ’
יא.
וראה
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא,
בני
ברק תשע”ב,
עמ’
מח-מט.
45
אשל
אברהם,
סי’
רכו.
46
פתח
הדביר,
סי’
רכו.
ראה
מה שכתב ר’
פנחס
זבחי,
בברכת
יוסף,
עמ’
עה-עו.
47
שו”ת
עולת שמואל,
שלוניקי
תקנ”ט,
ליקוטים
דף לז ע”א.
48
שער
הגלגולים,
ירושלים
תשמ”ח,
הקדמה
כב,
עמ’
סא.
49
שפתי
כהן,
פרשת
בא,
עמ’
66. וראה
ר’
אברהם
חמוי,
בית
הבחירה,
ליוורנו
תרל”ה,
דף
כ ע”ב
אות ב,
שציין
לשפתי כהן.
50
ראה
למשל, ברכי
יוסף, או”ח
סי’ תקפ”א,
ס”ק
כא.
51
חמדת
ימים,
קושטא
תצ”ה,
ד”צ,
פסח,
פרק
א,
דף
ו ע”ב.
52
ראה
דברי החיד”א
בתוך:
מאיר
בניהו,
רבי
חיים יוסף דוד אזולאי,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
תקכט
ואילך,
ברשימות
הנהגותיו מכתב יד שבשנים תקכ”ז,
תקכ”ח,
תקל”ה,
תקמ”א,
תקמ”ג,
שהחדי”א
רשם שהוא קרא הספר חמדת ימים.
וראה
מה שכתב מאיר בניהו,
שם,
עמ’
קמג-קמד
ועמ’
קסז.
וראה
דבריו החשובים של י’
תשבי,
חקרי
קבלה ושלוחותיה,
ב,
ירושלים
תשנ”ג,
עמ’
346; ר’
יעקב
חיים סופר,
‘על
ספרים וסופרים’,
ישורון
כ (תשס”ח),
עמ’
תרעז-תרעח;
ר’
ראובן
כמיל,
שער
ראובן,
ירושלים
תשס”ח,
עמ’
מג-מד.
וצע”ג
על מה שכתב ר’
יעקב
סופר שם בעניין,
שהחיד”א
מציין לספר ‘חמדת
ימים’
רק
שלוש פעמים בספרו ורק בר”ת,
ומכאן
למדים על יחסו של הגאון החיד”א
לספר זה.
אבל
לאמיתו של דבר,
ברשימות
הנהגותיו [שר’
יעקב
חיים סופר יודע על קיומם והוא מציין להם
שם,
עמ’
תרעט]
הרבה
פעמים רשם שהוא למד בספר חמדת ימים.
וראה
הסיפור שמובא ב’שבחי
הרב החיד”א’,
בתוך:
מעגל
טוב,
ליוורנו
תרל”ט,
דף
כח ע”א
[=ר’
שלמה
ועקנין,
אגרות
והסכמות רבינו חיד”א,
בני
ברק תשס”ו,
עמ’
קמא].
ובאמת
צ”ע
בדעת החיד”א
בעניין זה ודעתו הכללית לגבי של לימוד
בספרים שיוחסו לשבתאות.
וראה
מה שכתב מאיר בניהו שם.
וראה
מה שכתב ישעיה תשבי,
ספר
החיד”א,
בעריכת
מאיר בניהו,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
מז-נג.
ואי”ה
אחזור לזה בהזדמנות אחרת.
וראה
ר’
אריאל
אהרונוב,
ק’
אר”ש
חמדה,
בני
ברק תש”ע,
עמ’
צו
ואילך.
53
ראה
מ’ בניהו
שם.
54
ראה
ספר החיד”א,
בעריכת
מאיר בניהו,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
מד
אות יב.
55
רבים
כבר האריכו בזה וראה מה שכתבתי בספרי
ליקוטי אליעזר,
ירושלים
תש”ע,
עמ’
ב,
ואי”ה
אחזור לזה בקרוב.
56
קב
הישר,
פרק
פח.
תודה
לידידי ר’
שמואל
תפילינסקי שהעיר לי לזה.
57
וראה
מה שכתב ר’
יעקב
הלל בזה בהערות שלו ‘עמודי
הוראה’
לחיבור
מורה באצבע,
ירושלים
תשס”ו,
עמ’
קלה;
וב’מקבציאל’,
לו,
עמ’
קכג-
קל
[תודה
לידידי ר’
שמואל
תפלינסיקי שהפנני למקור זה].
58
יסוד
יוסף,
ירושלים
תשס”א,
פרק
פג, עמ’
שעח-שעט.
59
ראה
על זה,
יעקב
אלבוים,
‘קב
הישר: קצת
דברים על מבנו,
על
ענייניו ועל מקרותיו’,
חוט
של חן, שי
לחוה טורניאנסקי,
ירושלים
תשע”ג,
עמ’
15-64; Jean
Baumgarten, ‘Eighteenth-Century Ethico-Mysticism in Central Europe:
the “Kav ha-yosher” and the Tradition’, Studia
Rosenthaliana,
Vol. 41, Between Two Words: Yiddish-German Encounters (2009), pp.
29-51
60
שו”ת
זכר יהוסף,
ג,
סי’
קצד.
וראה
שם,
סי’
נט.
61
גבורת
האר”י,
ירושלים
תשע”א,
עמ’
קעז-קעח;
הנ”ל,
שו”ת
וישב הים,
ג,
ירושלים
תשע”ב,
סי’
כב.
62
פתח
עינים,
ר”ה
דף יא ע”א.
63
מאיר
בניהו,
רבי
חיים יוסף דוד אזולאי,
ירושלים
תשי”ט,
עמ’
תקל.
64
ראה
מאיר בניהו,
רבי
חיים יוסף דוד אזולאי,
עמ’
קפז-קפח.
65
זכר
דוד,
ירושלים
תשס”א,
מאמר
שלישי,
עמ’
תשצ”ט.
66
בתי
כנסיות,
ירושלים
תשנ”ז,
סי’
רכו.
המחבר
היה רב באזמיר.
נולד
בערך בשנת ת”ן
ונפטר בשנת תקכ”א,
אבל
ספרו נדפס פעם ראשונה בשנת תקס”ו.
וראה
לעיל שציינתי לעוד כמה אחרונים שמביאים
דברי החיד”א
וגם החמדת ימים.
67
לקט
הקמח, סי’
כב
אות ב. ר’
אברהם
התכתב עם החיד”א
הרבה שנים.
בתקופה
מאוחרת יותר אף ביקר אותו בליוורנו ושהה
אתו כשנה.
היו
ביניהם יחסי ידידות הדוקים.
בספריו
מרבה להביא מדברי החיד”א
ומוסר כמה אנקדוטות אישיות ושיחות שהיו
ביניהם.
וכן
מצטט מכל כתבי החיד”א.
מ’
בניהו,
ספר
החיד”א,
בעריכת
מ’
בניהו,
עמ’
קעח-קפב,
אסף
את כולם.
וראה
מה שנדפס מכ”י
של ר’ כלפון
בסוף ר’
יעקב
רקח, מעטה
תהלה,
ליוורנו
תרי”ח,
דף
קיט ע”ב
ואילך. על
ר’ אברהם
כלפון:
ראה
מה שכתבתי במאמרי ‘סגולות
לזכרון ופתיחת הלב’,
ירושתנו
ה (תשע”א),
עמ’
שנה.
ויש
להוסיף למה שכתבתי שם שלאחרונה הדפיסו
חיבורו ‘מעשה
צדיקים’
מכתב
יד.
68
אור
חדש, כלל
כז אות טז.
69
סידור
דרך ישרה,
פרנקפורט
דמין תנ”ז,
דף
קצב ע”א.
70
כלל
סג סעיף ב.
ור’
דוב
בער קאראסיק,
פתחי
עולם ומטעמי השלחן,
סי’
רכ”ה
ס”ק
כז הביא דברי החיי אדם.
קיים
דיון בדעת ‘בעל
התניא’
בעניין
זה.
בחיבורו
‘סדר
ברכת הנהנין’
משמע
דניסן הוא דווקא אבל מלוח ברכת הנהנין
נראה שדעתו הוא שניסן לאו דווקא.
ראה
ר’
אברהם
חיים נאה,
קצות
השלחן,
ב,
סי’
סו,
ס”ק
יח,
בדי
השלחן;
קצות
השלחן,
הערות
למעשה,
עמ’
קנט,
ודברי
בנו שם תכ,
ודברי
ר’
שלמה
זלמן אויערבך שם,
עמ’
תכו;
ר’
יהושע
מונדשיין,
אוצר
מנהגי חב”ד,
ניסן,
ירושלים
תשנ”ו,
עמ’
ט.
[תודה
לידידי ר’
לוי
קופר שהעיר לי על חלק ממקורות אלו].
71
מחצית
השקל, סי’
רכו.
וראה
מה שכתב ר’
אברהם
מבוטשאטש ב’אשל
אברהם’,
סי’
רכו:
“כמדומה
לי שבשנה זו ברכי על האילנות בנוסח רחמנא
מצד שהיה אחר ניסן והייתי מסופק,
ואולי
עדיף תמיד לברך בנוסח רחמנא גם בניסן…”.
72
מגן
גבורים,
שם.
73
כרם
שלמה,
פרעסבורג
1843, סי’
רכו.
וראה
ר’ אהרן
ווירמש,
מאורי
אור, ד,
מיץ
תקפ”ב,
באר
שבע, דף
יב ע”א
(ברכות).
74
ערוך
לנר, ר”ה
דף ב ע”ב,
תוס’
ד”ה,
בחדש,
עי”ש
ראייה שלו.
75
דברי
מנחם,
שולוניקי
תרכ”ו
סי’
רכו
סעי’
א.
76
נפש
דוד, בתוך:
סדר
אליהו,
ירושלים
תשמ”ד,
עמ’
138-139.
77
ערוך
השלחן,
סי’
רכו
ס”ק
א.
78
שם,
ס”ק
ב.
וראה
מה שכתב ר’
אברהם
מבוטשאטש,
אשל
אברהם,
סי’
רכו
[בסוף
שו”ע
מהדורת מכון ירושלים],
ד”ה
עוד מצאתי:
“שכעת
רובא דרובא אין מברכים ברכה זו”.
וראה
שם ד”ה
בימי ניסן.
וראה
מ”ש
ר’
דוב
בער קאראסיק,
פתחי
עולם ומטעמי השלחן,
סי’
רכ”ו
ס”ק
א.
79
משנה
ברורה,
סי’
רכ”ו
ס”ק
א.
וראה
ארחות חיים (ספינקא)
שם;
ר’
מאיר
אריק,
מנחת
פיתים,
שם.
וראה
ר’
יוסף
שווארטץ,
שו”ת
גנזי יוסף,
סי’
לג;
ר’
ישראל
יצחק מפראגא,
ברכות
ישראל,
ברוקלין
תשמ”ט
[ד”צ],
עמ’
80.
80
קצות
השלחן,
הערות
למעשה,
ירושלים
תשע”ד,
עמ’
קנט.
81
שו”ת
הר צבי,
או”ח,
סי’
קיח.
82
שו”ת
פאת שדך,
או”ח,
ב,
ירושלים
תשס”א,
סי’
סד,
עיי”ש
ראייתו שלשון ניסן לאו דווקא.
83
הערות
במסכת ברכות,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
שצד;
ר’
יוסף
אפרתי,
ישא
יוסף,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
סט.
84
ראה:
ר’
אליהו
כהן,
מעשה
חמד (לעיל
הערה 2),
עמ’
קמב-קמד,
רפח-רצ;
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא (לעיל
הערה 2),
עמ’
נד;
ר’
עובדיה
יוסף,
חזון
עובדיה,
פסח
(לעיל
הערה 2),
עמ’
יא;
ר’
יצחק
יוסף, עין
יצחק, ג,
ירושלים
תשס”ח,
עמ’
קצד-קצז.
85
סדר
ברכות,
ירושלים
תשס”ג,
עמ’
יג.
86
אור
חדש,
ירושלים
תשס”ג,
כלל
כז,
אות
טז.
87
אליהו
רבה,
סי’
רכו,
ס”ק
א.
88
כף
החיים, שם
אות ד.
וראה
משה חלמיש,
הנהגות
קבליות בשבת,
ירושלים
תשס”ו,
עמ’
427.
89
ידי
חיים,
ירושלים
תשנ”ח,
עמ’
ז
אות ז. על
ספר זה ראה:
ר’
יעקב
הלל, בן
איש חי,
תולדותיו
וקורותיו ומורשתו לדורות,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
505-506.
90
מועד
לכל חי,
סי’
א,
אות
ח. וראה
ר’ עמרם
אבורביע,
נתיבי
עם, ירושלים
תשמ”ט,
עמ’
קלב.
91
‘בענין
ברכת האילנות’,
אור
ישראל סב (תשע”א),
עמ’
קמא-קמד.
92
נפש
דוד, בתוך:
סדר
אליהו,
ירושלים
תשמ”ד,
עמ’
138-139.
93
קצות
השלחן,
הערות
למעשה,
ירושלים
תשע”ד,
עמ’
תכ.
94
קצות
השלחן,
הערות
למעשה,
עמ’
קנט.
95
הליכות
שלמה,
תפילה,
עמ’
רפט
בהערה 121,
שרש”ז
אף בירכה בשבת.
96
ר’
יוסף
אפרתי,
ישא
יוסף,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
ע,
ודלא
כמו שמובא אצל ר’
יהושע
ברוננער,
איש
על העדה,
ב,
חמ”ד
תשע”ד,
עמ’
קכא.
97
ר’
עובדיה
יוסף, חזון
עובדיה, פסח,
עמ’
כ-כד,
הנ”ל,
שבת,
ד,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
עט;
ר’
אליהו
כהן,
מעשה
חמד (לעיל
הערה 2),
עמ’
רסב-רסד;
ר’
שריה
דבליצקי,
איגרתא
חדא (לעיל
הערה 2),
עמ’
נב-נג;
ר’
יעקב
הלל, שו”ת
וישב הים, ג,
ירושלים
תשע”ב,
סי’
כא.
וראה
ר’ יהושע
מונדשיין, ‘קבלה
דרוש והלכה’, אור
ישראל כט (תשס”ג),
עמ’
רכד.
98
ראה:
ר’
דוד
יוסף,
הלכה
ברורה,
יא,
(לעיל
הערה 2),
סי’
רכו,
עמ’
תיט-תכג;
ר’
אליהו
אריאל,
שער
העין,
(לעיל
הערה 2),
עמ’
קכד-קכה.
99
מעגל
טוב,
עמ’
5. וראה
שם,
עמ’
92, 81,98, 105, 150-151, 154, 155-156. וכבר
הארכתי במאמרי (לעיל
הערה 1)
למה
נהג לבקר במקומות אלו.
100
ברכות
דף נח ע”ב.
לעניין
נוסח הברכה ראה דבריו החשובים של ר’
אפרים
זלמן הלוי מוילנא,
מערכה
לקראת מערכה,
ווילנא
תרל”א,
עמ’
4.
יש
לציין לדברי האלשיך,
שמואל
ב’ פרק
יד: “אמר
המלך וגו’.
ראוי
לשים לב מה זו סמיכות אל הקודם,
וגם
אל ענין גלוחו ובניו וביתו.
אך
הנה ידוע כי הרואה בריות נאות חייב להלל
לה’ ולברך
ברוך שככה לו בעולמו.
ונבא
אל הענין,
אמר
כי גם אחר ששלח המלך אחרי אבשלום,
לא
היה יכול להסתכל בפניו,
ואמר
פני לא יראה,
אמר
ראה מה גדל כאב המלך על אמנון,
ומאוס
ברע הזה,
כי
עם היות שכאבשלום לא היה בכל ישראל להלל
מאד, שהוא
נאה להלל את ה’
מאד,
ולברך
ברכת הרואה בריות נאות ביותר,
ועם
כל זה לא היה יכול דוד להתאפק להביט אליו,
עם
שיברך ויהלל לה’
שככה
לו בעולמו”.
101
עבודה
זרה דף כ ע”א.
102
ברכות,
פ”ט
ה”א.
וראה
ר’ בער
ראטנער,
אהבת
ציון וירושלים,
ברכות,
ווילנא
תרס”א,
עמ’
199.
103
רמב”ם,
הל’
ברכות,
פר’
י
הל’
יג.
וראה
ר’
אליהו
כהן,
מעשה
חמד (לעיל
הערה 2),
עמ’
רמו-רמז.
104
סוף
סי’
רכה.
105
סדר
הברכות,
ירושלים
תשס”ג,
עמ’
יג.
106
סוף
סי’
רכה.
107
סוף
סי’
רכה.
108
לחם
רב,
סי’
רכה.
109
שם.
110
אור
חדש,
ירושלים
תשס”ג,
‘ברכות
על חוש הראות’
כלל
כז אות ז.
111
אליהו
רבה,
ס’
רכה
ס”ק
כג.
וראה
ר’
מרדכי
כרמי,
מאמר
מרדכי סי’
רכה
ס”ק
יב.
112
המספיק
לעובדי השם (מהדורת
דנה), רמת
גן תשמ”ט
עמ’
249.
113
אור
חדש, כלל
כז, אות
ז.
114
דרך
חיים,
זולצבאך
תס”ג,
דף
מח ע”ב,
אות
ל. על
ספר זה ראה:
שניאור
זלמן ליימן,
‘רשימות
היעב”ץ
לספרים החשודים בשבתאות’,
ספר
הזכרון לרבי משה ליפשיץ,
ניו
יורק תשנ”ו,
עמ’
תתפט;
ישעיה
תשבי,
נתיבי
אמונה ומינות,
ירושלים
תשנ”ד,
עמ’
43-44; 206-208; זאב
גריס,
ספרות
ההנהגות,
ירושלים
תש”ן,
עמ’
90 ועמ’
100.
115
שמחת
הנפש,
אמשטרדם
תפ”ג
[נדפס
לראשונה בפרנקפורט דמיין תס”ז],
דף
נט ע”ב.
על
ספר זה ראה מה שכתבתי בספרי,
בין
כסה לעשור,
ירושלים
תשס”ח,
עמ’
רסב-רסח.
116
שלחן
שלמה, סי’
רכה
בסוף. נדפס
לראשונה בפרנקפורט דאודר תקל”א.
עליו
ראה: שמואל
ווינער,
דעת
קדושים,
פטרבורג
תרנ”ז,
עמ’
206-207; הלל
נח שטיינשניידער,
עיר
ווילנא,
א,
ווילנא
תר”ס,
עמ’
168-169.
117
סדר
ברכת הנהנין,
פרק
יג אות יד [נדפס
לראשונה בשקלאוו תקס”ג].
118  יוסף
אומץ, ירושלים
תשכ”ה,
עמ’
93. המחבר
ישב בבית דין בפרנקפורט בראשות השל”ה.
ראה
עליו: ר’
מרדכי
הורוויץ, רבני
פרנקפורט, ירושלים
תשל”ב,
עמ’
34-41, 200-202.
119
חיי
אדם,
כלל
סג,
סעי’
א.
ראה
ערוך השלחן,
סו’
סי’
רכה
שכתב בערך כדברי החיי אדם:
“והרואה
אילנות טובות שאינן מצויות ובריות נאות
שמצויינין ביופיין…
כשרואה
בריה נאה ממיני בהמות ועופות מברך בשם
ומלכות ברוך שככה לו בעולמו והוא ברכת
שבח והודאה למקום ואינו מברך עליהם רק
פעם ראשונה ולא יותר לא עליהם ולא על
אחרים משום דלבד פעם הראשון אין בזה
התפעלות אא”כ
היו נאים מהראשונים”.
וראה
מה שהעיר ר’
בצלאל
שטרן, אהלך
באמיתך,
ירושלים
תשס”ה,
עמ’
קעא-קעב.
120
מאירי,
ברכות,
דף
מח ע”ב.
121
כף
החיים,
סי’
רכה,
אות
סה.
122
סידור
דרך ישרה,
פרנקפורט
דמיין תנ”ז,
דף
קצב ע”א.
123
שלחן
תמיד,
ירושלים
תש”ס,
עמ’
שיא-שיב.
124
שער
הציון,
סי’
רכה,
ס”ק
לג.
125
נדפס
בסוף ארחות חיים (ספינקא),
סי’
רכ”ה.
126
שיעורי
מרן הגרי”ש
אלישיב שליט”א,
ירושלים
תשע”א,
ברכות,
עמ’
תרמט;
הערות
במסכת ברכות,
ירושלים
תשע”ב,
עמ’
תקלב.
127
דרוש
אור חיים.
הדרשה
נאמרה לראשונה בשבת חול מועד פסח תר”ב
ונדפס לראשונה בהנובר,
שנת
תר”ה
בסוף פירושו ‘תפארת
ישראל’ על
משניות ניזקין.
אח”כ
נדפס בסוף תפארת ישראל ניזיקין א.
על
הדרשה ראה:
מרדכי
מאיר,
ישראל
ליפשיץ,
תולדותיו
כתביו ודיון ראשוני בשיטתו הפרשנית
בחיבורו ‘תפארת
ישראל’,
עבודה
לשם קבלת תואר דוקטר,
האוניברסיטה
בר-אילן
תשס”ה,
עמ’
54-55 משה
וינשטוק,
אמונה
והלכה בעולם המודרני:
מפעליהם
והגותם של ר’
ישראל
ובנו ר’
ברוך
יצחק לישפיץ,
עבודה
לשם קבלת תואר דוקטור,
האוניברסיטה
העברית
תשס”ח,
עמ’
36. עליו
ראה: הלל
שטיינשניידער,
עיר
ווילנא,
ווילנא
תר”ס,
עמ’
38-39; ר’
שריה
דבליצקי,
בינו
שנות דור ודור,
בני
ברק תשס”ו,
עמ’
ה-כח.

 



New Sefer Announcement: The Collected Writings of R’ Moshe Reines

|
New Sefer Announcement
by Eliezer Brodt

It is with great pleasure that I announce a sefer that I just printed, The Collected Writings of R’ Moshe Reines.

ר’ משה ריינס מבחר כתבים, אוסף חיבוריו מאמרים ואגרותיו, לג+ 640 +4 עמודים

The sefer will be available for purchase in the US shortly. (We will post that info soon).
A PDF of some sample pages are available upon request, for more information contact me at eliezerbrodt@gmail.com.
What follows is the English introduction to the book. This is an abridged version of the much longer Hebrew introduction included in the book.
A few years ago, while researching the history of the Lithuanian Yeshiva of Volozhin, I came across an article written by Reb Moshe Reines. His article included a few letters between his father, Rabbi Yitzchok Yaakov Reines, rabbi of Lida and leader of the religious Zionist movement, and Rabbi Naftoli Tzvi Yehuda Berlin (the Netziv), head of the Volozhin Yeshiva. These letters were not included in the recent collections of the Netziv’s writings. A short while later I read a small, rare book by Reb Moshe Reines called Dor VeChachomov; a collection of essays about various scholars of his generation. The quality of these writings piqued my interest in Reb Moshe Reines (RMR). I began researching the author and proceeded to search for his other writings. I soon discovered that this brilliant scholar died in 1891 at the very young age of twenty-one, and that precious little else is known about him.
I was introduced to the world of RMR’s father, Rabbi Yitzchok Yaakov Reines, by one of his descendants, my friend Rabbi Yisroel Gordon. As I began collecting RMR’s writings, I suggested to Rabbi Gordon that they are of significant historic interest and that they be reprinted in one modest volume. Rabbi Gordon’s mother, Mrs. Naomi Gordon, great granddaughter of Rabbi Y.Y. Reines, underwrote most of the costs of the project. Mr. Yosef Aronson, great grandson of Rabbi Y.Y. Reines, participated in the financing as well.
After further research, I discovered that RMR was such a prolific writer that the modest volume I had envisioned grew to a much larger size. 
My inquiries led me to uncover a significant correspondence between RMR and the renowned scholar Rabbi Shlomo Buber. Over twenty letters from RMR to Shlomo Buber are currently preserved in the Buber collection in the National Library of Israel in Jerusalem. I requested and received permission to copy, transcribe, and print these rare, personal documents. Also included in this collection are several letters by RMR to the writer Judah Leib Gordon.
In addition to this treasure located at the National Library, I discovered an additional thirty-seven letters from RMR to his friend, Micha Yosef Berdeshevsky. Professor Avner Holtzman graciously granted permission to copy, transcribe, and print these letters in this collection. This volume also includes some letters by Rabbi Yitzchok Yaakov Reines to Berdeshevsky, Shlomo Buber, and Shmuel Finn. All of these letters have never been printed before.
Over the course of my research, I discovered that some additional letters by RMR, written to Avrohom Dubsewitz, had been preserved at the New York Public Library. However, copies of those were located too late to be included in this volume.
From his letters it is clear that RMR was a remarkably prodigious scholar. He had expert knowledge of the Talmud. He published articles on Jewish history, and was also educated in other areas of secular knowledge. Further, his command of Hebrew was formidable. This combination of knowledge is quite remarkable, considering his youth.
In a letter to Shlomo Buber (included in this work), Rabbi Y. Y. Reines writes of his devastation after his son’s untimely death, and expresses his desire to write a book about him. Unfortunately, as far as we know, he never got around to doing so. 
Significance of this Volume
RMR’s articles were prominently featured in the important newspapers and journals of the day. Some of his essays sparked debates in the periodicals. These debates are included in this collection. His writings shed a light on Jewish life in Russia in the 1880s, dealing with many then-current issues such as Jewish education, yeshivos, and the rabbinate. Some of RMR’s ideas and thoughts on these topics are still relevant today. 
RMR writes clearly that he was his own person, presenting ideas that sometimes diverged from those of his father. Yet, his writings reflect his father’s influence, and they serve to illuminate the complex ideas and worldview of his father, the unique and often-misunderstood Rabbi Y.Y. Reines. 
This volume also includes numerous letters from RMR’s correspondence with various personages of the time. These letters, printed here for the first time, are autobiographical in nature. As with much autobiographic material, these letters are historical documents, offering an authentic glimpse into an era. 
Highlights
The first section of RMR’s collected writings is a small book entitled Dor VeChachomov. His original plan was to write essays on the lives of fifty Jewish scholars of the day. Twelve essays from this collection were printed in his lifetime; four more were printed after he died. His choice of subjects is explained in his letters to Shlomo Buber. Apparently, RMR was commissioned to write about living personalities about whom no biographies had yet been written, thus limiting his choice of subjects. He requested of his subjects that they send him a biography and a bibliography of their writings. Some of them did not respond. For those who did, he wrote up their information and added his own introductory paragraphs (some with highly interesting, tangential discussions). Among the more famous scholars he included in the book were: Binyomin Ze’ev Bacher, Avraham Berliner, Shlomo Buber, and Avraham Harkavi. These essays are the first biographies written about them.
Another essay is titled Achsanyah Shel Torah. This essay was supposed to develop into a small book, but sadly he never completed it. It deals with the yeshiva in Volozhin and the Kovno Kollel, and contains many fascinating details. Included in this section are six letters from the Netziv to Rabbi Y.Y. Reines.
Another noteworthy essay is Hasafrut Hatalmudut VeHamedrashit. This essay addresses different aspects of publishing seforim. One section deals with the challenges authors face getting their work printed and gaining proper recognition. One senses that this section reflects his and his father’s personal experiences. Another part of this essay is devoted to the importance of book reviews and the role of proper haskamos (approbations). A third part suggests creating a fund for poor writers. Many of the issues raised in this essay remain relevant for authors today. 
One of the longer essays in this volume is Netzach Yisroel, an in-depth treatment of a proposal to establish a genealogical museum in Jerusalem, housing family trees in an organized fashion, including pictures of family members. RMR encouraged sending the proposed museum any material of historical significance, including works published or unpublished. One section of RMR’s essay focuses on the importance of pictures, another on the importance of family trees. The last section is devoted to the importance of living in Eretz Yisroel. In it, RMR included a beautiful letter from his father on the subject. 
Some of the essays deal with the need to establish a curriculum for the education of a rabbi, detailing what subjects, besides the requisite Torah knowledge, a rabbi needs to know. The issue of educating rabbis in areas other than Torah, without compromising their Torah studies, is discussed. This subject was very important to Rabbi Y. Y. Reines, who opened more than one yeshiva with that challenging agenda. 
Related to this is an essay about the pilpul method of learning. Much has been written and continues to be written on this subject. In this essay, RMR analyzes the pilpul method, listing the issues that have been raised about it, and demonstrating its weaknesses. He advocates a method based on rules of logic, a method advanced and written about by his father. 
RMR wrote many times and at great length about haskalah, the Jewish enlightenment movement. His approach to haskalah was that one should “accept the truth from whoever says it,” as did the tanna Rabbi Meir (Chagigah 15b), whose approach to the impious teacher Acher was to take the good and leave behind the bad. 
Thus, in a letter to Judah Leib Gordon, he writes: 

“Although from a religious perspective you and I are as far apart as are Lida and Pressburg, for you are utterly irreligious (as your demands for “reformations in religion” prove!), and I am completely conservative in religious matters and in all my days have never transgressed even the slightest custom which has become sanctified in the course of time (save foolish and deviant customs, such as spitting during the recitation of alienu l’shabeiach, which from my youth has aroused in me repulsion and is intolerable to me); however with regard to haskalah, my views are exactly like yours and my heart identical to yours.”

RMR’s letters are vastly informative regarding his special relationships with Shlomo Buber, Shmuel Finn, and Micha Yosef Berdishevsky. They also include tidbits about his parents, his brother, pen names he used, and other articles he planned on writing. 
One last interesting, bibliographical piece we learn from the letters regards the anonymous work Hakolos Yechdalun (Bardichov, 1887), an attack on Rabbi Y.Y. Reines’ work and new method of learning. In various letters we read about RMR’s strong reaction to the work. We also learn that he showed it to his father. Until now, bibliographers were not certain who the author was, suggesting it was one Rabbi Yaakov Tzvi Yanovski. From RMR’s letters, it appears clear that indeed Rabbi Yanovski is the author.
Aside from presenting the writings of a brilliant young scholar, this volume opens a window into the intellectual ferment of the Jewish world in the late nineteenth century. 

Here are the table of contents:



The Origins of Hamentashen from the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)

|
The Origins of Hamentashen From the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)
By: Eliezer Brodt
Eleven years ago I wrote about the origins of Hamentashen in Jewish Literature (here). A year later I revisited the topic (here). Two years ago, I rewrote parts of it for Hebrew Kulmos magazine with some new important material.
See here for previous posts on Purim and here for a Purim Round up.
ויאכלו את המן: מנהג אכילת אזני המן, מקורותיו והטעמים השונים שניתנו לו
מאת: אליעזר יהודה בראדט
מה לנו עם אזניו של המן, ומדוע אנו מהדרים לאכלם כשהם מלאים במיני מתיקה? * האם המן היה חרש? או שמא אזניו היו משולשות? * מעקב רב-עניין אחר מקורותיו של מנהג אכילת “אזני המן” והטעמים השונים שניתנו לו
כמו כל חג, גם ימי הפורים עשירים במאכלים מיוחדים שנהגו בהם בני ישראל, להדרם ולאכלם בשפע ובשמחה. בין מאכלי יום הפורים, ידוע מכולם הוא ‘אזני-המן’ או ה’המן-טשאן’. על חקר המאכלים היהודיים בכלל, כבר הצטער החכם מרדכי קוסובר שחכמת ישראל “לא נדרשה, לצערנו, לעניין מזונות ומאכלים במידה הראויה להם, ומעטים מאוד הם החכמים שעסקו בכך” (“על המזון, ברכת המזון וכיוצא בהם”, ניו יורק תשכ”ה, עמ’ 7), והדברים נכונים גם לעניין אזני-המן. מדוע נהגו לאכלם? מה באו לסמל? אימתי נוסד המנהג והיכן פשט? ננסה להטות אוזן אל המקורות ולהתחקות אחר מנהג ישראל תורה.
אך ראש לכל, ראוי לשים לב לאופייה של הספרות הדרושה למחקרנו. כדי למצוא מקורות למנהגים ומסורות העוסקים במאכלי החגים ומאכלים בכלל, עלינו להרחיק בדרך כלל אל ספרות היומנים והזכרונות. כתיבה אוטו-ביוגרפית אמנם לא הייתה נפוצה בישראל בזמנים קדומים, אך נותרו בידינו אי-אלו ספרי זכרונות, כספריהם של גליקל מהאמלין (1646-1724), רבי פנחס קצינעליבוגין ורבי יעקב עמדין זצ”ל ועוד. בספרים מעין אלו נמצאים דברים חשובים על חיי היהודים ונכללים בהם פרטים שונים, שלא מצינו בספרי הלכה ודרוש למיניהם.
בזכרונותיו של חכם אחד המספר על חייו, בשנת תק”פ (1820) לערך, מצינו שהכותב העיד: “בארבע עשר לחודש ניסן עשה אבי ז”ל משתה כי בכור היה… ממיני מתיקה מעשה אופה, אשר נשאר מיום הפורים הנקראים בפי ההמון כרים (קישעלך) וכיסי המן…” (א”ב גוטלובר, זכרונות ומסעות, ירושלים תשל”ו, עמ’ 82).
על הנהוג בערי גליציה מספר חכם אחר: “ביום הפורים היה לו לרבי שליח מיוחד משנה לשנה שהיה הולך… ומביא להם משלוח מנות שלו, כיסי המן אחדים ושאר מיני מגדנות כאלה…” (זכרונות אב ובנו, עמ’ 24).
גם אצל יהודי רוסיה וליטא אכלו ושלחו ‘אזני-המן’ בפורים. כך, למשל, מספר רבי אברהם אליהו קפלן: “הרבנית… מחמשה עשר בשבט ואילך כבר אפשר להשיג אצלה אזני-המן… רמז ליום פורים הממשמש ובא” (בעקבות היראה, עמ’ קמ). ורבי שמחה זיסל מקלם כתב: “אזני המן מנחה שלוחה לבני היקרים לכבוד פורים… הנה האזני-המן, המן-טאש הלז, צריך לאפות אותו יפה יפה…”, ולאחר הקדמה זו הוא מעלה על הכתב רעיון תורני (אור רש”ז, ב, עמ’ קטז).
מסיפורו של רבי ברוך עפשטיין (בעל “תורה תמימה”) על סבו רבי יעקב ברלין (אבי הנצי”ב מוואלוז’ין), ניתן ללמוד כמה היה מנהג זה חשוב בעיניו: פעם אחת, בתחילת חודש אדר, השגיח ר’ יעקב ברלין בכך שלא מכרו את ה’המן-טשאן’ כבכל שנה. לאחר בירור נודע לו הטעם, לפי שמחיר הקמח היה יקר מאוד באותה עת. הלך ר”י ברלין ונתן כסף לאופים לקנות קמח, ועל ידי זה היה המן-טשאן. רבי ברוך עפשטיין מציע טעם להקפדה זו על המנהג, לפי שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, וכפי שבפסח נותנים לקטנים אגוזים וקליות כדי שישמחו, כך בפורים נותנים להם אזני-המן לשמחם (מקור ברוך, ב, עמ’ 974).
במקור אחר מסוף המאה ה-19, מספר הכותב על אחד שרבו נהג להענישו ולצערו כל השנה, ובפורים, ‘לאות נקמה’, הכין התלמיד לרבו אוזן-המן מלאה בפלפלים ודברים חריפים, כדי לצערו… (Between Worlds, pp. 37-38).
נוצרי שטייל בארץ ישראל בשנת 1865 בערך, מתאר בספר המסעות שלו כיצד בפורים קיבל מן היהודים מעדנים בעלי צורה משונה (מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ’ 725).
חיים המבורגר, איש ירושלים, כתב בזכרונותיו על ירושלים בתחילת המאה ה-20: “בפורים… והגברות נותנות לתוכה עוגה… אזני המן וכו’, ותוך כדי נתינה מבקשת להשגיח על מעשה ידיה (שלשה עולמות, ג, עמ’ כב). כמו כן בחיבור אחר “ליום הפורים הייתה בעלת הבית אופה עוגות אזני המן… (זכרונות הראשונים, עמ’ 54). גם אצל יהודי אמשטרדם (מנהגי אמשטרדם, עמ’ 149) ויהודי בוכארה (ילקוט המנהגים, עמ’ 210) מצינו שאכלו מאכלים הדומים לאזני-המן.
חוקרי רדיפות הנוצרים גילו כי ממקורות משנת 1803 עולה שהגויים העלילו על היהודים ששמים דם בתוך ‘אזני-המן’! (ראה על כל זה אצל E. Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence 2006, pp. 9. 218-219, 228 ).
אנו רואים אפוא שמנהג אכילת ‘אזני-המן’ בפורים רווח ברבות מאוד מקהילות ישראל, כבר מתקופות קדומות, ועדיין השאלה במקומה עומדת: מדוע? מה טיבו של מאכל זה, ומה הוא מסמל?
ומדוע הוא נקרא “אזני המן”? בעיתון הנפוץ ביותר בתחום-המושב בפולין וברוסיה, “הצפירה”, תהה כותב אחד בשנת 1912, מדוע ה”עברית המודרני” בחרה את השם “אזני המן” לתרגום המונח “המן טשאן”? האם אכן, רק ה”עברית המודני” היא שהמציאה את הכינוי ‘אזני המן’?

 

הצגות והעלאת מחזות בפורים
נניח לספרות הזכרונות, ונפנה אל ספרות המחזות. אף זו סוגה שאינה רווחת בישראל, ואולם אף גדולי עולם כרבנו הרמח”ל ורבי משה זכות עסקו בכתיבת מחזות, ומכל מקום – לענייננו, עשויה להימצא לנו תשובה מעניינת לשאלתנו, דווקא מתוך ספרי מחזות, שהשימוש בהם רווח יותר בימי הפורים.
הפוסקים כבר עמדו על השאלה מדוע לא הובאה ב”שולחן ערוך” ההלכה, שמשנכנס אדר מרבים בשמחה. אולם, אף שבשולחן ערוך לא הוזכרה הלכה זו, מכל מקום עמא דבר לנהוג במיני שמחה משנכנס חודש אדר. רבי יששכר תמר הציע שהטעם שבתי כנסיות תולים תמונות עם משפט זה ועם תמונה של בקבוקי יין וכדומה, בימים שקודם הפורים, הוא לפרסם דין זה (עלי תמר, מגילה, עמ’ ג).
דבר נוסף שעשו להרבות בשמחה הוא כתיבת חיבורי מחזות. לא רק שכתבו מחזות, בקהילות מסוימות נהגו אף להעלותם על במה ולהציגם בפני הציבור. יש לכך עדיות רבות בספרי הזכרונות, והד בלשונו של ה”מגן אברהם” בהלכות שבת (סימן שז, ס”ק כב) המרמז לזה: “והוא הדין ההולך לטרטיאות וקרקסיאות, והם מיני שחוק כדאיתא בעבודה זרה דף י”ח, ומיני תחבולה, ולא ידענא מי התיר להם בפורים, ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש…”.
רבי יעקב עמדין כתב על הגמרא המפורסמת במגילה (ז, ב): “קם רבה ושחטיה לרב זירא”, שרבים התקשו להבינה כפשוטה: “נראה לי שלא שחטו ממש, אלא כל זה הענין לפי שהיו שמחים מאוד, וכתיב בכל עצב יהיה מותר, לכן עשה זאת להעציבן… ובאחיזת עינים שחטו רבה לרבי זירא… שהרואים היו סבורים ששחטו באמת…” (הגהותיו למגילה ז, ב). דהיינו שעשו הצגה!
מתוך עיון בחיבורים אלו האריך ישראל דוידזון בספרו הגדול ‘על פרודיס’, והראה כיצד ניתן ללמוד מהם הרבה על חיי היהודים באותן תקופות בכלל, ועל מנהגי ימי הפורים בפרט.
אחד החיבורים הראשונים והמפורסמים שנכתבו בסגנון זה, הוא “מסכת פורים”, שנכתב על ידי קלונימוס בן קלונימוס (1286-1328). סמוך מאוד לכתיבתו הופיע ספר דומה, בשנת 1319, אשר היום ידוע כי נכתב על ידי הרלב”ג. בחיבורים אלו המחברים מביאים דברים יפים בהומור קל, כתובים בסגנון התלמוד ומדרשי ההלכה.
מאות שנים אחר כתיבת ספרים אלו קמה להם התנגדות על ידי רבנים שונים, כמו רבי שמואל אבוהב (דבר שמואל, סימן קצג), חמדת ימים, ברית מטה משה והחיד”א (ראה מאמרו של רצ”י ליפשיץ, ‘מלך ליום אחד’, בגליון זה), שהגיעה עד כדי שריפת עותקים מהם (ספר וסייף, עמ’ 248). אבל כבר העיר החוקר א”מ הברמן, שספרים אלו היו קיימים זמן רב בטרם נשמעה ההתנגדו להם, וזאת מתוך שהובנו מתחילה כספרים הנועדים להרבות שמחה ולא לזלזול וליצנות ח”ו. גם ר’ קלונימוס עצמו כתב בסוף “מסכת פורים” אשר לו: “ולמה השלים המסכתא בפרק אין קורין? לפי שאין קורין בו אלא בשעה שאינו לא יום ולא לילה, שלא נכתב אלא לשחוק בעלמא, לשחוק האנשים ביום פורים, והקורא בו לא הפסיד אלא כמי שקורא בספרי רפואות ובדברים המועילים לגוף ואינן מזיקין לנפש…”.
והנה, שנינו ב”מסכת פורים” לרבי קלונימוס: “רב מרדכי אמר, עשרים וארבע מיני סעודות נאמרו למשה בסיני, וכולם חייב אדם לעשותם בפורים, ואלו הן קשטי ומולייתות, וטורטולי… אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם…”. בעיון ברשימת מיני הסעודות שמנה ‘רב מרדכי’, קשה לדעת אם רמז בדבריו גם ל’המן-טשאן’ שלנו. אולם במחזה מאוחר יותר, בן המאה ה-16, כבר ישנה התייחסות ישירה.
המחזה הראשון שנכתב בעברית הוא “צחות בדיחותא דקידושין”, מאת יהודה סומו (1592-1527). בהקדמה מתואר אופיו של הספר: “הוא ספר חדש מדבר צחות, אשר בדה מלבו פ’ בימי בחרותו, לצחק בו בימי הפורים ובשעת חדוה, להראות לכל עמי הארץ כי יש מילה בלשוננו הקדוש לכתוב כל מיני חבורים אשר בהם יתפארו חכמי יונים… ללשוניהם בארצותם…”.
בתוך דבריו אנו קוראים (עמ’ 67):
“יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תוספי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגילת פורים: “ויתלו את המן”, ובפרשת בלק נכתב בפירוש “ויאכלו בני ישראל את המן”. ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא, ואל הכלב לא ישליכו אותה?
יקטן: גם זה ראיתי אני, וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן ביבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה “ויאכלו את המן” היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן “וטעמו כצפיחית בדבש”.
יאיר: יפה פירוש בן ביבי זכור לטוב!” (פרופ’ חיים שירמן, שהדפיס את המחזה מכתב-יד, מעיר שהשם ‘רב בלעם בן ביבי’ הוא אחד משמות האנשים המוזכרים בחיבור ‘מסכת פורים’ של ר’ קלונימוס בן קלונימוס).
לאור דברי יהודה סומו אפשר להבין דבר נוסף: בספר ‘התשבי’ מאת ר’ אליהו בחור (1468-1549), שנדפס לראשונה בשנת 1541, כתב בערך ‘מנלן’: “מנלן להמן מן התורה שנאמר ויאכלו את המן; גם זו מלה מורכבת מן שתי מלות: אן ולן…”. כדוגמה לשימוש במילה ‘מנלן’ מביא ר’ אליהו בחור לשון חז”ל שאינה מופיעה בשום מקום, וכבר העיר על כך רבי ישעיה פיק בהגהותיו לספר התשבי: “בחולין איתא ‘המן מן התורה מנלן, המן העץ’. ואולי מצא המחבר דבר זה מפורש במדרש, ואגב דאתיא ליה ממדרש חביבא ליה לאתנויה, אף על גב דהוה ליה להביא מן הגמרא…”.
על כך מעיר רבי מאיר מזוז שליט”א (בהערותיו לספר התשבי): “קרוב לודאי שאין דרשה זו לא בגמרא ולא במדרש כלל, רק היא הלצה אשכנזית על המנהג שאוכלים אזני המן בפורים…”. דבריו מסתברים מאוד לאור העובדה שגם ר’ אליהו בחור עצמו עסק בכתיבת חיבורים מעין אלו, והלשון שהבאנו מן המחזה של יהודה סומו מסייעת לכך.
אך את השם “אזני המן” אנו רואים גם במקור איטלקי נוסף. בשיר של ר’ יעקב פרנסיש (1618-1703) מצינו: “אמנם נזרק העט ונקצר ענינים / כי יום פורים זה בא, נכין לו מעדנים / נכין מרקחות ממתקים מכל מינים / נגדיל אזני המן מאזני השכנים” (כל שירי יעקב פראנסיש, עמ’ 363).
במכתב של רבי מרדכי שמואל גירונדי (1799-1852), רבה של פאדובה, מצינו שכתב: “בעת ששון ימי פורים הלא אדרשה אחי… ותשלח נא אל עבדך מעט מגדי מעדניך… מעט חמאה מעם לחם וחלות רקיקי אזני המן ואסעד” (כתב-יד, הובא אצל מ’ שטיינשטנדר במאמרו “Purim Und parodie”).
נוכל אם כן לסכם שזמן רב לפני ה”עברית המודרני” כבר הכירו את הביטוי “אזני המן” באיטליה, כמאכל מיוחד לפורים.

 

בין סופגניות לאזניים, ולמה המן לא היה חרש?
מאכל הנקרא בשם “אזניים”, כבר מוזכר בפירושו לתורה של רבי יצחק אברבנאל (1437-1508), בפרשת בשלח (סוף פרק טז): “וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן, כצורת צפחת המים, והנאכל בדבש. והוא כמו הרקיקים העשוים מן הבצק כדמות אזנים, מבושלים בשמן ויטבלו אותם בדבש, ויקראוהו אזנים – ככה הוא צפיחית בדבש”.
אמנם האברבנאל אינו מדבר על מאכל שנאכל בפורים דווקא, אך אנו מוצאים כאן את תיאורו של מאכל הנקרא “אזניים”, בזמנים קדומים. ייתכן אף שהמקור קדום יותר, כיון שמקור דבריו אלו בפירושו של האברבנאל הוא בדבריו של רבי יוסף אבן-כספי (אשר פרט למקומות שבהם הוא חולק עליו, רבי יצחק אברבנאל אינו מזכירו בשמו), וזה נפטר בשנת 1340! (על נקודה זו העירני רבי שמואל אשכנזי שליט”א).
רמ”מ הוניג העיר לי שהמקור כנראה קדום יותר, כי הן ר”י אברבנאל והן ר”י אבן-כספי הכירו את המנהג הקדום לאכול סופגניות בחנוכה, וכפי שכתב רבנו מיימון אבי הרמב”ם: “אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשיית משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג, והם הצפיחיות בדבש, ובתרגום האיסקריטין הוא מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, לזכר ברכתו (כלומר לנס שבפך שמן)”. בדומה לזה מצאנו במחברת עמנואל (עמ’ 168): “בכסליו… ואחרת תבשל הרקיקים, וצפיחית ומעשה החבתים”.
אולם לאור דברי יהודה סומו שהובאו לעיל, שכתב לעניין אזני-המן: “שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן ‘וטעמו כצפיחית בדבש'”, אפשר לומר שלכך התכוין אבן-כספי, ולא לסופגניות.
ובכלל, נראה שכוונת כולם לתיאור כללי יותר, של מאפה ממולא, מעין “קרעפלאך”, הנעשה כמה פעמים בשנה, ביניהן חנוכה ופורים, כשלעיתים הוא מבושל במים, נאפה בתנור או מטוגן בשמן. אך מדוע בחג הפורים כינו אותו “אזני המן”?
דב סדן מספר שבילדותו שמע פעמים רבות את הפתגם ‘חרש כמו המן’ (ש”י עולמות, עמ’ 25). מה פשר הכינוי?
במחברת עמנואל הרומי (1261-1336) מצאנו: “מה אומר המן? לכל זמן. וזרש? לא תקלל חרש!” (עמ’ 109). ושוב: “ואם אמר: ארור המן וזרש! ישיבון: אל תקלל, דוד, לחרש!” (עמ’ 169). בעת שעסק בהכנת מהדורה מדעית של הספר “מחברת עמנואל” וחיפש מקורות ומקבילות לכל דבריו, פירסם דב ירדן מאמר קטן ובו דברים שלא מצא להם מקור במדרשים. אחד מן הדברים היה שורות אלו (ידע העם, ג, עמ’ 70). לאחר מכן ציין ירדן שמ”ד קאסוטו קישר דברי עמנואל למנהג אכילת אזני המן (לשוננו יז, תשי”א, עמ’ 148-149), ואף הביא דברי ה’כתר שם טוב’: “ובארץ ישראל… נותנים ביד כל הילדים כמין אוזן עשויה מעץ ובעת שהילדים מסבבים אותו משמיע קול…” (כתר שם טוב, א, עמ’ תקמב). אבל דב ירדן ודב סדן לא הצליחו למצוא מקור או מקבילה לדברי עמנואל הרומי.
אנו מתקרבים אפוא לזיהוי המקור, ודווקא בכתביו של עמנואל הרומי. על כך יש להעיר שתי הערות חשובות: א. פעמים רבות דברי עמנואל הרומי מבוססים על מדרשים וספרי חז”ל, אך בלא מעט פעמים אחרות, הוא הכניס בתוך דבריו דברי ליצנות, ובשל כך פסק ה”בית יוסף” שאסור לקרוא את מחברותיו אף בימות החול. ומכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שדברי הבאי ממחברות עמנואל הפכו לדברים שגורים ואף נכנסו למקורות (ראה בדברי ר’ שמואל אשכנזי, אלפא ביתא תנייתא, עמ’ 210-214); ב. גם חשוב לציין, שעמנואל הרומי לא היה קל-דעת מפשוטי העם, כי אם מן החכמים הנכבדים שבדורו. החיד”א כותב ב”שם הגדולים” (מערכת ספרים, אות ב, בסוף, בערך קונטרס אחרון): “שמעתי שאמרו על הפירושים, שבאיוב יקרא האדם פירוש רלב”ג וירוה צמאונו, ובמשלי יקרא פירוש עמנואל, ובתהלים יקרא פירוש רבי דוד קמחי, ואתנח סימנא: שפת אמת תכון לעד. אמת – ראשי תיבות איוב משלי תהלים, לעד – ראשי תיבות לוי עמנואל דוד, והם כסדרן”.
אך יש להוסיף לכל זה מקור נוסף. רבי שמעון חיים נחמני (1707-1779), תלמיד-חכם ומקובל גדול שהרביץ תורה בקהילות סיינה וריגייה, כתב בספרו המפורסם “זרע שמשון”: “וכנגד עשיית העץ שעשה המן למרדכי בשביל שנטה אוזן לעצת אשתו, משום הכי אנו אוכלים מיני מתיקה וקוראים אותם אזנים של המן, שעיקר הנס בא מחמת עשייתו העץ שחרה אף המלך עליו ואמר תלוהו עליו…” (זרע שמשון, ב, עמ’ שכא).
לאור זה יש לנו מקור חדש, שאפשר שהוא כוונת עמנואל הרומי והפתגם ‘חרש כמו המן’: המן היה חייב שלא לשמוע לעצת אשתו, אבל בגלל ששמע  – נגרמה נפילתו. לאור זה, דברי עמנואל לא היו דבר ליצנות כלל.
בספרים מאוחרים מצאנו טעמים נוספים, על דרך דרש, למנהג אכילת אזני המן. רבי אברהם הירשאוויץ מביא בספרו “מנהג ישורון” (עמ’ 131): “הטעם כדי שיזכור כי המן צורר היהודים ביקש להשמיד… והמושיע עשה שתש כחו ולא יכול לעשות רע לכן נקרא המן תש – תש כחו”.
רבי מרדכי זק”ש כתב: “ומכאן החשיבות המיוחדת לסמל מגן דוד שנתקבל בכל תפוצות ישראל, לקבוע על הפרכות של ארוני הקדש בבתי הכנסת… כי המגן דוד הוא הסמל לעם ישאל ולסוד קיומי, כי הרי למגן דוד ישנם ששה ראשי תור לכל שש קצותיו וכן הוא עם ישראל המפוזר בכל ששת קצוות תבל… ובכל ששת הקצוות יש לו ראש תור להבליט את בדידותו מן העמים לבדד ישכון ולא ישכח את יחודו. וייתכן כי מכאן המקור למנהג של אכילת אזני המן בפורים, כי הם משולשים כראש תור, וזהוי התשובה הניצחת… לכל ‘המנים’ שבעולם, למען יאזינו היטב וידעו ויבנו כי עם ישראל הוא עם הנצח…” (מילי דמרדכי, עמ’ צב).
רבי יעקב קמנצקי כתב: “משום דאכילה הוא מעין איבוד של הדבר הנאכל, ובזה יש קיום של מחיית זכר עמלק, שהרי אנו מאבדין גם את המאכלים הנקראים על שמו” (במחיצת רבינו, עמ’ קמב).

 

אכילת זרעונים ומילוי הפרג
נוכל לומר עתה שמקורן של “אזני-המן” הולך ומתבהר, מן המסורת הקדומה המציינת את שמיעתו לרעה של המן בעצת אשתו. אך מדוע ממלאים את האזניים בפרג? וממתי החלו לנהוג כך?
רבי אהרן הכהן מפרובנס, בספרו “ארחות חיים” כתב: “והולכין לבתיהן לשלום ואוכלין סעודתן, והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו, כמו שכתוב ויתנו לנו מן הזרעונים”. דברי ה”ארחות חיים” הובאו ב”בית יוסף” בהלכות פורים. הרמ”א, בספרו “דרכי משה”, מביא רעיון דומה מספר “כל בו”, אף הוא מאת רבי אהרן הכהן מפרובנס, ואף ציין את המנהג במפתו לשולחן ערוך, סימן תרצה. על דברים אלו העיר ה”פרי חדש” (שם): “וטפי הווה ליה למימר זכר לזרעונים שאכלה אסתר, דאמרינן פרק קמא דמגילה, וישנה את נערותיה לטוב – האכילה זרעונים…”.
לפרש מנהג זה קצת, כתב ב”יוסף אומץ” (סימן תתרצט): “חיוב סעודת פורים הוא דוקא ביום, ולפחות עיקרה ביום אף אם יהיה סופה בלילה, וטוב לב משתה תמיד להרבות קצת בסעודה בליל כניסת פורים בין מגילה למגילה. אכן טוב לאכול מיני קטניות, שלא יהא נראה שהיא הסעודה העיקרית, גם הוא זכר לזרעוני דניאל”.
ומקובל זה מכבר שהשומשום או הפרג הניתן באזני המן הוא כדי לצאת ידי המנהג לאכול זרעונים, מבלי להיכנס לשאלה מדוע נקראים אלו ‘זרעונים’ (ראה “מנות הלוי” ב, ט; ש’ קרויס, “קדמוניות התלמוד”, ב, עמ’ 229-233). אך ממתי החלו לעשות כן?
בספר הנפלא “מנוחה וקדושה” שנדפס לראשונה בשנת 1864 בווילנא, מאת אחד מתלמידיו הגדולים של רבי חיים מוואלוז’ין, הוא רבי ישראל איסר מפאניועז שאף זכה לשמש את רבו, מצאנו דברים מעניינים על מנהג מילוי אזני-המן. אלו דבריו:
“ולחמי פורים בודאי מנהג ותיקין, שמוזכרים בתוספות במסכת ברכות. ונראה לי הטעם, שעד אותו הזמן היינו מורגלים בניסים מגולים, כמו מפלת סנחריב, סיסרא והרבה כמותם, וזה הנס היה נראה לכל שהוא על פי טבע… שטבע האיש לבטל דעתו לאהבת אשתו, כן מרדכי ושאר הקרובים למלך ידעו בברור שטבע אחשורוש שלא לחזור מדבריו בשום אופן, והבינו שהיה נס גדול, גם שהיה מוצנע בתוך הטבע ועיקרו הוא נס. לכן לזכר זה התקינו הלחמים שעיקרם המילוי (עיין במגן אברהם, סימן קסח, ס”ק טו) ומוסתר בתוך הבצק, כהצלתם נס מוסתר בתוך הטבע. ובחרו בזרעונים, טעם מפורש בשו”ע לאכול זרעונים בפורים, זכר לדניאל וחבירו… וטעם צורתם משולש כי מחלוקת יש בגמרא מהיכן קריאתה? רשב”י אומר מבלילה ההוא, ועוד שלש דעות, אחד מוסיף מ”גידל המלך את המן”, שני מוסיף מ”איש יהודי”, שלישי כולה, ונפסקה ההלכה לקרוא כולה. נמצא מ”בלילה ההוא” מחויבים לכל הדעות. ועוד נפסקה ונחתכה ההלכה להחמיר עוד כשלושתן, ולזכר זה חותכים הלחמים בשלוש הקצוות לזכור שנחתכה ההלכה כאלו השלושה…”.
ה”מנוחה וקדושה” ממשיך ומציין טעם נוסף: “ועוד אפשר להיות טעם מילואם… שמחמת יראת המלך לכתוב ולשלוח למרחקים בזיונו, עשו בחכמה לאפות לחמים ולהטמין המכתב בתוכם, ומי יעלה על דעתו לחפש בתוך הלחמים שאדם שולח דורון לחברו, ועל ידי זה ניצלו מסכנה. ואם כן היה מוכרח תיקון מילוי לחמים לזכרון זה הנס שנשלחו הכתבים מקצה העולם עד קצהו, ולא נתודע הדבר אל המלך” (מנוחה וקדושה, עמ’ רעא-רעב).
המעניין בדבריו הוא שלא הזכיר בדבריו אף לא פעם אחת, את השם “אזני המן” או “המן טאשן”, כי אכן כל דבריו שייכים גם על ‘קרעפלך’, ואף ציין לדברי ה”מגן אברהם” בסימן קסח, הדן במאכל זה.
גם בספרות הפארודיה לפורים, שהוזכרה לעיל, אנו מוצאים התייחסות למילוי “אזני-המן” בשומשמים. ב”מסכת פורים” מן “תלמוד שכורים” שנדפס לראשונה בשנת 1814, אנו מוצאים: למזבן שומשמין… ונראה למורי דמלתא אגב אורחא קא משמע לן דסמוך לפורים היה, והיה מזבין לעשות מהן למלייתא לבבות ולחמניות, שקורין בלשון אשכנז המן טאש”.
בספר אחר, בשם “כל בו לפורים”, שנדפס לראשונה בשנת 1855, מופיעה שאלה: “נחתום חדש בא לקהלתנו ורוצה לחדש מנהג חדש שלא היה בישראל עד עתה, והוא לעשות לחמניות של פורים שקורין המן טאשין מרובעים ולא משולשים, ולמלא אותם בשומשמין, ורבים מרננים עליו ואומרים דפורץ גדר הוא. תשובה… ועתה הם רוצים להוסיף חטא על פשע לשנות כמנהג אבותיהם ולעשות המן טאשין מרובעים בפורים או לאזנים שכך שומעות… מלבד זו הלחמניות המרובעים האלו חייבין בציצית, כדין כל כסות בת ד’ כנפות, והמן טאשין לאו כסות לילה הם דמצותם כל היום… אבל אותן השומשמין אשר רוצה למלא אותם דעתי נוחה ממנו…”.
מעניין לציין שמנהג אכילת “אזני-המן” לא היה ידוע באשכנז, אבל מאכלי המן אחרים היו והיו. רבי יאיר חיים בכרך מביא בספרו “מקור חיים” (סימן תצ, סעיף ט): “מדקדקים אוכלים בבוקר יום שני של פסח בשר יבש חתיכה הראוי להתכבד, ונקרא בלשון אשכנז המן, זכר לתליית המן בט”ז בניסן”. קודם לך אנו מוצאים בספר המוסר “מסה ומריבה”, מאת רבי אלכסנדר ב”ר יצחק פאפין-הופין, שנכתב בשנת 1627 בעברית וביידיש כשיר ויכוח בין שני מתדיינים, אחד עשיר ואחד עני: “…ברוט עשטו ואר איין ועטין המן”. תרגום: “…לחם אתה אוכל לפני “המן” שמן (מסה ומריבה, ירושלים תשמ”ה, עמ’ 319). המהדירה, ח’ טורניאנסקי (שם, עמ’121) כתבה לפרש כוונתו: “לחג הפורים היה קשור גם המנהג לאכול “המן”. זהו שמו של בשר מעושן שאכלו בחג זה באיזור אלזאס… ייתכן כי שם המאכל ומנהג אכילתו בפורים יסודם בנוהג לתלות את הבשר המעושן לייבוש… ולא שמו של המאפה שנאכל באזורים אחרים, ואפילו קרובים…” (ככל הנראה, גם דבריו של רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי, פורים, סימן מד: “גם מה שעושין מעיסה צורת המן ואוכלים הקטנים מהם נמצא כתוב בספר”, מכוונים למנהג זה).
מקורות: דב סדן, ש”י עולמות, עמ’ 25-38; Israel Davidson, Parody in Jewish Literature New York, 1907