1

The Name Machabee

The Name Machabee Recently, a whole spate of books have been published, both in English and Hebrew, discussing names (see below for a partial list).  These works tend to focus on the alleged importance of one's name and offer insights into the source and meaning of names.  Although typically not discussed in these books is a well-known name, one that around this time of year deserves attention – the name Machabee (alternatively spelled Machabeus, Maccabaeus, Maccabeus, or substituting a "k" for the "c"). 

One should not mistake the understanding of the proper  etymology and spelling is merely an academic exercise, we begin with a statement of the Hatam Sofer.  The Hatam Sofer is discussing the issue of the appropriate place for appellations in a divorce document. That is, where does one put "shlita" or the like – immediately after the person's name but before the father's name, i.e. Shimon Shlita ben Yosef, or after the father's name Shimon ben Yosef Shlita.  Hatam Sofer attempts to show that the former is correct by appealing to  the name Machabee. According to some, the name Machabee is an abbreviation for "Matisyahu Kohen ben Yochanon." Thus, the Hatam Sofer argues, demonstrates that the appellation, in this case "Kohen" appears immediately after the name and not at the end.  Ultimately, Hatam Sofer concedes that Machabee is not a perfect proof in so far as the reason for the placement of Kohen immediately following a name is because if placed solely at the end one may assume that the Kohen only applies to the father, who, engaged in an illicit relationship rendering his son a halal one who is no longer a kohen.  Thus, Machabee doesn't help for the general question of appellation placements.

However, R. Y.S. Spiegel in an series of articles discussing ראשי תיבות analyzes this Hatam Sofer and points out that the Hatam Sofer's understanding is predicated on a reading of מכבי and not מקבי. But, as Spiegel explains, מקבי has some support. And, as we will discuss below, the entire basis of the word is Greek it is especially difficult to use the word, irrespective of its spelling for much of anything.

Before preceding further, we should briefly discuss where the name Machabee first appears.  It does not appear in classic Rabbinic literature such as the Mishna or Talmud.  Indeed, nor can one point to the name of the book entitled Machabee and has four volumes, i.e. Machabees I, Machabees II and so forth, as has been shown, the title of these books were given much later than their composition.  In fact, the title was most probably given by early Christian editors/translators of the Bible.  (See generally, Uriel Rappaprot, The First Book of Maccabees, Yad Ben-Zvi, Jerusalem, 2004, pp. 12-13).  Instead, the most likely candidate for the original title was סרבת סרבניאל or סרבני-אל. 

The first appearance of the word Machabee does appear in the work bearing the title Machabees I.  In particular, it states: In those days arose Mattathias the son of John, the son of Simeon, a priest of the sons of Joarib, from Jerusalem, and dwelt in Modin.  And he had five sons, Joannan, called Caddis.  Simon, called Thassi.  Judas, who was called Maccabeus. Eliezer, call Avaran, and Jonathan, whose surmane was Apphus.
Machabees I, chapter 2, verses 1-5.  One of the earliest persons to deal with the meaning of the word Machabee was R. Azariah Di Rossi, in his Me'or Eynaim. According to Samotheus, "Maccabee" is a Greek word that is translated as paladino (fighter) in Italian.  But I have been told by others that he received the designation Maccabee because it was inscribed on his banner and derived from the acrostic based on the words Mi Kamokha Ba-elim Hashem.  But this interpretation is not consistent with the fact that On the Maccabees is the title Josephus gave to the work in which he describes the sufferings of Eleazar and Hannah and her seven sons, and this episode predated the rise of Hasmonean dynasty.  But the first explanation would fit, since they, too, [i.e. Eleazar and Hannah who suffered martyrdom] were also fighters. Me'or Eynaim, Imrei Binah, section two, chapter 21.  Now, Weinberg, in her translation which the above was taken from with one minor alteration, explains that Somatheus is Johannes Lucidus Samotheus and this appears in his Opusculum, bk. 2, ch. 10, 25v.  Di Rossi accepted Samotheus' explanation that Machabee means fighter and is a Greek word.  Although not discussed by Di Rossi, Greek origin of the word makes sense in light of the fact that it was not only Judah who had a title, but his other brothers as well and those titles are Greek. Returning to Di Rossi, Di Rossi rejects the other explanation that Machabee is an acrostic because it was applied by Josephus to a story that long pre-dated Judah's existence.  It is worth noting that the second and rejected explanation is perhaps the more well known explanation of the word, Weinberg in her translation, however, admits that "I do not know the source for this explanation."  p. 343 n.12.  This rather surprising as the source for this understanding of Machabee appears in numerous sources, including the Rokeach (Pirush Siddur ha-Teffilah le-Rokeach, Jerusalem 1992, 219 & n.105), Tzoror ha-Meor (Parshat Veshahan), Shelah as well as many others. It is unclear why Weinberg was unable to locate any of these sources.  

Although Di Rossi had a good reason for rejecting the Mi Kamokha explanation, it didn't stop some from holding on to it. R. David Ganz, in his Tzemach David, argues that perhaps while Judah was the main person to use Machabee, the term may have been applied to earlier persons as well.  Levin, in his Mi-Boker ad Erev, rejects this. Levin states, "with all respect to R. David Ganz, however, does this make any logical sense? In general, is it possible to prove that the son of Matisyahu was called "Judah Mi Kamokha Ba-elim Hashem" and even if one is to assume that this was his slogan?  Further, if one is going to argue that Machabee is an abbreviation can't the word be explained in hundreds of different ways, for example, Mattisyahu Kohen ben Yochanan.  This intrepretation, of Mattisyahu Kohen ben Yochanan, makes the least sense, as anyone with a brain will admit that it makes no sense that Judah the son of Mattisyahu's name was called "Judah Mattisyahu Kohen ben Yochanan." 

A lesser known explanation was offered by Solmon Zeitlin who explained that during the Hellenistic period many people were called based upon their appearances. For example, Antichos VIII referred to Grippas as "the nose" due to his large nose.  Zeitlin accepts that Machabee is based on makbas, a hammer and thus, in keeping with the norms Judah had a hammer shaped head  – a block head.  Thus, Judah was Judah the Hammer Head. 

Levin, cites other explanations including that if makbas means a hammer it is not a large hammer but instead a small one used by a blacksmith. According to this explanation, Machabee refers to Judah's occupation a blacksmith.   Indeed, if one looks to the story of Yael, she used a makabas which assuming she was of normal strength was probably not a huge hammer but a small one. Ultimately, Levin rejects this.  Levin also rejects Munks explanation that Machabee refers to Hammer as used as an honorific for Charles Martel – Martel the Hammer – for his victory over the Muslims between Tours and Poitiers.  Another explanation is that Machabee refers to a place – but then it should read mi-chabani

To briefly return to the proper spelling.  A bit of background.  The Book of Machabees was written originally written in Hebrew but at best, the word Machabee was merely a transliteration from Greek.  We no longer have the original and only have the early Greek and Latin translations which were transliterating the word.  While there are essentially two schools regarding the original spelling – either with a kuf or with a chuf, that is was it spelled in Hebrew מכבי or מקבי.  Of course, some of the explanations discussed above depend on how it was spelled in Hebrew. Now, I won't attempt to go through the discussion on this, but refer the interested reader to Curtis's dissertation on the topic to which we shall presently turn. 

Samuel Ives Curtiss, Jr. wrote an entire dissertation on the word Machabee, The Name Machabee, Leipzig, 1876.  In it, he discusses the various theories regarding the original Hebrew spelling and ultimately concludes that it was spelled מכבי.  Others, however, attempt to show that the original was מקבי. I am not qualified to offer an opinion on the correctness of either.  That said, Curtiss has a rather interesting and lesser known explaination regarding the etymology of the word.  He argues that in the time of Judah the state of the Jews "was most pitiable.  An insolent blasphemous and cruel foe filled the land, desecrated their sacred places, profanded the rite of circumcision . . . The one thought of Mattathias and his followers might well have been: How shall we extinguish these firebrands which are spreading death and desolation throughout the land."  Curtis continues that the word "מכבי as a simple word there is but one probable, I might also say possible, derivation for it, and this is from כבה to be extinguished, Piel to extinguish."  That is what Machabee (which would be pronounced using a kametz) means. 

One final explanation and perhaps the most outrageous is that of Winkler who argues that since Machabee means hammer and hammer is used symbolically by the Greeks to refer to Gods perhaps Judah never existed and was merely a God like Zeus or Thor.  Levin, rejects this as we have historical evidence that Judah existed but it is worth showing how far out the theories are.

[For additional posts regarding Chanukah see here.]  
Sources:

Samuel Ives Curtiss, Jr., The Name Machabee, Leipzig, 1876
N.D. Rabinowich, Benu Shenot Dor ve-Dor, 1986, 177-186
Y. Levin, Me-Boker ad Erev, Jerusalem, 1981, 13-18
Y. Tabory, Moadei Yisroel Betekufos Hamishna Vhatalmud, 2000, 367 M. Adler, Hasmonei u-Banav, 2003, 46
Y.S. Spiegel, "Uncommon Abbreviations", Yeshurun 11 (2002) 923-24
A. Saba, Tzror Ha-Me'or, 261, stating: וזה חנוכה, לרמוז שבכח שם ה' וייחודו נצחו המלחמה, לא בחיל ולא בכח… אלא בשם ה' של הייחוד שהוא כלול בשם המפורש של ע"ב. וזהו מי כמוך באלים ה' בראשי תיבות מכב"י שעולה ע"ב. ולפי שהוא דבר סתר עושים בו ברוך כבוד ה' ממקומו (בר"ת בכי"מ (אותוית מכבי) . ולכן לפי טעם זה היו קורין לחשמונאים מכביאו"ש על שם הסוד שהיו נוצחים בכח שם השם ובכח שם המפורש של ע"ב שהוא מכב"י (פ' ואתחנן עמ' רסא)    Here are a few of the books devoted to names that have recently been published:
A. Taharni, Keter Shem Tov, Jerusalem, 2000, 2 vol.
M. Rubin, Koreh Shemo, Hebron, [2002]
R. Weinberger, Tolodot Shem, Jerusalem, 2004
Y.Z. Wilhelm, Kuntres Ziv ha-Shemot, Brooklyn, 2006 




The Customs Associated with Joy on Chanukah and Their More Obscure Sources

The Customs Associated with Joy on Chanukah and Their More Obscure Sources
by: Eliezer Brodt

In previous posts we have discussed some of the customs relating to Chanukah, in this post I wanted to address those customs connected to Simcha (joy) and do so by highlighting some rather unknown sources. Amongst the topics I will discuss are eating a seudah, dairy products, sefuganiot, playing cards and dreidel.

1. Seudah

R. Eliezer Ashkenazi (1512-85) writes in the introduction to his classic work on Megliat Esther, Yosef Lekakh (first printed in Cremona, 1576), the reason that only on Purim do we celebrate with a seudah and not on Chanukah is because

שעם היות שהמלחמה חשמונאי נצחה, ועל ידו היתה הרוחה אף גם זאת בהיותה על ידי מיתת כמה מישראל לא נס יגון ואנחה. מה שאין כן בזמן מרדכי ואסתר ובימיהם היתה נח מאויבהם והרוג בשונאיהם ואין שטן ואין פגע במחניהם ואיש לא עמד בפניהם

What R. Eliezer Ashkenazi is saying is that since on Chanukah we suffered many causalities so we do not celebrate with a seudah as opposed to Purim where there were no casualties.

The R. Mordechi Yaffa (1530-1612) in his Levush gives a different reason why there is no seudah on Chanukah:

ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן אלא שבא האויבים עליהם למלחמה ואל בקשו אלא הכנעה ולהיות ידם תקופה על ישראל ולהבערים על דתם כידוע ממעשה אנטיוכס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם

Meaning that since on Purim there was no option to convert as opposed to Chanukah so therefore Chanukah was not as bad as Purim and we do not celebrate with a seudah. [Much has been written on this Levush but we will have to deal with this on a different occasion.]

Many Rishonom hold there is no obligation to eat a seudah and that is what the Mechaber in Shulchan Orach writes ריבו הסעודות שמרבים בהם הם סעודת הרשות שלא קבעום למשתה ושמחה

The Rambam (Hilcos Chanukah Perek Gimel Halacha gimel), however, writes:

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל

At first glance it does not appear that the Rambam is saying one has to eat a seudah rather its just days of “simcha and joy.” However, R. Zev Boskowitz (1740-1809) in his work Seder Hamishana (recently printed from manuscript in 1989) writes the Rambam in fact means a seudah is required and furthermore such a seudah would considered a seudas mitzvah.

While until now, we have been parsing the words of the Rambam to locate an authority that holds there is an obligation to have a seuda, other Rishonim write straight out that there is an obligation to eat a seudah on Chanukah amongst them, Rashaba (vol 1, Siman 699) Tosofos (Tanis 18b), Marshal and Chanukas Habayis (p. 71). Additionally, R. Yeshuah Ibn Shu’eib, a talmid of the Rashaba, in Ibn Shu’eib’s Derashot al HaTorah (first printed in Istanbul, 1523 – end of parsha Meketz) also writes ותקנו ז”ל… ולעשותן כמועדים שהם ימי שמחה this could imply a seudah.[1]

Some have used the Megilas Antioches [2] to adduce a seudah obligation on Chanukah. The Megilas Antioches (first printed in Mantau 1557 and typically dated sometime between the 2nd and 5th centuries of the Common Era, for more see the sources in note 2) describes Chanukah as ימי משתה ושמחה thus, according to some, the “משתה” would obligate a meal. But, this line in Megilas Antioches is only found in the Hebrew translations, whereas in the older Aramaic versions it only says שמחה and is lacking the key word משתה

2. Instruments and Jokes.

As far as other aspects of Simcha on Chanukah in the Sefer Hamaskil (end of the 13th century) from the nephew of the Rosh, writes that although during the rest of the year it is prohibited to tell jokes (pg 12) or play musical instruments (pg. 22) on Chanukah it is permitted. This implies that Chanukah is days of joy, a joy on some level more than rest of the year.

3. Maseh Yehudis and eating Dairy products.

Rabenu Bechayu (lived at the end of the 13th century) writes in his work Kad haKemach (first printed in Istanbul, 1515) that וכן דרשו ז”ל בנס חנוכה שהיה על ידי משתה. It is unclear, however, what the source in Chazal for this statement is. R. Chaim Bright in his pirish on the Kad haKemach called Tzipchas Hasheman (first published in the Lvov, 1880 edition of the Kad haKemach) brings that the source for Rabenu Bachayu is the sefer Maseh Yehudis (Book of Judith) [3] as part of what she did was tied to food. Specifically, Yehudis gave the enemy General Holofernes food and then proceeded to cut off his head.(p. 92) All this could be another possible source to make a seudah on Chanukah. The truth is the story of Yehudis is the source for another Halacha related to Chanukah and food. The Ramah writes some eat milchig (dairy) products as the miracle (of Yehudis) came about thru dairy products. Much has been gathered on this topic just to add one more source, R. Avrohom Saba (1440-1508) in his work on Megilas Esther, Eshkol Hakofer, (p. 40) writes
כמו שאמרו בירושלמי על בתו של ר’ יוחנן שהי’ בימי היונים וגזרו על כל בתולה שתבעל להגמון תחלה… ויהי כאשר נתפסה בתו של ר’ יוחנן להבעל להגמון אמרה לו שקודם שישכב עמה היא רוצית שיאכלו וישתו ביחד והאכילתו תבשיל של גבינה… ונרדם והוציאה סכין… ונעשה נס לישראל… ולכן תקנו לאכול תבשיל גבינה בחנוכה זכר לאותו נס.
The Chanukas haBayis also writes to eat Milchigs (p. 136). Chaim Chemerinsky [early 1900’s] also writes that in his home they specifically ate dairy products during their seudah on Chanukah (Eiyuriti Motele p. 181). [4]

However, it is not so clear if one can use the sefer Maseh Yehudis as a source because many write the event in question did not even happen during Chanukah. The Meor Eynaim (end of ch 51), R. Yehudah Aryeh Modena (Shulchan Orach, p. 83), R. Yakov Emden (Meor Uketziah beginning of Hal. Chanukah) and the Orach Hashulchan (siman 670, 8) all write the event was not on Chanukah.

4. Seufgoniot

Another food eaten by Jews on Chanukah is Seufgoniot (doughnuts). In Eretz Yisroel they start selling them a month before Chanukah and incredible amounts of these sefgoniot are sold each year. This custom also has very early sources just to mention two of them. R. Mamion the father of the Rambam writes[5]

אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. ויתחייב כל נכון לו עשית משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג, והם הצפחיות בדבש ובתרגום האיסקריטין הוא מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן לזכר ברכתו – כלומר לנס שבפך שמן

[Additionally, from this source, it appears from this that R. Mamion holds one should make a seudah on Chanukah.] Another early source who writes that people used to eat these סופגנין on Chanukah is R. Kalnomus Ben Kolumnus (1286 – died after 1328) in his Even Habochen (p. 30) [more on him in a future post].

5. Latkes

Based on the words of R, Mamion it’s easy to understand how the minhag of eating latkes came about as they are fried in oil as R. Maimon’s highlights that the sufganiyot are “fried in oil.”

Pauline Wengeroff records in her excellent memoir, Rememberings: “On the fifth night my mother invited all our friends and relatives…. The Invitation read, ‘You are invited for latkes.'” It’s very likely that this is the food described by R. D. Sassoon in his travels that people in Baghdad ate on Chanukah (Maseh Bavel p. 183).

6. Getting drunk and Cross-dressing

Besides for eating elaborate seudos and special foods we find other methods of entertainment that Jews did on Chanukah. R. Kalnomus Ben Kolumnus writes in his Even Habochen (p. 30) that people used to get drunk. The Sefer Hamaskil (end of the 13th century) [6] indicates that although he strongly disapproves of the customs, there was a custom to cross-dress on Chanukah. He writes:

טובה תנחל ושלוה תירש אם תשמור מלאו דלא ילבש גבר שמלת אשה כגון בחורים הנותנים צעיך בראשיהם ולובשים בגדי נשים בחנוכה… ואל תהיה כאחד מהם בדבר הרע הזה ואפילו אם תעשהו לשם מצוה יצא השכר בהפסד

Meaning do not this terrible sin of cross dressing on Chanukah. [7]

7. Card Playing

Another pastime observed on Chanukah was card playing. [8] Professor M. Breuer brings early sources for card playing on Chanukah (Ohelei Torah p. 355). R. Yehudah Aryeh Modena writes about himself in his autobiography how “during Chanukah of the year 5355 (1594) Satan fooled me into playing games of chance causing me no small amount of damage.” (The Autobiography of a Seventeenth Century Venetian Rabbi, p. 97). R. Yakov Emden writes against this custom in his Meor Uketziah which he says people used to do on Chanukah [introduction to hilchos Chanukah and end of siman 670].

Eliezer Friedman [1870’s] describes in his memoirs (Zikhronos, Tel Aviv, 1926) how his grandfather, an old litvack taught him one Chanukah exactly how to play cards (p. 61).

Both Chaim Chemerinsky (Eiyruti Motele pp. 43, 178) and Pauline Wengeroff (op. cit., pp. 65-6) elaborately describe the card games that used to take place in their homes on Chanukah. R.M. Braver describes in his autobiography [mid 1800’s] how in Galicia the yeshiva boys used to waste their whole Chanukah playing cards (Zecronot Av U’beno p. 67). His son, R. A. Braver in his autobiography also describes the card games that used to take place in Galicia on Chanukah (pp. 244-45). Elsewhere in his book he describes when the month of Kislev began how the boys started getting their cards ready for card playing on Chanukah (p. 352).

8. Dreidel

Another game played by Jews until today is Dreidel although it’s unclear from where it came from but some sources of playing this game are: M. Zlotkin printed an autobiography from a Litvish Rav (available here) who supposedly lived in the time of the Vilna Goan who writes how how in an effort to try to connect to the children on Chanukah he used to give them Dreidels (pp. 244- 245). In 1824 an extremely cynical parody work was printed called Sefer Kundes [in a future post I hope to write an elaborate post on this work] it describes things found in the pocket of a kundes – a trickster one of the items is a dreidel [In 1997, M. Zalkin thru the Dinur Center printed a critical edition of this very rare work, see p. 48].

R. Y. Weiss brings that the Chasam Sofer used to play dreidel on the first night (Eleph Kesav p. 145) Pauline Wengeroff writes that another popular game on Chanukah was dreidel (op. cit., p. 66). R. A. Braver in his autobiography writes before Chanukah they used to prepare their dreidels (p. 231) Later on he describes exactly how the game was played (p. 244).

R. Y. Falk in his Choshvei Machshovos (printed in 1970), an excellent unknown work on minhaghim writes a few reasons for playing dreidel on Chanukah at the end he writes

מה שמשחקין בחנוכה בדרעדרל כי אי’ בספרים שהאותיות נגה”ש שכותבים עליו הוא ר”ת נס גדול הי’ שם וי”ל משום שראו חכמים שבאותו דור שהנס של חנוכה התחיל להתמעט בעיני העולם על כל קבעו מסמרות והנהיגו לעשות דרעדרל ולכתוב עליו נגה”ש שהוא ר”ת… להזכיר ולעורר בני ישראל שלא יוקטן בעיניהם הנס של חנוכה שהי’ באמת נס גדול

(p. 160)

Some recent sources on these topics [just to whet ones appetite]:

[1] On eating a Seudah on Chanukah See; R. S. Shick, Seder Haminhagim p. 32b; Eleph Kesav, 1, p. 37 ; M. Rafeld in Minhaghei Yisroel, vol. 5, pp. 85-101; R. Nosson D. Rabinowitz, Benue Shnos Dor Vdor pp. 47-48; Moadim Lisimcha pp. 230-252; Pardes Eliezer pp. 463- 556; Chazon Ovadiah pp. 15-18.

[2] On this point see: R. Nosson D. Rabinowitz, Benue Shnos Dor Vdor pp.140-142 :M. Rafeld in Minhaghei Yisroel, vol. 5, pp. 85-86; Moadim Lisimcha pp 258- 259; R. M. Leiter, Mamlechet Kohanim pp. 56,117-19.

On this Megilah in general see R. M. Strashun, Mivchar Kesavim p. 144; N. Fried in Minhaghei Yisroel, vol. 5, pp. 102-20; Areshet vol.4 p. 166; R. Nosson D. Rabinowitz, Benue Shnos Dor Vdor pp. 121- 151; R. M. Leiter, Mamlechet Kohanim pp. 40-159.

[3] On Maseh Yehudis in general see R. Nosson D. Rabinowitz, Benue Shnos Dor Vdor pp. 80-105 (especially p. 109); Moadim Lisimcha pp. 276-312; Chasmunu Ubobov pp. 114-129; R. M. Leiter, Mamlechet Kohanim pp. 359-442.

[4] For more on eating Milchigs see Moadim Lisimcha, pp. 286-292; Pardes Eliezer, pp. 557-581.

[5] On this statement of R. Mamion see S. Abramson, Rav Nissim Goan p. 328.

[6] On the Sefer Hamaskil see the excellent article by R. M. M. Honig, Yerushcanu, 1, pp. 196-240.

[7] On cross dressing and yom tovim see the excellent forthcoming article of Y. Speigel.

[8] On card playing in general see; I. Davidson, Parody in Jewish Literature, pp.148-151;Y. Rivkind, Yiddishe Gelt; A. Shochet, Em Chelufei Tekufos (pp. 40-41) ; L. Landman J.Q.R.Vol. 57, No.4.(Apr.,1967) pp. 298-318 and J.Q.R.Vol. 58, No.1.(Jul.,1967) pp.34-62.




Mitzvat Ner Ish uBeto: When A Revised Edition is Not Revised:

What follows is a guest post discussing a “revised” edition of the sefer Mitzvat Ner Ish uBeto, a work devoted to the laws and customs of Chanukah. For an earlier post on Chanukah see here, here, and here.

על ספרו של הרב אליהו שלזינגר:

מצות נר איש וביתו, חנוכה בהלכה ובאגדה

מאת: עקביא שמש

אחד המאפיינים את הספרות הרבנית ההלכתית בדורנו הוא חיבור ספרים סביב נושא הלכתי אחד.[1] העובדה שהמחבר מרכז את כל הידוע לו סביב אותו נושא, הופכת את הספר למבוקש ושימושי ביותר, לא רק ל”עמך”, אלא גם לציבור הלומדים.[2] חלק מספרים אלו יוצא לאור במספר מהדורות, דבר המלמד על חשיבותו הרבה של הספר, ועל הצורך הרב שיש בו. הנה כי כן בהתקרב חג מסוים, אנו עדים להופעת מספר ספרים הלכתיים על ענייני החג, או אף על הלכות מיוחדות בודדות הקשורות עם אותו חג. אחד מהספרים הללו הוא ספרו של הרב אליהו שלזינגר: מצות נר איש וביתו, חנוכה בהלכה ובאגדה. ספר זה, היוצא לאור במספר מהדורות החל משנת תשל”ח, דבר המעיד על חשיבותו הרבה של הספר, יצא לאור זה עתה במהדורה נוספת, ירושלים, תשס”ח. ברצוני לייחד את הדיבור על ספר זה אך ורק בענייני צורה, מבנה וסגנון, ותו לא. מובן מאליו שאין בכל האמור לקמן לגרוע ולו במשהו מערכו וחשיבותו הרבה של הספר. נהפוך הוא, דווקא מפני חשיבותו הרבה של הספר, ודווקא מפני ריבוי המשתמשים בו, ראוי הוא שידקדקו בו.

א. תיאור קצר של הספר

הספר מורכב מארבעה חלקים. חלק ראשון: הלכות חנוכה. חלק שני: בירורים הלכתיים. חלק שלישי: מאמרים ודרשות. חלק רביעי: מדרש לחנוכה. בשערו נאמר: “מהדורה ראשונה יצאה בשנת תשל”ח, מאז נדפסו מהדורות רבות, מהדורה חדשה מורחבת ומשוכללת, עם הוספות וחידושים רבים י”ל בשנת תשס”א ועתה פנים חדשות באו לכאן, מהדורה חדשה ומחודשת עם עוד הוספות וחידושים רבים”.

ואכן מהדורה זו היא בת תקפג (583) עמודים, ואילו המהדורה הקודמת שיצאה לאור בשנת תשס”א היא בת תסד (464) עמודים. אין ספק שלפנינו גידול מרשים של כמאה ועשרים עמודים בהיקפו של הספר, וכדברי המחבר בשער הספר שהובאו לעיל: “עם עוד הוספות וחידושים רבים”. השוואה בין שתי המהדורות מלמדת כי החלק שלישי והחלק רביעי אינם שונים בשתי המהדורות, ונמצא כי גידולו של הספר הוא בשני החלקים הראשונים.

ואכן בחלק השני נוספו עוד יג בירורים חדשים. היינו, כז בירורים היו בשנת תשס”א, לעומת מ’ בירורים במהדורת תשס”ח. סידרם ותוכנם של הבירורים בשתי המהדורות זהה עד לסימן כה. סימן כו וסימן כז במהדורת תשס”א, הם סימן לט וסימן מ במהדורת תשס”ח. כך שהבירורים החדשים הם סימנים כו-לח.

ומה ביחס לחלק הראשון? בחלק זה יש הלכות, וגם מקורות ודיונים בהלכות הללו שנדפסו בהערות. במבט ראשון קשה לדעת מה נוסף בו. אכן מצאתי בו אגב עיוני הוספות בהערות, ועל כך אדבר עוד לקמן. לא בדקתי אם יש תוספת בהלכות עצמן.

בדיקת גודלה של תוספת הבירורים החדשים מראה שהיא בת 65 עמודים, ונמצא כי זו היא רק בערך מחצית מכמות העמודים שנוספה במהדורה זו. מכאן עולה כי שאר העמודים שנוספו הם בחלק הראשון. נמצא כי בשני החלקים הראשונים שבספר נמצאים כל החידושים הרבים, והם מתחלקים כמעט באופן שוה בין שני החלקים הללו.

ב. הערות על הספר

1. גופן הספר

בארבע המהדורות האחרונות של הספר, שיצאו לאור בשנים: תשנ”ג, תשנ”ח, תשס”א, תשס”ח, לא נדפס הספר באותו גופן (פונט), אלא כל מהדורה הודפסה בגופן אחר. נכון הוא שלפעמים יש אילוצים מסוימים לשינוי הגופן, אבל דומה כי מן הראוי להשתדל להדפיס את הספר באותו גופן, כך שאדם שרכש את הספר במהדורה קודמת יוכל לראות בצורה נוחה, מה נתחדש במהדורה שאחריה. לא ברור מדוע יש לשנות את הגופן, או את גודלו, ממהדורה למהדורה. כך לדוגמה במהדורה האחרונה הוגדל הגופן בעיקר בחלק הראשון של הספר, וההגדלה היא רק בחלק העליון של העמוד שבו נמצאות ההלכות, אבל בהערות נשאר הגופן הקודם. הגדלה זו הגדילה את מספר הדפים של הספר, אם כי, כאמור, עיקר הגידול של הספר הוא בתוכן עצמו.

2. כפילויות בספר

לספר יש שתי הקדמות, האחת בשם: “דברים אחדים”, והשניה בשם: “הקדמה”. הראשונה דומה מאוד לזו של מהדורת תשס”א, אלא שנוספה בה פיסקה בתחילה שאינה ענייננו כאן. בשתי המהדורות הללו כותב הר”א שלזינגר: “במהדורה זו נוספו ענינים חדשים רבים. כמו”כ הרבה מהמאמרים שנדפסו במהדורות קודמות בחלק “בירורי הלכה”, הוכנסו הפעם בתוך הספר עצמו למען הקל את העיון”.

מהדברים הללו עולה כי כל מה שהיה במהדורת תשנ”ח נשאר גם במהדורה החדשה (אלא שנוספו בה הרבה דברים חדשים). אולם השוואת שתי המהדורות מלמדת אחרת.

המעיין במדור בירורי הלכה במהדורה הקודמת לה, היא מהדורת תשנ”ח, ימצא כט עניינים. כז מהם נמצאים ככתבם וכלשונם במהדורת תשס”א, ושניים מהם: ו, כח, חסרים. בירור ו כולל שני מכתבים של רא”י הופמן ביחס לחובת הדלקה בחוץ. בירור כח מכיל מכתב מרי”ש שרגא הלוי, ושני מכתבים מרח”צ אוללמאנן, ובהם הערות שונות על האמור בספר. על פי דברי המחבר ב”דברים אחדים”, היה מקום לצפות כי שני הסימנים שהושמטו ממדור הבירורים, יודפסו עתה במהדורת תשס”א בחלק הראשון, או בהלכות עצמן או בהערות. אבל בחלק ראשון של הספר, סי’ ה סוף הערה ה, נאמר: “וראה עוד אריכות דברים בח”ב מספרינו זה סימן ו’ וסימן כ”ח”. אבל אין מובן למשפט זה, שהרי שני סימנים אלו נמצאים אמנם במהדורת תשנ”ח, אבל הושמטו במהדורת תשס”א, וכיצד יכול המעיין לראותם? נמצא אם כן כי במהדורת תשס”א, חסרים שני בירורים שהיו במהדורה הקודמת.

עתה נבדוק מה כוונתו של המחבר באומרו ש”הרבה מהמאמרים שנדפסו במהדורות קודמות בחלק “בירורי הלכה”, הוכנסו הפעם בתוך הספר עצמו”.

עיון בחלקו הראשון של הספר מגלה כי סימנים שלמים מתוך מדור בירורים, נדפסו גם בתוך ההערות עצמן, כדמותן וכצלמן. לדוגמה, בירור ב: פרסומי ניסא – הידור מצוה או חלק מהמצוה, נדפס בחלק ראשון בהערות בעמ’ יא-יח. כמו כן, בירור ג: הדלקת נר חנוכה – חובת הבית או חובת הגוף, שיש בו מכתב ארוך החתום: א. א. ירושלים, ותשובת המחבר שארוכה הרבה יותר, נדפס כולו בעמודים צ-צד (הערה לד). כדי לא להאריך לא אביא דוגמות נוספות, והמעיין ימצא עוד כהנה וכהנה.

נמצא כי יש בירורים שהודפסו פעמיים. פעם אחת במדור בירורים עצמו, ופעם אחת גם בהערות. נמצא אפוא שכוונת המחבר במשפט דלעיל ש”הרבה מהמאמרים שנדפסו במהדורות קודמות בחלק “בירורי הלכה”, הוכנסו הפעם בתוך הספר עצמו”, שונה לחלוטין מההבנה הפשוטה. הקורא לתומו משפט זה סבור כי יש בירורים שהוצאו ממדור בירורים והודפסו רק בהערות. ואילו אנו רואים כי כוונתו שונה לגמרי. לאמור, דברים שנדפסו קודם רק בבירורי הלכה, נדפסו הפעם גם בתוך ההערות. השאלה היא אם על דבר זה ניתן לומר, כפי שכתב המחבר, שעשה כן “למען הקל את העיון”. איני יודע אם יש כאן הקלה, אבל ודאי הוא שיש כאן יותרת הכבד. יש כאן דברים מיותרים שמגדילים את נפח הספר. דומה בעיני שיש כאן צורה חדשה של סידור ספר, שלא ראינוה עד הנה.

מעניין הדבר שגם במהדורת תשס”ח המשיך המחבר באותה שיטה. חלק מבירורי ההלכה נדפסו פעמיים – גם בחלק הראשון בתוך ההערות, וגם בחלק השני הנקרא בירורי הלכה. הדוגמות שניתנו לעיל ביחס למהדורת תשס”א, שרירות וקיימות גם ביחס למהדורת תשס”ח. נתייחס לשתי הדוגמות שניתנו לעיל: בירור ב נדפס כולו בהערות בדפים יא-יח. בירור ג נדפס כולו בדפים קכא-קכד (הערה לד).[3]

ואם תאמר שמא מצאנו כפילות זו רק בבירורים של מהדורת תשס”א, שאותם משום מה הדפיס המחבר בכפילא, אבל בשלושה עשר הבירורים החדשים שנוספו במהדורת תשס”ח אין הדבר כן. ולכאורה סיוע לכך ניתן למצוא בהקדמה למהדורת תשס”ח, שבה אכן יש דברים מסוימים השונים מההקדמה של מהדורת תשס”א. הנה מצאנו בהקדמה, בעמ’ 28, את המשפט הבא, שאינו במהדורת תשס”א: “בחלק השני שבספר זה הבאנו “בירורי הלכה”, בו נתבררו הרבה מן ההלכות שבגוף הספר הובאו בקצרה וכאן נתבררו בהרחבה ובפירוט, וגם בפלפולא דאורייתא כדרכה של תורה”. מכאן מתקבל הרושם כי במהדורה הזו שינה המחבר את דרכו, והקדיש את החלק השני של הספר, “בירורים”, להרחבה ודיון מפורט בהלכות שונות, בעוד “שבגוף הספר הובאו בקצרה”.

אבל לא כך הם פני הדברים. גם ביחס לבירורים החדשים חוזרת התופעה של הדפסה כפולה. צא וראה, לדוגמה, את בירור כו במהדורת תשס”ח: חיוב ברכה על נר שמדליק מחמת חשד, שהוא בירור חדש שנדפס רק במהדורה זו. והנה כל הבירור כולו נדפס כדמותו וכצלמו גם בחלק הראשון, סימן ה, בהערה לב, בעמודים קנא-קנד. כן הדבר ביחס לבירור כז, שנדפס כולו גם בחלק הראשון, סימן ד, בהערה לא, בעמודים קיז-קכ. גם בירור כח נדפס כולו גם בחלק הראשון, סימן ו, בהערה טז*, בעמודים קפ-קפה.[4] הגדיל לעשות המחבר בבירור כט, שהכניסו כולו בחלק הראשון, סימן ג, הערה א (פרט לשתי הפיסקאות הראשונות), והוא בן שלושה עשר עמודים! (סוף עמ’ סג ועד עמ’ עו). והמעיין ימצא עוד בכגון אלו.

3. משפטים שאינם בהירים

כפילות זו, שאותו עניין נזכר הן בהערות והן בבירורים, גורמת שקיימים משפטים שאינם מובנים ואינם בהירים די הצורך.

הנה בסוף בירור ל נאמר: “ובכל זה הארכנו בדברי מרן הגר”ש ואזנר שליט”א בספרינו [5] “מצות נר איש וביתו” חלק בירורי הלכה (סימן ז)” וכו’. המשפט תמוה. הרי אנו נמצאים בספר “מצות נר איש וביתו”, ומלשון המחבר עולה כאילו עלינו לפנות לספר אחר. זאת ועוד, הרי אנו נמצאים בחלק “בירורי הלכה”, ואם כן די היה לכתוב: ובכל זה הארכנו… לעיל סימן ז, ללא המלים: חלק בירורי הלכה. אלא נראה שהסיבה לכך היא, שבירור זה כולו נדפס גם בחלק ראשון בהערה כח, בעמודים קצב-קצד, ושם הסיומת: “ובכל זה הארכנו בדברי מרן הגר”ש ואזנר שליט”א בספרינו “מצות נר איש וביתו” חלק בירורי הלכה (סימן ז)”, מתאימה קצת יותר, כי המחבר מפנה אותנו מההערות הנמצאות בחלק הראשון, לחלק השני שהוא “בירורי הלכה”.[6]

הבה נראה דוגמה נוספת שהיא מלמדת על עניין נוסף. בחלק הבירורים סוף סימן ה, עמ’ שנו, נאמר: “בספרי [7] ציינתי בהערות שישנן גם דעות אחרות… והבאתי כאן את הדברים למען יראה הקורא דישנן כמה דעות בנושא”. הקורא מבין מדבריו שבחלק הראשון של הספר קיצר המחבר בהערות, ואילו כאן הביא את הדברים בהרחבה. אלא שהבנה זו שלנו בדבריו אינה נכונה, שהרי כל האמור כאן בחלק הבירורים, נמצא ככתבו וכלשונו בחלק הראשון, בסוף הערה לד, בעמ’ קסא-קסב. אם כן, כבר הובאו הדברים קודם, וכבר ראה אותם הקורא, ואין זה נכון לומר “והבאתי כאן את הדברים למען יראה הקורא”, שמשתמע שרק כאן הם הובאו, ורק כאן יראה אותם הקורא לראשונה. נראה שהיה לו לומר: והבאתי כאן שוב את הדברים.

4. הפניות שאינן מעודכנות

מכיון שאנו נמצאים בבירור ה, נוסיף בו עוד עניין. בפתח בירור ה, עמ’ שנה, נאמר: “בספרי [8] סימן ה’ סעיף ט’ אות כ”ד הבאנו דעה” וכו’. אלא שהמחפש את העניין, אליו רומז כאן המחבר, לא ימצאנה בהערה כד. זאת משום שעניין זה אכן נמצא בהערה כד במהדורת תשנ”ח, אבל במהדורת תשס”א, ולאחריה במהדורת תשס”ח, עניין זה נמצא בהערה לד. לפי דרכנו למדנו מדוגמה זו, כי לא כל ההפניות עודכנו ממהדורה למהדורה.

בהקשר לכך אנו יכולים להוסיף, כי את הבירורים אשר השמיט במעבר ממהדורת תשנ”ח למהדורת תשס”א, הלא הם בירורים ו, כח, וכבר הזכרנו השמטה זו לעיל, המשיך להשמיט גם במהדורה זו. אבל גם כאן המשיך לציין אליהם, וכפי שעשה כן גם במהדורת תשס”א. כך כתב בחלק ראשון, סי’ ה, סוף הערה ה: “וראה עוד אריכות דברים בח”ב מספרינו זה סימן ו’ וסימן כ”ח”. מובן שהמעיין באותם סימנים במהדורת תשס”ח, לא ימצא קשר בינם לבין האמור בהערה זו. היינו, חוסר העידכון ממהדורת תשס”א, נמשך גם כאן.

אכן ידוע הוא, שעידכון של הפניות ממהדורה למהדורה, כרוך בטירחה יתירה ובבדיקת כל מראי המקומות, ולכן כמעט אין לך ספר שיצא במספר מהדורות, שלא ימצאו בו הפניות שאינן מעודכנות.

אסיים במה שפתחתי. כל האמור כאן לא בא אלא להצביע על מספר עניינים של צורה, מבנה וסגנון בספר הנדון, שנראה לי כי מן הראוי לתת עליהם את הדעת. אכן ברור לכל, שחשיבותו של הספר אינה נגרעת במאומה מכל האמור.

הערות
[1] ראה עוד י”ש שפיגל, ‘משהו על כיווני היצירה התורנית בדורינו’, סיני, קז (תשנ”א), עמ’ צב-צד.

[2] ר”ג ציננער, שפירסם ספרים רבים בשם “נטעי גבריאל”, כשכל אחד מהם מוקדש לנושא הלכתי מסוים, כתב בספרו המוקדש לפורים המשולש, וערב פסח שחל בשבת, ירושלים, תשס”ה, בהקדמה עמ’ כג: “בשנת תשנ”ד, בהיותי בארה”ק בשלהי חודש אדר, והבאתי ספרי על ער”פ שחל בשבת לגאון ישראל הגרש”ז אויערבאך זצ”ל… ואז גם מסר לי איזה הלכות והנהגות, כאשר הובא בפנים הספר. ובנו הרה”ג רבי ברוך זצ”ל מסר לי בשעתו שאביו עיין רבות בספרי הנ”ל ונהנה מזה”. אם זכרוני אינו מכזב לי, דומני גם שראיתי באחד מהספרים מסוג זה, שמחברו כתב בשם אחד מגדולי הדור שאמר שיש לעיין בספר מסוג זה, כי רבה בו התועלת, משום שהמחבר הקדיש עצמו לנושא אחד, ומסתמא הקיף את כל האמור בזה.

[3] אנו רואים כי קיים אי שויון בעימוד שבין שתי המהדורות. הרי הסיבה לכך: כפי שאמרנו הגופן של ההלכות במהדורת תשס”ח גדול במעט יותר מזה של מהדורת תשס”א. לכן בתחילת החלק הראשון ההשפעה עדיין אינה ניכרת כל כך, ומספרי העמודים של שתי המהדורות תואמים זה לזה. אבל בהמשך נוצר לאט לאט הבדל, ואנו רואים כי מספרי העמודים של ההערה המתאימה לבירור ג, אינם מתאימים בשתי המהדורות. בספרנו.

[4] במהדורת תשס”ח זהה מיספור ההערות למיספור שהיה במהדורת תשס”א. השמירה על המיספור הקודם גם במהדורה זו, יצרה למחבר בעיה בכל מקום שבו הכניס בירור חדש. ברוב המקרים הוכנסו הבירורים החדשים לתוך הערות קיימות. אבל יש מקרים שבהם נאלץ המחבר ליצור הערה חדשה, כמו בדוגמה זו. נמצא כי הערה טז, שהיתה במהדורה תשס”א, נשארה כפי שהיא גם במהדורת תשס”ח, ואילו הערה טז*, נוצרה במיוחד רק כדי להכניס בתוכה את כל הבירור החדש – בירור כח.

[5] היינו: בספרנו.

[6] אם כי ההפניה לספר “מצות נר איש וביתו” עדיין אינה מובנת, שהרי בספר זה קיימינן.

[7] נראה לי שהיה עדיף לנסח: בספר, או: בספר זה, או: בחלק ראשון של הספר. והניסוח שלפנינו אולי יכול להטעות שכוונתו על ספר אחר, וכפי שאראה כן בהמשך.

[8] ראה הערה קודמת על הניסוח הזה.




The Custom of Playing Cards on Channukah

One of the more interesting customs relating to Chanukah is that of a relaxation of the restriction against gambling. As Menachem Mendel has pointed out, this relaxation was not limited, as some think, to those of Hassidic decent. Rather, some of the earliest mentions come long before the creation of the Hassidic movement, in places such as Worms and Frankfort. Further, this custom has continued to be almost universal (amongst Ashkenazim) irrespective of origin.

To demonstrate this point, it is worth mentioning a lesser known book, which although lesser known is rich in the history of customs of Lithuanian Jews during the 19th century. This book, Rememberings: The World of a Russian-Jewish Woman in the Nineteenth Century, (which I have previously mentioned at the Seforim blog) is the memoir of Pauline Wengeroff. She grew up in Lithuania and eventually moved to St. Petersburg Russia (along with many detours). Her book, originally written in Yiddish, was translated into English (and abridged, you can download the full translation here).

In the course of discussing how she celebrated the Jewish holidays as a child she discusses card playing.

“On the fifth night [of Chanukah] my mother invited all our friends and relatives. That was the night she gave us Chanukah gelt . . . You stayed up later than usual that evening, and played cards longer. . . . It was a day of rejoicing for us children. Even we little ones were allowed to play cards that night. . . . On such evenings my father skipped even learning Talmud and sat down to cards although, like my mother, he had no idea of the rules of any game.”

She is not the only Lithuanian to record such a practice. R. Yosef Hayyim Sonnenfeld, the Rabbi of Jerusalem and the leader (of his time) of the Yishuv haYashan was asked why do so many people, some of which spend their days learning Torah, neglect Torah study and play cards on Chanukah? R. Sonnenfeld responded that not everyone can learn all the time and people need a break and playing cards is better than doing nothing. The questioner, however, was unsatisfied with this response, and questioned the notion that card playing could be considered a legitimate necessary break. The questioner allowed that exercise would be allowed but couldn’t understand how card playing could be considered an allowed break from Torah study. R. Sonnenfeld refused to back down regarding his original pronouncement and said, while some at some times may value exercise at other times people have other needs which apparently cards fulfill.

Sources: Rememberings: The World of a Russian-Jewish Woman in the Nineteenth Century, pp. 65-66; R. Yosef Hayyim Sonnenfeld, Simlat Hayyim, nos. 48-49; for more on the custom of dreidel see my post from last year here.




A Forgotten Work on Chanukah: חנוכת הבית

Rabbi Eliezer Brodt of Jerusalem has authored articles in the journals Ohr Yisrael and Yeshurun, both familiar to many readers of the Seforim blog, and is contributing what is hoped to be the first of many guest-posts.

While learning הלכות חנוכה, I noticed that the very first מגן אברהם quotes a sefer called חנוכת הבית. I had never heard of the sefer before, and I was curious about it. I asked several people about the sefer until I found someone who was familiar with it. He was kind enough to purchase it for me. I started reading through the sefer last week, and I completed it over shabbos. It was a fascinating read.

In the introduction, the author begins with a list of questions about the נוסח of הנרות הללו. He then proceeds to answer his questions with the interesting concept that almost all of the הלכות חנוכה are hidden in the text of הנרות הללו. I believe that this is a virtually unknown idea, as I have yet to see this concept quoted in any sefer about חנוכה — including the outstanding sefer חזון עובדיה by ר’ עובדיה יוסף. Even the generally exhaustive מפתח על שבתי פרנקל on מסכת בבא קמא in the גמרא relating to חנוכה he makes no mention of his piece on this גמרא!

Not much is known about ר’ שאול בן ר’ דוד, the author of חנוכת הבית. His date of birth appears to have been around the year 1570. We do know that he learned from the מהרש”ל השני and ר’ הירש שור, the father of the תורת חיים. He was a ראש ישיבה in Russia. ר’ שאול wrote a few seforim, the most well known being טל אורות on the ל”ט מלאכות of שבת. The טל אורות received many very חשוב הסכמות, including הסכמות from the מהרש”א, the כלי יקר and the של”ה. It’s quoted by the מגן אברהם and מרכבת המשנה many times. A beautiful edition was reprinted in ירושלים in 1996. Another sefer by this author is תפלת הדרך which was printed by his son in 1641 [this book includes an unusual illustration of a ship at sea on the last page]. The sefer חנוכת הבית was first printed in פראג in 1616. It was not reprinted until in 1981 in a photo offset version. It was reprinted a year later, and in 2002, a very nice edition with notes was printed.

חנוכת הבית seems to be almost completely unknown to many bibliographers. The חיד”א makes no mention of it in his שם הגדולים although he has two entries on the author. The bibliographer יצחק בן יעקב has two separate entries on the sefer, one of which says “this might be the sefer that the מגן אברהם quotes a few times,” but he doesn’t write any details about it. Then two entries later he talks about our sefer showing he never saw it – because it’s the same one that the מגן אברהם mentions.

As previously mentioned, חנוכת הבית starts with the concept that almost all of הלכות חנוכה are hidden in הנרות הללו. There are three additional parts to the sefer. The first is a song which contains many of the halachos of חנוכה in the lyrics. Another part is מליצות based on הלכות חנוכה containing clever גמטריות and kabbalistic ideas about חנוכה. The third part is a דרשה connecting פרשת תצוה to חנוכה in many ways. The author was fond of writing in song. He also wrote similar kinds of songs in his work ט”ל אורות. In his introduction to ט”ל אורות, he writes that he likes this method because it’s a great memory tool. We have other songs he composed, such as a song in the שלשלת הקבלה, which was a הספד on his רבי, the מהרש”ל השני. Another song he wrote could be found in one of the manuscript’s of סידור שבתי סופר, which was written by his nephew.

חנוכת הבית discusses almost all the important topics related to חנוכה and makes many interesting points. The author goes through many of the גמרות in מסכת שבת about חנוכה at great length. He deals with topics such as the famous question of the בית יוסף. (See סקווירא תשסג p. 33), why חנוכה isn’t nine days because of ספיקא דיומא (Idem at p. 50), why the מנורה wasn’t טמא etc (Idem at p. 36). He takes sides on some of the big halachick questions in the פוסקים such as whether to light נר שבת or נר חנוכה first (Idem at p. 58), whether to make הבדלה before נר חנוכה on מוציא שבת or not (Idem at p. 60), and many other topics. The author also takes a stance in the big controversy about the נוסח of the ברכות. Like the מהרש”ל, he says that the correct way is to say שלחנוכה as one word (Idem at p. 32). The sefer mentions that the מהר”י סגל lit נרות in the place where he gave his שיעור (Idem at p. 120). Also mentioned is the reason for the מנהג to eat milchigs on חנוכה (Idem at p. 136). חנוכת הבית is also the earliest known source for giving gifts on חנוכה. In his song, the author uses the words “לחלק מתנות.” In the הלכה part of the sefer, he writes that one should give צדקה, especially to the children who are learning תורה (Idem at p. 72, 83). It is this statement the מגן אברהם quotes when he quotes from the חנוכת הבית. The חנוכת הבית is quoted another time by the מגן אברהם in הלכות פסח.

 

Sources:

שלשלת הקבלה עמוד קנ; מגן אברהם סימן תפט סעיף ז ובהלכות חנוכה ריש סימן תרע; אוצר הספרים אות ח מספר 732 ו734; והמבוא של הטל אורות באריכות שיצא לאור בירושלים תשנ”ו

Appendix:
Title Page from Chanukat Ha-Bayit (Prague, 1616)

Ship Illustration from Shaul ben David’s Tefilat Ha-Derekh (Prague, 1641)




Chanukah Customs and sources

While the only mandated mitzvot for Chanukah consist of lighting candles and saying the full hallel, there are numerous other customs that have come to be associated with Chanukah.

The custom to play driedel on Chanukah is steeped in mystical allusions. From the letters which appear on the driedel to the way the driedel spins, people have offered explanations to link this to Chanukah. The Beni Yisscar, R. Tzvi Elimelch says that the reason the dreidel is spun from the top and the gragger on Purim is turned from the bottom has to do with how each holiday’s miracles were effected. On Chanukah the miracle came from above, directly from God. However, on Purim, the miracles were directly brought about by the actions of Ester, Mordechi and the Jewish people. Thus, the dreidel is spun from the top showing the miracle came from above, and the gragger from the bottom showing the miracle came from below. Others explain the symbolism of the letters that appear on the dreidel, נ, ג, ה, ש. According to one explanation these hint to the mitzvot that we have on Chanukah, נרות שמונה (candles all eight nights) and הלל גמר (the complete hallel). Others note the gematria (numerical value) of the letters which correspond to the same gematria as משיח (the Messiah). Others still, link the letters with גשנה the city Yosef secured for his family in Egypt.

According to at least one source, the custom of playing dreidel was actually started in the time of the Maccabis. They say that in an effort to circumvent the Greek decree against studying the Torah, children and their teacher would have a dreidel handy to start playing in case the Greeks came upon them studying the Torah. They would claim they were not studying instead they were just playing dreidel.

Despite all of these explanations, in truth, dreidel is not Jewish in origin. Rather, driedel is really the rather old game of teetotum. Teetotum, which uses a top with four sides and four letters is one and the same with dreidel. The letters that appear on the dreidel are really just the Hebrew letters that appear on a German or Yiddish teetotum, G, H, N, S. G= ganz (all), H halb (half), N nischt (nothing) and S schict (put). Teetotum dates back to at least the 16th century long before we have any Jewish allusions to dreidel(it was originally totum or top, but became TEEtotum due to the use of T for take all, on the top). The well-known depiction of children’s games done by Brueghel in 16th century includes Teetotum(see here and here for the complete painting). The earliest Jewish mention of dreidel or the significance of it dates to the late 18th century.

The story connecting dreidel to the ruse of the Maccabis was first published in the book Minhagi Yeshurun, which was first published in 1890 (the name was changed to Otzar Kol Minhagi Yeshurin in the third edition, which is available online here from Hebrewbooks.org . The author included a nice picture of himself at the beginning, although he was a Rabbi in Pittsburgh at the turn of the twentieth century, he is holding a quill pen.) His source is a contemporary of his. [As an aside, although his explanation of dreidel is well-known he offers a similar explanation for playing cards on Chanukah, i.e. that the Maccabi did so. However, that one is not nearly as well know.]

The custom of Chanukah Gelt appears to have changed over time. The earliest sources that mention money on Chanukah connect it with either collecting money for the poor (presumably for money to purchase the necessary implements for the Chanukah lights)(Sefer Mataamim) or giving money to ones children’s teachers. (Hemdat Yamim, Chapter 3 Chanukah early 18th century, anonymous author, some claim was Nathan of Gaza, Shabbtai Tzvi’s “prophet” others just a student of the Ari).

Again, especially amongst the Hassidic commentators, the custom took on a life of its own, both in its scope to include giving money to children and in its significance. There was also a special emphasis on giving their respective Rebbi money as well. R. Chaim Palache (Pellagi) (1788-1869) is the first to mention giving children money. He offers a kabbalistic reason “as children are representative of נצח והוד (eternity and glory). Something I don’t profess to have any idea what that means.

Another custom, again somewhat late in origin, is the custom to not study Torah on Christmas eve. Menachem Butler has a post here on some sources, however, one should add that there is now a full length sefer devoted to this topic, Yisrael Barukh Mestinger, Nitel U’Meorosav, 2000. As well as a pamphlet, Hefaru Toresecha, maamar maktif mminhag avotanu bi-yadun (sic) odot lel ha-ofel nitel nacht, u-minhag yisrael l’vatel ma-asek ha-torah, 2004. Additionally, R. Gavreil Zinner, devotes a section of his work, Neta Gavreil on Chanukah to Nitel.

For more on the various customs associated with Chanukah, see Neta Gavreil Chanukah; Pardes Eliezer Chanukah 2 vol.; R. Yitzhak Tessler, HaDreidel (Sivvivon) B’Chanukah: Mikoroteha, Tameha, u’Minhageha, in Ohr Yisrael 50-62, vol. 14 (Tevat תשנ”ט).