[1] בדקתי על פי לשונו של מרן כאן, דהיינו את הצירופים של: ועוד י”ל, וכן: אי נמי.[2] בספר עצמו נמצאות תקב תשובות. [3] על הסיבה שהם נקטו לשון: “המיוחסת”, ולא: שהקשה וכד’, נעמוד בהמשך.[4] רש”י זוין, המועדים בהלכה, תל אביב, תשי”ד, חנוכה, אות א, עמ’ קנז, כתב: “אין מספר לתירוצים שנאמרו על שאלה זו”. אבל דומני שהוא לא שיער שהמספר יעמוד על חמש מאות.[5] אני נוקט בלשון רבים משום שבהסכמה הראשונה לספר שהיא הסכמת בד”צ למקהלות האשכנזים, ירושלים, תשס”ז, נאמר שהחיבור הוא “פרי עמלם של ת”ח מופלגים חברי מכון אור חדש”. לעומת זאת בהסכמה השניה של בד”צ רבני הקריות אשדוד, מרחשון, תשס”ו, נאמר: “הנה הראני האברך המופלג בתורה ויר”ש הרב וכו’ הי”ו קונטרס מחיבורו שעומד להוציא לאור ע”י מכון אור חדש” וכו’. לא פורש שמו של האברך, אבל אתה שומע שהמחבר הוא אדם אחד. אבל הואיל וההסכמה היא משנת תשס”ו, אמרתי נלך אחר לשון אחרון, שהיא ההסכמה משנת תשס”ז.[6] מעניין מאוד לציין כי בעמ’ מו, תשובה סח נדפסה ביידיש, ואני מניח כי כך היא לשון הספר. הם אף לא טרחו לתרגם את התשובה לעברית. [7] אפשר להעיר גם הערות נקודתיות, ואסתפק בדוגמה אחת. כך כתבו בתשובה רסג: “הרב בעל העתים כתב טעם אחר למה ח’ ימים לפי שבטלו מהם מילה שהיא לח’ לפיכך קבעו ח’ ימים עכ”ל (בעל העתים)”. הניסוח כאן לקוי ביותר. ראשית, אם הפתיחה היא: הרב בעל העתים כתב, מה טעם יש לכתוב בסוגריים שהמקור הוא בעל העתים. עוד קשה, מה צורך לכתוב: עכ”ל. ועוד יש לתמוה, הרי אין בידינו הלכות חנוכה בספר העתים, אם כן היכן ראו זאת בספרו. כל זה מביא אותנו למסקנה שלפנינו העתקה ממקור אחר. אפשר שהעתיקו מהכלבו סי’ מד, שהוא הביא את דברי בעל העתים. אפשר מספרים מאוחרים, שהביאו מהכלבו. כך או כך הלשון שבו הציגו את דברי בעל העתים הוא מגומגם ביותר.[8] הרשימה אמורה להיות לפי סדר א”ב, אבל הם התחשבו גם בתואר, ולכן לדוגמה ר”ח מבריסק נמצא באות ר’.[9] רק שני רבנים אלו נוסף להם: זצ”ל. כל האחרים שברשימה לא זכו לכך.[10] לא ברור לי מדוע נפקד ממנו התואר גאון.[11] הוא מוזכר פעמיים גם תחת התואר: כ”ק הרה”ק מסאטמר.[12] מעניין שברשימה נכתב גם: בעל האמרי טעם. מדוע לא די היה לכתוב: אמרי טעם.[13] כגון בעמ’ לט תשובה מז.

How much Greek in “Greek Wisdom”? On the Meaning of Hokhmat Yevanit

by Eliyahu Krakowski

      In the medieval controversies over the study of philosophy, one of the major points of contention was the Talmudic prohibition against hokhmat yevanit. Modern historians, who are generally well-disposed toward the Maimonidean proponents of philosophy (often at the expense of the anti-rationalists), nevertheless often assume that the anti-rationalists had the better of this particular argument. The Maimonidean defense of philosophy against the Talmudic stricture, if not an outright distortion, was at least a forced explanation.[1] However, the truth seems to be the opposite—it was not the defenders of philosophy who “redefined” the Talmudic passages, it was philosophy’s opponents. The success of this redefinition indeed put the proponents of philosophy on the defensive, but without good reason. To demonstrate this thesis, we will briefly consider the Talmudic evidence, and then turn to the history of the interpretation of the phrase hokhmat yevanit. Most contemporary scholars who have discussed the Talmudic passages have concluded, with varying degrees of certainty, that hokhmat yevanit incorporates Greek philosophy. Gerald Blidstein, noting the indeterminacy of the sources nevertheless concludes, “Though no Talmudic source indicates what is included in this wisdom, it is likely that literature, rhetoric, and philosophy are what is meant, while language instruction in a matter of further debate.”[2] Louis Feldman likewise claims that, “when the Talmud imposes a curse on those who instruct their sons in Greek wisdom, a good guess is that this wisdom is philosophy,” and “that the rabbis were strongly opposed to the study of philosophy may be inferred from the fact that … its teaching is cursed together with swine herding, and hence is associated with the antithesis of Judaism.”[3] Noah Efron claims unambiguously that, “if one wants still more evidence of rabbinic indifference toward philosophy of nature, it is worth considering that, in many places in the Talmud (and then for centuries after the Talmud), a synonym for philosophy of nature was ‘Greek wisdom.’”[4] David Shatz formulates his position more carefully: Regarding Talmudic and Midrashic literature, Shatz says, “we find no evidence of extensive involvement with philosophy… and we even encounter statements that could be construed as opposed to ‘Greek wisdom,’ ‘the wisdom of the nations,’ and ‘logic.’[5]

However, when we turn to the Talmudic passages in question, the evidence for the identification of hokhmat yevanit with philosophy is lacking. In context, these passages support a narrower definition of hokhmat yevanit:

בבא קמא (פב ע”ב – פג ע”א): תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית… וחכמת יוונית מי אסירא? והתניא, אמר רבי: בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקדש או לשון יונית! … אמרי: לשון יוני לחוד, חכמת יונית לחוד. וחכמת יונית מי אסירא? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב”ג: (איכה ג) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי – אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמת יונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא! אמרי: שאני בית רבן גמליאל, שהיו קרובים למלכות; וכדתניא: המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות; של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.

In this passage, the knowledge of hokhmat yevanit enables communication with the Greek enemy. Furthermore, the initial confusion between “lashon yevani” and “hokhmat yevanit” and the use of the verb “lesapper”—to speak—regarding hokhmat yevanit indicate that we are discussing a linguistic phenomenon. The next Talmudic relevant passage is more problematic, and seemingly presents a prohibition on everything but Torah study:

מנחות צט ע”ב: שאל בן דמה בן אחותו של ר’ ישמעאל את ר’ ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.

However, in light of the prohibition on hokhmat yevanit, it would seem more likely that R. Yishmael’s response should not be construed as a prohibition on all non-Torah pursuits, but as a rhetorical enforcement of the existing ban on hokhmat yevanit. This reading receives support from a parallel in the Jerusalem Talmud:

ירושלמי סוטה פ”ט הט”ו: שאלו רבי יהושע מהו שילמד אדם את בנו יונית. אמר להן ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה. מעתה אסור לאדם ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה. והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות. רבי בא בריה דרבי חייה בר בא בשם ר’ יוחנן מפני המסורות.

Turning now to the medieval commentators, Maimonides addresses the definition of this term in his commentary on the Mishnah (Sotah 9:15):

ואמרו יונית, רוצה לומר חכמה יונית, לפי שהיו מכנים את הרמזים שבדבור, וכן דברים שאינם כפשוטם אלא יש להן ענין נסתר חכמה. ובתלמוד אמרו ר’ משתעי לשון חכמה והזכירו דברי חידה כמו שנתבאר בגמר עבודה זרה. והיה אצל היונים דברים מעין אלה מיוחדים אצל אומה זו שמשוחחים בהם מה שרוצים כעין רמזים וחידות, וטעם אסור דבר זה לפי שבזמן בית שני צר אחד ממלכי בני חשמונאי על ירושלם והיו אנשי ירושלם משלשלין להם למחנה קופה דינרין בכל יום ונותנין להם בהם שני תמידין לקרבן והיה שם איש היודע אלו הרמזים שהמציאו היונים ודבר עמהם בהם, וכך הוא לשון התלמוד לעז להם בחכמה יונית שכל זמן שהם מקריבין לא תוכלו לכבשם והפסיקו מהם הקרבן, באותה שעה אסרו שילמד שום אדם אותם הרמזים שהמציאו היונים לדבר בהם. ודבר זה אין לי ספק שנשתקע ולא נשאר ממנו בעולם היום לא מעט ולא הרבה.

According to Maimonides, hokhmat yevanit has nothing to do with Greek philosophy, and Maimonides adds emphatically, whatever coded language intended by this term is undoubtedly no longer in existence. In accordance with his position here, Maimonides makes no mention of what is now an obsolete prohibition in his code. A number of contemporary scholars have assumed that Maimonides’ explanation is the result of his predetermined position on the merit of Aristotelian philosophy, and therefore an attempt to redefine a problematic prohibition.[6] Yet if we look at Maimonides predecessors, his position is hardly novel. Rashi in his Talmudic commentary takes a position essentially identical to Maimonides. In his commentary to Menahot (64b) Rashi defines hokhmat yevanit in one word: “רמיזות”. In the Sotah passage (49b), Rashi explains further: חכמת יוונית – לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו. This position is not unique to Rashi. Tosafot likewise assume as self-understood that hokhmat yevanit refers to a coded language. Thus in explaining the Talmudic passage according to which Babylonia has no “ketav,” Tosafot (Avodah Zarah 10a) cite R. Isaac of Dampierre who explains this to mean that Babylonia lacks its own “important language” akin to hokhmat yevanit:

לכך פירש ר”י כתב לשון חשוב שהמלכים משתמשין בו כעין חכמת יונית והיינו דאמרינן במגילה (דף י: ושם( והכרתי לבבל שם ושאר שם זה לשון ומאי קאמר דהא בלשון ארמי הם מספרים ועודם משתמשין בו אלא בודאי לשון מלכות קאמר.[7]

Nor is this view of hokhmat yevanit limited to Ashkenazi predecessors of Maimonides. An anonymous Gaon (quoted in R. Betzalel Ashkenazi’s Shitah Mekubetzet to Bava Kama 83a) also explains: חכמת יונית לחוד. דחכמת יונית אסורה והאי חכמת יונית ברמיזה הוה. גאון ז”ל. Likewise, later halakhists who believed that it is prohibited to sudy Greek philosophy nevertheless did not understand the prohibition of hokhmat yevanit as a prohibition against philosophy. For example, R. Isaac b. Sheshet (Rivash) was asked whether hokhmat yevanit refers to Aristotle’s Physics and Metaphysics. Although he forbids study of these works, Rivash argues that they are not prohibited as hokhmat yevanit:

ומה ששאלת: מה היא חכמת יונית אשר יתרחק האדם? ואם הם אותם ספרים המפורסמים בעולם כשמע טבעי, ומה שאחר הטבע? … נראה, שאין הספרים ההם בכלל גזרה זו, שאם מצד שהם כתובים בלשון יוני, הלשון לא נאסר, וכלם היו בקיאין בו… ואם מצד החכמה בעצמה, מהו זה שלעז להם הזקן ההוא? ולכן נ”ל, שחכמת יונית היא לדבר בלשון יוני בחידות ובלשון סתום, שלא יבינו אותו ההמון, רק אותם שלמדו והורגלו באותן החידות. דמיון מ”ש (בפרק כיצד מעברין נג:): אמהתא דבי רבי, כי הוו משתעון בלשון חכמה, אמרין הכי: עלת נקפ’ בכד ידאון נשריא לקיניהון. ור”ל שהכלי הקטן ששואבין בו היין מן החבית, מנקפת בשולי החבית, לפי שכבר כלה היין, ולכן שיעופו וילכו התלמידים למקומם… וחידות כאלו, כשנאמר בלשון יוני, נקראים חכמה יונית… אמנם, ספרי הטבע המפורסמים, לא מן השם הוא זה, אבל ראוי לימנע מהם, אם הם מתאמצים לעקור עקרי תורתינו הקדושה. ובפרט שני עמודי התווך אשר היא נכונה עליהם, שזהו, חדוש העולם, והשגחת השם יתברך בפרטי המין האנושי. והם מביאים ראיות ומופתים לפי דעתם לקיים קדמות העולם, ושהוא מחוייב מן השם יתברך, כמו שהאור מחוייב מן השמש, והצל מן האילן, ואין יכולת לשם יתברך לשנות דבר מטבעו, ולא להאריך כנף הזבוב, ולא לקצר רגל הנמלה; כמו שאין יכולת בשמש לשנות האור הנמשך ממנו, ולא האילן הצל. וכן, שהשגחת השם יתברך לא תהיה במה שהוא למטה מגלגל הירח. וכתבו בספריהם, שאין ידיעה שלמה רק אותה שהיא מצד החקיר’, לא מצד הקבלה. ואנחנו מקבלי האמת, דעתנו, שהתורה שלנו שלמה, שבאה אלינו במעמד הר סיני מפי הגבורה ובאמצעות אדון הנביאים ע”ה, היא למעלה מהכל, וכל חקירתם אפס ותהו לערכה.[8]

It is not hard to see the reason for this commentatorial consensus. The Talmudic account refers to an old man communicating with the enemy in hokhmat yevanit as the cause for this prohibition. It is hard to see how Greek philosophy could have served as an effective mode for secret communication.[9] But there is another reason to prefer this identification as well. The Talmud consistently refers to hokhmat yevanit, not to hokhmah yevanit. The latter should indeed be translated as “Greek wisdom”; the former, however, means instead “wisdom of Greek.” Here the word “Greek” is not an adjective describing the kind of wisdom, but a noun, meaning the Greek language. This nuance is reflected in the commentaries which understand hokhmat yevanit not as Greek wisdom but as a cryptic language based on Greek. If not from the traditional Talmudic commentators, where then does the identification of hokhmat yevanit with “Greek wisdom” come from? As far as I can tell, the first to identify “hokhmat yevanit” with Greek philosophy is R. Yehudah Halevi. In a well-known poem, Halevi warns a friend not to be seduced by hokhmat yevanit: ואל תשיאך חכמת יונית אשר אין לה פרי כי אם פרחים. ופריה – כי אדמה לא רקועה וכי לא אהלי שחק מתוחים. ואין ראשית לכל מעשה בראשית ואין אחרית לחדוש הירחים.[10] Halevi alludes to the Aristotelian doctrine of eternal matter, which he sees as flower without fruit, or appearance without substance. Were Halevi’s anti-Aristotelian poem the first source for this explanation, we would have reason to remain skeptical about its veracity. However, despite Halevi’s use of the term “hokhmat yevanit,” there is little reason to assume that Halevi really believes this is the meaning of these words in the Talmud. Using a poetic license, it would be hard for an anti-Aristotelian like Halevi to pass up the rhetorical opportunity granted by the Talmud’s curse on teaching hokhmat yevanit, which, even if not literally the same, at least provides a negative association for the accursed ‘Greek wisdom.’[11] Bernard Septimus notes what he views as use of this term by a twelfth century proponent of Aristotelian philosophy, Abraham ibn Daud.[12] In his Sefer ha-Qabbalah, ibn Daud describes the positive attributes of some of his predecessors:

והיה [האמורא, שמואל] חכם גדול בכל חכמה יונית מוסף על תורתו.[13] ומוסף על חכמתו ותורתו היה פייטן גדול ויודע בחכמה יונית ורבץ תורה הרבה והעמיד תלמידים הרבה.[14] היה רב ברוך זה יודע בחכמה יונית מוסף על תורתו וחכמתו והעמיד תלמידים הרבה ואני קטן שבכלם. [15] ר’ משה בר’ יעקב בן עזרא מזרע המשרה וחכם גדול בתורה ובחכמה יונית.[16]

However, in all these cases, ibn Daud refers not to hokhmat yevanit, which is the term used by the Talmud for the prohibited subject matter, but hokhmah yevanit, which indeed must mean “Greek wisdom.” As a proponent of Greek philosophy, it is hard to imagine ibn Daud would not have made this distinction. For if hokhmah yevanit is identical with the Talmud’s prohibited subject, ibn Daud, at very least has some explaining to do, which evidently he does not feel to be the case. Thus, instead of support for the theory that hokhmat yevanit refers to Greek philosophy, ibn Daud provides indirect support for the difference between “Greek wisdom”—hokhmah yevanit—and that which the Talmud calls hokhmat yevanit. If we are correct, we have yet to find the first usage of hokhmat yevanit to refer to Greek philosophy in an unambiguously literal sense. Interestingly, it seems that the first documented examples of this usage occur in rapid succession during the controversy over the study of Greek philosophy in the 1230s. R. Yehudah Alfakar, in his letter to R. David Kimhi in opposition to the pro-philosophic faction, refers to hokhmat yevanit a number of times:

ואינו כדאי מופת חכמת יונית לעקור את הכל שנאמר ובא האות והמופת וגו’ וכתוב בתריה לא תשמע אל דברי הנביא, ועוד שאפילו לדבריהם שהם מדברי סופרים ולא מפי ספרים, כי כל מופת שלם צריך עיון גדול עד מאד מפני שפעמים יתערב בו דבר מתעה מאותה חכמה שקרנית שנקרא בלשון יון סופיסטיק”ה ובהתחברות אליו יעשה מרמה ללכוד חכמים בערמה כגון שיהיה באות ובמופת או בהקדמות מהקדמותיו עד סוף כל העולם אחד מן המומים הפוסלין המחפפים משותפים או טענות מחופות מזוייפות צנומות דקות שדופות ונמצאים תולדותיהם כיוצא בהם שאינן משיחין לפי תומם כי זנתה אמם לפי דרכנו למדנו שהסומך על דבריהם בדברי תורתו לא יצא ידי חובתו וכל שכן לענין מופת הקדמות שהוא פוסל את השבת במומו… מפני שהיתה כונתו שלא לשנות מנהגו של עולם למען העמיד התורה עם חכמת היונית יחד לחבר את האהל להיות אחד ודימה היות הראשונה עם השניה כשתי עפרים תאמי צביה והיתה תאניה ואניה ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו להיות כשתי אחיות כי לא כנשים המצריות העבריות ופוסחים על שתי הסעיפים והם חושבים כי הם לכאן ולכאן והם באמת יורדים ואינם עולים אלא עומדים בתוך לנדה ביניהם לא אור התורה נגה עליהם ולא שם חכמה יונית נקרא בהם.[17]

According to Alfakar, all philosophy risks sophistry, and should therefore not be relied on for religious purposes. In light of Alfakar’s hostility toward ‘Greek wisdom,’ it is interesting that he does not refer directly to the Talmud’s prohibition. If this is out of respect for the “Andalusian tradition,” his fellow Spanish anti-Maimonidean, R. Joseph ben Todros Abulafia, feels no such constraint:

והנה איך יתחמץ לב אדם על רבותינו הצרפתים וכליותיו ישתוק אשר גזרו לבל ילחם אדם בלחם חכמי יונים בצלם אל יתלונן דהא ודאי קדמום רבנן ואסור ללחום בלחמם שחטיהם שחטי מנית(?) [מינות?] ואמרו ארור המלמד בנו חכמה יונית והנה גם מלכי הערב בתחלת מלכותם חכמו השכילו זאת הבינו לאחריתם ושמו בראשית חקיהם ודתם לבל יהגה אדם בכל חכמת ההגיון ובכל חכמות יונים מפני שבדבריהם דברי מינים, ואתם בעקבות חכמי הקבלה לא יצאתם וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם, ואם לחשך אדם לומר דע מה שתשיב את אפיקורס: לקומם חרבות האמונה יאמרו, לא להרוס, כי תשובת חכמי היונים הם האפיקורסים הם המינים, ודבריהם הם נכוחות למשמע אזנים ולחפצים לפרוק מעליהם עול מלכות שמים ודבריהם קרובים להבין ואזני הפתאים קשובות להאזין אם ימתק בפיהם ענינם יכחידו תחת לשונם, ואף אם ישמעו עליהם דברי רבנו בספר המורה בתשובות נצחות ולשון מדברת צחות קרובים דבריו בפיהם ורחוקים מכליותיהם.[18]

Unsurprisingly, this position was also taken by an Ashkenazi polemic at the time of the controversy: כל גאוני צרפת ואשכנז אשר לא שתו לבם לשעות בדברי שוא ולעזוב מקור חיים הלכות ואגדות לעסוק בחכמה יונית אשר אסרו חכמים ללמד את בנו חכמה יונית[19]

This term occurs again in the controversy of the 1230s in the conciliatory letter of Nahmanides to the French rabbis:

הביטו וראו היש מכאוב כמכאובינו, כי גלו בנים מעל שלחן אביהם ויתגאלו בפת בג המלך וביין משתיהם ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם אף כי חרב השמד אשר בעוונותינו שרד בגלות ירושלים אשר בספרד והותר לקרובי מלכות ללמוד חכמת יוונית להבין במלאכת הרפואות לשער כל מדה ולדעת כל תבנית ויתר החכמות ותחבולותם להחיות נפשם בחצרות המלכים ובטירותם אף כי אלה חכמות מותרות [ו]רבותינו ז”ל הזהירונו בהם וצוונו עליהם וכאשר אבדו ספרי חכמותנו באבדן מולדתנו והוצרכ[נ]ו ללמד בהם מספרי היונים והעמים שונים נמשכו הלבבות אחר המינות התחילו בשבח וסיימו בגנות[20]

Nahmanides argues that the Ashkenazi rabbis must recognize the plight of Spanish Jewry, who in her exile was contaminated. In this context, he makes use of the Talmud’s leniency for kerovim la-malkhut to study hokhmat yevanit—clearly this does not refer to the coded language of earlier commentators, but Nahmanides’ exact position regarding Greek wisdom here remains somewhat unclear. The fact that the interpretation of hokhmat yevanit as Greek philosophy first arose in the controversy over the legitimacy of the study of this subject, by the opponents of such study, should alert us to the possibility that this is not the original intent of the Talmudic passage. Yet to participants in the controversy, even to the proponents of philosophy, this point was not so obvious. R. Yaakov Anatoli, author of the philosophical Malmad ha-Talmidim addresses the question of “foreign study” in the introduction to his work:

גם אם אחד בדור ימלאנו לבו ללמוד החכמות הנמצאות בלשון אחרת המועילות להשלים כונת התורה, יחשב הלמוד ההוא לעון אצל רוב בני דורו. ונותנים טעם לדבריהם ממה שאמרו רז”ל: מנעו בניכם מן ההגיון וכן ממה שהזהירו שלא ללמוד חכמת יונית. ואין ספק למי שבוחן שאר דבריהם שאותה המניעה אינה כוללת אבל היא לנערים וכיוצא בם, לפי שהחכמה ההיא אם לא יקדים לה למוד התורה ותלמודה ובלבד שיהא הלומד ההוא איש נעים ובעל מדות טובות הנכללות ביראת שמים היא בלא ספק גורמת להוציא האדם מן הכלל. לפי שהחכמה ההיא עמוקה מאד וכל ראיותיה משקול הדעות ומעט הם הראויים לה, כי היא צריכה אנשי לב נבונים ירא אלהים יודעי התורה ותלמודה, והם שנכנסים לפרדס בשלום ויוצאים בשלום לפי שמטים ספיקותיהם אחר האמת המקובלת אצלם מצד התורה הנטועה בלבם אבל חסר לב יקצץ נטיעות לפי המבוכה היוצאת לו בקצת ענינים ומקשים לבם ומגלים פנים בתורה ומטים הספיקות אחרי יצרם ושרירות לבם ולפיכך היתה המניעה ראויה אל הרוב. [21]

Anatoli accepts the anti-philosophic definition of hokhmat yevanit, but argues that anyone familiar with the corpus of Hazal must recognize that this prohibition cannot be construed as a blanket prohibition, but as a limitation on those who are unprepared. Likewise, R. Samuel b. Abraham Saporta, a defender of the philosophic camp, does not reject this interpretation of hokhmat yevanit but rather argues that the prohibition could not have been based on heretical content, because then the dispensation for kerovei malkhut would be incomprehensible:

והנה אפילו לאומרים שהחכמות האלה הן החכמה היונית, לא גזרו עליהם מפני שישי בה מינית, אלא מפני מעשה שהיה כאשר הוא מפורש באותה שאמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור שילמד את בנו חכמה יונית, והרי חכמה יונית הותרה לקרובי מלכות ואם היה בה שמץ מינות אפילו להבין ולהורות נאסר ללמדה, כמו שאמרו הלמד דבר אחד מן המכשף מן המגושי חייב מיתה, ואלו הם לא התירוה לקרובי מלכות ומצינו למדין שהחכמה היונית לא נאסרה מפני צד מינות.[22]

Although the “philosophical” interpretation of hokhmat yevanit was born during the first Maimonidean controversy, it did not die with the controversy’s end. The Spanish kabbalist Abraham Abulafia, active during the second half of the thirteenth century, uses this definition in a discussion of the relationship between divine, revealed wisdom and “human” wisdom, including mathematics, logic and dialectics:

ועל דרך האמת אשר אין בה ספק למי שחננו חונן הדעת מדע והשכל, כי החכמה העליונה האלהית התוריית אינה חכמה היוונית הנקרא לימודית ושמה בלשון יון מתימתיק”א, ולא החכמה אשר שמה הגיון ובלשון יון דיאליטיק”א וגם לוגיק”א, שעל החכמה ההיא אמרו מקבלי האמת מנעו בניכם מן ההגיון. [ור’ שמואל בן תיבון ז”ל אמר עליו פירושים זרים מהאמת, שאמר כי על כן אמרו מנעו בניכם מן ההגיון] ולא עצמכם, כלומר שבניכם אינם יכולים לקבל החכמה. ולפי דעתי מהחכמה האלהית, דבר נראה בעיניי פירושו מעולה מאד ואין ספק כי הוא טעם טוב לבעלי ההגיון אבל לא לנו, שכבר ידענו באמת עיקר המאמר הנכבד הנבואי ההוא, והוא בלא ספק שהזהירונו חכמי האמת מהשתדל בחכמות היווניות ההן, מפני שאנחנו עם הקודש עם יי’, יש לנו תורה קדושה מורה אמיתת שתי החכמות אשר הם מקדימים החכמה הלימודית להן כדי לאמתן במופתים לפי סברת שכלם, כי לא השיגו מה שראוי להשיג עד שידעו אמיתתן מבלי הקדמת ספריהם. ובאמת כי הם עשו דבר גדול במה שעשו, ולפי מה שקראתיו אני מספריהם ראיתיו שהשיגו דברים רבים שמספיק להשגתם כח השכל האנושי, אבל בדברים שהוצרכו אל השכל האלהי לאמתם, לא השיגו להם עניין כלל, ועל כן טעו ברובם כמו שנודע מספריהם. ושתי החכמות ההן הן חכמת הטבע וחכמת האלהות, שהן כוללות כל עצמות המציאות ונקראו בלשוננו מעשה בראשית ומעשה מרכבה. וההבדל אשר בינינו לבינם שאנחנו קראנום בשמות מורים חידוש מעשים נבראים בכוונה וראשון, והם קראום בשמות מורים קדמות מעשים נמצאים בחכמה תמידית בלתי כוונה רצונית, ודעתם הפך מדעתנו בלא ספק… אבל אין ספק אצלנו אנחנו בעלי התורה אשר קבלנו ממנה הקבלות האלהיות, שהתורה השלמה היא מגדת לנו כל מה שסופק להם.[23]

Abulafia recognizes the achievements of human reason, but denies their necessity for a people possessed of divine revelation. Abulafia also accepts the Maimonidean definition of ma’aseh bereishit and ma’aseh merkavah as hokhmat ha-teva’ and hokhmat ha-elohut—but says the terminological distinction between the Greeks and the Hebrews points to their essential difference, namely creation vs. eternity. This fundamental difference is based on the power of revelation to solve the doubts which philosophy cannot resolve. In contrast to the opponents of philosophy, for Abulafia, the Torah and Greek wisdom have a hierarchical relationship. The results of philosophical inquiry are valuable, but incomplete. R. Abba Mari ha-Yarhi, the primary instigator of the “Maimonidean controversy” of 1303-1305, took a position similar to Abulafia’s. In his Minhat Kena’ot, R. Abba Mari defends Aristotle for his belief in eternity of the universe:

על כן אני אומר על ארסטו כי עינו הטעתו בראותו עולם כמנהגו נוהג גזר ואמר כי כל חלוף דבר מטבע נמנע והביא ראיות על הקדמות ואין לענשו על כך כי אין זה מכלל ז’ מצות שנצטוו בני נח אך על זה יזכר לטוב כי הביא ראיות על מציאת האל יתברך ואחדותו והיותו בלתי גשם ולא ישיגהו הפעלות ושינוי ובזה הלך אחרי עקבות אברהם ע”ה שהיה תחלה לגרים, וכן נמצא כתוב בספר התפוח כי הוא תשתדל לבטל הדעות הנפסדות כמו שעשה אברהם ראש לפלסופים אשר בטל עבודת שמש וירח בחרן ע”כ.[24]

According to R. Abba Mari, Aristotle cannot be faulted for his belief in the eternity of the world, because after all, that is not one of the seven Noahide commandments.[25] Instead, Aristotle should be credited for following in the footsteps of Abraham, a view supported by Aristotle’s own alleged recognition of Abraham as the father of philosophy. At the same time, R. Abba Mari expresses his deep ambivalence about philosophy as a legitimate enterprise for Jews:

באמת ובברור בקושי גדול ובהכרח התירו ללמוד מספרי החכמות, ואפי’ לשבח המאמרים שלהם אע”פ שאין בהם דבר רע כלל… וארז”ל בספרי: ודברת בם, עשה אותן עיקר ואל תעשהם טפלה, שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים, שמא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות, ת”ל ללכת בם ולא להפטר מתוכם, וגרסינן במנחת פ’ שתי הלחם, שאל בן דמא בן אחותו של ר’ ישמעאל את ר’ ישמעאל אני שלמדתי כל התורה מהו שאלמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה. ולאותם שהם קרובים למלכות, התירו להם ללמוד חכמת יונית מפני שהם קרובים למלכות.[26]

R. Abba Mari’s ambivalence about philosophy, together with his respect and admiration for Maimonides himself, mark the contrast between this episode of the Maimonidean controversy and its previous outbreak in the 1230s. This time, the debate was not over the legitimacy of Maimonides, but over the true legacy of Maimonides.[27] R. Abba Mari, like Abulafia, did not deny the efficacy of philosophy but argued that the Jewish people, in possession of revelation, were not in need of its benefits. Another participant in the controversy, R. Menahem ha-Meiri, a moderate Maimonidean, took two opposing views of hokhmat yevanit in his Talmudic commentaries. In his commentary on Hagigah, Meiri takes the traditional view of hokhmat yevanit as a secret language:

בית הבחירה (חגיגה ז.): יש דברים שאין להם מן התורה שיעור למטה וחכמים נתנו שיעור בקצתן וכלן יש בהוספתן מצוה עד שאין להם ג”כ שיעור למעלה ואלו הן … ותלמוד תורה שלמטה אף בקריאת שמע שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה ואין צריך לומר שאין לה שיעור למעלה ואמרו עליה בתלמוד המערב שאלו לר’ יהושע מהו ללמד את בנו חכמה יונית אמר להם כתיב והגית בו יומם ולילה צא וראה אי זו שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, כלו’ ואך אפשר בכך? מעתה יהא אסור ללמדו אומנות, והא תני ר’ ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, א”ר יוחנן מפני המסורות. ופירשוה חכמי נארבונאה שלא אסרה ר’ יהושע אלא מפני המסורות שלא יהו בקיאים בה וכמו שאמרו בפרק מרבה (פ”ב ע”ב) על אותו זקן שלעז להם בלשון יוני ולמדו מכאן שחכמת רמיזה בלבד הוא שאסרו. ושנו עוד שם ר’ אבהו בשם ר’ יוחנן מותר ללמד את בתו תורה מפני שתכשיט הוא. שמע שמעון ברבא אמר בגין דו בעי מילפא לבנתיה תלי ליה בר’ יוחנן, יהא עלי אם שמעה מר’ יוחנן.[28]

However, in his commentary to Bava Kama (82b), Meiri adopts the newer view of hokhmat yevanit as philosophy, while giving a new interpretation to the scope of the prohibition:

לשון יוני כבר בארנו במגלה שהוא ממאושרים שבלשונות ומ”מ חכמה שלהם אסור ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפנות הדת וקרובי מלכות שלהם מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בתכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה ולא היו מקרבים כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים הותר להם ללמדה ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כרסם בשר ויין ר”ל התורה ותלמודה וסודות מצותיה אין לך קרובים למלכות יותר מהם והרי נאמר בי מלכים ימלוכו ומותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק ענין הדת במסמרים לא ימוט.

Perhaps this second interpretation, in which Meiri abandons the tradition of Talmudic commentators in favor of the “polemical” view, reflects Meiri’s newfound awareness of the dangers of unrestricted philosophic engagement. Not all the opponents of philosophy in this wave of the controversy shared R. Abba Mari’s moderate position. R. Asher b. Yehiel, the great Ashkenazi Talmudist who left his native Germany in 1303, arriving in Spain via Provence in 1305, only reluctantly supported the Rashba’s ban on philosophy—because it did not go far enough. According to the ban, philosophy was only forbidden until the age of twenty five, but according to R. Asher, alluding to the Talmudic passage in Menahot, it is never permitted: ועוד כי החרימו על דת משה דכתיב והגית בו יומם ולילה, ולאותה חכמה צריך שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה.[29] ,[30] Yisrael Ta Shma pointed to another dispute in which R. Asher argued against philosophy, this time against using “philosophical reasoning” in determining halakha. R. Yisrael b. Yosef ha-Yisraeli, a member of R. Asher’s beit din, argued that in a case of communal decrees, questions must be decided not on the basis of Talmudic knowledge, but by possession of sound logic and knowledge of the literary Arabic in which the decrees were composed:

מאחר שהכל מודים שיש לנו להתנהג בירושת האשה על פי תקנת הנישואין, ואין חולק בדבר הזה, מעתה אין לנו עסק בדין זה עם הגמרא כלל, ואין ראוי שיפסוק אלא מי שיש בו שני הדברים הללו, האחד שיהיה בעל סברא נכונה, והשני שיהיה בקי בלשון ערב האמיתית, וכשיהיה בתכלית השלימות בשנים הללו, ראוי לסמוך עליו ולעשות על פיו, ואפילו אם יבא רב אשי ויחלוק עליו אין שומעין לו.

This position earned the fierce denunciation of R. Asher:

הצעה הראשונה שכתבת שאין ראוי שיפסוק דין זה אלא מי שיש בו שני דברים הללו, שיהיה בעל סברא נכונה… תהלה לאל חנני אלקים ויש לי כל בסברא אמיתית של תורת משה רבינו ע”ה ככל חכמי ספרד הנמצאים בימים האלה, ואע”פ שלא ידעתי מחכמה החיצונית שלכם בריך רחמנא דשיזבן מינה כי בא האות והמופת להדיח האדם מיראת השם ותורתו… ועל שכתבת מגזרת השכל וגזרת הדת, מה אשיב על זה, לא תהא תורה שלנו כשיחה בטילה שלכם, חכמת הגיונכם אשר הרחיקו כל חכמי הדת נביא ממנה לחייב ולזכות, לאסור ולהתיר, והלא חוצבי מקורה לא האמינו במשה ובמשפטים ובחוקים צדיקים אשר נתנו על ידו בכתב ובקבלה, ואיך שואבי מימיה יביאו ראיה מהם לחוקים ומשפטים של משה רבינו עליו השלום ולפסוק דינין במשלים שהורגלו בהם בחכמת הגיונם? האף אין זאת וכי בימי ובמקומי יפסקו הדינין על פי המשלים, ת”ל בעודי חי עוד יש תורה בישראל להביא ראיה מהמשנה וגמרא, בבלית וירושלמית, ולא יצטרכו להביא משלים לפסקי הדינים, כי חכמת הפילוסופיא וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך אחת, כי חכמת התורה היא קבלה למשה מסיני, והחכם ידרוש בה במדות שנתנה לידרש בהם ומדמה מילתא למילתא, אע”פ שאין הדברים נמשכים אחר חכמת הטבע אנו הולכין על פי הקבלה. אבל חכמת הפילוסופיא היא טבעית וחכמים גדולים היו והעמידו כל דבר על טבעו ומרוב חכמתם העמיקו שחתו והוצרכו לכפור בתורת משה לפי שאין כל התורה טבעית אלא קבלה… ועל זה אמר החכם כל באיה לא ישובון, רוצה לומר כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה כי לבו תמיד נמשך אחריה. ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא ארחות חיים כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו ומתוך זה יעוות המשפט כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא ישכנו במקום אחד.[31]

The ideological background of this dispute becomes clearer when we keep in mind R. Asher’s position on philosophy in general, and compare it to that of R. Yisrael:

ראוי לאדם להקדים תחילה לימוד התורה והתלמוד והלכותיו ולהגות בו ולדקדק עד אשר ישקע בלבו וידע כלליו ופרטיו ודיניו ומשפטיו ואח”כ ילמוד החכמות החיצוניות כדי לדעת תשובות הטועים וינצחם וטענותיהם. ולכן אחז”ל, “מנעו בניכם מן ההגיון” (ברכות כח ע”ב) ולא אמרו מנעו עצמכם, לפי שהבנים לא ריוו צמאון שכלם בתורה ובתלמוד, ואם ילמדו מיד ההגיון, והוא ההקדמה ללימוד שאר החכמות, אולי ישתבשו בסברתם ויצאו מהרה מן הכלל בר מינן, וכן אמרו ארור המלמד את בנו חכמה יוונית, ולא אמרו ארור שילמוד חכמה יוונית… לא הזכירו רק את בנו.[32]

R. Yisrael adopts the position of Shmuel ibn Tibbon, and R. Asher does not take kindly to that position.[33] A new argument against the identification of hokhmat yevanit with philosophy appears in the work of R. Levi b. Avraham, a prime target of the anti-philosophy camp in the controversy of 1303-1305. In a recently published section of his work Livyat hen, R. Levi distinguishes between two forms of hokhmat yevanit, one which is forbidden because it falls under the prohibition of hukkot ha-emori, and another form which is forbidden because it is a waste of time:

יודע לך כי חכמה יוונית הם שני מינין: המין האחד הוא ספרי דתם ונימוסיהם שהם כחקות האמורי, וזה אסור להתעסק בו… המין השני סיפורי מלכיהם ודברי הימים, בכלל זה ההתמדה במלאכת השיר, בהשתמשו בו בדברים דלים פחותים… וזה המין אין בו איסור אבל כליון הזמן, וכן הענין בספר בן סירא, ועל זה שנינו במסכת מנחות פר’ שתי הלחם: שאל בן דמה בן אחותו של ר’ ישמעאל את ר’ ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה מהו שאלמד חכמה יוונית, קרא עליו מקרא הזה והגית בו יומם ולילה… כלומ’ כי ראוי לעסוק תמיד בתורה ובחכמה שהיא בכלל התורה… אבל לא דיברו בספרי החכמה שחיברו הפילוסופים האמתיים כסוקראט ואפלטון וארסטו ודומיה’, כי חדשים היו בימים ההם ועדיין לא התפשטו בכל, כי זה המין מן החכמה היה מצוי בין חכמי ישראל בספרים עבריים מיוחדים לזה, וכל חכמה מפוארת לא היו מייחסים רק [=אלא] לישראל, כמו שאמ’ כי היא חכמתכם ובינתכם. וצווי למנוע דברים אלה מן הילדים, גם מן ההגיון שהוא התחלה לשאר החכמות, להיותם דברים מושכים את הלב, ויהיה זה גורם להם לעזוב הקבלה, ועוד כי לתגבורת החומר בהם יטו אל דעת הכופרים דשאני מינות דמשכח [צ”ל דמשכה—א.ק.]…[34]

R. Levi objects to the classification of the philosophy known to us by means of Socrates, Plato and Aristotle as “Greek wisdom” because the sages would not have attributed such wisdom to the Greeks, but “only” to the Jews, from whom this wisdom was lost. The same argument is presented by R. David ha-Kokhavi, a Provencal Maimonidean and halakhist, in his Sefer ha-batim:

כבר כתבנו בהקדמתנו בחלק השני כי ראיות רבות יש מדברי התורה והנביאים ומאמרי רבותינו שידיעת ה’ על דרך האמת בראיות מופתיות הוא העקר, אשר ההתחלה הצריכה לזה היא מלאכת ההגיון, כדי לדעת דרכי ההקש ועשיית המופת ועניני הנצוח ההטעאה. ומה שטענו החולקים על זה בקצת הענות מדברי רבותינו, אחת מהם אמרם כי רבותינו אסרו להתעסק במלאכה הזאת והביא ראיה מאמרם מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי החכמים, וכן אמרו שאסרו חכמה יונית, ואומרים כי “חכמת הטבע” והאלקות היא המיוחסת לחכמה יונית ואסורה. נאמר כי מה שאמרו רבותינו מנעו בניכם מן ההגיון בארוהו קצת מהמפרשים שלא נאמר על מה שאנו קורין היום “הגיון” שהוא כלי לחכמות, אך כוונו אל דרכי חידות הדיבור אין תועלת בו, והוא מפעל הבטלה כמו שבאר הר”ם בחכמה יונית כמו שאבאר… ומה שאמרנו [צ”ל: שאמרו] שהחכמה יונית היא חכמת הטבע והאלוקות, הנה הם רחוקים מכוונתנו. כי ידוע הוא כמו שהורנו הר”מ מורה צדק שמעשה בראשית ומעשה מרכבה הם חכמת הטבע והאלקות, וחכמה זו איננה יונית, וחלילה שתתיחס רק [=אלא] לזרע קדש והיא חכמת משה והנביאים והמדברים ברוח הקודש, וזה יתבאר לאשר יתן לו ה’ לב לדעת דברי תורה והנביאים.[35]

Both of these Provencal Maimonideans object to describing Greek philosophy as Greek, when it should properly be described instead as Jewish. Abraham Bibago, in his Derekh Emunah, gives this argument a universalist twist. Hokhmat yevanit cannot refer to philosophical speculation, because such inquiry belongs no more to one nation than another—it is the property of mankind as a whole:

ולהתיר הספקות נאמר כי החכמה היונית איננה חכמת החקירה המופתית הנאמרת, כי חכמת החקירה היא חכמה שכלית והיא לאדם במה שהוא אדם, אם כן היא חכמה אנושית לא חכמה יונית, והחכמה הנקראת חכמה יונית היא דבר מיוחד לאומת יון לא לאומה אחרת. וכבר נודעה חכמת שלמה ע”ה שקובל ממנו היות אלו החכמות באות מספריו, כי נאבדו לאורך הזמנים, ונעתקו ללשונות האומות הזרות, אם כן אלו החכמות הן הנה חכמות אנושיות לא חכמות יוניות… ולמה שהוא מצד צורתו הכוללת שהוא בה אדם, יהיה בעל שכל וישכיל וישלם בהשכלה, הנה ראוי לו ומחוייב ללמוד החכמה, כי בה יהיה אדם ויבדל מיתר בעלי חיים היותר חסרים ממנו…

For Bibago, the tradition of the Solomonic origins of philosophy proves that philosophy belongs neither to the Greeks nor to the Jews, but to mankind. R. Meir ibn Gabbai, the post-expulsion Spanish kabbalist, uses Bibago’s argument about the universality of philosophy as its own undoing. If philosophy is as universal as Bibago suggested, as no doubt it is, it cannot be the same as Solomon’s wisdom:

הפלוסופיא, והיא הנקראת חכמה יונית לרז”ל, ונתיחסה ליונים לפי שמהם יצאה והם המציאוה בעולם ובדוה מלבם, לפי שנתנו דעתם לחקור על הנמצאות ולשקלם בשקל שכלם ונקראת בלשון פלוסופי בני עמנו חכמת הנמצאות, לפי שהתחכמו בהן לפי דעתם, ובלשון יון פלוסופיא, היא אסורה לכל אשר בשם ישראל יכנה, ואיסורה מבואר ממה שאמרו בסוטה פרק עגלה ערופה, ובקמא פרק מרובה, אמרו שם בזה הלשון תנו רבנן כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ, ובכל יום ויום היו משלשלים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידים, היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יונית, אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם, למחר שלשלו דינרין בקופה והעלו להם שועל, כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו אסור לאיש מישראל שיגדל שועלים, (!) וארור האדם שילמד את בנו חכמה יונית… והחכם ר’ אברהם ביבאגי’ ז”ל יצא לישע הפלוסופיא והליץ בעדה והתירה לבא בקהל, ולהרים מכשול מדרך עם הקדש אביא דבריו בזה בקצרה, ואם הוא האריך והשיב עליהם ואשוב להוכיח כי הפלוסופיא והיא החכמה העיונית המופתית, אסורה לבא בקהל וגזרת רז”ל היתה עליה בייחוד… וכבר הארכתי בזה בפרק י”ו מהחלק הב’ מזה הספר בסייעתא דשמיא יבוקש משם, כי הוא פלא וחלילה שתיוחס החכמה השכלית לישראל, אבל היא חלק שאר האומות להיותה אנושית, ולזה נמצאו באומות חכמים ונבונים בה יותר ויותר הרבה ממה שנמצאו בישראל, בזמן שנתפתו אחריה גדולי פלוסופי בני עמנו, אבל חכמת ישראל פנימית אלהית מקובלת מפי הגבורה לא זכו בה האומות, וכמו שכתוב מגיד דבריו ליעקב וגו’ לא עשה כן לכל גוי, וחכמת שלמה ע”ה אלהית נתונה לו במתנה שנאמר ויי’ נתן חכמה לשלמה ומעולם לא יצא חוץ לאומה והיא מיוחדת לישראל, ומעולם לא זכו בה שום אומה ולשון, ואלו היתה שכלית אנושית היתה שוה לכל… ויראת יי’ היא חכמת האלהות שהיודעה הן הוא ירא הש”י וכו’, אמת כי היודע חכמת האלהות ירא את יי’ ואוהבו, אבל אינה החכמה שבדא היוני מלבו לאלהות כי לא השיג האמת ואיך איפשר שתמשך היראה ממנה.[36]

Ibn Gabbai was preceded in this argument by R. Shem Tov b. Shem Tov, who objected to the identification of ma’aseh bereishit and ma’aseh merkavah with physics and metaphysics because, “If that were so then these mysteries are available to all, to the pure and the impure, to the believer and the heretic, to the Canaanite, Hittite, Amonite and Moabite.”[37] Whereas R. Levi b. Abraham and R. David ha-Kokhavi are indignant at the thought that philosophical wisdom should be ascribed to the Greeks and not to the Jews, ibn Gabbai and Shem Tov are equally horrified that such universal wisdom be ascribed to the Jews. Ibn Gabbai (unlike Shem Tov) also rejects the notion of the Jewish roots of philosophy, so favored by proponents of philosophy. Philosophy as a discipline is properly named “Greek wisdom” because it is an invention of the Greeks. The true wisdom of Solomon is not the product of the Socratic method, but of divine revelation. Warren Harvey has noted that for medieval Jewish Aristotelians, Aristotle is simply “ha-filosof,” which means not merely that he is the Philosopher, but that his identity transcends the bounds of nationality and religion such that he needs no accompanying description. In contrast, anti-Aristotelians such as Halevi, Nahmanides and Crescas refer to Aristotle as “ha-yevani”—he is not a universal figure who escaped the bounds of his culture and place, he is a Greek, and his philosophy is not universal, it is Greek. [38]What is implicit in one’s choice of titles for Aristotle becomes explicit when it comes to classifying his philosophy. Bibago, foreshadowed by his Provencal predecessors, disputed the “Greekness” of philosophy. Ibn Gabbai, on the other hand, argued that the Greekness of philosophy is inseparable from its essence. [39] In the twentieth century, the argument that “Greek wisdom” is universal wisdom was challenged as itself being based on Greek premises. Philosophy following Plato seeks to move from the world of matter to the world of forms, to discover the universal essence which lies behind the particular instance. This underlies the idea that Greek philosophy expresses universal truth. However, there is a paradox in the idea that Greek philosophy represents universal wisdom. For the Greeks, the only things worthy of consideration is the unchanging essence, because only that is universal—but the idea that only universals are worthy of consideration is particularly Greek. Instead of the opposition of faith and reason, the philosopher Horace Kallen argued that the source of the ancient dichotomy between Athens and Jerusalem, or between Hebraism and Hellenism, is their respective interpretations of existence. For the Greek, the world represents “structure, harmony, order immutable, eternal; for the Hebrew, flux, mutation, imminence, disorder… In a word, for the Greeks, change is unreal and evil; for the Hebrews the essence of reality is change.”[40] William Barrett likewise contrasts Hebraism and Hellenism, where the “Hebraic” viewpoint is a precursor for existentialist philosophy’s shift of perspective to the individual: Hebraism does not raise its eyes to the universal and abstract; its vision is always of the concrete, particular, individual man. The Greeks, on the other hand, were the first thinkers in history; they discovered the universal, the abstract and timeless essences, forms, and Ideas… [For the Greeks,] the ‘really real’ objects in the universe, ta ontos onta, are the universals or Ideas. Particular things are half real and half unreal—real only insofar as they participate in the eternal universals. The universal is fully real because it is eternal; the fleeting and changing particular has only a shadowy kind of reality because it passes and is then as if it had never been. Humanity, the universal, is more real than any individual man.”[41] With this backdrop, we can now answer the following question: If the evidence for hokhmat yevanit as Greek philosophy is so weak, how did the anti-philosophy interpretation become so prevalent? The answer, in part, is because of the rationalists’ rejection of the dichotomy between Athens and Jerusalem. For them, the project of reconciling philosophy and Judaism was one of recovery, of reinstituting the lost Jewish tradition of philosophy. For the medieval rationalists, the content of Jewish revelation had to be understood in light of Greek reason. It was the anti-rationalists who challenged this identification. Of course, in the history of Western thought, the anti-rationalists won this argument, and the dichotomy of Athens and Jerusalem or Hebraism and Hellenism became firmly entrenched. To the eyes of history, there was no question—the anti-rationalists won the argument about the opposition between Athens and Jerusalem. This “victory” explains the readiness of modern authors to accept the anti-rationalist interpretation of hokhmat yevanit as Greek philosophy, despite the lack of evidence for this conclusion. The broad interpretation of hokhmat yevanit aligns perfectly with the Athens-Jerusalem dichotomy so well-ingrained for moderns. In fact, however, this interpretation which was created during the controversies over philosophy in the thirteenth and early fourteenth centuries, subsequently waned. Forged as a polemical weapon, it is withdrawn again only by authors like R. Shem Tov b. Shem Tov and R. Meir ibn Gabbai for whom philosophy is an enemy to be combated by all means. [42]

In the spirit of inyana de-yoma, Torah in Motion is offering, free of charge, Dr. Marc B. Shapiro’s lecture “Torah Study on Christmas Eve,” delivered on Christmas Eve, 2009. You can get it here.

We invite all those who download the lecture to visit Torah in Motion’s website www.torahinmotion.org where over a thousand other lectures are available for download (including lectures by Dan Rabinowitz, Eliezer Brodt, and Marc Shapiro’s bundle of 103 lectures on great rabbinic figures, available here). We also invite you to check out Marc Shapiro’s upcoming tours to Italy and Central Europe. Information is available here. Summer 2011’s tour was sold out and we expect the same thing this summer, so if you are interested, please act quickly.

Breaching the Walls of History

By Dan Rabinowitz

This essay first appeared in the Jewish Review of Books (Spring 2026) and is republished here. Its postscript appeared in the magazine’s Substack newsletter, which you can subscribe to here.

Last December, on the eighth day of Hanukkah, the American haredi newspaper of record Yated Ne’eman published a long, impassioned article titled “Ufortzu Chomos Migdolai Vetimu Kol Hashmanim,” by Rabbi Michoel Sorotzkin. The Hebrew title is from the fifth stanza of the famous Hanukkah standard Maoz tzur, which many of us never get to: “They breached the walls of my towers and defiled all the oils.” That is to say, the Greeks (and their Hellenized Jewish allies) broke through the defenses of the holy Temple in Jerusalem, leaving, seemingly, all its oils polluted and unusable. One might have expected that such a headline would announce a discussion of, say, the closure of haredi yeshiva day schools in New York City, or the Israeli government’s attempts to draft haredim into the military, or, perhaps, the rampant antisemitism threatening European Jewry.

But Sorotzkin’s article addressed none of these very real challenges to haredi life. The breach he identified, the defilement requiring an elaborate polemic couched in apocalyptic language, was a brief mention I had made of the Brisker Rov’s visit to a library in Vilna, in an article I published in these pages last summer (“Golden Ledgers,” Summer 2025, and republished on the Seforim blog).

The Strashun Library of Vilna was the first Jewish public library; it admitted both male and female patrons and included secular as well as religious books (sifrei kodesh). The historical question at issue itself is trivial—in fact it isn’t really a question. Rabbi Yitzhak Ze’ev Soloveitchik, who was commonly known as Reb Velvel or the Brisker Rov, visited the Strashun Library with at least one, but almost certainly two, of his sons on October 1, 1940, and they checked out the books to read in its famous reading room that the library ledger lists them as checking out.

This is demonstrable beyond any remotely reasonable historical doubt. The interesting question is: Why was it so important to Sorotzkin, a prominent member of the haredi world, to tie himself up in speculative knots denying it not once but twice in one of that world’s leading newspapers? Before answering that question, I should explain how I came to write an article that breached the walls and defiled the oils, when what I was trying to do (if you’ll allow me to mix biblical metaphors) was pluck a brand from the fire.

I go to Vilna at least three times a year. Sometimes I stay at a hotel at the epicenter of the three main streets that formed the Jewish district; other times I stay near German Street where Mattityahu Strashun once lived. My mornings begin with a thirty-minute walk to Lithuania’s National Library. The route passes through streets that once hummed with Yiddish, past buildings that housed yeshivas and Jewish publishers, through spaces that sustained centuries of Jewish intellectual life before the Nazis destroyed it. My afternoons are spent walking those streets comparing what I’ve found in the archives against what I expected to find, evenings reviewing notes and planning the next day’s research. What I’m trying to do is reconstruct the ordinary moments that illuminate the extraordinary history of Jewish Vilna.

During these walks, I often run into tour groups gathered at one of the few plaques marking the place of Jews in the city’s history. Usually, it’s the plaque noting the line of demarcation where the Nazis established the Vilna Ghetto. This is the tours’ inevitable focus: the annihilation of the Jews. What preceded the destruction—the institutions of learning and publishing, the literary circles and research institutes, the daily life that made Vilna the “Jerusalem of Lithuania”—receives far less attention. There used to be a sign marking where the Great Synagogue complex, the architectural and spiritual center of Jewish Vilna for centuries, stood. That sign is gone now. What remains are markers of death and destruction; all the complexity of Jewish intellectual life before World War II gets compressed into a prelude to catastrophe.

Those of us who study prewar Jewish culture are trying, each in our own way, to reconstruct and understand the life that preceded the catastrophe. That’s how I came to write a book on the Strashun Library several years ago. It’s why I continue to research its workings and the vibrant world of which it and its patrons, including great rabbinic leaders like Yitzhak Ze’ev Soloveitchik and ordinary Jewish readers, were a part.

The Strashun Library opened in 1902 as the first Jewish public library, built from Mattityahu Strashun’s private collection of rare books and manuscripts. From its opening, it became central to Vilna’s intellectual ecosystem. Its reading rooms welcomed everyone: rabbis and historians, secular scholars and traditional students, men and women, those seeking Yiddish literature and those researching Jewish law. By the time it was shuttered in 1940, it held roughly fifty thousand volumes and served a public that spanned the full spectrum of Jewish life.

When I discovered the library’s checkout ledgers in the National Library of Lithuania archives in 2024, I realized that their spare entries allowed us to reconstruct the day-to-day life of the library: who used it, which books they read, and how it served different strata of Jewish society.

As the first step in a project to digitize and make the ledgers publicly available to other researchers, I spent four very full days scanning thousands of pages, each holding about fifty handwritten entries. As I worked, I browsed the names and tried to quickly register patterns in the data. One of the names that jumped out at me was “Yitzchok Soloveitchik,” who requested a collection of I. L. Peretz’s Hasidic stories, Khasidish. Could this be Rabbi Yitzhak Ze’ev Soloveitchik, the son of Rabbi Chaim Soloveitchik, who founded the famous Brisker approach to talmudic study?

Yitzhak Ze’ev inherited and extended his father’s analytic method and later became one of the most uncompromising voices in Israeli haredi leadership, where he was known as the Brisker Rov. I knew that he and his family had been in Vilna at the time, because I’d found him listed among prominent rabbis in Vaad ha-yeshivos refugee housing records that show, yeshiva by yeshiva, where students, teachers, and refugees were staying. Nonetheless, it could have been another Yitzchok Soloveitchik. Then I looked more carefully at the same ledger page and saw another entry: a Raphael Soloveitchik had requested Maimonides’s Iggeret ha-shemad just a few lines above Yitzchok’s request for Peretz. Now it was clear. The Brisker Rov had a son named Raphael, and although Peretz’s short stories was a surprising choice for his father, the choice of Maimonides’s famous letter on persecution by the scion of a family fleeing persecution and famously devoted to Maimonides made perfect sense.

In short, the ledger documented that the Soloveitchiks had used the library just weeks before the Soviets would permanently close it, which is what I wrote, in passing, in my article. All that I thought I had documented in doing so was that the library served the rabbinic elite alongside ordinary Jews of all kinds, who were reading everything from talmudic commentaries to Yiddish translations of Tolstoy. But merely documenting a prewar Jewish world that was different than is generally imagined in haredi publications like Yated turned out to be an act of desecration.

Rabbi Sorotzkin’s first attack began by quoting the offending lines—or part of them at any rate—from my article: “On the afternoon of October 1, 1940, Reb Velvel came to the Strashun Library with his teenage son . . . His father’s reading for the day was more surprising: I. L. Peretz’s short stories about Hasidim.” (Sorotzkin’s ellipses will turn out to be doing a lot of work here.)

“With this passage,” Sorotzkin wrote, “Mr. Dan Rabinowitz does more than recount an archival curiosity. He stages a tableau.” He went on:

The Brisker Rov, Rav Yitzchok Zev Soloveitchik, appears before us not as generations of talmidim knew him, but as a character in a modern morality play: seated calmly in the Strashun Library of Vilna, immersed in the ironic fiction of I. L. Peretz, surrounded by secular readers, students, men and women alike.

The effect is unmistakable. The reader is invited to marvel at the distance between the “real” man and the image preserved by Torah memory. Hagiography, we are told implicitly, has concealed a richer, more complex inner life—one now revealed by the cold honesty of a library ledger.

It is an elegant narrative. It is also an edifice built on sand. What we encounter here is not historical reconstruction, but a breach—peritzas geder—in the most basic disciplines of historical inference. And once the wall is breached, all the oil may be rendered impure.

Beyond the rhetoric of righteous indignation, Sorotzkin’s argument was simple: The Brisker Rov would never have entered a “mixed, open, modern” library because his “entire being recoiled from even the faintest rei’ach [whiff] of ideological modernity.” Therefore, someone else named Yitzchok Soloveitchik must have. And here Sorotzkin had a candidate:

The Vilna region was saturated with Soloveitchiks. . . . Among them appears a Yitzchok Soloveitchik, a timber merchant, a vald-socher [from Švenčionys]—precisely the kind of educated townsman who would frequent the Strashun Library and read Peretz.

There are just three problems with this line of argument—actually there are more than that, but let’s restrict ourselves to three for the moment:

a. The same ledgers that documented the visit of a “Yitzchok Soloveitchik” also recorded several visits by Rav Pinchas Hirschprung, who would later serve as chief rabbi of Montreal. Rav Chaim Ozer Grodzinski, the preeminent Torah authority in Vilna, held special borrowing privileges at the library, and Rabbi Yisrael Meir Kagan, the renowned Chafetz Chaim, visited and signed the library’s VIP “Golden Book.” If such colleagues could visit the library, can Sorotzkin really be so certain that the Brisker Rov’s “entire being” would have prevented him from doing so?

b. Švenčionys is over eighty kilometers from Vilna, and we have no evidence this timber merchant traveled to Vilna in October 1940. Not to speak of the fact that neither Rabbi Sorotzkin nor I know anything about the reading habits of Jewish timber merchants in the area.

c. The ledger records two Soloveitchiks visiting the library on October 1, 1940. Are we to suppose that this other Yitzchok Soloveitchik also had a son named Raphael, who was also a deep Maimonidean?

This last problem—call it the “Zvei Soloveitchiks problem”—returns us to Rabbi Sorotzkin’s creative use of ellipses. When he quoted my offending lines about Reb Velvel, he elided Raphael—whom I mentioned in those sentences—right out of the picture and never acknowledged that he appeared in the ledger a few lines above his father.

Actually, unlike Sorotzkin’s conjectural Peretz-reading ironist timber merchant, the Brisker Rov had good reason to visit the Strashun Library. He was in the midst of a life-and-death halakhic controversy with his colleague Rav Aharon Kotler about whether refugees should try to flee to Eretz Yisrael or America. To support his position that they should not go to America because of the spiritual danger, the Brisker Rov turned to a passage he remembered from Maimonides’s Iggeret ha-shemad, which he wanted to quote verbatim.

Soloveitchik family memory confirms this. In a footnote to Shiurei Rabbeinu Meir ha-Levi, a collection of the Brisker Rov’s son, he is quoted as saying:

I recall that during the war years, Maran [the Brisker Rov] sought a copy of the letters from the Rambam, because he wanted to study Iggeret he-shemad, in which the Rambam has a lengthy discussion to explain the fundamental idea that a person acclimates to his surroundings and it is prohibited to live in a place which doesn’t allow one to fulfill the mitzvot properly. . . . Initially, however, he was unable to find a copy, and, in the end, he located one in the Strashun Library in Vilna. According to the library’s rules, one was not permitted to remove books from the building. And therefore his son R. Chaim copied it word for word for him.

The library ledger records Raphael as the borrower of Iggeret ha-shemad while the family testimony remembers Chaim as the copyist. Perhaps both brothers participated, or Raphael handled the checkout while Chaim copied the passage. Or perhaps the family misremembered which brother accompanied his father to the library. At any rate, there were at least two, and quite possibly three, Soloveitchiks at the Strashun Library on that day. And they were there precisely because the Brisker Rov took his obligations as a halakhic scholar and leader of Torah Jewry so seriously.

When I wrote to Yated Ne’eman to explain all this, the editors—to their credit—published my letter, but they did so alongside a reply from the unflappable Rabbi Sorotzkin. Sorotzkin not only blithely failed to acknowledge his errors of omission and commission but went on to a new and truly gobsmacking theory, titling his response “Veha’emes Vehashalom Ehavu” (Love truth and peace).

The entry for a “Yitzchok Soloveitchik” must, he now admits, refer to one of the famous Soloveitchiks rather than a random timber merchant from Švenčionys. Still, it couldn’t possibly be the Brisker Rov. So, who was it? Here I must quote Rabbi Sorotzkin at length to convey just how far he is willing to go to save Reb Velvel from having gone to a public library:

The presence of a ledger entry bearing the name “Yitzchok Soloveitchik” is taken to indicate the Brisker Rov himself, seated in the reading hall and borrowing secular literature. Yet there exists a far more coherent and internally consistent explanation, one that aligns with the testimony, the ledger itself, the halachic framework governing names and conduct, and the lived reality of the Brisker household.

According to this reading, it was the Brisker Rov’s son, Rav Chaim who entered the Strashun Library as the responsible emissary. Anyone familiar with the family dynamic knows that his keen intelligence, composure, and practical capability marked him as the natural choice for such a mission. His younger brother, Rav Rafael, accompanied him and formally requested the Iggeres HaShemad, which then had to be copied in full—a task of approximately 3,500 words, requiring a prolonged stay. Such an extended presence in a public institution would naturally invite scrutiny. To avoid unnecessary attention, it would have been prudent, even expected, to request an additional book, a routine borrowing that raised no eyebrows and normalized the time spent at the table.

Here the ledger entries themselves become illuminating rather than sensational. Immediately preceding the Soloveitchik entry, two patrons are recorded borrowing works by I. L. Peretz. . . . When Rav Chaim was offered titles by the same author, the specific work recorded — Chassidish — was accepted not as an ideological choice but as a convenient placeholder, a book taken to cover the duration required for copying the Iggeres. . . .

The use of the name “Yitzchok” in the ledger is likewise neither mysterious nor incriminating. Rav Chaim could not identify himself by his own well-known name without drawing attention, particularly given that the sefer of his grandfather, Rabbeinu Chaim Halevi, was already catalogued in that very library. Nor could he identify himself by his father’s full name. Halacha is explicit that one may not refer to one’s father by name, even after death, without alteration. . . . The use of the shortened form “Yitzchok” . . . would have satisfied both the halachic requirement and the practical need for discretion, without uttering an outright falsehood.

It is difficult to imagine anyone believing that a scholarly household in the midst of the “lived reality” of a desperate flight to safety from both the Soviets and the Nazis would strategize over the impossible “mission” of going to a library frequented by other pious Jews to copy a passage from Maimonides. And further, to think that they needed an elaborate cover story involving false names and phony book checkouts so that the Jewish librarians did not penetrate their cover (and what?—inform Rav Kotler about the killer prooftext from Maimonides?). The tradition has a term for such groundless theorizing, pilpul shel hevel, and it is a hallmark of the Brisker tradition to oppose it.

Sorotzkin closes his response on an extraordinary—and, one presumes, unconscious—note of chutzpah. “When suggestive narratives arise from thin evidentiary reeds,” he writes, “methodological restraint becomes not a courtesy but an obligation.” But perhaps I am being unfair, as George Orwell once remarked, “We are all capable of believing things which we know to be untrue, and then, when we are finally proved wrong, impudently twisting the facts so as to show that we were right.”

Sorotzkin’s initial response characterized my work as “peritzas geder,” a breach of protective walls. But what did he think needed to be protected? Not the Brisker Rov’s actual stature or commitment. That he wanted to verify the exact wording of Maimonides’s Iggeret ha-shemad from the richest collection of sifrei kodesh in Eastern Europe to guide his thinking on the refugee crisis illuminates the rigor of his approach to unprecedented questions. What Sorotzkin needed to protect was rather a nostalgic fantasy: one in which the great sages (gedolim) of that generation never entered mixed public spaces, relied on secular institutions, or read fiction. But the infrastructure of Jewish life in places like Vilna was not neatly divided into “Torah” and “secular” categories, and gedolim and their students checked out books from the Strashun Library alongside maskilim, socialists, and ordinary Jews looking for something to read.

I go back to Vilna regularly to identify, amid the destruction and absence, what can be found to resurrect, contextualize, and enrich our understanding of the astounding Jewish culture of prewar Vilna. The Jews of this city—rabbis and students, traditionalists and modernists, Hebraists and Yiddishists—created institutions, filled libraries, published journals, founded schools and research institutes, and argued about everything.

The Brisker Rov spent an afternoon in the Strashun Library in October 1940 with his sons to obtain a text he desperately needed. While his sons diligently copied Maimonides’s text, he requested Peretz’s collection of Hasidic stories. I don’t know why and, of course, it doesn’t matter—only Sorotzkin and his more credulous readers would think that it does. But there is a plausible answer. It turns out that among Peretz’s Hasidic tales is the story “Between Two Mountains,” in which a fiercely strict and intellectual rosh yeshiva called “the Brisker Rov” is taught a lesson in humanism by a former student who has become a Hasidic rebbe. Might not the Brisker Rov have been simply curious to read about his fictional counterpart?

The Holocaust destroyed the Strashun Library and most of the Jewish world of which it was a part. The Soviets shuttered its reading room; the Nazis looted its collections; after the war, the building was destroyed. Yet, the few surviving Strashun Library ledgers reveal precious little moments in the lost history of Jewish intellectual life in Vilna. The final volume documents the last gasp of Eastern European Jewry, not only the local Jewish inhabitants but also the thousands of refugees like the Soloveitchiks who, fleeing Hitler and Stalin, briefly sought safety in Vilna.

It seems to me that what we, their descendants, owe them is to see their lives, at least in glimpses, as they were, even if it is through the entries of a humble library ledger. That is a history worth recovering, even when—especially when—it complicates what we thought we knew. Such complication is not desecration; on the contrary, it honors their memories.

Postscript

After writing this response to Rabbi Sorotzkin’s pilpul shel hagiografia, I continued to return to the 1940 ledger, which hasn’t been digitized yet. As I described above, Sorotzkin’s new, and equally implausible, claim was that Chaim Soloveitchik used his father’s name rather than his own, to avoid the commotion of being recognized as the grandson and namesake of the author of one of the library’s own seforim, and to escape the notice of the authorities. In fact, it turns out Chaim checked out books under his own name at least five times in September 1940.

The first entry was on September 6, 1940, weeks before his father and Rafael appear in the ledger together. He checked out the Iggeret ha-shemad twice, on September 12 and September 14. These are, undoubtedly, the visits to transcribe Maimonides’s text, as described in the family testimony recorded in Shiurei Rabbenu Meir HaLevi. Rafael’s borrowing of the same text on October 1, when he visited the library with his father, was probably to check his brother’s transcription against the source.

That September, Chaim also read the tenth-century grammarian Dunash ben Labrat, the letters of Sa’adia Gaon and Ramban, the Abudraham’s commentary on the siddur, Samuel David Luzzatto’s essays collected in Bet ha-otzar, and a run of midrashic works, several in modern critical editions such as those of Solomon Buber. This is not the reading of a man sent on an undercover mission to copy one text. It is, rather, the reading of a wide, curious, and learned mind, and the ledger records it without comment or apology.

Of course, this isn’t surprising. As I wrote above, many well-known rabbinic figures used the library without incident. What is surprising is the pseudo-pious lengths to which Sorotzkin went to deny that the Brisker Rov and his sons simply used the Strashun Library, a fact that the family itself had no qualms about memorializing. What the ledgers allow us to do is to see, in a reader’s own name and hand, what he read in one of the great libraries of his world.

The Strashun Library Ledger Project, which is digitizing and making the ledgers publicly available, is a collaboration between the Martynas Mažvydas National Library of Lithuania, the e-Lijah Lab at the University of Haifa, Yale University’s Jewish Studies Department and Library, the Fortunoff Video Archive, and Litvak SIG.