Daf Yomi: Seforim on Moed Katan, Part Two and Three

By Eliezer Brodt

Daf Yomi is in middle of learning Masseches Moed Katan. This week I had two conversations with Rabbi Moshe Schwed of All Daf. The purpose of these conversation were for me to trace the concerns for the fear some had to learn this Masechtah, especially the section devoted to Avelius as it deals with topics related to death.

Part two deals with tracing the sources about this from the Sefer Chasdim, Yosef Ometz and the Chasam Sofer. Some other Mesechtas were added to the list by various sources. I than traced the learning of this topic until the end of the Rishonim period, including a close examination of the significance of the Toras HaAdam of the Ramban.

Part three picks up with the Achronim period. Looking more closely at the Curriculum in Lita, and Volozhin. I continued on with some more contemporary Poskim’s views about learning this subject and conclude with a short bibliography of various seforim on Aveilus.

We recorded them and they are available for viewing: part two is here and here. Part three is here and here.

Part two is forty- seven minutes, which is much longer than most of the previous ones. I apologize for the length in advance, luckily both links have options for one to listen on fast speed! Part three is only 23 minutes long. Many aspects could have been discussed at much greater length but R. Schwed had mercy on potential listeners!

This is an experiment which we are trying on the Seforim Blog and we hope to have other presentations from others over time. Feedback or comments of any sort are appreciated.

This is the seventh and eighth such conversation I have had with him of this kind this year (earlier we discussed Yerushalmi Shekalim [here], Yoma [here], Rosh Hashanah [here] Taanis [here] Megillah [here] and Moed Koton part one [here]).

[1] מאמר זה  [מתוך ספרי בין כסה לעשור שי”ל לפני כמה חדשים] הוא מבוסס על חומר שאספתי בס”ד במשך השנים דרך לימודי, ובנוסף לכך השתמשתי בכמה סיכומים שונים שנערכו על נושא זה, הם: ר’ זאב וואלף לייטער, שו”ת בית דוד, ירושלים תשס, סי’ סד, ובמילואים לשם; ר’ ראובן מרגליות, נפש חיה, סי’ קנט, ס”ק יג; ר’ אהרן מגיד, בית אהרן, י, ערך ‘אפר פרה’, ניו-יורק תשלה, עמ’ תרפו-תרצ; הרב דוד אברהם מנדלבוים, פרדס יוסף החדש, פרשת חוקת, בני-ברק תשנו, עמ’ תשצו-תשצח; הרב דוד יואל ווייס, מגדים חדשים למסכת חגיגה, כה ע”א, ירושלים תשסו, עמ’ תקסג-תקסז. וראה עוד: ד’ רעוול, ‘החלופים בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל: מקורות ההלכה של הקראים’, חורב, חוברת א, ניו-יורק תרצד, עמ’ 10, הערה 18; י’ זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ’ 313-312; ז’ עמר, ‘מתי פרצה טהרה יתירה בישראל ומתי פסקה?’, בד”ד, 17 (אלול תשסו), עמ’ 27-7, ובמיוחד בעמ’ 14-13. יישר כוח לידידי הרב מרדכי מנחם הוניג על שהפנני לשני המקורות האחרונים.[2] בספרי בין כסה לעשור.[3] ירושלמי, שבת, פ”א ה”ג.[4] ספר חסידים שעל-פי כת”י פארמה, הוצאת מקיצי נרדמים, סי’ תתרסט.[5] לא הבאתי את כל הוכחותיהם, אלא רק את המרכזיות שבהם ואלו שהובאו בידי רבים [להוכחות נוספות שכלל לא נידונו אצל הראשונים, ראה: י’ זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ’ 312. בנוסף לכך ישנן כמה הוכחות שהשתמשו באפר פרה בתקופת התנאים שפעלו לאחר חורבן הבית. ר’ אשתורי הפרחי (כפתור ופרח, פרק יג, ירושלים תשנז, עמ’ קלח) מציין שתי הוכחות לכך, ואחת מהן היא תוספתא, שביעית, מהדורת ר”ש ליברמן, ה ב: “אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני ראיתי את שמעון בר כהנא שהיה שותה יין של תרומה בעכו”. ומדברי מדרש אחר משמע, שטהרת פרה אדומה נהגה אף לאחר חורבן בית המקדש: “…פרה אדומה שיהו טהורין, שאף-על-פי שבית המקדש חרב וקרבנות בטלו, פרת חטאת אינה בטילה“. כך הובא בספר פתרון תורה [ליקוט מדרשים פרסי משלהי תקופת הגאונים], מהדורת א”א אורבך, פרשת חקת, ירושלים תשלח, עמ’ 175. אך אין להכריח ממדרש זה על תקופת האמוראים, שיתכן שכל דבריו נאמרו רק על תקופת התנאים בלבד. וראה גם פרושי רבינו אליהו מלונדריש ופסקיו, מהדורת מרדכי ליב זק”ש, פסקים מסדר זרעים, מסכת חלה סוף אות טו, ירושלים תשטז, עמ’ כו, “והיינו דווקא בימי התנאים שהיו מזין לטומאת מת”.  [6] המוסגר על-פי רש”י והענין שם.[7] המאמר של עולא הובא גם בחגיגה כה ע”א. עיי”ש.  [8] והשווה לדבריו בתשובות רש”י, מהדורת אלפנביין, סי’ קפז.[9] וגם לראשונים אחרים (פירוש רבינו חננאל, חגיגה כה ע”א; ספר הערוך, ערך ‘חבר’; חידושי הרשב”א, נדה ו ע”א) שביארו ש’חבריא מדכן בגלילא’ הוא, ש”היו עדיין מרגילין עצמן לטהר חוליהן בטהרת הקדש” (חידושי הרשב”א, שם), ולא כפירוש רש”י, עדיין יש להכריח שהם הסכימו שבזמנו של עולא היה עדיין מצוי אפר פרה, כי לולא ההִטהרות בו לא תתכן אכילת חולין בטהרה. והדברים פשוטים [לעצם פירוש שונה זה, ראה: ל’ גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, עמ’ 83; הרב דוד יואל ווייס, מגדים חדשים לחגיגה כה ע”א, ירושלים תשסו, עמ’ תקסג].  [10] ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל, מהדורת י’ פרידמן, אשקלון תשסח, עמ’ 28.  [11] פירוש הר”ש משאנץ, חלה פ”ד מ”ח.[12] תוספות הרי”ד, חגיגה כה ע”א.[13] שו”ת הרי”ד, ירושלים תשכז, סי’ כה. שו”ת זה נדפס לראשונה מכת”י בשנת תשכז, אולם החיד”א ראהו בעודו בכתב-יד והעתיק ממנו את הנושא המדובר לספרו ברכי יוסף, או”ח, סי’ רמב, ס”ק ב. וראה גם דבריו בחיבורו מדבר קדמות, מערכת א, סעיף כו.[14] סמ”ג, ישראל תשנא, עשין קמא, עמ’ שסח.  [15] רא”ש, חולין, פרק ח, סי’ ד. הביאו ר’ יוסף קארו, בית יוסף, או”ח, סי’ שכב. וראה עוד: הלכות קטנות לרא”ש, הלכות חלה, סימן יד.[16] כפתור ופרח, ב, פרק יג, ירושלים תשנז, עמ’ קלח.[17] אך ראה לעיל, הערה 10.[18] שו”ת תשב”ץ, ג, סי’ ר.[19] וכך גם מפורש בתוספות, בכורות כז ע”ב, ד”ה ‘וכי הזאה’. ראה שם.[20] עי’ שבת טו ע”א ואילך, שגזרת הטומאה על ארץ העמים קדמה לחורבן בית המקדש השני.  [21] ספר חרדים, מצות התלויות בארץ, פרק מב, אות יד, ירושלים תשנ, עמ’ קפז.[22] פירוש מלאכת שלמה, חלה, ד ח.[23] משנה למלך, הלכות אבל, פרק ג הלכה א. בעל ‘משנה למלך’ זכר מקור המציין ש”שגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה” ולא זכר היכן, ובאו האחרונים (ראה במצויין לעיל, הערה 1) והחזירו לנו אבדתו, שהיא תוספתא, פרה, מהדורת צוקרמאנדל, ג ה: “ר’ שמעון אומר: עפרן [=אפר פרה] ירד עמהן לבבל ועלה. אמרו לו: והלא נטמא בארץ העמים? אמר להם: לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה”. אולם עדיין לא הבנתי מה שייכותה של תוספתא זו לנושא שלפנינו, הרי שם מדובר על גלות בבל שלאחר חורבן בית ראשון, ומה ראייה היא לטהרת אפר פרה בתקופת האמוראים שהייתה למעלה מ-500 שנה לאחר מכן? וגם לא יתכן לומר שאפר הפרה נשאר עד לזמנם וממנה הם נטהרו, כי בתקופת האמוראים כבר נגזרה על בבל טומאת ארץ העמים (עי’ לעיל, הערה 21) וממילא נטמא האפר. סוף דבר, ראיית ה’משנה למלך’ מן התוספתא לא ברירא לי, וצע”ע. וכבר העירו על כך כמה מהמחברים המאוחרים, ראה: ל’ גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, עמ’ 83; הרב י”י גרינוואלד, כל בו על אבלות, חלק שלישי (‘כתר כהונה’), סי’ ג, ניו-יורק תשיז, עמ’ 21-20 [אגב, הרב י”י גרינוואלד טוען נגד ה’משנה למלך’ גם מ’ירד עמהן לבבל ועלה‘ שבתוספתא, דמשמע, שכשחזרו גולי בבל ארצה העלו עמם את כל אפר פרה ולא נשאר ממנו בבבל כלום. אך אין זו טענה, כי יתכן שנוסחת ה’משנה למלך’ בתוספתא היתה כזו שבפירוש המשניות לר’ עובדיה מברטנורא (איטליה וארץ ישראל, ר-רע): “דסבר ר’ יוסי, כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים, שטהרו באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם” (פירוש רע”ב, פרה, ג ג). היינו, הם העלו רק חלק מן האפר, וחלקה נשאר שם].  [24] קהלת יעקב, מענה לשון, ח”ב (לשון חכמים), מערכת א, סי’ קיא, ירושלים תשס, דף ח ע”ב.  [25] שו”ת שאילת יעבץ, א, סי’ פט: “ואמנם חכמי התלמוד עדיין היה להם מֵי חטאת, כדאמרינן: חברייא מדכן בגלילא”.[26] פרי חדש, או”ח, סי’ תרו.[27] אהל יעקב, שאלוניקי תקצב, דף ח ע”ב.  [28] שו”ת שואל ומשיב, תליתאה, סי’ קכג.  [29] שיורי טהרה, מערכת א, סי’ נח.  [30] תקנת הארצות, בתוך: כתבי הגאון רבי עזרא אלטשולר, בני-ברק תשנז, עמ’ יב.  [31] ארץ חיים, ירושלים תשנ, סי’ תרו.[32] עלי תמר, מועד א, אלון-שבות תשנב, עמ’ שצד, ד”ה ‘בע”ק טובלים’.  [33] שו”ת בית מרדכי, ב, ירושלים תשלא, סי’ טו עי”ש אריכות על הנושא.  [34] ראה: ל’ גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, עמ’ 84-83. ועי’ במקורות שצויינו לעיל, הערה 1, שם נסמנו ספרי אחרונים נוספים.[35] ראה לעיל, ראש פרק ב.[36] סנהדרין סה ע”ב.[37] שו”ת באר מים חיים, סי’ פב, ירושלים תשכו, עמ’ רמד-רמה. אמנם דבריו תמוהים, הרי לכמה מסורות היו ראשונים ואחרונים שבראו אדם (‘גולם’), כמו: ר’ שלמה אבן-גבירול (ספרד, ד’תשפב-תתטו), ר’ יצחק ב”ר אברהם מדמפייר (צרפת, ד’תתל-תתצ לערך), רבינו תם (צרפת, ד’תתס-תתקלא), ר’ שמואל החסיד (אשכנז, ד’תתס-תתקל בערך), ר’ אביגדור קרא (בוהמיה, המאה השניה לאלף הששי), ר’ אליהו ‘בעל שם’ מחלם (פולין, נפטר בשנת שמג). וכי גם בתקופתם היו נטהרים באפר פרה?! [אכן ראוי לציין, שהפאלשים (יהודי חבש) היו מטהרים באפר פרה עוד באמצעה של תקופת הגאונים, מאות בשנים לאחר האמוראים. כך לפי סיפורו של אלדד הדני, בן הדור, ראה: ספר אלדד הדני, בתוך: א”מ הברמן (עורך), כתבי ר’ אברהם אפשטיין, א, ירושלים תשי, עמ’ קעג. אלדד הדני התגורר בדרום-ערב. סמוך לשנת ד’תרמ יצא לבבל, מצרים וקירואן (צפון אפריקה), ובשנת ד’תרמג יצא לספרד וחזר לבבל. על הספר ‘אלדד הדני’ וסמכותו, ראה: ר’ דוד לוריא (הרד”ל), קדמות ספר הזוהר (נדפס ביחד עם ספרו של ר’ יצחק אייזיק חבר, מגן וצינה), ענף רביעי, ירושלים תשסה, עמ’ רסו; א’ אפשטיין, שם, מבוא]. מרבית המקורות המוסרים שהראשונים והאחרונים הנ”ל בראו אדם נאספו בידי ידידי הרב יעקב ישראל סטל במילואים לספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד שהוציא לאור, ראה: שם, ב, מילואים, מאמר צ, ירושלים תשסה, עמ’ תתקעט ואילך. וראה גם: מ’ אידל, גולם, ירושלים ותל-אביב תשנו. אלא שמעיני שני כותבים אלו נעלם שכך גם סופר על ר’ אביגדור קרא, ראה ר’ ידידיה טיאה ווייל, לבושי בדים, דרשה ט, ירושלים תשמח, עמ’ לז: “שמצינו רבא היה עושה גולם על-ידי ספר יצירה, וכן רב הושעיא ורב חנינא הוי עבדי עגלא תלתא בכל מעליתא שבתא, וגם קרוב לזמנינו, כמו ר’ אביגדור קרא ור’ אליה בעל שם… שעשו גולם לשמשם…”.  [38] שערי קדושה, חלק ג, שער ו, ירושלים תשמה, עמ’ צו.[39] אלא שיש להבין מדוע הוא צרף את אביי לרבא, הרי אביי לא ברא באמצעות ספר יצירה. וכנראה שמשום רצונו לתחם תקופה הוא נקט ‘זמנם של אביי ורבא’ בחדא מחתא, ששניהם בני אותו הדור היו.  [40] בשערי קדושה, שם, הוא ממשיך וכותב: “וזהו סוד ענין קבלה מעשית. ולכן אסור להשתמש בה, כי בהכרח יתדבק גם ברע המתדבק בטוב, וחושב לטהר נפשו – ומטנפה, בסבת הרע ההוא; וגם אפילו שישיג, הוא אמת בתערובת שקר, ובפרט כי אין אפר פרה מצויה וטומאת הקליפות מתדבקות באדם המתקרב להשיג על ידי קבלה מעשית, ולכן שומר נפשו ירחק מהם“. כיוצא בכך הוא כותב בספרו שער רוח הקודש, שער ז, תיקון ג, ירושלים תרלד, דף יג: “כי בזמנם היה אפר פרה מצוי והיו נטהרים מכל הטומאות לגמרי, אבל אנחנו כולנו טמאי מת ואין לנו אפר פרה ליטהר מטומאת מת, ומה תועלת כשנטהר משאר הטומאות ודין טומאת מת במקומה עומדת?! ולכן אין לנו רשות בזמנים אלו להשתמש בשמות הקודש, והמשתמש בהם ענשו גדול” [הדברים האחרונים הועתקו בידי הבאים אחריו, ראה: ר’ אברהם ראובן כ”ץ (פראג, שסה-תלג), ילקוט ראובני, ב, פרשת חקת, ווארשא תרמד, עמ’ 66; ר’ יצחק ב”ר חיים כץ, שלחן ערוך של רבינו יצחק לוריא, ניו-יורק תשיג, עמ’ 54; ר’ פנחס אליהו הורוויץ (פולין, תקכה-תקפא), ספר הברית, מאמר יא, פרק ג, ירושלים תשמא, דף קנה ע”א; ר’ יעקב מנשה (שאלוניקי, תקה-תקצב), אהל יעקב, שאלוניקי תקצב, דף ח ע”ב; ר’ ראובן מרגליות (מהדיר), שו”ת מן השמים, ירושלים תשיז, עמ’ נד בהערות. וראה עוד: מ’ בניהו, תולדות האר”י, ירושלים תשכו, עמ’ 291].  [41] ירושלמי, ברכות, פ”ו ה”א.[42] פירוש מבעל ספר חרדים, ירושלמי שם. בהמשך דבריו הוא דן בגוף הענין, כיצד ר’ חגי בירך על מצוות הצדקת המאזנים והמדות, דבר שלא שמענו עליו, ומסתייע ממנהגו של ר’ אליהו מלונדריש, מבעלי התוספות שבאנגליה (ד’תתקפ-ה’מד): “…כן מצאתי לרבינו אליהו, שהיה מברך כשהיה נותן צדקה או מלוה לעני, וכן בכל המצות”. אלא שבעל ‘ספר חרדים’ חותם את הענין: “ולא נהגו כן העולם, אלא במקצת מצות מברכין, ובמקצת – אין מברכין. וכבר נשאל הרשב”א על הדבר, ונדחק לתת טעם מה נשתנה אלו מאלו”. פסקיו של ר’ אליהו מלונדריש נדפסו בימינו מכתב-יד, וענין זה מצוי שם בשינויים. ראה: פרושי רבינו אליהו מלונדריש ופסקיו, מהדורת מרדכי ליב זק”ש, פסקים לסדר זרעים, ברכות, ירושלים תשטז, עמ’ לב, וראה שם, עמ’ לג הערה 32. אולם רוב הראשונים לא הסכימו לשיטה זו, ולדוגמא בתשובתו הידועה של ר’ יוסף אבן פלאט (בן דורו של ר’ אברהם ב”ר יצחק אב”ד, הראב”ד השני בעל ‘ספר האשכול’; פרובנס, ד’תתע-תתקלט) הדנה על איזו מצוות מברכים, נמנו המצוות שעליהן אין לברך ואחת מהן היא “עשיית דין”: “[ש]אף-על-גב דמצות עשה היא, דכתיב (דברים א טז): ‘ושפטתם צדק’, לא מברכינן עלה, דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו; אי נמי, מחלי להדדי מאי דתבעי, ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל” (אבודרהם עם פירוש תהלה לדוד, א, ירושלים תשסא, עמ’ מג. תשובה זו שנדפסה, בשלמותה או בקיצורים שונים, במספר מקומות, נודעה בעיקר מתוך שנקבעה בספר אבודרהם [נשלם בספרד, בשנת ה’ק]. לפרסומים אחרים של תשובה זו, ראה: אבודרהם עם פירוש תהלה לדוד, הנ”ל, עמ’ לט, הערה קיא. והשווה: אבודרהם עם הערות ר’ חיים יהודה עהרענרייך, תל-אביב תשל [ד”צ], עמ’ עג). אלא שהאחרונים העירו על דברי האחרון מהנאמר בירושלמי דידן לפירושו של בעל ‘ספר חרדים’, ראה: ר’ ישראל משקלאוו, פאת השלחן, סי’ ג, ס”ק לח, ירושלים תשכח, דף יט ע”ב; ר’ נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי”ב (רוסיה ופולין, תקעז-תרנג), העמק שאלה על השאילתות, שאילתא טז, סוף הערה א, ירושלים תשכז, דף צח ע”ב; ר’ מאיר דן פלאצקי (פולין, תרכו-תרפח), כלי חמדה, ה, פרשת שופטים, פיעטרקוב תרצה, דף צז סע”א; ר’ ראובן מרגליות (גאליציה וארץ ישראל, תרנ-תשלא), מקור הברכה, חמוש”ד, עמ’ ו ועמ’ יח. וראה גם בהערותיו של ר’ חיים יהודה עהרענרייך על אבודרהם, תל-אביב תשל (ד”צ), עמ’ פא-פב, ובהערות תהלה לדוד לידידי החפץ בעילום שמו, על אבודרהם, ירושלים תשסא, עמ’ מג, הערה קכז.  [43] פירוש פני משה, ירושלמי שם.[44] ראה: ר’ שאול ליברמן (מהדיר), תלמוד ירושלמי כתב יד ליידן, מהדורה פקסמילית של כתב-היד, ירושלים תשלא, עמ’ 43; תלמוד ירושלמי ע”פ כתב יד סקליגגר (ליידן), הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשסא, עמ’ 49.[45] תלמוד ירושלמי כתב-יד וטיקן, ירושלים תשלא, עמ’ 77.  [46] הסגנון ‘כן מצאתי בספר מדוייק‘ נוטה לומר שכוונתו לכתב-יד של תלמוד ירושלמי ולא עותק של הירושלמי, דפוס ויניציאה שפג (שעמד לפני ר”ש סיריליו), שנרשמו עליו הגהות ותיקונים. ואכן כך הבין ר’ שאול ליברמן, ‘משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו-יורק תשי, עמ’ שא. וראה גם: ע’ סמואל, מפעלו הפרשני והטקסטואלי של ר’ שלמה סיריליו לירושלמי זרעים, האוניברסיטה העברית, תשנח, עמ’ 122-121. יישר כוח לידידי הרב מרדכי מנחם הוניג על שהפנני למקור האחרון.[47] תלמוד ירושלמי סדר זרעים עם פירוש נוסחא לר’ שלמה סיריליאו, מסכת ברכות, פרק ששי, ירושלים תשכז, דף קמב ע”א. וראה שם בפירוש אמונות יוסף, לר’ חיים דינקלס.[48] ספר רוקח, הלכות ברכות, סי’ שסו, ירושלים תשכז, עמ’ רנה. וכך בספר רוקח, כת”י פריז 363, ראה: ע’ סמואל (לעיל, הערה 47), עמ’ 121, הערה 72.  [49] כטענתו של ר’ ישראל משקלאוו (פאת השלחן, סי’ ג, ס”ק לח, ירושלים תשכח, דף יט ע”ב), שלא הכיר את הנוסח ‘למי חטאתה’ משום מקור וראה את דברי ה’רוקח’ בלבד, ולפיכך סבר ששיבוש נפל שם ויש להקדים את המילים “קידוש ואפר חטאת ולהזות” לפני המילים “ירושלמי בפרק כיצד מברכין”. ראה שם.  [50] יחוסי תנאים ואמוראים, ערך ‘חייא’, ירושלים תשכג, עמ’ רפט.  [51] הסכימו לכך מרבית חוקרי הירושלמי בני דורינו, ראה: ל’ גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, ס”ע 228; ג’ אלון, ‘תחומן של הלכות טהרה’, תרביץ, ט (תרצח), עמ’ 193; ר’ שאול ליברמן, על הירושלמי, ירושלים תרפט, עמ’ 46; הנ”ל, ‘משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי’, ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו-ירק תשי, עמ’ שא; ש’ ספראי, ספר ארץ ישראל, ה (תשיט), עמ’ 20 [=הנ”ל, בימי הבית ובימי המשנה, א, ירושלים תשנד, עמ’ 185-182]; הרב יששכר תמר, עלי תמר, זרעים א, תל-אביב תשלט, עמ’ רח-רט; י’ זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ’ 314-310; ד’ שפרבר, מנהגי ישראל, ב, ירושלים תשנג, עמ’ קלז-קלח בהערות; ע’ סמואל (לעיל, הערה 47), עמ’ 122-121.  [52] ע’ סמואל (לעיל, הערה 47), עמ’ 121, מסביר כיצד נתגלגל ‘למי חטאתא’ ל’לבי חנוותא’: “…נראה, כי הנוסח ‘למי חטאתא’ הוא הנוסח המקורי. ככל הנראה, נתפצלה הטי”ת במילה ‘חטאתא’ לשניים וכך הפכה מילה זו מ’חטאתא’ ל’חנואתא’, ובעקבות זאת הוגהה המילה ‘מי’ ל’בי’, וכך נולד הצירוף ‘בי חנוואתא’ שאינו מקובל כלל בירושלמי”. אמנם בעיקרי הדברים קדמו ר’ יששכר תמר, עלי תמר, זרעים א, ברכות שם, תל-אביב תשלט, עמ’ רט, ד”ה ‘ר”ח ור”י סלקין'”.[53] כמו ב’ רטנר (אהבת ציון וירושלים, ברכות, ווילנא תרסא, עמ’ 136) המסכים לנוסח הדפוס למרות שהכיר את הנוסח שהביא ר”ש סיריליו: “ופשוט הוא גריסתנו לחנותא“. וראה כיוצא בזה במאמרו של הרב י”י גרינוואלד, ‘מספר הפרות, ומי שחטן ואם השתמשו ישראל באפר פרה לאחר החורבן’, אוצר החיים, ט (תרצג), עמ’ 160. והשווה: לעיל, הערה 50.  [54] ברייתא דמסכתא נדה, בתוך: תוספתא עתיקתא, מחלקה חמישית, מהדורת ח”מ הורוויץ, פפד”מ תרנ, עמ’ 15-14. ליקוטים מברייתא זו נדפסו לאחרונה בידי ע’ הלוי (מהדיר), ילקוט מדרשים, ג, צפת תשסה, עמ’ רג-רכו, והמאמר שלפנינו לא נכלל בליקוטים אלו [למקור האחרון העירני ידידי הרב יוסף מרדכי דובאוויק, ויישר כוחו]. ולגופו של הפיסקא הנוכחית, ראה הערותיו של ר’ שאול ליברמן לספר מתיבות, מהדורת ב”מ לוין, ירושלים תרצד, עמ’ 116-115; הנ”ל, ספרי זוטא, ניו-יורק תשכח, עמ’ 64, הערה 238.  [55] אכן, כבר רב נסים גאון נזקק לברייתא זו בחיבורו ספר המעשיות (ראה: ש’ אברמסון, עניינות בספרות הגאונים, ירושלים תשלד, עמ’ 397. יישר כח לידידי הרב יעקב ישראל סטל שהפנני למקור חשוב זה), וגם מספר ציטוטים הובאו מברייתא זו בספרי הראשונים, כמו הרמב”ן שהביא ממנה פיסקא אחת בפירושו לתורה (בראשית לא לה), וממנו העתיקוה ראשונים אחרים [מפירושו של הרמב”ן, כנראה, ולא ישירות מן הברייתא, כמו: פירוש על התורה לרבנו יוסף מסרגוסה, פרשת ויצא, מהדורת א”ל פלדמן, ירושלים תשלג, עמ’ לז (וייש”כ לידידי הרב יעקב ישראל סטל שהפנני למקור זה), שיחוסו לר’ יוסף מסרגוסה מוטעה והוא באמת לר’ יוסף חביבא בעל ‘נימוקי יוסף’, ראה: י”מ תא-שמע, הספרות הפרשנות לתלמוד, ירושלים תשסד, עמ’ 91; י”ש שפיגל, ‘ספר נמוקי יוסף לר’ יוסף חביבא’, סידרא, ד (תשמח), עמ’ 162-161]. והשווה: ר’ אברהם בן הגר”א (מהדיר), מדרש אגדת בראשית, מבוא, קראקא תרסג, עמ’ XLIV; הנ”ל, רב פעלים, הקדמה, ווארשא 1894, עמ’ 18; ר’ דוד לוריא (הרד”ל), קדמות ספר הזוהר (נדפס ביחד עם ספרו של ר’ יצחק אייזיק חבר, מגן וצינה), ענף חמישי, ירושלים תשסה, עמ’ רפד; ר’ זאב וואלף לייטער, שו”ת בית דוד, ירושלים תשס, סי’ קכט; ר’ מנחם כשר, תורה שלמה, ירושלים תשנב, ויצא, עמ’ תתתלח, אות פב. עם כל זאת, כל המעיין בברייתא זו יראה שרוח של מוזרות מרחפת עליה, וכבר דקדקו הנמושות והראו שהרבה ענינים מוזרים ומשונים מצויים בה עד שקשה להאמין שהיא יצאה בטהרתה מבית מדרשם של חז”ל. כך כותב, לדוגמא, א’ אפטוביצר (מחקרים בספרות הגאונים, ירושלים תשא, עמ’ 166): “יש בברייתא זו דברי הבל והבאי ובורות, עד שאי אפשר להאמין שהספר הוא מעשה ידי אחד מחכמי ישראל השלמים בתורתן ובדעתן” [והעתיק דבריו רח”ד שעוועל בהערותיו לפירוש התורה לרמב”ן, בראשית שם, מהדורתו, ירושלים תשיט, עמ’ קעז]. ושתי שנים קודם לכן קבע ר’ שאול ליברמן (שקיעין, ירושלים תרצט, עמ’ 22): “ברייתא זו נכתבה כנראה על ידי בן ארץ-ישראל שהיה שייך לכת שלא התנהגה כתורה וכהלכה… בברייתא זו מרובות דעות הקראים”. וראה הערותיו לספר מתיבות, מהדורת ב”מ לוין, ירושלים תרצד, עמ’ 116-115; הנ”ל, ספרי זוטא, ניו-יורק תשכח, עמ’ 64, הערה 238; הנ”ל, על הירושלמי, ירושלים תרפט, עמ’ 60. והדברים מוסכמים בספרות המחקר לענפיה, ראה: י’ זוסמן (לעיל, הערה 1), עמ’ 311; הרב מנחם מנדל כשר (עורך), שרי האלף, א, ירושלים תשמד, עמ’ מט, מס’ 10; י”מ תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנט, עמ’ 55; הנ”ל, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים תשסג, עמ’ 209-208; י’ זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנו, עמ’ 222 ואילך; ד’ שפרבר, מנהגי ישראל, א, ירושלים תשנג, עמ’ רל; הנ”ל (מהדיר), מסכת דרך ארץ זוטא, ירושלים תשנד, עמ’ 136; הנ”ל, דרכה של הלכה, ירושלים תשסז, עמ’ 192-185; י”ג וואלף, ‘בית הכנסת באשכנז: בין דימוי להלכה’, כנשיתא, ב, רמת-גן תשסג, עמ’ יט ואילך; פ’ רוט, ספר הפרדס: לדרכי היווצרותו של ילקוט הלכתי בימי הביניים (עבודת גמר), ניו-יורק תשסח, עמ’ 51-50; E. Kanarfogel, Peering through the Lattices, (Wayne State University Press, 2000), pgs 127-130; ב’ הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1050-1350: בין הלכה למנהג, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשסב, פרק ג, עמ’ 92 ואילך; מ”ע פרידמן, ‘הרחקת הנידה והמינות אצל הגאונים, הרמב”ם ובנו ר’ אברהם על-פי כתבי גניזת קהיר’, Maimonidean Studies 1 (1990) 1-21; Evyatar Marienberg, Nidda: Lorsque les juifs conceptualisent la menstruation, Paris 2003; Evyatar Marienberg, Niddah:Etudes sur la Baraita de Niddah et sur la conceptualization de la menstruation, Lille 2006; Samuel Israel Secunda, “Dashtana – ‘ki derekh nashim li’“: A study of the Babylonian rabbinic laws of menstruation in relation to corresponding Zoroastrian texts, Ph.D., Yeshiva University 2008 [לחמשת המקורות האחרונים הפנני ידידי הרב מרדכי מנחם הוניג, ותודתי נתונה לו בזה]. אלא שחכמים מבני דורינו שלא חבשו את ספסלי האקדמיה (אך משתמשים בפרסומי חניכיה, וד”ל) לא הסכימו לדברים. כך כותב הרב ע’ הלוי שההדיר מחדש קטעים מברייתא זו: “שבאמת מדברי חז”ל היא ולא מכיתות אחרות, דלא כמו שכתבו כמה חוקרים, ואכ”מ לדון בזה” (ע’ הלוי [מהדיר], שם [לעיל, הערה 55], עמ’ רג). והרב מנחם אדלר (קונטרס בינה ודעת, בתוך: הנ”ל [מהדיר], דת הנשים, ירושלים תשנח, עמ’ נח) תוקף בחריפות וכדרכו דעה זו [למקור האחרון הפנני הרב יוסף מרדכי דובאוויק, ויישר כוחו]. יעויין בדבריהם. ובמחילה מכבודם, שני כותבים אלו לא הועילו בדבריהם ולא כלום.  [56] מדרש לקח טוב, ב, פרשת תזריע, ווילנא תרמ, דף לה ע”ב.[57] כבר העיר ר’ ירוחם פישל פערלא על המאמר שיוחס לר’ יוחנן: “שמקור מימרא זה לא מצאתי. ועיין ‘תשובת הגאונים שערי תשובה’, סי’ קעו” (‘הערות הגרי”פ פערלא על פסיקתא זוטרתא’, הדרום, יד [תשכא], עמ’ 202). והשווה: ר’ זאב וואלף לייטער (מהדיר), שו”ת שערי תשובה, מבוא, פיטסבורג תשו, עמ’ ג. דברים מוחלטים כותב י’ זוסמן (לעיל, הערה 1), עמ’ 312: “ובודאי שאין למצוא שום רמז במקורות חז”ל למאמר המפוקפק שב’לקח טוב’, תזריע…”. והשווה לתמיהותיו של יעקב רייפמאנן (פולין, תקעח-תרנה): “אנה אמר ר’ יוחנן זה? ואיכה היה יכול לאומרו? הלא לאמוראים היה אפר פרה, ככתב בסוף ‘הלכות חלה’ אשר להרא”ש…. ור’ יוחנן היה עוד ראש האמוראים ודר בארץ-ישראל? ויותר קשה אומרו: ‘מיום שחרב בית המקדש’, הלא הרבה תנאים היו אחרי חורבן בית המקדש? ואם עוד לאמוראים היה אפר פרה – אף כי לתנאים!”. כן הוא תמה במכתבו לר’ עזריאל הילדסהיימר שהשיב לו, ראה בדבריו שפורסמו בהדרום, כא (תשכא), עמ’ 157-155. יתכן גם, שכל מאמר זה נכתב בתקופה מאוחרת כדי לנגח את דעת הקראים הסוברים, שטהרת פרה אדומה מועילה רק בזמן הבית, ולאחר חורבנו אין בכוחה לטהר הנטמא במת, והוא נטהר רק במי-מקווה! והדברים מסתברים לאור הידוע לנו כי ר’ טוביה ב”ר אליעזר בספרו לקח טוב מתפלמס רבות, בגלוי או בסתר, נגד שיטות הקראים, ראה: י”מ תא-שמע, מדרש לקח טוב – רקעו ואופיו, בתוך: הנ”ל, כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, ג, ירושלים תשסו, עמ’ 277-265. והשווה במיוחד ל’פירוש’ שהוקדש בלקח טוב למאמרו של ר’ יוחנן: “אין טהרה ממת, אבל טומאה איכא; לפי שאין לנו אפר הפרה להזות…”. היינו, הטמא נשאר בטומאתו מחמת חסרון אפר פרה, שהטבילה במי-מקווה אינה מועלת לו. [יישר כח לידידי הרב יעקב ישראל סטל על הערה זו]. על דעת הקראים בענין הטהרה מטומאת מת בזמן הבית ולאחר חורבנו, ראה לדוגמא, דברי אחד ממנהיגיהם, יהודה הדסי, אשכל הכפר, סי’ רפח, גוזלוו תקצו, דף קח ע”ד: “כי בימות המקדש, אזי מֵי נדה לעשותן, כי זריקתו למען נגיעת מקדש וקרבנותיו בקדושתו… ובגלות זו, לא הוכיחם האלהים במצוותו… והיום כן אפסו מקדש וקרבנותיו – אפס גם טהרת מֵי נדה בזריקתו, ורב לנו המים ברחיצתו… כי אפסו מֵי נדה, ובמים נטהר מטומאתינו בגלותנו“.[58] עי’ לעיל, פרק א. ויתכן, שדעת ר’ יהודה החסיד הכותב “…וצוה רב חייא לרב שיאכל בזמן הזה; אף-על-פי שטמאי מתים היו ואין אפר פרה…” (עי’ לעיל, ליד הערה 4), נובעת מכך שברייתא דמסכת נדה היתה מוכרת לו והוא ידע שרב חייא העיד על זמנו ש”אין כאן פרה אדומה לכפר”. על שימושו של ר’ יהודה החסיד בברייתא זו, ראה: E. Kanarfogel, Peering through the Lattices, (Wayne State University Press, 2000), pgs 255. ולכך שברייתא זו היתה מוכרת אף לתלמידי ר’ יהודה החסיד, ראה: קרנפוגל, שם, עמ’ 130-127; י”מ תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים תשסג, עמ’ 209; י’ זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנו, עמ’ 234-233.  [59] ראה לעיל, פרק ב.[60] ראה לעיל, פרק ב, מס’ 3.[61] ראה: בית הבחירה לחגיגה כה ע”א, ולנדה ו רע”ב.  [62] [יישר כח לידידי הרב יעקב ישראל סטל על הערה זו לפרש דברי הלקח טוב ור’ יהודה החסיד]. ראוי גם לציין, שלדעתו של ר’ יעקב נתנאל ווייל (אשכנז, תמז-תקכט), בעל ‘קרבן נתנאל’, אף ר’ נסים ב”ר ראובן גירונדי (הר”ן; ברצלונה, ה’פ-קנ) סובר שבזמנם של האמוראים לא היה אפר פרה (אלא שהוא הסביר שכך היא דעתו של ה’מרדכי’, כי בטעות נדפסו על-שמו דברי הר”ן). דבריו מצויים בכמה מחיבוריו ובשנים מספרי צאצאיו, ראה: הגהות קרבן נתנאל על הרא”ש, ראש השנה, פרק ד, הערה ס; שם, יומא, פרק ח, סי’ כד, הערה צ; הגהות נתיב חיים על שלחן ערוך, או”ח, סי’ רמב; ספר זכרון דרור יקרא, בני-ברק תשסז, עמ’ קיט (בתוך חידושי בנו ר’ ידידיה טיאה ווייל [בוהמיה ואשכנז, תפב-תקסו]); ר’ יעקב ווייל (אשכנז, נפטר תריב), תורת שבת, סי’ רמב, ס”ק י [והבאים אחריו העירו על כמה פרטים מוקשים העולים מדבריו, ראה: ר’ מאיר סאלאווייציק, המאיר לארץ, סלוצק תרעא, סי’ רמב; ר’ יהושע בוימל, שו”ת עמק הלכה, ח”ב, סי’ כד].  [63] פירוש רדב”ז על הרמב”ם, הלכות ביכורים, פרק ח, הלכה יא.  [64] שו”ת פרשת מרדכי, סי’ ה, ד”ה ‘ובסי’ שכה’. הביא דבריו ר’ חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון, תקצג-תרסה), שדי חמד, א, מערכת אלף, כללים, סי’ קלח.  [65] ראה: אור שמח, הלכות קרבן פסח, פ”ז ה”ח.  [66] מתא דירושלים על ירושלמי, הקדמה, ד”ה ‘אלא א”כ’: “שנראה שלא סבירא ליה כן [להרמב”ם], שכתב תוך דבריו על סדר המשניות: הואיל ורבינו הקדוש סידר המשניות לאחר החורבן, וכבר בטלו טומאות וטהרות דאין לנו אפר פרה, והוי דינים אלו רק הלכתא למשיחא, לכך סידרם בסוף”. וראה: שדי חמד, שם.  [67] ראה: כל בו על אבילות, חלק שלישי (‘כתר כהונה’), סי’ ג, ניו-יורק תשיז, עמ’ 22-14. את תמצית דבריו כתב בשנים מפירסומיו הקודמים: ספרו המצב הכלכלי של חז”ל, ניו-יורק תרצו, עמ’ 162; מאמרו ‘מספר הפרות ומי שחטן, ואם השתמשו ישראל באפר פרה לאחר החורבן’, אוצר החיים, ט (תרצג), עמ’ 160.[68] אלו דבריו בספרו מדבר קדמות, מערכת א, סי’ כו: “ואני בעניותי פשיטא לי, דרבינו האר”י זצ”ל היה נטהר באפר פרה על ידי אליהו זכור לטוב ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא. והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה ולא שמעתי, אומר לי לבי, שהרב ז”ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ, לרוב עונתנותו” [וראה גם דברי ר’ בצלאל הכהן (ווילנא, תקפ-תרלח): “ועיין ברא”ש… שהיה להם אז אפר פרה, וב’קרבן נתנאל’ בשם אריז”ל… ומכל מקום נראה, שלא נתגלה לכולם, כי אם לקצת מגדולי הדורות אז” (שו”ת ראשית ביכורים, ב, סי’ ב, ירושלים תשכט, עמ’ קיז. הדברים נדפסו קודם לכן בהערותיו לספר נתיבות עולם עם חידושים וביאורים מר’ צבי הירש קאצינעלינבוגין, ווילנא תריט, עמ’ 248)]. אמנם למרות שהחיד”א לא ראה כתוב כל רמז לדבריו, יש להסמיך להשערתו את דברי תלמידו הגדול של האריז”ל – ר’ חיים ויטאל, שה’עליה לפרדס’ ו’שימוש ההיכלות’ יתכנו רק לאחר הטהרות מאפר פרה (ראה לעיל, ליד הערות 39 ו-41 ובהן), אך ראה להלן, הערה 71. ולענין שטהרה על-ידי אפר פרה אדומה מביא ל”רוח הקודש להפליא”, הדברים מפורשים בברייתא המפורסמת שאמר ר’ פינחס בן יאיר: “זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות… וחסידות מביאה לידי רוח הקדש…” (משנה, סוטה, ט טו. המקבילות על נוסחותיהם הרבות נסמנו אצל: י”י סטל [מהדיר], ספר גימטריאות לר’ יהודה החסיד, א, אות א, ירושלים תשסה, עמ’ ב, בהערות. ראה שם). השווה גם לדברי ר’ אלעזר מוורמייזא, ה’רוקח’, שהטהרה באמצעות אפר פרה מביאה להשגה גדולה בסודות התורה: “בבית ראשון, שהלוחות ושכינה וכרובים ואש דת, אש שדבר הדברות מתוכה היתה רבוצה על המזבח, ועדיין המלאכים שליוו את השכינה והתורה עדיין בארץ ומרחיבין הלבבות, וטהרות שנוהגות בארץ, ומצות שנוהגות בארץ – היתה תורה תמימה בארץ, והיו חורזין תורה ונביאים וכתובים עד שהאש מסבבן… כך ליושבי הארץ, דווקא בארץ-ישראל, וכשהיו דורשין – אורה עליהם, וכל עוף שפורח באויר עליהם היה נשרף. תורה שבארץ מכוונים, כמו שניתנה בהר סיני” (ספר השם, בתוך: א’ אייזנבך (מהדיר), ספרי הר”א מגרמייזא בעל הרוקח, א, ירושלים תשסד, עמ’ צט-ק. למקור חשוב זה הפנני הרב יעקב ישראל סטל, ותודתי נתונה לו בזאת). אגב, דברי ה’רוקח’ נסובים על שלהי בית שני ולכל המאוחר על תקופת התנאים הסמוכה לאחר חורבן הבית (עי’ ירושלמי, חגיגה, ב א; ויק”ר, טז ד; סוכה כח ע”א, ודוק; והנאמר בתחילת הציטטה ‘בבית ראשון’ הוא ט”ס, וצ”ל: ‘בבית שני’), ולפיכך אין להוכיח מדברים אלו על המצאות אפר פרה אדומה בתקופת האמוראים.  [69] לכך שאף אפר פרה נטמן (אימתי?), ראה גם לר’ דוד פארדו (ויניציאה וירושלים, תעח-תקנ), חסדי דוד לתוספתא, פרה, ג ד (מהדורת ירושלים תשלא, כרך תשיעי, עמ’ קיג טו”ב): “…ולעת קץ, שיבוא משיחנו בס”ד, ואילהו ז”ל יגלה לנו סתרי מטמונים, דאין ספק כי גם האפר נגנז תחת הקרקע, ככל שאר בי גזא דרחמנא, עד עת רצון שיהיה במהרה בימינו אמן”.[70] ולפיכך מקור מפורש זה סותר את השערת החיד”א (עי’ לעיל, הערה 69) שהאריז”ל היה רגיל להטהר באפר פרה אדומה. וצ”ע.[71] מ’ בניהו, תולדות האר”י, ירושלים תשכז, עמ’ 169-168, וראה בהערות שם. מעשה זה הובא גם בספר חמדת ימים (חובר סמוך לפני שנת תצ), שבת, דף מ, ושם ליתא ענין האפר פרה, יעויין שם, וראה גם: ר’ דוד יואל ווייס, מגדים חדשים לחגיגה כה ע”א, ירושלים תשסו, עמ’ תקסו.  [72] ר’ אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג, ירושלים תרפט, עמ’ 161. המקום שנטמן אפר פרה היה גם ידוע לאחרים, ראה: הרב יחזקאל פרנקל, רבינו הקדוש משינאווא, א, רמת-גן תשנג, עמ’ קמד.  [73] דברים אלו הוא כותב באחד מאגרותיו, ונדפס בידי א’ מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנז, עמ’ 191 [אגב, שם, עמ’ 197, נדפס מכתב אחר בן התקופה שלא נודע כותבו, בו נאמר: “גם בהכרח יהיה לנו אז אפר פרה, ומסתמא יתגלה [אפר פרה] על-ידי אליהו הנביא זכור לטוב, וחז”ל אמרו, שאליהו יתגלה יום שלפני ביאת המשיח”. למקום האחרון הפנני ידידי הרב שלום דזשייקאב, ויישר כוחו].

Review of a new edition of the Sefer Chasidimby R. Eliezer Brodt
As recently mentioned on this blog this generation is privileged to have many seforim especially rishonim being reprinted in critical editions based on manuscripts etc. One of the publishing houses which has been involved in publishing such works is Mechon Otzar haPoskim. A few years ago they released a few volumes of a critical edition of the Mahzhor Vitri which to date its still not complete. And now, a few weeks ago they published two volumes (of eventually four volumes) of the Sefer Hassidim. In this post I would like give some background on Mechon Otzar haPoskim, the Sefer Chassidim in general and this recent version in particular. Mechon Otzar haPoskim was founded in the 1950’s by two great gedolim R. Isser Zalman Meltzer and R. Yitzchak Isaac Herzog. R. Herzog explained (introduction to Otzar haPoskim compendium on Even haEzer) the reason for founding of the organization was due to the almost limitless nature of Halacha and thus at times poskim find themselves having to deal with very difficult topics and do not have access to most of the seforim of the many great Gedolim of the past that would help them deal with these difficult topics. Attempts to deal with the vast amount of halacha literature had been previously attempted by the Peschei Teshuva and Darkei Teshuvah. But, today, both of these works are limited as the body of literature has expanded significantly since these earlier works came out. R. Herzog thus had the idea to create a modern compendium using what he had available. He then heard that R. Isser Zalman had the same thoughts so they decided to work together and gather a group of Gedolim to systematically go thru the teshuvot literature, abridge it, and place it in the parallel place in the order of the Shulchan Orach. R. Isser Zalman had an additional reason why he wanted to start this organization. He felt that many talmdei chachamim needed parnasah so this was a great way to help them by employing them to go thru all the seforim (Derech Etz Chaim vol. 2 p. 327).
With the help of Dr. L. Magnes, R. Herzog was able to raise funds to start this organization. Card catalogs were made and the seforim were cataloged according to topics forming the now-famous Otzar haPoskim catalogs. These catalogs are the notes culled from thousands of seforim. A look in the index of earlier volumes of the Otzar haPoskim will show that they in the fifties were going thru more volumes of seforim than the Frankel edition of the Rambam did in their recent, final volume! Interestingly, R. Isser Zalman inherited an excellent library from R. Chaim Berlin which contained thousands of rare seforim which were unknown to most people. R. Isser Zalman made sure these seforim were used and quoted in the Otzar haPoskim (Derech Etz Chaim vol. 2 p. 328). R. Isser Zalman also the one who made the decision which works would make it into Otzar haPoskim and which would not. To date this catalog has helped many seforim such as the many volumes of Mo’adim l’Simcha. Otzar haPoskim’s main work has been the Otzar haPoskim on Even haEzer. Anyone needing sources on topics relating to Even haEzer; this has a tremendous amount of sources. One interesting point about this work is that one finds all kinds of Rabbonim getting along – quoted side by side. A few years ago they mentioned that the volumes of Otzar haPoskim on Orach Chaim are in preparation one only hopes that they will come thru to create such an important necessary work on Orach chaim [This is actually available on the Morgenstern, Otzrot haTorah, hard drive as well as on the Otzar haPoskim on Hoshen Mishpat.] Recently they have expanded their repertoire to include the publication of Rishonim such as the Machzor Vitri and, now, the Sefer Chasidim. The Sefer Chasidim has been reprinted many times ever since it was first printed in Bologna in 1538. R. Saadia Helvona in his introduction to his commentary on the Sefer Chasidim, Mishnat Chasidim, notes that the Sefer Chasidim is encyclopedic in nature as it includes both halacha and aggadah. The Sefer Chasidim is extremely popular and it is quoted by many rishonim and achronim for all kinds of things. Aside from quotations, there seems to be a certain awe about it which is hard to explain especially when it comes to the tzavah (the ethical will) which was printed in many of the editions (first printed in Yesod haTeshuva, Cracow, 1585).
The tzavah itself is the subject of many teshuvot and even some entire seforim. Without going into the whole history of this topic (which R Gutman promises us will be one of the forthcoming volumes) its worth mentioning aside from the well-known teshuva in the Nodah beYehudah (Even haEzer Tinyanah no. 79), where he writes that there are many things in the tzavah which conflict with Chazal and those statements do not need to be followed. There is an additional, lesser known statement from the Noda BeYehudah about the tzavah. R Eleazer Fleckels (most well know for his Teshuvah m’Ahahva), in his Olat haChodesh (vol. 1 p.15) records that the Nodah beYehudah would respond when asked if there is a problem marrying someone if that will cause the future father-in- law and future son-in-law will share the same name (which the tzavah states is a problem) “before you ask me about following the tzavah of R. Yehudah haChasid ask me about the tzavah (or statement) of Chazal which decries marrying the daughter of a am ha’aretz! [This sentiment, however, is disputed in the Teshuvos Matzav haYashar (volume 2 pg 44) where he writes “in his old age that whenever he saw people going against various statements in the tzavah nothing good ever came from it!] The true authorship of the Sefer Chasidim is unclear. Some attribute it to R. Yehudah haChasid (Chida and others) but R Avrohm ben haGra records that his father, the Gra, held R. Eleazer Rokeach wrote it (Yeshurun, vol. 4 p. 250). R Frumkin also records this statement from the Gra– R. Frumkin’s source is a manuscript of R. Yisrael of Shklov’s Pas haShulchan (Toldos Chachmei Yerushalim, vol. 2 p. 102 the end of note 1; see also Chaim Michal, Or haChaim p. 456). Abraham Epstein writes that the Sefer Chasidim doesn’t have a single author but instead it is from three different people – R Shmuel haChassid, his son R Yehudah haChasid, and R. Eleazer Rokeach (Kitvei R. Avrohom Epstein, vol. 1 pp. 258-261). R. Gutman in the introduction to his new edition of the Sefer Chasidim brings many other different sources in regard to the authorship of this sefer. Recently Professor Haym Soloveitchik shows in a beautiful article based on Yakov Reifman that not only are is the work of different authors but there are completely different styles and what one writes completely contradicts what the other does. (JQR XCII no. 3-4 pp. 455-493). Many manuscripts exist of the Sefer Chasidim , however, from the 1538 until 1891 there was basically one version printed based on only one of the manuscripts. In 1891, Yehudah Wistinetzki printed a new edited from another manuscript – the Parma manuscript – published by Chevra Mekitsei Nerdamim.
This Parma manuscript contains a almost double the material of the original edition. Aside from just adding material, the Parma edition is also important for the different versions of the previously published pieces. This edition was recently reprinted by Moznaim publishing house but without the important introduction of Y. Frieman. However, the Kest Leibowitz publishers also recently reprinted this edition and they reprinted the whole sefer including the introduction. Interestingly although the footnotes which appear in this edition are not that extensive as some of the prior editions, there are important notes on this edition albeit they don’t appear in the actual work. Instead, Wistinetzki, prior to printing this edition sent about fifty questions to R. Yosef Zechariah Stern in an attempt to locate sources for different statements of the Sefer Chasidim and the answers are included in R. Stern’s Zecher Yehosef (vol. 1 no. 78).
In 1955, Rabbi Avrahom Price from Toronto with the permission of Mekitsei Nerdamim reprinted the Parma edition in three massive volumes with extensive footnotes. But, one thing which R. Price stays clear from – which he admits in his introduction – is the kabalah aspects of the Sefer Chasidim as he was not familiar with this part of torah. These three volumes are available for free download at seforim online at Hebrewbooks.org.. In 1924, R. Reuven Margolis first published in Lemberg, what would become the most popular version of the Sefer Chasidim, in a critical edition . Subsequently, this was corrected and updated and eventually published by Mossad HaRav Kook. This edition to date is the best job done on the Sefer Chasidim. He has excellent notes, as many are familiar with from his many seforim – he writes straight to the point referencing all kinds of sources from everywhere – showing the sources which form the basis of the Sefer Chasidim. He also shows, with his unbelievable bikyus, whether the various authorities – rishonim and achronim – agree with the statements of the Sefer Chasidim. Besides for all this he has many excellent and original comments on the Sefer Chasidim which he is famous for in all of his works. He also includes notes from nine different people on the Sefer Chasidim. Until now, there was one other worthwhile addition to the Sefer Chasidim. In 1984, R. Moshe Herschler printed in his Kovetz Genuzot (vol. one) some thirty more pieces of the Sefer Chasidim which he found in a different manuscript. We now come to this most recent version published by Otzar HaPoskim and edited by R. Gutman. As mentioned above, thus far, two volumes have been issued of what is supposed to be four volumes of the Sefer Chasidim. The first impression one has when one picks it up is this is a beautiful job as the print is very clear and the layout it very organized. This is keeping with the famous statement of R Akiva Eiger where he writes to his sons in the introduction of his teshuvot that “one should print his sefer on nice paper and ink because one learns much better from such a sefer”. Although this statement is attributed to R. Eiger, in fact, this idea is found much earlier in the famous introduction to the Maeseh Efod (p. 13) of where he writes this concept at great length it’s quoted by R Yakov Emden in his work Migdal Oz (p.50 ) in short. Prior editions of the Sefer Chasidim included the perush of the Chida, Bris Olam, but it seems that many pieces were missing. R Gutman corrects these omissions. In addition to those corrections to that commentary, another common commentary Pirish Kadmon by R. Dovid Greinheit also suffered from lack of completeness and R. Gutman has correct that as well. Besides for all this R. Gutman includes a collection of comments of R Eliezer Papua from his Yalkut Chasidim that relate to the Sefer Chasidim and the Perush Mishnat Chasidim from R Sadiah Chalonah (it is only on the first seven simanim in the sefer).
Rabbi Guttman includes many notes (totaling twenty-nine) from different gedolim on the Sefer Chasidim many of them which he obtained from unpublished manuscripts amongst them from the Adres and R. Y. Palagai. In the back of volume two he includes a sixty page kuntres of notes from R. Chaim Sofer who is famous for his incredible bikyus. In addition to all this he has many lengthy comments on the whole sefer from a wide rang of sources to explain the Sefer Chasidim. He also has a section on each page where he brings down various readings from the different manuscripts on the particular pieces. All the above are the positive things about this reprint, unfortunately, there are notable points of criticism. It is true its is always easier to criticize than to the actual work oneself but here are some points I feel worthy of mentioning. To begin with the entire history and literature of the Chasidei Ashkenaz in general have been the subject of many articles and books. However, even today after all that has been published there is much left unclear. Just to list a few of the people who were and are involved in the study of the Chasidei Ashkenaz, Moritz Gudemann (haTorah v’Hahayim, vol. 1, pp. 119-156), A. Epstein (vol. 1 pp. 245-269), Y Y Frieman (introduction to Sefer Chasidim Meketzei Nerdamim ed.), Gershom Scholem, Y Baer, Ivan Marcus (all in Da’as v’Chevrah b’Mishnat Chasidei Ashkenaz), E. E. Aurbach (Balei haTosfos, vol. 1, pp. 345- 447 and volume four of his edition of Arugot haBosem), Yisroel Ta Shema (Keneses Mechkarim, vol. 1 pp. 181-317), E. Kanarfogel (Peering thru the Lattices), Yosef Dan (in his recent book on R. Yehudah haChasid published by Zalman Shazar), Eric Zimmer, Simcha Emanuel (in his introduction to the recently published Drasha of Rokeach) and Haym Soloveitchik (AJS Review vol. 1 (1976) pp. 311- 357).
Some of what has been found in these manuscripts has been the subject of great controversy causing great people to claim these manuscripts must be forgeries (see Kovetz Minchas haKayitz vol. 6 pp. 251-252). But besides for this there has been a great many manuscripts found in the past twenty-five years and printed such as the Rokeach al haTorah and Megilos or the Rokeach’s work on siddur and many other of his works, R. Efraim al haTorah. Other works by the Chasidei Ashkenaz have been put out in critical editions such as the Sefer Gematriyos of R. Yehudah haChasid and the Amaoros Tehoros (which I hope to return to in later posts) all containing many important explanations about all sorts of topics from the Chasidei Ashkenaz.
To date there is no way to many unknowns (for me at least) to even paint a brief picture of this group of rishonim but one hopes with the help of the recent seforim printed and what will be printed in the future we will be able to get a clearer understanding of these great rishonim. Being aware of the explosion in this genre of literature, any version of the Sefer Chasidim should keep this companion literature in mind and should take it in account as much of the printed torah of the Chasidei Ashkenaz as it relates to this most famous work, Sefer Chasidim, of this school.
Now R. Gutman seemed to be aware of this and he does use some of these new seforim. For example, he quotes the Sefer Gematriyos many times however the rest of this no mention to the many other recent seforim of Chasidei Ashkenaz. [For a comparison see the recent edition of the Sefer Gematriyos where the footnotes are full of such cross-references (although he might of done to much).] The purpose of referencing the other literature of the Chasidei Ashkenaz is many times they can help understand certain comments if one can see all the ways similar ideas are brought down by the different talmdim. In learning Gemara with rishonim this is very important to help one understand the particular shitos and so to here.
For example, the Sefer Chasidim (siman 548) writes if one wants to see if he will live the year light a candle during assert yemih teshuvah if it remains lit you will live the year if not, not. On this R. Gutman references nothing. Where as without going much into this topic I will just give a reference to the Sefer Hashem of the Rokeach (recently printed from manuscript for the first time) where he talks about this (p.140) which complements the statement found in the Sefer Chasidim.
I feel this is a very important part to anyone writing on the Sefer Chasidim and R. Gutman should have put in more work in regard to this part. If he could not do it himself because he is not trained in this sort of work he should of gotten people who are familiar with such this field. R. Reuven Margolis who did know how to do this in general unfortunately could not do this as most of these seforim of Chasidei Ashkenaz were not available in his lifetime. Another point that I would like to highlight is the many times R. Gutman cites to the Sefer Gematriyos he almost never references the exact page (see, e.g, pp. 23, 35, 39) in the Sefer Gematriyos making it very hard to find the piece he is quoting as it’s a massive two volume work. The same failing is apparent when R. Gutman quotes from the Sefer Amoros Tehoros (p. 23) or when R. Gutman cites the Sefer Hashem of the Rokeach (p. 429).
A more glaring omission is when Sefer Chasidim (p. 424) discusses the weird creature called שטריאה R. Gutman references the Sefer Gematriyos again not quoting the page and then R. Gutman writes ובסוף המאמר נשים הליליות ברושאם הנ”ל כתב which is an unintelligible citation. What R. Gutman means to say is that R. Stal in the back of his edition to the Sefer Gematriyos has a whole chapter devoted to this topic, however, this is totally unclear to the reader. Aside from the cryptic citation R. Gutman should have mentioned this is a comprehensive article on the topic. Another point I would like to criticize is the use or lack thereof of R. Reuven Margolis edition. As I have mentioned earlier the Margolis edition is the best work to date on the Sefer Chasidim. It’s quite interesting that there is not a single mention of R. Margolis’s name in the introduction mentioning that R. Gutman used this work. However, it is obvious from hundreds of places throughout this Gutman’s edition that in fact he did use this edition.
What is perhaps even stranger is the many times that R. Gutman says nothing on a very important point and R. Margolis has already discussed it in depth. Some examples are on page 180 -181 where the Sefer Chasidim (siman 158) writes against tefilah בקול רם and the Margolis edition references the famous collection on this topic called Yanenu B’kol there is no reason why R. Gutman could not mention this. Another example is on page 172 where the Sefer Chasidim (siman 155) has a long discussion about stealing torah from someone so R Gutman has a lengthy note of sources about this but once he is on the topic one should quote the Sefer Shem Olem of R. Margolis where he discusses this topic at great length. This omission is even more bizarre as later on R. Gutman does cite this work (p. 744).
One more example is on page 274 the Sefer Chasidim (siman 258) ויום כיפור קרוי כמו כן ראשית דכתיב ביחזקאל בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש אלמא בעשור קרוי ראש השנה on this R Margolis references a comment of his from other places (see his Toldos haMahrsha p. 51 and the notes therein and his Nitzozei Or p. 158) proving that sometimes it says Rosh Hashanah and it refers to Yom Kippur affirming the statement in the Sefer Chasidim –again no mention at all on this by R. Gutman. Another such example is where the Sefer Chasidim (siman 822) talks about wiping ones feet off before entering a shul in the R. Margolis edition there are many sources on this topic. But, again R. Gutman mentions nothing about this custom.
Another example is where the Sefer Chasidim (Siman 858) talks about saving seforim from a fire on Shabbos again R. Gutman does not quote the excellent reference of R. Margolis citing in turn the Adres who says that if one has manuscripts of his own that he worked hard on he may save them from the fire first because it’s like pikuach nefesh! Throughout R. Gutman’s edition there are many such examples. Perhaps R. Gutman assumed what whomever purchases his edition already has R. Reuven Margolis edition and R. Gutman was merely adding to that. Even so, he should mention it in the introduction. Another deficiency in this edition is R. Gutman, in the section he includes comments collecting sources etc., his style is difficult as much of what he has could have been done shorter and more to the point. Unfortunately, this is a common weakness that many authors have today as I have previously mentioned on this blog. Besides for that I feel there are many more sources that he could have added to this part making it a true encyclopedic work that it should be.
Just to list a few examples of sources that he missed and on this there for sure is an element of lo alechu hamlacha ligmor. One where R. Gutman talks about the cherem to live in Spain (p. 394) he misses much on the topic amongst the omissions is the famous discussion of the Teruos Melech in Rosh Hashanah (siman 13 sec. 2) (for more on this see the great article of Marc B. Shapiro in Sefarad 49:2(1989) pp. 381-394).
Another such example is both times where the Sefer Chasidim talks about stealing torah from someone (pp. 172 and 774) he could have added the piece of R. Efraim Zalman Margolis in his introduction to the edition of the Maseh Rokeach which he printed. Another such example is where the Sefer Chasidim (siman 822) talks about wiping ones feet off before entering a shul so besides for not mentioning R. Margolis’s comments at all he could of referenced to the excellent discussion in the Minhaghei haKehelos of R. Golhaber (vol 1 pp. 3-8).
Another example is where the Sefer Chasidim (siman 158) writes against tefilah בקול רם he missed the very original discussion of the Matzevh Hayashar (volume 2 pg 28 and onwards). One last example is where the Sefer Chasidim (siman 461) discusses the topic of if something bad happens three times it is a bad sign he could of added the teshuvah of the Avnei Chefetz from R. A. Levine (siman 64). Many more examples could be given but this is not the place. Some minor bibliography points one on page R. Gutman records a statement from the Shach al haTorah which he attributes the Shach (p. 173). But, it is obvious he did not check into this source because the Shach did not write this sefer rather a talmid of talmid of the Ari”zal did which R. Gutman himself quotes correctly later on page 774. Another point is in the introduction R. Gutman speculates that based on the pieces he has included it seems that the Adres wrote an entire work on the Sefer Chasidim called Mishnat Chasidim. There is no need for speculation – this is correct – as the Adres in his autobiography (pg 33) writes “I bought a Sefer Chasidim with wide columns and I learnt it twice and I wrote a biur on it with sources … and I called it the Mishnat Chasidim.” Unfortunately, later in his autobiography the Adres writes (pg 56) that it was burned in a fire that destroyed most of his writings!
Another minor point on page 181-182 where he talks about a story brought down from various sources including the Kav haYashar he should of included the comments of R. Shmuel Askenazi appended to the Kav haYashar (end of volume 2 pg 8). Another example is where the Sefer Chasidim speaks (Siman 768) against singing tunes of non-Jewish origin, R. Gutman (pg 645) includes a number of nice sources on this topic at the end he mentions R. Yisroel Najara that he was a nizutz of Dovid haMelech. He should have at least referenced the Sefer Chizyonos of R. Chaim Vital against R. Najara (and this was actually the person the Shtei Yodos was writing against who R. Gutman quoted earlier in that same piece!) – which was discussed at greater length in an earlier post. In conclusion I feel that although there are some areas which this edition is weak in but there are a great many pluses to owning it the including the many sources that R. Gutman does add and especially the notes of 29 different gedolim. However there is definitely a need for an expert on the Chasidei Ashkenaz to put out a critical edition quoting all the relevant sources from Chasidei Ashkenaz.