1

The Unusual Word Tzafufim in Pirkei Avos

The Unusual Word Tzafufim in Pirkei Avos|
עומדים צפופים ומשתחווים רווחים

David S. Farkas*

On a recent Shabbos afternoon I was learning the Yerushalmi to Peah when my thoughts turned – for reasons described below – to the famous passage in Pirkei Avos (5:5) עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.

Every schoolboy is familiar with the phrase. The Mishna sets forth ten miracles regularly experienced in the times of the Temple. The eighth of these, as set forth above, is that though the people stood crowded in the Temple courtyard, they were nevertheless able to bow with sufficient space around them. The word צפופים, accordingly, means crowded.

This much is evident from the Mishna itself. But where does this word צפוף come from? Thinking about it further, I could recall no similar examples of the word elsewhere. Indeed, a check of the Concordance (Even-Shoshan) confirmed that no such word exists in all of Tanach.

No matter. There are many words in the Mishna that do not exist in Tanach. Perhaps the word is Mishnaic Hebrew, rather than Biblical. Yet here too, investigation showed no other examples of the word צפוף appearing in the Mishna. At this point we had the makings of a problem. It seems strange for such a familiar word to appear neither in Tanach, nor anywhere else in the Mishna. And yet it does not appear to be a foreign loan word either, with none of the hallmarks of Greek or Roman influence, or that of any other language. Where did it come from?

This is why I mentioned what I had been learning when my thoughts were turned in this direction. For in Peah (3:1, 26a in the excellent Oz Vi-Hadar edition) we find a debate among the two schools of Shammai and Hillel, in a case where numerous small patches of grain were planted between the trees of an orchard. The question is whether, for purposes of leaving Peah, they are to be treated as a single field or as many. The Gemara narrows the inquiry: אם במורווחין אף בש מודים שהוא נותן פיאה אחת על הכל. אם ברצופין אף בה מודים שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד.. If the trees are spread out, even B. Shammai would agree that the patches are treated as single field (i.e., the trees are not seen as intervening) and a single Peah should suffice. If the trees are close together, they are treated as an intervening separation, and even B. Hillel would agree that Peah should be taken from every patch. The Gemara concludes, אלא כי אנן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה בש עובדי להון כרצופין ובה עובדי להון כמורווחין.. The case must be of trees planted in a certain density (ten per beis se’ah), and the point at issue is whether or not this density is enough to cause the fields to be considered spread out.

Of course, what jumps out to the reader, just as did to me that Shabbos afternoon, is the contrast between רווחין and רצופין. This is the exact same contrast employed in the Mishna in Avos, yet here the word used is רצופין, not צפופים.

Nor is this the only case where such a contrast is used with this exact same pair of words. In Yerushalmi Moed Kattan 1:3 4a (also found in Sheviis 2:7 18a) R. Eliezer ben Yaakov permits diverting pooled water via a channel from tree to tree on Yom Tov, but does not allow an entire field to be irrigated. The Rabbis disagree, and the Gemara again narrows the field of inquiry, observing that if the trees were “spread apart”, all would agree irrigation is prohibited because one is watering more than he needs. If the trees were packed close together, on the other hand, all would agree watering is necessary to keep them from drying out. Thus, the Gemara concludes that the field in question was planted with the standard density mentioned above, ten trees per beis se’ah, and the point at issue between R. Eliezer ben Yaakov and the Rabbis is only whether this density is considered “spaced” or “packed”. מה אנן קיימין? אם במרווחין, דברי הכל אסור. אם ברצופין, דברי הכל מותר. אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה: רבי ליעזר בן יעקב עבד לון כמרווחין, ורבנן עבדין לון כרצופין. Once again, we see the word רווחין contrasted with רצופין.

Finally, for a third example, see Yerushalmi Nazir 9:3 51b (also found in Kilayim 5:2 48a) We find there a debate as to whether vines planted at 4-cubit intervals are considered a vineyard, or merely a group of individual vines. R. Shimon bar Ba posits that the same question applies to a group of corpses found closely together, and whether or not they constitute a שכונת קברים, a burial ground. (Both questions have halachic import not relevant here.) R. Yose, however, says the two are not comparable: אמר רבי יוסי ולא דמייא. תמן מרווחין ורצפן במחלוקת, רצופין וריווחן דברי הכל. ברם הכא מהו פליגין בשבא ומצאן רצופין. In the case of the vines, even if they were properly spaced when planted and later crowded by adding vines, it would still be a matter of debate. And if they were initially crowded but later spaced by uprooting vines, all would agree it is a vineyard. But with respect to a burial ground, the whole question is when they were found close together, and one does not know how they were originally buried. (See Artscroll translation.) Again, for our purposes, the key point is only the wording. Here again, we see the word רווחין contrasted with רצופין.

All these three examples are from the Yerushalmi – that is to say, from Eretz Yisrael, where the Mishna was written. I have cited them because they show a clear contrast between רצופים and רווחים. These are clearly two parallel technical terms, one the opposite of the other. Thus, while we have not yet formally laid out a case, the reader can already anticipate the closing arguments: Can the real reading of the celebrated Mishna in Avos actually be רצופים, rather than צפופים?

Before pronouncing judgment, let us return to צפופים. We have already stated that no such word appears either in Tanach or anywhere else in the Mishna. If so, where does it come from?

Rashi, in Yoma 21a, where the Mishna in Avos is quoted, says it comes from the word צף, floating. As he explains, it was so tightly packed that people’s feet would actually come off the ground. Bartenura adds, in following Rashi, that their feet remained suspended in mid-air. However, we might wish to interpret Rashi to mean that their feet would rest on their neighbors’ feet packed in next to them. צף in the sense of both floating or being elevated upon something does appear in rabbinic literature, see Sotah 45a (and arguably in Tanach as well, see Eicha 3:54). However understood though, one gets the sense that Rashi was forced to devise this picturesque understanding of צפופים only because of the absence of any comparable words elsewhere. In Zevachim 15b, for example, the Mishna discusses the law of one Kohen standing on the foot of another (and whether it constitutes an interposition) and neither there nor in the ensuing Gemara is there any reference to צף. Further, if this was the true source of the word, shouldn’t the phrase, in fact, simply be צף, as in Sotah 44b צף על פני מים (cited by Bartenura) or צפים, as used in Mikvaos 2:8 אם היו המים צפים על גביו כל שהוא ישבר? This does not explain how we get the unusual word צפופים.

Aruch says it simply means “crowded” (דחוקים) as we translated it above. He brings two other examples in Rabbinic literature of the word צפוף in this sense, which, if not exactly a verse or a Mishna, would still be supportive. Yet neither of these examples are actually extant. The first is from Menachos 85b פעם אחת נצטפצפו אנשי לדקיא לשמן which we are apparently to read as, “it once happened that the people of Laodicea were hard-pressed for oil.” But this would only be a borrowed sense of the term, using “hard-pressed” for “pressed”, and from thence to “crowded”. Further, this too, is not the word צפוף for which we are looking, but only a variation thereof. And more fundamentally, none of our editions today even have such a word, instead reading פעם אחת נצרכו להן אנשי לודקיא לשמן

The Aruch’s other example is from Midrash Yelamdenu, which he quotes in connection with the second set of tablets, ראו האיך עומדין המלאכים צפופין ומרתתין לפני See how the angels are crowded and tremble before me. Yet we do not have the Midrash Yelamdenu, and Midrash Tanchuma – which is sometimes said to be identical with Yelamdenu – also does not have any such phrase.1 We therefore cannot examine this Midrash closely, because it has been lost to us. Indeed, the use of the word “crowded” in the context of this snippet seems strange and out of place. In fact, simply by reading this solitary citation, one wonders if the word really should be כפופין (“bent in submission”) rather than צפופין. We cannot tell.2

A. Kohut, in Aruch Ha-Shalem, fares no better, simply citing other cases where theעומדים צפופים phrase is cited. He also cites possibilities where words similar to צפוף might theoretically be interpreted to mean דחוקים. However, all these examples are rather דוחק. For example, he cites Rosh Hashana 16b, where Jews in the middle category of merits and demerits are described descending to hell. Afterwards, they are מצפצפין ועולין. Rashi explains “they cry out”, and the Aruch says it means “they float out”, but Kohut conjectures it to mean “they are pushed out”, thus a kind of doubtful proof to the usage of צפוף in the sense of “crowded”. A few other similarly doubtful possibilities are put forward, none of which actually use the word צפוף in this form. (Interestingly, Kohut precedes these examples with the curious word אתפלפל – by which, I interpret it to mean, he intended to engage in pilpul for etymologists.)

The case is far different when we come to רצופין. The meaning of the word is “connected” or “contiguous”, and appears in the Bible on multiple occasions in the context of the flooring in the Temple (or in Esther 1:6, the King’s court). These floors – the source of the common word רצפה – were made out of hundreds of connected stones or tiles, from whence the word is easily applied to a large grouping of anything close together, be it people, graves, trees, or anything else.

Three different examples of the word רצופים used specifically in contrast with the word רווחים were cited above from the Yerushalmi. However, when used by itself a crowded field of examples can be shown in the Bavli as well. See Moed Kattan 9a מה יום כולו רצוף אף עשתי עשר כולן רצופין (Rashi – מה יום רצוף שאין בו הפסק אף כולהו יא יום רצוף דליכא הפסק בינתיים); Bava Basra 37b אכלן רצופין אין לו חזקה (Rashi – כגון שנטועין יותר מיבבית סאה); Negaim 11:9 רבי שמעון אומר, השתי אם היה רצוף, מיטמא. (Rash שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה שסמוכים זה אצל זה) The word is also found in the closely related meaning of “consecutive”, as in the requirement for adverse possession of land to be שלוש שנים רצופות three consecutive years, see Bava Basra 29b and Gittin 82a. Many more examples are cited both in the Aruch itself and by Kohut.

Thus, we arrive at the conclusion. In answer to the question posed above, there is good reason to suspect the original phrase was actually עומדים רצופים ומשתחווים רווחים. These two technical terms were often used in parallel contrast with each other in Eretz Yisrael. (That the two words together appear only in the relatively little-known Yerushalmi may, in part, be a reason why this point appears to have escaped notice thus far.) The word רצוף in the sense of crowded or contiguous is well documented throughout chazal, in both the Mishna and the Gemara, and even has a Biblical pedigree. The word צפוף, on the other hand, does not appear anywhere else that we can verify, is not found in Tanach or the Mishna, and can only be explained via questionable or creative etymology. The two words sound very similar and use essentially the same letters, and by a simple metathesis צפוף could easily and early on have arisen from רצוף.

Whether the jury is convinced or not, I am very far from “campaigning” to change a well-known word that Rashi and the Aruch were comfortable using. There is certainly no absolute proof that the reading I suggest is correct, and no manuscript evidence I am aware of to suggest there ever was a different reading. As I have had occasion to write in this space before, there is a perennial balancing act between the freedom of inquiry afforded by the principle of מקום הניחו לנו להתגדר, and actually suggesting change to established rule and precedent. Our thoughts must thus remain within the realm of conjecture. Only this, and nothing more.

* Mr. Farkas is a practicing labor attorney in Cleveland, Ohio, and received his rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical College in 1999. He can be reached at davidsfarkas at gmail.com

[1] Indeed, it is precisely through examples like this that the great 19th century scholars – titans like Zunz, Buber, and others – made their case as to whether or not these two midrashim were identical with each other. The literature on the Yelamednu/Tanchuma topic is extensive, and not the subject of this brief note.
[2]
The word also appears in Midrash Shmuel 9:2 האילה הזו אבריה צפופים והיא מתקשה לילד, ומה הקבה עושה, ממציא לה נחש והוא נושכה ואבריה מתרפים The limbs of the deer are dense and it has difficulty giving birth, so the Lord causes a snake to bite it and loosen the limbs. However, Midrash Shmuel is a late work, and cannot be a source for a word appearing in a Mishna. In fact, it is more likely the opposite is true, that Midrash Shmuel took the word from Avos. Indeed, variations of the theme it mentions (concerning the difficult birth of the deer) appear in the older Beraishis Rabbah (12:9) and Bava Basra (16a), and neither use the expression found in Midrash Shmuel.




The Meaning of the Word Eduyos in מסכת עדיות

The Meaning of the Word Eduyos in מסכת עדיות

David S Farkas

Mr. Farkas received his rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical College in 1999. He lives with his family in Cleveland, Ohio, where he serves as Senior Corporate Counsel for one of the largest energy distribution companies in the United States.

Masechet Eduyos is a unique volume of the Talmud. It is the only halachic tractate not confined to a single defined area of law. It is, rather, a collection of Mishnayos on diverse topics, some of which appear elsewhere throughout the six orders of the Mishna and the Gemara. It is also, along with Avos, the only volume in Seder Nezikin with no Gemara, neither Bavli nor Yerushalmi.[1]

What exactly does the word Eduyos mean? Two traditional explanations have been offered, one significantly older than the other. Both explanations are not without difficulties. In this brief note I propose, with all appropriate caution and respect, a new explanation – a חדוש that, to my knowledge, has never before been suggested.

The classical explanation is stated by the Rambam in his Introduction to the Mishna, as follows:[2]

ורוב עניין זאת המסכתא הוא לזכור בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים, ושעדותם ראוי לסמוך עליהועדויות הם הודעת הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעיתים ידועים וקבלו אותם מהם

Thus, Eduyos means “testimonies”. The volume is a record of various halachic statements made by reliable men in front of judges, assembled into a single volume. To be more precise, as the Rambam also writes at the end of the second chapter of his commentary, based on Berachos 27b, these testimonials took place when R. Gamliel was deposed from his position of Nasi, and replaced by R. Elazar ben Azaryah. This would indeed appear to be the simplest explanation, as the phrase העיד – a Tanna “testified” – appears numerous times in Eduyos. And the plural of the word is, in fact, עדיות, as it appears in Makos 6b הרי אלו שתי עדיות.

And yet the matter is not quite that simple. For these numerous examples all appear only in the last three chapters of the 8-chapter volume. (The word is also used, in a passing and different context, in the third Mishna of the first chapter.) In fact, the majority of the rulings found in the volume were not decided on the basis of any testimony at all. Shouldn’t the name of the masechta reflect the character of the entire masechta?

There is a second interpretation of the word, based on an alternate name for Eduyos found several times in the Gemara: בחירתא. The meaning of this word is “the chosen”, or “the best”. The sense of the word is that these Mishnayos are “the best”, because the halacha follows them, since their content comes from great authorities. See, e.g., Rashi to Brachos 27a and Kiddushin 54b. Noting this, the Tiferes Yisrael commentary of R. Yisrael Lifschitz (1782-1860) writes in the name of his father that the name of the volume should really be pronounced עִדיות (Idiyos) with a chirik under the ayin. The word would thus parallel the term בחירתא, and would also be understood as “the choice ones”, in the same way that word is sometimes used in the Talmud, as in לא בא הכתוב אלא לִגְבּוֹת לנזקין מן העדית (Bava Kama 6b). The scholar Y. N. Epstein, in his מבוא לנוסח המשנה, also prefers this alternative “choice” explanation, citing Geonic spellings of the volume as עידיות which, in concert with the alternative name בחירתא, supports this understanding. (Interestingly, while Epstein cites this explanation in the name of the early Reform leader Abraham Geiger, a contemporary of R. Lifschitz, this view is already found in the Maarich of R. Menachem di Lonzano (1550-1626) under the entry for בחר.)[3]

Nevertheless, after R. Lipschitz records this suggestion he discredits it, based on Rashi in Kiddushin 54b. Rashi thereto, in explaining the word בחירתא, writes: מסכת עדיות קרי בחירתא שכל דבריהם העידו מפי הגדולים והלכה כמותן. Since Rashi deliberately employs the word העידו (rather than אמרו), he feels that Rashi did not agree with his father’s proposal, and instead accepted the traditional explanation that it means “testimony.” Yet this too, is not quite clear. While Rashi does clearly make a point of emphasizing the word העידו, he also uses the words מפי הגדולים, which speaks to “the best”. (And in his commentary to Brachos he does not use the word העידו at all.) The following must be noted as well: In the Rambam cited above, en route to explaining the word to mean “testimony”, Rambam writes that the volume contains “testimony from choice and trustworthy men.” (אנשים ברורים נאמנים). This too, speaks to the alternative “choice” explanation. Thus, both Rambam and Rashi appear to deliberately conflate both meanings – “testimony” and “choice” – in explaining the meanings of עדיות and בחירתא.

The ambiguity in Rashi and Rambam seem to suggest they saw merit in both explanations – which is another way of saying, perhaps, that they also sensed the difficulties in both. The most glaring difficulty, it seems to me, is that neither of the two explanations get to the heart of what Eduyos really is: a miscellany of disconnected and unrelated teachings. If the name of the volume is supposed to characterize the content it contains, surely a more apt appellation could have been chosen.

It is precisely because of this question that R. Yitzchak Rabinowitz, in Doros HaRishonim, posits that strictly speaking, only the last three chapters are called עדיות; these three chapters were added to a pre-existing work written in the early days of Yavneh (as the Tosefta to Eduyos indicates) that contained the first five chapters.[4] Together, the entire work is called בחירתא. R. Rabinowitz proceeds at length, with close analysis, to describe how the work ultimately came together, but of interest here, in doing so notes the following:

המסהזאות היוצאת לגמרי מכל כלל מסכתות כולו, אשר הם ידברו מפרט אחד של שבת או יבמות וכווהיא אין לא פרט כלל מסויים. ולא יכול להיות כזה, לפי שכל ענינה היפך מזה, כי מתחילה נבראה בימי הבירורים להביא שם העוללות מענינים השונים אשר עדיין לא נסדרו אצל יסוד המשנה ובמקומם, העוללות השייכים לדברי בש ובה, והעוללות של סוף ימי הבית אשר עדיין לא נסדרו במקומם….יש בהם אשר נשארו כן גם לפנינו רק במסעדיות לפי שהינם [כצל] עומדים לעצמם, ואין להם התלת גמורה אצל יסוד המשנהוהדבר מובן מעצמו כי בעסקם בימי הבירורים כל דברי בש ובה היה עליהם להביא את הדברים האלו אשר עדיין לא קנו מקומם ואשר אך במקום הזה הוא גם עיקר מקומם בהמסהזאת, אשר נוסדה לכל העוללות האלה

R. Rabinowitz’s point is that Eduyos was intended as a sort of clearing house to record all sorts of information that did not have a natural home elsewhere in the Mishna.

With this in mind, I draw the reader’s attention to the following verse, Isaiah 64:5:

וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲו‍ֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ

We have all become defiled, and all our righteousness is like a worn-out garment; we all wither like a leaf, and like a wind, our sins carry us off. (Artscroll translation)

Note the phrase כבגד עדים. Rashi explains: וכבגד עדים וכלבוש מרחק (תי) כבגד מאוס שהכל אומרים הסר. עדים תרגום של הסרה. The phrase means a piece of clothing to be cast out, something repulsive that everyone removes. Idim is the Targum of the word “removal”.

Rashi writes similarly in Genesis 4:19, in explanation of Lemech’s two wives, one of whom was named עדה. After explaining that the custom then was for men to take two wives, one for propagation and one for carnal pleasure, Rashi writes: עדה היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו. עדה תרגום של סורה. Adah was called by this name because she was repulsive to and cast out from her husband. It is the Targum on the word “remove”. Indeed, in Genesis 49:10 the words לא יסור are translated by Targum as לא יעדי.

R. Isaiah D’Trani (ריד c. 1165-1240) relates the phrase to Proverbs (25:50) מעדה בגד ביום קרה, and says it means בגד ישן הרבה והוסר כל צמרו a very old cloth from which all the wool has been removed. The JPS translation (1999) renders it “Disrobing on a chilly day”, which retains the sense of discarding or removing.[5]

Radak, in his commentary to Isaiah, explains similarly: תרגום ספחת עדיא, ויש מפרשים מתרגום הרה מעדיא, כלומר כשתלד בגדיה מלוכלכים בדם, ויש לפרש בגד סמרטוט ובלוי, וכן בדברי רבותינו זל המשמשת בעדים עד שהוא נתון תחת הכר, והענין אחד כי בגד מלוכלך הוא מוסר מהבריות.. The Targum of “discoloration” (Leviticus 13:2) is Adia. Some explain it based on the Targum of “pregnant” (Genesis 16:11) which is Mi-Adya, that is, when one gives birth, her clothes are soiled with blood. It should thus be understood here as a used rag. The sages employed a similar usage concerning a woman who cohabits with the use of cloths, i.e, the sheet under the pillow [to determine her halachic status as a menstruant.] The sense of the phrase is thus a dirty rag removed from people.

The concept of הסרה removed is thus common to all these explanations. Stated otherwise, the word עד or perhaps עדי means something cast aside. As noted by Radak (as well as the Aruch; see also R. Hai Gaon to Nidah 1:1, cited in Kohut’s Aruch Ha-Shalem) the word עד used in the laws of Nidah, commonly thought to mean that the use of a cloth bears “witness” to one’s halachic status as a menstruant, actually refers to the cloth itself. In the context of Isaiah, the phrase takes on a connotation of “filth”. However, as both Rashi and the Rid explain, and in view of the examples they cite, it appears that the word itself has no inherent connotation of uncleanliness. (To the contrary, if the rag were already soiled it would be of no use for determining one’s halachic status for purposes of Nidah.) The key point is that it refers to something cast off or discarded – a negligible item of no value by itself.

If so, we may have here the true meaning of the name of this most unusual Masechta. For, as noted by the Doros HaRishonim, what is the volume of Eduyos, if not an eclectic collection of random Mishnayos without any unifying theme in which they could otherwise find a home?

In Bava Basra 14b, after proposing that the prophet Hosea, of the 12 minor prophets, should be written separately, the Gemara rejects the proposal, commenting איידי דזוטר מירכס. Since it is small, if it would be written separately it would be lost.

Just so. The Mishnayos of Eduyos are teachings without a בית אב. They are small, individual items, with no common theme. If they were not assembled together in a single volume, they would have been lost. They would have been discarded and forever removed from the Talmudic cannon, except insofar as some of them found their way into the Gemara in the same way as other Beraisos did. These Mishnayos are all בגדי עידם – outcasts, left outside the other tractates because of their individualized nature. They are, then, to use the word we would use today: Miscellaneous.

It remains to be asked, if the name of the Masechta is based on the meaning of עד or עדי in the sense of “Outcasts”, (or as I prefer, “Miscellaneous”), rather than “Testimonies”, why then is it called עדיות rather than עדים? For this it is sufficient to note that there are many places in which the Sages employed words in grammatical formats different from the way they are found in Tanach. See Chulin 137b. כי סליק איסי בר היני אשכחיה לריוחנן דקא מתני ליה לבריה רחלים אמר ליה אתנייה רחלות אל כדכתיב רחלים מאתים אמר ליה לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן. In this example, R. Yochanan directed Issi to use the term רחלות with a feminine suffix, even though the Torah itself uses the masculine, because rabbinic terminology has its own pattern. As noted in the Soncino commentary, “In the speech of the rabbis there is a marked tendency to adopt the plural ending ‘oth’ in place of the ending ‘im’ with which the same words are found in the Bible. Compare the plural of המון, קרבן, עולם etc.” The word עדיות would thus fit neatly within this pattern.[6]

Alternatively, perhaps the sages thought the word עדים might be confused with the word for “witnesses”, and thus chose to use the word עדיות instead. There is precedent for such a suggestion – מסכת ביצה, it has been suggested, is pronounced differently from how the ordinary word ביצה is pronounced, for fear of confusion with a similar-looking word.[7]

Finally, it is entirely possible that the sages deliberately used the word עדיות to give it a broad meaning, so as to encompass all three meanings of the word עד: testimonies, choice, and miscellaneous. To call it עדים would only have given this third, new meaning suggested here. We have already noted above that both Rashi and the Rambam appear to recognize both of the first two meanings within their commentary. If so, and if I am correct in this suggestion that the word carries the connotation of “miscellaneous”, the sages may still have called the volume עדיות to preserve the other two meanings as well.

I acknowledge the inherent risk one undertakes in proposing a new reading in so basic and fundamental a point. Nevertheless, מקום הניחו לנו להתגדר. I believe this rare but well-established meaning of the word עד is, in whole or in part, the source of the name of Masechet עדיות.

[1] There is, however, a kind of pseudo-gemara to Eduyos, compiled from the rest of the Talmud by R. Shlomo Sirillo (1485 – 1554) with a commentary of his own. The manuscript, which was seen and highly praised by the Chida in Shem HaGedolim, was part of the Gunzburg collection in Moscow for many years. Parts of it were published sporadically by R. Avraham Shoshana of Machon Ofeq, and the complete manuscript was finally published in Jerusalem in 2014.

[2] R. Yehuda Al-Charizi translation, Mossad HaRav Kook edition of the Introduction to the Mishna.

[3] It is unclear, at least to me, if the word עידית is Hebrew or Aramaic. It could be the word is based on the usage of עד in the sense of “ornament”, as in Jeremiah 4:30 (מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב) or Ezekiel 16:7 (וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים). Yet the word is also often found contrasted with זיבורית, meaning “inferior quality”, a word which does not appear in Tanach and which most scholars seem to think is Aramaic. At any rate, both עידית and זיבורית are found already in the Mishna, so it is not impossible that a volume of Mishnayos would be named עדיות in the sense of “choice.”

[4] Doros HaRishonim, Vol. 3, pp. 216-222.

[5] Rashi in Chulin 133a also connects the two phrases of וכבגד עדים and מעדה בגד.

[6] Soncino translation and commentary of R. Eli Kasdan, both of whom I have previously written in this space.

[7] See Tiferes Yisrael commentary, beginning of Beitzah. Note that Rabbeinu Chananel’s commentary to the volume begins with a rhyme אתחיל מסכת ביצה, בעזרת גדול העצה perhaps an indication that it is to be pronounced in its usual way.




In Praise of the Soncino Talmud

In Praise of the Soncino Talmud
By David S Farkas*

Not long ago one of our local schools hosted a Giveaway day in its library, making many of the older seforim in its considerable collection free to a good home. As expected, the local citizenry plundered and pillaged, carrying off large numbers of books, many still in quite good condition. I was only able to attend towards the end, “after the last of the gleaners had gone.”[1] Only a few scattered Siddurim and Chumashim were left, when I spotted a box in a corner of the room, filled with small red volumes. Close inspection revealed that the books were none other than the Soncino Talmud, a complete set. My heart sank a little to see this classic work, neglected and abandoned. I felt, in a small way, as though I had seen the tongue of Chutzpith the Translator lying in the dust.[2]

The Soncino Press sees no press at all these days, it seems. Its groundbreaking complete English translation of the Talmud has almost entirely been supplanted by Artscroll’s Schottenstein edition. Indeed, studying with the latter presents a very much different type of engagement with the Gemara, and Artscroll has undoubtedly done a master job of it. Yet for all of its depth and analysis, Soncino to this day brings to the table things that Artscroll does not. What follows, then, is not an attempt to sing the praises of one at the expense of the other, but only to point out some of the unique features of the now-neglected Soncino, and to suggest some of its alleged flaws may have been greatly exaggerated.[3]

To begin with, the canard so many of us heard in our yeshiva days – that Soncino was edited by less than fully-religious Jews – is a terrible misimpression that, to the best of my knowledge, seems to be based purely on the evidence that it was edited by a man named Isidore. Yet Rabbi Yechezkel Epstein (as he is in fact identified, in Hebrew, on the opposite front-page of most volumes) was very much an observant Jew, who attended the Pressburg Yeshivah founded by the Chasam Sofer, and was said to know Shas by heart. The project began with Seder Nezikin in 1935 with a heartfelt prayer to Almighty God, capped with the traditional phrase יה”ר מלפני ה’ כשם שעזרתני לסיים סדר נזיקין, כן תעזרני להתחיל סדרים אחרים ולסיימם.  It concluded in 1948, as printed in Seder Kodshim, with a heartfelt תם ונשלם שבח לבורא עולם, and the traditional Hadran written out nearly in full. We can certainly say of Soncino, if we may modify R. Yosi’s summation of Kelim, “Happy art thou, Soncino – thou began in purity, and finished in purity.”[4]

Moreover, a review of the individual contributors to each volume – a list that, to my knowledge, has never before been assembled – reveals that each and every one of them were strictly orthodox, and not identified with any other stream of Judaism.[5]

The entire series is written in the best of the King’s English. Somewhat amusingly, this itself has sometimes been offered as a reason not to use the Soncino, as though students today are incapable of understanding proper English. It is true that the series occasionally uses words no longer current (such as “dam” for a mother bird or animal, or “usufruct”.) It also actually translates Biblical or Talmudic concepts, rather than simply transliterating them, a device that has become popular today. Still, the language is eminently readable to anyone devoting to it the proper attention, and it is precisely the insistence upon proper translations that sometimes leads to a better grasp of the text.[6]

Turning to more substantive matters, one key item that jumps out is the brevity of the work. In its most compact English-only edition, the entire set – and that includes all sixty tractates, plus a full-length Index volume – comes in at a trim eighteen volumes. Even with the facing Hebrew page, the set numbers no more than 30 or 35 volumes, depending on the edition.[7] Artscroll, by contrast, which incudes only those tractates with Bavli (plus Shekalim, Eduyos, and Midos) comes in at a jaw-dropping, new-bookshelves-requiring, 73 volumes.[8]

And there is something to be said for concision. At times, when I have encountered a difficulty in the (original) text, checking with Artscroll has only made things more difficult. The Artscroll method is generally to translate or paraphrase the entirety of Rashi, and doing so in English sometimes leaves the reader confused. By contrast, Soncino tends to collapse the entirety of every question and answer into one or two lines. Keeping things short and to the point, I have found, often leads to better understanding of the basic give and take of the Gemara.

This brevity is especially important – and here is a key distinction between the two translations – for those who can learn the Gemara in the original, but either lack the time or the patience to do so. Artscroll effectively prevents the user from doing anything on his own. The text is spoon-fed to the user, and because of the interlinear format, the reader never gets entirely away from the English. Though one can go to the full Hebrew text, the Hebrew woven into the English also means users can – and do – simply use the translation.  It is quite often tedious and time consuming to read, in part because the sentences are broken up every few words, and in part because of the copious long and involved footnotes. Soncino, on the other hand, rather than leading the reader by the hand, simply gives him a head start. Quickly perusing a few English-only paragraphs provides the reader with an overview of the upcoming sugya, and allows him to go back into the regular text and then read everything on his own. In essence, it requires the reader to still go back to the traditional Hebrew text, especially if he wants to fully understand the discussion.

That, of course, might well be considered a flaw, rather than a feature. As noted by R. Gil Student, the Soncino does have “limited value in helping one understand the “sugya” (progression of ideas at large).”[9] Artscroll does an excellent job of laying out for the reader where the passage is heading, and identifying what the Gemara intends to accomplish with each step of the discussion. Soncino does none of this, expecting the student to do this on his own. In some volumes, however, the text is broken up into shorter paragraphs, which on their own help the astute reader realize the Gemara’s direction.

Footnotes help, too.  Soncino very often paraphrases Rashi, only without calling attention to the fact. Moreover, it also regularly cites traditional commentators. As noted in the Introduction, these include, in addition to Rashi, “the Tosafists, Asheri, Alfasi, Maimonides, Maharsha, the glosses of BaH, Rashal, Strashun, the Wilna Gaon, etc.” I have also seen cited Rishonim like Rabbeinu Chananel or Ritva, and Achronim like R. Yaakov Emden and R. Tzvi Hirsch Chajes. Of course, and again, in no way does it approach the information provided by Artscroll. Readers with questions will often find them addressed in the lengthy notes of Artscroll, and will even more frequently encounter issues they had never considered. For sheer depth of analysis, Artscroll stands alone. Still, it is a mistake to think that Soncino gives the reader only the bare Gemara by itself.

Yet Soncino also provides information often absent from Artscroll. As the Chief Editor wrote, while he did not attempt to secure uniformity among the several authors – more on that in a moment – he himself added footnotes in brackets containing matters of historical and geographical interest. (To be sure, R. Epstein also added in many pshat based comments, though both functions noticeably decline in frequency as the series progresses into Kodshim.)

Citations to journals like the Jewish Quarterly Review or other German-language periodicals abound. Where parallels to the Gemara exist in Josephus or Apocrypha like Ben Sira, we are informed.  Likewise, parallels in Greek and Roman sources are also frequently noted.[10] Most place names are identified via Obermeyer’s 1929 geographical guide to Talmudic Babylon. Textural variants from the Septuagint are sometimes noted. Herford is also cited on anything that relates to Christianity, though, it may be said, Soncino displays somewhat of an obsession on this topic, and often perceives statements of the sages to be a disguised polemic, with very little justification.[11]

Each of the six Sedarim has its own introduction. The introductions to each of the individual volumes contain very useful summaries of the topic of each chapter, an important feature for learning the Talmud (and quite helpful for review), where the forest can easily be lost sight of. An appendix to Gittin gives what I believe to still be the best short summation of the Talmudic-era medicine described in the 7th chapter of that Masechta, as well as a similar lengthy passage in Avoda Zara. In one of the volumes (Eruvin) diagrams are gamely used, though the technology of the time did not permit anything much more than rudimentary line drawing and shading. Similarly, the anatomical skeleton of an ox is presented in Chulin.

I noted above that the editor did not seek to achieve uniformity of style, and the uneven quality shows. Some volumes are simply better than others. In one or two cases the translation can only be called wooden, and the notes do little more than add an emphatic “Surely not!” after obviously rhetorical questions. Happily, though, in most cases the individuality of the authors accrues to the benefit of the overall translation, providing different perspectives and viewpoints. Thus, for example, the translations of Chulin and Menachos done by Eli Cashdan, a European-born Talmid Chacham of note, are particularly lucid and clear. The translation to Moed Kattan by Dayan Lazarus preserves the poetry of the original in the elegies of the third chapter by translating them into English poetry, in the classic British style of Israel Zangwill and Nina Salaman,[12] The work to the first half of Kesubos by Samuel Daiches, the only barrister at law to participate in the series (though also an ordained rabbi), is particularly rich with citations to both Roman Cannon law and English jurisprudence.[13] And a number of these highly-educated authors find parallels in Talmudic sayings to classics of literature. [14]

In short, there is much to say in favor of the Soncino Talmud. It contains many gems of scholarship and interpretation, some of them not found, to my knowledge, in any other sources. If it is not perfect – no translation ever is – it is far better than it is often given credit for. The Soncino Talmud was, and fill forever remain, a landmark of Torah literature. To echo (via paraphrase) the words of Dr. Shnayer Leiman in these pages a number of years ago, said in connection with a different classic series thought to be out of date: “Hold on to your Soncino Talmuds! Public libraries and private collectors will do well to retain them and keep them precisely on the same shelves they have now occupied these many years.”[15]

Note from the Seforim Blog editors: Prof. Saul Lieberman refers to “responsible English translations of rabbinic texts (like those of Soncino Press)” at the end of his classic poison-pen review of Jacob Neusner’s acumen as a talmudic translator. See Lieberman, Saul. “A Tragedy or a Comedy?” Journal of the American Oriental Society, vol. 104, no. 2, 1984, pp. 315–319.

* Mr. Farkas received his rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical College in 1999. He lives with his family in Cleveland, Ohio, where he serves as Senior Corporate Counsel for a large energy company.   

[1] See Peah 8:1, Bava Metzia 21b

[2] See Chulin 142b.

[3] I have used the device of contrasting with Artscroll to highlight certain aspects of the Soncino. It should be self-understood that these points of preference are in no way intended to derogate that outstanding work, which enjoys deserved worldwide popularity. In the same vein, I use Artscroll as a contrast simply because of its wide-spread use, and not from any intent to disregard the also excellent Koren and Steinsaltz editions.

[4] The foreword and epilogue to the set – what we might today call הסכמות – contain similar sentiment. They are cited, along with brief comments on the Soncino series, in Words, Meaning, and Spirit: The Talmud in Translation (A. Mintz, Torah U’Maddah Journal 1995).

[5] The Complete list of Contributors to the Gemara include the following Rabbis, Doctors, and Misters, in alphabetical order: I. Abraham (Chagigah); Eli Cashdan (Menachos, Chulin); Abraham Cohen (Sotah, Avoda Zara); Samuel Daiches (Kesubos); H. Freedman (Sabbath, Pesachim, Nedarim, Kiddushin, Bava Metzia, Sanhedrin, Zevachim); M. Ginsberg (Betzah); L. Jung (Yoma, Arachin); E. W. Kirzner (Bava Kama); B. D. Klein (Nazir); L. Miller (Bechoros, Temurah); I. Porusch (Kerisos, Meilah); J. Rabinowitz (Taanis)  Jacob Shachter (Sanhedrin) H. M. Lazarus (Moed Kattan, Makkos); A. E. Silverstone (Shevuous);  Maurice Simon (Brachos, Eruvin, Rosh Hashana, Megilah, Gittin, Bava Basra, Bechoros, Tamid); and Israel Slotki (Sukah, Yevamos, Horayos, Bava Basra, Nidah).

The additional Mishnayos were translated by the aforementioned Israel Slotki, and Rabbis/Dcotors H. Bornstein, Phillip Cohen, Isidore Fishman, J. Israelstam, S. M. Lerhrman, and M. H. Segal.

Biographical data is available for many of these figures in Encyclopedia Judaica or Wikipedia. Information can also be found in the Jewish Communities and Records of the United Kingdom database, by clicking on the “rabbinic profiles” tab. (Available here: https://www.jewishgen.org/jcr-uk/Profiles) Note that all the figures listed here are found in the section designated for Orthodox Ministers & Cantors.

I am grateful to Dr. Marc Shapiro, who provided me with very interesting information on some of these men, and who also referred me to Rabbi Benjamin Elton, of the Great Synagogue in Australia, who likewise did the same. R. Elton, in turn, referred me to Professor David Newman, who sent me some photographs of some of the contributors – looking very rabbinic indeed.

[6] This is particularly true for the realia of the Gemara. See for example Pesachim 37a, סריקין מצויירין  which Soncino translates as “Syrian cakes”, but Artscroll transliterates as “decorated Sirikin”; Yoma 38a נחושת קלוניתא which to Soncino is Corinthian Bronze, but to Artscroll, “refined copper.”; In Moed Kattan 27a, in the context of items a mourner may sit upon, such as the chair or ground, אודייני גדולה is listed and translated by Artscroll simply as a “large mortar”, with no additional comment. Soncino translates it as “a large bench for water jugs”, footnoting to the Roman Uranariun and showing the term in parallel passages as אורנריי. Many such examples can be cited.

[7] For more on these different editions see Words, A. Mintz, Id., at fn. 49.

[8] Though this set too, now looks small, compared to the complete Hebrew-language Mesivta edition – a stupendous 136 volumes.

[9] “Tackling the Talmud: One Daf at a Time” (Jewish Action, Fall 2012)

[10] See for example Nazir 4b, showing parallels to the story described therein to the tale of Narcissus found in Ovid.

[11] See, for example, the Commentary to Sukkah 5a, Nedarim 38a and 64b. (I hasten to add, as someone once observed, “Just because you’re paranoid doesn’t mean they aren’t after you.” I myself recently wrote, of a Mishna in Beitzah, that it too, contained a hitherto unnoticed reference to Christianity. See my article Of Fish and Fishermen: An Unknown Christian Passage in the Talmud (Tradition 52:3 2020).)

[12] See also his nifty rendering of the phrase found there on 9b בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא : “As sixty as six: the sound of a timbrel makes her nimble.”

[13] See there, for example, 17b and 20a.

[14] See Chagigah 13b, in connection with Sandalphon, referencing Longfellow’s similarly named poem; Avoda Zara 4a, comparing R. Chanina’s advice to pray for the government for without it men would swallow each other alive to a phrase in Shakespeare’s Coriolanus.

[15] The New Encyclopedia Judaica: Some Preliminary Observations. (Shnayer Leiman, Seforim Blog, June 5, 2007)




אין חכמה לאשה אלא בפלך

אין חכמה לאשה אלא בפלך
מאת דוד פרקש*
במדבר רבה (ט:מח)
מטרונה שאלה את ר”א מפני מה
חטייה אחת בעגל והם [בני ישראל] מתו בה ג’ מיתות, אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלכה
דכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס בשביל שלא להושיבה דבר אחד מן
התורה איבדה ממנו ג’ מאות כור מעשר בכל שנה? אמר לו, ישרפו ד”ת ואל ימסרו
לנשים.
קושייות המטרונה יותר ברורה בהמקביל
ביומא (יומא סו:) שם הגירסא “שאלה אשה חכמה את ר’ אליעזר, מאחר שמעשה העגל
שוין מפני מה אין מיתתן שוה”, והוא הוא. ומאמר זה של ר”א צריך להקרא יחד
עם מאמרו בסוטה (ג:ד) “כל המלמד תורה לבתו כאילו מלמדה תפלות.” והנה, הא
ודאי מענין שעד כה הגיע עמידתו של ר”א נגד תלמוד תורה לנשים, עד כדי כך
שוויתר על 300 מאות כור מעשר [שהמטרונה היתה מתנדבת] מפני שיטתו, ואפילו לא ללמדם
תורה באופן מסודר, רק שלא להשיב לשאלת המטרונה. אולם, מה שנוגע לנו עתה הוא הלשון
המדויק של ר”א: “אין חכמה לאשה אלא בפלכה.”
פלך, כידוע, הוא מה שקוראים באנגלית
spindle, היינו כלי המשמש בטווית צמר לשם תפירה או אריגה. (לראות צורתו ע’
ויקיפדיה ערך פלך, או כאן: (/http://schachtspindle.com/item/hand-spindles). מסגנון מאמרו זה ר”א לבד היה יתכן לומר שהיה פתגם עממי שגור
בצבור הרחב בזמנו, בדרך “היינו דאמרי אינשי.” אבל ממקומות אחרים רואים
ההדגשה מיוחדת שרבי אליעזר בפרט ראה בהפלך, ויחוסו לאשה. בבתובות (ט:ד) תנן
“המושיב את אשתו חנונית או שמנה אפוטרופא – הרי זה משביעה כל זמן ירצה [שלא
לקחה משלו כלום.] רבי אליעזר אומר: אפילו על פלכה ועל עיסתה.” הרי נקט
ר”א דוקא דוגמאות אלו – פלך ועיסה – כסימן למלאכתה של אשה.
יותר מזה – בכתובות (ה:ה) למדנו
שבעה מלאכות שהאשה עושה לבעלה, כולל הטחנה, הכבסה, הצעת המטה, ועוד. ברם, לפי
הת”ק שם, אם היא מכניסה מספיק שפחות לנשואין, אין היא צריכה לעשות כלום,
ו”יושבת בקתדרא.” אבל “רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה
שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זמה
.” מתוך שבעה מלאכות הנזכרת
שם במשנה, ר”א נקט דוקא מעשה צמר – דהיינו, מעשה פלך – כחיובה של אשה, אפילו
אם יש לה שפחות ואיננה צריכה לכך. הרי ברור לנו שביטוי זה, “אין חכמה לאשה
אלא בפלך” הוא מאמרו של ר”א לבד, בדרך “מרגלא בפומיה”,
ומאפיין לשיטתו בכלל. אבל מהו פירושו של הביטוי?
 לפי פשוטו כוונת המאמר מבוססת על דברי הכתוב
“וכל אשה חכמת לב בידיה טוו” (שמות לה:כה) כמו שאכן המדרש לעיל מסיימת
בההמשך. נקודה זו גם משתקפת במשלי (לא:יט) “ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו
פלך”. לאמר, האשה מתוארת בכתבי קדש כמצטיינת בפלך, ולכן זהו קאמר ר”א,
שכל חכמת האשה כרוכה אך ורק בחכמה זו, כלומר, אריגה, תפירה, וכדו’. ברם, מכמה
מקומות בש”ס נראה שיש שכבה נוספת טמונה בדברי ר”א.
ראשית, יצוין כי אשה יכולה לעשות
עוד כמה דברים באותו זמן שהיא משתמשת בפילכה. ע’ מגילה (יד:) – כי הוות מיפטרא
מיניה [אביגיל מדוד] אמרה ליה והטיב ה’ לאדוני וזכרת את אמתך. אמר רב נחמן היינו
דאמרי אינשי, “איתתא, בהדי שותא, פילכא.” פרש”י “עם שהאשה
מדברת היא טווה, כלומר עם שהיא מדברת עמו על בעלה, הזכירה לו את עצמה שאם ימות
ישאנה.” זאת אומרת, אשה יכולה גם לדבר וגם לארוג בב”א, והכא נמי, בעוד
שאביגל היתה מדברת לדוד אודות בעלה נבל, גם רמזה לדוד שאם מקרה יקרה לבעלה (כמו
שאכן קרה) שדוד ישאנה. הרי הרווחנו בזה יסוד חשוב: שמוש בפלך אינו מגביל או
מעכב את האשה מעסקים אחרים, אפילו באותו זמן, וכש”כ בזמנים אחרים
.
שנית, שמוש בפלך אינה מלאכה גרועה
או בזויה, והאשה יכולה להתעשרת מכך. ע’ 
בראשית רבה (נו:יא) “משל לאשה שנתעשרה מפלכה, אמרה הואיל ומן הפלך הזה
התעשרתי, עוד אינו זז מתחת ידי לעולם. כך אמר אברהם, כל שבא לידי אינו אלא בשביל
שעסקתי בתורה ובמצות, לפיכך אינו רוצה שתזוז מזרעי לעולם.” יוצא לנו יסוד
אחר: אין זה עלבון להיות מומחה בחכמת הפלך.
יותר מזה, מצינו שמוש בפלך במגוונים
רחבים ומצבים שונות. ראה לדוגמא כתובות (עב:) – 
“אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזילנא בתריה דרב עוקבא חזיתיה
לההיא ערביא דהוה יתבה. קא שדיא פילכה וטווה ורד כנגד פניה [לשון נקי]. כיון
דחזיתינן פסיקתיה לפילכה שדיתיה אמרה לי עולם [בחור], הב לי פלך.” –  פי’ האשה הערביא הזאת השתמשה בהפלך באופן
בלתי-צנוע, כדי לתפוס את רבב”ח  לדבר עבירה. לשם כך, היא
השליכה את פילכה בערמומיות, ובקשה מרבב”ח שיחזיר אותה לה, כדי להתקרב לו. הרי
גם כאן, הפלך שרת כאמצעי לחכמתה ויוזמתה.
סנהדרין (צה.) –  “בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות
נוולא. כי חזיתיה, פסקתה לפילכה שדתיה עילויה. סברא למקטליה. אמרה ליה, עלם, אייתי
לי פלך.”  באגדה זו, הענק ישבי בנוב
[אחיו של גלית, שהיה בא להרוג דוד בנקמה על הריגת אחיו] תפס את דוד והיה מצער
אותו. בדרך נסי, אבישי בן צרויה שמע את המצב, ורכב על סוסו להציל אותו. ערפה, אמא
של הענק, ראתה את אבישי, וכדי להרוג אותו זרקה פלכה אליו. (וכשלא הצליחה, אמרה
באמתלא שהפלך רק “נפל ממנה” ובקש מאבישי לחזור אותו לה.) הרי הפלך בידיה
היה משרת כעין נשק. ובדרך צחות נוכל לומר, כמו שאמרו (יבמות קטו.) “אשה כלי
זיינה עליה.” שוב פעם, חכמה בפלך היא חכמה רב-גווני, וכוללת אפילו ידע
בנשק.
וכן יש עוד דוגמאות. במס’ שבת (יז:ב)
מצינו: “נוטל אדם קרנס לפצע בו את אגוזים… את הכוש ואת הכרכר לתחוב
בו.” פי’ הרע”ב, “כוש: פלך שטוות בו הנשים. לתחוב בו: לאכול
בו תותים וכל מיני פרי רך.” הרי כאן הפלך יכולה לשמשת כעין מזלג.
 ומלבד חז”ל, כבר מצינו קללת דוד ליואב
בשמואל ב (ג:כט) “ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר
לחם.” פרש”י ורד”ק שם, “מחזיק פלך, נשען על מקלו מחמת חולי
הרגלים.” הרי הפלך גם היה יכול לשרת כמשענת. (מיהו, נחלקו המפרשים שם, ויתכן
שמלת פלך שם באמת היינו משענת, ולאו פלך בשמוש כמשענת.)
היוצא מכל הנ”ל היא שחכמת נשים
בפלכה מתבטאת בכמה גוונים, לא רק טוויה בלבד. כמו אולר שוויצרי (Swiss Army Knife), בשמוש של פלכה אשה חכמה יכולה לעשות הרבה דברים. ואמנם אמת היא
שלדעתו של ר”א חכמת נשים מוגבלת, לפחות שמטעם זה לא רצה להשיב לקושיית
המטרונה. מיהו, אינה כ”כ מוגבלת כפי אשר נראה באופן שטחי. חכמת הפלך אכן היא
חכמה גדולה.[1]
* Mr. Farkas, an attorney
practicing as in-house labor counsel for FirstEnergy Corporation, received his
rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical College in 1999. He lives with
his family in Cleveland, Ohio.  This is
his third appearance in the Seforim Blog. See his articles Rashbam theTalmudist, Reconsidered and אור חדש במעשה ברבי אלעזר בהגש”פ.


[1]יש
להעיר,שני ביטויים שמקשרים נשים לפלך – “אין חכמה לאשה אלא בפלך”, ו”איתתא
בהדי שותא פילכא” נאמרו ע”י רבי אליעזר ורב נחמן. במגילה (יד:) מצינו
“אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי” [לא נאה גאוה לנשים]. ובגמרא
מ”ק (כח.) “[אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד] ולא של נשים
לעולם מפני הכבוד אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה אבל שאר נשים מניחין. ר’ אלעזר אמר
אפילו שאר הנשים [לא מניחין], דכתיב וכו’.” ומענין שר”א ור”נ שניהם
היו נשאוים לנשים ממשפחות מפורסמות: ר”א לאמא שלום, אחות רבן גמליאל מיבנה;
ורב נחמן לילתא, בת ריש גלותא. ושני נשים האלו נזכרים בש”ס כמה פעמים בקשר
לדברים מוסריים, ע’ למשל קידושין (ע:) ושבת (קטז.) כמו”כ יצוין מה שמסופר על
ר”א בנדרים (כ.) “שאלו את אימא שלום מפני מפני
מה בניך יפיפין ביותר אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא
בחצות הלילה וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד.” ולעיל
הבאתי שיטת ר”א בהמשנה (כתובות ה:ה) “שהבטלה מביאה לידי זמה.” השוה
לדברי רשב”ג שם “שהבטלה מביאה לידי שעמום”.
 לא נעלם
ממני שיש מעמינו שרוצים לעשות הצהרות פולטיות מכל סוגיא כזו והמסתעף. להוי ידוע
שאין לי עסק בזה כלל וכלל, ואין לי שום חפץ לכנס לתחום ההוא, ואין אני מסיק לא דבר
ולא מידי. אני כותב כמעורר בעלמא מבחנת תלמוד תורה, כי תורה היא, וללמדה אני צריך.



אור חדש במעשה ברבי אלעזר בהגש”פ

אור חדש במעשה ברבי אלעזר בהגש”פ
מאת דוד פרקש*
מעשה ברבי אלעזר ורבי יהושע וראב”ע ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין
בבני ברק, והיו מספרים
ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, “רבותינו, הגיע זמן קריאת
שמע של שחרית.”
 רבים תמהו על זה, איך אפשר שראשי הרים כאלה, גדולי הדור
כולם, ישכחו זמן קר”ש? והאיך שייך שלא אחד מהם זכר הזמן, עד שהוצרכו
לתלמידיהם להזכירם? הן אפילו מי שאסרו לעסוק בתורה קודם זמן קר”ש כמו שאר
מלאכות שאסורים קודם זמן קר”ש, היינו דוקא כשלומד יחידי, אבל לא כשלומד בבית
הכנסת בצבור. (ע’ הרא”ש ורבינו יונה לברכות ה:, אליבא דרש”י שם,
וע” שו”ע או”ח ס’ פט ס”ו) 
ולכאורה פשוט הטעם מפני שבצבור ליכא למיחש שמא יטרד בגירסא ויעבור הזמן, כי
א”א שאין אף אחד מהצבור יזכור ויאמר לחבירו. ולכן שוב פעם קשה, אי אפילו
להדיוטות לא חיישינן, האיך אפשר שכל חכמים אלו שכחו?
והנה הצעד הראשון הנחוץ לתת פתרון לבעיית כלשהי בדבר הכתוב, הוא להבין בדיוק מה
באמת כתוב.  כאן, נוהגים העולם לקרוא
המאמר דלעיל כאילו באו התלמידים, והם הם אשר אמרו לרביהם  “רבותינו, הגיע זמן קר”ש של שחרית.”
אבל נחזי אנן. מצינו כמה מקומות בספרי חז”ל, בבלי ומדרדים, אשר בהם בעל המאמר
עצמו – כלומר, הסתמא –  קא קרי להרבנן
בהמאמר בשם המונח, “רבותינו.” ראה כמה דוגמאות:
·       
שבת (לג:) ת”ש כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי
יהודה ור’ אלעזר בר’ יוסי ור”ש נשאלה שאלה זו בפניהם וכו’.
·       
שם (קלח:) ת”ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה
תורה שתשתכח מישראל שנאמר וכו’.
·       
יבמות (סב:) אמרו שנים עשר אלף
זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא
נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר”ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם
ר”מ ור’ יהודה ור’ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה
אותה שעה.
·       
ויקרא רבה (ה:ד) מעשה בר’ אליעזר ור’ יהושע
ורבי עקיבא שהלכו לחולות אנטוכיא לעסק מגבת צדקה לחכמים והוה תמן חד בר נש והוה
שמיה אבא יודן והוה יהיב פרנסה בעין טובה פעם אחד ירד מנכסיו וראה רבותינו שם ונתכרכמו
פניו, הלך לו אצל אשתו וכו’
·       
דברים רבה (ואתחנן כד) מעשה שהיו רבותינו ברומי
ר”א הוא אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע הוא יהושע בן חנניה ורבן גמליאל.
·       
שם (ראה ח) מעשה בר”א ור’ יהושע שיצאו
לגבות לעסק מצות רבותינו הלכו לחילתה של אנטוכיא והיה שם אדם אחד והיה נקרא אבא
יודן והיה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה וכו’.
·       
שיר השירים רבה (ב:ג) (מדרש חזית) בשלפי השמד
נתכנסו רבותינו לאושא ואלו הן ר’ יהודה ורבי נחמיה ר”מ ור’ יוסי ורשב”י
ור’ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ור’ אליעזר בן יעקב.
אין מן הצורך לכנם לסבך השאלה של זמן עריכת הש”ם
והמדרשים (או חלקיהם.) הרי ידוע כי אפילו אותם מסכתות או מדרשים שהגיעו לצורתם הסופית
בזמן מאוחר, עדיין נכללים בהם מאמרים עתיקים מזמן קדום. הרי עובדה היא כי מונח זה
–  “רבותינו” –  מרגלא בפומייהו של עורכי התלמוד והמדרשים.
וידוע כי גם ההגדה של פסח כבר היה חטיבה בפני עצמה בזמן הגמרא, והיא נזכרת בגמרא ככך.
(ע’ בבא מציעא קטז. רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין
להשאיל ולהשכיר. ושמא תאמר זהו רק ספרי אגדה בעלמא, ע’ פסחים קטז: והאמר מרימר
שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף.)
ושים לב בפרט מי נכללים בהחכמים הנזכרים בתור “רבותינו”
ברוב הדוגמאות דלעיל –רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי עקיבא, רבי אלעזר, חכמי יבנה –  היינו בדיוק החכמים שנזכרו במעשה ברבי אלעזר
בבני ברק.[1]
והנה ידוע היא איך שפסיק אחד שלא במקומו עלול לגרום טעות
שלמה בהבנת דברים שבכתב. (לדוגמאה אחת ע’ מחקרים בדרכי התלמוד להגר”מ מרגליות
ערך “רב הונא ורב חסדא”, והוא כותב שם “מכאן אזהרה לאותם
“הפוסקים” תלמודא דידן בסימני פסוק, כמה מומחיות וזהירות צריכה
לכך.”) ללא ידיעת מקום הנכון ששייך הפסיק, המשפט יכול לשנות לגמרי.
ועתה, כבר כתבתי שנוהגים להבין המעשה כאילו התלמידים באו
ואמרו “רבותינו, הגיע זמן.” ברם, אחרי כל האמור לעיל, נ”ל שהמובן
בדיוק הפוך: “רבותינו” כאן הוא דברי הסתמא, לא התלמידים. רבי
אלעזר וחבריו היו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה
עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו, “הגיע זמן קריאת שמע של
שחרית.” כלומר, הרבנן בעצמם עסקו בספור יציאת מצרים, ובאו תלמידיהם – לשמוע
ולהקשיב – וכשהגיע זמן קר”ש, הפסיקו הדיון ואמרו רבותינו  בעצמם לתלמידים (או רב אחד אמר לשני) שעכשיו
נפסיק, כי הגיע זמן קר”ש.
ואולי יש להביא קצת ראיה לכך מהמקביל היחיד הידוע לי,
התוספתא האחרונה לפסחים (י:ח) (הובא בטור ס’ תפא) שם כתוב כך:
 “חייב אדם [לעסוק בהלכות הפסח] כל הלילה אפילו בינו לבין
בנו אפילו בינו לבין עצמו אפילו בינו לבין תלמידו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו
מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו [עסוקין בהלכות הפסח] כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו [להן] לבית המדרש איזו היא ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח איזו
ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח.”[2]
אמנם אין מקור זה דומה בדיוק להגש”פ. מיהו, קרוב הוא, וכאמור
זהו המקביל היחיד להמעשה אשר מובא בהגדה. וכאן הרי אין זכר כלל לענין תלמידים. הם
לא נזכרים בכלל, ואין להם שום קשר להמעשה. אדרבה, לפי התוספתא היו עסוקים עד קרות
הגבר. משמע לכאורה כי לא היו התלמידים חלק מרכזי להספור. ולפי הקריאה המסורתי המקובלת,
קצת קשה, כי מי הזכיר הרבנן שהגיע זמן? ברם, לפי הדרך שהצגתי כאן עולה יפה, כי
באמת ביאת התלמידים רק היה גרמא בעלמא –  כמו
קרות הגבר – ששרת כסימן להחכמים שהגיע זמן לפסוק. אבל אפילו בלעדיהם  היו מפסיקים רבותינו  לקרות קר”ש.
יודע אני שקשה לסבול הבנה אחרת לחלוטין מהמובן המסורתי. אבל זה באמת נראה לענ”ד
אמתת הדבר. בהבנה זו מסולקת כל הקושי אשר בו התחלתי. ותכלית הדרשה, כלומר נקודת
הלקח של המאמר, לא זזה ממקומה כלל וכלל. בעל ההגדה מדגיש לנו חשיבות ספור יציאת מצרים,
שהחכמים עסקו בו כל הלילה. לא הוצרכו לתלמידיהם להזכירם, אלא אדרבה, הם הזכירו
אותם. ועתה מנוחתם כבוד.
* Mr.
Farkas, an attorney practicing as in-house labor counsel for FirstEnergy
Corporation, received his rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical
College in 1999. He lives with his family in Cleveland, Ohio.  This is his second appearance in the Seforim
Blog, see his article “Rashbam the Talmudist,
Reconsidered.” (November, 2012).


[1]
אין זאת אומרת כי לא נמצא מקומות אחרות שהמונח “רבותינו” קאי על דור
מאוחר. אדרבה, מצינו בגיטין (עו:) תנא רבותינו התירוה לינשא מאן רבותינו אמר רב
יהודה אמר שמואל בי דינא דשרו מישחא, פרש”י ר’ יהודה נשיאה שהיה בימי
האמוראים בן בנו של רבינו הקדוש. אבל כבר כתב ר”י הלוי בדורות ראשונים (חלק ה
, פרק ט) ש-“יש בזה דבר חדש אשר לא הושם אליו לב כלל ודבר גדול מאד… שדברי
שמואל בגיטין מאן רבותינו, בי דינא דשרו משחא (והיינו ר’ יהודה נשיאה ובית דנו)
אינו על פרט הזה לבד, כי אם שהוא כלל על כל הש”ס, על כל ההכרעות בשם
“רבותינו” אחר דין המשנה.” וע’ש בהמשך דבריו שזהו דור אחרון
של תנאים. אנן הב”ע בדור או דורות שלפני זה.                                     
כמו”כ
מצינו “רבותינו שבבבל” שקאי ארב ושמואל, ו”רבותינו שבארץ
ישראל” שקאי על רב אבא. (שבועות מז.) אבל זהו דוקא בשם לוואי, כמבואר בגמרא
שם, לא בשם “רבותינו” בלבד.                      
                                                                                                                          
          
[2]    אין
שינויים מהותיים בגירסאות המובאות במהדורות חזון יחזקאל או תוספתא כפשוטה



Rashbam the Talmudist, Reconsidered

Rashbam the Talmudist, Reconsidered
by David S. Farkas*
Abstract
Rashbam (Rabbi Samuel ben Meir of Troyes) is known today primarily for his Biblical commentary, which is often seen as a forerunner to modern academic study of the Bible. Rashbam’s Talmudic commentary, by contrast, is often dismissed as merely a more “prolix” version of his grandfather Rashi, devoid of the critical methods that make his Biblical commentary unique.  While a proper study of Rashbam’s Talmudic exegesis has yet to be written, this exploratory essay seeks to demonstrate that many of the hallmarks of modern academic study are all featured regularly in Rashbam’s Talmudic commentary.  Several examples are cited for each of a wide variety of academic fundamentals, including Rashbam’s awareness of the development of the Talmudic text; appreciation of general Talmudic methodology; distinctions made between the stama d’gmara editors and the actual statements of chazal they edit; and the Rashbam’s preference for critical editions of the Talmud.
Likewise, examples are shown highlighting Rashbam’s use of field research, and his aversion to wild or exaggerated statements of
fact.  In brief, the essay takes some initial steps towards dispelling the prevailing notion of a “split personality” Rashbam when it comes to his commentaries to the Torah and the Talmud, and seeks to show the uniformity and consistency shown throughout his entire corpus.
*Mr. Farkas, an attorney practicing as in-house labor counsel for FirstEnergy Corporation, received his rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical College in 1999. He lives with his family in Cleveland, Ohio.
Rashbam the Talmudist, Reconsidered
David S. Farkas
Professors of academic Talmud are not known for their practical social experiments, but here’s one that would be interesting to try:
Take two men, each unknown to each other, and each reasonably knowledgeable in both traditional learning and modern methods of study. Put each of them in separate rooms, one with a Rabbinic Bible (Mikraos Gedolos) on the complete Torah, and one with the tractates of Bava Basra and Pesachim of a standard edition of the Babylonian Talmud.  Tell each individual he can take as long as he needs to study the commentary of Rashbam upon each [perhaps this is why the experiment remains only a hypothetical] and report back when he’s done. When the subjects return, ask each of them independently: Is Rashbam a traditional commentator, or is he a modern academic? As a corollary, the professor should ask his students a follow-up question: What do you think the two subjects will answer?
No hard data exists for a definitive answer, but I suspect most students would answer that subject #1, holding the Bible, would think Rashbam an academic, while subject #2, with the Talmud, would think him a traditional commentator.  However, and paradoxically, I also think the subjects themselves, having just studied the material in isolation, would both provide the identical answer, and would find the Rashbam thoroughly modern in both.
To be sure, the question in the experiment above is somewhat misleading, as obviously Rashbam was a traditionalist through and through, and no one would ever seriously claim otherwise. Rabbi Samuel ben Meir of Troyes (c. 1085-1158), the grandson of Rashi, was clearly well grounded in the learning of his times and fellow Ballei Tosafos. But his commentary to the Torah has long stood out for its eye-opening and often daring interpretations of scripture.  Rashbam does not hesitate to state what he believes to be the straightforward meaning of the verse, the peshat, even when it conflicts with the opinion of chazal before him.  In this way Rashbam is often seen as something of a forerunner to academic students of the Torah, who use modern methods of study to arrive at what they believe to be the original meaning of the text.[1]
Despite this, Rashbam’s commentary to the Talmud is often entirely ignored by academics, not to say disdained. In her book concerning Rashbam’s commentary to Job, Sara Japhet notes that a proper study of the characteristics of Rashbam’s Talmudic exegesis has yet to be written.[2] In its entry on Rashbam, the Jewish Encyclopedia devotes considerable space towards analyzing his biblical commentary, but dispenses with his Talmudic commentary with little more than a single sentence, and that only to dismiss it as “much weaker than Rashi.”[3]  And in his review of Elazar Touitou’s Rashbam Scholarship in Perpetual Motion, Mordechai Cohen concludes with three suggestions to augment existing scholarship on Rashbam, one of which urges a greater focus upon Rashbam’s biblical commentaries beyond the Pentateuch.[4] Nowhere, however, is any suggestion made to consider Rashbam’s Talmudic output.
This neglect shows no sign of change anytime soon.  Typical are the comments of one knowledgeable blogger, who writes, concerning a major conference organized by Bar Ilan University in 2011 devoted to the study of Rashbam:
 “It amazes me, the amount of attention that scholars of medieval biblical exegesis lavish on a fairly limited corpus. I must admit that it also frustrates me that despite all this enthusiasm for studying Rashbam’s biblical exegesis, his Talmudic commentaries and, to an even greater degree, his Halakhic writings have received virtually no attention whatsoever.”[5]
Indeed, the conference referenced by the writer focused exclusively on Rashbam as a pashtan on Torah and Kesuvim – with not a single session devoted to his writings on shas.
We do not have Rashbam’s commentary to shas. Although there is evidence that he wrote much more, we are left essentially with his commentary to most of Bava Basra (“BB”) and the last chapter of Pesachim.[6]  Still, this amounts to nearly 370 pages of commentary, more than enough to get a firm sense of his methods. “Prolix” is a word often used to describe his Talmudic commentary. “Peshat”, however, is not. This seems strange. Why would one man’s commentary be so markedly different from one arena to the next? If Rashbam’s commentary displays all the signs of modern methods of study in his commentary to the Torah, why, then, does his commentary to the Talmud seem so devoid of the same?
The purpose of this brief essay is to show that, contrary to the common misconception, Rashbam’s Talmudic commentary displays precisely the same hallmarks of intellectual honesty and modern methods as he displays in his work on the Torah. Below I cite concrete examples to prove the point.  However, there needs to be a framework for this type of study. Nearly every single Tosafos in shas probes into the text, yet few would mistake their methods for that of a modern critical approach.  What, then, are the hallmarks of the modern method in which we can test the hypothesis we began with?
There is certainly no definitive answer to this question. One writer identifies no less than six different aspects of what he calls the “scientific-academic” approach to the Talmud, and in passing notes that “the approaches termed “academic” or “scientific” today are actually closer to the approaches of classical Talmudic scholars than those in use by traditional religious institutions today.”[7]  Many others have written about the academic study of the Talmud without any attempt to reduce the approach down to a specific list of methods.[8]  Accordingly, with no pretenses to believing the following to be exhaustive, this author will follow in the footsteps of at least one of his forebears in identifying the following six prerequisites necessary for a proper academic approach to the study of Talmud:[9]
1)    An understanding of how the Talmudic text developed over time; a recognition of the layers within each sugya and how the existence of such layers can help us better understand the text;
2)    A recognition of the stama d’gmara; an appreciation of the fact that the anonymous editors of the Talmud sometimes paraphrased or
otherwise edited the actual statements of the tannaim and amoraim;
3)   An attempt to use the best critical editions available;
4)   A feeling for the overall methodology of the Talmud as an organic whole, to aid with understanding the immediate text at hand;
5)   A general sense of rationalism, or an aversion to wild or exaggerated notions;
6)   A willingness to use field research beyond the bare text to clarify the meaning of difficult or obscure terminology.
No doubt others could add or subtract from this list, or refine it in some other way.  However, the foregoing represents at least a decent summary of some of the more fundamental elements of a modern critical approach to the study of Talmud.  And with that in mind, let us see if these methods are employed by Rashbam in his commentary to Bava Basra and Pesachim.[10]
*   *
*
Development of the Text
In the following examples Rashbam demonstrates a keen understanding of how the development of the Talmud affects the understanding of the passage in front of him.
1)   אמר רבא א”ר נחמן מחאה בפני שנים ואין ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואינו צריך לומר כתובו וקיום שטרות בשלשה
ואין צריך לומר כתובו. שטר מודעא כללא דמילתא כל מידי דזכות הוא לו אין העדים צריכין ליטול הימנו רשות והא דלא כייל ותני להו ולימא מחאה ומודעא וקנין בפני ב’ ואין צריך לומר כתובו היינו משום דרבא קאמר להו משמיה דר”נ ולאו בחד יומא שמעינהו אלא כל מילתא שמעה באפי נפשיה והדר חברינהו רבא כחדא כסדר כמו ששמען .  . . .
2)   וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו מאי כגון זאת כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיניA עושה
מאי כגון זאת. באיזו תקנת חכמים היו מדברים בבהמ”ד שעליה אמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת התקנה שאנו מדברים בה שומעין לו:
3)    תנן התם אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו בשלמא יום הכפורים יום סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות אלא חמשה עשר באב מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה מאי דרוש ממנו ולא מבנינו רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה וידבר ה’ אלי לאמר אלי היה הדיבור עולא אמר יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה
יום שהותר שבט בנימן. כל הנך אמוראי לא פליגי אלא מר גמיר האי מרביה ומר גמיר האי מרביה
In the first example (BB 40a), Rava records a series of halachic rulings he heard in the name of Rav Nachman, concerning the amount
of witnesses various transactions had to be conducted in front of, and which transactions, if they were to be recorded, required explicit verbal instructions from the parties. Rashbam wonders why all the like instructions were not presented as one simple rule, rather than stating each separately.  He explains that what appears to be one statement in the name of Rav Nachman, actually took place over many separate occasions. Rav Nachman, at various times, taught about the various types of transactions, and Rava himself wove them together into a single statement.  Thus, while it might appear verbose in our text, Rava would have misquoted his teacher were he to have quoted him as though Rav Nachman had given a general rule. Instead, Rashbam explains, Rava quoted him accurately, one statement at a time.
In the second example (BB 49b), Rava pronounced a ruling that when one declines a rabbinic ordinance designed as an aid, “in such a situation” we accept his decision. The Gemara asks what exactly “such a situation” is.  Rashbam clarifies that Rava issues his ruling in the context of a live discussion in the beis midrash.  Thus, he explains, what the Gemara really wants to know is, “what subject were they studying that day, when Rava made his pronouncement?” In so stating, Rashbam demonstrates an awareness that the give-and-take on any page of the Talmud did not take place in a vacuum (as we read it today), but rather, in the context of a lively study hall.  This awareness leads to a clearer understanding of the text.
In the third example (BB 121a), we read a long series of explanations from amoraim, explaining why the 15th day of Av is considered a day of celebration. On the surface of the cold page of the Talmud it appears to be a great debate.  Rashbam explains that it is no debate;
rather, each amora is merely registering what he heard from his teacher in an isolated setting. In other words, the amoraim might indeed differ in their explanations, but it was not in the context of an actual argument.  The difference is significant, because an actual debate implies that one does not agree with the reason advanced by the other.  As Rashbam explains it, there is reason to suspect that the amoraim would have disagreed with the other explanations.  They may well have agreed with these other explanations, they simply never heard them offered.
Here, then, are several examples where Rashbam shows a keen understanding of the development and background of the Talmudic passage. These examples, and others like it provide vivid illustrations of how knowing the background of a Talmudic passage gives one a clearer picture of the text being studied.[11]
Editors (Stama D’Gemara) of the Text
In recent years an approach to the study of Talmud known as Revadim (“layers”) has gained some degree of traction.  The approach seeks to uncover the various historical layers, or strata, often present in the Talmud, as a means to achieving clarity. In the following two, Rashbam provides us with the kernel of this idea, by showing the importance of knowing when an amora or tanna is speaking, and when the
anonymous editors of the Gemara are speaking.  It is not often easy to pick up where the one ends and the other begins.
4)     איתמר רב הונא אמר רב הלכה הלכה כדברי חכמים ורב ירמיה בר אבא אמר שמואל הלכה כרבי עקיבא אמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב הונא והא זמנין סגיאין אמריתה קמיה דרב הלכתא כרבי עקיבא ולא אמר לי ולא מידי א”ל היכי תניתה א”ל איפכא תנינא משום הכי לא אמר לך ולא מידי
אמר ליה איפכא. לר’ עקיבא בעין רעה ולרבנן בעין יפה וגמרא הוא דקמפרש דאיפכא הוה תני רב ירמיה ומיהו איהו לא אמר לרב הונא לשון זה איפכא תנינא שאם היה יודע שאין רב הונא שונה כמותו לא היה לו לתמוה דהיינו הך דבין לרב הונא בין לרב ירמיה הלכתא דבעין רעה מוכר
 (5
    אמר רב הלכה כדייני גולה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הדר ביה מר משמעתיה אמר להו מסתברא אמרי כדרב יוס 
כדרב יוסף. גמרא הוא שקיצר דברי רב אבל רב לא הזכיר רב יוסף שהרי קדם לו רב הרבה דורות
Example # 4 (BB 65a) is cited by Professor Ta-Shma, in his survey of the literary history of European and North African Talmudic commentary, as a “particularly interesting” example of Rashbam’s focus on Talmudic methodology.[12]  The passage concerns a debate between R. Akiva and the Sages over an easement in a particular piece of property, and whether or not it is automatically included in a bill of sale. Rav Huna said in the name of Rav that the halacha follows the Sages, rather than R. Akiva. Rav Yirmiyahu then told Rav Huna that he often said “the opposite” to Rav, and wondered why Rav never said anything to him.
 Rashbam explains that Rav Yirmiyahu himself did not actually use the words “the opposite”, because it would then have been obvious to him why Rav never said anything.  Rather, says Rashbam, when the discussion between the two men occurred, Rav Yirmiyahu actually detailed how he had heard the halacha reported.  The report was – as the stama d’gemara tells us in a paraphrase – the opposite of how Rav himself reported the halacha. In other words, the discussion between Rav Yirmiyahu and Rav Huna never transpired in the way one would think from reading the text of the Gemara alone.
In the fifth example (BB 51a) the Gemara discusses whether one can obtain adverse possession (chazaka) in the property of a married woman. Rav held one could not, while the “Judges of the Exile” [Shmuel and Karna] held one could. When two of his students later heard a contrary ruling from Rav and asked about it, Rav said he was referring to the case mentioned by Rav Yosef.  Rashbam explains that Rav could not possibly have mentioned Rav Yosef by name, since the latter lived several generations later. Rather, he continues, the stama d’gemara is abridging Rav’s statement. In actuality, Rav proceeded to describe a case similar to a case described earlier by Rav Yosef, in which case Rav would agree that one could have chazaka.  In this way, the text of the Gemara makes perfect sense.
Here, then, are two examples where Rashbam demonstrates how knowing when the first person is speaking, and when the editor
is speaking, helps us with our grasp of the Gemara.
Use of Critical Editions
Although “critical editions” as we know them did not exist in his time, Rashbam’s frequent citations to the “precise editions” or his usage of comparative texts is based upon the very same principles of scholarship used in preparing today’s critical editions.  In a famous statement, Rashbam’s brother Rabbeinu Tam remarked that for every statement amended by Rashi, his brother Shmuel, basing himself upon older texts, would amend twenty.[13]  The following are some examples.
6)                      וכדברי ר”ע בית רובע מאי לאו דזבין ליה סאה לא דזבין ליה חצי סאה
ה”ג וכדברי ר”ע בית רובע מאי לאו דזבין ליה סאה לא דזבין ליה חצי סאה. והכי קפריך מאי לאו דזבין ליה סאה ואפ”ה לא אמרי’ נותן חצי רובע לכל חצי סאה דהוי מחילה אלא כיון דהוי ליה בין כל המותרות שיעור גנה הדרי כרב הונא חצי רובע הוי מחילה לחצי סאה כי היכי דרובע הוי מחילה לסאה ומשני דזבין ליה חצי סאה הלכך חצי רובע הוי מחילה וטפי מחצי רובע יעשה חשבון רובע דהוי שיעור גנה יחזיר כן נראה בעיני ועיקר וכן מצאתי כתוב בספרים מדויקים
7)        אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה נמי לא יצא
בלע מרור לא יצא. דבעינן טעם מרור וליכא דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם (שם א) כך מצאתי כתוב בכל הספרים ובפי’ ר”ח ורבינו פי’ בלע מרור יצא א”א שלא יהא בו טעם מרור בלע מצה ומרור יחד ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא הואיל ולא לעסו ואכל מצה עמו אין לו שום טעם ולפי הכתוב בספרים צריך לפרש בלע מצה ומרור ידי מצה מיהו יצא דלא תימא אף ידי מצה לא יצא דאיכא תרתי לריעותא שלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו שהמרור חוצץ בינתיים
In these two examples (BB 104b) and (Pesachim 115b) Rashbam shows how he uses the best available texts.  In the first example Rashbam recites the explanations of the text, stating that it (the explanation) is based upon what he found in the most “precise” texts. Similarly, in the second example he gives an explanation from what he found in “all the books”, implying that he used more than one edition in preparing his commentaries.
These examples can also be multiplied, see Pesachim 108b (Ketani Mihas) and BB 85b (bein pesak) (in some editions) for similar usages. On other occasions Rashbam tells us he consulted “older texts” (e.g., BB 87a and 87b.)   In general, Rashbam frequently employs language telling us how the proper text should read.  As noted by R. Ephraim Urbach, “Rashbam devoted great attention to clarifying the Talmudic text.”[14]
Talmudic Methodology
In his Biblical commentary, Rashbam devoted great attention to uncovering the conventions and methodology of scripture.[15]  In the following examples, we shall see that Rashbam devoted no less attention to the general principles and postulates used by the Talmud.
8)     איידי דתנא רישא כו’. לא גרסינן ושיבוש הוא ויש מפרשים דאשובר קאי ולמימרא דאיהי יהבה השכר ולא הבעל ואיידי דתנא רישא בדידיה משום גט שהבעל נותן שכר תנא נמי בדידיה גבי שובר ולאו דוקא ואין זה שיטת גמרא למיתניה בדידיה שיקרא משום רישא
9)     יתיב רב אידי בר אבין קמיה דרב חסדא ויתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא א”ל רב אידי בר אבין הכי תנינא לי’ במתניתא דבי רב הינק ואמרי ליה במתניתא דבי בר הינק כוותיך ואלא רב הונא מתניתא קמ”ל רב הונא מתניתא לא שמיע ליה ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך מאי טעמא לקיבעא קמא הדר
ה”ג במתני’ דבי רב הינק כוותיך ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה ולא גרסי’ מתני’ אתא לאשמועי’ ושיבוש גמור היא שכן הוא שיטת הגמרא להשמיענו האמורא דבר המפורש בברייתא דזימנין שאין הכל בקיאין בברייתא וגם האמורא עצמו זימנין דלא ידע לה לההיא ברייתא עד דמייתי ליה סייעתא מיני’ ולפי שראו דיתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה וטעו לומר מכלל שחזר בו ממה שאמר למעלה משמיה דרב הונא והגיהו בספרים קושיא זו ואינה אלא שני דברים אמר רב חסדא בההיא ברייתא חדא משמיה דרב הונא וחדא משמיה דנפשיה
In example #8, cited above with no Talmudic text, Rashbam tell us (BB 168a) that a certain proposed text should be deleted or otherwise not included in the Talmudic passage.  The particulars need not concern us, but Rashbam dispenses with the proposed text by calling it mistaken, and observing that is not the method of the Talmud to teach us a mistaken ruling, simply in order to bring us to a different conclusion.
In example #9 (Pesachim 101b), Rashbam employs nearly identical language, again in deleting the existing text, which had questioned why an amora (Rav Chisda, in this case) would teach us a halacha if it was already known from an earlier baraisa.  Rashbam rejects the text, explaining that it is indeed the way of the Talmud for an amora to teach us something, even thought that “something” might be found explicitly in an earlier baraisa, because not all amoraim were familiar with all the baraisos.  In the particular case in front of us, Rashbam proceeds to explain, someone had thought to amend the text because Rav Chisda appeared to be retracting from a statement he made earlier.  Rashbam explains that there was no retraction, and it was a mistake to amend the text.
Thus, here again are two examples where Rashbam’s knowledge of what Talmudic methodology consists of, and what it does not consist of, not only clarifies the meaning of the Talmudic passage, but actually helps us with establishing the correct text itself. Other examples are adduced by Professor Ta-Shma.[16]  In this regard, Rashbam was simply employing the same methods and methodology he had already established in his Biblical commentary.
Aversion to Exaggeration
As it is important for students of any discipline to separate fact from fiction, it is likewise important to distinguish the literal from the exaggerated. Understanding the difference, Rashbam demonstrates, can bring meaning to otherwise incomprehensible Talmudic passages.
10)      א”ר לוי משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח וכולהו אקלידי וקליפי דגלדא
משוי שלש מאות. לאו דוקא וכן כל שלש מאות שבש”ס
11)      אמר רב זביד האי יומא קמא דריש שתא אי חמים כולה שתא חמימא אי קריר כולה שתא קרירא
כולה שתא חמימא. כלומר רוב השנה
12)      ארבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו אל תדור בשכנציב משום דליצני הוו ומשכו לך בליצנותא ואל תשב על מטת ארמית איכא דאמרי דלא תיגני בלא קרית שמע ואיכא דאמרי דלא תינסב גיורתא ואיכא דאמרי ארמאית ממש ומשום מעשה דרב פפא ואל תבריח עצמך מן המכס דילמא משכחו לך ושקלי מנך כל דאית לך ואל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם מפני שהשטן מרקד בין קרניו
שהשטן מרקד. לאו דווקא אלא משוגע כדמפרש לקמן
In example #10 (Pesachim 119a) R. Levi informs us it took three hundred mules to carry the keys of Korach’s treasure houses. Rashbam, in a typically understated way, tells us the number 300 is an exaggerated number, “and so too are all uses of the number 300 in shas”.  Presumably Rashbam would say the same of other such common numbers in shas, such as 400 or 13. They are mere exaggerations, and not to be taken literally.[17]
In example #11 (Bava Basra 147a), R. Zvid posits a sort of “Groundhog Day” rule for predicting the weather: If the first day of the New Year is warm, all the rest of year will be warm. If it is cold, all the rest of year will be cold. Rashbam is sensitive to the overstatement, and explains that “all” merely means “most”, thus removing the hyperbole from R. Zvid’s statement.
In example #12, Rabbeinu Hakodesh [R. Yehuda Ha-Nasi] gave four bits of advice to his children.  The fourth directive is to avoid standing in the path of an ox when it comes out of the swamp, because at that time “the accuser (satan) is to be found between its horns.”  Here again, Rashbam informs us that the statement is not intended to be literal, and merely means that an ox at that time will be found in a state of agitation.
Thus, in these cases and others like it, the Rashbam displays a marked tendency towards the rationalist point of view, and away from
the hyperbolic or exaggerated.
In one important way, however, the sense of rationalism found within Rashbam’s commentary must be qualified, and that is when it comes to matter of halacha.  In his commentary to the Torah, Rashbam focused simply on explaining the meaning of the text, with no attempt to grapple with or address the halacha.  Thus, Rashbam felt no constraints in explaining the plain meaning of the verse as he saw it.  In his Talmudic commentary, however, Rashbam has an entirely different goal. This does not mean Rashbam was a “halachically
responsive, but anti-peshat Talmudic exegete”, as one notable authority has argued.[18]  Rather, it simply means Rashbam allowed himself more freedom in his works on the Torah than he did on shas. To refer to Rashbam as “anti-peshat”, seems to this writer an unfair characterization of Rashbam’s Talmudic commentary.
Field Research
A charming old tale, whose origins are lost in time, speaks of a heated debate among scholars debating the number of teeth in a horse’s mouth. After many days and nights of arguing, a novel solution is proposed: head to the nearest stable and count! The outrageous proposal is met with frowns and disgust, and thus the scholars are doomed to continue the debate forever more.
The moral, of course, is that “book-learning” alone is insufficient; it must be accompanied by actual field research into the realia of the subjects being studied.  In our times, this issue has often been characterized as the debate over knowing what Rashi wore as opposed to what he said.[19]  The truth is that both are important, as demonstrated by Rashbam in the following examples.
13)       אמר רב יהודה אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה מתקיף לה ר”נ אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית ואחד אומר אכלה שניה רביעית וששית הכי נמי דהויא חזקה
מתקיף לה ר”נ אלא מעתה כו’. ר”נ לא היה יודע טעמו של רב יהודה המפורש לפנינו דבין חטין ושעורין טעו אינשי אלא ס”ל דהא דקאמר רב יהודה אחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין כו’ לאו באותן ג’ שנים דקמסהיד האי מסהיד האי דא”כ עדות מוכחשת היא ותיבטל אלא ס”ל לר”נ דה”ק רב יהודה אחד אומר אכלה חטין ג’ שנים כפי מנהג עובדי אדמה ואחד אומר אכלה שעורים שלש שנים כפי מנהג עובדי אדמה והיינו שש שנים בדילוג ושאלתי לעובדי האדמה ואמרו לי שלעולם כך הוא המנהג שנה אחת חטין ושנה אחת שעורין כן כל הימים ואינה צריכה שביתה כלום ה”ז חזקה שהרי אין מכחישים זה את זה כלל וממ”נ כל אחד מעיד שאכלה שני חזקה והלכך הויא חזקה דדמיא להא דר’ יהושע בן קרחה דאמרי’ בפירקין לעיל (דף לב.) אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ר’ יהושע בן קרחה אומר אפי’ בזה אחר זה וטעמא דר’ יהושע מפורש בסנהדרין בפ’ זה בורר דאע”ג דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי מיהו תרוייהו אמנה קמסהדי והכא נמי תרוייהו אחזקה קמסהדי
14)     אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו
קליות. קלי מחטים ישנים דחדש אסור עדיין בלילה הראשון של פסח ומקומות יש בספרד שמייבשין חטים ישנים במחבת על גבי האור ואוכלין אותם עם אגוזים בקינוח סעודה מפי רבינו שמואל החסיד
In example #13 (BB 56b), the issue at hand concerns adverse possession. If one witness sees the occupier taking wheat, and the other says he observed him taking barley, this is sufficient to take possession. R. Nachman demurred, observing that were this to be the case, if one witness observed the occupier taking crops in the first, third, and firth years, while another witness reported it in the second, fourth, and sixth years, it would also be sufficient.  In explaining why this troubled R. Nachman, Rashbam asserts that the passage is dealing with the method of crop farming.  In passing, Rashbam tells us “I asked the farmers, and they told me this was their custom, to plant wheat one year, and barley the next year, without any need to leave the ground fallow.”  The Rashbam thus approached the experts – farmers, in this case – to know their precise methods, so that it would help him understand the sugya.
In the 14th and final example (Pesachim 109a), Rashbam wishes to explain the word “keliyos”, which are to be distributed to children on Passover eve, as a mean to keep the children up.  Rashbam explains (citing another source) that such “keliyos” are actually made from the old grain (yoshon), and reports that there are places in Spain where such “Keliyos” are eaten regularly as a sort of dessert.
Thus, in these examples we see how Rashbam would cite others or speak to others to ascertain technical terms or practices.  Rashbam would not hesitate to use field research or go “outside the page”, if it helped him understand the text.
*
*   *
      We have shown, I hope, that the impression some have of a Rashbam whose greatness shines through only in his Biblical works is profoundly mistaken. The examples above show the Rashbam using the full range of modern research tools to examine the Talmudic text in front of him.  Far from using dual approaches to the Torah and the Talmud, Rashbam employs a single, unified method throughout his
commentary.
 Though unquestionably lengthier than that of his illustrious grandfather, Rashbam’s Talmudic commentary displays all the hallmarks of intellectual rigor that have endeared him to so many moderns.  If the academic community, or indeed, anyone wishes to see a complete picture of the man and his methods, it would do well to look again, for the first time, at Rashbam’s commentary to shas.


[1] See, e.g., Oxford Dictionary of the Jewish Religion (Oxford University Press, 2011) “Since its emergence in the Middle Ages, Peshat has remained an important focus of Jewish Bible Study (and in modern times has been viewed as a forerunner of the historical critical method) (etc.)” (Entry on Peshat); Cf. also the remarks of Professor Martin Lockshin upon the publication of his two-volume edition of Rashbam’s commentary to the Torah, referring to Rashbam as the most prominent among the Northern French scholars whose style “closely resembles the work of modern academic Bible scholars today.” (Cited in York University YFile, 9/11/09.)
[2] Sara Japhet, The Commentary of Rabbi Shmuel ben Meir (Rashbam) on the Book of Job (Jerusalem, Magnes Press, 2000) p 9-10, cited by Mayer Gruber, Rashi’s Commentary to Psalms, (JPS, 2004) at 43.
[3] Entry on Samuel ben Meir (Rashbam). The entry found in Encyclopedia Judaica (Jerusalem 1972) is no different substantially.
[4] Rashbam Scholarship in Perpetual Motion (Mordechai Cohen) JQR 98:3 Summer 2008, 388-408.
[5] http://manuscriptboy.blogspot.com/2011/05/peering-through-conferenceshttpwwwblogg.html.
[6] Ephraim Urbach, Ballei Ha-Tosafot, Volume I, p.53. As Urbach explains, two different editions of Rashbam’s commentary on Bava Basra exist. In this essay I have used the (lengthier) edition found in the standard volumes of the Vilna shas.
[7]Pinchas Hayman, Implications of Academic Approaches to the Study of the Babylonian Talmud for the Beliefs and Religious Attitudes of the Student, printed in Abiding Challenges: Research Perspectives on Jewish Education (Freund Publishing House, Bar Ilan University 1999) pp 375 ff.  See also the (negative) review of Dr. Hayman’s article by Rabbi Gil Student on the popular Torah Musings (formerly Hirhurim) website, May 24, 2004.
[8] Shamma Friedman, Five Sugyot From the Babylonia Talmud: The Society for the Interpretation of the Talmud (Jerusalem 2002) English Introduction; idem, “The Talmud Today” appearing in Jewish Book Annual, www.atranet.co.il/sf.talmud_today.pdf.
and the extensive bibliography and websites listed therein.
[9] Some (but not all) of these points overlap with the six points listed by Hayman, supra.
[10] Of note, in Rashi’s Methodology in his Exegesis of the Babylonian Talmud (Jerusalem, Magnes Press 1980), the late Dr. Yona Frankel writes only that Rashbam “occasionally followed the approach of Rashi in Bava Basra, and occasionally did not follow him.” (p. 201.) It is beyond the scope of this exploratory essay to examine the influences upon Rashbam’s Talmudic commentary, and the ways in which he contributed to the Tosafos (“Tosafos shelanu”) that appear in standard texts of the Talmud. The academic nature of Rashbam’s Talmudic commentary is evident there as well. (See e.g., Zevachim 102b s.v. Parich, where Rashbam deduces from the unusual language of R. Achai that the passage must date from Geonic times.) However, our limited inquiry must be limited to an examination of Rashbam’s sustained running commentary, rather than selected statements as they appear in Tosafos.
[11] See also Rashbam to BB 141a (D’tanya) for a similar example.
[12] Yisrael Ta-Shma, Ha-Safrut Ha-Parshanit La-Talmud (Jerusalem 1999) at 63. Ta-Shma devotes several pages to Rashbam’s commentary, but not specifically to the more academic features of it.
[13] Sefer Hayashar, Introduction (Zhitomir 1869)
[14] Ballei Ha-Tosafot,supra, at 47.
[15] See The Torah Commentary of Rabbi Samuel Ben Meir (1982, unpublished doctoral dissertation for Harvard University) by מורי Rabbi Moshe Berger, at 77. (“A major characteristic of both Rashi and Rashbam’s Torah exegesis is their search for darkei hamikraot . . . . Indeed, it is probably this element more than any other that has won for these exegetes the admiration of modern scholars . . . (etc.)”
[16]Ta-Shma, supra, citing Rashbam to BB 39a amar rava; 43a yihu; 51a kidirav Yosef, and several others.
[17] See Rashi to Shabbos 119a s.v. treisar, stating the number 13 is an exaggerated number. (תריסר עיליתי דדינרי. עליות מלאות דינרי זהב וגוזמא בעלמא הוא כלומר הון עתק מאד כך פירש רבינו הלוי וכן בכל מקום כגון תליסר גמלי ספיקי טריפתא (חולין דף צה:) וכן תליסר טבחי דלעיל)
[18] David Weiss Halivni, Peshat and Derash: Plain and Applied Meaning in Rabbinic Exegesis (Oxford University Press 1991) at 170
[19] See Shamma Friedman, Five Sugyot, supra.