Rabbi Baruch Oberlander is the rabbi in Budapest, Hungary, since 1989, and is the editor of Tel Talpiot. He has published many articles in the journal Ohr Yisroel and is the world’s leading expert on the forged Yerushalmi Kodashim.

This is his first contribution to the Seforim blog.

בימים אלו רכשתי לעצמי כרך מפואר של ספר “אור זרוע השלם” לרבינו יצחק ב”ר משה מוינא, שיצא-לאור על-ידי “מכון תורני ישיבת אור עציון” בשיתוף עם “מכון ירושלים”. לידי הגיע הכרך השני שיצא לאור בשנת תשס”ו. הכרך הזה כולל בתוכו כל הלכות המועדים (כולל דיני שמחות-אבלות) ודיני זרעים, שכוללים הלכות כלאים, ערלה, חדש ושביעית.

מתוך כל הספר הגדול הזה שמתקרב ל-900 עמודים אתייחס רק לסימן רנו שהוא כעשירית הספר (עמודים נו-קנד), מפני המיוחד שבו: סימן זה הרי הוא כספר בתוך ספר. המחבר רבינו יצחק העתיק לכאן את כל פירושו של אחד מגדולי בעלי התוספות בדורו, רבינו שמואל מפלייזא [צרפת] (חי בסוף האלף החמישי ובתחילת האלף הששי), לפיוט “א-ל א-להי הרוחות” של רבינו יוסף טוב עלם (מראשוני חכמי צרפת, בן דורו של רגמ”ה), שנהגו רוב בני אשכנז לאומרו ביוצרות לשבת הגדול. פיוט זה מפרט את כל הלכות הפסח. הר”ש מפלייזא משתמש בפיוט כבסיס לדיונים מפורטים בהלכות פסח ובהלכות הקשורות להן, ומפרש אותו על פי פסקיהם ומנהגיהם של גאוני צרפת.

הספר יצא-לאור כפי שנאמר ב’שער’ “במהדורה חדשה ומתוקנת על פי כתבי-יד עם שינויי נוסחאות, מקורות וביאורים”, וב’מבוא’ מפורט שדברי הר”ש מפלייזא הגיעו אלינו בחמש כתבי-יד שונים (2 כת”י ‘אור זרוע’ – אמסטרדם ופרנקפורט, ועוד 3 כת”י – וטיקן, מוסקבה ופרמא).

לאחרי עיון קל ב’מבוא’ וב’ביאורים’ לספר הבחנתי מיד שיש כאן התעלמות מוחלטת ממהדורה קודמת של פירוש הר”ש מפלייזא. הגאון הרב גבריאל ציננער, שנודע בעיקר בסידרת ספריו ‘נטעי גבריאל’ הלכות ומנהגים על המועדים, הוציא לאור בשנת תשמ”ה את הספר “אוצר פסקי הראשונים”[1], שרובו הנו פירושו של הר”ש מפלייזא על-פי כת”י וטיקן ופארמא (הוא אמנם ידע כבר על כת”י מוסקבה, אבל לא הצליח להשיגו, כפי שמספר ע”ז ב’מבוא’), עם הרבה ביאורים וחידושים. ספרו זה של הרב ציננער ידוע בעולם התורה [2] וגם בחוגי האקדמיה,[3] והפלא שמהדירי ה’אור זרוע’ לא התייחסו אליו בכלל.

עבודת המהדירים של ה’אור זרוע’ שלפנינו מתחלקת לשנים: החלק הראשון הנו ההדרת הטקסט על-פי הכת”י בצירוף אפאראט של שינויי נוסחאות, והחלק השני הנו ביאורים. המהדירים התייחסו בכובד ראש לשני חלקי עבודתם גם יחד, ואכן בספר המודפס תופס בממוצע הטקסט והנוסחאות חציו העליון של העמוד, וחציו התחתון של העמוד מוקדש לביאורים. מבחינת הנוסחאות לא יכלו המהדירים להיעזר כל כך במהדורת הרב ציננער, שהרי בעוד שהוא עבד עם כת”י וטיקן (בתוספת כמה דברים שהעתיק מכת”י פארמא), עבדו הם, כאמור, עם חמשה כתבי-יד, וברוב הפעמים נראה שהם דייקו יותר[4] בהעתקת הכתבי-יד.[5] אבל במסגרת הביאורים יכלו להיעזר בבקיאותו הגאונית של הרב ציננער, אך בשל ההתעלמות מעבודתו החשובה יצאו הם – ואנחנו הקוראים אחריהם! – מופסדים, וחבל על דאבדין.

הרב ציננער (לקמן אציין אל ספרו בקיצור: אפס”ר) בהערותיו מבאר, מציין ומפלפל באריכות גדולה כיד ה’ הטובה עליו על כל פרט ופרט שבדברי הר”ש מפלייזא, ובנוסף הצליח למצוא עשרות מקומות שבהם נעתקו דברי הר”ש מפלייזא בספרי הראשונים[6] והאחרונים, מהמרדכי והמהרי”ל, ועד ל’משנה ברורה’, ודברי הר”ש מפלייזא מתפרשים ומתבארים כשמלה. ואכן בעוד שבנוסחאות של כתבי-יד הרי אין זה נחלתו הטבעית של תלמיד חכם רבני מסוגו של הרב ציננער, הרי בכך מתייחדת עבודתו של הרב ציננער שהוא הצליח בבקיאותו הטבעית לחשוף נוסחאות וביאורים במקורות חריגים אצל ראשונים ואחרונים, בהם הובאו דברי הר”ש, והם מקורות שאינם ידועים למהדיר שקדן מקצועי שרק מחפש מקורות והשוואות במקומות גלויים וידועים מראש.

ואציין בזה כמה דוגמאות ממה דאתי לידי תוך כדי דפדוף בספר:
* ב’אור זרוע’ עמ’ פח כותב הר”ש: “ואני שמעתי ממורי רבינו מנחם בשם בן רבינו יב”א שהיה אומר…”, ובהערה 605 הועתקו גירסאות שונות מכתבי-היד. – אפס”ר (עמ’ עו הערה כה) מפנה למרדכי פסחים סי’ תקנב, ששם הובאו הדברים בגירסא שונה: “כתב הרב רבי שמואל מפלמיז”א בשם רבו הקדוש רבינו שלמה מדרו”ש שקיבל מרבו ר”י ברבי אברהם…”.

* בעמ’ פח בסופו כותב הר”ש: “וכן נמצא בתשובת רבינו שלמה”, ובהערה ריח העירו המהדירים שב’מחזור ויטרי’ שלפנינו זה לא מפורש. – אפס”ר (עמ’ עז הערה לט) מפנה בין השאר לחידושי תלמיד הרשב”א לפסחים לא, א ששם נעתקו באריכות דברי רש”י.

* בעמ’ קב כותב הר”ש: “ותשובת גאוני לותיר ראיתי, שכל האוכל מצה מלוחה כאילו אכל חמץ בפסח”, ומעירים המהדירים בהערה שה: “לא מצאנו תשובה זו במקום אחר”. ואילו היו מעיינים באפס”ר (עמ’ צב) היו מרוויחים שני דברים. 1) שם נדפס ע”פ כת”י וטיקן: “ובתשובת…”, וזה מקל על הקריאה כאן. 2) בהערה סח ציין בין השאר גם למרדכי פסחים סי’ תקצד, שגם שם מובא תשובת גאוני לותיר זה, והוסיף לציין ל’מעשה הגאונים’ סי’ כד ועוד.

* בעמ’ קג כותב הר”ש: “והמצות צריכות שיהיו אפויות יפה, ואם לאו ישרפו מיד. והשיעור, כדי שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה”. ובהערה שז מעירים בדברי רבינו אלו. ואילו היו מעיינים באפס”ר היו מרוויחים גם כאן. 1) בהמשך הדברים נדפס כאן: “תדע דאמר וכן לענין לחמי תודה”, ושם נדפס ע”פ כת”י וטיקן: “ותדע דאמרינן…”. 2) בהערה עד מציין שדברי רבינו אלו מובאים במרדכי סי’ תר (כצ”ל), ומובא גם ב ב’ביאור הלכה’ של ה’משנה ברורה’ סי’ תסא ס”ג שהאריך לבארו.

כאמור, מציינים המהדירים ב’מבוא’ שבעריכת דברי הר”ש השתמשו הם ב-5 כתבי-יד שונים, אבל אין מציינים באופן ברור איזה נוסחאות נכנסו לפנים ואיזה מהם ירדו רק למדור הנוסחאות. אין המהדירים מגלים באיזה שיטה השתמשו: אקלקטית או דיפלומטית. אמנם הם כותבים בעמ’ 12: “מבדיקת כה”י ברור שכה”י מ [מוסקבה], ר [פארמא] הם מהדורה אחרת קדומה יותר ושלימה יותר של פירוש הר”ש, בעוד שכ”י ט [וטיקן] הוא מהדורת ביניים… פירוש הפיוט המובא באו”ז הוא קצור של הפרוש המקורי”.[7]

הדברים לא כ”כ ברורים, שהרי באם הם מרמזים כאן שהר”ש מפלייזא הוציא מתחת-ידו שתי מהדורות של הפירוש, הרי אז היו צריכים להדפיס את שתי המהדורות, או רק את המהדורה האחרונה, ואין לכל זה אף רמז בכל הספר. ועל כן אני נוטה להבין שהם התכוונו רק לומר שכה”י מ-ר שמר על הפירוש “הקדום והמקורי” כפי שיצא מתחת ידי המחבר, ואילו כה”י ט “הוא מהדורת ביניים” ששמר הרבה חלקים כפי שכתבם המחבר, אבל כבר נרגשים בו עריכה – מעשי ידי המעתיק, ואילו ב’אור זרוע’ נמצא “קצור של הפרוש המקורי”, שנשתנה הרבה מכפי שהמחבר כתבם.[8] ועל-פי האמור מסתבר שנוסח פנים הספר מיוסד על גירסת כת”י מ-ר.[9]

לאור האמור נבדוק קטע בעייתי אחד בעמ’ ק. שם כותב הר”ש: “…והיינו לאכול בשבת שלש סעודות, כמו שאבאר בע”ה [= בעזרת השם]…”, והנה בהערה 843 הם מציינים שברוב הכת”י (א-פ-מ-ר) הגירסא “בערב שבת” במקום “בע”ה” שנדפס בפנים. הרי שבמקום זה נדפס הפנים על-פי כת”י וטיקן (וכפי שתוקן במהדורת תרכ”ב), למרות שיחידאה היא! כנראה שהפעם לא רצו להסתמך על כתה”י מ-ר שנחשבים בעיניהם כהכי אמינים, שהרי “כמו שאבאר בערב שבת” אין לו שום מובן. אבל גם “כמו שאבאר בעזרת השם” לא פתר לנו את הבעיה, שהרי בהמשך הפירוש אין הר”ש דן בדיני שבת וסעודה שלישית, וא”כ למה הוא כוון כשכתב “כמו שאבאר”?

הברקה גאונית בענין זה נמצא באפס”ר בעמ’ לב. לדבריו “יתכן שזוהי הוספת האור זרוע עצמו שהוסיף בשעת ההעתקה, וכוונתו באמת למה שמבאר בהלכות ‘ערב שבת’ סימן נ”ה. ויש מקום לפי זה להשערה שמה שנדפס באו”ז כמה פעמים בשם ‘אבא מארי נ”ע’ שזה לא נמצא בשאר ההעתקות,[10] ויתכן שזהו באמת הוספת האו”ז ואינו מרבינו שמואל מפלייזא”. השערה זו עדיין צריכה עיון, שהרי עפ”ז נצטרך לומר שתיקוניו של ה’אור זרוע’ נכנסו גם לכתבי היד שאין להם קשר לספר ‘אור זרוע’, אבל יש לנו כאן קצה חוט שאולי יפתור לנו את הבעיה. ובאם יתברר שהדברים מסתברים, אולי נוכל לשער גם שהוא היה זה שקיצר את פירוש הר”ש כשהעתיקו לספרו (ואז אפשר אולי לשער שהשמיט בעיקר את הדברים שלא הסכים אתם).

בקשר לקביעת הנוסחאות אני רוצה לעורר על עוד נקודה. לפני התחלת הפירוש (בעמ’ נו) ישנם חרוזים, בהם מבקש המחבר מאלוקים שיצליח בעבודתו “לבאר נכוחות”. משום מה לא ראיתי הערה במדור הנוסחאות שבכת”י וטיקן חסרים החרוזים, כפי שיראה כל מעיין בצילום הכת”י שמופיע אחרי ה’מבוא’ עמ’ 22, אמנם זה מופיע בכת”י מוסקבה שצילומו מופיע שם עמ’ 20. החרוזים פותחים ככה: “אלקי הרוחות, המגיד שיחות…”, בהערה 1 ישנו הערה: “אלקי: א-פ א-להי”, כנראה כוונת ההערה לגלות לנו שבכת”י א-פ במקום “אלקי” נאמר שם “א-להי”. אבל באם ככה יש כאן כמה דברים מוזרים מאד: 1) האם באמת סופר כת”י א-פ שם מקף בין האותיות א ו-ל? אינו עולה על הדעת! 2) האם באמת בשאר כתה”י נאמר “אלקי” עם ק’ במקום ה’? גם זה אינו עולה על הדעת, כי הרי החומרא שלא לכתוב שם ה’ כצורתו אינו אלא מהחומרות של הדורות האחרונים.[11] 3) הפירוש מתחיל: “אלקי הרוחות. קרא כתיב…”, ובמדור הנוסחאות לא צויין כלום ע”ז, האם זה מלמד שבכל הכתבי-יד נאמר כאן “אלקי” עם קוף, אין זה עולה על הדעת בפעם השלישית! וההוכחה לכל זה הם צילומי שני הכתבי-יד הנ”ל שבתחילת הספר שרואים שבכת”י וטיקן ובכת”י מוסקבה נאמר: “אלהי”.[12]

ההרגשה שהספר לא נערך בצורה מקצועית ומדויקת, אלא יש בערכיה מן הרשלנות והחובבנות, מתקבלת מעוד דברים קטנים שצדו עיני.[13] ולדוגמא, ידועים הנאמר בתוספות לעבודה זרה (עד, ב ד”ה דרש): “וכן פירשתי בסדר ביעור חמץ בקרובץ שבת הגדול שיסד רבינו יוסף ט”ע”, הרי שדברים אלו נעתקו מפי כתבו של הר”ש מפלייזא, שהוא מחברו של הפירוש לקרובץ של שבת הגדול. ועל יסוד זה נקבע גם ש”התוספות שלנו לעבודה זרה אינן אליבא דאמת אלא עיבוד של תוספותיו של ר’ שמואל עצמו למסכת זו.”[14] אפס”ר (עמ’ פ הערה סז) מעתיק דברי התוספות בלשונם, ומראה שאכן הדברים נמצאים בפירוש שלפנינו. מהדירי ה’אור זרוע’ לא העריכו דברים אלו, ועל כן הם ציינו בצורה לקונית (עמ’ צב הערה רמא): “דעתו זו של רבינו הר”ש מפלייזא… המבוארת להלן הובאה בתוס’ (ע”ז עד, ב ד”ה דרש)”. והרי זה לא “הובאה”, אלא שהר”ש בעצמו הזכירו גם שם.

ואעיר בזה על עוד דבר הצריך תיקון, כיון שלא ירדו לסוף דברי הר”ש. בעמ’ ק בפיוט נאמר: “רקיקי מצות עושין זכר לעיגון”, ומפרש הר”ש: “זכר לעיגון. שאכלו לחם עוני”, ומעירים בהערה רצ: “רבינו פירש תיבת ‘עיגון’ מלשון עוני. ולולי דבריו היה אולי מקום לפרש שהכוונה לעוגות כמו שנאמר: ‘ויאפו את הבצק… עוגות מצות’ (שמות יב, לט)”. וקצת תמוה לי שבביאור לדברי אחד מגדולי בעלי התוספות מרגישים הם צורך לפרש באופן אחר “לולי דבריו” – בדבר שאינו מוסיף להבנת הסוגיא וכד’. ובנוגע לגוף הדברים לא הבנתי, מה הקשר בין המלה “עיגון” לעוני? ומעניין שלפני זה בעמ’ צט הערה רפ כותבים המהדירים: “ורבינו מפרשו שאופים רקיקים ‘זכר לעיגון’ לשון צער”.

והנה ב”מחזור חלק שני כמנהג ק”ק אשכנזים”, עם פירושו של הרב משה בון סג”ל, נדפס בהומבורג (לאחרי שנת תקס”ד, שנת ההסכמה),[15] בפירושו לפיוט (רנג, ב) הוא מפרש: “לעגון. לשון הלהן תעגנה”, וחיפוש בתקליטור יגלה שהמלה “תעגנה” מופיע פעמיים בתנ”ך. ברות (א, יג) נאמר: “הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש”, ומפרש רש”י שם: “תעגנה. לשון אסור כלא כמו עג עוגה ועמד בתוכה”; וביחזקאל (ד, יב) נאמר: “ועוגת שעורים תאכלנה, והיא בגללי צאת האדם תעגנה לעיניהם”, ומפרש רש”י שם: “בגללי צאת האדם תעגנה. תאפינה בגחליהם שמייבשן ושורפן”, ומשמע שכאן מפרש “תעגנה” מלשון “עוגות”.[16] ועפ”ז אפשר לבאר דברי הר”ש מפלייזא כאן בשני אופנים. לפי פרש”י ביחזקאל מתפרש “זכר לעיגון” שהמצות הם זכר לעוגות לחם עוני (וכפי פירוש “לולי דבריו” שהציעו המהדירים!), ולפי פרש”י ברות זה מתפרש מלשון כלא, שהמצות הם זכר ללחם עוני שאכלו כשהיו אסורים במצרים.[17].

אני חושש שהדוגמאות שהבאתי לעיל לא עצמן יצא אלא על הכלל כולו יצא, למרות גודל עבודתם שמהדירי ה’אור זרוע’ השקיעו בעריכת הנוסח ובביאור הספר – השאירו עדיין בקעה פרוצה, ועבודתו של הרב ציננער באפס”ר היה יכול לשמש כחומר משובח שאתו היו יכולים לסתום הרבה פרצות,[18] ולכן עד שלא תופיע מהדורה מושלמת אני מציע להשתמש בשתי המהדורות גם יחד.

לסיום אעיר גם על החידוש שהכניסו לספר, שכל ציטוט מתנ”ך או תלמוד המובא בדברי ה’אור זרוע’ או בדברי הר”ש מודפס באותיות מובלטות, ודבר זה לא מצינו לו חבר, ואני חושש שלהרבה קוראים זה יפריע – כמו שזה הפריע לי.

ומכיון שניתן רשות להעיר, הרי כאן המקום להעיר על מבול הביאורים שהכניסו המהדירים לתוך ספר, שזוהי הסיבה שספר ‘אור זרוע’ שעד היום היה מודפס בשני כרכים דקים בלבד, הרי מעתה סידרה של ספרים עם אלפי עמודים. וחבל שאין המהדירים יודעים את סוד הצמצום כפשוטו וכמשמעו, שאין דבריהם אמורים להיות אלא הערות קצרות מוכרחות המחזיקות את המרובה בשולי הגליון, דוגמת הערותיו של גדול מהדירי כתבי-יד של רבותינו הראשונים בדור הקודם, הר”א סופר. וכדאי לצטט בקשר לזה ההגדרה הקולעת של הגרש”י זוין[19]: “…הרי כאן מעין ‘טלית קטן גדול’… תפס הביאור את מקומו של העיקר, ונדחקו רגליו של האחרון”…

הערות
1. עזרתי לו אז בכמה דברים שהיו קשורים לספר, והוא הזכירני לטובה בסוף ה’הקדמה’.
2. ראה לדוגמא הרב גדלי’ אבערלאנדער: ‘מנהג אבותינו בידינו’ חלק ב, ניו יארק תשס”ו, עמ’ שלו הערה 32; שם עמ’ תיד הערה 11; הרב יצחק שילת: “על הראשונים”, מעלה אדומים תשנ”ח, עמ’ עט מס’ קעח. ועוד. וזכורני שלפני כ-5 שנים יצא לאור במונסי (על-ידי אחד מקהל עדת ישרון) ביאור לפיוט ‘אלהי הרוחות’ – מיוסד על ביאורו של הר”ש מפלייזא כפי שזה מופיע באפס”ר של הרב ציננער, ואינו תח”י כעת.
3. ראה לדוגמא פרופ’ י”מ תא-שמע: “מנהג אשכנז הקדמון”, ירושלים תשנ”ט, עמ’ 250 הערה 2; שם עמ’ 265 הערה 6 (וראה שם ובעמ’ 277 הערה 9 הערות חשובות בביאור דברי הר”ש מפלייזא); פרופ’ א’ גרוסמן: “חכמי צרפת הראשונים”, ירושלים תשנ”ה, עמ’ 55 הערה 38.
4. ולדוגמא באספ”ר עמ’ פג נדפס: “והר’ יעקב בר’ שמשון הגיה וסכין”, וזה טעות המעתיק, והנכון כמו שהדפיסו ב’אור זרוע’ (עמ’ צד): “ופכין”, ובהערה 738 ציינו שבכת”י וטיקן הגירסא: “ובדין”. אמנם בסוף עמ’ צ נדפס: “כי לא באת תקלה על ידם”, ובהערה 670 צויין שבכת”י וטיקן הגירסא: “ידין”, ולדעתי הנכון בזה כבאפס”ר עמ’ פ: “על ידיו”, כי לפעמים (אמנם נדיר) ישנו בכת”י וטיקן וא”ו אריכתא, וגם כאן מסתבר כן.
5. יש לציין שבאפס”ר (עמ’ פ הערה סג) נעתק קטע ארוך “הוספה” על-פי כת”י וטיקן. נמשך בזה אחרי פרופ’ א”א אורבך: “בעלי התוספות”, ירושלים תש”מ, ח”א עמ’ 464 הערה 18, שקבע שב”בכ”י הוואטיקאנה 266 נמצאת כאן הוספה” ומעתיקו בארוכה. אבל בדיקת כתב-היד מגלה שטעה בזה, כי אין זה הוספה אלא לדברי הסמ”ג, שדבריו הועתקו בכת”י אחרי פירושו של הר”ש מפלייזא. וטוב עשו מהדירי ה’אור זרוע’ שלא התייחסו לזה (בעמ’ צא).
6. וכעת יש להוסיף גם את “סדר פסח לתלמיד הריצב”א”, שנתפרסם בקובץ ‘עץ חיים’ (באבוב), ניסן תשס”ז (ג), עמ’ יח-לז. וראה שם עמ’ טו.
7. וראה עוד מאמרו של הרב שלום קליין: “מים שלנו – דעת הר”ש מפלייזא והשלכותיה”, ‘מוריה’, ניסן-אייר תשס”ד, עמ’ ד (צויין גם במבוא כאן הערה 7).
8. אין הם מעלים לדיון האם ניתן לומר שרבינו יצחק, מחבר ה’אור זרוע’, הוא זה שקיצר וערך את הפירוש כשהעתיקו לספרו (וראה עוד לקמן).
9. בעיה קיימת גם בקשר לנוסח הפיוט שהדפיסו בספר, גם כאן לא צויין באופן ברור מקור הנוסח. אבל ב’מבוא’ עמ’ 12 נאמר: “יש לציין כי בכה”י מ, ר מובא גם נוסח הפיוט עצמו ואנו ציינו את שנויי הנוסח מהנוסח המקובל המובא בסידורים”, ניסוח מעורפל, וכנראה הכוונה שנוסח הפיוט נדפס עפ”י נוסחת כת”י מ-ר, ובמדור הנוסחאות צוינו שינויים על-פי נוסחאות הסידורים (בלי לפרט איזה סידורים). ואינו ברור האם באמת אין שום כת”י אחר שבו מופיע הפיוט? ובכל אופן כבר בהתחלת הפיוט (בעמ’ נו הערה 4) צויין בהערה 4 גירסה שונה לפיוט ע”פ כת”י מ-ר, הרי שהפנים נדפס כאן כנראה ע”פ “הנוסח המקובל המובא בסידורים”? (כנראה כדי שיתאים למובא בהערה 13).
10. הכוונה שלא נמצא בכת”י וטיקן, ראה אפס”ר עמ’ מז והערה מט (‘אור זרוע’ עמ’ ס הערה 90) ועמ’ מט הערה ע (והנמצא באו”ז עמ’ סב הערה 129 כנראה טעות, וצ”ל: ט חסר).
11. וראה דבר מעניין ב”לקט מתשובות מו”ר הרב יוסף בן דוד קאפח זצ”ל”, בתוך: “ספר זכרון להרב קאפח”, רמת גן תשס”א, עמ’ 33-34: “שאלה: כבוד תורתו אמר לי, שמותר להגיד אלוקים בה”א ואין צורך להגיד בקו”ף… תשובה: …מה שעניתי נכון כי חז”ל לא החמירו אלא ביוד הא וכו’… אבל להזכירם בתוך שטף דברים יהיו אשר יהיו מותר, ואף מצוה לאמרן כמו שהן, כי הסירוס הזה בקו”ף לדעתי ולמשמע אזני, גנאי הדבר ומכוער מאוד, גם כלפי הדיוט, כ”ש כלפי שמים. ואני בטוח שלא שאלת להזכירו לבטלה. אלא שאזניך כבר מלאים מן הכינוי המשובש אלקים צבקות, ולכך אינך כבר חש את הזרות ואת הכיעור שבדבר…”, וראה שם בהערות 17-18 מה שכתבו הפוסקים בענין זה.
12. טעויות הללו נמצאים גם באפס”ר.
13. דומה לזה הנאמר בעמ’ נו הערה א: “הועלתה אפשרות כי רבינו הר”ש היה רבו של המהר”ם מרוטנבורג. ור’ בהרחבה במבוא”, וזה מה שנאמר ב’מבוא’ (תחילת עמ’ 12): “הר”ש היה רבו של המהר”ם מרוטנבורג”, אין כאן שום הרחבה ואף לא צויין מקור לקביעה. אמנם הדברים מבוארים ב”בעלי התוספות” שם ח”א עמ’ 461 הערה 3; ח”ב עמ’ 528. אחד המקורות לזה הוא הנאמר בפירוש מהר”ם לנגעים (פ”א מ”א): “ומורי הרב ר’ שמואל זצ”ל מקשטטיירי [Chateau Thierry] פירש לנו בשבועות”. ויש לציין לדבר מוזר בספר “בעלי התוספות” בענין זה. במהדורה קודמת זיהה אורבך את רבי שמואל מקשטטיירי עם רבי שמואל מאיברא, עקבות לזה נשארו גם במהדורת תש”מ, ב’מפתח השמות’ שבסוף ח”ב עמ’ 787 נאמר: “ר’ שמואל מקשטל טיירי ראה ר’ שמואל ב”ר שניאור מאיברא”, ושוב כשהתברר לו שזה אינו אלא הר”ש מפלייזא תיקנו בעמ’ 461 שצוין לעיל, ושכח לתקן את ‘מפתח השמות’. ועוד יותר חמור, שבעמ’ 528 ברשימת רבותיו של הר”מ מרוטנבורג הוסיף את הר”ש מפלייזא, אבל לא הוריד את הר”ש מאיברא, וכך הוא כותב: “הוא רואה את רבותיו בר’ עזרא ממונקונטור, ר’ יחיאל מפאריז, ר’ שמואל מפלייז, ור’ שמואל מאיברא, בימי ישיבתו בקשטלטיירי”… [אחת ההוכחות שר”ש ב”ר שניאור מאיברא אינו הר”ש מקשטלטיירי הוא, שהרי המובא בסמ”ג (עשין קסב) בשם “הרב רבי שמואל ברבי שלמה”, מובא בספר ‘עץ חיים’ לר’ יעקב חזן מלונדרש (ח”א עמ’ כג) בשם “רב שמואל מקאטייא טיירי”, ואכמ”ל.]
14. “בעלי התוספות”, שם ח”א עמ’ 465. וראה שם ח”ב עמ’ 654.
15. קיבלתי צילומו מהרב גבריאל ציננער.
16. ולהעיר מרש”י לבבא קמא (פ, א ד”ה העגונה) שמפרש: “העגונה. מאוחרת כמו ‘הלהן תעגנה’ תאחרנה מלהנשא”, וברשב”ם לבבא בתרא (עג, א ד”ה וכן הוא) מפרש: “דעיגון דמתניתין לשון עכוב הוא כדכתיב הלהן תעגנה כמו תעשנה תתעכבו מלהנשא לבעל…”. ובפירוש “עיון תפלה” שבסידור “אוצר התפילות” (ח”ב עמ’ 244) פירש: “זכר לעגון. שהיינו מקושרים במצרים בעבותות העבדות”.
17. והאריכו המפרשים בקטע “הא לחמא עניא” שבהגדה של פסח, האם המצה הוא זכר לחירות או זכר לעבדות ואכמ”ל.
18. יש להוסיף הערה: בעמ’ קז כותב הר”ש: “והעומר נקרא לחם דכתיב [שמות טז, כב] לקטו לחם משנה, וילפינן לחם הדיוט מלחם גבוה דכתיב [במדבר טו, יט] והיה באכלכם מלחם הארץ”, ולא צויין לזה כל מקור. ובאפס”ר (עמ’ צז הערה לד) מעיר: “לא מצאתי מקורו וצ”ע”. ולכאורה הרי לנו מקור מפורש בעירובין (פג, ב): וכמה עיסותיכם? כדי עיסת המדבר. וכמה עיסת המדבר? דכתיב והעומר עשרית האפה הוא. וראה ב’תורה שלמה’ עה”פ (כרך יד עמ’ רמב הערה רח) מה שהביא מספר הפרדס לרש”י ועוד.
19. בספרו “סופרים וספרים – פסקים, פירושים, חידושים”, תל אביב תשי”ט, עמ’ 24.

על ספרו של הרב אליהו שלזינגר:

מצות נר איש וביתו, חנוכה בהלכה ובאגדה

מאת: עקביא שמש

אי-אכילת בשר בראש-השנה

א.

כשם שלכמה מן הראשונים והאחרונים אין לאכול דגים בראש-השנה מחמת טעמים שונים, וכפי שהובא בהרחבה בפרק הקודם, כך אנו מוצאים שיטה כזו לגבי בשר – שאין לאכול בשר ביום זה.

כך אמר המלאך המגיד הדובר למרן ר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’: “מכל מקום איבעיא דלא למיכל בהו בשרא ודלא למשתי חמרא[1], ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואף-על-גב דאמר עזרא (נחמיה ח י): ‘אכלו משמנים'[2], ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה; ותו, ד’משמנים’, היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר, וכן בשתיה, דלא אמר ‘שתו יינות'[3], אלא משקין אחרים דאינון מתוקים”[4]. והביאו דבריו כמה מן הפוסקים, כמו: ר’ אברהם אבלי גומבינר מקאליש (פולין, שצה-תמג), בעל ‘מגן אברהם'[5]; ר’ יאיר חיים בכרך (מוראביה ואשכנז, שצח-תסב), בעל ‘חות יאיר'[6]. וגם הובא בספר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ)[7].

אמנם רבים העירו על איסור מחודש זה. הרי מאחת המשניות מוכח שבראש-השנה אכלו בשר. שכך נאמר במשנה, חולין, פ”ה משניות ג-ד: “בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה…. בארבעה פרקים אלו, משחיטין את הטבח בעל כרחו”. וטעמה של תקנה זו היא: “שדרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד…”[8]. היינו, דרך ישראל מקדמת דנא ‘לעשות סעודות’ בראש השנה ולאכול בהן בשר בהמה! כך הקשו ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא)[9], ור’ יהודה אסאד (הוגריה, תקנד-תרכו), בעל שו”ת ‘יהודה יעלה'[10]. ויש שהעירו ממשנה אחרת (שביעית פ”י מ”ב): “השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה…”[11]. היינו, שבראש-השנה הקצב חילק את בשר הפרה לאכילה[12

וסיף להקשות ר’ אפרים הקשר (האמבורג [אשכנז], נפטר בשנת תקיט), בעל ‘אדני פז’: “קשה קצת, הא מקרא מלא: ‘לכו אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו'”[13], שהבין ש’אִכְלוּ משמנים’ ביאורו: אִכְלוּ בשר שמן. וכך גם העיר בקצרה ר’ מאיר פוזנר: מה שה’מגן אברהם’ מביא בשם ‘מגיד משרים’ שלא לאכול בשר, לא נראה כן מן הפסוק – ‘אכלו משמנים'”[14].

מספר יישובים נאמרו בכך[15]:

1. ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), מתרץ באופן פשוט ביותר, וכבדרך-אגב מודיענו, שכל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה. ואלו דבריו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא, או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[16].

2. אולם לר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), לא ניחא ליה תרוץ זה ששמע ‘בשם שאר בשרי הגאון האמיתי מהור”ח מוואלאזין זצ”ל’, הוא העדיף את תרוצו הראשון: “ומכל מקום, הענין אמת למעשה… שליחידי סגולה הוא שנאמר, שראוי להם להחמיר שלא לאכול בשר בראש-השנה, ולקיים ‘אכלו משמנים’ בשמן וחלב”. היינו, כל המקורות המעידים בנו ששלומי אמוני ישראל אכלו בשר בימי ראש-השנה מדברים על פשוטי העם, בעוד שה’מגיד’ אוסר אכילת בשר על יחידי סגולה, וכמפורש בלשונו: “דלא למיכל בהו בשרא… ואף-על-גב דאמר עזרא: ‘אכלו משמנים’, ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה”[17]. וכך גם תירצו מדיליה ר’ זאב וואלף אב”ד טלז, בעל ‘הגהות בן אריה'[18], ר’ מנחם מנדל קרענגיל (גאליציה, תרז-תרצ), מהדיר ‘שם הגדולים’ לחיד”א[19].

וחילוק גדול בין שני התרוצים. לתרוץ הראשון, אין שום חומרה שלא לאכול בשר בראש-השנה, ואפילו ‘יחיד-סגולה’ ובן-עליה אין צריך להקפיד בכך, ואדרבא, הוא חייב לאכול בשר בדווקא, לקיים את ‘אכלו משמנים’. אך לתרוץ השני, אדם המרגיש בעצמו שהינו בעל נפש ו’יחיד-סגולה’ עליו להתנזר מאכילת הבשר, וכמפורש בדברי התרוץ. וככל הנראה, אף מחבר חמדת ימים (חובר סביבות שנת תצ) הסכים לשיטת התרוץ השני. שלאחר הביאו דברי ה’מגיד’ הוא מסיים: “ואוחז צדיק דרכו”. היינו, כל אחד לפום חורפא דיליה ולפי יראת השמים שלו.

נמצאנו למדים, ששלש שיטות יש בענין זה: א, ‘מגן אברהם’ ובעל ‘חות יאיר’ הביאו בסתם דברי המגיד[20], ומשמע שקיבלוהו כפשוטו, שכל אדם אסור לאכול בשר בראש-השנה; ב, שיטת התרוץ השני, שרק ‘יחידי-סגולה’ ימנעו מאכילת בשר; ג, שיטת התרוץ הראשון, שאין איסור לאכול בשר, אלא ההפך, יש חיוב לאוכלו.

3. נתעכב עוד מעט על התרוץ האחרון. לתרוץ זה נמצא, ש’אכלו משמנים’ שפשוטו – גם לדברי ה’מגיד’! – הוא אכילת בשר שמן, נאמר רק על המון העם ולא על יחידי סגולה. אך התמיהה עומדת מאליה: זו מיניה ליה? מדוע להפקיע את הפסוק מפשוטו? שהיכן נזכר או נרמז בפסוק שדבריו אמורים על מגזר אנושי מסויים – רק על המון העם?

אולם, כידוע, יש פלוגתא דרבוותא אם יש להתענות בראש-השנה[21]. ועל השיטה המחייבת תענית תמהו, בין היתר, מאותן משניות בהן מפורש שאכלו בשר ביום זה[22], ותרצו, שאכילת הבשר הנזכרת באותן משניות נאמרה על ליל ראש-השנה, שאז אין להתענות אפילו לשיטה המחייבת תענית בראש-השנה[23]. ואכן, ר’ שמואל אליעזר אידל’ס, המהרש”א, סובר, שדברי הפסוק ‘אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים’ נאמר רק על סעודות לילי ראש-השנה[24]. ולפיכך ניתן לומר, שאף ה’מגיד’ הלך בדרך זו ש’אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים’ נאמר רק על סעודות הלילה (וגם כל אכילת הבשר הנזכרת במשניות, מדובר בסעודות הלילה), וכל איסורו לאכול בשר נאמר על סעודות היום בלבד!

4. תרוץ דומה מיישב ר’ ירוחם ליינער: לפי ביאורם של בעלי התוספות שסיבת אכילת בשר בראש-השנה הוא: “לעשות סימן יפה”, כפי שנוהגים לאכול ‘סימנים'[25], נמצא איפוא, שכשם שמנהג ה’סימנים’ נוהג בלילה בלבד ולא גם ביומו כך גם אין לאכול בשר אלא רק בלילה, בעוד שאיסורו של המגיד נאמר על היום[26

5. יישוב אחר אם-כי דחוק ביותר, מציע אחד ממחברי דורינו: “לולי דמסתפינא הוה אמינא, [ש]פשר לפרש דברי ה’מגיד משרים’ בדוחק, דלעולם לא מנע אף הוא אכילת בשר גם מ’יחידי סגולה’ בראש-השנה, אלא מנעו מהם בשאר עשרת ימי תשובה”[27]. תרוץ זה דחוק הוא ביותר וכפי שבעליו מעיד עליו, ואין כל צורך לדון בו[28

אולם כל המצוי מעט בדברי הראשונים יודע, ששיטת ה’מגיד’ מחודשת ביותר ולא מצאנו כמותה בכל הדורות. כל הראשונים מסכימים, שבראש-השנה יש לאכול בשר כמו בכל יום-טוב.

כבר ‘תשובת קדמונים’ (ולמקורות אחרים: ‘תשובת הגאונים’!) שהובאה בכמה ראשונים, מעודדת את המנהג הנפוץ לאכול בשר שמן בראש-השנה: “מצאתי ב’תשובת קדמונים’: שחקקתם[29] שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… ואוכלים טיסני עם בשר שמן… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות… ומה שאנו אוכלים טיסני עם בשר… כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה”[30].

והסכימו לכך הרבה ראשונים מאשכנז וצרפת. רבן של ישראל – רש”י (צרפת, ד’תתא-תתסה): “ראש השנה, יום-טוב הוא, ואוכלים בשר”[31]; ר’ ישעיה ב”ר מאלי דטרני, הרי”ד (איטליה ואשכנז, ד’תתקמ-ה’כ): “שכל טעם בארבעה פרקים [=שאחד מהם הוא ראש-השנה] אינו אלא משום שמחה, שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביום-טוב…”[32]. וכך גם משמע מדברי ר’ מנחם ב”ר שלמה המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה'[33]; ר’ יהונתן הכהן מלוניל[34]; ר’ יוסף חביבא, בעל ‘נמוקי יוסף'[35], ועוד קדמונים.

וכך גם כותב ר’ יהודה החסיד (אשכנז, ד’תתקי-תתקעז): “ע’ ימים בשנה חייב אדם לאכול בשר, ואלו הן… וראש השנה וערב יום כיפור…”[36]. וממנו שאבו תלמידיו ושואבי מימיו ומביאים דבריו בשינויים ובסגנונות שונים, כמו, ר’ אלעזר מוורמייזא, ה’רקח’ (אשכנז, ד’תתקכה-ה’ב): “…הם כמניין הימים שחייבים לאכול בשר בשנה… ראש השנה”[37]. וכך כותב ר’ אפרים ב”ר שמשון, שנמנה על חסידי אשכנז[38], בשם ר’ יהודה החסיד: “כל אלו ימים עולים ס”ח כנגד ס”ח ימים בשנה שישראל חייבין לאכול בשר ואלו הן… ושני ימים של ראש השנה”[39]. וכפל הענין במקום אחר: “כנגד שלושה רגלים שמצוה לאכול בשר… וכן: ברית, שבת, ראש-חודש, ראשי תיבות בשר; או ראש השנה[40], שנאמר: ‘אכלו משמנים ושתו ממתקים'[41]. ושוב מופיע ענין זה באחד הקבצים שאספו את פירושי בעלי התוספות לתורה: “ס”ז ימים … ושני ימים מראש השנה… כל אותן הימים שיאכלו בשר”[42]. ורעיון זה של ר’ יהודה החסיד נשאר זכרו גם בדורות מאוחרים יותר, שגם ר’ יוחנן לוריא (אשכנז, נולד בשנת ר) מביאו בשינויים: “כי יש ס”ט ימים בשנה שראוי וחובה לאכול בשר… ראש השנה”[43].

גם מדברי הגאונים והראשונים המחייבים לאכול ראש כבש או ראש איל ‘לסימן טוב’, ומודיעים לנו שנהגו כך בפועל[44], ניתן להבין שאכילת בשר בראש-השנה הוא דבר חיובי.

על מנהג שנהגו בפועל בשלהי תקופת הראשונים, אנו שומעים מר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’, המעיד על רבו ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’: “שהוא אכל בשר שמן… בראש השנה”[45]

ולאחר ששמענו שכל הראשונים הסכימו שאכילת בשר בראש-השנה היא חובה, אנו מבינים מדוע ר’ שלמה ב”ר יהודה, ‘מהרש”ל השני’, אשר תיקן ‘סדר תשובה’ לאשה שזנתה תחת בעלה, התיר לה לאכול בשר בראש-השנה כמו בשבתות ובשאר ימים-טובים למרות ש’סדר התשובה’ שנתן היה מחמיר ביותר: “…ולא תאכל בשר רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, שלש רגלים – ואפילו בחולו של מועד תאכל גם כן – ושני ימי ראש השנה”[46]. שהיה לו פשוט שחובת אכילת הבשר בראש-השנה היא ממש כמו בימים-טובים![47]

ואם הראשונים הסכימו וחייבו לאכול בשר ביום זה, ודאי שהאחרונים יאשרו זאת. וכך אנו מוצאים לרבותינו האחרונים המתירים בשופי – ואף מחייבים – אכילת בשר בראש-השנה. ויותר מכך, ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), מחדש, שאכילת בשר ביום זה (שהוא מכלל חובת ה’שמחה’) היא יותר חיובית מיום-טוב הראשון של סוכות! ואלו דבריו: “הוי יודע, שהיום הזה הוא אחד מהארבעה פרקים שמשחיטין בו את הטבח. שמע מיניה, שמצוה לאכול בשר בראש השנה ולשמוח בו יותר מיום-טוב-ראשון של סוכות”[48].

ודברים חריפים כותב ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), בעל ‘יפה ללב’, מהם אנו לומדים על חשיבותה של אכילת בשר ביום זה:

דקיימא לן, דאין שמחה אלא בבשר בהמה, לכן יש לאכול בו [=בראש-השנה] בשר בהמה כמו בשאר ימים-טובים… ואם מצינו לרבין חסידא, הרב חיד”א… שכתב: בראש-חודש אב נהגנו לאכול בשר לכבוד ראש חודש, קל-וחומר הדברים שמן הדין יש לאכול בשר בראש-השנה… דאיכא תרתי לטיבותא, כבוד יום-טוב וכבוד ראש-חודש. ולבי אומר לי, דמי שנוהג לאכול בראש השנה ומענה נפשו מבשר ושאר מאכלים טובים שראוי לאכול בו ביום, עובר על ‘בל תוסיף’, דכתיב (ויקרא יג כז): ‘אך בעשור לחודש וגו’, ועניתם את נפשותיכם’, דמילת ‘אך’ הוא למעט, שדווקא בעשור בו הוא דיש לענות נפש, ובא לאפוקי ראש-השנה [ש]בתחילת החודש, דאין לעשות בו שום עינוי כלל[49].

כך אנו שומעים שנהגו בפועל בתקופת האחרונים. ר’ יעקב קאסטרו (מצרים, רפה-שעב), בהגהותיו על ‘ארבעה טורים’ מעיד על מקומו: “ואוכלים בשר שמן, ואומרים: ‘תתחדש עלינו שנה שמינה'”[50]. ואילו ר’ מרדכי יפה, בעל ה’לבושים’ (פולין ובוהמיה, רצ-שעב), מספר על מנהג פולין-בוהמיה: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה כדי לאכול מעדנים ולשתות ממתקים לסימנא מילתא לכל השנה”[51]. ועל אותו מקום, מתקופה יותר מאוחרת, אנו שומעים עדות אחרת מר’ שלמה מחלמא (פולין, תעו-תקמא), בעל ‘מרכבת המשנה’, כותב: “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה”[52]. ומקיים את דבריו ר’ ברוך יהודה בראנדייס (בוהמיה ואשכנז, תקטו-תקפה), בעל ‘לשון חכמים’: “ונוהגים לאכול בשר שמן”[53]. על המנהג במדינות ליטא ורוסיה לפני כמאה וחמישים שנה אנו יודעים מר’ אברהם דאנציג (ליטא, תקח-תקפא), בעל ‘חיי אדם’, הכותב: “אוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה, כדכתיב: ‘לכו אכלו משמנים’, והכל לסימן טוב”[54]. ואלו גם דבריו של ר’ יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ‘ערוך השלחן’ (רוסיה, תקפט-תרסח): “ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה, שתהא חלקנו שמן ומתוק”[55].

ולסיום נציין, כי למרות ששיטת ה’מגיד’ שאין לאכול בשר בראש-השנה מחודשת ולא נמצא לכך סמך מדברי הראשונים, וכאמור, עם-כל-זאת אחד מגדולי הדור שבשלהי תקופת הראשונים, ר’ ישראל איסרלין (אשכנז ואוסטריה, קנ-רכ), בעל ‘תרומת הדשן’, שנהג לאכול ‘בשר שמן’ ביום זה[56] הקפיד – מחמת סיבה מיוחדת – מאידך גיסא שלא לאכול בשר בקר, היינו, בשר פרה ועגל, כעדות תלמידו ר’ יוסף יוזפא אוסטרייכר (אשכנז, קפג-רמח), בעל ‘לקט יושר’: “ולא אכל בשר פרה ועגלים בראש השנה, משום מעשה העגל”[57].

מקור ידיעות ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’

כהמשך לנושא הקודם בו נידון חידושו של ה’מגיד’ שאמר לר’ יוסף קארו (שאלוניקי וצפת, רמח-שלד), ה’בית יוסף’, שאין לאכול בשר בראש-השנה, הנהגה הסותרת כמה מקורות מפורשים ולפיכך נזקק ר’ חיים מוואלאז’ין (וואלאז’ין, תקט-תקפא), לסתור את דברי ה’מגיד’, כי לשיטתו כל כוחו של ה’מגיד’ היה בא מה’בית יוסף’, ולפיכך אם נעלמה מר’ יוסף קארו משנה מסויימת או מקור אחר – גם ה’מגיד’ לא ידענה באותה שעה, וכלשונו: “ודאי מהרב ‘בית יוסף’ היתה שכוחה באותו רגע המשנה ההיא[58], או היה לו בה איזו רפיון בחזרה ועיין בה, אשר על-ידי-כן לא האירה כח משנה זו גם בהמגיד באותו שעה”[59]. נתמקד עתה בנושא זה, ואין כוונתי לגלוש לנושאים אחרים, רבים ורחבים, השייכים לנושא ה’מגיד’ בכלל ול’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’ בפרט.

גרעין ויסוד דבריו של ר’ חיים מוואלאז’ין מצויים בדברי ר’ חיים ויטאל (ארץ-ישראל, שג-שפ), תלמידו הגדול של האר”י. הוא מדבר באופן כללי על ה’מגידים’ אך, כמובן, דבריו תקפים גם על ה’מגיד’ שנתגלה לר’ יוסף קארו: “על-ידי עוסקו בתורה או קיומו איזו מצוה… קונה לו פרקליט אחד, ונוצר ממנה מלאך ממש; אך בתנאי, שיקיימנה תמיד וברוב כוונה כהלכתה. ואז, יתגלה אליו המלאך ההוא. וזה ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים ‘מגידים’. אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה, יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע, אמת ושקר”[60].

דברי ר’ חיים ויטאל הועתקו בידי ר’ פנחס אליהו הורוויץ (פולין וגאליציה, תקכה-תקפא), בעל ‘ספר הברית’, ובדרך העתקתו נתבארו הדברים יותר: “אם עוסק בתורה או במצוה ההיא לשמה ושלא לשמה, ויש בה איזו פניה, או שלמד אותה התורה בשבושים, או המצוה אינה כהלכתה בכל פרטיה – יש תערובות רע באותו המלאך, אם מעט אם הרבה, כפי רוב הפניה או השבושים או חסרון פרטי הלכות המצוה; וכן בדבריו יש תערובת שקר, אם מעט אם רב, כפי רוב הרע שבמלאך”[61].

אלו ואלו דיברו על ה’מגידים’ באופן כללי ולאו דווקא על אותו ‘מגיד’ שחזה ר’ יוסף קארו. אולם ר’ יעקב צמח מכוון את אותם הדברים כנגד ה’מגיד’ שנתגלה ל’בית יוסף’, ואלו דבריו שנאמרו כהקדמה ל’ספר המגיד’ [הוא ‘מגיד משרים’] שהעתיק לעצמו:

ויש ‘מגידים’ אמתיים לגמרי, והם הנעשים מן התורה ומן המצות הנעשית בשלמות. ויש ‘מגידים’ משקרים במקצת, כי אף-על-פי שהוא נעשה מצד הקדושה, עם כל זה האדם גרם לו אם היה איזו בחינה רעה או דבר שקר באותה תורה או מצוה שעשה – אותו המלאך הנברא ממנה, כלול טוב ורע, והטוב שבו אומר דברי אמת, והרע שבו אומר דברי שקר… והנה כפי הנזכר, אין להקשות על ה’מגיד’ למה אמר לפעמים היפוך הדין או הזוהר או הרב זלה”ה. ודי זה למבין דבר אמת[62].

והם הם דברי ר’ חיים מוואלאז’ין.

וכך גם מביא ר’ יעקב עמדין, היעב”ץ (אלטונא [אשכנז], תנח-תקלו), בשם ר’ יצחק לוריא, האריז”ל (ארץ-ישראל ומצרים, רצד-שלב): “וכבר העיד האר”י ז”ל, שאפילו ה’מגידים’ הקדושים אינם נקיים מטעות, וכתוב (איוב ד יח): ובמלאכיו יָשִׂים תָּהֳלָה’, ואין משגיחים אף בבת-קול לשונות אפילו קוצו של יו”ד [מ]תורה שבכתב ושבעל-פה…”[63]. והשווה גם לדברים שהביא בשם אביו, ר’ צבי אשכנזי, ה’חכם צבי’ (מורביה וגאליציה, תיח-תעח): “אבי מורי החסיד זצ”ל היה אומר: הרב ‘בית יוסף’ היה למדן יותר גדול ממגיד שלו”[64].

וזו הסיבה שר’ אברהם ישעיה קרליץ, ה’חזון איש’ (ליטא ובני-ברק, תרלט-תשיד), לא חשש לפסוק בענין מסויים כר’ יוסף קארו אלא כבר-פלוגתא למרות שה’מגיד’ אמר ל’בית יוסף’ שהלכה כמותו באותו ענין, כי “ה’מגיד’ של ה’בית יוסף’ הוא גם כן ‘בית יוסף’!”[65], כלומר, “‘מגיד’ הנשלח מישיבה של מעלה לכאן, הוא משורש נשמתו ודרגתו של זה אשר אליו נשלח”[66]. ואם ניתן לסבור כבר-פלוגתא של ה’בית יוסף’ אין הסכמתו של ה’מגיד’ מעלה או מורידה.

לאור כל זאת שאלתו של ר’ יחיאל יעקב וויינברג (ליטא-שוויץ, תרמה-תשכו), בעל שו”ת ‘שרידי אש’, מקבלת תשובה ברורה. הוא פנה לחברו ושאל: “האם ידוע לך ספר המטפל בספר ‘מגיד משרים’ לה’בית יוסף’ ועל הסתירות שבינו לבין ה’שלחן-‘ערוך’ בכמה דינים?”[67]. והדברים ברורים.

הערות

1 בעוד שכל הדנים בדברי ה’מגיד’ שיובאו להלן, שקלו וטרו על איסורו לאכול בשר, עיקר דיונו של ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, הוא באיסורו לשתות יין. הוא סובר, שאין כוונתו לאסור את שתייתו ב’קידוש’, ואלו דבריו: “עיין ב’מגן אברהם’ בשם ‘מגיד משרים’ למרן הבית יוסף, דאין לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה. ועל כל פנים, לא היה כוונתו על יין ד’קידוש’… רק על סעודת יום-טוב של בשר ויין המחוייב בשארי ימים-טובים” (הגהות הירושלמי, מועד קטן פ”ג ה”ו, ירושלים תשמ, עמ’ רכו).

2 הפסוק: “וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ…”.

3 אלא ‘ושתו ממתקים’. ראה לעיל, הערה 2.

4 מגיד משרים, פרשת נצבים (אור ליום שבת, כה אלול), מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, עמ’ 359-360.

5 מגן אברהם, ר”ס תקצז.

6 מקור חיים, או”ח, ר”ס תקצז.

7  חמדת ימים, חלק ימים נוראים, איזמיר תצא, דף לג ע”ג.

8 לשון פירוש ר’ עובדיה מברטנורא, שם, משנה ג. והעתיק מפירוש רש”י, חולין פג ע”א, עיי”ש.

9 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צד-צה. ומשם הביאם ד’ אליאך, כל הכתוב לחיים, ירושלים תשנה, עמ’ קמג-קמד, אות ט; הנ”ל, הגאון, ב, ירושלים תשסב, עמ’ 522, הערה 78.

10 שו”ת יהודה יעלה, או”ח, סי’ קסג.

11 ומשם הובא בשבת קמח ע”ב.

12 כך העירו ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, או”ח, ר”ס תקצז, בשם ‘חכם אחד’; ר’ צבי פסח פרנק, מקראי קודש, ירושלים תשנו, ימים נוראים, סי’ יח, עמ’ יח; ר’ ראובן מרגליות (גאליציה וארץ ישראל, תרן-תשלא), נפש חיה, ר”ס תקצז.

13 אדני פז, או”ח, ר”ס תקצז, אלטונה תקג, דף כח רע”ג.

14 בית מאיר, או”ח, ר”ס תקצז, יוזעפאף תרלו, דף צד ע”ב.

15 רוב המתרצים ידעו רק מקור אחד הסותר, לכאורה, לשיטת המגיד, ולפיכך באו ליישב רק את המקור אותו הם ידעו. אך לא חילקתי בכך, כי כל אחד מהתרוצים דלהלן מיישב גם את שאר המקורות התמוהים.

16 כך הביא בשמו ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר, שם (לעיל, הערה 9), עמ’ צה.

וראה מגיד משרים, מהדורת הרב י’ בר-לב, פתח-תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי (‘הערה קצרה מסביב לספר הקדוש’), מה שלמד מדברי ר’ חיים מוואלאז’ין לענין ה’סיוע הרוחני’ שניתן לכל אדם ואדם.

17 ראה לעיל, ליד הערה 4, ושם הובאו דבריו המלאים.

18 הגהות בן אריה על שו”ע, או”ח, ר”ס תקצז; נדפס בסוף שלחן ערוך, מהדורת מכון ירושלים.

19 רמ”מ קרענגיל (מהדיר), שם הגדולים השלם (לחיד”א), ב, הגהות שארית ציון, מערכת מ, ס”ק מז, פאדגורזע תרצ, עמ’ 234-235.

20 ראה לעיל, ליד הערות 5-6.

21 הארכתי בענין זה להלן/לעיל, פרק…

22 משניות אלו הובאו לעיל, ליד הערות 8, 11. הערה זו העיר ר’ יחיאל מיכל היבנר (גאליציה, תקצד-תרסז), שו”ת משכנות הרועים, ח”א, סי’ א, לעמברג תרנה, דף י ע”א. ראה שם.

23 כך מיישב ר’ יעקב יהושע פאלק, ה’פני יהושע’ (גאליציה ואשכנז, תמא-תקטז), פני יהושע, קונטרס אחרון לכתובות ה ע”א. הובאו דבריו בשו”ת משכנות הרועים, שם (לעיל, הערה 22). והסכימו לכך אחרונים נוספים, ראה: ר’ שלמה קלוגר (פולין וגאליציה, תקמו-תרכט), ספר החיים, או”ח, ר”ס תקצז, ירושלים תשסד, עמ’ תתקצג; ר’ שלום מרדכי שוואדרון (גאליציה, תקצה-תרעא), דעת תורה, סי’ תקצז, סעיף א; ר’ נחמן כהנא מספינקא (הונגריה, נפטר בשנת תרסד), ארחות חיים, סי’ תקצז, סעיף א, ס”ק א.

24 מהרש”א, חידושי אגדות, ביצה טו ע”ב, ד”ה ‘בעלי מארה’.

25 ראה: תוס’, עבודה זרה, ד”ה ‘ערב יום טוב’.

26 ר’ ירוחם ליינער, מאמר זהר הרקיע, בתוך: ר’ דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר (לעיל, הערה 9), עמ’ קמח-קמט.

אמנם כמובן, שלסוברים שיש לקיים את מנהג ה’סימנים’ אף ביומו של ראש-השנה, אין התרוץ הנוכחי עולה יפה. על שיטה זו, ראה לעיל, פרק…

27 הרב עקיבא אריה יצחק, שדי יער, הוספות ומילואים, סי’ לט, ירושלים תשנח, עמ’ רמב.

28 עוד בענין איסור אכילת הבשר שציוה ה’מגיד’ לר’ יוסף קארו וסתירתו למקורות מפורשים המתירים ומחייבים זאת, ראה: ר’ רחמים נסים יצחק פאלאג’י (איזמיר, תקעד-תרסז), יפה ללב, סי’ תרצז, ס”ק א; ר’ חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון, תקצג-תרסה), שדי חמד, מהדורת פרדימן, כרך ט, מערכת ראש השנה, סי’ ב, אות ג; ר’ חיים צבי עהרענרייך (סלובאקיה-הונגריה, תרלג-תרצז), קצה המטה (על ספר ‘מטה אפרים’), סי’ תקפג, ס”ק ז; ר’ מרדכי שפילמן, תפארת צבי, ה, ניו-יורק תשנט, עמ’ קצו; מגיד משרים, מהדורת הרב בר-לב, פתח תקוה תשנ, הסכמת הרב שריה דבליצקי; הרב י”ל קלירס, ‘עניני הלכה שבספר ‘מגיד מישרים’ למרן הבית יוסף’, צפונות, ט (תשנה), עמ’ לא; הרב יששכר דובער שוורץ, מנחת דבשי, אנטוורפן תשסז, עמ’ ריג, עמ’ ריח.

29 צ”ל: ושחקרתם. ראה: י’ ברודי (להלן, הערה 30), עמ’ 305, שינויי נוסחאות, הערה יב.

30 ספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז. והובאה גם (בשם ‘תשובות הגאונים’!), בשינויים קלים ובלתי משמעותיים, באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז; מרדכי, יומא, סי’ תשכג. תשובה זו, בשינויי סגנון, נדפסה על-פי כמה עדי נוסח אצל י’ ברודי, תשובות רב נטרונאי גאון, א, ירושלים תשנד, עמ’ 305-306.

31 רש”י, עבודה זרה ה ע”ב, ד”ה ‘כן לראש השנה’.

32 תוספות רי”ד, עבודה זרה שם, ד”ה ‘בארבעה פרקים’.

33 בית הבחירה, חולין פג ע”א: “צריך להודיע לזה, שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט, מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילים להרבות בסעודה, וסתם הלוקחים – לשחיטה הם לוקחים, ואלו הם: ….וכן בערב ראש השנה, לסימן טוב, ולכבוד החג”.

34 פירוש ר’ יהונתן מלוניל, חולין שם: “ערב ראש השנה מרבין בשמחה לסימן שישמחו בו כל השנה כולה”.

35 נמוקי יוסף, חולין שם: “בארבעה פרקים [אלו] דרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקחה אלא לשוחטה מיד… [וגם] ראש השנה, מרבין בשמחה, לסימן שישמחו כל השנה”.

36 ספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד, ב, פרשת מסעי, אות ה, מהדורת י”י סטל, ירושלים תשסה, עמ’ תרלח, וראה שם הערות 14-21.

37 פירוש הרוקח על התורה, ג, פרשת בהעלותך, בני-ברק תשסא, עמ’ מא.

38 לא ידוע מתי בדיוק הוא חי, אך ברור שנמנה על חסידי אשכנז מדורו של ר’ אלעזר מוורמייזא או מהדור שלאחריו.

39 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז, ב, פרשת בהעלותך, ירושלים תשס, עמ’ פג.

40 כלומר, במקום לחשב את אות ר’ שב’ראש-חודש’ עבור ראשי-התיבות ‘בשר’, ניתן למנות את ‘ראש-השנה’.

41 פירוש רבינו אפרים וגדולי אשכנז (לעיל, הערה 39), פרשת ראה, עמ’ קפא.

42 דעת זקנים מבעלי התוספות, במדבר יא ט.

43 משיבת נפש, מהדורת י’ הופמן, ירושלים תשנח, עמ’ רכב.

44 מנהג זה נזכר כבר ב’תשובת קדמונים’ שהובאה בספר ראבי”ה, ח”ב, מסכת ראש השנה, ר”ס תקמז: “מצאתי בתשובת קדמונים: שחקקתם שאנו נחשי נחישות במה שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה… הנה זה הניחוש טוב הוא, ורובו מן יסוד המקרא והאגדות. ראשי כבשים שאנו רגילים לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקב”ה – שהוא ראש לכל – לראש ולא לזנב…”. תשובה זו הובאה (בשם ‘תשובות הגאונים’!) באור זרוע, ח”ב, הלכות ראש השנה, ר”ס רנז [ותומצתה בקיצור נמרץ בהגהות אשרי, ראש השנה, פרק א, סי’ ה]; מרדכי, יומא, סי’ תשכג [ותורף דבריו הובאו בבית יוסף, או”ח, סי’ תקפג, אות ב].

וראה עוד ספר חסידים, סי’ נט: “ואין לנו ניחוש לסימן אלא במה שאמרו חכמים, כענין שאמרו, בראש השנה יאכלו ראש איל, על שם נהיה לראש…”; אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו: “ויש נוהגים לאכול ראש כבש ודגים… על שם ‘והיית לראש ולא לזנב’; מחזור מכל השנה [עם פירוש ‘מעגלי צדק’], לאחר ערבית ליום ראשון דראש-השנה, סביוניטה שיז-שכ, דף רכה סע”ב [=י’ הרשקוביץ (מהדיר), מעגלי צדק, ירושלים תשס, עמ’ קח]: “ונוהגים לאכול ראש איל” (ענייני הלכה והמנהג שנדפסו שם בשם ‘מעגלי צדק’, לוקטו מפסקי ההלכות שהוסיף ר’ בנימין ב”ר מאיר הלוי להמחזור הגדול מכל השנה, שאלוניקי שי, אשר משקף את המנהג האשכנזי שעל אדמת איטליה”. ראה לעיל, פרק…, אות…, הערה .

כך נהג מהר”ם מרוטנבורג, ראה תשב”ץ, סי’ קיח: “מהר”ם ז”ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ראש השנה ראש של איל, זכר לאילו של יצחק” [מנהגו של מהר”ם מרוטנבורג הובא בהרבה ראשונים, לדוגמא, ראה: אבודרהם, סדר תפילת ראש השנה, ירושלים תשכג, עמ’ רסו; טור, או”ח, סי’ תקפג, ומשם לספר מנהגים דבי מהר”ם ב”ר ברוך מרוטנבורג, ענין ראש השנה, מהדורת י”ש אלפנביין, ניו-יורק תרחצ, עמ’ 40].

וגם מהרי”ל נהג כיוצא בכך. ראה ספר מהרי”ל – מנהגים, הלכות ראש השנה, אות ח, ירושלים תשמט, עמ’ רעז: “דרש מהר”י סג”ל, דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל, זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג, לאכול בשר הראש עם דבש”.

ואף ר’ ישראל איסרלין, בעל ‘תרומת הדשן’, נהג כך: “ובכל פעם שאכל בשני ימים בראש השנה… ומיד אחר כך אכל מראש של איל בלא לחם, וטובל בדבש” (לקט יושר, א, עמ’ 129).

בפרובאנס (דרום צרפת) נהג כך כל הצבור. ראה טור, או”ח, סי’ תקפג: “ובפרובינצא נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש והריאה, לומר, נהיה לראש ולא לזנב…”. ומשם העתיקו, בשינויים גדולים, ר’ אייזיק טירנא, ספר המנהגים, ענין ראש השנה, עמ’…, וכפי שכתוב בסופו ‘הכל מ[טור] אורח חיים’. והשווה ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, עמ’ שד-שה, המעיד על אותו מקום – פרובאנס: “יש לי סמך למנהג פרובינצא לקחת כל עינייני חידוש ולתת על השלחן בלילי ראש-השנה לסימנא טבא לכל שנה הבאה, ראש כבש – שיהיו לראש ולא לזנב… ומנהג אבותינו תורה היא”. שכאן הוא מזכיר מנהג להניח על השלחן ראש כבש ועדיין איננו יודעים שהם אכלוהו. אולם נראה, שאין לטעון שבתקופת ‘ספר המנהיג’ היה מקובל רק להניחו על השולחן, ומספר דורות לאחר מכן – בתקופת ר’ יעקב בן הרא”ש, בעל ה’טור’ – שינו את מנהגם ואכלוהו. כי הנאמר ב’מחזור ויטרי’, שקדם מעט ל’ספר המנהיג’, תואם לדברי ה’טור’. ראה מחזור ויטרי, א, סי’ שכג, עמ’…: “מכאן נהגו בני צרפת, לאכול בראש השנה תפוחים אדומים. וכן בפרוונצא, אוכלים ענבים לבנים ותאנים לבנים וראש כבש… לסימן טוב לכל ישראל”.

האחרונים שהכירו את מנהג אכילת ראש כבש בראש-השנה בעיקר מהגהת הרמ”א ל’שלחן ערוך’ (סי’ תקפג, סעיף א) שהביא את דברי המרדכי, יומא, שם, כבר העירו שמנהג זה נוגד לדברי ה’מגיד’, ראה: ר’ מאיר סולובייצ’יק (ליטא), המאיר לארץ, חידושים על טור ושו”ע או”ח, סי’ תקצז, סלוצק תרעא, דף מח רע”ב; ר’ ישראל חיים פרידמן (טשכוסלובאקיה, תריב-תרפב), ליקוטי מהרי”ח, ג, [סדר תפלת מנחה דר”ה], ירושלים תשסג, דף פא ע”ב, ראה בדבריהם.

45 לקט יושר, א, עמ’ 129. אך ראה להלן בפרק הנוכחי, אות ג, ליד הערה 57.

46 ר’ יצחק הרשקוביץ (מהדיר), פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, סי’ נח, ברוקלין תשמח, עמ’ טו. ונדפס שוב מאותו כתה”י על-ידי י’ אלבוים, תשובת הלב וקבלת יסורים, ירושלים תשנג, עמ’ 233.

מהרש”ל השני חוזר על דבריו בסיומו של ה’סדר תשובה’: “ולא תאכל בשר… רק בשבתות וימים-טובים. דהיינו, … ושני ימים ראש השנה” (פסקי ושו”ת מהר”ש לובלין, שם, עמ’ יז; י’ אלבוים, שם, עמ’ 236).

47 אגב, כך גם פסק בדורינו ר’ שלמה זלמן אוירבאך (ירושלים, תרע-תשנה). ראה הרב נ’ סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ’ ריב: “אין חיוב גמור לאכול ביום-טוב בשר בהמה. הרב [=ר’ שלמה זלמן אוירבאך] סיפר לי, שהוא עצמו כן אוכל בשר בהמה ביום-טוב. ומי שנוהג כך בכל יום-טוב, הוא הדין לראש השנה”. וכך גם אצל: הרב ט’ פריינד, שלמי מועד, פרק ח (ליל ראש השנה), ירושלים תשסד, עמ’ ל.

48 סידור שערי שמים, ב, שער שביעי, שער הצאן, חודש אלול וערב ראש-השנה, אות עב, מהדורת י’ וינפלד, ירושלים תשנג, עמ’ רטו.

49 יפה ללב, או”ח, סי’ תקצז, אות א.

50 ערך לחם, או”ח, סו”ס תקפג. נדפס ב’שלחן ערוך’, מהדורת מכון ירושלים, שם, על הגליון.

51 לבוש החור, סי’ תקפג, סעיף ב.

52 שלחן תמיד, הלכות ראש השנה, סי’ ג, אות א, ירושלים תשסד, עמ’ קסג.

53 לשון חכמים, או”ח, סי’ כא, פראג תקעה, דף סא ע”א.

54 חיי אדם, כלל קלט סעיף ו.

55 ערוך השלחן, סי’ תקפג, סעיף ב.

ר’ חיים אלעזר שפירא (גאליציה והונגריה, תרלב-תרצז), בעל שו”ת ‘מנחת אלעזר’, נהג לאכול בשר בהמה אפילו ביום שני של ראש-השנה: “בסעודה זו של יום שני דראש-השנה הקפיד שיהיה לו כזית בשר בהמה כמו שאר יום טוב” (יחיאל מיכל גולד, דרכי חיים ושלום, ענין ראש-השנה, אות תשלא, ירושלים תשל, עמ’ רמב).

56 ראה לעיל בפרק הנוכחי, אות ב, ליד הערה 45.

57 לקט יושר, א, עמ’ 129.

58 כוונתו למשנה, חולין פ”ה משניות ג-ד, מהם עולה שנהגו לאכול בשר בראש-השנה, ראה לעיל, פרק…, אות א, סביבות הערה 8.

59 כך הביא ר’ דוד לוריא, הרד”ל (רוסיה הלבנה, תקנב-תרטז), קדמות ספר הזוהר, ענף חמישי, אות ג, ס”ק ב, תל-אביב תשמה, עמ’ צה.

60 שערי קדושה, חלק ג שער שביעי, ירושלים תשמה, עמ’ צט.

61 ספר הברית, חלק ב, מאמר יא פרק ד, ירושלים תשמא, עמ’ 310.

62 כת”י בניהו. הפיסקה המצוטטת הובאה אצל: מ’ בניהו, יוסף בחירי, ירושלים תשנא, עמ’ שצג-שצד.

63 מטפחת ספרים, פרק ה (‘הערות על ספר הזוהר וחלקיו’), ירושלים תשנה, עמ’ נח. ולדבריו כאן תבין מה שכתב שם להלן, פרק ט (‘הערות על עדות ר’ יצחק דמן עכו’), עמ’ קמב: “ואין ערך לדברי ספר ‘מגיד מישרים’ אל עצמת חכמת האר”י…”. כי בעוד שה’מגידים’ לפעמים אינם דוברים אמת וטועים, האריז”ל זכה ש”נשמות צדיקים ונביאים מגן-עדן גילו לו אותן הסודות העמוקות הנשגבות” (שם, עמ’ קמג).

64 תורת הקנאות, סי’ ח (‘חקירה בענין המגידים בכללן’), אלטונא תקיב, דף מח ע”א.

65 ר’ צבי יברוב, מעשה איש, א, בני ברק תשנט, עמ’ קיט. וכך אצל א’ קורמן, אגדה ומהותה, עמ’ 120 בהערה.

66 כך ביאר ר’ יואל קלופט, אליו ה’חזון איש’ אמר את דבריו אלו. ראה: ר’ צבי יברוב, שם.

67 כתבי ר’ יחיאל וויינברג, א, סקרנטון תשנח, עמ’ קכט.

הרב הנקין הזכיר מכשול בערך מערכי האנצ”י, ואולי ראו להוסיף, כי אכן נכון הדבר, ואף הרב הנקין שליט”א בעצמו, נכשל בעבר בהסתמכו על מידע שלקח מאצ”י. באחת מחוברות ‘קושט’, עלון רבני שעורך הרב הנקין (לצערי איני זוכר את מס’ חוברת, ואף אני עכשיו רחוק מביתי ומארצי), ציין הרב כמקור ראשון ל’אני מאמין’ שבסידורים, את הגדת ונציה שכ”ו. פרט זה לקוח מהערך על י”ג העיקרים שבאנציקלופדיה יודאיקה (שכתב פרופ’ אלטמן מברנדייס). והנה לא זו בלבד שאין שם ה’אני מאמין’, אלא שככל הנראה אף אין הגדה שנדפסה בונציה בשנה זו!

ציון זה הכשיל גם את עורך הסידור היפה מאוד, הן בתוכנו ובמקורותיו והן בצורתו הנאה מאוד, ‘עליות אליהו’,[1] שציין פרט זה כמקור ל’אני מאמין’.

מקורו של ‘אני מאמין’ לענ”ד עדיין נעלם. אמנם רבים חושבים שהוא הוא על פי דעת הרמב”ם, אך מי שיעיין וישוה ימצא ניגודים לא מעטים ואף חשובים בין דברי הרמב”ם ובין נוסח ה’אני מאמין’. בסידורים שבדפוס, דומני שהקדום מהם שראיתי בו את השיר הזה הוא סידור פראג רצ”ו (אני כותב כנ”ל מרחוק ומחוסר ספרים[אני בדקתי וזה אמת ד.ר.]), וכנראה הוא מצוי גם בכתבי יד של הסידור, אך מסופקני אם יימצא בהם קדום יותר מאשר המאה הט”ז.

במיוחד חשוב פרט אחד, שנאמר בשם הגאון מבריסק ר’ וולוולע זצ”ל, ואשר רבי מ”מ שולזינגר בספריו הפך אותו לאחד מעיקרי הדת ופלפל בו הרבה מאוד, והוא שהצורה הנכונה של האמונה בביאת המשיח, היא כמו שנאמר בסידור: ‘בכל יום שיבוא’, והיינו לפי פירושו שיש להאמין שמשיח יבוא בכל יום, היינו היום הזה, וכך יש להאמין בכל יום. ידוע ששאלוהו על דברי הגמרא בעירובין שאין משיח בא בשבתות או בערבי שבתות, והשיב, קודם כל יבוא, ואנו כבר נמצא תירוץ מתאים!

על כל פנים יש לעיין, מיהו מחבר ה’אני מאמין’ ומה סמכותו כפוסק בענין זה, והלוא ברמב”ם לא נאמר שיש להאמין שמשיח יבוא בכל יום! (פרט לכך אפשר לדחוק ולומר שגם ב’אני מאמין’ הפירוש להאמין בכל יום, שיבוא, ולא שיבוא בכל יום. . .)

וגם ברצוני להגיב על מאמרו היפה של פרופ’ ש”ז ליימן, על האנציקלופדיה יודאיקה החדשה. חשוב מאוד לדון כך, באנציקלופדיה שמהווה מקור עיקרי למידע, ובעיקר לחשוף מגמות ונטיות לא ענייניות ולא אובייקטיביות. כמובן שיש לבקר גם את הרמה ואת המקצועיות.

מסקנתו של פרופ’ ליימן, שרמתה של המהדורה הישנה גבוהה יותר מהחדשה. וזה פרדוכס שכמדומני מאפיין במידה רבה את המצב במדעי היהדות בכלל, לרבות התחומים הטכניים והאינפורמטיביים. בנהוג בעולם, בעיקר במדעי הטבע והרפואה,שמקיימים את צו התורה, וישן מפני חדש תוציאו. לא אחת ראיתי בספריות, שהגיעו מהדורות חדשות, ואף של סדרות גדולות,ומיד השליכו החוצה את הישן, כאבן שאין לה הופכים. אין הדבר כך לא ביהדות, לא במדעי היהדות, ואף לא בביבליוגרפיה שעדיין עלינו למשמש ולהשתמש בספרים הישנים, כגון ספרי הרחיד”א, חיים מיכל ועוד, ומוצאים בהם לעתים, גילויים שחוזרים ומתגלים כעת מחדש, ואין מחסור בדוגמאות.

כדי לשבר את האוזן, הרי אירוע שאירע לי בערך שכתבתי למהדורה הישנה (כתבתי בה למעלה מחמישים ערכים). הזמינו ממני ערך ‘הגהות’. נושא זה היה חדש, ולא מצאתיו בספרים קודמים (ראה למשל אצל יעקב שפיגל, עמודים בתולדות וכו’. הע’ 1, שלא מצא שכתבו על נושא ההגהות פרט ל’ערך’ זה באנצ”י), הסתפקתי אם הכוונה היא לתופעת ההגהות, או לתולדות ספרות ההגהות והשתלשלותה. פניתי למערכת ומתשובת העורך הבנתי שהשאלה לא הובנה, ואי לכך כתבתי על שניהן (ובמיוחד שנוכחתי שיש כנראה קו ישר והתפתחותי מהתופעה אל הספרות).

לאחר הכתיבה, לאחר העריכה, התרגום, הבדיקה וההגהה, לקראת סגירת העבודה, קבלתי קריאה בהולה מן המערכת, שקרתה תקלה, וכלל לא התכוונו לערך זה. אמנם מאחר שכבר נכתב ונערך וכו’ הם ישמחו להדפיסו, אך בגלל הטעות נמצא שעכשיו חסר להם הערך ‘הגהות מיימוניות’ שאותו התכוונו להזמין בשעתו. בקשוני אפוא להכין להם בדחיפות ובמהירות ערך כזה . . .

זוכר אני את הרעש ואת המהומה שהתחוללה בארץ, כאשר נודע שפרופ’ י’ לייבוביץ שהיה אז אחד מעורכי האנציקלופדיה העברית, מתעתד לכתוב בעצמו את הערך על דוד בן גוריון באנציקלופדיה. היו צעקות רמות, שלא יתכן שאדם בעל דעות כשלו, ושעמדותיו הפוליטיות והערכותיו לראשי המדינה היו ידועות ברבים, יקח על עצמו כתיבת ערך חשוב זה.

ברור שיש להבליט בכל מקרה כזה כמו לפנינו, את המגמות המעוותות, חוץ מהכשלונות האובייקטיביים, והשקפות מסוימות של חוגים מסוימים, שמשתמשים בהזדמנויות להשליט את דעותיהם על הצבור.

הערות [1]סידור ‘עליות אליהו’ הוא גם סידור הגר”א, היינו שאמנם אינו סידור שעשה הגר”א, שכידוע אין סידור כזה, אלא סידור על פי מה שמשוער להיות נוסחת הגר”א ודעתו בהלכות הנוגעות לסידור, כמו שנהגו בסידורי הגר”א כולם.
והנה לאחרונה הופיעה מהדורה חדשה של סידור, זה, על ידי המחבר והמהדיר של ‘עליות אליהו’ ובהשתתפות האדמו”ר מנוואומינסק שליט”א, בשם ‘קרני הוד’, ובנוסח ספרד. הרי לנו אפוא, סידור הגר”א בנוסח ספרד! ת

In response to Prof. Marc B. Shapiro’s recent response to Rabbi Zev Leff (see original review), Rabbi Chaim Rapoport has submitted the following letter exclusively posted at the Seforim blog.

בס”ד. שלהי חודש תמוז ה’תשס”ז
לכבוד הרבנים מנהלי ‘בלוג הספרים’, וכל העוסקים במלחמתה של תורה לשם שמים, ה’ עליהם יחיו ויחיינו מיומים

בקשר להמחלוקת שפרצה מחדש בין המשפתים, בענין שיטת הרמב”ם ע”ד פעולת השמות הקדושים והטהורים, אף שאינני רוצה להכניס ראשי בין הרים גדולים[1], אבל הנני בזה כמעיר ובא לפני חכמים, להביא לכללות שיטת פרופ. שפירא סמוכין, מדברי הגאון יעב”ץ בספרו ‘לחם שמים’.
בפירושו ‘לחם שמים’ עמ”ס סוטה פרק שביעי כתב היעב”ץ על דברי הרמב”ם בפיהמ”ש שם משנה ד[2] בזה”ל: “לכאורה יראה מלשונו זה, שהי’ [הרמב”ם] מהביל כתיבת קמיעות לגמרי, ואם כן נגע ח”ו בכבוד חכמי התלמוד. ועיין מה שכתבתי ב’עקיצת עקרב’, משם תראה קצת התנצלות על מה שכתב גם בספר מורה נבוכים מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש, עם שהאמת אתו בזה שכן קורין חז”ל לשם הוי”ה ב”ה, אבל ניקודו ודאי צריך למסורת עכ”פ כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד, ביחוד ביומא ובפ”ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח . . . וכמדומה שהי’ חושב גם כן משתגע למי שעוסק בידיעת צרופי שמות וכן שם בן ע”ב וכ”ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז”ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה, והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אלי’, היא שגרמה לו לשום במלאכי ה’ תהלה, שרי לי’ מרי’ וימציא לו מחילה. ופעולת השמות אמנם מפורש במקרא [3] מאז בעלי המגדל ידעו מזה כמ”ש (פ’ נח יא, ד) ‘ונעשה לנו שם’ (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית, לכן לא עלתה בידם, ע”י בלבול שפתם נתבטלה, לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת, כי חכמים גדולים היו כמ”ש בס”ה) בסוד ‘ויעש דוד שם’ (שמואל-ב ח, יג), המ”י [=המשכיל יבין]”. עכ”ל היעב”ץ.
מלשון היעב”ץ וסגנונו נראה בעליל, שהרמב”ם לא האמין בכח השמות וביטלו כליל, וזאת בגלל שהי’ לו חסרון מסורה, העדר הידיעה בחכמת האמת וסודות התורה.

[על דבר “העדר הקבלה” של הרמב”ם – ראה גם מ”ש היעב”ץ בספרו ‘מטפחת ספרים’ פי”ד המדבר “במעשיו הגדולים של הר”מ ז”ל ומדותיו האלקיות, כן הודיע גם בספר צדה לדרך בהקדמתו. גם האר”י ז”ל גלה עמוקות בסוד אחיזת נשמתו כי גבהה מאד, יעוין ספר הגלגולים. לכן חובה ודאי להפך בזכותו, ולא לתלות בי’ בוקי סריקי דספר מורה נבוכים[4], כי אמנם זולת זה כל חבוריו בתורה ובאמונה, ממנו יתד ממנו פנה. כולם נכונים למבין וישרים ליודעי בינה. חוץ איזה פרטים ומעטים, שלא יפלא אם שגה בהם מחסרון קבלה[5], ושכל אנושי עלול לחטוא, גם מבחר מין האנושי טעה איזה פעמים, לכן לא יחסר ממעלתו דבר. בפרט דרחמנא לבא בעי, וכל כוונתו ז”ל היתה לטובה, וכל מגמתו לחזק מוסדי הדת”].

בכבוד ובברכה לכל העוסקים בפרפראות לחכמה, יישר חילכם לאורייתא – הן הן גופי תורה, עלי ה’בלוג’ לא יבולו, ותורה יבקשו מפיהו
הרב חיים רפופורט
לונדון, אנגלי’.

נ. ב. לתועלת הרבים הנני בזה להעתיק קטע ממכתבי ששלחתי בשעתו לפרופ. שפירא כצורתו וכצלמו:
ב”ה. ג’ שבט ה’תשס”ד
שלום לרחוק בגשם וקרוב ברוח,
ידידי ורעי, ברכה על ראשו תנוח,
חוקר חריף ובקי, משנתו קב ונקי,
מפענח צפונות ופותר תעלומות,
קנה לו חבר, עט סופר מהיר,
הרב דר. מלך שפירא שליט”א
. . . ספרך על קצה הגבול של התיאלוגיה (האורטדוקסית), בו הבקיאות והחריפות משמשים בעירבוביא, קנה שביתה על שולחני, באמת – אוצר בלום של תורה ומחקר מדעי. וכבר הודעתי לחברים מקשיבים לעצתי, שעליהם לקנות את הספר היסודי, – גם זקנים שכבר קנו חכמה, גם מתחילים שיודעים לדבר בדברי תורה. ובעז”ה אם ירשה הזמן אכתוב דברי סקירה וביקורת כפי מסת ידי, אבל עכשיו באתי לפרש שיחתי, לבאר ביתר פירוט את שאלתי. ובהקדם:
בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סימן קמא, ענף ג, עמוד רלט) כתב לאמר “שגם הרמב”ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים, ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה, ורק מה שסוברין שהנחת המזוזה בפתח הבית היא לשמירה גשמית דהנאת עצמן הוא בטול המצוה, ולכן שלא במקום המצוה אף ששם נכתבו לשמירה דקמיע אין בזה גרעון וחסרון לכתיבת הפרשיות והנחתן בפתח הבית למצוה, כדחזינן דפסוקים ושמות הם דברים שיש בהן ענין שמירה אף להרמב”ם ממה שכותבין בצד השני, שא”כ יש להבין מזה שגם הפרשיות יש בהו ענין שמירה אף שלא מצד המצוה, ומ”מ מודה הרמב”ם שאין בזה בטול וגריעותא להמצוה דאף דאיכא בה גם שמירה עכ”פ הוא מניחן בפתח למצוה ולא לקמיע, א”כ גם כשכותב אחד את הפרשיות לקמיע מה בכך הא כן הוא האמת שאיכא בהו ענין שמירה. ולכן אין למילף שהרמב”ם יאסור שם לכתוב פסוקי הפרשיות לקמיע כשמניחים במקום שלא שייך ענין מצות מזוזה, דאין ראי’ שסובר דאסור להאמין שכתיבת פסוקים ושמות יועילו לשמירה בכלל ואף לא שפסוקי הפרשיות יועילו, היפוך מה שמפורש בגמרא בשבת דף סא שהיו כותבין קמיעין מענינות הרבה ויש בהן משום קדושה ואיפסק כן ברמב”ם פ”י מס”ת ה”ה [הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי הקודש אין נכנסין בהן לבית הכסא אלא אם כן היו מחופות עור], וגם בכאן אינו כותב שהן טפשין שמאמינים בדבר שאין להאמין, אלא כתב שהן טפשין במה שמבטלין המצוה שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם כאילו הוא קמיע שזהו הטפשות וגם איסור גדול לדעתו”.

ובספרך אשר כתבת (עמוד 157 בשולי הגליון) ציינת, לדברי האג”מ הנ”ל כ”דוגמא מדהימה”, לאי-ידיעתו של הגרמ”פ זצ”ל בספרי החקירה, של הנשר הגדול בעל משנה תורה. כתבת שהרמב”ם שולל בפירוש את כוחן של השמות הקדושים, לשמור מפגעים רעים ושאר מרעין בישין. (1) בפיהמ”ש סוטה פ”ז מ”ב ו(2)במו”נ ח”א פס”א.
והנה, כפי שכבר אמרתי: לית דין צריך בושש, שאם באנו להביא ראיות ואותות, לאשר דברנו ולקבעם במסמרות, מוכרחים אנו לתוקף של יתד בל תמוט. אמת נכון הדבר, שלפי השקפת עולמו ה’רציונליסטית’ של הרב המורה, קשה למצוא ‘מקום’ בהגיון, לפעולה על-טבעית של שמות העליון. גם מצינו בספריו דברי ביקורת חריפים, דברים כדרבונות כחיצים יורים, כנגד בעלי הקמיעות למיניהם, ביד החזקה הל’ מזוזה ובספריו הנ”ל שציינת אליהם.
אבל הנידון עלי’ עמדתי היתה, האם שלל הרמב”ם בפירוש את השיטה, המייחסת כח שמירה נסי לשמות ופסוקים, וע”ז טענתי שבמקומות שהזכרת אין הדברים מפורשים. ניתי ספר ונחזי:
בפיהמ”ש שם קאי על מה ששנינו בסוטה, “במקדש אומרים את השם ככתבו”, וע”ז כתב: “וכתבו [=השם ככתבו] הוא מה שנהגה מן יוד הא ואו הא, וזהו שם המפורש המרומם, דע זה, ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם”. וכוונתו במ”ש [“ואל תטריד את מחשבתך וכו'”] פשוטה, דכנגד הטפשים דיבר המורה, כלפי שאמרו בעלי הקמיעות, שהשם המפורש מרובה באותיות. לפי דבריהם שם בן ד’ קדושתו פחותה, משמות המרובים באותיות שחיברו לשמירה, “השם ככתבו” הינו שם ארוך בכמות, ולא שם הוי’ שאין בו אלא ארבע אותיות. וע”ז כתב הרמב”ם – להד”ם, אל תשגיחו בדברים חסירי טעם, את שם המפורש המירו הטפשים, בשמות שבדו להם הוזים בכוכבים. גם הרמב”ם מודה שישנן שמות קדושים לבורא, וכמ”ש בהלכות יסודי התורה; “השם ככתבו” דהיינו שם בן ארבע המורה על עצמו, בנוסף לשאר שמות ותוארים המורים על פעלו, שבעה שמות הם הקדושים במעלה, ושם המפורש העולה על כולנה.
איפה מצאת בדברי הרמב”ם בפירוש המשנה, ביטול דעת האומרים שהשמות האמיתיים כחן יפה, לשמור את האדם בשמירה מעולה, הלא מזה לא דיבר הרמב”ם מאומה?!
שמא תאמר הלא קרא לכותבי הקמיעות “טפשים”, ועל כרחך שלל מכל וכל את ערכן של הקמיעות והמחברים, לזה אני אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, וכבר אמרו דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. הלא עוד יצא כברק חצו במורה הנבוכים, לתקן הדיעות וליישר המעקשים, לא חס על הקמיעות וה’מכשפים’, הטועים ומתעים את העם בדברים מסולפים. שם (פס”א) נטה ידו לבאר החילוק בין שאר שמותיו שהם “שמות הנגזרים מן הפעולות . . . שהם כולם שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם” לשם המפורש המתייחס להבורא עצמו, “לא יהיה לו שם נגזר בשום פנים, אבל שם אחד מיוחד להורות על עצמו, ואין אצלנו שם בלתי נגזר אלא זה והוא יו”ד ה”א וא”ו ה”א אשר הוא שם המפורש גמור, לא תחשוב זולת זה”. ובהמשך לזה כתב: “ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים, ומשמות חברום, לא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותן שמות, ויחשבו שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם יעשו נפלאות, כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם, ואינו נקרא שם המפורש כלל זולת זה השם בן ארבע אותיות הנכתב אשר לא יקרא כפי אותיותיו”. עוד מתח עליהם את שבט הביקורת בסוף פרק סב: “וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים התרחב להם הכזב, והמאמר שיקבצו אי זה אותיות שירצו ויאמר שזה הוא שם יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תאר כך, ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאום הפתאים הראשונים, ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר, והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת”.

שתים רעות עשו אלו, בעלי הקמיעות – במעלם אשר מעלו, על כן בצדק קרא להם הרמב”ם טפשים, גם לפי דעת האג”מ שאינו חולק על כחן של השמות הקדושים. (א) בדו להם שמות אשר “לא יורו על ענין בשום פנים”, והטעו את “רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים”, (ב) את השם המפורש המירו ברעתם, באותיות פורחות באוויר לעומתם.
ועוד בה שלישיה, מ”ש הרמב”ם בהלכות מזוזה, שהכותב שמות בפנים המזוזה עבודתו פסולה, ואם קבעה בדלת ביטל את המצוה. ואת רובע עשו האוילים, מוכרי הקמיעות והאלילים, במקום מצוות לאו ליהנות, החליפו ועשו ונתנו ‘סגולות’.
מקום הניח להגרמ”פ לבא ולטעון, שהרמב”ם לא חלק על הנסיון, וכפי שהעיד לנו בעצמו, בהלכות שבת אשר כתב ידו בחיבורו: “יוצאין בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש” (הלכות שבת פי”ט הי”ד).
הלא הוא הדבר אשר דברתי בתחלה, שאני הקטן לא מצאתי להדיא, בפירוש המשנה או במורה, ביד החזקה – משנה תורה, שלילת הדברים שכתב הגאון רבי משה. כולי עלמא מודים, ששמות בדויים אינם עוזרים, פיסול המזוזה ה”ה עון פלילי, הלא הגמרא (שבת לב, ב) אומרת שע”י ביטול מזוזה ימות ערירי.
הרואה באג”ם יווכח לדעת, שלא הצדיק ר’ משה את כותבי הקמיעות, במעלם אשר מעלו להמיר ולהחליף, ולעשות ככל העולה על דעתם הכוזב. אלו השמות לא יועילו, ואת כח השמירה לא יכילו, לא דיבר הגרמ”פ אלא מפסוקים הכתובים בתורה, ומשמות שנכתבו בקדושה ובטהרה.

בוודאי לא יקפיד כת”ר על המעורר, הלא כך הוא הדרך – זה בונה וזה סותר, נא אל תשיבני ריקם מלפניך, תורה היא וללמוד אני צריך ממך.
אסיים מעין הפתיחה, בכבוד ובברכה לכת”ר ולכל המשפחה, המקום ירחם עליהם ועל כל הנמצאים מאמיתת המצאו, ברוך עדי עד שם תהלתו
ידידו דושה”ט בלונ”ח תכה”י
חיים רפופורט.

Notes:

[1]
ה”ה הרה”ג ר’ זאב לעפ שליט”א ממושב מתתיהו באה”ק תובב”א והרב פרופ. מלך שפירא שליט”א מארה”ב יצ”ו.

[2]
וזה לשונו שם (לפי מהדורת קאפח): “. . . ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם”.

[3]
ראה גם מ”ש היעב”ץ – ע”ד פעולת השמות – בספרו ‘בירת מגדל עוז’ חלק ‘אוצר הטוב’ אות יו”ד: “. . . ההוא יקרא מעשה בראשית כשיושג ענין היצירה בעצם ובסבותיו, באופן שיגיע האדם לתכליתו ויוכל להמציא ג”כ יצירה חדשה מעיקרה, כענין ר”ח ור”א דעסקי בס’ יצירה ומיברי להו עיגלא, להורות יכות וחכמת הממציא העליון אשר חלק מחכמתו ליראיו, וגלה להם סודו לפרסם כח שמותיו הקדושים, ולידע שחולק לאוהביו מכבודו להשתמש בשרביטו שיתדמו לבוראם להוציא הוייות חדשות, ונתן כח בידם לברוא עולמות בכח צירוף השמות המתבאר בספר יצירה למי שיודעו, זוהי חכמת עצמת מעשה בראשית שהפליגו חז”ל בשבחה והעלימוה מאד, (כי אמנם עוונותינו הבדילו בינינו לבין אלקינו, וחטאתינו מנעו הטוב הגמור ממנו עד שאין אתנו יודע עד מה, ולא אחד בדור שראוי וכדאי להבין אותה חכמה), ועלי’ צוו חכמים במשנה (חגיגה רפ”ב) ‘אין דורשין במעשה בראשית בשנים’, לא על ידיעת שמות חומר וצורה ולידע שכל הגופים השפלים מורכבים מארבע יסודות ארמ”ע ושחומר הגלגל הוא גשם חמישי בלתי מושג ומנין גלגלים המדומה שבזה נכללו שני פרקים גדולים מהלכות יסוד התורה באריכות גדול ואין בהם עומק כלל ורובן סברות קלות והשערות מבני אדם חכמי העכו”ם אשר חכמת מה להם, אינן מקנות שלמות לא באמונה ולא בשכל ולא אפילו חידוד”.

[4]
השווה מ”ש על דבר הרמב”ם ב’אגרת בקורת’ ו, רע”ב: “חלילה לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל [!] ולהעמיס בלשונו הצך מה שאין במשמעו ושלא עלה על דעתו ז”ל”.

[5]
להעיר ממ”ש היעב”ץ בספרו ‘בירת מגדל עוז’ (הנ”ל הערה 3) על דברי הרמב”ם בהל’ יסוה”ת פ”ג ע”ד הגלגלים, וז”ל היעב”ץ שם: “כל הגלגלים אינן לא קלים ולא כבדים כו’, לא אוכל לדעת מניין לו דברים הללו, מי עלה שמים וירד ויגידה לנו גבהי שמים, מי ידע מה טבעם . . . אכן באמת הוא נטוי’ מדעת התורה ששמה מים מעל לרקיע, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואיני יודע מה בא הרב ללמדנו בכך, וכי כבוד הבורא תלוי בכך אם הגלגלים כבדים או קלים”.
ועל דבר מי שמאמין בפירוש הרמב”ם להמושגים מעשה מרכבה ומעשה בראשית –פשוטו כמשמעו, כתב היעב”ץ בספר ‘מטפחת ספרים’: “תכלית הדברים, כל המעלה בדעתו שהבלי הפלוסופים הם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הוא ודאי אפיקורוס. כופר לא לבד בדברי חכמים, כי גם בתורת משה, שריבוי השמות והכינויים, ופעולות הנראות גשמיות ומסורות יתרות וחסרות, ותיבות ולשונות זרות, ואותיות מלופפות ונזורות ונוספות, ונקודות ותגים ופרשיות, ומאמרים המתנכרים ומשקלות מורכבות והנקראים אצל בעלי הפשט זרים, הלא כל אלה צווחות ואומרות, דע כי לא דבר רק הוא, ואם הוא, מכם הוא. ואולם ודאי שחכמת הטבע תתכן להקרא מעשה בראשית ביחס אל מדרגת פשט המקרא. וכמו שלא יכול הפשטנים לתת טעם וסבה לזרים הנמצאים בו לרוב, וככה בטבע ימצאו זרים למהלך הטבעי, לא ידעו הטבעי, לא ידעו הטבעיים עלתם. אמנם חכמת הטבע של אנשי העולם, היא מלבוש הגס העב למעשה בראשית, שהוא הפרי הגנוז ועצם הענין במהותו, וחכמת מה היא הטבעית של פלוסופים, שעוסקים בקליפות החיצונות הנזרקות, שאינן למאכל ולא נחמדים להשכיל, כי אין להם השגה רק במקרים, ככל מעשה החושים החיצונים”. ואכ”מ להאריך בכ”ז.