Stet in the Beit Yosef: Fish and Milk, from Typographical Error to Typological Exemplar

Stet in the Beit Yosef: Fish and Milk, from Typographical Error to Typological Exemplar
Aton M. Holzer

Rabbi Dr. Holzer is Director of the Mohs Surgery Clinic in the Department of Dermatology, Tel Aviv Sourasky Medical Center, and is an assistant editor of the recent RCA Siddur Avodat HaLev. ORCID ID: 0000-0001-9852-3958/ 28 Binyamin, Beit Shemesh, Israel 9952200/ Aton.holzer@gmail.com

A passage in the magnum opus of R. Joseph Karo (Maran, or the Mehaber, 1488-1575), the Beit Yosef (YD 87:5) tends to be reckoned among the more consequential scribal errors in Jewish legal texts.

[ה] ”דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב“. ריש פרק כל הבשר (קג:) ”(כל הבשר) אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים“. וכתב הר”ן דכיון דלבשלן שרי משמע דלאכלן בחלב נמי שרי, דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא, וכן כתב הרמב”ם והרשב”א דלאכלן בחלב נמי שרי. ומכל מקום אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה, כמו שנתבאר בספר אורח חיים סימן קע”ג.

“Fish and locusts, it is permitted to eat them in milk.” In the beginning of the chapter kol basar (bHullin 103b) [it is written]: “(all flesh) it is prohibited to cook in milk, except for the flesh of fish and locusts.” And R. Nissim wrote that since cooking them is permitted, it implies that to eat them in milk is also permitted, for the prohibition of meat in milk was set out by the Torah in the semantics of cooking, and likewise did Maimonides and R. Shlomo ibn Adret write, that to eat them in milk is also permitted. And in any event, one should not eat fish in milk because of the danger, similar to what was elucidated in Orah Hayyim 173.

In his 2014 “A Guide to the Complex,”[1] Shlomo Brody highlights this passage – which invokes a heretofore ostensibly unknown ‘danger’ regarding consumption of fish in milk, and which makes reference to a chapter that deals with measures that must be taken with regard to the ‘dangerous mixture’ of fish and meat[2] – as a banner example of the ‘impact of inaccurate texts on Jewish law.’ He adds that ‘Ancient manuscripts regularly suffered from poor penmanship, slipping of the eyes, and misunderstandings by unlearned or confused copyists.’ The first to make this sort of observation regarding this passage was none other than R. Karo’s younger contemporary and interlocutory commentator R. Moses Isserles (Rama, 1530-1572), who puts it humorously (Darkei Moshe, Tur YD 87:4):

.ולא ראיתי מימי נזהרין בזה וגם בא”ח סימן קע”ג אינו אלא שלא לאכלו בבשר משום סכנה אבל בחלב שרי ועי”ל סימן קי”ו ולכן נראה שנתערב להרב בשר בחלב

And in all my days I have never seen [anyone] take care with regard to this, and also in Orah Hayyim 173 there is not but not to eat [fish cooked] in meat because of danger, but in milk it is permitted, and see earlier in chapter 116, and therefore it appears that the Rabbi has confused (mixed) meat and milk.

As neat as this solution appears, there remain some problems. For one thing, in context, the Beit Yosef discusses the consumption of various forms of flesh – fish and locust – in milk, not meat; replacing the word ‘milk’ for ‘meat’ would render the ultimate sentence a nonsequitur with regard to the full passage.

For another, the idea of danger attendant to mixtures of fish and dairy is not entirely unprecedented. R. Bahye b. Asher (1255-1340), who hailed from R. Karo’s native Christian Spain two centuries earlier (but from Zaragoza, quite a ways from Toledo), seems to make reference to such a practice in his commentary to Exodus 23:19:

.וכן דעת הרופאים בתערובת דג וגבינה שנתבשלו כאחד שמוליד תכונה רעה וחולי הצרעת

And so is the view of the physicians regarding the mixture of fish and cheese that were cooked together, that they beget a bad character and the illness of tsara’at (biblical ‘leprosy’).

To be sure, this is a lone statement, found in a decidedly non-Halakhic work, at a distance of two centuries and one continent from R. Karo’s work, which was completed in Ottoman Safed.

A third is that it is difficult to ascribe scribal error to the Mehaber’s project, if only because Beit Yosef was not transmitted in manuscript, and does not exist in manuscript – at least not beyond the author’s autograph. The four volumes of Tur with Beit Yosef were printed in different Italian publishing houses over the course of the 1550’s, in the author’s own lifetime, and he lived to see several printings of the Beit Yosef and Shulhan Arukh, the precis of the conclusions of halakhic discussions in the Beit Yosef. In fact, printing, and particularly choosing to do so in Renaissance Italy – where there was a Christian censor but superior presses to what was available in Ottoman Turkey, but more importantly, where (Jewish exile) cultures met and wide dissemination was guaranteed[3] – was central to R. Karo’s stated mission, a messianic objective of a piece with his participation in reconstituting the Sanhedrin to administer corporal punishment.[4] Taking a page from the messianic project of Sultan Suleiman, Kanuni or “the lawgiver,”[5] his project would complete Maimonides’ project[6] to unify the Jewish people under a uniform system of law in anticipation of redemption. And indeed, in his own lifetime, Beit Yosef and Shulhan Arukh enjoyed wide dissemination and readership, if not universal acceptance.[7] 


Figure 1: 87:5 in its first printing (Venice, 1551)

Given this, if “milk” is an error, it is much more likely typographical than scribal, and not the best example of the phenomenon R. Brody describes. But more importantly: given that the printed versions were available to the author, and were widely read and used, in his presence, for more than twenty years, the possibility that a typographical error of such consequence would go unnoticed by the author or his immediate milieu is at least somewhat diminished. The author himself issued a work called Bedek ha-Bayit with corrigenda and addenda, and there is a gloss on siman 86, but not 87.

Muhammad ‘Abd al-Ra’ūf al-Munāwī (1545-1621), a renowned scholar in Ottoman Cairo whose hadith commentary is still popular in Sunni Islam, also composed a compendium of fundamental, practical scholarly-spiritual knowledge related to a number of everyday issues[8] – a sort of Islamic Orah Hayyim, as it were – known as Tadhkirat ūlī al-albāb bi-maʻrifat al-ādāb. This work is significant as a snapshot of the cultural climate in Early Ottoman Cairo, and has traces of persistent Mamluk attitudes, reconfigured in light of Ottoman sensibilities and cutting-edge intellectual trends in his time in Cairo, which, under the Mamluks, had long been a hub of science and the occult (which, at the time, were also deemed ‘sciences’) in the Islamicate world.[9]

In his compendium,[10] there is a fascinating discussion of food mixtures, launching off a discussion of Galenic medicine and the inadvisability of combining food that relate to different humors/elements (moisture/water, dryness/air, coldness/earth and hotness/fire). In pertinent part:

يعسر علينا اثبات كثير من ذلك بالقياس فمن ذالك انه لا يجمع بين سمك و لبن فإنه يولد أمراضا مزمنة كالجدام والبرص والفالج

It is difficult for us to prove much of this by (syllogistic) reason. For example, that combining fish and milk causes chronic diseases such as leprosy, vitiligo, and paralysis.


Figure 2: Tadhkirat ūlī al-albāb bi-maʻrifat al-ādāb,folio 14a (Yale, Landberg MSS 163)

Paulina Lewicka, a Polish scholar who studied foodways in Mamluk and Ottoman Cairo,[11] highlights this passage and notes that it represents a novelty on the Egyptian scene.

In fact, there seems to be no evidence that avoidance of mixing fish and milk products had been observed in Egypt of the Mamluk period, or in the medieval Middle East in general. This combination, which is considered unhealthy today, appeared in a number of old Arabic-Islamic recipes where fish and yoghurt were put together. Al-Munāwī’s remarks may have reflected, then, a new trend in medico-culinary thinking.[12]

Lewicka also notes in al-Munāwī’s treatment of Galenic medicine an interesting development: even though Galen’s theory of humors had formed the basis of Islamicate medicine for centuries, in the Muslim-Sufi environment of early Ottoman Cairo there was discomfort with use of pagan theories and concepts. Instead, al-Munāwī traces the theory of humors to Kitāb al-Tawrāt, the Torah,[13]  where, according to him, Adam was created with dry soil, wet water, heat (nefesh/nafs) and cold (ru’ah/rūḥ).

R. Yosef Karo, living in the same territorial-ideological expanse as al-Munāwī – with frequent interchange between Safed and Cairo by figures no less than R. David abi ibn Zimra, R. Bezalel Ashkenazi, and R. Isaac Luria – had ample access to the developments in Cairene medicine that inspired the Tadhkirat passage.

His relationship with classical philosophy – the ostensible basis for Galenic (as opposed to prophetic) Cairene medicine – is complicated. In his mystical diary Maggid Meisharim (80a-b), he cites his angelic guide who allows that, pace the view of other Kabbalists of his day, Maimonides was not condemned to reincarnate as a worm because of his philosophical views – but only because he was saved from this fate by his Torah and good deeds, and thus was allowed to reincarnate in a usual way before ascending to join the souls of the righteous. However, there is evidence that he himself was more accepting and even dabbled in philosophy – but assigned it a decidedly secondary or tertiary position to the study of Talmud and Halakhah, either behind or on par with Kabbalah, which also took a backseat to Halakhic sources in terms of study and Halakhic decision/pesak.[14]

The case of milk and fish may serve as something of an acid test for medical science. R. Karo includes it in his Beit Yosef, but as an ayn le-ekhol – it should not be eaten – rather than ‘it is forbidden.’ Clearly R. Karo prohibits it, as perhaps a contemporary posek (if not for the Igrot Moshe) might prohibit smoking, but does not share al-Munāwī’s view that humoral medicine is a de’orayta. And while cutting edge Galenic knowledge merits mention in Beit Yosef, the Mehaber omits it from the Shulhan Arukh (87:3), the repository of pesak, regarding which, just as for Kabbalah,[15] the Talmudic sources – which explicitly permit such a mixture (kutah, e.g. Pesahim 76b) – trump all.

Thanks to Prof. Tzvi Langermann and Prof. Daniel Lasker for their erudite comments and corrections. Thanks to Prof. Markham Geller, R. Judah Kerbel, and R. Noam Horowitz for insights and source materials, and R. Jonathan Duker and R. Dr. Ari Zivotofsky for being a sounding board for these ideas.

[1] Shlomo Brody, A guide to the complex: contemporary halakhic debates (Maggid, 2014), 297-299.
[2] The origin of the prohibition of consuming meat with fish is Pesahim 76b, where fish cooked with meat is said to pose a risk for ‘odor’ and “something else,” davar aher. Commentators uniformly understand the referent of the latter to be tzara’at, biblical leprosy, and thus the Talmudic statement is medical in nature. Fred Rosner notes that this danger is absent from Hippocratic or Galenic medicine – se his “Eating Fish and Meat Together: Is there a Danger?.” Tradition: A Journal of Orthodox Jewish Thought 35.2 (2001): 36-44. On the other hand, medical teachings in the Talmud often preserve ancient Babylonian medicine, a more empiricist approach than the Hellenistic humor theory that replaced it. Even so, Markham Geller, a specialist in Babylonian medicine, suggests that the Talmudic passage is not health-related at all but aesthetic, and the ‘davar aher’ is more properly understood as pig in its original context – to wit, perhaps, that fish-infused meat is forbidden because of its odor and its possible close resemblance to pork (personal communication). In any event, by R. Karo’s time, the medical understanding of fish-meat mixture prohibition was universal and in that regard it was a fitting analog to fish-milk mixtures.
[3] Mor Altshuler, The Life of Rabbi Yoseph Karo (Tel Aviv University Press, 2016), 323.
[4] Amnon Raz-Krakotzkin, “From Safed to Venice: the” Shulhan ‘Arukh” and the censor.” In Chanita Goodblatt and Howard Kreisel, eds., Tradition, Heterodoxy and Religious Culture: Judaism and Christianity in the Early Modern Period (Ben Gurion University, 2006), 91-115; Roni Weinstein, “Jewish Modern Law and Legalism in a Global Age: the Case of Rabbi Joseph Karo.” Modern Intellectual History 17:2 (2020), 561-578.‏
[5] See Weinstein, ibid.
[6] Israel Jacob Yuval, “Moses redivivus — Maimonides as a ‘Helper to the King’ Messiah” [Hebrew], Zion 72 (2007) 161-188.
[7] Yaron Ben-Naeh, Hagai Pely and Moshe Idel, Rabbi Joseph Karo: History, Halakhah, Kabbalah (The Zalman Shazar Center, 2021), 234.
[8] Paulina B. Lewicka, “Challenges of Daily Life in Early-Ottoman Cairo: a Learned Sufi’s Perspective. Preliminary Remarks on al-Munawı’s Memorandum on Decent Behavior,” in Stephan Conermann and Gül Şen, eds., The Mamluk-Ottoman Transition (V&R Academic, 2017): 59-85.
[9] Matthew Melvin-Koushki, “Taḥqīq vs. Taqlīd in the renaissances of western early modernity.” Philological Encounters 3.1-2 (2018): 193-249.‏
[10] Folio 14a in the Yale MS; it also exists in at least two other manuscripts in Cairo where the passage is identical (folios 22b and 16a, respectively).
[11] Paulina Lewicka, Food and foodways of medieval Cairenes: Aspects of life in an Islamic metropolis of the eastern Mediterranean. (Brill, 2011).
[12] Lewicka, “Challenges of Daily Life,” 71-72.
[13] Or, more usually, collections of unusual hadiths that Islamic scholars mistook for the Torah. I am indebted to Prof. Langermann for this insight.
[14] See Ben-Naeh et al., Rabbi Joseph Karo, 136-140.
[15] Jacob Katz, “Post-Zoharic Relations between Halakhah and Kabbalah,” in Bernard Dov Cooperman, ed., Jewish Thought in the Sixteenth Century (Harvard University Center for Jewish Studies, 1980), 283-307.‏




Review: Yemi Shemonah – The Bet Yosef's Question

ספר ימי שמונהקושית הבית יוסף

מאת: עקביא שמש בחנוכה לפני שנתיים ימים כתבתי בבלוג הנוכחי את הדברים הבאים: “אחד המאפיינים את הספרות הרבנית ההלכתית בדורנו הוא חיבור ספרים סביב נושא הלכתי אחד. העובדה שהמחבר מרכז את כל הידוע לו סביב אותו נושא, הופכת את הספר למבוקש ושימושי ביותר, לא רק ל”עמך”, אלא גם לציבור הלומדים. חלק מספרים אלו יוצא לאור במספר מהדורות, דבר המלמד על חשיבותו הרבה של הספר, ועל הצורך הרב שיש בו. הנה כי כן בהתקרב חג מסוים, אנו עדים להופעת מספר ספרים הלכתיים על ענייני החג, או אף על הלכות מיוחדות בודדות הקשורות עם אותו חג”.אבל דומה ששונה הוא חג החנוכה מיתר החגים בנושא זה. נכון, כמו בכל החגים כן גם בחנוכה יש ספרים שנתחברו על החג עצמו, או על עניין אחד, אבל עם כל זה יש בחנוכה משהו ייחודי. כוונתי היא לקושיה המפורסמת ביותר בחנוכה, הלא היא השאלה הנקראת שאלת הבית יוסף, הנמצא בסי’ עת”ר, ובלשונו של מרן: “ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות”. מרן ענה על כך שלוש תשובות. דומני שלא מצינו עוד בחיבור בית יוסף כי על שאלה ששאל מרן הוא השיב שלוש תשובות. כך על כל פנים למדתי מפרויקט השו”ת של אוניברסיטת בר אילן.[1] אם מרן עצמו נהג באופן מיוחד בשאלה זו, הרי באו חכמי הדורות והשלימו את מלאכתו. כמעט בכל ספר שהוקדש לחנוכה אתה מוצא דיון בקושיה זו. הדיון הוא בעצם הקושיה, אבל ובעיקר באמירת תירוצים נוספים. לא זו בלבד, אלא שמצאנו אף ספר מיוחד שבו נאספו כל התשובות שנאמרו ביישוב קושיא זו. דומה שהראשון שנהג כך הוא ר’ ישראל זלצר שכתב ספר בשם נר למאה, שבו אסף מאה תשובות ליישוב קושיה זו. ספר זה יצא במספר מהדורות. עד כמה שבדקתי המהדורה הראשונה יצאה בברוקלין בשנת תשכ”ב, ולא ראיתיה, אלא ראיתי מהדורות אחרות. יש לציין כי המחבר אינו רק מלקט תשובות, אלא הוא דן ומפלפל בהן, אם מעט ואם הרבה. מאוחר יותר יצא לאור קונטרס נס פך אחד, לונדון, תשנ”ב, שיצא לאור ע”י תלמוד תורה של חסידי בעלז, ובו מאה ואחת תשובות על שאלה זו. לא ראיתי קונטרס זה. מאוחר יותר חיבר רד”ד מייזליש את הספר חנוכת דוד, וגם בו “מאה ואחד תירוצים על קו’ מרן הבית יוסף”, ברוקלין, תשס”ב, ומהדורה נוספת בשנת תשס”ו. בספר זה יש חידוש בכך, שלמרות ששער הספר הוא בעברית, הרי שכל החיבור כתוב ביידיש. נדמה לי שראיתי כי יצא גם ספר שלוקטו בו מאתיים וחמישים תשובות לשאלה זו כמניין נ”ר, אבל כרגע איני זוכר מהו.והנה לאחרונה ראיתי ספר נוסף בנושא זה הנקרא: ספר ימי שמונה, חנוכה, היוצא לאור ע”י מכון אור חדש, אשדוד, תשס”ז. בשער הספר נכתב: “אוסף נפלא ונדיר של כחמש מאות[2] תירוצים על הקושיא המפורסמת המיוחסת[3] למרן הבית יוסף, מלוקטים ממאות ספרים בכל מקצועות התורה”.כל אדם השומע את המספר חמש מאות מתמלא מיד בסקרנות שאין כמותה, כי דבר כזה עוד לא שמענו.[4] ניחא מאה תשובות, אף הוא מספר שאינו מבוטל, אבל לא רק ששמענו על כך אלא גם נדפסו לפחות שני הספרים המאשרים זאת, שהזכרנום לעיל. אבל להגדיל את התשובות פי חמש, אין זה דבר של מה בכך. לפיכך אמרתי מן הראוי לעיין בספר ולראות מה חידוש יש בו.א. סקירה קצרה של הספרעיקרו של הספר הוא כאמור תירוץ קושיתו של הבית יוסף. לאחר זאת יש בו עוד מספר הוספות: סדר הדלקת נר חנוכה, דפי גמרא ממסכת שבת השייכים לחנוכה, משנה ברורה הלכות חנוכה, מגילת אנטיוכוס, מפתח שמות הספרים.יפה עשו[5] שחילקו את תירוץ הקושיא לחמישה פרקים, בהתאם לסוג התירוץ. אלו הם: (א) היום הראשון נקבע על נס אחר. (ב) הנס ביום הראשון אירע בריבוי השמן. (ג) גם ליום הראשון לא היה מספיק שמן. (ד) חנוכה שמונה ימים כנגד מה. (ה) שונות. הם מרחיבים מעט בפתח דבר על הסוגים השונים, ולא העתקתי את דבריהם כדי לא להאריך. אוסיף על כך, שלא זו בלבד, אלא שהם הוסיפו לכל תירוץ ותירוץ גם כותרת מיוחדת, המלמדת בקיצור על התירוץ. אכן, לא נתברר לי אם יש סדר לתירוצים שבכל פרק. לא מצאתי שהם מסודרים לפי סדר הזמנים, או לפי סדר אחר, פרט לכך שהתירוץ הראשון שבכל פרק, ולפעמים גם השני, הוא משל הראשונים. אין הם דנים בתשובות שהם מביאים, אלא רק מוסרים את התשובה עצמה.עוד שני דברים הם מדגישים בפתח דבר. האחד: “מן הראוי לציין כי תירוצים רבים המובאים בספרים שונים לא העתקנום, זאת בשל היותם מובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים שכבר צוטטו. וכידוע מבעל קצות החושן שכאשר שאלוהו בדבר סוד הצלחתו שספרו התקבל כל כך בקרב מרבית הלומדים, השיב: ‘בזמן שאחרים חושבים מה לכתוב ולהוסיף, אני ישבתי ומחקתי'”.השני: “באופן כללי בעריכת הספר השתמשנו בכלל הידוע ‘למען ירוץ הקורא בו’, ועל כן למרות שהשתדלנו לבלתי שלוח יד בקודש כאשר במקור היתה לשון המחבר צחה ומובנת[6]… מ”מ בעת הצורך נאלצנו על כרחנו להוסיף או לשנות לפי הבנתנו הדלה מלשון קדשם של המחברים במקור, למען ירוץ הקורא בהם. ואם שגינו, יתלו המעיינים את האשמה בנו ולא בהם ח”ו”.יש לציין כי הספר נדפס בהידור ובצורה נאה. דומה בעיני שגם הקפידו על הגהתו, כי בדרך עיוני בו, לא עמדתי על טעויות שיש בו. התשובות עצמן בדרך כלל קצרות, והדבר מועיל מאוד למעיין בו. אם נשווה זאת לספר נר למאה, הרי שהמעיין יראה כי העיון בספר נר למאה קשה יותר. המחבר דן בכל תשובה ומפלפל בה, ולא ברור תמיד מה עולה בסופו של דבר.ב. נקודות שנתעוררו אצלי אגב עיון בספר 1. התעלמות מחלקו של הספר נר למאהכפי שכתבתי לעיל, נראה כי לר”י זלצר בעל נר למאה שמורה זכות ראשונים. ולכן תמה אני על כך שבפתח דבר לספר שלפנינו נכתב: “אשר זכה [מרן הב”י] שסביב שאלתו נכתבו ונאמרו במרוצת השנים מאות תירוצים ויותר… וגם לרבות בספרי ליקוטים שנתחברו במיוחד על קושיא זו. אולם בסייעתא דשמיא עדיין הניחו לנו בקעה להתגדר בה… אחר מאות שעות של יגיעה מאומצת”. מה הייינו חסרים אילו היה נכתב כאן שמו של הספר נר למאה. והרי הם משתמשים בו ומביאים אותו. א”כ יש להניח שחמישית מהספר הגיש להם ר”י זלצר בקנה, וחסך מהם עוד כמה שעות של יגיעה מאומצת. האם אין מקום להזכיר זאת? אתמהה.אמנם הם הזכירו את הספר נר למאה בסוף הספר, במפתח שמות הספרים. אבל גם שם הוא מוזכר כאחד מני רבים, ואין אתה יודע על ייחודו של הספר. 2. על הלשון: הקושיא המיוחסתלבית יוסףלאחר פתח דבר, עמדו והסבירו בעמ’ 19 את “מהות הקושיא”. כך כתבו: “מפורסמת היא הקושיא המיוחסת למרן הבית יוסף… ברם למעשה קדמו והרגישו בזה ראשונים כמלאכים, ואף הם בלשונם הצרופה תירצו בדרך משלהם. הראשון בהם, הוא המאירי במסכת שבת (כא ע”ב) כתב… וכה”ג תירצו שאר ראשונים. ודבריהם ושיטתם יובאו להלן בינות לשאר התירוצים. למעשה הב”י עצמו אף הוא הביא ג’ תירוצים” וכו’. נמצא שכאן הסבירו מדוע נקטו בלשונם בשער הספר כי הקושיא “מיוחסת” למרן, ולא כתבו כי הוא הקשה אותה וכד’. זאת משום שקדמו כבר המאירי בקושיה זו. אמנם בעניותי איני מבין מה מקום ללשון זה. סוף סוף מרן הקשה אותה, וא”כ מה מקום לומר “מיוחסת”?אלא מן הסתם רצו לומר שהעולם מייחס את הקושיה לבית יוסף, בו בזמן שהאמת היא שהמאירי קידמו בקושיה זו. אם כך הדבר הרי לא דייקו בהמשך דבריהם. שכן, בהמשך דבריהם (באותו עמוד) העתיקו את שלושת תירוצי הבית יוסף ככתבם וכלשונם בצורה בולטת ומרווחת. ועל כך יש לשאול, הלא מפורסם בימינו כי שלושת התירוצים הללו נמצאים בתוספות הרא”ש למסכת שבת. אם כן היה עליהם לדקדק ולומר שגם שלושת תירוצי הבית יוסף, כלשונם, נמצאים בראשונים, הלא הוא תוספות הרא”ש. מה עוד שבעמוד פז, ששם הביאו את שלושת תירוצי מרן הב”י, כתבו במפורש שכן הוא בתוספות הרא”ש. אם כן מדוע כתבו כאן רק שהקושיא “מיוחסת”, הרי גם התירוצים “מיוחסים”, ואילו הם כתבו “הב”י עצמו אף הוא הביא ג’ תירוצים”.לפי דרכנו למדנו, כי הם מאוד מדקדקים לייחס כל מאמר למקורו הראשוני. א”כ מתחזקת התמיהה (לעיל סעיף 1) על שום לא הזכירו את הספר נר למאה, שהוא “המאירי” לעשרות תשובות המוזכרות בספרן.3. על מניין התירוציםעיון בספר מעלה כי חלק מהתשובות חוזרות על עצמן. אמנם המחברים היו מודעים לאפשרות מעין זו, ולכן הודיעו בפתח דבר, כי תירוצים המובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים לא הוכנסו לספר. אבל דומה שלא כך הדבר. להלן מספר דוגמאות:(1) בתשובה קסו כתב המשיב עצמו כי דבריו הם “וכעין מה שתירץ הט”ז”. אם כן מה נענה אנן אבתריה? הרי אתה שומע מכאן שאין זו תשובה חדשה.(2) תשובה כה: “יש לומר שנעשה נס בנר מערבי שידלק גם ביום… ולכן תקנו להדליק ח’ ימים דגם ביום א’ הרי ניכר הנס דנר מערבי”. תשובה עא: משהדליקו את המנורה ביום ראשון ששוב לא כבה נר מערבי”. האם אין זו אותה תשובה? וראה עוד תשובות: נט, צה, וגם תשובה שמו, שאף הן דומות לאלו ולא העתקתין מפני שרציתי לקצר. (3) תשובה ד: “שנקרא כן על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן הזה בימי חגי הנביא”. תשובה מ: “את היום הראשון קבעו לזכר חנוכת בית המקדש השני שהיה אף הוא בימי חגי הנביא”. האם אין זו אותה תשובה?(4) תשובה עט, בכותרתה נכתב: “על מה שנמלט הפך מעיני היוונים”. הכותרת של תשובה קיח היא: “הכו היוונים בסוונרים”. יש חילוק דק ביניהם, אבל האם אין זה אותו תירוץ?די בדוגמות אלו כדי ללמדנו על הקושי בחמש מאות התשובות שנאספו. האם מספר זה אכן נכון הוא, או שהיה עליהם לבדוק היטב, שמא הם מביאים בספר תשובות זהות או דומות.4. על דרך ציון המקורות בגוף הספר בגוף הספר, בסוף כל תשובה נכתב המקור לאותה תשובה. ברם, קיים חוסר בהירות בדרך הציון. אם ברצון המעיין לבדוק את המקור עצמו, הרי שברוב המקרים הדבר קשה מאוד. זאת משום שאין מראה מקום מדויק. כל עוד שהמקור הוא ספר המסודר כסדר השולחן ערוך, אני מניח שנמצא זאת בסי’ עת”ר. אם מדובר בספר דרשני לחנוכה, יש להניח שנמצא זאת בדרשה לחנוכה, אף שגם במקרה זה החיפוש אינו קל. אבל אם לדוגמה כתוב בעמ’ כה, תשובה ו, שהמקור הוא: ארץ צבי, כיצד נמצא זאת. לא רק שיש מספר ספרים בשם ארץ צבי, אלא אף אם אנו יודעים מי המחבר, עדיין אין אנו יכולים למצוא זאת בספר. חבל מאוד, שכך דרך הציון לרוב המקורות בספר.[7] אבל יותר קשה מכך היא ההפנייה למקור בצורה: “ספרים”. ואתה שואל את עצמך, מי יכול למצוא את מקורם של דברים אלו. אין הבדל בין ציון מקור בצורה זו, לבין אי ציון מקור בכלל. בשני המקרים לא ניתן לדעת מה הוא המקור. במליצה הייתי אומר עליהם את דברי הגמ’ ביומא כט ע”א: “והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן”. ללמדך, כי נס חנוכה לא ניתן להכתב, ולכן כנראה שהם סבורים שלא ניתן לכתוב גם את המקורות לנס חנוכה.5. על מפתח שמות הספריםשבסוף הספרבסוף הספר בעמ’ שיח-שיט, הוקדשו שני עמודים, כאשר בכל עמוד יש שלושה טורים, ל’מפתח שמות הספרים’. רשימה זו לוקה בחסר. הם לא רשמו את שמות המחברים, פרט לספרים בודדים, ואין צורך לומר שלא רשמו מקום או שנת הדפסה. כידוע יש ספרים שהם בעלי אותו שם, ואם אין פרטים נוספים אי אפשר לדעת באיזה ספר מדובר.ברשימה זו אנו יכולים למצוא גם שמות כגון אלו:[8] האדמו”ר ממונקאטש זצ”ל, האדמו”ר מסטריקוב זצ”ל,[9] הגאון ר’ גרשון ליטש רוזנבוים, הרב[10] יחזקאל אברמסקי, הרה”ג ר’ מנחם מנדל כשר, כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג, הרה”ק מסאטמר,[11] ועוד.[12] לא נתברר לי מדוע לא כתבו באלו ספר של אותם רבנים נאמרו דבריהם. הנה דוגמה נוספת של חוסר בהירות במפתח. מוזכר כאן: כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג, ומן הסתם הכוונה לאדמו”ר בעל שו”ת דברי יציב. אכן באותה רשימה מוזכר באופן עצמאי, ספרו שפע חיים, וכן נזכר באופן עצמאי גם ספרו יציב פתגם.. האם מכאן עלי לומר כי במקום שנכתב בגוף הספר, כמקור לתשובה מסוימת: כ”ק הגה”ק מקלויזנבורג,[13] פירושו של דבר שהתשובה אינה נמצאת לא בספר שפע חיים ולא בספר יציב פתגם, אלא היא נאמרה מפי השמועה, או נמצאת בספר אחר המביא משמו, או בכתב העת של חסידות צאנז ישראל סבא וכד’. לסיום, נזכיר את אחת משלוש התשובות של מרן הב”י לקושיתו המפורסמת: גם לאחר שנתנו שמן בנרות המנורה, נשאר פך השמן מלא כבתחילה. אף אנו נאמר, כי אולי יש מספר חסרונות בספר זה, ואולי אין בו חמש מאות תשובות שונות, אבל בעיקרו של דבר הוא מלא וגדוש, וכל המעיין בו יוכל לשאוב ממנו מלא פך השמן, ואין שמן אלא חכמה.

[1] בדקתי על פי לשונו של מרן כאן, דהיינו את הצירופים של: ועוד י”ל, וכן: אי נמי.[2] בספר עצמו נמצאות תקב תשובות. [3] על הסיבה שהם נקטו לשון: “המיוחסת”, ולא: שהקשה וכד’, נעמוד בהמשך.[4] רש”י זוין, המועדים בהלכה, תל אביב, תשי”ד, חנוכה, אות א, עמ’ קנז, כתב: “אין מספר לתירוצים שנאמרו על שאלה זו”. אבל דומני שהוא לא שיער שהמספר יעמוד על חמש מאות.[5] אני נוקט בלשון רבים משום שבהסכמה הראשונה לספר שהיא הסכמת בד”צ למקהלות האשכנזים, ירושלים, תשס”ז, נאמר שהחיבור הוא “פרי עמלם של ת”ח מופלגים חברי מכון אור חדש”. לעומת זאת בהסכמה השניה של בד”צ רבני הקריות אשדוד, מרחשון, תשס”ו, נאמר: “הנה הראני האברך המופלג בתורה ויר”ש הרב וכו’ הי”ו קונטרס מחיבורו שעומד להוציא לאור ע”י מכון אור חדש” וכו’. לא פורש שמו של האברך, אבל אתה שומע שהמחבר הוא אדם אחד. אבל הואיל וההסכמה היא משנת תשס”ו, אמרתי נלך אחר לשון אחרון, שהיא ההסכמה משנת תשס”ז.[6] מעניין מאוד לציין כי בעמ’ מו, תשובה סח נדפסה ביידיש, ואני מניח כי כך היא לשון הספר. הם אף לא טרחו לתרגם את התשובה לעברית. [7] אפשר להעיר גם הערות נקודתיות, ואסתפק בדוגמה אחת. כך כתבו בתשובה רסג: “הרב בעל העתים כתב טעם אחר למה ח’ ימים לפי שבטלו מהם מילה שהיא לח’ לפיכך קבעו ח’ ימים עכ”ל (בעל העתים)”. הניסוח כאן לקוי ביותר. ראשית, אם הפתיחה היא: הרב בעל העתים כתב, מה טעם יש לכתוב בסוגריים שהמקור הוא בעל העתים. עוד קשה, מה צורך לכתוב: עכ”ל. ועוד יש לתמוה, הרי אין בידינו הלכות חנוכה בספר העתים, אם כן היכן ראו זאת בספרו. כל זה מביא אותנו למסקנה שלפנינו העתקה ממקור אחר. אפשר שהעתיקו מהכלבו סי’ מד, שהוא הביא את דברי בעל העתים. אפשר מספרים מאוחרים, שהביאו מהכלבו. כך או כך הלשון שבו הציגו את דברי בעל העתים הוא מגומגם ביותר.[8] הרשימה אמורה להיות לפי סדר א”ב, אבל הם התחשבו גם בתואר, ולכן לדוגמה ר”ח מבריסק נמצא באות ר’.[9] רק שני רבנים אלו נוסף להם: זצ”ל. כל האחרים שברשימה לא זכו לכך.[10] לא ברור לי מדוע נפקד ממנו התואר גאון.[11] הוא מוזכר פעמיים גם תחת התואר: כ”ק הרה”ק מסאטמר.[12] מעניין שברשימה נכתב גם: בעל האמרי טעם. מדוע לא די היה לכתוב: אמרי טעם.[13] כגון בעמ’ לט תשובה מז.