1

Rabbi Chaim Rapoport on Prof. Marc B. Shapiro and Rabbi Zev Leff

In response to Prof. Marc B. Shapiro’s recent response to Rabbi Zev Leff (see original review), Rabbi Chaim Rapoport has submitted the following letter exclusively posted at the Seforim blog.

בס”ד. שלהי חודש תמוז ה’תשס”ז
לכבוד הרבנים מנהלי ‘בלוג הספרים’, וכל העוסקים במלחמתה של תורה לשם שמים, ה’ עליהם יחיו ויחיינו מיומים

בקשר להמחלוקת שפרצה מחדש בין המשפתים, בענין שיטת הרמב”ם ע”ד פעולת השמות הקדושים והטהורים, אף שאינני רוצה להכניס ראשי בין הרים גדולים[1], אבל הנני בזה כמעיר ובא לפני חכמים, להביא לכללות שיטת פרופ. שפירא סמוכין, מדברי הגאון יעב”ץ בספרו ‘לחם שמים’.
בפירושו ‘לחם שמים’ עמ”ס סוטה פרק שביעי כתב היעב”ץ על דברי הרמב”ם בפיהמ”ש שם משנה ד[2] בזה”ל: “לכאורה יראה מלשונו זה, שהי’ [הרמב”ם] מהביל כתיבת קמיעות לגמרי, ואם כן נגע ח”ו בכבוד חכמי התלמוד. ועיין מה שכתבתי ב’עקיצת עקרב’, משם תראה קצת התנצלות על מה שכתב גם בספר מורה נבוכים מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש, עם שהאמת אתו בזה שכן קורין חז”ל לשם הוי”ה ב”ה, אבל ניקודו ודאי צריך למסורת עכ”פ כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד, ביחוד ביומא ובפ”ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח . . . וכמדומה שהי’ חושב גם כן משתגע למי שעוסק בידיעת צרופי שמות וכן שם בן ע”ב וכ”ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז”ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה, והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אלי’, היא שגרמה לו לשום במלאכי ה’ תהלה, שרי לי’ מרי’ וימציא לו מחילה. ופעולת השמות אמנם מפורש במקרא [3] מאז בעלי המגדל ידעו מזה כמ”ש (פ’ נח יא, ד) ‘ונעשה לנו שם’ (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית, לכן לא עלתה בידם, ע”י בלבול שפתם נתבטלה, לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת, כי חכמים גדולים היו כמ”ש בס”ה) בסוד ‘ויעש דוד שם’ (שמואל-ב ח, יג), המ”י [=המשכיל יבין]”. עכ”ל היעב”ץ.
מלשון היעב”ץ וסגנונו נראה בעליל, שהרמב”ם לא האמין בכח השמות וביטלו כליל, וזאת בגלל שהי’ לו חסרון מסורה, העדר הידיעה בחכמת האמת וסודות התורה.

[על דבר “העדר הקבלה” של הרמב”ם – ראה גם מ”ש היעב”ץ בספרו ‘מטפחת ספרים’ פי”ד המדבר “במעשיו הגדולים של הר”מ ז”ל ומדותיו האלקיות, כן הודיע גם בספר צדה לדרך בהקדמתו. גם האר”י ז”ל גלה עמוקות בסוד אחיזת נשמתו כי גבהה מאד, יעוין ספר הגלגולים. לכן חובה ודאי להפך בזכותו, ולא לתלות בי’ בוקי סריקי דספר מורה נבוכים[4], כי אמנם זולת זה כל חבוריו בתורה ובאמונה, ממנו יתד ממנו פנה. כולם נכונים למבין וישרים ליודעי בינה. חוץ איזה פרטים ומעטים, שלא יפלא אם שגה בהם מחסרון קבלה[5], ושכל אנושי עלול לחטוא, גם מבחר מין האנושי טעה איזה פעמים, לכן לא יחסר ממעלתו דבר. בפרט דרחמנא לבא בעי, וכל כוונתו ז”ל היתה לטובה, וכל מגמתו לחזק מוסדי הדת”].
בכבוד ובברכה לכל העוסקים בפרפראות לחכמה, יישר חילכם לאורייתא – הן הן גופי תורה, עלי ה’בלוג’ לא יבולו, ותורה יבקשו מפיהו
הרב חיים רפופורט
לונדון, אנגלי’.
נ. ב. לתועלת הרבים הנני בזה להעתיק קטע ממכתבי ששלחתי בשעתו לפרופ. שפירא כצורתו וכצלמו:
ב”ה. ג’ שבט ה’תשס”ד
שלום לרחוק בגשם וקרוב ברוח,
ידידי ורעי, ברכה על ראשו תנוח,
חוקר חריף ובקי, משנתו קב ונקי,
מפענח צפונות ופותר תעלומות,
קנה לו חבר, עט סופר מהיר,
הרב דר. מלך שפירא שליט”א
. . . ספרך על קצה הגבול של התיאלוגיה (האורטדוקסית), בו הבקיאות והחריפות משמשים בעירבוביא, קנה שביתה על שולחני, באמת – אוצר בלום של תורה ומחקר מדעי. וכבר הודעתי לחברים מקשיבים לעצתי, שעליהם לקנות את הספר היסודי, – גם זקנים שכבר קנו חכמה, גם מתחילים שיודעים לדבר בדברי תורה. ובעז”ה אם ירשה הזמן אכתוב דברי סקירה וביקורת כפי מסת ידי, אבל עכשיו באתי לפרש שיחתי, לבאר ביתר פירוט את שאלתי. ובהקדם:
בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סימן קמא, ענף ג, עמוד רלט) כתב לאמר “שגם הרמב”ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים, ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה, ורק מה שסוברין שהנחת המזוזה בפתח הבית היא לשמירה גשמית דהנאת עצמן הוא בטול המצוה, ולכן שלא במקום המצוה אף ששם נכתבו לשמירה דקמיע אין בזה גרעון וחסרון לכתיבת הפרשיות והנחתן בפתח הבית למצוה, כדחזינן דפסוקים ושמות הם דברים שיש בהן ענין שמירה אף להרמב”ם ממה שכותבין בצד השני, שא”כ יש להבין מזה שגם הפרשיות יש בהו ענין שמירה אף שלא מצד המצוה, ומ”מ מודה הרמב”ם שאין בזה בטול וגריעותא להמצוה דאף דאיכא בה גם שמירה עכ”פ הוא מניחן בפתח למצוה ולא לקמיע, א”כ גם כשכותב אחד את הפרשיות לקמיע מה בכך הא כן הוא האמת שאיכא בהו ענין שמירה. ולכן אין למילף שהרמב”ם יאסור שם לכתוב פסוקי הפרשיות לקמיע כשמניחים במקום שלא שייך ענין מצות מזוזה, דאין ראי’ שסובר דאסור להאמין שכתיבת פסוקים ושמות יועילו לשמירה בכלל ואף לא שפסוקי הפרשיות יועילו, היפוך מה שמפורש בגמרא בשבת דף סא שהיו כותבין קמיעין מענינות הרבה ויש בהן משום קדושה ואיפסק כן ברמב”ם פ”י מס”ת ה”ה [הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי הקודש אין נכנסין בהן לבית הכסא אלא אם כן היו מחופות עור], וגם בכאן אינו כותב שהן טפשין שמאמינים בדבר שאין להאמין, אלא כתב שהן טפשין במה שמבטלין המצוה שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם כאילו הוא קמיע שזהו הטפשות וגם איסור גדול לדעתו”.

ובספרך אשר כתבת (עמוד 157 בשולי הגליון) ציינת, לדברי האג”מ הנ”ל כ”דוגמא מדהימה”, לאי-ידיעתו של הגרמ”פ זצ”ל בספרי החקירה, של הנשר הגדול בעל משנה תורה. כתבת שהרמב”ם שולל בפירוש את כוחן של השמות הקדושים, לשמור מפגעים רעים ושאר מרעין בישין. (1) בפיהמ”ש סוטה פ”ז מ”ב ו(2)במו”נ ח”א פס”א.
והנה, כפי שכבר אמרתי: לית דין צריך בושש, שאם באנו להביא ראיות ואותות, לאשר דברנו ולקבעם במסמרות, מוכרחים אנו לתוקף של יתד בל תמוט. אמת נכון הדבר, שלפי השקפת עולמו ה’רציונליסטית’ של הרב המורה, קשה למצוא ‘מקום’ בהגיון, לפעולה על-טבעית של שמות העליון. גם מצינו בספריו דברי ביקורת חריפים, דברים כדרבונות כחיצים יורים, כנגד בעלי הקמיעות למיניהם, ביד החזקה הל’ מזוזה ובספריו הנ”ל שציינת אליהם.
אבל הנידון עלי’ עמדתי היתה, האם שלל הרמב”ם בפירוש את השיטה, המייחסת כח שמירה נסי לשמות ופסוקים, וע”ז טענתי שבמקומות שהזכרת אין הדברים מפורשים. ניתי ספר ונחזי:
בפיהמ”ש שם קאי על מה ששנינו בסוטה, “במקדש אומרים את השם ככתבו”, וע”ז כתב: “וכתבו [=השם ככתבו] הוא מה שנהגה מן יוד הא ואו הא, וזהו שם המפורש המרומם, דע זה, ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם”. וכוונתו במ”ש [“ואל תטריד את מחשבתך וכו'”] פשוטה, דכנגד הטפשים דיבר המורה, כלפי שאמרו בעלי הקמיעות, שהשם המפורש מרובה באותיות. לפי דבריהם שם בן ד’ קדושתו פחותה, משמות המרובים באותיות שחיברו לשמירה, “השם ככתבו” הינו שם ארוך בכמות, ולא שם הוי’ שאין בו אלא ארבע אותיות. וע”ז כתב הרמב”ם – להד”ם, אל תשגיחו בדברים חסירי טעם, את שם המפורש המירו הטפשים, בשמות שבדו להם הוזים בכוכבים. גם הרמב”ם מודה שישנן שמות קדושים לבורא, וכמ”ש בהלכות יסודי התורה; “השם ככתבו” דהיינו שם בן ארבע המורה על עצמו, בנוסף לשאר שמות ותוארים המורים על פעלו, שבעה שמות הם הקדושים במעלה, ושם המפורש העולה על כולנה.
איפה מצאת בדברי הרמב”ם בפירוש המשנה, ביטול דעת האומרים שהשמות האמיתיים כחן יפה, לשמור את האדם בשמירה מעולה, הלא מזה לא דיבר הרמב”ם מאומה?!
שמא תאמר הלא קרא לכותבי הקמיעות “טפשים”, ועל כרחך שלל מכל וכל את ערכן של הקמיעות והמחברים, לזה אני אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, וכבר אמרו דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. הלא עוד יצא כברק חצו במורה הנבוכים, לתקן הדיעות וליישר המעקשים, לא חס על הקמיעות וה’מכשפים’, הטועים ומתעים את העם בדברים מסולפים. שם (פס”א) נטה ידו לבאר החילוק בין שאר שמותיו שהם “שמות הנגזרים מן הפעולות . . . שהם כולם שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם” לשם המפורש המתייחס להבורא עצמו, “לא יהיה לו שם נגזר בשום פנים, אבל שם אחד מיוחד להורות על עצמו, ואין אצלנו שם בלתי נגזר אלא זה והוא יו”ד ה”א וא”ו ה”א אשר הוא שם המפורש גמור, לא תחשוב זולת זה”. ובהמשך לזה כתב: “ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים, ומשמות חברום, לא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותן שמות, ויחשבו שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם יעשו נפלאות, כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם, ואינו נקרא שם המפורש כלל זולת זה השם בן ארבע אותיות הנכתב אשר לא יקרא כפי אותיותיו”. עוד מתח עליהם את שבט הביקורת בסוף פרק סב: “וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים התרחב להם הכזב, והמאמר שיקבצו אי זה אותיות שירצו ויאמר שזה הוא שם יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תאר כך, ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאום הפתאים הראשונים, ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר, והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת”.

שתים רעות עשו אלו, בעלי הקמיעות – במעלם אשר מעלו, על כן בצדק קרא להם הרמב”ם טפשים, גם לפי דעת האג”מ שאינו חולק על כחן של השמות הקדושים. (א) בדו להם שמות אשר “לא יורו על ענין בשום פנים”, והטעו את “רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים”, (ב) את השם המפורש המירו ברעתם, באותיות פורחות באוויר לעומתם.
ועוד בה שלישיה, מ”ש הרמב”ם בהלכות מזוזה, שהכותב שמות בפנים המזוזה עבודתו פסולה, ואם קבעה בדלת ביטל את המצוה. ואת רובע עשו האוילים, מוכרי הקמיעות והאלילים, במקום מצוות לאו ליהנות, החליפו ועשו ונתנו ‘סגולות’.
מקום הניח להגרמ”פ לבא ולטעון, שהרמב”ם לא חלק על הנסיון, וכפי שהעיד לנו בעצמו, בהלכות שבת אשר כתב ידו בחיבורו: “יוצאין בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש” (הלכות שבת פי”ט הי”ד).
הלא הוא הדבר אשר דברתי בתחלה, שאני הקטן לא מצאתי להדיא, בפירוש המשנה או במורה, ביד החזקה – משנה תורה, שלילת הדברים שכתב הגאון רבי משה. כולי עלמא מודים, ששמות בדויים אינם עוזרים, פיסול המזוזה ה”ה עון פלילי, הלא הגמרא (שבת לב, ב) אומרת שע”י ביטול מזוזה ימות ערירי.
הרואה באג”ם יווכח לדעת, שלא הצדיק ר’ משה את כותבי הקמיעות, במעלם אשר מעלו להמיר ולהחליף, ולעשות ככל העולה על דעתם הכוזב. אלו השמות לא יועילו, ואת כח השמירה לא יכילו, לא דיבר הגרמ”פ אלא מפסוקים הכתובים בתורה, ומשמות שנכתבו בקדושה ובטהרה.

בוודאי לא יקפיד כת”ר על המעורר, הלא כך הוא הדרך – זה בונה וזה סותר, נא אל תשיבני ריקם מלפניך, תורה היא וללמוד אני צריך ממך.
אסיים מעין הפתיחה, בכבוד ובברכה לכת”ר ולכל המשפחה, המקום ירחם עליהם ועל כל הנמצאים מאמיתת המצאו, ברוך עדי עד שם תהלתו
ידידו דושה”ט בלונ”ח תכה”י
חיים רפופורט.

Notes:
[1]
ה”ה הרה”ג ר’ זאב לעפ שליט”א ממושב מתתיהו באה”ק תובב”א והרב פרופ. מלך שפירא שליט”א מארה”ב יצ”ו.
[2]
וזה לשונו שם (לפי מהדורת קאפח): “. . . ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם”.
[3]
ראה גם מ”ש היעב”ץ – ע”ד פעולת השמות – בספרו ‘בירת מגדל עוז’ חלק ‘אוצר הטוב’ אות יו”ד: “. . . ההוא יקרא מעשה בראשית כשיושג ענין היצירה בעצם ובסבותיו, באופן שיגיע האדם לתכליתו ויוכל להמציא ג”כ יצירה חדשה מעיקרה, כענין ר”ח ור”א דעסקי בס’ יצירה ומיברי להו עיגלא, להורות יכות וחכמת הממציא העליון אשר חלק מחכמתו ליראיו, וגלה להם סודו לפרסם כח שמותיו הקדושים, ולידע שחולק לאוהביו מכבודו להשתמש בשרביטו שיתדמו לבוראם להוציא הוייות חדשות, ונתן כח בידם לברוא עולמות בכח צירוף השמות המתבאר בספר יצירה למי שיודעו, זוהי חכמת עצמת מעשה בראשית שהפליגו חז”ל בשבחה והעלימוה מאד, (כי אמנם עוונותינו הבדילו בינינו לבין אלקינו, וחטאתינו מנעו הטוב הגמור ממנו עד שאין אתנו יודע עד מה, ולא אחד בדור שראוי וכדאי להבין אותה חכמה), ועלי’ צוו חכמים במשנה (חגיגה רפ”ב) ‘אין דורשין במעשה בראשית בשנים’, לא על ידיעת שמות חומר וצורה ולידע שכל הגופים השפלים מורכבים מארבע יסודות ארמ”ע ושחומר הגלגל הוא גשם חמישי בלתי מושג ומנין גלגלים המדומה שבזה נכללו שני פרקים גדולים מהלכות יסוד התורה באריכות גדול ואין בהם עומק כלל ורובן סברות קלות והשערות מבני אדם חכמי העכו”ם אשר חכמת מה להם, אינן מקנות שלמות לא באמונה ולא בשכל ולא אפילו חידוד”.
[4]
השווה מ”ש על דבר הרמב”ם ב’אגרת בקורת’ ו, רע”ב: “חלילה לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל [!] ולהעמיס בלשונו הצך מה שאין במשמעו ושלא עלה על דעתו ז”ל”.
[5]
להעיר ממ”ש היעב”ץ בספרו ‘בירת מגדל עוז’ (הנ”ל הערה 3) על דברי הרמב”ם בהל’ יסוה”ת פ”ג ע”ד הגלגלים, וז”ל היעב”ץ שם: “כל הגלגלים אינן לא קלים ולא כבדים כו’, לא אוכל לדעת מניין לו דברים הללו, מי עלה שמים וירד ויגידה לנו גבהי שמים, מי ידע מה טבעם . . . אכן באמת הוא נטוי’ מדעת התורה ששמה מים מעל לרקיע, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואיני יודע מה בא הרב ללמדנו בכך, וכי כבוד הבורא תלוי בכך אם הגלגלים כבדים או קלים”.
ועל דבר מי שמאמין בפירוש הרמב”ם להמושגים מעשה מרכבה ומעשה בראשית –פשוטו כמשמעו, כתב היעב”ץ בספר ‘מטפחת ספרים’: “תכלית הדברים, כל המעלה בדעתו שהבלי הפלוסופים הם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הוא ודאי אפיקורוס. כופר לא לבד בדברי חכמים, כי גם בתורת משה, שריבוי השמות והכינויים, ופעולות הנראות גשמיות ומסורות יתרות וחסרות, ותיבות ולשונות זרות, ואותיות מלופפות ונזורות ונוספות, ונקודות ותגים ופרשיות, ומאמרים המתנכרים ומשקלות מורכבות והנקראים אצל בעלי הפשט זרים, הלא כל אלה צווחות ואומרות, דע כי לא דבר רק הוא, ואם הוא, מכם הוא. ואולם ודאי שחכמת הטבע תתכן להקרא מעשה בראשית ביחס אל מדרגת פשט המקרא. וכמו שלא יכול הפשטנים לתת טעם וסבה לזרים הנמצאים בו לרוב, וככה בטבע ימצאו זרים למהלך הטבעי, לא ידעו הטבעי, לא ידעו הטבעיים עלתם. אמנם חכמת הטבע של אנשי העולם, היא מלבוש הגס העב למעשה בראשית, שהוא הפרי הגנוז ועצם הענין במהותו, וחכמת מה היא הטבעית של פלוסופים, שעוסקים בקליפות החיצונות הנזרקות, שאינן למאכל ולא נחמדים להשכיל, כי אין להם השגה רק במקרים, ככל מעשה החושים החיצונים”. ואכ”מ להאריך בכ”ז.