by Eliezer Brodt

Book week just began in Eretz Yisroel. As I wrote in previous years, in Israel, around Shavous time (some times right before some times right after), there is a period of about ten days called Shavuah Hasefer-book week. Shavuah HaSefer is a sale which takes place all across the country in stores, malls and special venues rented out for the sale. There are places where strictly “frum” seforim are sold and other places have most of the secular publishing houses. Many publishing houses release new titles specifically at this time. In this post I would just like to mention some of the very recent titles from the various publishing houses which are available at this year's Shavuah HaSefer. For previous years posts see this post and this post. Last year I was not in Eretz Yisroel during book week so I was unable to post about it. Therefore this year I hope to include the new books of both this year and last year. Some times I include an older title as I just noticed the book. As I have written in the past I do not intend to include all the new books as that would be impossible, composing this list is hard enough. I tried to provide links to many of the titles. Eventually some of these titles will be the subject of their own reviews. I try to include titles of wide amount of interests. Some books I can not provide much information as I just glanced at them quickly. I apologize in advance for any mistakes regarding transliteration. I also apologize in advance for using the word excellent so many times when describing seforim in this post. Additionally this year I am offering a service, for a small fee to help one purchase these titles. For more information about this email me at Eliezerseforim-at-gmail.com.

Kibutz Hamechuad has printed some nice new titles amongst them Zichron Venshea from R. Elior related to dead sea scrolls, Ochlim Ledas about the Meal in the Tekufa of Chazal, Kankan Malei Yashan about R. Samson Raphael Hirsch work on Torah.      .

Shalem distributors has many great new titles. Amongst them the continuation of the beautiful critical edition of Mishnayis from Professors S. and Z. Safrai mentioned a few years back. There now are volumes on Shabbas (two volumes), Eruvin, Pesachim, Shekalim, and Tannis– Megilah in one volume. These volumes are excellent and full of very useful information on many fronts I hope to return to this series in a post in the near future. Another set of good books are the Masuah Le-Yitzhak: Rabbi Yitzhak Isaac ha-Levi Herzog Memorial Volume here. Another older good title is the Beracha Le'Avraham this is a Collection of Articles in Honor of Rabbi Professor Avraham Steinberg's Sixtieth Birthday for more on this see here.  Some other very good books worth mentioning available by Shalem are the works of Z. Amar most recently his work called Merorim all about Maror on Peseach. Another nice title of his called Arbat Haminim. Some older titles of his are also available by Shalem. Another good title is R. Eze'le Charif this book is updated from the previous edition. The controversial Zera Yisroel (two volumes) from Rabbi Amsalem, all about Geyrus is still available (see links here). Two reprints, in one volume from R. Reuven Margolis were just printed his Shimish Chachamim, and Divorim be-Itam. Another excellent title and at a cheap price too is Pischei Tefialh u-Moed. This volume is a collection of thirty two (from over one hundred and sixty) of Professor Yakov Speigel's articles related to tefilah and Moedim. [Insider's tip not to many copies of this book were printed]. It includes articles and Manuscripts of Rishonim and Achronim.  Another title worth mentioning is the work on Sanhedrin and Makot from Y. Shilat, Bemsilot Ha-oleh (two volumes). Another very good title is Chidushei Harav Zitron-Katroni, son in law of the Rogatchver Goan (681 pps.). This work also includes a excellent history of R. Zitron and life in Eretz Yisroel at the time. One interesting piece in the volume is what he writes about his Rebbe R. Meir Simach Me-dvinsk (571-572). See also what he writes about R. Hirschonson (p.565) and R. Reines (p. 563). Also worth mentioning is Yerushlyim Bemoedeha from R. Neventzal has two new volumes on Shababs. One last special title worth mentioning is Oro Shel Olam. This book is volume two of the very special biography on R. Shlomo Zalman Auerbach – Torot Hamisamcat.

Schoken has a new book from Moshe Idel called Kabbalah Varos.

Koren is selling D. Halvni book, 'Breaking the Tablets Jewish Theology after the Shoah' translated into Hebrew called Shivrei Haluchos.

Carmel has an interesting looking book called Betei Medresh Nussach Ashkenaz. This book is a collection of twenty five accounts of graduates of Rabbinical seminaries in Germany and Austria edited by Asaf Yedidya. Another tile I noticed was from C. Mak called Breshies le-Breishes Rabbah. An additional title which they have is a new translation of Josephus's Toldot Melchamas Ha-yehudim Be-Haromim. An older title of theirs is a book from
Y. Leibes called Eleloyos Elokim. Another new title I saw (tipped by Menachem Butler) is from S. Feiner called Melchamos Tarbus related to the Haskalah in the nineteenth century.

Ariel publishing house translated from Yiddish a great autobiography, Memoirs of Zvi Hirsch Masliansky. This book is full of great material. The author was born in 1856 and traveled Europe and met many great Gedolim and even Masklim along the way. He describes his meeting with them and observations about life in that time period he ended up in America and even toured Eretz Yisroel all discussed in the book.

Mechon Yerushalim  has a few very good new titles. The Leket Yosher, part one with notes, Sefer Haterumos (part two, part one is not yet out) with notes. A collection of letters and Teshuvos of R. Yitzchak Elchanon Specter was just printed. They put out a fancy version of the Minchas Chinuch on Shabbas. Volume two of their Seder Rav Amram Gaon is now available. Another work is Azharot with a pirish Ner Mitzvah (and notes) from R. Moshe Pizanti who was born around the Year 1550. Another very special sefer printed was the Shilte ha-Gibborim. They did a great job in reprinting this beautiful sefer making it very usable with many notes and indexes. They also printed the complete Or Zaru in three volumes this is much different than there other set of Or Zaru which is still being worked on.

Tel Aviv university has a great new book called Ha-cheder. This book is a collection of great articles and bibliography related to the Cheder. The editors of this book are David Assaf and E. Etkes. It also includes many autobiographical account from memoirs of people about there time spent learning in the Cheder.

It is worth mentioning that althought there is nothing really new from N. Rakover this year, but his previous works are being sold for extremely cheap prices.

Shalem Press printed an older title from E. Berkovitz (here) and are having some good deals in general.

Feldheim just release the much awaited new edition of Shmirat Shabbas Ke-hilchso. This volume looks beautiful, it is only volume one. Another special title (two volumes) is the Shomrei Mishmeret ha-Kodesh.

Again, anyone interested in book buying services please contact me at  Eliezerseforim-at-gmail.com.

Autobiography operates upon an entirely different set of criteria. For the autobiographer, the significance of the other is determined solely by the role that he or she plays in the formation of the self, regardless of social standing. Thus Rousseau, in the “Neuchatel” variant of the preamble to the Confeinddow: “The relationships I have had with several people compel me to speak as freely of them as of myself. I can only succeed in making myself known by making them known also.” Many of the more decisive encounters with the other in the shaping of the autobiographer’s self occur in the years of childhood and adolescence. Parents, teachers, schoolmates, and domestic staff may thus achieve a prominence in the autobiography that would, in the memoir, be reserved for generals and prime ministers, renowned men of letters, and so on. This is not to say that the formative encounters with the other in an autobiography are restricted to the historically obscure. But when the great do drift in and out of the pages of an autobiography, it is often not on account of the qualities that granted them this status that they are recalled.

One of the most famous gedolim who lived in the past few hundred years was R. Eliyahu of Vilna, the Vilna goan, or Gra. Gra was known for his expertise in all areas of Torah literature including all of Tanach, Bavli, Yerushlami and the rest of Chazal. Additionally, he was an expert in dikduk, Kabbalah and Halacha. Gra did not print anything in his lifetime; however, shortly after his death, his works began to be printed and have been and continue to be until today. Not only has an incredible amounts of his own material been printed but dozens of seforim, books, and articles have been devoted to him, some devoted to his torah others to his life. Bibliographies have been written collecting everything related to Gra. The most recent listing of his work’s was from Yeshayahu Vinograd in his Otzar Sifrei ha-Gra. This bibliography was printed in 2003 and contains 1,630 entries of materials related to Gra.From 2003 until today, many more could be added to this collection. Many people have worked on different aspects of Gra’s works specifically explaining what he meant etc. As is well known Gra wrote very concisely and many of his manuscripts were his personal notes not intended to be published making it very hard to understand what he was getting at. This is true for most of what he had written such as his Biur ha-Gra on Shulchan Orach which has been worked on by many like the Demsek Eliezer, as well as R. Kook and more recently R. Rakover. These works are extensive commentary to explain exactly what Gra meant. His notes on Shas have been worked on and collected by many different people as has been many of his other works. In this post I would like to focus on recent project and organization called Mechon Maatikei Hashemua. This project is devoted to printing all Gra’s Torah on Seder Zeraim. Recently this Mechon released their first publication, the works of Gra on the first Perek of Yerushalmi Bikurim.

Many years ago, a small team of people headed by R. Yedidah Frankel, began studying Seder Zeraim. There is no Bavli devoted to Seder Zeraim only Yerushalmi which makes studying this seder more difficult as we are accustom to the Bavli.  [Regarding the question of if a Bavli on Zeraim existed but is no longer extant, see the  incredible doctorate of Yakov Zussman.] One of the reasons why Yerushalmi in general is very hard to learn is because our printed editions contain numerous textual errors. Aside from lacking the Bavli, Zeraim is more difficult to study because it has only a handful of the commentaries of the Rishonim and Achronim. One of the reasons for it not having some many commentaries was because Seder Zeraim contains little in the way of practical halacha. During the Middle Ages, the main focus of learning was on practical halacha. Thus, Seder Zeraim, among othes, was rarely studied during this period.  Another reason for the dearth of commentaries is that the Yerushalmi was simply not available – many cities during Middle Ages did not have even a single copy. However, in the past century aside from the Yerushalmi becoming more available, this part of Torah became much more relevant in light of it becoming practical halacha. Thus, many more people are studying the Yerushalmi today.

Just to cite a simple example demonstrating this phenomena.  Two hundred years ago there was almost no works devoted to Shevius  (Shmitah), today with each shmitah dozens of works have been written perhaps in the hundreds already. Now that Zeraim is more relevant and more are studying it, the periush of anyone, and more so a super star like Gra, is extremely important. This organization took upon themselves to print Gra’s commentary on Zeraim. This work is not merely a reprint Gra’s commentary on Zeraim, rather it contains much more. Frist, they found the Yerushalmi that the Gra actually used and wrote notes in when learning Yerushalmi! After carefully going through it they mapped out a plan how to go about printing it. In the past few years both the methods and benefits of this find have been written up in various Torah publications amongst them Yeshurun and Moriea. A very in-depth article was printed in the book released from Bar Ilan on the Gra a few years back, HaGra Ubeis Medraso. In each of these articles R. Frankel shows the importance of this find and how it enlightens our understanding of complex Sugyos in Seder Zeraim.

The manuscript was authenticated by experts in Gra’s handwriting. The significance of this is we now more material to help us understand this complex seder which lacks seforim compared to other areas of Torah.

This beautiful edition is composed of many parts. First, they printed the Mishana with the Pirushim of the Rambam’s Pirish Lemishna, Rash mi-Shantz, and Rosh. To ensure accuracy of these texts, all known manuscripts of these commentaries were used, in a critical edition, with many excellent and useful footnotes. Additionally, in this section they also included the perush of Gra on Zeraim – Shenoes Eliyahu reworking it with new additions from manuscripts including notes.

For the second section they use the type from the Yerushalmi printed in Amsterdam that contains R. Eliyhu Mifulda’s work because this is the edition of the Yerushalmi that Gra used and wrote his notes on. In the footnotes, the editors compared this text of the Yerushalmi to other manuscripts. They also reworked the commentary of R. Eliyhu Mifulda adding in many notes to the text. This section also includes a commentary, Biurei ha-Gra. This commentary is from notes of students of Gra which had been printed before. Again, as with the other sections, there exists a few manuscripts of this work, all of which were used for this section. The editors also include many notes to explain this part. Additionally, this section also includes the complete version of Gra’s notes based on the manuscript of his Yerushalmi. These notes were printed a few times but only partially. However, in this edition each one is put in its proper place with different fonts to make it less confusing. This part also has notes to explain what Gra meant. However, not to confuse the user, Gra’s notes appear on the page in their proper places and an in-depth explanation is included after each daf.

After this section they have a part which is composed of in-depth discussion of Gra. For example, Gra, as mentioned above, wrote rather crypitically, and at times, at first glance when one looks at it you no idea what he was trying to say. This is especially true in Gra’s own notes as they was not meant for anyone other than himself. At times, the commentary contains no words just lines, circles, dashes which, as one would imagine, are especially difficult to decipher. The only way one can properly understand  Gra is to have a great understanding of the whole sugyah. Now the whole sugyah means the comparative texts of  other sifrei chazal such as Bavli, Sifra, Sifri, and Mechilta. One also has to have a command of all the Rishonim on the particular Sugyah. This team spent a very long time going through each sugyah with great depth they presented their finds in this section. They did a excellent job of presenting the material they found in a clear and concise manner. The use charts at times and as many works as necessary to get to the bottom of the issues whether it means consulting critical editions or manuscripts of Chazal or Rishonim, dictionaries for the meaning of a word, rishonim and the works of the main achronim. After reading through each chapter in this section they explain exactly what Gra was trying to do, when one sees it one is just amazed to see what Gra meant with just a few words or dashes.

 

To explain what drives Gra to write in such a cryptic manner. The only reason why one is allowed to write Torah is because of a heter of עת לעשות לה’  that one will forget. Gra was not scared that he would forget so he just wrote very shorthand to remind him of what how he understand the Sugyah. I also assumed this was yet another legend that they say about Gra, but when one looks at this Yerushalmi where they reproduced the pages with Gra’s notes one can see this very clearly its no legend. The pages are full of dots, cross outs, circles, dashes and one word here and there. To the untrained eye it looks like nothing. This Mechon has shown the incredible wisdom behind each one of those markings. Another Godol who used this style of Gra was R. Nosson Adler. R. Auerbach famous for the Eshkol printed these notes also they were one word here and there lines dashes and he explained them. People accused Auerbach of forging this work too but I believe it has been proven that it is an Authentic work. See Hurowitz, Rabbanei Frankfurt (pp. 151-152). R. Chanoach Erentru brings from his Rebbe,  R. Fevel Palut, a student of the Chasam Sofer the following:

 

 

 

This is the first part of a four part post. It begins with a review I was asked to write that in the end was never published. The format of the review was not designed for the arcane stuff and numerous footnotes that are usual fare for the Seforim blog. Yet have no fear, these will return in parts 2-4. 

 

Jeffrey S. Gurock, Orthodox Jews in America (Indiana University Press: Bloomington and Indianapolis, 2009)

 

Pretty much everyone has seen an image that would have been unimaginable fifty years ago. It could be in a restaurant, playground, sporting event, or just on the street. The image is that of a typical American grandparent, with no identifying signs of being Jewish, doting on grandchildren who are wearing long skirts, big kippot and sometimes even have sidelocks. Many have also seen another image, a Shabbat morning with father and son walking to synagogue. Father is dressed in suit and tie and son also has a suit and tie. Yet the son's suit is black and the shirt is white. He is also wearing the obligatory black hat (and in so doing is helping keep alive a business—hat making—that seems to have no other client base).

From one perspective, these images are understandable, as children have often rejected the religious lifestyle of their parents. Yet what makes the story significant is that until recently the movement was almost always in one direction, with children becoming less observant. Seventy-five years ago Rabbi Solomon Isaac Scheinfeld of Milwaukee could declare that there were no baalei teshuvah (newly religious) in the “Land of Columbus.” Yet today we see both plenty of newly religious and, even more significant from my perspective, many who were raised Orthodox adopting a more stringent observance and narrower outlook on life than their parents. This is all part of the historic revival of Orthodoxy. How we got to this place should be a question on the mind of every thinking Jew.

Many have set out to answer this question, and the study of Orthodox Judaism in all of its forms has been a growth industry for the last couple of decades. Recent years have seen an explosion of writings on the topic, both articles and full-length books. There have also been a number of conferences focusing on Orthodoxy, and many of the proceedings have been published. On the internet there are loads of sites devoted to aspects of Orthodox life and culture from all different angles. Even though the Orthodox are significantly smaller than the other denominations, the amount written about them in recent years dwarfs what we can point to with regard to the Conservative and Reform movements. In terms of blogs and other internet sites, there also is no comparison. How to explain all this?

When it comes to the blogs and more popular sites on the internet the answer is not hard to find. It is true that the other denominations have more “members” than the Orthodox. Yet if we are talking about those who are educated Jewishly, and interested in Jewish matters, the Orthodox unquestionably outnumber the other denominations. Since the internet is the great equalizer, with everyone able to set up his or her soapbox, it is no wonder that it is crawling with Orthodox sites. Furthermore, average Orthodox Jews, by which I mean those who are not in the rabbinate or the academy, buy books of Jewish interest to a much greater extent than other laypeople. Since they are bound to be interested in their own denomination, this would explain why books dealing with aspects of Orthodoxy sell well.

Yet how are we to explain the great scholarly interest that has also taken root? Are the academics fascinated by a movement that defied predictions of its demise, and instead shows incredible dynamism and often seems to be changing before our eyes? To be sure, this is bound to interest those in the academy, especially the phenomenon of a movement supposedly committed to continuity with the past that nevertheless shows an incredible ability to alter its traditional practices. After all, it wasn’t too long ago that for most products one determined if they were kosher by looking at the ingredients. Yet the consensus today in the United States, even among the Modern Orthodox, is that a product cannot be kosher without rabbinical supervision (and the supervision itself has to be regarded as reputable). Kosher consumers are now told by the various kashrut organizations that canned vegetables, which contain only vegetables and water, need supervision, not to mention mouthwash, tin foil pans, and a host of other items. They are further told that some fruits and vegetables, such as strawberries and broccoli, can’t be eaten at all, or at least not without a cleaning regimen (complete with liquid soap) that would discourage most. These are all relatively new practices that have developed, and as such are bound to spark the interest of historians, sociologists, and even psychologists.

The latest contribution to the study of Orthodoxy comes from Jeffrey S. Gurock. Gurock was one of the first scholars to write about Orthodoxy, beginning with his classic 1983 essay “Resisters and Accommodators: Varieties of Orthodox Rabbis in America, 1886-1983.” Since that time, he has written on a variety of aspects of American Orthodoxy, and his latest book can be seen as a culmination of his work in this area. Orthodox Jews in America is the first attempt at a complete history of traditional Judaism in the United States (and the colonies).

Let me note at the outset that intellectual history is not part of the story Gurock tells. Other than Rabbi Joseph B. Soloveitchik, who is briefly treated, there is no analysis of important Orthodox thinkers such as Eliezer Berkovits, Leo Jung, and Emanuel Rackman, and how their ideas were influenced by their American experience. The only time the Lubavitcher Rebbe, Rabbi Menachem Mendel Schneersohn, is mentioned is when Gurock notes that some Lubavitchers regard him as the Messiah. I think this is an important lacuna as Schneersohn's role as thinker and builder are certainly significant enough for inclusion even in a book not focused on intellectual history. In fact, it was the success of Lubavitch that encouraged the non-hasidic haredim (ultra-Orthodox) to also move into “outreach,” and today they are the major force in drawing newcomers to Orthodoxy.

This is ironic considering that some of the leaders of this world mocked the Lubavitch for doing precisely what the non-hasidic “outreach professionials” are doing today. In fact, it seems that the demographic realities of America have affected their perspective even more than Lubavitch. How else to explain that Aish Hatorah, a supposedly haredi organization, honors intermarried celebrities at its events and prominently features them in its programming and on its website? This is certainly something that R. Aaron Kotler (died 1962), who more than anyone else is the ideological forebear of the non-hasidic American haredim, could never have imagined.

In analyzing Orthodoxy we must not forget that more than anything else, it is a movement that revolves around Jewish law. Yet Gurock also pays no attention to how the halakhic system was impacted by the New World. I refer to both specific halakhic questions that arose in the United States (e.g., can one eat Turkey on Thanksgiving?), as well as the wider issue of how the democratic ethos of America influenced the outlook of the halakhic decisors, in particular men such as Joseph Elijah Henkin and Moses Feinstein. How the rabbinic leaders of both the United States and Europe regarded American Jewry, a community whose observance was often tenuous, is also an important part of the story that remains to be told.

For example, Gurock writes about the common practice of “Orthodox” Jews going to work on the Sabbath, a phenomenon he himself witnessed and offers a personal description. He even refers to a synagogue in Atlanta that in 1932 began holding Friday night services, not at sunset, but at a time that would permit members “to attend the synagogue after work or before the theatre.” In some synagogues, especially in the big cities, there was an early Saturday morning service that enabled those in attendance to go from there to work.

Not mentioned by Gurock is that there were rabbis who actually justified some of these Sabbath violators (that is, those who went to work, not the theatre goers). These rabbis asserted that those who worked on the Sabbath did so because they felt this was necessary in order to survive. Therefore, from a halakhic standpoint they could not be regarded as typical Sabbath violators. This is only one example of how the American reality influenced the halakhic response, and the writings of Rabbi Hayyim Hirschenson are most significant in this regard.

 
Finally, there is no attention paid to the wider religious context of Orthodoxy in modern times. The turn to traditional religion is certainly not confined to Judaism. The same phenomenon can be observed in Christianity and Islam, which means that there are no doubt broad cross-cultural factors that can explain some of the Orthodox revival of recent decades. In fact, this latter point, which I think is of great significance, is also entirely ignored in Haym Soloveitchik’s “Rupture and Reconstruction,” a classic article on the topic of Orthodoxy’s turn to the right. Soloveitchik describes late twentieth-century Orthodoxy’s evolution to a book culture from what had been a living culture. With this book culture, that is, modeling one’s behavior on the rulings found in traditional halakhic texts, as opposed to how Jews actually lived in the “real world,” came increasing stringency. There is a great deal of truth in this, but as is always the case, no important phenomenon can be explained by one cause. I make these points not to criticize Gurock, but only to call attention to how much work still needs to be done, even after Gurock’s book of almost four hundred pages.

Gurock’s strength is social history, and it is with this in mind that his book should be appreciated. He gives us insight into how Orthodox Jews lived, the peddler and merchant of years ago and the white collar professional of today, in places where there were many like them and in areas far removed from other Jews. Newspaper articles and memoirs are much more valuable for this type of history than the rabbinical writings, which are intended for the intellectuals and often give a very different slant. The story he tells is compelling reading, sometimes maddening (as with the various Orthodox disputes and scandals mentioned), and other times inspiring. I put the book down convinced more than ever that Orthodoxy, in all of its permutations, is where the future of American Judaism will be found. At the very least, its power and influence will be of much greater significance than today.

 
The one major negative that the community has to contend with, and which has always acted as a major hurdle to more people joining, is the incredible cost of day school tuition. Yet even here a new paradigm might be emerging, as some Orthodox parents have begun to send their children to public school. This is a new development that has just begun to pick up some steam and although not included in Gurock’s book, might be part of the Orthodox story in another twenty years.

Gurock begins his story from the start of Jewish settlement in colonial America, and I found the second chapter, dealing with nineteenth-century Orthodoxy and the difficulties it faced throughout the vast country, particularly fascinating. The bulk of the book is understandably devoted to the era beginning with large-scale Jewish immigration towards the end of the nineteenth century. It was then that American Orthodoxy really came into its own.

While some leading rabbis of the time, such as R. Jacob David Wilovsky of Chicago, assumed that no real synagogue could have English sermons, others were more attuned to where the American future would be. Although there were plans in New York and elsewhere to create European-type communities, complete with chief rabbis, the American scene, with its stress on religious autonomy, was not fertile ground for the European model. When one self-styled chief rabbi of New York was asked who actually appointed him to this august position, he is alleged to have replied, “the sign maker.” Even if apocryphal, the story accurately portrays the futility of transferring European models of authority to an increasingly complicated American scene. It is here that Gurock does a fine job showing the reader the complexity of what was taking place.

The twentieth century saw Orthodoxy really come into its own. The challenge of Conservative Judaism, the struggle to create a market for kosher products, and the varied attempts to create an attractive school system for the young are all part of the twentieth-century story recounted by Gurock. Although by mid-century any sociologist worth his salt was ready to proclaim that Orthodoxy would never survive in America—one famously declared that American Orthodoxy was a “case study of institutional decay”—by 1960 it should have been clear that Orthodoxy had made tremendous strides and was here to stay.
While there is much of significance in the book, I feel that Gurock is at his best in his treatment of what I call "old-time Orthodoxy," the type Gurock describes growing up with and has focused on in a few essays. This approach to Judaism, characterized by an identification with Orthodoxy while being less than fully observant in one’s personal life, was the dominant form of Orthodox Judaism in the United States for much of the twentieth country. Gurock has even spoken of the years 1900-1960 as “American Orthodoxy’s era of non-observance.” This “non-observant Orthodoxy” increasingly came under challenge in the latter half of the twentieth century, as stricter observance of kashrut and the Sabbath laws became part of the Orthodox mainstream. As the century came to a close levels of observance continued to rise.
Many of the older generation would have difficulty recognizing the form of Orthodoxy that has developed in the last thirty years. Unlike when they were growing up, today's Orthodoxy does not offer social dances for singles and synagogue trips to Broadway musicals. The mehitzah has been raised and the after-school Talmud Torahs have been closed down since almost all children attend day schools. Orthodoxy no longer feels very welcoming to one who drives to synagogue on Shabbat. In many congregations one who “eats fish out” will have to keep this quiet unless he wishes to appear as a religious deviant. These changes in Orthodoxy happened at the same time that most Orthodox Jews have become completely at home in American society and culture, to the extent of having kosher hot dogs sold at baseball games for all those who wish to take part in the great American pastime. 

By creating the day schools and yeshivot to which they sent their children, the old-time Orthodox planted the seeds of the future revolution in American Orthodoxy, a revolution that has brought great satisfaction to some and heartache to others. Their children discovered that Judaism as practiced in their homes was far removed from what the rabbis and the Jewish texts had to say. Unlike their parents, whose major exposure to Judaism was in the home, the children's major exposure was in the schools. It is therefore not surprising that with their new knowledge they often examined their parents' lifestyle and found in wanting. Many of these people spent time in advanced Torah study in Israel, and as part of the quest for a more serious religious life were ready to accept added stringencies (e. g., glatt kosher and even sometimes halav yisrael [milk produced by Jews]).

One sign of the haredi infiltration, as it were, of Modern Orthodox synagogues is the ubiquity of the Artscroll prayer book and Humash, which present an “East European” flavor combined with a quasi-fundamentalism. It didn’t have to be this way. Yet Modern Orthodox intellectuals were so busy writing learned essays to be read by each other, that they abandoned the masses to the right wing, producing virtually no literature directed towards them. It was only in 2009 that Rabbi Jonathan Sacks produced a competing prayer book to Artscroll, one more in line with the Modern Orthodox ethos. Yet I doubt that it can win over many of the synagogues that years ago switched over to Artscroll.

The increasing visibility and power of the right-wing Orthodox, combined with the turn to the right in Modern Orthodoxy, was bound to engender a counter reaction. Gurock has a chapter dealing with Orthodox feminism, which is just one aspect of an incipient move to the left on the part of some in the Modern Orthodox world. This new liberal Orthodoxy, not as powerful or confident as its adherents would like, has begun to focus on issues that the mainstream Orthodox shy away from, including interdenominational and interfaith dialogue. Yet Gurock is correct in sensing that the women’s issue is central to the self-understanding of the new liberal Orthodox, many of whom seek rabbinic guidance from the recently established Yeshivat Chovevei Torah in New York. It is too soon to tell what the enduring role of this new institution will be. However, the strong attacks on it by both right-wing and centrist Orthodox figures, who see it as the beginning of a new Conservative movement, show that the institution and its rabbis are already viewed as a threat.

The liberal Orthodox first found their voice in dealing with the agunah problem, and have also worked to expand the role of women in the synagogue and communal life. There are now synagogues that regard themselves as Orthodox yet function in a semi-egalitarian fashion, and full egalitarianism might just be a matter of time. Too recent to be included in the book, a woman has just been given a rabbinic ordination, and presumably there will soon be other Orthodox women rabbis. Yet there are also other aspects of the liberal Orthodox vision that Gurock does not mention. For example, social justice has emerged as an issue that they feel strongly about. A new kosher certification has even been unveiled, one that focuses on how the workers are treated. Some in this camp have even begun to speak about the need for a new approach to homosexuality. It is thus very difficult to predict where this segment of the community will be in another fifty years, and if the mainstream will even regard it as part of wider Orthodoxy. Indeed, some of the liberals see themselves as part of a new era, one that is both committed to halakhah and post-denominational in mindset.

At the end of the book, Gurock describes his trip to an Arizona hotel for Passover. Here, around the pool, he witnessed the persistence of old-time Orthodoxy, which he describes as those “Jews on the edges of Orthodoxy’s contemporary tent.” Yet the people he describes are not on the edges at all, but part of mainstream Modern Orthodoxy, especially when one leaves the great population centers. It is true that organized religious life has moved to the right. As mentioned already, you will no longer find synagogues sponsoring trips to a Broadway musical, and the once ubiquitous synagogue dance barely survives. It is also the case that many of the young generation are more observant than their parents. For example, it was almost unheard of for a married woman in America in the 1950’s and 1960’s to cover her hair. If her rabbi’s wife didn’t (and that was almost always the case), then why should she? Yet today, there are many young women in the Modern Orthodox world who do follow this practice.

However, old-time Orthodoxy, which combines a middle or upper class American lifestyle with traditional ritual observance, both survives and is reproducing. Throughout the country pools and beaches are packed with Orthodox Jews, and despite their synagogue’s lack of sponsorship, on any night one can find Orthodox in attendance at Broadway shows and the opera. The synagogue dance might have disappeared, but husbands and wives can dance to the oldies (for many this means “YMCA”) at plenty of Orthodox weddings and bar mitzvahs.

 
What we can say is that the ritual instinct of many Modern Orthodox Jews has zeroed in on matters such as kashrut and the Sabbath, so that these areas are observed much more carefully than in previous years. However, other areas of Jewish law are treated not much differently than a generation or two ago. While some observers have spoken of a future haredi takeover of American Orthodoxy, there is good reason to assume that the varieties of Orthodox experience described by Gurock will continue for a long time to come.

Rabbi Baruch Oberlander is the rabbi in Budapest, Hungary, since 1989, and is the editor of Tel Talpiot. He has published many articles in the journal Ohr Yisroel and is the world's leading expert on the forged Yerushalmi Kodashim.

כיצד כותבים את ההיסטוריה של יהדות הונגריה בישראל?הרב ברוך אבערלאנדער
אב"ד בבודאפשט, הונגריה קהילות הונגריה – הקהילות החרדיות בהונגריה – תש"ד, מאת פרופ' שלמה שפיצר, מכון ירושלים, תשס"ט, 466 עמודים. 
החשיבות של כתיבה היסטורית נכונהכתיבה מדוייקת של דברי ימי הימים של עם ישראל חשובה מאד, וכבר במדרש[1] נאמר על כך: "כביכול ברא לדור המבול, ולא כתב אימתי בראן, העבירן מן העולם, ולא כתב אימתי העבירן… וכן לדור הפלגה, [וכן לסדומיים], וכן למצרים, לא היה כותב להם אימתי נבראו, ולא אימתי מתו… כיון שעמדו ישראל אמר הקב"ה למשה איני נוהג באלו כאותן הראשונים, אלו בני אבות הן, בני אברהם יצחק ויעקב הן, לפיכך כתוב להם, באיזה חדש, בכמה בחדש, ובאיזו שנה, ובאיזו איפרכיא, באיזה מדינה רוממתי קרנם, ונתתי להם תלוי ראש, לכך נאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני, הרי איפרכיא, באהל מועד הרי המדינה, באיזה שנה בשנה השנית, באיזה חדש בחדש השני, בכמה בחדש באחד לחדש…". ואם חשובים תולדותיהם של עם ישראל בכלל, הרי חשובים במיוחד תולדותיהם של אלו מבני ישראל שמתו על קד"ה, הי"ד.מיד עם תום השואה ניסה ההיסטוריון ההונגרי הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד להציב גלעד ליהדות הונגריה על קהילותיה, רבניה ושש מאות אלף קדושיה בספרו "טויזנט יאר אידיש לעבן אין אונגארן"[2]. מאז הופיעו הרבה מאד ספרים, לקסיקונים ואנציקלופדיות שהמשיכו והשלימו עבודה חשובה זו.פרופ' אלכסנדר שייבר (1913-1985), מנהל הסמינר לרבנים הניאולוגי בבודפשט, מצהיר באחד ממאמריו[3]: "בימינו אלו קיימים שלש מרכזים בהם מתעסקים באינטנסיביות בחקר ההיסטוריה של יהדות הונגריה: בישראל, בארה"ב ובהונגריה. בישראל מופיעים בזה אחר זה מונוגרפיות וספרי זכרון על הקהילות שנחרבו… נדיר שיהיה לפרסומים אלו מטרה מדעית, בעיקר הם מתמקדים באסיפת הפרטים על החורבן הגדול וכן רשימת שמות הקדושים. ערכם של המונוגרפיות נקבעת לפי אישיותם וטעמם האישי של המחברים. ברוב המקרים החסרון שלהם הוא, שלרשותם עומדים קצת מאד מקורות; הם אינם משתמשים בחומר הארכיוני שקיים בהונגריה… הגיוני שהעבודה הכי חשובה נעשית בהונגריה…".אין ספק שצדק שייבר שקיים בהונגריה חומר ארכיוני חשוב, ואכן, אלו מהחוקרים וכותבי דברי הימים שמשתדלים להוציא מתחת ידם דבר שלם מרבים להשתמש בהם. אבל הקביעה שלו שבארץ ישראל לא עומדים לרשות החוקרים מקורות אותנטיים יומרנית מדי. גם הקביעה שלו שהעבודה ההיסטורית שנעשתה בהונגריה היא הכי חשובה ועולה בערכה על כל מה שנכתב בארץ ישראל – אינה עומדת בפני הביקורת, ואין צורך להאריך בזה.ברוח הדברים הללו אסקור במאמר זה את הספר "קהילות הונגריה" שיצא לאור בזמן האחרון בארץ ישראל, ונבדוק עד כמה דייקו הכותבים והעורכים בעובדות ההיסטוריות שרשמו, והאם השתמשו בכל המקורות העומדים לרשות ההיסטוריון של יהדות הונגריה. צורת השימוש במקורות השונים, ואלה שלא השתמשו בהם…לצד העורך הראשי פרופ' שפיצר עבדו גם עורכי משנה: הרב אליעזר שטרן והגב' חיה בתיה מרקוביץ. הספר מרשים מאד, ורשומים בו ערכים נפרדים על כ-600 קהילות שונות, גדולות וקטנות. הערכים השונים באים לפעמים בארוכה ולפעמים בקצרה, והקורא צריך לשים אל לבו שלא להסיק מסקנות מהכמות על האיכות, וכפי שכבר הזהיר על-כך העורך בהקדמה לספר ש"גודל הערך בספר לא תמיד משקף נאמנה את חשיבות או גודל הקהילה… [אלא רק] משקף בדרך כלל את כמות החומר הכתוב שמצאנו על הקהילה"[4].בדיקה קלה של ספרנו מגלה לקורא שהבסיס העיקרי של הספר הוא סידרת הספרים 'פנקס הקהילות' (להלן: פ"ה)[5] בהוצאת יד ושם, ירושלים. העורכים מצאו והעתיקו מן המוכן[6] את רובם הגדול של הערכים עם קיצורים ושינויים קלים[7]. לדוגמא, כל הערך על הכפר ניר-אבראן (עמ' 265) הועתק בשינויים קלים מפ"ה (עמ' 379); גם המידע על הכפר ניר-באלטאק (עמ' 270) הועתק בשינויים קלים מפ"ה (שם עמ' 384-385), ועוד כיו"ב לאורך כל הספר. אמנם, כיון שהספר מיועד לקהל קוראים חרדי, נוסף תמיד 'תרגום' לתאריכים הלועזיים, ובמקום 1941 לדוגמא נכתב תש"א (1941)[8]. כמו כן הושמט כל הנאמר על הקהילות הניאולוגיות, ופרטים נוספים שאינם לרוחו של הקורא החרדי. כדוגמא לכך, בעיר ניר-באטור (עמ' 269) נשמט האמור בפ"ה (שם עמ' 383) שבשנת 1921 [תרפ"א] נמנו בין יהודי הקהילה ארבעה עורכי דין, שלושה רופאים ועוד. במקום זה נכתב בקיצור: "כמו כן היו כמה בעלי מקצועות חופשיים". אמנם העורכים לא היו עקביים ב'תרגום' התאריכים, ולא הקפידו לתקן את "המאה ה-18" ו"המאה ה-19" המפוזרים לאורך כל הספר.
השמות הלועזיים שבפ"ה 'מתורגמים' גם הם לשמות עבריים, ולדוגמא הרב קארל פרידמאן, תלמיד ה'כתב סופר' והרב של קהילת סטטוס-קווא בנירעדהאזא (פ"ה עמ' 380) הוא בספרנו (עמ' 266) הרב יעקב קאפל פרידמן. לעומת זאת, ממלא-מקומו הרב בלה ברנשטיין נשאר עם שמו ההונגרי, ולא 'תורגם' ל"דוב"[9]. גם שמו של הרב אברהם למברגר מנירבאטור (עמ' 270) צריך תיקון, על פי צילום דף השער של ספרו ההונגרי (ששמו נעתק בספרנו עם כמה טעויות כתיב!) שמופיע בפ"ה (שם עמ' 384): אברהם צבי.מוכרת מאד התופעה של מחבר ספר שאינו מוסיף או מחדש דברבתחום עליו הוא כותב, אלא "קורא 10 ספרים ומזה הוא עושה את הספר ה-11". כעת, לאחר שמתברר שהספר מבוסס על פ"ה, צצה השאלה האם יש בספר משהו הבא מן החדש? ואם כן, מהו החלק החדש שבו?הבדיקה מעלה שעורכי הספר הגישו לנו בספר שני מקורות חדשים:מקור חשוב הוא מפקד קהילות הונגריה שנערך באביב תש"ד (1944), בידי "המועצה המרכזית של יהודי הונגריה", היא ה"יודנראט", על פי פקודתם של הנאצים. בכ"ד אדר תש"ד (19 במרץ 1944) נכנסו הגרמנים לשטחה של הונגריה, וכמה שבועות אחרי זה, ב-7 באפריל 1944 (= ערב פסח תש"ד!) שלחה המועצה הנ"ל חוזר מיוחד אל כל הקהילות היהודיות, בו "מבקשים מראשי הקהל הנכבדים להחזיר לנו תוך 24 שעות מקבלת מכתב זה את שני השאלונים המצורפים כשהם ממולאים בפרטים המדוייקים בהתאם למצב הקהילה בתאריך 31 בדצמבר 1943 (ד' טבת תש"ד)". כ-750 קהילות נענו לקריאה בין ה-9 ל-12 באפריל (במשך ימי חול המועד). לא ידוע האם הנאצים אכן השתמשו בו. החומר החשוב הזה נשאר בידי ה"מועצה המרכזית" ונשכח מהלב. לפני כמה שנים גילו את החומר, והוא נתפרסם בשנת תשנ"ד (1996), השנה ה-50 לשואת יהודי הונגריה, בשני כרכים עבי כרס שכוללים 890 עמודים. מחוץ להונגריה לא כל-כך שמעו על קיומו של פרסום זה, שנותן תמונה מדויקת על יהדות הונגריה בימים שטרםעלה עליהם הכורת הי"ד.עורכי הספר רושמים על פי המפקד את מספר החברים ("משלמי מיסים") בקהילה, הישיבה ואת רבני הקהילה[10]. ב'פתח דבר' לספרנו כותב הרב משה בוקסבוים "שבסיסו של הספר הינו מפקד הקהילות בתש"ד". אין כוונתו לומר שבסיס כל הכתוב בספר הינו מפקד הקהילות, שהרי בסיסו של זה הינו סידרת הספרים פ"ה, אלא שכוונתו לומר שעל-פי המפקד הוחלט אלו קהילות יכללו בספר, וכל קהילה שזכרה לא בא במפקד אינה מופיעה בספר. עם כל זה עורכי הספר יצאו מגדרם ו"לגבי מספר מצומצם של קהילות חשובות ומרכזיות אשר לא נמצא חומר לגביהן במפקד הקהילות, כגון בודאפסט אשר בה חיו כמחצית מיהודי הונגריה[11], נכתבה סקירה תמציתית". אולם במקרים אחרים נעשתה השמטה מכוונת, כמו לדוגמא הנאמר בעמ' 281: "ביקסאד [לא מופיעה במפקד תש"ד, ולכן לא הובאה בספר זה]" (וראה 'על הספר' עמ' יב). דוגמא זו מלמדת אותנו כי עורכי הספר השמיטו ערים ועיירות – "קהילות הונגריה" – באופן מודע, וזאת כיון שלא הופיעו במפקד. האם עובדת היותם חסרים במפקד מוכיח שלא התקיימו כלל? התמיהה גוברת לאחר שכבר התברר שרובו של החומר הועתק מספרי פ"ה, ואם כך, למה לא יכלו להעתיק גם את הערך על ביקסאד מפ"ה (רומניה, ב, עמ' 104)?בעיה דומה קיימת גם עם הגדרת השטח של "הונגריה". הקורא הממוצע יזהה קהילות הונגריות לפי אחת משתי האפשרויות: 1) לפי מפת "הונגריה הגדולה", כלומר כל השטחים שהיו שייכים לאימפריה האוסטרו-הונגרית עד לחתימת חוזה טריאנון אחרי מלחמת עולם הראשונה (ח"י סיון תר"פ – 4 ביוני 1920); 2) לפי מפת הונגריה של היום[12]. ספרנו אינו מתאים לאף אחת משתי המפות הללו, אלא "בספר זה פירושו מדינת הונגריה המורחבת בגבולותיה בערב השואה… כידוע, בעזרת גרמניה הנאצית, שתחמה מחדש את גבולות אירופה, החזירה הונגריה לעצמה שטחים שהיו בעבר תחת שליטתה… חלק לא מבוטל של הקהילות בספר שוכנות כיום … [מחוץ להונגריה.] לעומת זאת, כמה מן הקהילות ההונגריות הידועות ביותר, כגון פרשבורג, אייזנשטאט ומטרסדורף, היו שייכות לסלובקיה ולא היו חלק ממדינת הונגריה בשנת 1944, ולכן אין להן ערך משלהן בספר". שוב עולה התמיהה, מי הכריח אותם להיצמד ל"מיטת סדום" של ה"מפקד תש"ד"? האבסורד היוצא מכך הוא: שקהילות כגון פרשבורג, נייטרא ועוד, שאלו הם היהודים ההונגרים "הטיפוסיים" לא כלולים ב'קהילות הונגריה', ואילו כל ערי ה"מאמעלאנד": מונקאטש, אונגוואר ועוד חשובים כ'קהילות הונגריה'! כל מי שלא מכיר על בוריה את המפה של שנת תש"ד, אינו יכול לדעת אלו קהילות נכללו, ולעומתם, אלו קהילות חשובות הושמטו. למשל, קהילות מסויימות מסלובקיה כלולות בספר (לדוגמא גאלאנטא), וכן חלק מקהילות יהודי טרנסילבניה אולם לא במלואן (לדוגמא סאטמאר נמנתה, ואילו טמשוואר לא). התמיהה מתעצמת נוכח העובדה שהעורכים עבדו על פי ספרי 'פנקס הקהילות', ויכלו להעתיק גם מהכרכים של מדינות רומניה וסלובקיה!מקור חדש נוסף שעורכי הספר גילו הם "דפי עד" לרישום והנצחה של הנספים בשואה של "יד ושם", שבו פרטי הקדושים. כיון שכל הנאמר בדפים אלו נרשם בדרך-כלל על-ידי קרוביהם ומכריהם של קורבנות השואה, הרי שנמצא בהם אוצר של מידע די חשוב על רבנים ודיינים שכיהנו בהונגריה בשנת תש"ד. כמדומני שגם במקור חשוב זה לא מרבים להשתמש, ועכ"פ לא בספרות החרדית.לצד המקורות החדשים והישנים האמורים ששימשו את העורכים, קיימים מקורות חשובים אחרים שהעורכים ידעו עליהם, אבל לא התאמצו כלל לעיין בהם ולעדכן על פיהם את הנאמר בספר. הכוונה היא לספרי זכרון וזכרונות השונים, בשפות שונות, שהופיעו על הרבה קהילות, בדרך-כלל על-ידי ניצולי שואה שאספו ורשמו מידע על קהילותיהם. למרבה הפלא הדפיסו העורכים בסוף ספרנו (עמ' 457-464) רשימה של כ-150 ספרי זכרון כאלו[13]. רשמו והדפיסו, אבל לא התאמצו לעיין בהם. אין צורך להרבות במלים עד כמה יכלו לדלות מספרי זכרון אלו חומר חשוב ואותנטי שהיה משלים את מה שכבר רשמו על-פי פ"ה ועוד. חסרון זה מורגש עד מאד.כדוגמא, בערך על העיר נייפעסט (עמ' 14-15), בעקבות פ"ה (שם עמ' עמ' 139-141) חסריםפרטים על ייסוד הקהילה האורתודוכסית, וכן אין מידע מפורט על הרב הראשי הראשון של קהילה זו, רבי יוסף גולדמן – שנות רבנותו, פטירתו ועוד. עיון ב"ספר זכרונות של ק"ק אויפשט"[14] (חלק העברי עמ' יד-טז, חלק ההונגרי עמ' 26-32) יכול היה להוסיף לעורכים את המידע על שנת יסוד הקהילה – תרמ"ו, ושמו של הרב הראשון שכיהן שם (בשנים תרס"ד-תרצ"ג): הרב משה צבי פרידמן[15]. הר"י גולדמן (תמונתו נמצאת שם) נבחר לכהונת הרב הראשי בשנת עת"ר (1910), וכיהן במשך 28 שנים (נפטר בשנת תרח"צ), שאז נבחר בנו הרב חי"ל. כן יכלו להוסיף שבשנת תרפ"ט (1929) הקימו בנייפעסט "אגודת שומרי שבת", שתפקדה כאגודה ארצית, וזכורני שפעם ראיתי ספר שהוציאו לאור: רשימת כל החנויות ואומנים שומרי-שבת בכל רחבי הונגריה. צורת הכתיבה של שמות הערים והיישוביםלאחר שסקרנו חלק מהמקורות שהשתמשו – או שלא השתמשו! – בהם עורכי הספר, נסקור את הנכתב בספר.אי אפשר שלא להתעכב מיד על תעתיק שמות המקומות ההונגריים. הרבה צדדים לבעיה זאת. הבעיה הראשונה היא שהקורא החרדי בדרך-כלל מכיר את הערים האלו לאו דוקא לפי השם הלועזי הרשמי שלו, אלא לפי השם היהודי שלו. ולדוגמא העיר Makó (מאקו) נקרא בפי היהודים: מאקאווא[16]. עורכי ספרנו אימצו את שיטת פ"ה – להיצמד לשמו הלועזי הרשמי של העיר. אינני כל-כך בטוח שצדקו בזה[17], שהרי הקורא החרדי אינו מכיר את השם הלועזי ואינו מחפש לפיו, דבר העשוי רק לבלבל אותו. יתרה מכך, עורכי פ"ה לפחות היו עקביים בשיטתם, שהרי הם תמיד רושמים את שם העיר בהתאם לכינויה היום, והקורא יודע לחפש לפי השם האקטואלי. כל הערים והכפרים שנמצאים היום מחוץ לגבולות הונגריה נרשמים לפי שמותיהם ברומנית, סלובקית וכיו"ב. אולם ספרנו רושם ערים וכפרים אלו דוקא לפי השמות ההונגרים שנקראו בהם בשנת תש"ד, ואינני מבין ההגיון שבדבר.הבעיה השניה היא עם תעתיק שמות הערים לעברית: ספרנו, בעקבות פ"ה, מנקד כל אל"ף שבשם עיר בניקוד פת"ח, אבל עם ניקוד זה מקבלים אנו בהרבה מקרים שם חדש שגם אינו שמה הלועזי של העיר. לדוגמא, אם נרוצה לאיית את שם העיר מאקו כפי כינויו הלועזי, צריכים אנו לנקד את האל"ף עם קמ"ץ אשכנזי-ליטאי. הניקוד בפת"ח אינו נותן לנואת שם העיר הלועזי כמו גם שאינו מספק את שם העיר כפי שהיהודים רגילים לקרוא אותו[18]. מאידך, ישנם ערים שבפ"ה נכתבו כהוגן, ובספרנו – משובש. לדוגמא קערעסטיר (Bodrogkeresztúr), כפרו של הצדיק רבי ישעיה'לה, נכתב בספרנו (עמ' 78): בודרוג-קאראסטוֹר (עם חול"ם), ולא כמו בפ"ה (עמ' 221): בודרוג-קאראסטוּר (עם שורוק).החלטה אמיצה קיבלו עורכי הספר לכלול את קהילות הסטטוס-קוו, וכפי שכותב על כך העורך (עמ' יג): "כפי שמעיד שם הספר, הוא מוקדש לקהילות החרדיות בהונגריה בגבולותיה המורחבים בשנת 1944. יחד עם זאת החלטנו לכלול בספר גם את קהילות הסטטוס-קוו, שאף הן התנהלו על פי ה'שולחן ערוך'. בספר לא מופיעות קהילות שהוגדרו כניאולוגיות בעת עריכת המפקד…". אמרתי אמיצה, כיון שרובם של רבני הונגריה האורתודוכסיים שללו את מעמדן ההלכתי של קהילות אלו, אחרי שלא הצטרפו לאירגון האורתודוכסי[19].אמנם ראוי לציין כעין סימוכין לאמור מה שכתב הרב מרדכי אפרים פישל (פיליף) פישר מדעווא[20] בירחון ההונגרי [21]Magyar rabbik: "הרבנים האורתודכסים שמכהנים בקהילות סטטוס קוו קונסרבטיביות רובם הם מתלמידי ה'כתב סופר' ורבינו הרב שמחה בונם סופר ז"ל…". ובאותו ירחון כותב הרב אריה יחיאל מיכל (מיקשא) מעהר מסיראק[22], על רבו ה'שבט סופר' מפרעשבורג[23]: "קיבלתי ממנו התרת הוראה מתי שגרתי בקהילת סטטוסקוו בניישטעטל [בסלובקיה]. אני יודע גם מקרה, שפעם העיר לאחד מתלמידיו שיגיש מועמדותו לקהילת סטטוס קוו מסוים…". מצאנו בכתבי-עת תורניים שיצאו לאור בהונגריה שנתפרסמו בהם חידושי תורה גם של רבנים שכיהנו בקהילות סטטוס קוו, ראה לדוגמא 'וילקט יוסף'[24], שם מאמרו של רבי יואל מרגרטן דומ"ץ של קהילת סטטוס קוו בערלויא[25]. ואכמ"ל בזה. הערות, תיקונים והשלמותומעתה נמשיך לעיין בתיאורי הערים והכפרים השונים. כאמור, הרי רובו הגדול נעתק מפ"ה עם שינויים קלים, אמנם לשבחם יאמר שהעורכים ניסו להשלים את התיאור ולפרט יותר את הרבנים שכיהנו בקהילות, ביחד עם תולדות ימי חייהם עד כמה שידעו. אמנם לא כל-כך הבחנתי בחידושים גדולים ובמקורות חדשים לא ידועים שגילו בתחום זה, ולא עוד אלא שגיליתי בדבריהם הרבה טעויות בחסר ויתר ועירבובי דברים. אציין בזה כמה דוגמאות בערכים שעיינתי בהם[26]:נייפעסט[1] עמ' 14-15 – לא הוזכרה כאן ישיבתו של רבי בנימין ברגר[27], אמנם היא נזכרת שלא במקומה לקמן (עמ' 54) בתיאור העיירה בעלעד.באלקאן[2] עמ' 58: "רבה הראשון של ב' היה הרב יהושע ברוך רייניץ (תקפ"ג-תרע"ב)" – הנכון הוא, שרבה הראשון של ב' היה רבי שמואל שמעלקא קליין (תקס"ה-תרל"ה), שכהן לאחר מכן כרבה של סעליש. עובדה זו אף נרשמה שלא במקומה בספרנו עמ' 251. שורש הטעות מצוי בספר פ"ה (עמ' 176) ממנו הועתקו הדברים.באראטו–אויפאלו[3] עמ' 68-69 – נשמט שמו של רבי יואל צבי רוט, מגדולי הרבנים בהונגריה, מחבר שו"ת 'בית היוצר'[28], שמאוחר יותר עבר לכהן כרבה של חוסט. גם כאן שורש הטעות מפ"ה (עמ' 176).בודפשט[4] עמ' 73: "הרב ליב שוואב (כיהן תקצ"ו-תרי"ז)… הרב הראשי לקהילה. הצטיין בידיעותיו הרבות והיה אהוד על כל פלגי הקהילה" – הערכה זו נעתקה כלשונה מפ"ה (עמ' 196) אך לא תואמת את המציאות, כיון שר' [יהודה] ליב שוואב היה נוטה למחדשים, ראה 'איגרות סופרים', מכתבי ה'כתב סופר' (עמ' 7): "…עיר פעסט, ושם יושב רב א' בשמו ר' ליב שוואב, אינו ממאמינים ואינו תוכו [כברו]"[29]. לעומת זאת נשמטו שני רבנים חשובים שכיהנו בקהילת פעסט: רבי בנימין זאב וואלף זוסמן-סופר, רבה של 'ש"ס חברה' – ביהכ"נ האורתודוכסי הראשון לפני ייסוד הקהילה האורתודכסית[30]. ספרו: 'חלפות שמלות בנימין'[31]. רבי אברהם אליעזר עקשטיין, הראב"ד הראשון של הקהילה החרדית בשנים תרל"ב-תרס"ח. ספרו: 'שיח אברהם'[32].[5] עמ' 75: "הרב ישראל ועלץ… כיהן כדומ"ץ ורבה של חברת ש"ס. לאחר השואה הגיע לירושלים… נפטר בשנת תשל"ד (1974)" – הנכון: לאחר השואה שימש כראב"ד בודפשט, עד לשנת תש"י[33], שאז עלה לארה"ק והשתקע בירושלים. נפטר ז' חשון תשל"ד (1973).[6] שם: "מלבדם כיהנו רבנים בבתי התפילה השונים שבעיר, וביניהם…" – יש להוסיף את רבי דוד אלי' הרשקוביץ, שכיהן בשנים תרפ"ח-תש"ד כרב בביהמ"ד 'ש"ס חברה', ואז עלה לארה"ק ונתמנה לרב שכונת גבעת שאול בירושלים. נפטר תשד"מ[34]. לפניו בשנים תרס"א-תרפ"ח כיהן שם אביו רבי יחיאל מיכל הרשקוביץ. נפטר תרפ"ח[35]. לפניו במשך כעשר שנים כיהן שם רבי זוסמאן סופר. נפטר תרס"ג[36]. פלא שדוקא הפרטים על קהילת 'ש"ס חברה' נשמטו מספרנו, שהרי אגודה זו כן מופיעה במפקד (ח"ב עמ' 535 מס' 11), עם 350 חברים. כן נשמטו גם רבני ביהמ"ד 'לינת הצדק' – רבי יהודה הרשקוביץ, כיהן כארבעים שנה, נפטר תש"ד. מילא את מקומו רבי ישראל דוד שלזינגר, שעזב את הונגריה ברכבת קסטנר[37].בוניהאד[7] עמ' 82: "הרב אליעזר חיים דייטש… ספריו: 'צמח הדסה', 'חלקת שדה'" – מועתק מפ"ה (עמ' 224). יש לתקן כאן כמה דברים: ספר 'צמח הדסה' לא היה ולא נברא! ולא רשמו את ספריו העיקריים: שו"ת 'פרי השדה'[38], ספרי 'תבואות השדה' על סוגיות בש"ס[39], ועוד[40].גירבא–פינצענעל[8] עמ' 102-103 שגו בעקבות פ"ה (עמ' 244) לרשום כרב הראשון את רבי אברהם הכהן קרפלס [ויש להוסיף: ספרו שו"ת 'אהל אברהם', מונקאטש תרנ"ט]. לפועל,הרב הראשון היה: רבי יהודה ליב וייס, שאת בתו היתומה נשא רבי אברהם, וכך מילא את מקומו. נפטר כ"ח תשרי תרנ"ה (1894)[41].דעברעצין[9] עמ' 106: "הרבנים של קהילת הסטטוס-קוו" – בעותק שתח"י נמחק בצדק ותוקן בכתב יד אלמוני: "של קהילת החרדים".[10] שם: "הרב מנחם מענדל רוזנברג. כיהן בד', החל משנת תרפ"ט (1929), כדיין וממלא מקום הרב. נבחר לתפקיד אחרי פטירת אביו הרב זאב וואלף רוזנברג ששימש קודם לכן כדיין. סבו של הרב מנחם מענדל, הרב יוסף רוזנברג, היה אב"ד פישפיק-לאדאן. חותנו של הרב מנחם מענדל היה הרב דוד צבי שרייבר ראב"ד קליינווארדיין. הרב מנחם מענדל נספה בשואה באוישוויץ ביום י"ח סיון תש"ד" – חסר ויתר, וכמה טעויות ישנן בדברים אלו, ואסדרם אחת לאחת: – רבי זאב וואלף רוזנברג, בנו של רבי יוסף יוזפא אב"ד פישפיק-לאדאן, היה דיין וראב"ד "ז"ן שנים בעדתו" בד', נפטר ב' דר"ח אייר תשי"ב[42]. על כן, מסתבר שהרב Rosenberg Emanuel שמופיע במפקד אינו הרב מנחם צבי (כפי שכותב בספרנו עמ' 107), אלא אביו הרב זאב וואלף.– בנו רבי מנחם צבי נתמנה לדיין בשנת תרפ"ט, בחיי אביו הגדול. הוא לא היה חתנו של רבי "דוד צבי שרייבר ראב"ד קליינווארדיין" כי רב כזה לא היה בקליינווארדיין (ראה בספרנו זה עמ' 379 ולקמן [31]), אלא חתנו של רבי דוד צבי שרייבר מנאנאש[43]. נפטר במחנה מאטהוזן כ"ג סיון תש"ה[44].– גם אחיו רבי חזקיהו פייבל, בן רבי זאב וואלף, "נתמנה כרב דחברה ש"ס ומורה צדק" בד'[45]. אחרי השואה חזר לד' וכיהן שם כראב"ד, כנראה עד המהפכה בחורף שנת תשי"ז.[11] שם: "הדיין השני בקהילה היה הרב משה שטרן… לאחר המלחמה כיהן הרב משה כרב הקהילה. היגר לארה"ב ושימש כרב בלוס אנג'לס… ספרו: שו"ת באר משה" – הנכון הוא שהרב שטרן לא כיהן בלוס אנג'לס אלא בניו יארק, בבארא פארק.[12] שם עמ' 107 רושם שני רבנים בקהילת סטטוס קוו: הרב יוסף באראן' והרב ארתור גייאר בלי שום פרטים. יש להשלים ע"פ הספר 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו'[46], עמ' 58.חוסט[13] עמ' 136: "במקומו בח' בא הרב יואל צבי רוט (נפטר תרנ"ג, 1893). ניהל בח' ישיבה גדולה" – הרב רוט נפטר י"א כסלו תרנ"ג (1892). לא ברור מדועלא זכה הרב רוט, שהיה מגדולי הרבנים בהונגריה, שיפרטו כאן את תולדות חייו, והרי ערך זה הועתק עם קיצורים מספר 'מארמארוש', ושם (סוף עמ' 203) זה מפורט.מאד[14] שם: "אחריו כיהנו בזה אחר זה אב ובנו: הרב אברהם יהודה והרב נפתלי הכהן שוורץ (עד שנת תרנ"ז). הרב נפתלי חיבר את הספרים: שו"ת 'בית נפתלי'… מרבניה המפורסמים של מ' היה הרב מרדכי ליב וינקלר… שהצטיין בלמדנותו המופלגת וכראש ישיבה מעולה" – הסגנון כאן מוזר ותמוה. תולדות חייו של רבי אברהם יהודה נשמטו לגמרי[47]. גם לא צוין שחיבר את שו"ת 'קול אריה'[48], ועוד ספרים. תמוה מאד לכתוב רק על הרב וינקלר שהוא "מרבניה המפורסמים", כאילו בעל 'קול אריה' או לפניו בעל 'בית שערים' אינם מפורסמים[49]. לא רק ספרו ותורתו מפורסמים, גם עובדת היותו רבה של מאד מפורסם. ואם-כן מה משמעות הדברים? הפתרון של זה פשוט: פ"ה (עמ' 341-342) השמיט לגמרי עובדת כהונתם של הרבנים שווארץ במאד, וכשהגיעו להרב וינקלר הוסיפו: "נתפרסם בלמדנותו המופלגת ושמו יצא לתהילה גם מחוץ לגבולות הונגריה", כשכתבו את ערך מאד בספרנו הוסיפו לרשימה את הרבנים שווארץ, אבל כנראה לא 'העיזו' לשנות את המשך התיאור. זהו אחד מסימני ההיכר של הוספת העורכים על הנאמר בפ"ה, שמוסיפים בהבלעה ובהיסוס, והדברים יוצאים מסורבלים ולא מובנים[50].טוט–קומלוש[15] עמ' 170: "הרב האחרון: הרב יוסף פורהאנד. נספה בשואה… שמו של הרב יוסף פורהאנד… לא מוזכר במפקד" – זוהי העתקה מפ"ה (עמ' 307) שם נכתב: "בט' כיהן רב עד הגירוש", וציינו את הרב יוסף פורהאנדט כ"רבה האחרון של העיירה". לא ידועים פרטים על הרב יוסף פורהאנד מהסיבה הפשוטה, רב כזה לא היה. בט' לא כיהן אף רב. ט' היתה שייכת ל"גלילות" של העיר מאקאווא, הנמצאת במרחק של כ-30 ק"מ מט'. רבי משה פורהאנד רבה של מ' היה מגיע הרבה פעמים לט'[51].[16] שם: "כרב-רשם האחראי על ט' צוין [במפקד]: הרב מרדכי וייס אב"ד שימאני (ראה עליו שם)". במפקד עצמו רשום: "ד"ר מיקשא וייס". לפי זה תמוה ביותר לזהות אותו עם רבי מרדכי וייס, בנו של המקובל והצדיק רבי שבתי שפטיל וייס משימאני (בספרנו עמ' 261). בדקתי גם במפקד של שימאני ושם נרשם "מיקשא וייס" בלי ד"ר. כיצד יתכן שהרב של שימאני היה אחראי על הרישום גם בט', שנמצאת במרחק של יותר מ-400 ק"מ משם? ב"אנציקלופדיה הגיאוגרפית של השואה ההונגרית" (בהונגרית)[52] כתוב: "מבחינת הרשם היתה הקהילה האורתודוכסית של ט' שייכת למאקאווא עד ל-1884, ומאז היתה שייכת לקהילת אורושהאזא". זהו המפתח לכל הענין. אורושהאזא נמצאת כ-18 ק"מ מט', והרב-הניאולוגי של קהילת א', ד"ר מיקשא וייס (נפטר 2001)[53], היה הרב-רשם האחראי גם על קהילת ט'[54], ואין לזה כל קשר לרבי מרדכי וייס משימאני (שנספה בשואה). ה"אנציקלופדיה" האמורה הינה עוד אחד מהמקורות החשובים שעורכי ספרנו לא השתמשו בו.מאג'אר–גאנץ'[17] עמ' 198: "לא ידועים לנו פרטים על הקהילה, מלבד המופיע במפקד הקהילות תש"ד" – יש להוסיף: הרב ד"ר אברהם (אדולף) דויטש, מנהל ונשיא מוסדות החינוך של הקהילה האורתודוכסית בבודפשט מאז תר"פ ועד לשואה, היה מיוצאי קהילה זו, ראה ערכו ב'הלקסיקון היהודי' (בהונגרית)[55]. יש לציין שעל יסוד ה'לקסיקון' האמור אפשר להוסיף ולהשלים עוד הרבה פרטים שחסרים בספרנו[56].מאגוץ'[18] עמ' 202: "…הרב י' שיק… לאחר המלחמה כיהן בין השנים תש"ה-תשי"ח כרב החרדי של מישקולץ. משנת תרי"ט [צ"ל: תשי"ט] כיהן כנשיא של בית המדרש לרבנים" – יש להוסיף: שמו היהודי היה: משה נתן[57]. הנאמר כאן ש"כיהן כנשיא של בית המדרש לרבנים" תמוה מאוד – וכי איך יכהן רב חרדי כנשיא הסמינר הניאולוגי? עיינתי במקור הדברים בספר 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו' (עמ' 87), ושם נאמר שהוא כיהן כ-az Orthodox Rabbitanács elnöke, כלומר: "נשיא איגוד הרבנים האותודוכסיים". כמו כן לא מתקבל על הדעת שהרב החרדי של מישקולץ אחרי השואה כיהן כרב של קהילת סטטוס קוו במאגוץ' בשנות השואה, שהרי בדרך כלל לא התקבלו רבנים מקהילות סטטוס קוו לכהן כרבנים אורתודוכסיים. ואכן, התברר[58] שהרב שיק ממישקולץ היה לפני השואה רב ביהכ"נ "חברת בית יעקב" בבודפשט (ברח' אנדראשי), ו"תרי יוסף בן שמעון" איכא גם כאן.מאקאווא[19] עמ' 213: "הרב האחרון של הקהילה היה הרב משה פורהאנד. נולד בשנת תר"מ" – הנכון הוא שנולד בשנת תר"ך[59].[20] שם: "חתנו של הרב אפרים רוזנפלד אב"ד סענדרא" – הרב פורהאנד היה חותנו (ולא חתנו) של הרב רוזנפלד[60].[21] שם עמ' 214: "לצד הרב משה פורהאנד כיהן כדומ"ץ גיסו הרב משה נתן נטע למברגר" – הרב למברגר היה נכדו (ולא גיסו) של הרב פורהאנד, בהיותו חתנו של הרב רוזנפלד.[22] שם: "דומ"ץ נוסף במ' היה הרב יוסף כ"ץ" – שמו העברי של הדומ"ץ הוא: רבי יהושע כ"ץ, והיה ידוע כהרב דסערדאהעל בניו יארק. גם במפקד כשכתבו שאחד הרבנים הוא Katz József הכוונה לרב יהושע כ"ץ, ולא לרב יוסף כ"ץ.[23] "הרב יוסף כ"ץ… מילא את מקום חותנו הרב חיים יהודה דייטש כדומ"ץ לאחר פטירתו של זה" – שלא כדין נזכר הרב דייטש (תרל"ה-תרח"צ) רק בדרך הבלעה. הוא כיהן כדיין במ' בשנים תרס"ג-תרח"צ, וחיבר ספרים רבים, ביניהם מפורסם 'באר יהודה' על ספר החרדים[61] ועוד[62].ניר–טאש[24] עמ' 273: "במקומו נבחר הרב מנחם ברודא (ברודי)" – יש להוסיף: הרב ברודי היה חתנו של הרב משולם פייש הלוי[63].[25] "הרב האחרון היה… הרב אלימלך סג"ל לעווי… הוא נספה בשואה עם בני קהילתו" – רבי אלימלך נפטר בכ"ג כסלו תש"ג.סאטמאר–האג'[26] עמ' 279: "אין בידינו כל פרטים אודות הקהילה, מלבד הידיעה שהיו ברשותה בית כנסת ודירה לשוחט" – יש להוסיף: הרב שלמה יהודה פרידלנדר-אלגאזי, הזייפן הנודע של הירושלמי לסדר קדשים גר תקופה מסויימת מחייו בכפר זה, והיה כותב על עצמו שהוא המרא דאתרא, ראה לדוגמא מש"כ במכתב משנת תרע"ג[64]: "…הכותב וחותם ת[ו]ך אמוני עם סגולה הספרדים ת"ת[65] ק"ק סאטמאר-כרמים יצ"ו… חכם ואב"ד דפק"ק יצ"ו והגליל". באגרת משנת תרפ"ג[66] הוא מספר גם על סופה של משרה רבנית זו: "מלפנים רב אב"ד בק"ק סאטמאר-כרמים, ומפני המלחמות הוכרחתי לברוח משם…". אמנם מסתבר שכל זה אינו אלא דמיון. סאטמאר[27] עמ' 280: "אחריו נתמנה לרב: הרב אליעזר דוד ב"ר עמרם גרינוואלד, בעל 'קרן לדוד'…" – יש להוסיף: נולד כ"ו טבת תרכ"ז (1867).[28] שם: "למד תורה מפי אחיו הגדול [הרב משה גרינוולד אב"ד חוסט], אצל בעל 'קדושת יום טוב' בסיגט, ואצל הרב יהודה גרינוואלד מסעמיהאי" – הרב גרינוואלד לא למד לא בסיגעט ולא בסעמיהאי. הרב יהודה גרינוואלד מסעמיהאי בכלל לא קיים. כדי לפענח את הנאמר כאן עיינתי בספר 'קהלת צעהלים וחכמיה', שעורך ספרנו היה גם אחד מעורכיו[67], ושם נאמר שהרב גרינוואלד "נסמך להוראה" ע"י הרבנים מסיגעט וסעמיהאי (ועוד רבנים שמשום מה לא נעתקו בספרנו), ושמו הנכון של הרב מסעמיהאי: רבי יהודה גרינפלד.פאפא[29] עמ' 328: "הרב יוסף גרינוואלד… בזיווג ראשון חתן דודו הרב אברהם יוסף גרינוולד אב"ד חוסט" – הנכון הוא, שרבי יוסף גרינוואלד היה חתן דודו-זקנו רבי יעקב יחזקי' גרינוואלד מחוסט[68].[30] עמ' 329: "במפקד מופיע כרב גם הרב שלום (או שלמה) וידר, אך אין בידינו כל פרטים עליו" – המופיע במפקד אינו מדויק, כי הרב שלמה דוב וידר לא כיהן כרב בפ' אלא כמזכיר הקהילה[69], הוא היה בנו של רבי שלום וידר מנירעדהאזא, בעל 'משמיע שלום'[70], "היה רב בנירעדהאז לאחר החורבן. נפטר כ"ד תמוז תשכ"ב"[71].קליינווארדיין [31] עמ' 379: "הדיין הרב נפתלי שרייבר (תרל"ח-תרע"ג) חיבר את הספר 'מעטה נפתלי' (פרשבורג תרכ"ז)" – איך הדפיס את ספרו בשנת תרכ"ז אם נולד רק בשנת תרל"ח? אלא הדיין הרב נפתלי שרייבר (תקצ"ו?-תרע"ג) חיבר את הספר 'מעטה נפתלי' (קליינווארדיין תרע"ד)[72].אוהעל[32] עמ' 400: "הרב אלעזר מייזליש… אחרי המלחמה היה רב בארה"ב, בעיר שיקגו. נפטר שם בשנות ה-90 של המאה ה-20" – הנכון: עזב את שיקגו ועבר למיאמי, ונפטר שם ה' אלול תשנ"ה. על מצבתו נאמר[73]: "כיהן פאר כרב הצעיר לימין אביו ועמד בראש ישיבתו", ויש להוסיפו כאן בתיאור הישיבה.שולט–ואדקערט[33] עמ' 411: "הישיבה האחרונה בבהונגריה התקיימה בש'… ישיבתו של הרב בנימין יחזקאל יעקובוביץ…" – נתעלמה מהם שגם בפאקש התקיימה ישיבתו של רבי ברוך צבי הכהן מושקוביץ, מחבר הספרים 'תנובות ברוך'[74].נירעדהאזא[34] עמ' 462: "בעיר הייתה גם קהילה ניאולוגית" – הנכון הוא שהיתה בעיר (לצד הקהילה האורתודוכסית) רק קהילה של הסטטוס קוו (ראה גם בספרנו עמ' 265-267).אוהעל[35] עמ' 464: "בעיר הייתה גם קהילה ניאולוגית" –בעיר היתה (לצד שתי הקהילות האורתודוכסיות) רק קהילה של הסטטוס קוו (ראה גם בספרנו עמ' 398-400).כל מחבר ועורך, ובפרט בספר בקנה מדה גדול כמו האנציקלופדיה שלפנינו, מסוגל לטעות. אולם למרבה הצער מתקבל הרושם שבספרנו זה "שיטת העבודה". בחלק חשוב של הספר לא דרשו ולא חקרו עורכי הספר אחר החומר שהגיע לידם, אלא העתיקו מן המוכן מפ"ה ועוד על הטעויות שבהם. כמו כן, עורכי הספר לא בדקו בכל הספרים והאנציקלופדיות בהם נמצא חומר הקשור ל"קהילות הונגריה", ולא תמיד הבינו את הנאמר בספרים השונים בהונגרית. במקרה הזה אכן צדק פרופ' שייבר בביקורתו הגורפת נגד ספרי הזכרון שנדפסים בארץ ישראל. נראה כי עורכי הספר מיהרו מאד לחבר את הספר ולא הספיקו לחקור ולרדת לשורשי הדברים, ועל-כן הסתמכו על מה שכבר נדפס ונתפרסם. כל זה מערער בהחלט את האמינות של כל הנכתב בספר. קורא אני לעורכים ולמו"ל 'מכון ירושלים', שיעבדו מחדש את כל החומר הנפלא הזה וידפיסו את הספר במהדורה מחודשת ויפה כיאה לזכרון "קהילות החרדיות בהונגריה", והרי העורך החשוב ידידי הרב פרופ' שפיצר אתמחי גברא ואתמחי ספריו.