מסכת אבות – ספרי ראשונים, ספרי ליקוטים ומהדורת ‘עוז והדר’
ספרי ראשונים, ספרי ליקוטים ומהדורת ‘עוז והדר’
1
In the past I received requests for more information about R. Ashkenazi. What follows is a small biography (along with an appeal for help) on him written recently.
מוקירי תורה וחכמיה, נדיבים שבעם! דומה שאין איש אשר לא הגיעו שִׁמְעוֹ של האיש הנכבד, הנאמן בכל בית הספרים היהודי, ר' שמואל אשכנזי שליט"א. ספרו "אלפא ביתא קדמייתא דשמואל זעירא" שיצא לאור בירושלים, בשנת ה'תש"ס, פתח בפני כלל חכמי ישראל וחובבי תורה את שערי אוצרותיו, חשף בפניהם מעט מבקיאותו המפליאה והטעימם מרעיונותיו והגיגיו הנעימים אלא, שהעומדים משתאים מול היקף המידע והידע הנגלה מבין דפי "אלפא ביתא קדמייתא'', ודאי יופתעו כפליים בשמעם שאין זה אלא מעט שבמעט מאוצרותיו של ר' שמואל שעודם בכתובים, מצפים לאנשי רוח ומביני דבר שירתמו לסייע בהוצאתם לאור עולם והפצתם להגדיל תורה ולהאדירה.ר' שמואל – המקפיד בתוקף שלא להוסיף על שמו כל תואר נוסף פרט לר' – נולד ביום יא בטבת תרפ"ב. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כתב עשרות ערכים ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" (בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות, ירושלים תשו-תשי), בכרכים הראשונים של ה"אנציקלופדיה העברית" ובשתי אנציקלופדיות אחרות של הוצאת 'מסדה'. בהמשך עסק בעריכת ספרים ב"מוסד הרב קוק", ב"מכון תורה שלמה" ובאופן עצמאי. בראשית שנת תשכ"ז ועד פרישתו לגמלאות עבד ב"מפעל הביבליוגרפיה העברית" שבבית הספרים הלאומי בירושלים, ומבחינה מסוימת הוא היה מתווה דרכה ביחד עם הביבליוגרף הבלתי נשכח מר נפתלי בן-מנחם ז"ל. אף לאחר שפרש לגמלאות הגיע למקום בכל יום שלישי וקיבל בסבר פנים יפות את כל המתייעצים עמו, בהם בכירים באקדמיה שעמדו לפתחו ושאלו לעצתו. בשנת תשס"א נתמנה כחבר כבוד בהוצאת הספרים המיתולוגית "מקיצי נרדמים", לאור בקשתם המפורשת של מזכירה וחבריה.החל משנת תש"ד (בהיותו בן-שמונה עשרה) החלו להתפרסם מאמריו הרבים בבמות מכובדות ומפורסמות, ולעיתים עוררו תגובות חריגות (כמו מאמריו "טעויות סופרים" ו"מילונות עברית כיצד?"). בין לבין נענה לשאלות שבכתב שהופנו אליו מכל קצווי הארץ ומחוצה לה, ושיגר במשך השנים כאלפיים מכתבי תשובה. בין ספריו המופתיים ניתן למנות את: "הגדה שלמה", ירושלים תשט"ו; "אוצר ראשי תבות", ירושלים תשכ"ה; "הרי"ף ומשנתו", ירושלים תשכ"ז. ואת עריכתו המופתית ניתן לראות בספר "משלי ישראל ואומות העולם", ירושלים תשכ"ד. טביעת אצבעותיו המיוחדת ניכרת בספרים רבים אחרים, כמו: "בן המלך והנזיר", תל-אביב תשי"א; "אוצר המשלים והחידות", ירושלים תשי"ז; "מחברות עמנואל הרומי", ירושלים תשי"ז; "אוצר פתגמים וניבים לטיניים", תל-אביב תשי"ט (מהדורה שניה: ירושלים תשמ"ב); "צרור המור", בני-ברק תש"נ; "אוצר הספר העברי", ירושלים תשנ"ה; "אוצר תפילות ישראל", א-ב, ירושלים תשנ"ז.כתיבתו של ר' שמואל יחודית ומאופיינת: קצרה, ענינית ומקיפה, ובעיקר – מדויקת. רגיל היה, אף לאחר הגיעו לגבורות, לכתת רגליו רק כדי לראות את הדברים בדפוס הראשון או לבדוק אם אכן הפנייה כלשהי מדויקת וכדומה.בימים אלה הולכים ומותקנים לדפוס שני ספרים נוספים ממעיינותיו של רבי שמואל, הלא הם "אלפא ביתא תנייתא" המהווה המשך ישיר לספר הראשון וכולל בתוכו בירורים מקיפים למקורם של ביטויים, פתגמים ואמרות עממיות, ו"אלפא ביתא תליתאי" הכולל בירורים בנושאים כלליים. שניהם בדרכו הייחודית של ר' שמואל, האוצר בזכרונו וברשימותיו רבבות מקורות עלומים וגנוזים ומעבדם בתבונתו וחוש ביקורתו הנודע.כל אחד מן הספרים מתפרס על פני שלושה כרכים, ויחדיו כוללים הם למעלה מ-2500 עמודים מלאים וגדושים בדברי תורה וחכמה ופנינים נפלאות מעולם הספר היהודי על כל גווניו ואפיקיו.את מלאכת עריכת הספרים לקח על עצמו ידידנו ר' יעקב ישראל סטל הי"ו, אשר ביד אמן, במתינות ובתבונה הופך את פיסות הנייר, פנקסיו ופתקאותיו של רבי שמואל לכדי יצירה מפוארת כיאה לכבוד יוצרה ותורתו.אולם, ידידינו הנעלים, הוצאות ההדפסה כבדו מנשוא! איש פרטי וצנוע הוא ר' שמואל, לא מכוני מחקר ולא קרנות לו לאיש, לא בית הוצאה לאור ולא בית מסחר ספרים. מעודו, נחבא ר' שמואל אל הכלים ואינו מבקש את פרסומו הראוי לו. לולי תושייתם של אוהבי תורה ודעת שנגה עליהם מעט מאורו של רבי שמואל, כי אז היה נותר אלמוני, הוא ואוצרותיו העצומים.ועתה, עם סיום מלאכת עריכת שני הספרים שלפנינו, הרי הם יושבים ומצפים לגואל, איש אשר רוח בו ולב מרגיש לו להבין את יקרתם של דברי תורה אלו, וישאוהו רעיוניו להטות שכמו לעזרת ר' שמואל ולשקוד על תקנת חכמי ישראל, במתת יד נכבדה כשיעור הנצרך להדפסת הספרים היקרים. עורכי הספר אינם מבקשים דבר על המלאכה הכבירה והזמן היקר והרב שהושקעו בהתקנת הספרים לדפוס. זאת עשו בלב רחב ובנפש חפצה, מאשר יקרו בעיניהם נכבדו פניניו של ר' שמואל. אולם עלות ההדפסה כבדה עליהם ואין לאל ידם להשלים את המשימה ללא עזרת ה' בגיבורים.חושו, ידידינו, חושו לעמוד לימין ר' שמואל ולעזרת כל אוהבי תורה, והרימו תרומתכם להדפסת הספרים הנכבדים הללו! שוו בנפשכם מה רבה התועלת העולה ממאמריו ומחקריו הנעימים של ר' שמואל להרמת קרן התורה וכבודה; הוכיחו קבל עם ועדה כי כבוד התורה יקר בעיני הוגיה וכי אין מניחים הם לדברי תורה להיות מונחים בקרן זווית, גנוזים וכמוסים באין דורש!!
And now for the main article:
לכבוד מערכת בית יעקב ב"ה. ה במנחם-אב תשלאמ"נ,מזמן לזמן מזדמנים לפני גליונות של ירחונכם הנכבד, שאני מוצא בהם ענין ומתענג על קריאתם. לא כן קרני הפעם הזאת. הגיע לידי גליון 137 (תאריך הופעתו [סיון תשלא?] לא צוין!), ומיד עם פתיחתו נתקלתי במאמר גדול, מאת יצחק מ. שמואלי, המשתרע לארכם ולרחבם של שני עמודים שלמים (5-4), ומעליו שלוש כותרות מרעישות: 1) על משמר קדשי האומה. 2) מיהו "צנזור" במהדורות חדשות של ספרי-קודש? 3) תגלית מדהימה על מעשה-זיוף מגמתי בכתביו של בעל "חפץ חיים" זצ"ל.וזה "מעשה הזיוף": בקונטרס שפת תמים, לבעל חפץ חיים, פרק ד, נאמר: וראיתי בספרים מעשה נפלא שהיה בימי הריב"ש, שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו. ואילו "במהדורות החדשות… שהופיעו לאחר השואה (ונדפסו מתחילה באמריקה, על-ידי יורשיו של בעל המחבר) נחלף הנוסח המקורי לפי כתב-ידו של החפץ חיים הקדוש בנוסח 'מתוקן' כזה: 'וראיתי מעשה נפלא, שהיה בימים הראשונים'".כותב המאמר שואל: "מה היתה מטרתו ותכליתו של 'שינוי' זה?" והוא משיב: "אין מפלט, כמובן, מאותה מסקנה הכרחית, שלא היה, כנראה, לרוחם ולטעמם של בעלי הזכויות של המהדורה החדשה, שבעל החפץ חיים מזכיר ומסתמך בספרו על מעשה נפלא שמתייחס אל מייסד החסידות רבי ישראל בעל-שם-טוב… הם התביישו בכך, הם לא יכלו לבלוע זאת, הם נרתעים ממש בפני ההשפעה העלולה להתקבל מהתייחסותו של החפץ-חיים אל הבעש"ט" ולכן זייפו וסילפו את דברי המחבר "כדי לחבל ברגשי-האחווה שנתרקמו אצל… חסידים ומתנגדים".אין הכותב נוקב בשמם המפורש של "בעלי הזכויות". אך הכל יודעים, שהכוונה לחתן המחבר "הרב פנחס מענדיל יוסף זאקס, ר"מ דישיבת חפץ חיים בראדין" אשר הוציא מחדש את ספרי חותנו, בניו-יורק, בשנת תשיב ובשנת תשך. ואותו מאשים הכותב ב"מעשה מביש כזה" אשר "בדין הוא ש… יזעזע את דעת-הציבור שלנו"."וכדי שלא לפרסם אשמה מזעזעת כזו… בלי ביסוס עובדתי מלא" טרח הכותב וצירף למאמרו שלושה פקסימילים המוכיחים באופן "מדעי" מוחלט את "הסילוף הגס והמביש… שנעשה בחיבורו של החפץ חיים"."והיות שהמדובר… בסילוף מכוון שיש בו מגמה שקופה בהחלט… מן הדין להרים קול זעקה ומחאה, להוקיע קבל עם ועדה את הסילוף הנורא והמחריד ולתבוע במפגיע תיקון הדבר מידי אלה הנושאים באחריות לכך!"אם באמת ובתמים נתכוון הכותב לזעזע את דעת הקוראים ולהזעיקם למחאה, הרי עלה הדבר בידו… שכן אני נזדעזעתי למקרא דברי ההשמצה והטחת ההאשמות כלפי חתן המחבר, אשר ריבה פעלים לתורה ויראה בהפיצו ספרי ההלכה והמוסר של חותנו בעל חפץ חיים. ואומר אל לבי: מצוה להציל עשוק מיד עושקו ולהגן על כבודו של ת"ח מפני המתנפלים עליו בשצף קצף על לא חמס בכפו ולא עולתה בו.ואם עדיין הייתי מהסס בדבר וחושש, שלא להרבות בחלול כבוד התורה על ידי הבעת מחאתי ברבים, בא המאורע דלהלן וחיזק את החלטתי לפרסם ברבים את בטולו של המאמר הנז'.וזה אשר קרני [אין מקרה בעולם, אלא כי הקרה ה' לפני את הדבר הזה!]. ביום המחרת (לאחר קבלת הגליון הנז') נכנסתי לבית המדרש להתפלל שחרית. והנה על השולחן לפני מונח ספר חפץ חיים, הוצאת ועד שמירת הלשון, ירושלים תשכז, ונספח אליו קונטרס שפת תמים. פתחתיו בעמ' טו ואראה בגליון (ליד המלים "מעשה נפלא שהיה בימים הראשונים") הערה כתובה בדיו אדומה על ידי חסיד-שוטה: המילה ראשונים היא זיוף מוחלט ושפל בדברי רבנו וצ"ל בימי הריב"ש (ר' ישראל בעש"ט) כהוצאה הראשונה.ויהי כראותי עד היכן הדברים מגיעים, נזדרזתי לקרבה אל המלאכה: לבדוק את הנוסח הנדפס בהוצאות השונות של קונטרס שפת תמים. לאחר יגיעה מרובה נתברר לי, שקונטרס זה נדפס על ידי מחברו, כנספח לחלק א של "ספר שמירת הלשון… והוא השלמת הספר חפץ חיים", בשנת תרלו, וחזר ונדפס לא פחות מעשרים ושלוש פעמים*. והרי רשימת ההוצאות השונות (אלה שלא ראיתי מסומנות בכוכב):1* ווילנא, דפוס ר' יהודה ליב מ"ץ, שנת שמר פיו [תרלו], 1876.2 הוצאה שניה, ווילנא, דפוס הנ"ל, תרלט, 1879. סודרה ונדפסה דף על דף על פי 1.3* הוצאה שלישית. נדפסה בין תרם לתרמג. והיא ששימשה אבטיפוס להוצאות הבאות, שאינן אלא דפוסים-סטראוטיפיים או דפוסי-צלום של 3.4 "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס ר' יוסף אונטערהענדלער, תרמד, 1884. ד"ס של 3.5* "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס הנ"ל [תרמח?]. בשער: תרמד, 1884. ד"ס של 4.6 "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס בוימריטטער וחתנו גאנשאר, תרן, 1890. ד"ס של 5.7 "הוצאה רביעית", ווארשא (דפוס ב' טורש, צנז' 1892 [תרנב]). ד"ס של 6.8 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס בוימריטטער), תרנה, 1895. ד"ס של 3?9 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס אונטערהענדלער, צנז' 1902 [תרסב]). בשער: תרנה, 1895. ד"ס של 8.10 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס לעווין-עפשטיין, 1910 [תרע]). ד"ס של 7.11 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס הנ"ל, 1914 [תרעד]). ד"ס של 10.12* "הוצאה שלישית" (הוצאת הרב הילל גינסבורג, ראדין), ווארשא (דפוס פומפיך), [תרף?]. ד"ס של 4?13 "הוצאה שלישית", ווארשא (דפוס פימענט), [תרפ-]. בשער: דפוס יוסף אונטערהענדלער, תרמד. ד"ס של 12.14 "הוצאה שלישית", ווארשא (דפוס לעווין-עפשטיין), [תרפח]. ד"ס של 13.15 "הוצאה שלישית", שנגהי [תשד?]. ד"צ של 12.16 הוצאה רביעית", [גרמניה תשז?]. בשער: ווארשא. ד"צ של 7.17 "הוצא ע"י חתנו הרב מנחם מענדיל יוסף זאקס", ניו יורק תשיב. ד"צ של 8.18 "הוצאת הרב הרשקוביץ", (ירושלם תשטז). סודרה ונדפסה על פי 8.19 "הוצאת אגודת חכמי סלאוויטא, בני ברק", ירושלים (תשך). ד"ס של 18.20 "הוצא ע"י חתנו הרב מנחם מענדיל יוסף זאקס", ניו יורק תשך. ד"צ של 17.21* "הוצאת ועד שמירת הלשון", ירושלים תשכה. סודרה ונדפסה על פי 8.22 "הוצאת הרב הרשקוביץ", ירושלים [תשכז]. ד"ס של 18.23 "הוצאת ועד שמירת הלשון", ירושלים תשכז. ד"ס של 21.24 כנ"ל, ירושלים [תשל]. בשער: תשכז. ד"ס של 23, אלא שבמהדורה זו נספח קונטרס שפת תמים לספר שמירת הלשון ולא לספר חפץ חיים.לא עלה בידי למצוא טופס שלם** מן ההוצאה הראשונה, אך היו למראה עיני תשע עשרה מן ההוצאות הבאות.והנה בעשר מהן נדפס: בימי הריב"ש (2 4 6 7 10 11 16-13), ובתשע: בימים הראשונים (8 9 20-17 24-22).מתשע מהדורות אלו נדפסו שבע לאחר השואה, ואילו שתים מהן נדפסו כבר בימי המחבר ובהסכמתו: הראשונה (מס' 8) בשנת תרנה [כיובל שנים לפני השואה] והשניה (מס' 9) בשנת תרסב. בהוצאת תרנה נדפס: "שהיה בימים הראשונים" ושתי האותיות האחרונות (ים) יוצאות מחוץ לשורה, אך בהוצאת תרסב סודרה השורה מחדש, כדי ליישרה עם חברותיה, ונדפס: שהי' בימים הראשוני'.כל המשוה את שתי ההוצאות של הרב זאקס (ניו יורק תשיב ותשך) להוצאת ווארשא תרנה, יתברר לו למעלה מכל ספק שהראשונות אינן אלא דפוסי-צלום של האחרונה! וחתן המחבר לא תיקן, לא סילף ולא זייף את הנוסח המקורי. ואף ההוצאות האחרונות, שסודרו מחדש, נדפסו על פי ווארשא תרנה. ואין לתלות בוקי סריקי במוציאיהן. נמצינו למדים, שאך לשוא שקד הכותב (המסתתר בכנוי "יצחק מ. שמואלי") למלא שש עמודות (450 שורות!) בדברי הבל וריק ובהטחת האשמות שוא ללא כל יסוד.ואם ישאל שואל: מה טעם תוקן הנוסח בהוצאת תרנה? אין בפי תשובה ודאית. אך ניתן לשער, כי המחבר "נכשל" בפענוח הריב"ש וסבור היה שהוא בעל שו"ת הריב"ש, היינו ר' יצחק בר ששת, מחכמי הראשונים (ה'פו-קסח), וכאשר נודע לו מקור הסיפור (שבחי הבעש"ט!) ונתבררה לו זהותו של הריב"ש שהוא ר' ישראל בעל שם, רבן של חסידים, הלך והחליף את המלים "בימי הריב"ש" במלים אחרות (בימים הראשונים). ואך צחוק עשה לנו הכותב בקביעתו המגוחכת כי "לפני קרוב למאה שנים, עת המתיחות בין המתנגדים ולבין החסידים… בא בעל ה'חפץ חיים' לעשת צעד פייסני כזה, להזכיר את הריב"ש, יוצר החסידות, בספרו… כנגד… לשון הרע"…אינני מתימר להיות בקי בספריו המרובים של החפץ חיים, אך לפי מיעוט ידיעתי אין הוא מזכיר בשום מקום לא מחבר חסידי***, לא ספר חסידי ולא ספור חסידי. ולו חפץ היה "לעשות צעד פייסני כזה" הרי היו לפניו הזדמנויות מרובות מלבד המעשה "בגלגול סוס". ואם לא עשה כן, ודאי טעמו ונמוקו עמו, משום שהיה "מתנגד" לחסידות. מובן, שאין בכך כדי לגרוע ח"ו מכבודו. ואף החסידים הכירו בגאונותו ובצדקתו, וספריו נתחבבו עליהם. ושלום על ישראל.ואחתום במאמרו של רב יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט ע"ב). יהי רצון שנזכה לנחמת ציון ובנין ירושלים.שמואל אשכנזי
* שמואלי כותב: "קונטרס 'שפת תמים' צורף לכל המהדורות הראשונות של הספר 'חפץ חיים'". ואני איני מכיר אלא מהדורה אחת בלבד שבה נספח הקונטרס לספר חפץ חיים, והיא אחרונה (23). מהדורה זו נדפסה בשם "כל ספרי המוסר על עניני שמירת הלשון, מאת רבנו רבי ישראל מאיר… הכהן".** ראיתי טופס שנשמט ממנו הקונטרס. ומן הענין להעיר, שגם מן ההוצאה השניה (תרלט) מצויים טפסים בהשמטת הקונטרס. גם בימינו נדפס ספר שמירת הלשון בלי הקונטרס, כגון: ירושלים תשיד (הוצאת הרב הרשקוביץ) ותשטז (הוצאת הועד המרכזי לשמירת הלשון).*** להוציא את רש"ז מלאדי, ש"שולחן ערוך" שלו הובא הרבה במשנה ברורה.
הערות מאת אליעזר בראדט:
א. לאחרונה ענין זה נדון על ידי ר' יהושע מונדשיין כאן וכאן.
ב. בביאור הלכה סי' רי"ד בסוף הוא הביא דברי ה'דרך פקודיך'.
ג. במשנה ברורה סי' תצד ס"ק יב לענין טעם לאכילת מאכלי חלב בשבועות הוא כתב בשם גדול אחד: "אמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעל"ע נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה". ר' גדלי' אבערלאנדער בספרו 'מנהג אבותינו בידנו', ב, מאנסי תשסו, עמ' תרלד מביא שר' נחום גרינוואלד העיר שגדול אחד הוא ר' לוי יצחק מבארדיטשוב שדבריו בזה הובא בספר תולדות יצחק לר' יצחק מנשכיז. [על דברי ה'גדול אחד' ראה דברים חשובים אצל ר' אהרן מיאסניק, מנחת אהרן, ירושלים תשסח, עמ' קב-קו; פרדס אליעזר, עמ' רעט- רפב].
ד. בקשר לדעת החפץ חיים על חסידים וחסידות ראוי להביא דברי בנו ר' ליב בשם אביו החפץ חיים בזה:
1. בעשירות שניו לעת זקנתו היה מחשיב מאוד עדת החסידים, באמרו כי הם בזמנינו ככותל אבנים שנקרא בראנדוואנט שמעמידים בין בתי עץ, שאינה מניחה להתפשטות שריפה, ובימינו שנגף הכפירה פשטה בכל עבר ופאה, ולאלפים שהם מאמינים בד' ובתורתו אבל כמו מתביישים בקיום מצותיה, בריש גלי, בל יהא לשחוק בין הגויים, ובין פרצי עמנו שרבו המלעיגים מכל קודש, עלינו לשבח החסידים שהם אמיצי רוח, עושי דברו ביד רמה, ובפומבי, ועוד הם מגדלים בניהם לתורה ולעבודה כאבותיהם. רוממות אל בגרונם, ולשונם כחרב להשיב להחפשים אל חיקם עשרת מונים בוז וקלון,, ועל כל פשעים, תכסה אהבת ה'… (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' טו, אות מ).
2. זכרוני לפני שלשים שנה בערך בהתישבי בפולין והחלותי למכור ספרי מר אבי ז"ל, עיקר פדיוני היה בבתי מדרשות של החסידים, שרובי הכתות שבהם הם בני תורה, והיו לוהטים מאד לספרי מר אבי. ביחוד לספרי משנה ברורה שכפי מבטא שלהם הוא נחוץ להם כמו לחם, וכמעט כל חסיד קנה ספרינו (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' טז, אות מא).
3. פעם שמע שמדברים על רודת החסידות והמגרעות שיש בהם, ולא נחה דעתו, וסיפר להם מעשה איך שבימי הגאון ר' חיים מוואלזין היה בעירו בעל הבית אחד, שלמד תלמוד ואמרו עליו שחזר כבר על הש"ס כמה פעמים, והוא בקי כמעט בו, והירדו הגאון ר"ח בקימה כשנכנס, והיו אז בישיבת ר' חיים אברכים גדולי תורה, ושחקו כשקם רבם בפני הבעל הבית הלז, באמרם, בפני מי קם רבנו, אם בקי הוא במלות, אבל בכמה מקומות אינו מבין הפשט, וענה להם רבם ר"ח, יש שני שסים ש"ס אחד הוא דפוס אמשטרדם, יקר מאוד הן במראיתו הן בהגהות ותיקונים רבים שיש בו, ויש ש"ס זולצבאך, עליו אינם בהירים כל כך, גם נמצא בו שיבושים אבל אם יעלה על הדעת מי שהש"ס דזולצבאך אין לו קדושת ש"ס. כן הבעל הבית הזה, אפשר יש בתורתו איזה שיבושים אבל בעיקרו יודע הוא את הש"ס, והנמשל הוא לענין חסידים אם יש בהם איזה שגיאות, אבל בעירם הם מחזיקן בתורת ה' בכל נפשם ומגדלים את בניהם ביראת ה' ומשיאים את בנותיהם לשומרי תורה ומצוה, ומה לנו עוד" (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' יז-יח, אות מב).
4. דברו אתו פעם על דבר חסידים ומתנגדים, ענה ואמר, חכמינו אמרו לעתיד לבוא מבא הקב"ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר מי שעסק בה יבא ויטול שכרו, הרי שאין שואלים כלל לאיזה עדה הוא שייך, אלא אם קיים התורה הרי טוב ואם לאו ח"ו, לא יועילו לו שום עדה ששייך לה, גם אח לא פדה יפדה איש (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' סב, אות לב).
א. גאון = 60 כתב ר' זכריה סימנר בספר זכירה, שהדפיס בשנת תסט בהמבורג (במהדורת ר' שלמה אבא שאול, ירושלים תשנט, סוף עמ' 277): מצאתי כתוב הטעם שקורין בשם גאון מי שבקי בכל ששים מסכתות, כמנין גאון.ואנא שמואל זעירא לא ידענא היכן מצא כתוב כן. אך הדברים כבר נאמרו ע"י ר' מנחם בר' שלמה המאירי [ה'ט-עה]: מהם בתלמוד תלתא סדרי, ר"ל מועד נשים נזיקין, והוא היה נקרא אצלם חכם. ומהם בתלמוד ד סדרי, ר"ל בתוספת סדר קדשים, והוא היה נקרא אצלם רב. ומהם בתלמוד שתא סדרי, ר"ל בתוספת סדר זרעים וטהרות, ואז היה ראוי להקרא גאון. רמז לששים מסכתות שבששה סדרי, כמנין גאון. אלא שאף על פי כן לא היו קורין אותו כן אלא אם כן נסמך מפי גאון בהסכמת הישיבה (סדר הקבלה, הוצאת מכון אופק, ירושלים תשנה, עמ' 124-123).וכן מצאנו אצל בן דורו, המקובל ר' יצחק דמן עכו, בספרו מאירת עינים, ראש פרשת חקת, שהוא מונה כל מסכתות הש"ס ומסכם: סך כל המסכתות סג. חשוב ג בבי אחת וסנהדרין ומכות אחת, נמצאו ששים, כמנין גאון. וכל מי שיודע כולם נקרא גאון.אחריהם מצינו לר' דוד אבן-זמרא [רדב"ז; רלט-שלג]: בדרך כלל אומר לך, שאין דרכנו לקרא גאון אלא לאותם שהיו אחר רבנן סבוראי, קודם הריא"ף ז"ל. ושמעתי אומרים, שתנאי הגאון היה, שיהיה יודע שיתא סדרי על פה, גמרא ומשניות. אבל מה נעשה לדורות אחרונים, שכבר נהגו[1] (שו"ת הרדב"ז, ליוורנו תיב, סימן קז; במהדורת ר' אהרן וואלדן, ח"ד, סוף סימן אלף קעח).שמועה זו ששמע רדב"ז שמע גם בן דורו ר' אליהו בחור [רכט-שט], שכתב בספרו תשבי, ערך גאון: קצת החכמים שהיו אחרי האמוראים נקראו גאונים, כגון רבי שרירא גאון, רבי סעדיה גאון[2]. ושמעתי, שנקראו כן, בעבור שהיו בקיאים בכל התלמוד, שהם ששים מסכתות. גאון בגימטריא ששים.אחריהם מצאנו לר' דוד קונפורטי, בספרו קורא הדורות (פרק ה, ויניציאה תקו, דף ה ע"ב; פיעטרקוב תרנה, דף ה רע"ג): ומצאתי כתוב, שיש אומרים כי הגאונים נקרא כל אחד מהם בלשון גאון, על שם שהיה יודע ס מסכתות, כמנין תיבת גאון.אחריו כותב ר' חיים יוסף דוד אזולאי [חיד"א; תפד-תקסו], בספרו ועד לחכמים (עי' להלן): גאון. אמרו קדמונינו, שבחרו בשם זה, שהוא גימטריא ששים, לרמוז, שהוא בקי בששים מסכתות.ואחרון אחרון הוא ר' מנחם מנדל משקלוב [נפ' תקפז], הכותב בהקדמתו למסכת אבות עם פירוש הגר"א, שקלאוו תקסד: ושמעתי מפה קדוש של אדומ"ר גאון העולם רבינו הגדול והקדוש החסיד זלה"ה, טעם למה שקראו לכל ראשי הדור שאחר זמן התלמוד בשם גאון, ע"פ מ"ש במדרש שיר השירים [ראה להלן]: ששים המה מלכות, אלו ששים מסכתות של הלכות כו'. ע"ש. ובדורות הראשונים שאחר זמן חיבור התלמוד לא סמכוהו לאחד שינהיג כל דורו, עד שהיו סדורים לו כל הששים מסכתות בע"פ … ולכן קראו לראש הדור שלהם בשם גאון, שעולה במספרו ששים, לרמז על ששים מסכתות הנ"ל. עכ"ל תלמיד הגר"א מפי רבו.ולא שמע השומע שהגאון אמר זאת בשם התשבי, אלא שהוא הוסיף והביא מן המדרש אסמכתא למנין המסכתות. עי' עליות אליהו, שטטין תרכא, עמ' 86, הערה קיא.והנה על דברי התשבי העיר ר' ישעיה ברלין פיק [תפה-תקנט], בהקדמת ספרו שאילת שלום על השאילתות (דיהרנפורט תקמו): מספר המסכתות ידוע שהם ששים ושלש, והסמ"ג נתן סימן ולבך יהי גס בהן. ואפילו לדעת הרמב"ם, בהקדמתו לסדר זרעים, דקחשיב תלתא בבי לחדא מסכתא – – –[3], עכ"פ הוו ששים ואחת מסכתות – – – [4]וכן הוא כותב בהקדמת ספרו יש סדר למשנה (נדפס מתוך כ"י אוקספורד, בסוף הכרך הראשון של משניות, דפוס ראם בוילנה): דע. בסוף ספר הסמ"ג והבאור למהר"א שטיין, כתב בזה"ל: סימן לשית סדרי משנה זמ"ן נק"ט: זרעים. מועד. נשים. נזיקין. קדשים. טהרות. וחלקם לס"ג מסכתות. וסימנך כללא נקוט בידך: ולבך יהא גס בהן. והמסכתות חלק לתקכד פרקים. וסימנך על קדשך ותפארתך. עכ"ל. ועכ"ל הגרי"ב[5].עשר שנים לאחר שספר שאילת שלום ראה אור, הדפיס חיד"א את ספרו ועד לחכמים, חלק א ליוורנו תקנו, ובראשו, סימן א[6], הוא מתרץ: ומה שהעיר [הגרי"ב] על מנין המסכתות, הנה ברעיא מהימנא והתקונים, כמה זמני[7] אמרו, שתין מסכתות. ונראה, דמעשרות ומעשר שני נחשבות לאחת. והכי מוכח ממה שכתב מז"ה ז"ל בחסד לאברהם, בדפוס ובכ"י, במטתו של שלמה, שהיו ששים דפין ובכל דף כתוב מסכתא. ובכ"י מפורש, שסדר זרעים הם עשרה מסכתות. ובהכי אתי שפיר.מנין אחר מצאתי בפירוש מהרז"ו: ושמעתי, שגם שבת עירובין נחשבים גם כן למסכת אחת. ראה להלן, פרק ב.מנין שונה הובא בחדושי הרש"ש מתוך ספר ערוגת הבושם: ויהיו הששה סדרים נחלקים לששים מסכתות, מלבד אבות אשר היא משלים ודרך ארץ. עי' להלן, פרק ב.ועל כל אלה הנִחושים עולה המנין היצוק ביציקה איתנה והוא המחבר סנהדרין מכות למסכת אחת, כאשר הובא לעיל מספר מאירת עינים. כן במשניות, כ"י קופמן ובכ"י פרמה ובקטעי הגניזה בקמברידג'. לדוגמא, ראה: גנזי משנה של ר' אברהם יצחק כץ (ירושלים תשל, דף פז ע"ב), קטע ממסכת מכות, שנמצא בגניזה הקהירית והוא שמור באוסף אנטונין בלנינגרד, ובראש פ"ג רשום: פרק יד [של סנהדרין]!וכן העיד ר' שלמה עדני [שכב-שצב?], בפירושו מלאכת שלמה, סוף מכות: כתב הר"ר יהוסף [אשכנזי] ז"ל: וברוב הספרים כתוב בסוף זו המסכתא: נגמרה סנהדרין פרק יד!וכן כותב בן דורו, ר' אברהם אזולאי [של?-תד], בספרו אהבה בתענוגים על משנת נזיקין, בפתיחה למסכת מכות (ירושלים תשמו, ראש דף קנו): בספר א'[חד] כ"י קדמון מצאתי כתוב. פרק י"ב, כיצד העדים נעשים זוממין. וקאי אמנין פרקי מסכת סנהדרין. וכתב פרק י"ג במקום פרק ב. וכן על זה [ה]דרך בכל הפרקים[8]. ובסוף זו המסכתא כתוב נגמרה מסכת סנהדרין י"ד פרקים. משמע דמכות שייכא עם סנהדרין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. מסכת מכות היא נקשרת בנוסח א'[9] עם סנהדרין, ובכללה היא מנויה – – -וזה לשון ר' שלמה עדני, בספרו מלאכת שלמה, למסכת מכות א א: וכתב הר"ר יהוסף [אשכנזי] ז"ל: בכל הספרים גרסינן מכות אחר סנהדרין, ובס"א [ובספרים אחרים]: פ'[רק] שנים עשר וקאי אסנהדרין. ע"ש.והוסיף לכתוב בסוף המסכת: כתב הר"ר יהוסף ז"ל: ברוב הספרים כתוב בסוף זו המסכתא נגמרה סנהדרין פרק יד. משמע, שמסכת מכות שייכא גם היא לסנהדרין. כמו הבבות. עכ"ל. כלומר: כמו ששלוש הבבות מסכת אחת הן, כן סנהדרין ומכות!גם בראש פרק ב: ס"א פרק יג. וקאי אסנהדרין.ובראש פרק ג: ס"א פרק ארבעה עשר. וקאי אסנהדרין.וכן במתניתא דבי מערבא סנהדרין ומכות חדא מסכתא ובה ארבעה עשר פרקים! וזה מוכח מגוף דברי הירושלמי בפרק (א) [יב], סוף הלכה יד: תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין!אף בקטע ירושלמי מבין כתבי הגניזה בבודאפשט, שפרסם שלמה וידר בתרביץ, יז (תשו), עמ' 129 ואילך, פרק כיצד העדים (פ"א של מכות) הוא פרק יב של סנהדרין!עי' גם: גנזי שכטר, ב, עמ' 395, ומבוא לנוסח המשנה, לרי"נ אפשטיין, עמ' 983.וכחמש מאות שנה קודם ר' שלמה עדני כבר כתב הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשנה, ד"ה והחלק הששי: אבל מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה! עכ"ל. ברם הרמב"ם עצמו סבור, כי מסכת מכות "היא מסכת בפני עצמה, ונסמכה לסנהדרין".גם הר"ן (חידושי סנהדרין, דף מד ע"ב) לומד מדברי הגמרא בריש מכות, שסנהדרין ומכות "הכל מסכתא אחת"! ב. מנין המסכתותאנחנו אמנם מונים ששים ושלוש מסכתות, אבל למנין הקדמונים אינן אלא ששים.וכן דרש ר' יצחק: ששים המה מלכות [שה"ש ו ח], אלו ששים מסכתיות של הלכות (שהש"ר, ו ט ב). והכוונה לשלול מסכת אבות, שאינה מדברת מהלכות [- – -]. וזה לשון [ר' שמואל ארקיוולטי, בספרו] ערוג(ו)ת הבשם [ויניציאה שסב], בפ"ט: ויהיה הש"ס נחלקים לששים מסכתות, מלבד אבות אשר היא משלים ודרך ארץ (חדושי הרש"ש לבמדבר רבה, פרשה יג, הערה כג).ובפירוש מהרז"ו (כאן): הכוונה על ששים מסכתות של ששה סדרי משנה: זרעים יב [צ"ל: יא], מועד יב, נשים ז, נזיקין יוד, קדשים יוד [צ"ל: יא], טהרות יב – הרי ששים ושלש(ה) מסכתות. מסכתות ב"ק ב"מ וב"ב נחשבים למסכת אחת. ושמעתי, שגם שבת עירובין נחשבים גם כן למסכת אחת. הרי סמך מסכתות בש"ס[10].וכן דרשו בתנחומא (קרח, יב), ומשם בבמדבר רבה (יח כא): ששים המה מלכות. ששים מסכתות.כן מצאנו מנין ששים מסכתות ברעיא מהימנא (פינחס, רטז סע"א): לקבל ששים מסכתות. ובתקוני הזוהר (תקונא תליסר, דף כט רע"ב): לקבל שתין מסכתות; (תקונא חד ועשרין, מד ע"א): אורייתא דבע"פ דאיהי סלע – על ס, דאינון שתין מסכתות. ובתקונים נוספים (תקונא שתיתאה, עמ' 288): ששים המה מלכות, דאינון שיתין סדרי משנה וסלקין לשית מאה ולששים רבוא. והגיה הגר"א: שתין מסכתות; (תקונא עשיראה, עמ' 294): שתין הלכות, דאינון ששים המה מלכות. ובתקוני זוהר חדש (קח ע"א = השמטות לזוהר, ח"א, רנג ע"א): שתין מסכתות ושית סדרי משנה.אמנם לדברי רב הונא בבא קמא ובבא מציעא דינם כתרי מסכתי[11] אך הקדמונים קבלו דעתו של רב יוסף האומר: כולה נזיקין חדא מסכתא היא[12]. ופירש רש"י[13]: נזיקין כולהו. תלתא בבי. עכ"ל. וכן מפורש באגרת רב שרירא גאון (מהדורת הימאן, לונדון תרעא, עמ' 36): ורב יוסף … אומר בבבי דנזיקין, דכולהו חדא מסכתא נינהו.וכן צוין בכ"י קמברידג' ובכ"י קופמן, בתחילת בבא קמא: מס' נזיקין. ובסוף בבא בתרא: חסלת נזיקים. פרקים ל.וכבר אמרו חז"ל: נזיקין ל פרקים, כלים ל פרקים (ויקרא רבה, יט ב. עי' שם בחדושי הרד"ל, הערה ה). ואנא לא ידענא מאי שנא מסכת נזיקין ממסכת כלים? אמנם בתוספתא מחולקת מסכת כלים לשלוש בבות, בדומה למסכת נזיקין!
[1] כלומר, שכבר נהגו לכתוב תואר הגאון גם על מי שאינו בקי בש"ס…[2] הפך את סדרם הכרונולוגי. רב שרירא גאון נפ' בשנת ד'תשסו, ורב סעדיה גאון – בשנת ד'תשב![3] אגב אעיר, כי בעקבות הרמב"ם הלך בעל ספר הפליאה והוא מונה כל מסכתות הש"ס: זרעים … יא מסכתות. מועד … משקין והוא מועד קטן … יב מסכתות. נשים … גיטין, סוטה … ז מסכתות. נזיקין בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא מסכת אחת … ח מסכתות. קדשים … יא מסכתות. טהרות … פרה אדומה … מכשירין, ידים, זבים, טבול יום, עוקצים, יב מסכתות. והנה הם סא מסכתות ותקכג פרקים (ספר הפליאה, פשמישל תרמד, דף כה ע"ב).[4] מספר המסכתות והסימן ולבך יהי גס בהן לא נדפס בסוף סמ"ג, לר' משה מקוצי, אלא בסוף ביאורי רי"א שטיין לסמ"ג (ויניציאה שז, דף שיד ע"א): ויען כי בספר הנכבד הזה ובמורה מקום שנתוסף בו, לרוב פעמים, לא הוזכרו בו כי אם שמות הפרקים לבד, ובאולי יש בתלמידים אחד מני אלף שלא ידע מקום תחנות איזו פרק באיזה מסכתא הוא, אמרנו להדפיס בסוף הספר מספר צבא כל המסכתות ולקרא בשם כל פרקיהם, למען יהיה הספר הזה שלם בכל תועלתיו / והיו בו אותות אותתיו / וכל דורשיו לא יחסרו מכל טובותיו. ותפסנו בהם הדרך איש איש על דגלו באותות אשר סידר ומסר לנו ראש החכמים וסוף התנאים רבינו הקדוש ע"ה, בהעלותו על ספר ענן הכבוד ספיר ספירי / אמרי משנה בשית סדרי, זכר לדבר והיה אמונת, עת"ך, חוס"ן, ישועו"ת, חכמ"ה, ודע"ת, והם זרעים, ומועד, נשים, נזיקים, קדשים, וטהרות, וסימניך זמ"ן נק"ט. וחלקם לסג מסכתות. וסימניך. כללא נקוט בידך ולבך יהא ג"ס בהן. והמסכתות חלק לתקכד פרקים, וסימניך ע"ל קדש"ך ותפארתך. עכ"ל.בדפוס-צלום של ביאורי רי"א שטיין, שנדפס בשנת תשכא בירושלים, השאירו המדפיסים הרשלנים את הכותרת בראש הדף [המסומן: סד!]: רמזי פרקי שיתא סדרי משנה, ואִלו את הרמזים עצמם השמיטו![5] כאן הוא דייק בהעתקתו וביחוס הדברים למי שאמרם! עי' הערה קודמת.[6] =שם הגדולים, מהדורת בן-יעקב, מערכת גדולים, אות א, סוף סימן קמה.[7] ראה להלן, פרק ב.[8] דבריו בכל הפרקים (שבלשון רבים) מתייחס לפרק אחד בלבד, לפרק ג![9] צ"ל: בנוסחא'. כלומר: בנוסחאות.[10] ור' ברוך אפשטין [תרכ-תשא], בתורה תמימה, הערה יג, העתיק דברי מהרז"ו מבלי להזכירו, וכדרכו בקודש![11] ראה: בבא קמא קב סע"א; עבודה זרה ז ע"א.[12] שם ושם.[13] במסכת עבודה זרה שם.
Rabbi Baruch Oberlander is the rabbi in Budapest, Hungary, since 1989, and is the editor of Tel Talpiot. He has published many articles in the journal Ohr Yisroel and is the world's leading expert on the forged Yerushalmi Kodashim.
כיצד כותבים את ההיסטוריה של יהדות הונגריה בישראל?הרב ברוך אבערלאנדער
אב"ד בבודאפשט, הונגריה קהילות הונגריה – הקהילות החרדיות בהונגריה – תש"ד, מאת פרופ' שלמה שפיצר, מכון ירושלים, תשס"ט, 466 עמודים.
החשיבות של כתיבה היסטורית נכונהכתיבה מדוייקת של דברי ימי הימים של עם ישראל חשובה מאד, וכבר במדרש[1] נאמר על כך: "כביכול ברא לדור המבול, ולא כתב אימתי בראן, העבירן מן העולם, ולא כתב אימתי העבירן… וכן לדור הפלגה, [וכן לסדומיים], וכן למצרים, לא היה כותב להם אימתי נבראו, ולא אימתי מתו… כיון שעמדו ישראל אמר הקב"ה למשה איני נוהג באלו כאותן הראשונים, אלו בני אבות הן, בני אברהם יצחק ויעקב הן, לפיכך כתוב להם, באיזה חדש, בכמה בחדש, ובאיזו שנה, ובאיזו איפרכיא, באיזה מדינה רוממתי קרנם, ונתתי להם תלוי ראש, לכך נאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני, הרי איפרכיא, באהל מועד הרי המדינה, באיזה שנה בשנה השנית, באיזה חדש בחדש השני, בכמה בחדש באחד לחדש…". ואם חשובים תולדותיהם של עם ישראל בכלל, הרי חשובים במיוחד תולדותיהם של אלו מבני ישראל שמתו על קד"ה, הי"ד.מיד עם תום השואה ניסה ההיסטוריון ההונגרי הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד להציב גלעד ליהדות הונגריה על קהילותיה, רבניה ושש מאות אלף קדושיה בספרו "טויזנט יאר אידיש לעבן אין אונגארן"[2]. מאז הופיעו הרבה מאד ספרים, לקסיקונים ואנציקלופדיות שהמשיכו והשלימו עבודה חשובה זו.פרופ' אלכסנדר שייבר (1913-1985), מנהל הסמינר לרבנים הניאולוגי בבודפשט, מצהיר באחד ממאמריו[3]: "בימינו אלו קיימים שלש מרכזים בהם מתעסקים באינטנסיביות בחקר ההיסטוריה של יהדות הונגריה: בישראל, בארה"ב ובהונגריה. בישראל מופיעים בזה אחר זה מונוגרפיות וספרי זכרון על הקהילות שנחרבו… נדיר שיהיה לפרסומים אלו מטרה מדעית, בעיקר הם מתמקדים באסיפת הפרטים על החורבן הגדול וכן רשימת שמות הקדושים. ערכם של המונוגרפיות נקבעת לפי אישיותם וטעמם האישי של המחברים. ברוב המקרים החסרון שלהם הוא, שלרשותם עומדים קצת מאד מקורות; הם אינם משתמשים בחומר הארכיוני שקיים בהונגריה… הגיוני שהעבודה הכי חשובה נעשית בהונגריה…".אין ספק שצדק שייבר שקיים בהונגריה חומר ארכיוני חשוב, ואכן, אלו מהחוקרים וכותבי דברי הימים שמשתדלים להוציא מתחת ידם דבר שלם מרבים להשתמש בהם. אבל הקביעה שלו שבארץ ישראל לא עומדים לרשות החוקרים מקורות אותנטיים יומרנית מדי. גם הקביעה שלו שהעבודה ההיסטורית שנעשתה בהונגריה היא הכי חשובה ועולה בערכה על כל מה שנכתב בארץ ישראל – אינה עומדת בפני הביקורת, ואין צורך להאריך בזה.ברוח הדברים הללו אסקור במאמר זה את הספר "קהילות הונגריה" שיצא לאור בזמן האחרון בארץ ישראל, ונבדוק עד כמה דייקו הכותבים והעורכים בעובדות ההיסטוריות שרשמו, והאם השתמשו בכל המקורות העומדים לרשות ההיסטוריון של יהדות הונגריה. צורת השימוש במקורות השונים, ואלה שלא השתמשו בהם…לצד העורך הראשי פרופ' שפיצר עבדו גם עורכי משנה: הרב אליעזר שטרן והגב' חיה בתיה מרקוביץ. הספר מרשים מאד, ורשומים בו ערכים נפרדים על כ-600 קהילות שונות, גדולות וקטנות. הערכים השונים באים לפעמים בארוכה ולפעמים בקצרה, והקורא צריך לשים אל לבו שלא להסיק מסקנות מהכמות על האיכות, וכפי שכבר הזהיר על-כך העורך בהקדמה לספר ש"גודל הערך בספר לא תמיד משקף נאמנה את חשיבות או גודל הקהילה… [אלא רק] משקף בדרך כלל את כמות החומר הכתוב שמצאנו על הקהילה"[4].בדיקה קלה של ספרנו מגלה לקורא שהבסיס העיקרי של הספר הוא סידרת הספרים 'פנקס הקהילות' (להלן: פ"ה)[5] בהוצאת יד ושם, ירושלים. העורכים מצאו והעתיקו מן המוכן[6] את רובם הגדול של הערכים עם קיצורים ושינויים קלים[7]. לדוגמא, כל הערך על הכפר ניר-אבראן (עמ' 265) הועתק בשינויים קלים מפ"ה (עמ' 379); גם המידע על הכפר ניר-באלטאק (עמ' 270) הועתק בשינויים קלים מפ"ה (שם עמ' 384-385), ועוד כיו"ב לאורך כל הספר. אמנם, כיון שהספר מיועד לקהל קוראים חרדי, נוסף תמיד 'תרגום' לתאריכים הלועזיים, ובמקום 1941 לדוגמא נכתב תש"א (1941)[8]. כמו כן הושמט כל הנאמר על הקהילות הניאולוגיות, ופרטים נוספים שאינם לרוחו של הקורא החרדי. כדוגמא לכך, בעיר ניר-באטור (עמ' 269) נשמט האמור בפ"ה (שם עמ' 383) שבשנת 1921 [תרפ"א] נמנו בין יהודי הקהילה ארבעה עורכי דין, שלושה רופאים ועוד. במקום זה נכתב בקיצור: "כמו כן היו כמה בעלי מקצועות חופשיים". אמנם העורכים לא היו עקביים ב'תרגום' התאריכים, ולא הקפידו לתקן את "המאה ה-18" ו"המאה ה-19" המפוזרים לאורך כל הספר.
השמות הלועזיים שבפ"ה 'מתורגמים' גם הם לשמות עבריים, ולדוגמא הרב קארל פרידמאן, תלמיד ה'כתב סופר' והרב של קהילת סטטוס-קווא בנירעדהאזא (פ"ה עמ' 380) הוא בספרנו (עמ' 266) הרב יעקב קאפל פרידמן. לעומת זאת, ממלא-מקומו הרב בלה ברנשטיין נשאר עם שמו ההונגרי, ולא 'תורגם' ל"דוב"[9]. גם שמו של הרב אברהם למברגר מנירבאטור (עמ' 270) צריך תיקון, על פי צילום דף השער של ספרו ההונגרי (ששמו נעתק בספרנו עם כמה טעויות כתיב!) שמופיע בפ"ה (שם עמ' 384): אברהם צבי.מוכרת מאד התופעה של מחבר ספר שאינו מוסיף או מחדש דברבתחום עליו הוא כותב, אלא "קורא 10 ספרים ומזה הוא עושה את הספר ה-11". כעת, לאחר שמתברר שהספר מבוסס על פ"ה, צצה השאלה האם יש בספר משהו הבא מן החדש? ואם כן, מהו החלק החדש שבו?הבדיקה מעלה שעורכי הספר הגישו לנו בספר שני מקורות חדשים:מקור חשוב הוא מפקד קהילות הונגריה שנערך באביב תש"ד (1944), בידי "המועצה המרכזית של יהודי הונגריה", היא ה"יודנראט", על פי פקודתם של הנאצים. בכ"ד אדר תש"ד (19 במרץ 1944) נכנסו הגרמנים לשטחה של הונגריה, וכמה שבועות אחרי זה, ב-7 באפריל 1944 (= ערב פסח תש"ד!) שלחה המועצה הנ"ל חוזר מיוחד אל כל הקהילות היהודיות, בו "מבקשים מראשי הקהל הנכבדים להחזיר לנו תוך 24 שעות מקבלת מכתב זה את שני השאלונים המצורפים כשהם ממולאים בפרטים המדוייקים בהתאם למצב הקהילה בתאריך 31 בדצמבר 1943 (ד' טבת תש"ד)". כ-750 קהילות נענו לקריאה בין ה-9 ל-12 באפריל (במשך ימי חול המועד). לא ידוע האם הנאצים אכן השתמשו בו. החומר החשוב הזה נשאר בידי ה"מועצה המרכזית" ונשכח מהלב. לפני כמה שנים גילו את החומר, והוא נתפרסם בשנת תשנ"ד (1996), השנה ה-50 לשואת יהודי הונגריה, בשני כרכים עבי כרס שכוללים 890 עמודים. מחוץ להונגריה לא כל-כך שמעו על קיומו של פרסום זה, שנותן תמונה מדויקת על יהדות הונגריה בימים שטרםעלה עליהם הכורת הי"ד.עורכי הספר רושמים על פי המפקד את מספר החברים ("משלמי מיסים") בקהילה, הישיבה ואת רבני הקהילה[10]. ב'פתח דבר' לספרנו כותב הרב משה בוקסבוים "שבסיסו של הספר הינו מפקד הקהילות בתש"ד". אין כוונתו לומר שבסיס כל הכתוב בספר הינו מפקד הקהילות, שהרי בסיסו של זה הינו סידרת הספרים פ"ה, אלא שכוונתו לומר שעל-פי המפקד הוחלט אלו קהילות יכללו בספר, וכל קהילה שזכרה לא בא במפקד אינה מופיעה בספר. עם כל זה עורכי הספר יצאו מגדרם ו"לגבי מספר מצומצם של קהילות חשובות ומרכזיות אשר לא נמצא חומר לגביהן במפקד הקהילות, כגון בודאפסט אשר בה חיו כמחצית מיהודי הונגריה[11], נכתבה סקירה תמציתית". אולם במקרים אחרים נעשתה השמטה מכוונת, כמו לדוגמא הנאמר בעמ' 281: "ביקסאד [לא מופיעה במפקד תש"ד, ולכן לא הובאה בספר זה]" (וראה 'על הספר' עמ' יב). דוגמא זו מלמדת אותנו כי עורכי הספר השמיטו ערים ועיירות – "קהילות הונגריה" – באופן מודע, וזאת כיון שלא הופיעו במפקד. האם עובדת היותם חסרים במפקד מוכיח שלא התקיימו כלל? התמיהה גוברת לאחר שכבר התברר שרובו של החומר הועתק מספרי פ"ה, ואם כך, למה לא יכלו להעתיק גם את הערך על ביקסאד מפ"ה (רומניה, ב, עמ' 104)?בעיה דומה קיימת גם עם הגדרת השטח של "הונגריה". הקורא הממוצע יזהה קהילות הונגריות לפי אחת משתי האפשרויות: 1) לפי מפת "הונגריה הגדולה", כלומר כל השטחים שהיו שייכים לאימפריה האוסטרו-הונגרית עד לחתימת חוזה טריאנון אחרי מלחמת עולם הראשונה (ח"י סיון תר"פ – 4 ביוני 1920); 2) לפי מפת הונגריה של היום[12]. ספרנו אינו מתאים לאף אחת משתי המפות הללו, אלא "בספר זה פירושו מדינת הונגריה המורחבת בגבולותיה בערב השואה… כידוע, בעזרת גרמניה הנאצית, שתחמה מחדש את גבולות אירופה, החזירה הונגריה לעצמה שטחים שהיו בעבר תחת שליטתה… חלק לא מבוטל של הקהילות בספר שוכנות כיום … [מחוץ להונגריה.] לעומת זאת, כמה מן הקהילות ההונגריות הידועות ביותר, כגון פרשבורג, אייזנשטאט ומטרסדורף, היו שייכות לסלובקיה ולא היו חלק ממדינת הונגריה בשנת 1944, ולכן אין להן ערך משלהן בספר". שוב עולה התמיהה, מי הכריח אותם להיצמד ל"מיטת סדום" של ה"מפקד תש"ד"? האבסורד היוצא מכך הוא: שקהילות כגון פרשבורג, נייטרא ועוד, שאלו הם היהודים ההונגרים "הטיפוסיים" לא כלולים ב'קהילות הונגריה', ואילו כל ערי ה"מאמעלאנד": מונקאטש, אונגוואר ועוד חשובים כ'קהילות הונגריה'! כל מי שלא מכיר על בוריה את המפה של שנת תש"ד, אינו יכול לדעת אלו קהילות נכללו, ולעומתם, אלו קהילות חשובות הושמטו. למשל, קהילות מסויימות מסלובקיה כלולות בספר (לדוגמא גאלאנטא), וכן חלק מקהילות יהודי טרנסילבניה אולם לא במלואן (לדוגמא סאטמאר נמנתה, ואילו טמשוואר לא). התמיהה מתעצמת נוכח העובדה שהעורכים עבדו על פי ספרי 'פנקס הקהילות', ויכלו להעתיק גם מהכרכים של מדינות רומניה וסלובקיה!מקור חדש נוסף שעורכי הספר גילו הם "דפי עד" לרישום והנצחה של הנספים בשואה של "יד ושם", שבו פרטי הקדושים. כיון שכל הנאמר בדפים אלו נרשם בדרך-כלל על-ידי קרוביהם ומכריהם של קורבנות השואה, הרי שנמצא בהם אוצר של מידע די חשוב על רבנים ודיינים שכיהנו בהונגריה בשנת תש"ד. כמדומני שגם במקור חשוב זה לא מרבים להשתמש, ועכ"פ לא בספרות החרדית.לצד המקורות החדשים והישנים האמורים ששימשו את העורכים, קיימים מקורות חשובים אחרים שהעורכים ידעו עליהם, אבל לא התאמצו כלל לעיין בהם ולעדכן על פיהם את הנאמר בספר. הכוונה היא לספרי זכרון וזכרונות השונים, בשפות שונות, שהופיעו על הרבה קהילות, בדרך-כלל על-ידי ניצולי שואה שאספו ורשמו מידע על קהילותיהם. למרבה הפלא הדפיסו העורכים בסוף ספרנו (עמ' 457-464) רשימה של כ-150 ספרי זכרון כאלו[13]. רשמו והדפיסו, אבל לא התאמצו לעיין בהם. אין צורך להרבות במלים עד כמה יכלו לדלות מספרי זכרון אלו חומר חשוב ואותנטי שהיה משלים את מה שכבר רשמו על-פי פ"ה ועוד. חסרון זה מורגש עד מאד.כדוגמא, בערך על העיר נייפעסט (עמ' 14-15), בעקבות פ"ה (שם עמ' עמ' 139-141) חסריםפרטים על ייסוד הקהילה האורתודוכסית, וכן אין מידע מפורט על הרב הראשי הראשון של קהילה זו, רבי יוסף גולדמן – שנות רבנותו, פטירתו ועוד. עיון ב"ספר זכרונות של ק"ק אויפשט"[14] (חלק העברי עמ' יד-טז, חלק ההונגרי עמ' 26-32) יכול היה להוסיף לעורכים את המידע על שנת יסוד הקהילה – תרמ"ו, ושמו של הרב הראשון שכיהן שם (בשנים תרס"ד-תרצ"ג): הרב משה צבי פרידמן[15]. הר"י גולדמן (תמונתו נמצאת שם) נבחר לכהונת הרב הראשי בשנת עת"ר (1910), וכיהן במשך 28 שנים (נפטר בשנת תרח"צ), שאז נבחר בנו הרב חי"ל. כן יכלו להוסיף שבשנת תרפ"ט (1929) הקימו בנייפעסט "אגודת שומרי שבת", שתפקדה כאגודה ארצית, וזכורני שפעם ראיתי ספר שהוציאו לאור: רשימת כל החנויות ואומנים שומרי-שבת בכל רחבי הונגריה. צורת הכתיבה של שמות הערים והיישוביםלאחר שסקרנו חלק מהמקורות שהשתמשו – או שלא השתמשו! – בהם עורכי הספר, נסקור את הנכתב בספר.אי אפשר שלא להתעכב מיד על תעתיק שמות המקומות ההונגריים. הרבה צדדים לבעיה זאת. הבעיה הראשונה היא שהקורא החרדי בדרך-כלל מכיר את הערים האלו לאו דוקא לפי השם הלועזי הרשמי שלו, אלא לפי השם היהודי שלו. ולדוגמא העיר Makó (מאקו) נקרא בפי היהודים: מאקאווא[16]. עורכי ספרנו אימצו את שיטת פ"ה – להיצמד לשמו הלועזי הרשמי של העיר. אינני כל-כך בטוח שצדקו בזה[17], שהרי הקורא החרדי אינו מכיר את השם הלועזי ואינו מחפש לפיו, דבר העשוי רק לבלבל אותו. יתרה מכך, עורכי פ"ה לפחות היו עקביים בשיטתם, שהרי הם תמיד רושמים את שם העיר בהתאם לכינויה היום, והקורא יודע לחפש לפי השם האקטואלי. כל הערים והכפרים שנמצאים היום מחוץ לגבולות הונגריה נרשמים לפי שמותיהם ברומנית, סלובקית וכיו"ב. אולם ספרנו רושם ערים וכפרים אלו דוקא לפי השמות ההונגרים שנקראו בהם בשנת תש"ד, ואינני מבין ההגיון שבדבר.הבעיה השניה היא עם תעתיק שמות הערים לעברית: ספרנו, בעקבות פ"ה, מנקד כל אל"ף שבשם עיר בניקוד פת"ח, אבל עם ניקוד זה מקבלים אנו בהרבה מקרים שם חדש שגם אינו שמה הלועזי של העיר. לדוגמא, אם נרוצה לאיית את שם העיר מאקו כפי כינויו הלועזי, צריכים אנו לנקד את האל"ף עם קמ"ץ אשכנזי-ליטאי. הניקוד בפת"ח אינו נותן לנואת שם העיר הלועזי כמו גם שאינו מספק את שם העיר כפי שהיהודים רגילים לקרוא אותו[18]. מאידך, ישנם ערים שבפ"ה נכתבו כהוגן, ובספרנו – משובש. לדוגמא קערעסטיר (Bodrogkeresztúr), כפרו של הצדיק רבי ישעיה'לה, נכתב בספרנו (עמ' 78): בודרוג-קאראסטוֹר (עם חול"ם), ולא כמו בפ"ה (עמ' 221): בודרוג-קאראסטוּר (עם שורוק).החלטה אמיצה קיבלו עורכי הספר לכלול את קהילות הסטטוס-קוו, וכפי שכותב על כך העורך (עמ' יג): "כפי שמעיד שם הספר, הוא מוקדש לקהילות החרדיות בהונגריה בגבולותיה המורחבים בשנת 1944. יחד עם זאת החלטנו לכלול בספר גם את קהילות הסטטוס-קוו, שאף הן התנהלו על פי ה'שולחן ערוך'. בספר לא מופיעות קהילות שהוגדרו כניאולוגיות בעת עריכת המפקד…". אמרתי אמיצה, כיון שרובם של רבני הונגריה האורתודוכסיים שללו את מעמדן ההלכתי של קהילות אלו, אחרי שלא הצטרפו לאירגון האורתודוכסי[19].אמנם ראוי לציין כעין סימוכין לאמור מה שכתב הרב מרדכי אפרים פישל (פיליף) פישר מדעווא[20] בירחון ההונגרי [21]Magyar rabbik: "הרבנים האורתודכסים שמכהנים בקהילות סטטוס קוו קונסרבטיביות רובם הם מתלמידי ה'כתב סופר' ורבינו הרב שמחה בונם סופר ז"ל…". ובאותו ירחון כותב הרב אריה יחיאל מיכל (מיקשא) מעהר מסיראק[22], על רבו ה'שבט סופר' מפרעשבורג[23]: "קיבלתי ממנו התרת הוראה מתי שגרתי בקהילת סטטוסקוו בניישטעטל [בסלובקיה]. אני יודע גם מקרה, שפעם העיר לאחד מתלמידיו שיגיש מועמדותו לקהילת סטטוס קוו מסוים…". מצאנו בכתבי-עת תורניים שיצאו לאור בהונגריה שנתפרסמו בהם חידושי תורה גם של רבנים שכיהנו בקהילות סטטוס קוו, ראה לדוגמא 'וילקט יוסף'[24], שם מאמרו של רבי יואל מרגרטן דומ"ץ של קהילת סטטוס קוו בערלויא[25]. ואכמ"ל בזה. הערות, תיקונים והשלמותומעתה נמשיך לעיין בתיאורי הערים והכפרים השונים. כאמור, הרי רובו הגדול נעתק מפ"ה עם שינויים קלים, אמנם לשבחם יאמר שהעורכים ניסו להשלים את התיאור ולפרט יותר את הרבנים שכיהנו בקהילות, ביחד עם תולדות ימי חייהם עד כמה שידעו. אמנם לא כל-כך הבחנתי בחידושים גדולים ובמקורות חדשים לא ידועים שגילו בתחום זה, ולא עוד אלא שגיליתי בדבריהם הרבה טעויות בחסר ויתר ועירבובי דברים. אציין בזה כמה דוגמאות בערכים שעיינתי בהם[26]:נייפעסט[1] עמ' 14-15 – לא הוזכרה כאן ישיבתו של רבי בנימין ברגר[27], אמנם היא נזכרת שלא במקומה לקמן (עמ' 54) בתיאור העיירה בעלעד.באלקאן[2] עמ' 58: "רבה הראשון של ב' היה הרב יהושע ברוך רייניץ (תקפ"ג-תרע"ב)" – הנכון הוא, שרבה הראשון של ב' היה רבי שמואל שמעלקא קליין (תקס"ה-תרל"ה), שכהן לאחר מכן כרבה של סעליש. עובדה זו אף נרשמה שלא במקומה בספרנו עמ' 251. שורש הטעות מצוי בספר פ"ה (עמ' 176) ממנו הועתקו הדברים.באראטו–אויפאלו[3] עמ' 68-69 – נשמט שמו של רבי יואל צבי רוט, מגדולי הרבנים בהונגריה, מחבר שו"ת 'בית היוצר'[28], שמאוחר יותר עבר לכהן כרבה של חוסט. גם כאן שורש הטעות מפ"ה (עמ' 176).בודפשט[4] עמ' 73: "הרב ליב שוואב (כיהן תקצ"ו-תרי"ז)… הרב הראשי לקהילה. הצטיין בידיעותיו הרבות והיה אהוד על כל פלגי הקהילה" – הערכה זו נעתקה כלשונה מפ"ה (עמ' 196) אך לא תואמת את המציאות, כיון שר' [יהודה] ליב שוואב היה נוטה למחדשים, ראה 'איגרות סופרים', מכתבי ה'כתב סופר' (עמ' 7): "…עיר פעסט, ושם יושב רב א' בשמו ר' ליב שוואב, אינו ממאמינים ואינו תוכו [כברו]"[29]. לעומת זאת נשמטו שני רבנים חשובים שכיהנו בקהילת פעסט: רבי בנימין זאב וואלף זוסמן-סופר, רבה של 'ש"ס חברה' – ביהכ"נ האורתודוכסי הראשון לפני ייסוד הקהילה האורתודכסית[30]. ספרו: 'חלפות שמלות בנימין'[31]. רבי אברהם אליעזר עקשטיין, הראב"ד הראשון של הקהילה החרדית בשנים תרל"ב-תרס"ח. ספרו: 'שיח אברהם'[32].[5] עמ' 75: "הרב ישראל ועלץ… כיהן כדומ"ץ ורבה של חברת ש"ס. לאחר השואה הגיע לירושלים… נפטר בשנת תשל"ד (1974)" – הנכון: לאחר השואה שימש כראב"ד בודפשט, עד לשנת תש"י[33], שאז עלה לארה"ק והשתקע בירושלים. נפטר ז' חשון תשל"ד (1973).[6] שם: "מלבדם כיהנו רבנים בבתי התפילה השונים שבעיר, וביניהם…" – יש להוסיף את רבי דוד אלי' הרשקוביץ, שכיהן בשנים תרפ"ח-תש"ד כרב בביהמ"ד 'ש"ס חברה', ואז עלה לארה"ק ונתמנה לרב שכונת גבעת שאול בירושלים. נפטר תשד"מ[34]. לפניו בשנים תרס"א-תרפ"ח כיהן שם אביו רבי יחיאל מיכל הרשקוביץ. נפטר תרפ"ח[35]. לפניו במשך כעשר שנים כיהן שם רבי זוסמאן סופר. נפטר תרס"ג[36]. פלא שדוקא הפרטים על קהילת 'ש"ס חברה' נשמטו מספרנו, שהרי אגודה זו כן מופיעה במפקד (ח"ב עמ' 535 מס' 11), עם 350 חברים. כן נשמטו גם רבני ביהמ"ד 'לינת הצדק' – רבי יהודה הרשקוביץ, כיהן כארבעים שנה, נפטר תש"ד. מילא את מקומו רבי ישראל דוד שלזינגר, שעזב את הונגריה ברכבת קסטנר[37].בוניהאד[7] עמ' 82: "הרב אליעזר חיים דייטש… ספריו: 'צמח הדסה', 'חלקת שדה'" – מועתק מפ"ה (עמ' 224). יש לתקן כאן כמה דברים: ספר 'צמח הדסה' לא היה ולא נברא! ולא רשמו את ספריו העיקריים: שו"ת 'פרי השדה'[38], ספרי 'תבואות השדה' על סוגיות בש"ס[39], ועוד[40].גירבא–פינצענעל[8] עמ' 102-103 שגו בעקבות פ"ה (עמ' 244) לרשום כרב הראשון את רבי אברהם הכהן קרפלס [ויש להוסיף: ספרו שו"ת 'אהל אברהם', מונקאטש תרנ"ט]. לפועל,הרב הראשון היה: רבי יהודה ליב וייס, שאת בתו היתומה נשא רבי אברהם, וכך מילא את מקומו. נפטר כ"ח תשרי תרנ"ה (1894)[41].דעברעצין[9] עמ' 106: "הרבנים של קהילת הסטטוס-קוו" – בעותק שתח"י נמחק בצדק ותוקן בכתב יד אלמוני: "של קהילת החרדים".[10] שם: "הרב מנחם מענדל רוזנברג. כיהן בד', החל משנת תרפ"ט (1929), כדיין וממלא מקום הרב. נבחר לתפקיד אחרי פטירת אביו הרב זאב וואלף רוזנברג ששימש קודם לכן כדיין. סבו של הרב מנחם מענדל, הרב יוסף רוזנברג, היה אב"ד פישפיק-לאדאן. חותנו של הרב מנחם מענדל היה הרב דוד צבי שרייבר ראב"ד קליינווארדיין. הרב מנחם מענדל נספה בשואה באוישוויץ ביום י"ח סיון תש"ד" – חסר ויתר, וכמה טעויות ישנן בדברים אלו, ואסדרם אחת לאחת: – רבי זאב וואלף רוזנברג, בנו של רבי יוסף יוזפא אב"ד פישפיק-לאדאן, היה דיין וראב"ד "ז"ן שנים בעדתו" בד', נפטר ב' דר"ח אייר תשי"ב[42]. על כן, מסתבר שהרב Rosenberg Emanuel שמופיע במפקד אינו הרב מנחם צבי (כפי שכותב בספרנו עמ' 107), אלא אביו הרב זאב וואלף.– בנו רבי מנחם צבי נתמנה לדיין בשנת תרפ"ט, בחיי אביו הגדול. הוא לא היה חתנו של רבי "דוד צבי שרייבר ראב"ד קליינווארדיין" כי רב כזה לא היה בקליינווארדיין (ראה בספרנו זה עמ' 379 ולקמן [31]), אלא חתנו של רבי דוד צבי שרייבר מנאנאש[43]. נפטר במחנה מאטהוזן כ"ג סיון תש"ה[44].– גם אחיו רבי חזקיהו פייבל, בן רבי זאב וואלף, "נתמנה כרב דחברה ש"ס ומורה צדק" בד'[45]. אחרי השואה חזר לד' וכיהן שם כראב"ד, כנראה עד המהפכה בחורף שנת תשי"ז.[11] שם: "הדיין השני בקהילה היה הרב משה שטרן… לאחר המלחמה כיהן הרב משה כרב הקהילה. היגר לארה"ב ושימש כרב בלוס אנג'לס… ספרו: שו"ת באר משה" – הנכון הוא שהרב שטרן לא כיהן בלוס אנג'לס אלא בניו יארק, בבארא פארק.[12] שם עמ' 107 רושם שני רבנים בקהילת סטטוס קוו: הרב יוסף באראן' והרב ארתור גייאר בלי שום פרטים. יש להשלים ע"פ הספר 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו'[46], עמ' 58.חוסט[13] עמ' 136: "במקומו בח' בא הרב יואל צבי רוט (נפטר תרנ"ג, 1893). ניהל בח' ישיבה גדולה" – הרב רוט נפטר י"א כסלו תרנ"ג (1892). לא ברור מדועלא זכה הרב רוט, שהיה מגדולי הרבנים בהונגריה, שיפרטו כאן את תולדות חייו, והרי ערך זה הועתק עם קיצורים מספר 'מארמארוש', ושם (סוף עמ' 203) זה מפורט.מאד[14] שם: "אחריו כיהנו בזה אחר זה אב ובנו: הרב אברהם יהודה והרב נפתלי הכהן שוורץ (עד שנת תרנ"ז). הרב נפתלי חיבר את הספרים: שו"ת 'בית נפתלי'… מרבניה המפורסמים של מ' היה הרב מרדכי ליב וינקלר… שהצטיין בלמדנותו המופלגת וכראש ישיבה מעולה" – הסגנון כאן מוזר ותמוה. תולדות חייו של רבי אברהם יהודה נשמטו לגמרי[47]. גם לא צוין שחיבר את שו"ת 'קול אריה'[48], ועוד ספרים. תמוה מאד לכתוב רק על הרב וינקלר שהוא "מרבניה המפורסמים", כאילו בעל 'קול אריה' או לפניו בעל 'בית שערים' אינם מפורסמים[49]. לא רק ספרו ותורתו מפורסמים, גם עובדת היותו רבה של מאד מפורסם. ואם-כן מה משמעות הדברים? הפתרון של זה פשוט: פ"ה (עמ' 341-342) השמיט לגמרי עובדת כהונתם של הרבנים שווארץ במאד, וכשהגיעו להרב וינקלר הוסיפו: "נתפרסם בלמדנותו המופלגת ושמו יצא לתהילה גם מחוץ לגבולות הונגריה", כשכתבו את ערך מאד בספרנו הוסיפו לרשימה את הרבנים שווארץ, אבל כנראה לא 'העיזו' לשנות את המשך התיאור. זהו אחד מסימני ההיכר של הוספת העורכים על הנאמר בפ"ה, שמוסיפים בהבלעה ובהיסוס, והדברים יוצאים מסורבלים ולא מובנים[50].טוט–קומלוש[15] עמ' 170: "הרב האחרון: הרב יוסף פורהאנד. נספה בשואה… שמו של הרב יוסף פורהאנד… לא מוזכר במפקד" – זוהי העתקה מפ"ה (עמ' 307) שם נכתב: "בט' כיהן רב עד הגירוש", וציינו את הרב יוסף פורהאנדט כ"רבה האחרון של העיירה". לא ידועים פרטים על הרב יוסף פורהאנד מהסיבה הפשוטה, רב כזה לא היה. בט' לא כיהן אף רב. ט' היתה שייכת ל"גלילות" של העיר מאקאווא, הנמצאת במרחק של כ-30 ק"מ מט'. רבי משה פורהאנד רבה של מ' היה מגיע הרבה פעמים לט'[51].[16] שם: "כרב-רשם האחראי על ט' צוין [במפקד]: הרב מרדכי וייס אב"ד שימאני (ראה עליו שם)". במפקד עצמו רשום: "ד"ר מיקשא וייס". לפי זה תמוה ביותר לזהות אותו עם רבי מרדכי וייס, בנו של המקובל והצדיק רבי שבתי שפטיל וייס משימאני (בספרנו עמ' 261). בדקתי גם במפקד של שימאני ושם נרשם "מיקשא וייס" בלי ד"ר. כיצד יתכן שהרב של שימאני היה אחראי על הרישום גם בט', שנמצאת במרחק של יותר מ-400 ק"מ משם? ב"אנציקלופדיה הגיאוגרפית של השואה ההונגרית" (בהונגרית)[52] כתוב: "מבחינת הרשם היתה הקהילה האורתודוכסית של ט' שייכת למאקאווא עד ל-1884, ומאז היתה שייכת לקהילת אורושהאזא". זהו המפתח לכל הענין. אורושהאזא נמצאת כ-18 ק"מ מט', והרב-הניאולוגי של קהילת א', ד"ר מיקשא וייס (נפטר 2001)[53], היה הרב-רשם האחראי גם על קהילת ט'[54], ואין לזה כל קשר לרבי מרדכי וייס משימאני (שנספה בשואה). ה"אנציקלופדיה" האמורה הינה עוד אחד מהמקורות החשובים שעורכי ספרנו לא השתמשו בו.מאג'אר–גאנץ'[17] עמ' 198: "לא ידועים לנו פרטים על הקהילה, מלבד המופיע במפקד הקהילות תש"ד" – יש להוסיף: הרב ד"ר אברהם (אדולף) דויטש, מנהל ונשיא מוסדות החינוך של הקהילה האורתודוכסית בבודפשט מאז תר"פ ועד לשואה, היה מיוצאי קהילה זו, ראה ערכו ב'הלקסיקון היהודי' (בהונגרית)[55]. יש לציין שעל יסוד ה'לקסיקון' האמור אפשר להוסיף ולהשלים עוד הרבה פרטים שחסרים בספרנו[56].מאגוץ'[18] עמ' 202: "…הרב י' שיק… לאחר המלחמה כיהן בין השנים תש"ה-תשי"ח כרב החרדי של מישקולץ. משנת תרי"ט [צ"ל: תשי"ט] כיהן כנשיא של בית המדרש לרבנים" – יש להוסיף: שמו היהודי היה: משה נתן[57]. הנאמר כאן ש"כיהן כנשיא של בית המדרש לרבנים" תמוה מאוד – וכי איך יכהן רב חרדי כנשיא הסמינר הניאולוגי? עיינתי במקור הדברים בספר 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו' (עמ' 87), ושם נאמר שהוא כיהן כ-az Orthodox Rabbitanács elnöke, כלומר: "נשיא איגוד הרבנים האותודוכסיים". כמו כן לא מתקבל על הדעת שהרב החרדי של מישקולץ אחרי השואה כיהן כרב של קהילת סטטוס קוו במאגוץ' בשנות השואה, שהרי בדרך כלל לא התקבלו רבנים מקהילות סטטוס קוו לכהן כרבנים אורתודוכסיים. ואכן, התברר[58] שהרב שיק ממישקולץ היה לפני השואה רב ביהכ"נ "חברת בית יעקב" בבודפשט (ברח' אנדראשי), ו"תרי יוסף בן שמעון" איכא גם כאן.מאקאווא[19] עמ' 213: "הרב האחרון של הקהילה היה הרב משה פורהאנד. נולד בשנת תר"מ" – הנכון הוא שנולד בשנת תר"ך[59].[20] שם: "חתנו של הרב אפרים רוזנפלד אב"ד סענדרא" – הרב פורהאנד היה חותנו (ולא חתנו) של הרב רוזנפלד[60].[21] שם עמ' 214: "לצד הרב משה פורהאנד כיהן כדומ"ץ גיסו הרב משה נתן נטע למברגר" – הרב למברגר היה נכדו (ולא גיסו) של הרב פורהאנד, בהיותו חתנו של הרב רוזנפלד.[22] שם: "דומ"ץ נוסף במ' היה הרב יוסף כ"ץ" – שמו העברי של הדומ"ץ הוא: רבי יהושע כ"ץ, והיה ידוע כהרב דסערדאהעל בניו יארק. גם במפקד כשכתבו שאחד הרבנים הוא Katz József הכוונה לרב יהושע כ"ץ, ולא לרב יוסף כ"ץ.[23] "הרב יוסף כ"ץ… מילא את מקום חותנו הרב חיים יהודה דייטש כדומ"ץ לאחר פטירתו של זה" – שלא כדין נזכר הרב דייטש (תרל"ה-תרח"צ) רק בדרך הבלעה. הוא כיהן כדיין במ' בשנים תרס"ג-תרח"צ, וחיבר ספרים רבים, ביניהם מפורסם 'באר יהודה' על ספר החרדים[61] ועוד[62].ניר–טאש[24] עמ' 273: "במקומו נבחר הרב מנחם ברודא (ברודי)" – יש להוסיף: הרב ברודי היה חתנו של הרב משולם פייש הלוי[63].[25] "הרב האחרון היה… הרב אלימלך סג"ל לעווי… הוא נספה בשואה עם בני קהילתו" – רבי אלימלך נפטר בכ"ג כסלו תש"ג.סאטמאר–האג'[26] עמ' 279: "אין בידינו כל פרטים אודות הקהילה, מלבד הידיעה שהיו ברשותה בית כנסת ודירה לשוחט" – יש להוסיף: הרב שלמה יהודה פרידלנדר-אלגאזי, הזייפן הנודע של הירושלמי לסדר קדשים גר תקופה מסויימת מחייו בכפר זה, והיה כותב על עצמו שהוא המרא דאתרא, ראה לדוגמא מש"כ במכתב משנת תרע"ג[64]: "…הכותב וחותם ת[ו]ך אמוני עם סגולה הספרדים ת"ת[65] ק"ק סאטמאר-כרמים יצ"ו… חכם ואב"ד דפק"ק יצ"ו והגליל". באגרת משנת תרפ"ג[66] הוא מספר גם על סופה של משרה רבנית זו: "מלפנים רב אב"ד בק"ק סאטמאר-כרמים, ומפני המלחמות הוכרחתי לברוח משם…". אמנם מסתבר שכל זה אינו אלא דמיון. סאטמאר[27] עמ' 280: "אחריו נתמנה לרב: הרב אליעזר דוד ב"ר עמרם גרינוואלד, בעל 'קרן לדוד'…" – יש להוסיף: נולד כ"ו טבת תרכ"ז (1867).[28] שם: "למד תורה מפי אחיו הגדול [הרב משה גרינוולד אב"ד חוסט], אצל בעל 'קדושת יום טוב' בסיגט, ואצל הרב יהודה גרינוואלד מסעמיהאי" – הרב גרינוואלד לא למד לא בסיגעט ולא בסעמיהאי. הרב יהודה גרינוואלד מסעמיהאי בכלל לא קיים. כדי לפענח את הנאמר כאן עיינתי בספר 'קהלת צעהלים וחכמיה', שעורך ספרנו היה גם אחד מעורכיו[67], ושם נאמר שהרב גרינוואלד "נסמך להוראה" ע"י הרבנים מסיגעט וסעמיהאי (ועוד רבנים שמשום מה לא נעתקו בספרנו), ושמו הנכון של הרב מסעמיהאי: רבי יהודה גרינפלד.פאפא[29] עמ' 328: "הרב יוסף גרינוואלד… בזיווג ראשון חתן דודו הרב אברהם יוסף גרינוולד אב"ד חוסט" – הנכון הוא, שרבי יוסף גרינוואלד היה חתן דודו-זקנו רבי יעקב יחזקי' גרינוואלד מחוסט[68].[30] עמ' 329: "במפקד מופיע כרב גם הרב שלום (או שלמה) וידר, אך אין בידינו כל פרטים עליו" – המופיע במפקד אינו מדויק, כי הרב שלמה דוב וידר לא כיהן כרב בפ' אלא כמזכיר הקהילה[69], הוא היה בנו של רבי שלום וידר מנירעדהאזא, בעל 'משמיע שלום'[70], "היה רב בנירעדהאז לאחר החורבן. נפטר כ"ד תמוז תשכ"ב"[71].קליינווארדיין [31] עמ' 379: "הדיין הרב נפתלי שרייבר (תרל"ח-תרע"ג) חיבר את הספר 'מעטה נפתלי' (פרשבורג תרכ"ז)" – איך הדפיס את ספרו בשנת תרכ"ז אם נולד רק בשנת תרל"ח? אלא הדיין הרב נפתלי שרייבר (תקצ"ו?-תרע"ג) חיבר את הספר 'מעטה נפתלי' (קליינווארדיין תרע"ד)[72].אוהעל[32] עמ' 400: "הרב אלעזר מייזליש… אחרי המלחמה היה רב בארה"ב, בעיר שיקגו. נפטר שם בשנות ה-90 של המאה ה-20" – הנכון: עזב את שיקגו ועבר למיאמי, ונפטר שם ה' אלול תשנ"ה. על מצבתו נאמר[73]: "כיהן פאר כרב הצעיר לימין אביו ועמד בראש ישיבתו", ויש להוסיפו כאן בתיאור הישיבה.שולט–ואדקערט[33] עמ' 411: "הישיבה האחרונה בבהונגריה התקיימה בש'… ישיבתו של הרב בנימין יחזקאל יעקובוביץ…" – נתעלמה מהם שגם בפאקש התקיימה ישיבתו של רבי ברוך צבי הכהן מושקוביץ, מחבר הספרים 'תנובות ברוך'[74].נירעדהאזא[34] עמ' 462: "בעיר הייתה גם קהילה ניאולוגית" – הנכון הוא שהיתה בעיר (לצד הקהילה האורתודוכסית) רק קהילה של הסטטוס קוו (ראה גם בספרנו עמ' 265-267).אוהעל[35] עמ' 464: "בעיר הייתה גם קהילה ניאולוגית" –בעיר היתה (לצד שתי הקהילות האורתודוכסיות) רק קהילה של הסטטוס קוו (ראה גם בספרנו עמ' 398-400).כל מחבר ועורך, ובפרט בספר בקנה מדה גדול כמו האנציקלופדיה שלפנינו, מסוגל לטעות. אולם למרבה הצער מתקבל הרושם שבספרנו זה "שיטת העבודה". בחלק חשוב של הספר לא דרשו ולא חקרו עורכי הספר אחר החומר שהגיע לידם, אלא העתיקו מן המוכן מפ"ה ועוד על הטעויות שבהם. כמו כן, עורכי הספר לא בדקו בכל הספרים והאנציקלופדיות בהם נמצא חומר הקשור ל"קהילות הונגריה", ולא תמיד הבינו את הנאמר בספרים השונים בהונגרית. במקרה הזה אכן צדק פרופ' שייבר בביקורתו הגורפת נגד ספרי הזכרון שנדפסים בארץ ישראל. נראה כי עורכי הספר מיהרו מאד לחבר את הספר ולא הספיקו לחקור ולרדת לשורשי הדברים, ועל-כן הסתמכו על מה שכבר נדפס ונתפרסם. כל זה מערער בהחלט את האמינות של כל הנכתב בספר. קורא אני לעורכים ולמו"ל 'מכון ירושלים', שיעבדו מחדש את כל החומר הנפלא הזה וידפיסו את הספר במהדורה מחודשת ויפה כיאה לזכרון "קהילות החרדיות בהונגריה", והרי העורך החשוב ידידי הרב פרופ' שפיצר אתמחי גברא ואתמחי ספריו.
[1] מדרש תנחומא (בובר) פרשת במדבר סימן ה, עה"פ וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'.[2] ניו יארק, תש"ה. ונמצא גם כאן: http://chabadlibrarybooks.com/3383.[3] Évkönyv 1971/72, בודפשט 1972, עמ' 245, 248.[4] אמנם לקמן נראה שאין אמות מדה מדויקות איפה קיצרו ואיפה האריכו.[5] באם לא אציין אחרת, הרי כל ההפניות לפ"ה הוא לכרך הונגריה, ירושלים תשל"ו.[6] על כל הטעויות ואי-הדיוקים שבו, ראה לדוגמא י"י כהן: "הערות והשלמות ל'פנקס הקהילות' – הונגריה", 'המעין', תשרי תשל"ז (כרך יז גליון א), עמ' 48-57. כמה מההערות דלקמן (מס' 2, 3, 7, 22, 24) מבוססות על מאמר זה.[7] יש להעיר שכיון שספרנו וגם פ"ה מתרכזים ביישובים היהודיים שנחרבו בשואה, הרי שחסרים בהם כל אותם היישובים בהם כבר לא חיו יהודים בשנת תש"ד, ומכיוון שכך נמצא תיאור חיי היהודים בהונגריה לוקה בחסר. לדוגמא אעתיק משו"ת 'יג"ל יעקב' (או"ח סי' יא אות ד): "בביהכ"נ הישנה בכפר ביק שנחרבה מיושביה ואין שם כעת רק יהודי א', וגם הביהכ"נ כבר חרבה מאוד, וזה כמה שנים שאין מתפללים בה וא"א לבנותה… אם רשאין למכור…". התשובה נכתבה לרבי יצחק יחזקי' דונאט מאנאד (ראה ספרנו עמ' 20), ולכן יש לשער שהכוונה לכפר Bükkaranyos שנמצא בגלילות העיר אנאד. במפקד אוכלוסין של 1914 עדיין חיו שם 39 יהודים. דוגמא נוספת: בכפר Gyöngyösmellék (ליד העיר Szigetvár) "מת בי"ח שבט תרט"ו… הרב מה"ו יוסף חיים [צבי] אבערלענדער", והוא היה ה'מרא דאתרא' לקהילה היהודית שבכפר, וכפי שנכתב על מצבתו: "…ספדי עדה על מות מורך… יד ושם עשה בתוך עדתו, מורה דרך הי' עם צדקתו… ישר להורות עמך השקעת". במפקד אוכלוסין של 1914 עדיין חיו בכפר הנ"ל 33 יהודים ובשנת תרצ"ד נפטר היהודי האחרון שבכפר. לפני עשור חידשה העיריה את בית החיים היהודי עם עשרות המצבות שנשמרו בו. לא מצאתי את זכרו של הרב או של הקהילה בשום ספר. כותב המאמר הוא דור חמישי להרב יח"צ אוברלנדר.[8] אמנם לקמן ציינתי דוגמאות מכמה מקומות שלא דייקו ב'תרגומי' השנים, שהרי מראש השנה ועד הראשון לינואר אין פרטי המספרים חופפים בין מספר השנה בלוח העברי למספר שבלוח הלועזי.[9] ראה לדוגמא 'הצופה לחכמת ישראל', ד, עמ' 65. מעניין שרק במקום אחד בספרנו (עמ' 119) מציינים העורכים: "שמו היהודי הפרטי לא ידוע לנו", והרי הספר מלא עם עשרות ואולי מאות מקרים כאלו.[10] במפקד עצמו יש חומר נוסף רב שלא נכלל בספרנו, ולדוגמא: נכסי הקהילה, הוצאות והכנסות ועוד.[11] לא ברור לי איך הגיע הכותב למספר גבוה זה, הרי בבודפשט היו "מספר היהודים בשנת תש"א 184,473" (ספרנו עמ' 73), ו"כ-825,000 יהודים (ש)חיו בתחום הונגריה בשנת תש"א" ('מבוא' עמ' כח). על פי האמור היו יהודי בודפשט רק יותר מרבע של כלל היהודים בהונגריה.[12] הודות לחוזה טריאנון הצטמצמה הונגריה ב-2/3 הן בשטחה והן באוכלוסייתה. הונגריה הפסידה אז את השטחים הבאים: טרנסילבניה (עברה לרומניה); סלובקיה ו"רותניה הקרפטית" (עברה לצ'כוסלובקיה); קרואטיה, סלובניה, חלקו המערבי של מחוז באנאט, ואזור וויבודינה (צורפו למה שמאוחר יותר נקרא יוגוסלביה); אזור הבורגנלנד (עבר לאוסטריה).[13] העורכים יכלו להשלים את הרשימה אם רק היו משתמשים בפרסום בהונגרית שהופיע בבודפשט בשנת 2008: Haraszti György: Hágár országban – Hitkozség-történeti monográfiák, [nagyobb] helytörténeti tanulmányok és leírások a törtlneti Magyarország zsidóközösségeiről [= בארץ הגר – ביבליוגרפיה של מונוגרפיות, מחקרים ותיאורים היסטוריים של קהילות יהודיות דוברי הונגרית], 125 עמ'.[14] תל אביב תשל"ה. אציין כאן קוריוז מעניין בקשר לספר זה, ברשימת שמות הקדושים בעמ' 159 נוספו בטעות גם סבי הרה"ח אליעזר אבערלאנדער ז"ל (נפטר תשנ"ט), סבתי מרת אסתר ע"ה (נפטרה תשכ"ה), ולהבחל"ח אבי הרה"ח מרדכי אהרן חיים ביחד עם 7 אחיו שליט"א… (אבל בגל-עד של הקדושים בחצר בית-הכנסת בנייפעסט הם לא רשומים בין הקדושים). [15] נזכר בספר 'תלמידי פרשבורג' דלקמן, עמ' רנה.[16] ולא "מאקווא" כפי שמופיע בעמ' 212.[17] מעניין לציין את פסק השלחן-ערוך בנוגע לשמות גיטין (אה"ע סי' קכח ס"ג): "אם יש לעיר שני שמות, אחד נקרא כפי ישראל ואחד בלשון גויים, שם שקורים לו ישראל עיקר".[18] לאור כל זה זה אעתיק לקמן במאמר זה את שמות הערים כשם וככתיב הרגיל בין היהודים.[19] ראה סקירתו של י"י כהן: 'חכמי הונגריה', מכון ירושלים, תשנ"ז, פרק תשיעי: "קהילות סטאטוסקוו בהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, עמ' 146-158.[20] ומאוחר יותר עבר לכהן בשאראשפאטאק, ראה עליו 'תלמידי פרשבורג' עמ' תקצו, 'זכור ימות עולם' (ח"ב עמ' קיב, רפד). בספרנו (עמ' 107) אין הוא מופיע כלל כרב בדעווא.[21] שנה ה גליון 8 (אייר תרס"ט), עמ' 226.[22] שנה ג גליון 6 (אדר תרס"ז), עמ' 82-83. שמו העברי מפי הרב משה אלכסנדר זושא קינסטליכער (בני ברק).[23] ועפ"ז יש להוסיפו לרשימת 'תלמידי פרשבורג'. שמו נשמט גם מרשימת 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו'.[24] שנה ו סי' קלח, ר"ח תמוז תרס"ד. בעל 'מנחת אלעזר' הגיב ע"ז בעילום שם שם שנה ז סי' קלג (ר"ח אייר תרס"ה), נדפס בשינויים בשו"ת 'מנחת אלעזר' (ח"ב סי' מח). ראה 'תל תלפיות', ישיבה גדולה חב"ד דבודפשט, א, בודפשט תש"ס, עמ' 14-15.[25] ראה עוד 'תל תלפיות' שם, עמ' 10 הערה 8. ויש להוסיפו בספרנו (עמ' 7). שמו נשמט גם מרשימת 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו'.[26] הרבה מן התיקונים מבוססים על ספרו של הרב משה אלכסנדר זושא קינסליכער: "ה'חתם סופר' ותלמידיו", בני ברק תשס"ה. למרות שלא רשם מקורות לדבריו, הרי ידוע שדייקן הוא. להלן אזכיר אותו בשם: "תלמידי פרשבורג". וכדי לא לחלק בין תוארי הרבנים השונים אשתמש בתואר אחיד לכולם: "רבי", בבחינת "גדול מרבן שמו", וכבוד הרבנים הגאונים ז"ל במקומם מונח.[27] גם אבי הרה"ח רמא"ח שליט"א הוא מבין תלמידיו בישיבה בנייפעסט. על רבי בנימין וישיבתו ראה מאמריו של בנימין קלוגר: "צדיק מורם מעם", 'הישיבה', גליון ד (טבת תשס"ח), עמודים 7-10; "מרביץ תורה בישראל", שם, גליון ה (אב תשס"ח), עמ' 24-27. [28] מונקאטש-חוסט תרנ"ו-תרס"ב.[29] גם בספר 'אישים בתשובות חתם סופר', בני ברק תשנ"ג, עמ' קנ כתב עליו: "דעת חכמים לא היתה נוחה ממנו". וזוהי גם הסיבה כנראה ששמו נשמט מבין 'תלמידי פרשבורג'.[30] ביהכ"נ 'ש"ס חברה' משמש היום כביהכ"נ חב"ד המרכזי בבודפשט, ובו שוכנת גם הישיבה הגדולה של חב"ד.[31] ד' חלקים, פאקש תרנ"ו-תרס"א. ע"פ 'תלמידי פרשבורג' עמ' פו.[32] ירושלים, תשס"ח. בספרו שם (סי' סא) ישנו דיון היסטורי אודות כתיבת שם העיר פעסט בגיטין, שהרי "נתחברו העיירות פעסט אפען ואלטאפען, שהיו ג' עיירות מחולקות, ועתה נתחברו להיות לעיר וגם יקראו בשם אחד בודאפעסט". ראה שם תשובת הגאון בעל 'שואל ומשיב'. ומעניין מה שענה לו בשו"ת 'עין הבדלח' (סי' יד): "לפי דעתי יותר טוב שלא לשנות כלל לא בפעסט ולא באובן ישן, וגם מעלתו יהיה נזהר לכתוב באגרת רשות פעסט, ולא בודאפעסט".[33] "כאשר ירד השלג הכפור של הכפירה הקומוניסטית, והחליטו לבטל את עצמאות של הקהילות החרדיות – אורטודוקסיות… הוא היה הראשון שלקח מקל הנדודים בידו ועזב את הונגריה… שלא יהיה בין אלה שיכריחו אותם למסור את הקהילה החרדית בידי החופשים הקומוניסטים" (שו"ת 'דברי ישראל' ח"א בסוף 'מילי דהספדא' שבראש הספר). רבני אונגארן פנו אז בשאלה כדת מה לעשות גם לכ"ק האדמו"ר מהר"י מסאטמאר, אבל הוא נמנע מלהורות להם הוראה למעשה, באומרו "היאך אוכל להחליט ממרחק ענין נשגב כזה". ראה כ"ז בספר 'זכור ימות עולם' (ח"ג עמ' תז-תיג, ח"ד עמ' שמג).[34] ע"פ 'תל תלפיות', א, עמ' 29; 'תלמידי פרשבורג' עמ' תרלה-תרלו.[35] ע"פ 'תלמידי פרשבורג' עמ' תקפב.[36] ע"פ 'תל תלפיות', ב, בודפשט תשס"א, עמ' 5-6.[37] כ"ז ע"פ 'תלמידי פרשבורג', עמ' תקעב.[38] פאקש תרס"ו-תרע"ה.[39] לעמבערג תרנ"ב-תרנ"ז; פאקש תר"ס-תרס"ד.[40] ראה 'חכמי הונגריה' עמ' 426-427.[41] ע"פ 'תלמידי פרעשבורג' עמ' תעז.[42] ע"פ צילום מצבתו בראש הספר 'מכתב לחזקיהו' דלקמן.[43] בן רבי נפתלי שרייבר, דלקמן [31].[44] כ"ז ע"פ 'תלמידי פרעשבורג' עמ' תרמט.[45] ע"פ ההקדמה לספרו 'מכתב לחזקיהו', ליקוואוד תשס"ט, בהקדמת בני המחבר ובמכתבו של רבי אברהם חיים שפיצטער שם. היה זה אחרי תרצ"ב שאז נסמך להוראה, ראה שם.[46] Frojimovics Kinga: Neológ (kongresszusi) és status quo ante rabbik Magyarországon 1869-től napjainkig. Budapest, MTA Judaisztikai Kutatóközpont, 2008, 222 p.[47] אמנם בין רבני עיר בערעגסאס (עמ' 65) נרשמו בקיצור נמרץ.[48] שאמלויא, תרס"ד.[49] באם נדייק יותר הרי "למדנותו המופלגת" זה תואר מתאים ל'קול אריה', ואילו ה'לבושי מרדכי' הוא פוסק מפורסם.[50] ראה גם לקמן [23].[51] כ"ז מפי בן העיר, ידידי הסופר מר שמואל (אישטוואן גאבור) בנדק (בראון). הוא מספר בגאוה שהרב פורהאנד היה נוכח גם בחגיגת ברית מילה שלו.[52] Randolph L. Braham (ed.): A magyarországi holokauszt földrajzi enciklopédiája, בודפשט, 2007, ח"א עמ' 242. [53] ע"פ 'רבנים ניאולוגיים וסטטוס קוו' עמ' 99.[54] ה"מאטריקל" המקורי, ה"ה פנקס רישום הלידות של ט', נמצא בידי מר שמואל בנדק כאן בבודפשט. ויש להוסיפו לרשימת ספרי ה'מאטריקל' שנרשמו בספר: Frojimovics Kinga: Magyarországi zsidó anyakönyvek 1760-tól napjainkig, בודפשט, 2007, עמ' 587.[55] Újvári Péter (ed.): Zsidó lexikon, בודפשט 1929, עמ' 197. ראה גם 'תלמידי פרשבורג' עמ' תרכז. [56] לדוגמא בעיירה פיליש-ווערעשוואר (עמ' 343) נרשמו רק הרב הראשון והאחרון של הקהילה כפי הכתוב בפ"ה (עמ' 453). אבל במקורו של הערך ב'לקסיקון היהודי' בהונגרית (עמ' 710) הוסיפו לרשום עוד ארבע רבנים שבין הראשון והאחרון.[57] ראה 'זכור ימות עולם' ח"ג צילום מס' 70.[58] מפי הרב משה אלכסנדר זושא קינסטליכער (בני ברק).[59] ע"פ 'חכמי הונגריה' עמ' 519.[60] ע"פ 'חכמי הונגריה' עמ' 528.[61] קונסענטמיקלוש, תרצ"ה.[62] ע"פ 'חכמי הונגריה' עמ' 519-520.[63] ע"פ יצחק אלפסי: 'החסידות', 1977, עמ' 214.[64] ראה מאמרי ב'אור ישראל', גליון טו, עמ' קעב.[65] אולי: "תל תלפיות". או "תלמוד תורה" (ראה עד"ז ב'מסעות ארץ ישראל' של א' יערי, עמ' 300: "בבית המדרש הגדול של ישיבת ק"ק ת"ת [= קהילה קדושה תלמוד תורה]…").[66] ראה מאמרי ב'אור ישראל', גליון מה, עמ' רו. [67] בני ברק תש"ס, עמ' 175.[68] "הרב החסיד המפורסם" – כך מתארו חתנו רבי יוסף גרינוואלד בסוף הקדמתו לשו"ת 'קרן לדוד'. רבי יעקב יחזקי' היה אחיהם הצעיר של בעל שו"ת 'ערוגת הבשם' ו'קרן לדוד'. נולד כ"ח טבת תר"ל, ונהרג עקד"ה ה' סיון תש"ד. "סירב לקבל על עצמו עול הרבנות… גדול מאד בתורה ומתנהג בחסידות" (ספר 'מארמארוש', תל אביב תשמ"ג, עמ' 210, ראה שם עוד). התפרנס מהדפסת ספרים, וכפי שנאמר בשער ספר 'תורת האדם', חוסט תרס"ב: "דפוס יעקב יחזקי' גר"וו". שמעתי מפי עד שבסוף ימיו היה לו בחוסט בית כנסת קטן (שטיבל) משלו. ראה עליו (ושם גם תמונתו ורשימת צאצאיו) גם ב'ראשי גולת אריאל' ח"א, נ"י תשל"ו, עמ' שמו-שנב, 'עטרת עקיבא', בני ברק תשס"ג, עמ' שלג-שלד.[69] מפי בן הקהילה רבי יצחק דוד הכהן פריעדמאן (ברוקלין, ניו יארק).[70] מפי אחיינו ר' משה דוד וואלטער (ברוקלין, ניו יארק).[71] שו"ת 'משמיע שלום', ברוקלין תשל"א, עמ' יג. ויש להשלים עפ"ז הנאמר בספרנו עמ' 266.[72] ע"פ 'תלמידי פרעשבורג' עמ' תקל.[73] ראה צילומו כאן: http://kevarim.com/rabbi-elozer-meisels/.[74] ראה עליו: אברהם פוקס, 'ישיבות הונגריה', ב, ירושלים תש"מ, פרק מ.
מאת: עקביא שמש בחנוכה לפני שנתיים ימים כתבתי בבלוג הנוכחי את הדברים הבאים: “אחד המאפיינים את הספרות הרבנית ההלכתית בדורנו הוא חיבור ספרים סביב נושא הלכתי אחד. העובדה שהמחבר מרכז את כל הידוע לו סביב אותו נושא, הופכת את הספר למבוקש ושימושי ביותר, לא רק ל”עמך”, אלא גם לציבור הלומדים. חלק מספרים אלו יוצא לאור במספר מהדורות, דבר המלמד על חשיבותו הרבה של הספר, ועל הצורך הרב שיש בו. הנה כי כן בהתקרב חג מסוים, אנו עדים להופעת מספר ספרים הלכתיים על ענייני החג, או אף על הלכות מיוחדות בודדות הקשורות עם אותו חג”.אבל דומה ששונה הוא חג החנוכה מיתר החגים בנושא זה. נכון, כמו בכל החגים כן גם בחנוכה יש ספרים שנתחברו על החג עצמו, או על עניין אחד, אבל עם כל זה יש בחנוכה משהו ייחודי. כוונתי היא לקושיה המפורסמת ביותר בחנוכה, הלא היא השאלה הנקראת שאלת הבית יוסף, הנמצא בסי’ עת”ר, ובלשונו של מרן: “ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות”. מרן ענה על כך שלוש תשובות. דומני שלא מצינו עוד בחיבור בית יוסף כי על שאלה ששאל מרן הוא השיב שלוש תשובות. כך על כל פנים למדתי מפרויקט השו”ת של אוניברסיטת בר אילן.[1] אם מרן עצמו נהג באופן מיוחד בשאלה זו, הרי באו חכמי הדורות והשלימו את מלאכתו. כמעט בכל ספר שהוקדש לחנוכה אתה מוצא דיון בקושיה זו. הדיון הוא בעצם הקושיה, אבל ובעיקר באמירת תירוצים נוספים. לא זו בלבד, אלא שמצאנו אף ספר מיוחד שבו נאספו כל התשובות שנאמרו ביישוב קושיא זו. דומה שהראשון שנהג כך הוא ר’ ישראל זלצר שכתב ספר בשם נר למאה, שבו אסף מאה תשובות ליישוב קושיה זו. ספר זה יצא במספר מהדורות. עד כמה שבדקתי המהדורה הראשונה יצאה בברוקלין בשנת תשכ”ב, ולא ראיתיה, אלא ראיתי מהדורות אחרות. יש לציין כי המחבר אינו רק מלקט תשובות, אלא הוא דן ומפלפל בהן, אם מעט ואם הרבה. מאוחר יותר יצא לאור קונטרס נס פך אחד, לונדון, תשנ”ב, שיצא לאור ע”י תלמוד תורה של חסידי בעלז, ובו מאה ואחת תשובות על שאלה זו. לא ראיתי קונטרס זה. מאוחר יותר חיבר רד”ד מייזליש את הספר חנוכת דוד, וגם בו “מאה ואחד תירוצים על קו’ מרן הבית יוסף”, ברוקלין, תשס”ב, ומהדורה נוספת בשנת תשס”ו. בספר זה יש חידוש בכך, שלמרות ששער הספר הוא בעברית, הרי שכל החיבור כתוב ביידיש. נדמה לי שראיתי כי יצא גם ספר שלוקטו בו מאתיים וחמישים תשובות לשאלה זו כמניין נ”ר, אבל כרגע איני זוכר מהו.והנה לאחרונה ראיתי ספר נוסף בנושא זה הנקרא: ספר ימי שמונה, חנוכה, היוצא לאור ע”י מכון אור חדש, אשדוד, תשס”ז. בשער הספר נכתב: “אוסף נפלא ונדיר של כחמש מאות[2] תירוצים על הקושיא המפורסמת המיוחסת[3] למרן הבית יוסף, מלוקטים ממאות ספרים בכל מקצועות התורה”.כל אדם השומע את המספר חמש מאות מתמלא מיד בסקרנות שאין כמותה, כי דבר כזה עוד לא שמענו.[4] ניחא מאה תשובות, אף הוא מספר שאינו מבוטל, אבל לא רק ששמענו על כך אלא גם נדפסו לפחות שני הספרים המאשרים זאת, שהזכרנום לעיל. אבל להגדיל את התשובות פי חמש, אין זה דבר של מה בכך. לפיכך אמרתי מן הראוי לעיין בספר ולראות מה חידוש יש בו.א. סקירה קצרה של הספרעיקרו של הספר הוא כאמור תירוץ קושיתו של הבית יוסף. לאחר זאת יש בו עוד מספר הוספות: סדר הדלקת נר חנוכה, דפי גמרא ממסכת שבת השייכים לחנוכה, משנה ברורה הלכות חנוכה, מגילת אנטיוכוס, מפתח שמות הספרים.יפה עשו[5] שחילקו את תירוץ הקושיא לחמישה פרקים, בהתאם לסוג התירוץ. אלו הם: (א) היום הראשון נקבע על נס אחר. (ב) הנס ביום הראשון אירע בריבוי השמן. (ג) גם ליום הראשון לא היה מספיק שמן. (ד) חנוכה שמונה ימים כנגד מה. (ה) שונות. הם מרחיבים מעט בפתח דבר על הסוגים השונים, ולא העתקתי את דבריהם כדי לא להאריך. אוסיף על כך, שלא זו בלבד, אלא שהם הוסיפו לכל תירוץ ותירוץ גם כותרת מיוחדת, המלמדת בקיצור על התירוץ. אכן, לא נתברר לי אם יש סדר לתירוצים שבכל פרק. לא מצאתי שהם מסודרים לפי סדר הזמנים, או לפי סדר אחר, פרט לכך שהתירוץ הראשון שבכל פרק, ולפעמים גם השני, הוא משל הראשונים. אין הם דנים בתשובות שהם מביאים, אלא רק מוסרים את התשובה עצמה.עוד שני דברים הם מדגישים בפתח דבר. האחד: “מן הראוי לציין כי תירוצים רבים המובאים בספרים שונים לא העתקנום, זאת בשל היותם מובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים שכבר צוטטו. וכידוע מבעל קצות החושן שכאשר שאלוהו בדבר סוד הצלחתו שספרו התקבל כל כך בקרב מרבית הלומדים, השיב: ‘בזמן שאחרים חושבים מה לכתוב ולהוסיף, אני ישבתי ומחקתי'”.השני: “באופן כללי בעריכת הספר השתמשנו בכלל הידוע ‘למען ירוץ הקורא בו’, ועל כן למרות שהשתדלנו לבלתי שלוח יד בקודש כאשר במקור היתה לשון המחבר צחה ומובנת[6]… מ”מ בעת הצורך נאלצנו על כרחנו להוסיף או לשנות לפי הבנתנו הדלה מלשון קדשם של המחברים במקור, למען ירוץ הקורא בהם. ואם שגינו, יתלו המעיינים את האשמה בנו ולא בהם ח”ו”.יש לציין כי הספר נדפס בהידור ובצורה נאה. דומה בעיני שגם הקפידו על הגהתו, כי בדרך עיוני בו, לא עמדתי על טעויות שיש בו. התשובות עצמן בדרך כלל קצרות, והדבר מועיל מאוד למעיין בו. אם נשווה זאת לספר נר למאה, הרי שהמעיין יראה כי העיון בספר נר למאה קשה יותר. המחבר דן בכל תשובה ומפלפל בה, ולא ברור תמיד מה עולה בסופו של דבר.ב. נקודות שנתעוררו אצלי אגב עיון בספר 1. התעלמות מחלקו של הספר נר למאהכפי שכתבתי לעיל, נראה כי לר”י זלצר בעל נר למאה שמורה זכות ראשונים. ולכן תמה אני על כך שבפתח דבר לספר שלפנינו נכתב: “אשר זכה [מרן הב”י] שסביב שאלתו נכתבו ונאמרו במרוצת השנים מאות תירוצים ויותר… וגם לרבות בספרי ליקוטים שנתחברו במיוחד על קושיא זו. אולם בסייעתא דשמיא עדיין הניחו לנו בקעה להתגדר בה… אחר מאות שעות של יגיעה מאומצת”. מה הייינו חסרים אילו היה נכתב כאן שמו של הספר נר למאה. והרי הם משתמשים בו ומביאים אותו. א”כ יש להניח שחמישית מהספר הגיש להם ר”י זלצר בקנה, וחסך מהם עוד כמה שעות של יגיעה מאומצת. האם אין מקום להזכיר זאת? אתמהה.אמנם הם הזכירו את הספר נר למאה בסוף הספר, במפתח שמות הספרים. אבל גם שם הוא מוזכר כאחד מני רבים, ואין אתה יודע על ייחודו של הספר. 2. על הלשון: הקושיא “המיוחסת” לבית יוסףלאחר פתח דבר, עמדו והסבירו בעמ’ 19 את “מהות הקושיא”. כך כתבו: “מפורסמת היא הקושיא המיוחסת למרן הבית יוסף… ברם למעשה קדמו והרגישו בזה ראשונים כמלאכים, ואף הם בלשונם הצרופה תירצו בדרך משלהם. הראשון בהם, הוא המאירי במסכת שבת (כא ע”ב) כתב… וכה”ג תירצו שאר ראשונים. ודבריהם ושיטתם יובאו להלן בינות לשאר התירוצים. למעשה הב”י עצמו אף הוא הביא ג’ תירוצים” וכו’. נמצא שכאן הסבירו מדוע נקטו בלשונם בשער הספר כי הקושיא “מיוחסת” למרן, ולא כתבו כי הוא הקשה אותה וכד’. זאת משום שקדמו כבר המאירי בקושיה זו. אמנם בעניותי איני מבין מה מקום ללשון זה. סוף סוף מרן הקשה אותה, וא”כ מה מקום לומר “מיוחסת”?אלא מן הסתם רצו לומר שהעולם מייחס את הקושיה לבית יוסף, בו בזמן שהאמת היא שהמאירי קידמו בקושיה זו. אם כך הדבר הרי לא דייקו בהמשך דבריהם. שכן, בהמשך דבריהם (באותו עמוד) העתיקו את שלושת תירוצי הבית יוסף ככתבם וכלשונם בצורה בולטת ומרווחת. ועל כך יש לשאול, הלא מפורסם בימינו כי שלושת התירוצים הללו נמצאים בתוספות הרא”ש למסכת שבת. אם כן היה עליהם לדקדק ולומר שגם שלושת תירוצי הבית יוסף, כלשונם, נמצאים בראשונים, הלא הוא תוספות הרא”ש. מה עוד שבעמוד פז, ששם הביאו את שלושת תירוצי מרן הב”י, כתבו במפורש שכן הוא בתוספות הרא”ש. אם כן מדוע כתבו כאן רק שהקושיא “מיוחסת”, הרי גם התירוצים “מיוחסים”, ואילו הם כתבו “הב”י עצמו אף הוא הביא ג’ תירוצים”.לפי דרכנו למדנו, כי הם מאוד מדקדקים לייחס כל מאמר למקורו הראשוני. א”כ מתחזקת התמיהה (לעיל סעיף 1) על שום לא הזכירו את הספר נר למאה, שהוא “המאירי” לעשרות תשובות המוזכרות בספרן.3. על מניין התירוציםעיון בספר מעלה כי חלק מהתשובות חוזרות על עצמן. אמנם המחברים היו מודעים לאפשרות מעין זו, ולכן הודיעו בפתח דבר, כי תירוצים המובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים לא הוכנסו לספר. אבל דומה שלא כך הדבר. להלן מספר דוגמאות:(1) בתשובה קסו כתב המשיב עצמו כי דבריו הם “וכעין מה שתירץ הט”ז”. אם כן מה נענה אנן אבתריה? הרי אתה שומע מכאן שאין זו תשובה חדשה.(2) תשובה כה: “יש לומר שנעשה נס בנר מערבי שידלק גם ביום… ולכן תקנו להדליק ח’ ימים דגם ביום א’ הרי ניכר הנס דנר מערבי”. תשובה עא: משהדליקו את המנורה ביום ראשון ששוב לא כבה נר מערבי”. האם אין זו אותה תשובה? וראה עוד תשובות: נט, צה, וגם תשובה שמו, שאף הן דומות לאלו ולא העתקתין מפני שרציתי לקצר. (3) תשובה ד: “שנקרא כן על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן הזה בימי חגי הנביא”. תשובה מ: “את היום הראשון קבעו לזכר חנוכת בית המקדש השני שהיה אף הוא בימי חגי הנביא”. האם אין זו אותה תשובה?(4) תשובה עט, בכותרתה נכתב: “על מה שנמלט הפך מעיני היוונים”. הכותרת של תשובה קיח היא: “הכו היוונים בסוונרים”. יש חילוק דק ביניהם, אבל האם אין זה אותו תירוץ?די בדוגמות אלו כדי ללמדנו על הקושי בחמש מאות התשובות שנאספו. האם מספר זה אכן נכון הוא, או שהיה עליהם לבדוק היטב, שמא הם מביאים בספר תשובות זהות או דומות.4. על דרך ציון המקורות בגוף הספר בגוף הספר, בסוף כל תשובה נכתב המקור לאותה תשובה. ברם, קיים חוסר בהירות בדרך הציון. אם ברצון המעיין לבדוק את המקור עצמו, הרי שברוב המקרים הדבר קשה מאוד. זאת משום שאין מראה מקום מדויק. כל עוד שהמקור הוא ספר המסודר כסדר השולחן ערוך, אני מניח שנמצא זאת בסי’ עת”ר. אם מדובר בספר דרשני לחנוכה, יש להניח שנמצא זאת בדרשה לחנוכה, אף שגם במקרה זה החיפוש אינו קל. אבל אם לדוגמה כתוב בעמ’ כה, תשובה ו, שהמקור הוא: ארץ צבי, כיצד נמצא זאת. לא רק שיש מספר ספרים בשם ארץ צבי, אלא אף אם אנו יודעים מי המחבר, עדיין אין אנו יכולים למצוא זאת בספר. חבל מאוד, שכך דרך הציון לרוב המקורות בספר.[7] אבל יותר קשה מכך היא ההפנייה למקור בצורה: “ספרים”. ואתה שואל את עצמך, מי יכול למצוא את מקורם של דברים אלו. אין הבדל בין ציון מקור בצורה זו, לבין אי ציון מקור בכלל. בשני המקרים לא ניתן לדעת מה הוא המקור. במליצה הייתי אומר עליהם את דברי הגמ’ ביומא כט ע”א: “והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן”. ללמדך, כי נס חנוכה לא ניתן להכתב, ולכן כנראה שהם סבורים שלא ניתן לכתוב גם את המקורות לנס חנוכה.5. על ‘מפתח שמות הספרים‘ שבסוף הספרבסוף הספר בעמ’ שיח-שיט, הוקדשו שני עמודים, כאשר בכל עמוד יש שלושה טורים, ל’מפתח שמות הספרים’. רשימה זו לוקה בחסר. הם לא רשמו את שמות המחברים, פרט לספרים בודדים, ואין צורך לומר שלא רשמו מקום או שנת הדפסה. כידוע יש ספרים שהם בעלי אותו שם, ואם אין פרטים נוספים אי אפשר לדעת באיזה ספר מדובר.ברשימה זו אנו יכולים למצוא גם שמות כגון אלו:[8] האדמו”ר ממונקאטש זצ”ל, האדמו”ר מסטריקוב זצ”ל,[9] הגאון ר’ גרשון ליטש רוזנבוים, הרב[10] יחזקאל אברמסקי, הרה”ג ר’ מנחם מנדל כשר, כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג, הרה”ק מסאטמר,[11] ועוד.[12] לא נתברר לי מדוע לא כתבו באלו ספר של אותם רבנים נאמרו דבריהם. הנה דוגמה נוספת של חוסר בהירות במפתח. מוזכר כאן: כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג, ומן הסתם הכוונה לאדמו”ר בעל שו”ת דברי יציב. אכן באותה רשימה מוזכר באופן עצמאי, ספרו שפע חיים, וכן נזכר באופן עצמאי גם ספרו יציב פתגם.. האם מכאן עלי לומר כי במקום שנכתב בגוף הספר, כמקור לתשובה מסוימת: כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג,[13] פירושו של דבר שהתשובה אינה נמצאת לא בספר שפע חיים ולא בספר יציב פתגם, אלא היא נאמרה מפי השמועה, או נמצאת בספר אחר המביא משמו, או בכתב העת של חסידות צאנז ישראל סבא וכד’. לסיום, נזכיר את אחת משלוש התשובות של מרן הב”י לקושיתו המפורסמת: גם לאחר שנתנו שמן בנרות המנורה, נשאר פך השמן מלא כבתחילה. אף אנו נאמר, כי אולי יש מספר חסרונות בספר זה, ואולי אין בו חמש מאות תשובות שונות, אבל בעיקרו של דבר הוא מלא וגדוש, וכל המעיין בו יוכל לשאוב ממנו מלא פך השמן, ואין שמן אלא חכמה.
[1] בדקתי על פי לשונו של מרן כאן, דהיינו את הצירופים של: ועוד י”ל, וכן: אי נמי.[2] בספר עצמו נמצאות תקב תשובות. [3] על הסיבה שהם נקטו לשון: “המיוחסת”, ולא: שהקשה וכד’, נעמוד בהמשך.[4] רש”י זוין, המועדים בהלכה, תל אביב, תשי”ד, חנוכה, אות א, עמ’ קנז, כתב: “אין מספר לתירוצים שנאמרו על שאלה זו”. אבל דומני שהוא לא שיער שהמספר יעמוד על חמש מאות.[5] אני נוקט בלשון רבים משום שבהסכמה הראשונה לספר שהיא הסכמת בד”צ למקהלות האשכנזים, ירושלים, תשס”ז, נאמר שהחיבור הוא “פרי עמלם של ת”ח מופלגים חברי מכון אור חדש”. לעומת זאת בהסכמה השניה של בד”צ רבני הקריות אשדוד, מרחשון, תשס”ו, נאמר: “הנה הראני האברך המופלג בתורה ויר”ש הרב וכו’ הי”ו קונטרס מחיבורו שעומד להוציא לאור ע”י מכון אור חדש” וכו’. לא פורש שמו של האברך, אבל אתה שומע שהמחבר הוא אדם אחד. אבל הואיל וההסכמה היא משנת תשס”ו, אמרתי נלך אחר לשון אחרון, שהיא ההסכמה משנת תשס”ז.[6] מעניין מאוד לציין כי בעמ’ מו, תשובה סח נדפסה ביידיש, ואני מניח כי כך היא לשון הספר. הם אף לא טרחו לתרגם את התשובה לעברית. [7] אפשר להעיר גם הערות נקודתיות, ואסתפק בדוגמה אחת. כך כתבו בתשובה רסג: “הרב בעל העתים כתב טעם אחר למה ח’ ימים לפי שבטלו מהם מילה שהיא לח’ לפיכך קבעו ח’ ימים עכ”ל (בעל העתים)”. הניסוח כאן לקוי ביותר. ראשית, אם הפתיחה היא: הרב בעל העתים כתב, מה טעם יש לכתוב בסוגריים שהמקור הוא בעל העתים. עוד קשה, מה צורך לכתוב: עכ”ל. ועוד יש לתמוה, הרי אין בידינו הלכות חנוכה בספר העתים, אם כן היכן ראו זאת בספרו. כל זה מביא אותנו למסקנה שלפנינו העתקה ממקור אחר. אפשר שהעתיקו מהכלבו סי’ מד, שהוא הביא את דברי בעל העתים. אפשר מספרים מאוחרים, שהביאו מהכלבו. כך או כך הלשון שבו הציגו את דברי בעל העתים הוא מגומגם ביותר.[8] הרשימה אמורה להיות לפי סדר א”ב, אבל הם התחשבו גם בתואר, ולכן לדוגמה ר”ח מבריסק נמצא באות ר’.[9] רק שני רבנים אלו נוסף להם: זצ”ל. כל האחרים שברשימה לא זכו לכך.[10] לא ברור לי מדוע נפקד ממנו התואר גאון.[11] הוא מוזכר פעמיים גם תחת התואר: כ”ק הרה”ק מסאטמר.[12] מעניין שברשימה נכתב גם: בעל האמרי טעם. מדוע לא די היה לכתוב: אמרי טעם.[13] כגון בעמ’ לט תשובה מז.
בספרו איש צדיק היה (ס”ע 223) מספר שמחה רז: פעם סיפר לי (ר’ אריה לוין),
כי כאשר היה מבקר את הנידונים למוות היה נוהג להיפרד מהם באמירה: ישועת ה’ כהרף עין. שאלוהו: היכן כתוב דבר זה? השיב להם: איני יודע, אך ודאי מובא הוא בכתובים. והוסיף הרב: “שבתי לביתי, חיפשתי אחר מקורה של אמירה זו ולא מצאתיה“.
ואולם אנא שמואל זעירא יגעתי (זה ששים שנה ויותר) ומצאתי בס”ד די מחסורי. ולא אמנע טוב ממבקשו.
‘פסוק’ זה מצוי הרבה בספרים ראשונים ואחרונים. ושני נסוחים לו: א) ישועת ב) תשועת.
אחד הקדמונים, ר’ יצחק קרישפין (חי בספרד במאה היב למה”נ) בספרו משלי ערב (המכונה בפי אלחריזי בשם ספר המוסר), שער ו (הלבנון, ג, עמ’ 96), הביא את הפתגם השגור כאלו הוא פסוק מן המקרא: ונאמר ישועת ה’ כהרף עין … קוה [ל]א’לוהיך והתאמץ והוחיל, כי ישועתו כהרף עין. וכבר קדם לו רב
נסים גאון בחיבור יפה מהישועה (מהד’ הירשברג, ירושלים תשיד, עמ’ מז): ולא נתן (המפקד) על דעתו שישועת ה’ כהרף עין, כמה שנאמר: ישועתו כהרף עין.
בנוסח א הובא הפתגם גם אצל ר’ טוביה ברבי אליעזר (בדורו של רש”י) בספרו לקח טוב (לאסתר, סוף פרשה ד): לא עמד[ה] גזירתו (של המן) אלא ב’ ימים, וביום ג’ נצלב, כי נדדה שנת המלך בליל שמורים, ישועת ה’ כהרף עין, יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.
וכן מספר לנו הנוסע המפורסם ר’ בנימין מטודילה (בערך בשנת ד’תתקל), שבמדינות אלימנייא, כשבא אליהם אכסנאי הם עורכים סעודה לכבודו ואומרים: שמחו אחינו, כי ישועת ה’ כהרף עין (מסעות בנימין, מהד’ אשר, קי 2).
וכן בסליחתו של ר’ צדוק עמאני הפותחת:
עזרי יבוא, אֵל, מאין (שפתי רננות, ליוורנו תקעו, דף כה ע”ב) הסוגר של
הבית הראשון הוא: ישועת ה’ כהרף עין. גם במחזור ארם צובה (ויניציאה רפז) נדפס פיוט בחתימת אברהם: מאין יבא עזרי מאין / ישועת ה’ כהרף עין.
וכן בדרשות אבן שועיב, ליום אחרון של פסח, קראקא שלג, דף מג ע”ג: לא ידעתי נפשי שמתני אומרים ישראל ישועת ה’ כהרף עין. וראה פתיחה, מר’ שרגא אברמסון,
דף 36 ע”א.
וכבר כתב רבנו יונה בפרושו למשלי, ג כו: ויבטח בשי”ת בכל עת צרה וחשכה, וידע באמת כי הוא רב להושיע מכל צרה וישועתו כהרף עין, ועל כן יקוה לישועתו גם אם החרב מונח על צואר האדם – – –
נוסח חדש [ב במקום כ] אנו מוצאים בשו”ת חתם סופר, ח”ב, יו”ד, סי’ קלח: נראה מזה, שהיו בני גולה
מצפים לישועת ה’ בהרף עין, והיה בעיניהם כחטא ועון
לבנות בתים ולנטוע כרמים בח”ל [בחוץ לארץ].
כנוסח ב הביא החיד”א, בשו”ת יוסף אומץ (סי’ קד): “תשובת החכם השלם הדיין המצויין כמה”ר יצחק עטייה נר”ו”, בה הובאה
תשובת הנתבע לתובע: מה מצאת בי עול, כי רחקת מעלי. אי משום עכוב הזמן, לא איריא,
דלַכֹּל זמן, ואפשר דבתוך זמן מועט אמכרנה. ותשועת ה’ כהרף עין.
ור’ רחמים חיים יהודה למשפחת ישראל (תקעה-תרנב), בשו”ת בן ימין (שאלוניקי תרנו), סי’ לב, כותב: אולי מן
השמים ירחמו, כי יתן חִנו אליהם ולא ימיתוהו ותשועת ה’ כהרף עין.
וכבר מצאנוהו בנסוח זה במנורת המאור לר’ ישראל אלנקוה
(ח”ד, עמ’ 247)1, ובפיוט ה’ קדשו זמנו (עלים לביבליוגרפיה וקורות ישראל, ב (תרצה-תרצו), עמ’ 70)2, וכן אצל
ר’ אליהו בר’ משה לואנץ, בספרו
רנת דודים לשה”ש א א (בסיליאה שס, דף ג ע”א): הגם כי תשועת ה’ כהרף
עין – – – .
ולפני כולם שר ריה”ל: ויאמר ה’
נתתי רוזנים לאין / ותשועתי כהרף עין (אמר אויב, שו’ 58-57)3. גם רמב”ן, בתפלת הים, פונה לממציא יש מאין / ותשועתו כהרף עין.
וכן אומר השיר האנונימי: אל תדאג לשעבר כי אין / ולעתיד כי עדין / וקוה לממציא יש מאין
/ ותשועת ה’ כהרף עין. וכן כותב ר’ יצחק אברבנאל בפירושו לישעיה ז יט: תשועת ה’ תהיה כהרף עין. וכ”כ ר’ משה
חגיז בספרו שפת אמת (אמ”ד תסז, דף כה ע”ב): תשועת ה’ שהיא כהרף עין.
ואסים קטע זה (נסוח ב) בשלוש הבאות מספרים שנכתבו לפני
ארבע מאות וחמש מאות שנה:
א) פירוש ר’ יוסף יעבץ לאבות, ו ח (בסופה): כי בעת
הגאולה נגאל מהרה, ולא נתאחר מתחלת בואה עד תשלומה ימים … ותשועת ה’ כהרף עין, כי מאת ה’ תהיה, ולכן תפלא בעינינו למהירותה.
ב) מדרש שמואל, לר’ שמואל די אוזידה (לאבות ה ד): הנס השמיני. עומדין צפופין ומשתחוין
רווחין. הודיע בנס הזה, כי כמו שהעומדים בעזרה היו עומדין צפופין, כלומר זה בצד
זה, דוחקין ולוחצין זה את זה, וכשהיו משתחוין היו רווחים, כן ישראל, כאשר יהיו
הצרות לוחצות אותם ישובו בתשובה בעת צרתם ויקדו וישתחוו לאלוהים, ותיכף יצאו מצרה
לרוחה, כי תשועת ה’ כהרף עין.
ג) סדר היום, לר’ משה בן מכיר (סדר ההגדה וכוונתה, הא לחמא): ואם כעת אנו עבדים, לשנה
הבאה בני חורין בעה”י, כי ישועות ה’ כהרף
עין, ונקלה זאת
הגאולה הרבה מגאולת מצרים, ואפשר לה להיות על פי הטבע, וא”צ כ”כ לשנות
סדרי בראשית ו[ל]שדד המערכות – – –
את הרעיון, בנסוח שונה במקצת, כבר מצאנו אצל רס”ג
(בבקשתו הפותחת: אתה הוא, סדור רס”ג, דף נה): וכהרף עין תושיע
את כולם. ומטבע
קבוע הוא בברכה שניה בתפלת העמידה בנוסח א”י: כהרף עין ישועה לנו תצמיח. נ”א: בהרף עין ישועה לנו מצמיח (ספר דינבורג, ירושלם תשט, עמ’ 117). וכבר אמרו במכילתא (בא, מסכתא דפסחא, פרשה יד): כשהגיע הקץ [הזמן], לא עכבן
הקב”ה [המקום] כהרף עין. וקדם לכולם ישעיהו בן אמוץ המתנבא
בשם ה’: ותשועתם לא תאחר (ישעיה מו יג).
עד כאן פשט. מכאן ואילך דרש.
פתגם זה יפה הוא נדרש: כאשר עין האדם כבר רפתה ואינה רואה כל תקוה להצלה, אז תבוא הישועה (שרי המאה, עמ’ 22, בשם הגאון ר’ צבי הירש לוין).
1 ממנו העתיק ר’ יהודה כלץ לספר המוסר, דפוס ראשון, קושטאנטינה רצז, פרק יז,
עמ’ [251]: ידעתי כי תשועת השם כהרף עין. השוה שרגא
אברמסון, ‘אמרי חכמה ואמרי אינשי’, מנחה ליהודה (לכבוד ר’ יהודה זלוטניק [אבידע]), ירושלים תשי, עמ’ 28-27, ועמ’ 295. ונעלם ממנו מקורו של יש
נוחלין, שהוא ספר המוסר, אשר העתיק ממנורת המאור – הנזכר ע”י אברמסון
בעמ’ 28!
2 שם, בעמ’ 72-70, פרסם ד”ר ש’ ברנשטיין פיוט אנונומי
ליוה”כ המתחיל ה’ קדשו זמנו טהרו לכפרה, ובבית
41 נאמר: ותשועת ה’ כהרף עין אל תרף. הפיוט לקוח
ממחזור מנהג קטלוניה, כ”י ישן, והוא
כתוב שם בין פיוטים עתיקים שנתחברו במאה התשיעית לאלף החמישי.
3 השמועה שפתגם זה מצוי באחד הפיוטים הביאה את אהרן הימן (אוצר
דברי חכמים ופתגמיהם, סוף עמ’ 286) לכתוב, שכן מתחיל פיוט
אחד הנדפס בשפתי רננות. והעתיק את הדברים מישראל
חיים טביוב (אוצר המשלים והפתגמים, מהדורה
שניה: ברלין תרפב, סי’ 1640) אשר לקח מכהנא
(משלי עם, בתוך: האסיף, ב (תרמז), סי’ קלב). אולם כבר העיר נ’
בן-מנחם, שבדק באוצר השירה והפיוט של דודזון
ולא מצא פיוט כזה. ראה ספרו אברהם אבן-עזרא, שיחות ואגדות-עם, ירושלים תשג, עמ’ 35,
הערה 7.