Towards a Bibliography of Coronavirus-related Articles & Seforim written in the past month (updated)

Black Weddings and others Segulot

By Eliezer Brodt

Introduction

When the lockdown began in Israel a few weeks ago, a friend of mine e-mailed me an article about plagues he was about to complete, asking if I had anything to add. Upon checking my collections of material, I found I had nothing special marked down in my indexes about the topic. At the time I had no plans of writing anything about it. However, a few weeks later, when I started preparing my e-mail of reading material which I send out a few times a year, I saw that I indeed had several articles related to different aspects of the current Coronavirus pandemic, articles which I had either received or collected from various sources. By that time, I myself was deep into writing an article on R’ Akiva Eiger and the 1831 Cholera outbreak (which I hope to complete shortly IYH).

I had originally planned on including an appendix to that article with some of the material published in the past few weeks. I then decided to just make it into its own blog post, which was published last week. I was not attempting to put up everything I saw or collected on this topic – there is just so much out there! Normally, I do not update such a post so early on, however this time I decided to make an exception. I would like to thank all those that sent me material and links, I hope people will continue to do so.[1]

In my first version of the bibliography I included about twenty-five booklets and articles. This new Version has more than double, listing over fifty items, plus new links and information on the subject.

The purpose of the post is to collect a wide range of material, covering many different aspects of the Coronavirus pandemic and making it available for people to learn from. I am not necessarily endorsing the various pieces or links mentioned.

I also included Two new Appendices. One related to a famous old segulah, the so-called ‘Black Wedding’. Another one relates to a Segulah of R. Shimshon of Ostropoli. (See also Footnotes 2 & 7).

Many of us have been under some sort of lockdown for over a month – some of us for less, some for more. However, this has not silenced the ‘voice of the Torah’; all kinds of Shiurim & classes on a wide range of topics have been made available via various methods. Otzar Hachochmah has made their database available free of charge as have the Bar Ilan Responsa Project and Project Kotar. Others have chosen to spread Torah by putting digital pen to Digital paper.

The truth is, like almost every other topic, it’s hard come up with something new; plagues and the like have occurred numerous times throughout our long history.

The famous bibliographer Avraham Ya’ari already devoted a chapter of a book of his to listing some of the Seforim which were written during plagues.[2]

One thing of note is that in contrast to the past, the speed which material is coming out in typeset, PDF form etc, is simple remarkable. Many of these booklets are being updated with new material every few days making it even more difficult to keep track; some of these booklets have been updated over five times!

I believe there has never been a time when so much material on a specific topic has been flowing at such speeds. This is due to the new age of technology and new information becomes available so fast. One suggestion I would make is based on the Rambam who wrote:

וממה שראוי שתדעהו, שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושנים ושלש וארבע, וישנה אותו היטב, ואחר כך ידבר, וכן אמרו עליהם השלום, והביאו ראיה מלשון הכתוב: “אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה”, ואחר כך “ויאמר לאדם”. זה נאמר על מה שצריך לאדם לדבר בו בפיו. ואולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר, ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה; וזה האיש שלא עשה דבר מזה, אבל כתב אלו הענינים הנכבדים בטופס, ולא ראה לכתבם תחלה ולתקנם, מפני שהיה דברו אצלו בלי ספק בענין שלא היה צריך לחזור עליו, ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה, והאפיל בם לבות בני אדם, שלח חושך ויחשיך ,איגרות הרמב”ם, מהדורת ר’ יצחק שילת, איגרות השמד, עמ’ לג-לד

He wrote this long before the printing press! I would say how much more so in our times, with computers and the world wide web, and the speed with which our words are disseminated; one should be even more careful as to what they say, and especially what they print, and realize it has lasting effects, not only now but in many years to come.

During each of these times in the past, many discussions related to aspects of plagues and epidemics arose.[3] The sources range from descriptions of the situation, discussions of what one should do, i.e. stay put or run,[4] tefilot[5] and/or segulot,[6] Hashkafah discussions,[7] to Halachik rulings regarding observing various Halachos.[8]

Right before Pesach, Machon Yerushalayim released a 300-pp. digital work collecting hundreds of such sources (item #20).

In the most recent issue of the journal Ha-Ma’ayan (#233) released this past month my good friend R’ Moshe Dovid Chechik wrote an article titled “The Prohibition or the Obligation to Flee the city during an Epidemic” (item #18). Since, others have written about it [see below (#4&5)]. [Here is a link to a recent Shiur on this topic from Rabbi Dr. Dovid Katz on the subject].

Much has been written about R’ Akiva Eiger and the 1831 Cholera outbreak (see below – R’ Eli Fisher and Dr. Eddie Reichman’s articles items 1,2 and 20). [See also Rabbi Pinni Dunner here].

This week, I received an excellent work from Rabbi Guttman all about the 1831 Cholera outbreak (item #24) [available upon request]. I too am working on an article on the topic and hope to complete it IYH within the next few days.

This terrible time has already seen many Teshuvot written, in regard to Pesach, Sefirah, and Minyanim. Especially of note is the vast amount written and that will continue to be written about davening with a Minyan (see below #34, and item # 35 and many others below, see also R’ Avishay Elbaum’s recent post [here]).

See below (Appendix five for a Teshuvah I came across recently, about a wedding with less than 10 people for a minyan, published in Russia in 1928 in the Journal Yagdil Torah edited by Rav Zevin and R’ Abramsky.

Databases – Blogs

There are also some online databases of material devoted specifically to the current Coronavirus pandemic. Kol Corona (here) is an excellent collection of material related to the Halachic aspects of Coronavirus pandemic, with many links.

Another is a database with links of material for a comparative study of Responses in Judaism, Islam and Christianity.

The Lehrhaus Blog also has many valuable articles related to the Coronavirus pandemic (see this link), as does the Torah Musing blog (see this link).

Worth mentioning is the online Newspaper-Journal Called Zarich Iyun: Charedi Thoughts and Ideas. Most of its articles are in Hebrew (below # 45-48). However, some of its Coronavirus pandemic related articles have been translated into English (see below #13-16). Some of the articles (especially # 48) have generated numerous comments as, one can see from the links. Related to some of this is Rav Michael Abraham’s article, available here, which also generated numerous comments.

Each week, Rabbi Y. Sprung of the The Beit Medrash Govoha for Medical Halacha (affiliated with Technion Medical School and under the leadership of Rav Asher Weiss) releases an article (in Hebrew and English) relating to the parsha and medicine. The past few weeks (from Ki Sisa) have related to coronavirus. See this link for these articles.

All of the items mentioned in the Bibliography bellow are available from me free of charge – just E mail me at eliezerbrodt@gmail.com

English

1. Rabbi Eli Fischer, Rov in a Time of Cholera (here)

2. Dr. Eddie Reichman, From Cholera to Coronavirus: Recurring Pandemics, Recurring Rabbinic Responses (here)

3. Dr. Eddie Reichman, Incensed by Coronavirus: Prayer and Ketoret in Times of Epidemic (here)

4. Rabbi Gil Student, Talmudic Advice on Epidemics (here)

5. Dr. Tamara Morsel-Eisenberg, “Is It Permitted to Flee the City?” (here)

6. Rokhl Kafrissen, Plague Weddings (here)

7. Dr. Jeremy Brown, A Long-Forgotten Jewish Remedy for the Coronavirus Outbreak (here)

8. Rabbi Shlomo Zuckier, Making Seder out of the Zoom Controversy (here)

9. Rabbi Shlomo Brody, Does Jewish Law Oblige Doctors to Risk Their Own Health to Heal the Sick? (here)

10. The Layman’s Guide to the laws of Mourning, By R’ Holzer, Based on the Rulings of Rav Asher Weiss

11. Rabbi Prof. Avraham Steinberg, The Corona Virus Pandemic 2019-20- Historical Medical and Halakhic Perspectives, (41 pp.)

12. Rabbi Michael Broyde, An Introduction to Pandemic Jewish Law, Responsa of Rabbi Hershel Schacter and Rabbi Asher Weiss (here)

13. Rabbi Yehoshua Pfeffer, Coronavirus: The Charedi Response (here)

14. Rabbi Reuven Leuchter, COVID-19: A view From Above (here)

15. Rabbi Eli Stern, Coping without Community (here)

16. Rabbi Moshe Farkash,COVID19: A community in Crisis (here)

17. Professor Shaul Magid, COVID-19, Haredi Jewry, And Magical Thinking (here)

Hebrew

1.  משה דוד צ’צ’יק, האיסור או החובה לברוח מן העיר בשעת המגפה [כאן]
2. ר’ מנחם מענדל רוזנפלד, זמן מגיפה: הורים ילדים ומפחדים [כאן]
3. ר’ דוד אברהם, נאמנו מאד, עדויות גדולי ישראל על הליכותיהם ומנהגיהם בימי חולי ומגיפה, אשר נאספו ונלקטו מתוך כתביהם וחיבוריהם, מכון ירושלים [ספר שלם, 300 עמודים]
4. שמירת הסופר להינצל מחולי ומגפה מתורת החתם סופר [ספר שלם, קמא עמודים + חלק חדש של עוד 35 עמודים]
5. ר’ שמואל ויטל, סדר משמרה לזמן המגפה, מכתב יד, בההדרת ר’ ישראל זאב גוטמאן
6. אדם ישר, סגולות ותפילות לזמן המגפה, שחיבר ר’ יצחק אייזיק סאפרין מקאמרנא, בעל היכל הברכה [מהודרה חדשה], מא עמודים
7. ר’ ישראל זאב גוטמאן, קונטרס טללי נוחם, כולל מכתב אגרות שפירין
8. קונטרס תפילות מיוחדת למניעת מגיפת הקורונה, כבקשת… המקובל רבי בניהו שמואלי שליט”א, 40 עמודים [וגם קמיע למניעת המגיפה]
9. הרב זלזניק, לוח ההלכות ומנהגים לחודש אייר, מיוחדת עם הלכות הנוגעות למגיפת הקורונה, 17 עמודים
10. אוסף של 35 תשובות של הרב צבי שכטר שליט”א [בעברית וחלקם גם באנגלית]
11. פסקי קורונה מאת הרב צבי שכטר שליט”א [51 עמודים]
12. מנחת אשר, לקט שיעורים תשובות אגרות ומאמרים הנוגעים למגפת הקורונה מאת הרב אשר וייס שליט”א [100 עמודים]
13. מנחת אשר, לקט שיעורים תשובות אגרות ומאמרים הנוגעים למגפת הקורונה מאת הרב אשר וייס שליט”א, מהדורה תניינא, [172 עמודים]
14. הרב פרופ’ אברהם שטינברג, מגפת הקורונה התש”פ, היבטים היסטוריים, רפואיים והלכתיים, 30 עמודים
15. ווי העמודים וחשוקיהם, ליקוט משעורי וחידוש ר’ יצחק זילברשטיין, קנו עמודים
16. ר’ שלמה אבינר, קונטרס כתר יתנו לך, קורונה בהשקפה ובהלכה
17. קונטרס פסקי הלכות, בשאלות שהזמן גרמן, מתוך כתבי ר’ אברהם יחיאל סגל דויטש
18. ר’ צבי רייזמן, ‘צירוף למנין תפילה בציבור וברכת כהנים ב’בידוד בקורונה’
19. ר’ יששכר אייכארן, פי כהן, בענין אם העומדין בשתי רשיות ורואין אלו את אלו מצטרפין למנין עשרה, 35 עמודים
20. ר’ משה מרדכי קארפ, בדין צירוף לדבר שבקדושה ע”י חבורות ויחידים הרואין זא”ז ומניני המרפסות, 15 עמודים
21. אליעזר יהודה בראדט, סגולת ברכת לבנה, [כאן]
22. ר’ אברהם מימון, קונטרס בדד ישב, נח עמודים
23. גליון עיטורי מרדכי, הלכות למגיפת הקורונה ע”י הרב מרדכי יעקב מאיר, 23 עמודים
24. ר’ נהוראי אוחנה, הקורונה בהלכה, מהדורה חמישית, 123 עמודים
25. ר’ יצחק לובינשטיין, המגיפה בתורה, 72 עמודים
26. ר’ אברהם דרברמדיקר, קונטרס הקורונה, 23 עמודים
27. קונטרס הסתר פנים, [חמישה שערים: שער חולי, שער בידוד, שער מגפה, שער חיים ושער בשורה טובה], 93 עמודים
28. ר’ יהושע פפר, חרדים מהקורונה [כאן]
29. ר’ ראובן לויכטר, מהותה של מגפה: מבט על [כאן]
30. ר’ אלי שטרן, מי אנחנו ללא הקהילה? [כאן]
31. ר’ משה פרקש, לעמוד על נפשנו [כאן]
32. לקט מקורות ‘שומר מצוה לא ידע דבר רע’
33. מעלת אמירת פרשת הקטרות להינצל ממגפה [מכון תורת הקרבנות], 16 עמודים
34. קובץ תורני מה טובו אהליך יעקב, גליון י [כל הקובץ] [585 עמודים] [עניני פסח וקורונה]
35. קישור לאוסף מאמרים על חג הפסח והמגיפות בהיסטוריה, בספרות בפיוט ובהגות. המאמרים פרי עטם של חברי וחברות סגל הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן [כאן]
36. לשונות של גאולה, אסופת שירה וספרות, 37 עמודים
37. קובץ עץ חיים גליון לג [יש כמה מאמרים על קורונה]
38. ירחון האוצר # 40 [יש כמה מאמרים על קורונה]

[1] Thanks to Nathan Hirsch from the NLI for sending me a few items which I did not see or did not have digital versions of.
[2] Mechkaray Sefer, pp. 90-99. See also Marvin Heller, Further Studies in the making of the early Hebrew Book, pp.79-90. See these recent posts here & here.

One of works mentioned by Ya’ari is R’ Chaim of Friedberg’s (the brother of the Maharal), beautiful work Sefer HaChaim (first printed in 1593) which, as he states in his introduction, he wrote during a plague in 1578. Less known (and not mentioned by Ya’ari) is that his earlier work Igerret Hatiyul was also written during an earlier Plague, in 1569. [For more information about these works see Eric Zimmer, The Fiery Embers of the Scholars, (heb.), pp. 177-219].

One bibliographical note about the Sefer HaChaim is the Haskamah of the Apta Rav who writes in the 1817 reprint:

…כל דיבור ודיבור מרגינותי’ תחותיה וברוח הקודש נאמרה

Recently the first draft of the Sefer HaChaim was printed in Yerushaseinu 10 (2019), pp. 19-55.

See note 7 for additional comments on Yaari’s article.
[3]See for example about one in Italy 1630-1631: R’ Yehudah Aryeh Modena, The Autobiography of a Seventeenth Century Venetian Rabbi, pp. 134-136; Sefer Olam Hafukh, a History of the Plague in Padua in the Year 1631, by Abraham Catalano, Kovetz Al Yad 4 (XIV) (1946), pp. 65-101 (printed by Cecil Roth). See Appendix Three about another plague in Italy in 1656.

For a description of one in 1866 see Y. Kotik, Ma SheRuetee, Edited by David Assaf, pp.349-354 (PDF available upon request).
[4] See Asher Ziv, HaRama, pp. 112-116.

See also, R’ Raphael Mordechai Malchi, Medical Essays, (ed. M. Benayahu), pp, 139-140. See also his Grandson, R’ David De Silva, Pri Megaddim, [Zohar Amar, Ed.], pp. 71-74.
[5] Two weeks, ago Rabbi Guttman released online, a PDF of a manuscript of R’ Shmuel Vital of Seder Tefilos based on Kabbalah, to say during such times (item #22). See also item # 23 & 25. See also #3, Dr. Eddie Reichman’s article on the topic.
[6] About Fasting, see Omer Ahituv, Fasting in Ashkenaz at the Beginning of the Seventeenth Century, MA thesis, Tel Aviv University 2019, (Heb.) pp. 70-74.

For other Segulot, see the various collections listed below. See also Appendix One about ‘Black Weddings’ and items # 6 &7.
[7] See Appendix Four, for an important chapter from the Mabit’s incredible work Beis Elokiym, related to plagues in Hashkafah. The Mabit was writing about this based on experience as he lived through a few plagues himself and even authored a small work during one such plague called Igrot Derech Hashem, first printed in 1553. [Interestingly enough this work too is lacking from Ya’ari above cited chapter]. See Meir Benayahu, Yosef Bechiri, pp. 28-30,121-122. See also Ibid, p.131 about the story behind the writing of the Igrot Derech Hashem.

In an autobiography of The Mabit’s son the Maharit we find him describing some of these plagues (and others):

שנת השל”ג היתה מגפה בעיר והלך הרב אבא מארי ז”ל עמי לבוק”ע ובתחלתה נח נפשיה של הרב מהר”ר יצחק אשכנזי ז”ל מפני הרעה נאסף הצדיק. ובסוף המגפה נפל ממנו רב רב עתה הרף ידך הרב מהר”ר דוד ן’ זמרא ז”ל [שלם א (תשל”ד), עמ’ 215].

השל”ט באלול בבירייא הוכתי במגפה ובאתי בשערי שאול לולי אלקי’ אבי בעזרי בזכות א”מ והתענה עלי כל ח’ ימים ובחסדו העלה ארוכה לי [שם עמ’ 217].

השמ”ז ירדתי למצרים… בברחי מפני אימת המגיפה… [שם, עמ’ 219].

השנ”ה שנת השמיטה גלינו מאימת המגיפה בפורים לטבריא ובפסח לירושלים עיר הקדש… ושם חיברתי קונטריסין צרות הבית… [שם, עמ’ 221].

השס”ב ברחנו מחמת המגיפה כשמנה חדשים לבוקיעה… [שם, עמ’ 222].

In this autobiography we learn about an additional work written during a plague, by the Maharit. Now Yaari writes:

ר’ יוסף ב”ר משה מטראני ברח בשנת שנד מפני מגיפה מצפת… ושם חיבר את ספרו ‘דרך הקודש‘ על צורת בית המקדש שנדפס רק בשנת תע בקושטאדינא יחד עם הספר מגיד בראשית…”.

Yaari then quotes a passage from the Maharit at the end of the Derech Hakodesh where he describes writing this work during a plague. This complete passage from Ya’ari was quoted in a recent article in HaMevasser on the subject of seforim written during plagues without attribution. However, this information is incorrect. The Sefer that the Maharit wrote during the plague in 1595 was called Tzurot Habayis (as the Maharit wrote in the above passage). R’ Chayim Alfandri saw a manuscript copy of this work (as he writes in his introduction) and when he wrote his sefer Derech Hakodesh on the same subject he quoted numerous passages from it. However, the actual sefer by the Maharit was never printed. In 2007 Machon Zichron Aharon reprinted the Derech Hakodesh with numerous footnotes and indexes. On page 270 they list the numerous times the Maharit’s Tzurot Habayis is quoted (along with other manuscript works by Maharit that R”C Alfandri used).
[8] See the very special work by H.J. Zimmels, Magicians, Theologians and Doctors, pp. 99-110, 228-233 who has an excellent collection of material on this. See also the excellent work, Julius Preuss, Biblical and Talmudic Medicine, (translated by Fred Rosner), pp. 151-160; Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic lands (1648-1806) Studies in Aspects of Jewish Life, pp. 130-133, 304-305.

The Shvut Yaakov wrote in middle of a Teshuvah about money set aside for Pidyon Shivyoim, if one can use it instead for people suffering from a plague,:

אבל עכשיו בעו”ה שנתרבה עלינו עול הגלות ועלילות שקרי’ משונאינו שמעלילין עלינו כאלו הדבר בא ע”י ישראל דוקא וכשהיה הדבר בשנת תע”ג ברוב מקומות שהיו שמה מבני עמינו היה סוגרים רחוב היהודים באין יוצא ואין בא ממש ובדוחק ע”פ שתדלנו’ גדול שהניחו להביא להם צרכי מזונותיהם ובאיזה מקומות הוצרכו לילך ולחבות עצמן ביערים ומערות וישראל שהיו בדרך ועל פני השדה היו ממש מופקרים למות ואשרי מי שלא חמאן בצער ודוחק גדול כזה ואין לך שבי גדול מזו דגרע מכולהן דכולהן איתנהו ביה על כן אין צריך לפנים דמצוה זו הוי ממש פדיון שבוים ואפשר דגדול ממנו ולא הוי שינוי מדעת הנותן כי אין שעת הדחק גדול מזו (שבות יעקב, ב, סי’ פד).

[9] More sources for this can be found in H.J. Zimmels, Magicians, Theologians and Doctors, p. 233, footnote 141; David Assaf in his edition of Y. Kotik’s, Ma SheRuetee, p. 350 Hanna; Wegrzynek, Shvartze Khasene Black Weddings Among Polish Jews, Holy Dissent, 2011, pp. 55-68; Tzvi Friedhaber, Plague Marriages as Reflected in Hebrew Literature and the Hebrew Press, Dappim: Research In Literature 7 (1990), pp. 305-316; Kulmos 21, p. 26.
[10] On this work See A. Yaari, Shiluchei Eretz Yisroel, pp.96-97.
[11] Y. Kotik’s, Ma SheRuetee, p. 350.
[12] Nathaniel Deutsch, The Jewish Dark Continent: Life and Death in the Russian Pale of Settlement, p.233

Appendix One: Graveyard weddings of orphans

Recently (here, here and here) there has been some discussion about an old Segulah, performed by some towns during plagues, ; make a Wedding for Orphans in a graveyard.[9] One was even recently done in Bnei Brak (see here and here).

I would like to add some more sources to this segulah. One of the earliest sources quoted is R’ Moshe Reisher’s excellent work Sharei Yerushlayim, first printed in 1868.¹⁰ R’ Weiss, after quoting the Sharei Yerushlayim, writes:

[וגם אני שמעתי מזקני שער שעשו כן בשנת תרל”ג בפ”ב [שו”ת שיח יצחק, סי’ תצא

However, Y. Kotik, in his excellent memoir writes about a plague in 1866:

Due to the cholera epidemic, Jews resorted to all sorts of remedies; in other words: a crippled, mute virgin was married to a blind man. The wedding ceremony was held in the graveyard in the hope that they would produce a generation of righteous offspring…”.[11]

Another source from 1901 writes:

ראיתי להעלות על שלחן מלכים… על מה שנהו בסביבותנו בהרבה מקומות בעידן ריתחא ומחלת הח”ר ר”ל משיאין יתום ויתומה … ומעמידים החופה על בית הקברות ובעירנו בשנת תרנ”ג העמידו החופה סמוך שער גדר בית הקברות מבחוץ…. [ציוני שלום, יד שלום, עמ’ 154-155

While searching for something else I came across mention of this in an article in Hamelitz 1871 (Year Eleven, Issue 33, p.263)

In the early 1900’s, the famous author and ethnographer who went by the pen-name S. Ansky started working on collecting and cataloging hundreds of details about every aspect of Jewish life in Europe. One of the ways he was planned on doing this was through a survey. The survey, in Yiddish, was a 200-page questionnaire with 2,087 questions about the Jewish life cycle. Sadly, he never got to finish the project. But each set of questions gives us a fascinating window into what Jewish life was like before World War I. In his introduction he set forth his goal:

“In order to revive traditional Jewish culture with all its customs, traditions, practices and beliefs, the team has put together a survey, hoping to reach everyone who remembers how people behaved in the past as well as in the present, in those places where Jewish life still continues in the old manner. When numerous responses to all the questions are collected, it will be possible to bring to life the entire structure of the traditional Jewish community, the Jewish family and communal life.”

In the wedding section[12] of the survey we find the following:

Do you know stories about weddings in cemeteries carried out as protections against misfortune? Does this occur only during a plague, or also in other cases, and if so which ones?

One last source related to this can be found in the Shut Maharsham (4:40)

ועד”ש לאשר נפרץ בעירו חולאת ילדים ר”ל ומורגל בין ההמון סגולה להעמיד חופה של יתום ויתומה בביה”ק וזה כמה שבועות עשו שם ביה”ק חדש שהקצוה לזה וגם כבר קברו שם כמה מתים ובנו סביבה מחיצות אבל לא נגמרו המחיצות עוד סביב רק ברוב המקומות כבר מקיף מחיצות.

והנה חתן היתום הוא כהן ונשאל מעכ”ת אם מותר להעמיד החופה בביה”ק תוך מקום המחיצות רחוק ד”א מהקברות עצמן. ורו”מ אסר מב’ טעמים מחשש הברכות על הבה”ק משום לועג לרש… אבל י“ל דוקא לזרוע ולנטוע שמרגילים רגל אדם משא“כ בנ“ד דהוי דבר מקריי פעם א‘ יש להקל וכיון דרוב מקום הפנוי אין בו קבר י“ל דכיון דל“ש בזה כל קבוע כמ“ש הר“ש מקינון ועי‘ ח“ד סי‘ ק“י א“כ תלינן ברובא להקל וגם הרי לדבר מצוה מותר לילך בשדה שנחרש בה קבר כמ“ש ביו“ד סי‘ שע“ב וה“נ הוי דבר מצוה להשקיט המיית המון העם ופחדם בעת ההוא:

Appendix Two: R’ Shimshon Ostropoler

I recently wrote an article about a book called The Rabbis Suitcase by Eli Friedwald. This book is based on Letters found in a suitcase buried in an attic, which contained over one thousand documents, as well as numerous letters from many Gedolim across the Globe. The correspondence belonged to two Litvish Rabonim in England who became dayanim on the Chief Rabbi’s Beis din during the years 1879-1905: Rabbi Yaakov Reinowitz (1818- 1893) and his son in law, Rabbi Sussman-Cohen (1841-1907). They included letters with the Netziv, R’ Yitzchok Elchonan Spektor, R’ Shmuel Salant, R’ Yehoshua Leib Diskin, R’ Yisroel Salanter, R’ Shmuel Mohilever and, R’ Eliezer Gordon, just to list a few names.

The author Eli Friedwald sent me a document found in a suitcase dated from 1754 which was headed as a segula of R. Shimshon Ostropoler.

I reached out to Rabbi Bombach who has written and collected the existing material on R’ Shimshon who replied:

.אכן זו הסגולה נגד המגפה שהדפיס רבי פסח מזאלקווא בן אחותו של רבי שמשון בספרו זבח פסח (נדפס תפ”ג בערך) על סגולות ורפואות. ונדפסה בספרי ניצוצי שמשון פרשת מסעי, עם ביאור על פשר הדבר

Appendix Three

In a post from a few years back I wrote about R’ Yaakov Zahalon (1630-1693), a graduate of medical college in Rome, became a doctor at the age of twenty-six, and for several years, was also a Rav and Baal Darshan in Rome. He was famous for his important medical work, Otzar Ha-Hayyim. I also wrote a little about the work (see here).

He was very involved in the famous plague in the ghetto of Rome in 1656, which he describes at length in his work, Otzar Ha-Hayyim. Here is the very interesting passage about it which has relevance today.

Appendix Four Mabit

Appendix Five Yagdil Torah:

Gelatin, Supposed Retractions, and Abraham Goldstein, Part 1

Marc B. Shapiro

In my last post I quoted something from Mesorat Moshe and wondered whether R. Moshe Feinstein could have actually said that which is attributed to him. While the Mesorat Moshe series is quite valuable, whenever one deals with “table talk” there is always going to be the issue of how much authority do you give to such reports, especially compared with written texts of R. Moshe. Here is an example of what I am talking about.

In the new Mesorat Moshe, vol. 4, p. 191-192, R. Moshe Feinstein is asked why gelatin is forbidden, and he replies that it is because gelatin tastes good. Unfortunately, R. Moshe was given false information, as gelatin has no taste whatsoever. If this was all we had, then I think we could assume that R. Moshe should not be regarded as strict in this matter (since the strict ruling was based on an error). Yet in R. Moshe’s responsum forbidding gelatin, Iggerot Moshe, Yoreh Deah 2, no. 23, there is no mention of gelatin having a taste, so clearly this was not an important consideration for him in coming to a stringent decision. In other words, one whose only source of information in this matter comes from Mesorat Moshe will be misled. (In Iggerot Moshe, Yoreh Deah 2, no. 27, we see that R. Moshe did not know if gelatin has a taste.)

The gelatin issue has long been an interest of mine, both the halakhic and also the sociological angles. Those interested in how the gelatin controversy played out in the United States should examine Roger Horowitz’s wonderful book, Kosher USA. Chapter 3 is titled “The Great Jell-O Controversy”. The hashgachah on Jell-O was first given by Rabbis Samuel Baskin and Shimon Winograd. They later removed the hashgachah after being pressured by R. Eliezer Silver and other members of Agudas ha-Rabbonim. See R. Baskin and R. Winograd’s public statement here.

By the 1960s R. David Telsner was giving the hashgachah, and he was later joined by R. Yehuda Gershuni. (Incidentally, R. Telsner was the one who translated R. Soloveitchik’s Hamesh Derashot into Hebrew.) Here is a letter from 1975 in which these rabbis affirm that Jell-O is kosher.

Here is R. Telsner’s responsum permitting gelatin. This was printed by R. Telsner and distributed to those who wanted to know the basis for his permission. As far as I know, this responsum never appeared in any publication and it is not found on the internet.

When it comes to gelatin, there were great rabbis on both sides of the issue, and those who permitted it were able to point to the lenient position of R. Hayyim Ozer Grodzenski. Even among those rabbis who were lenient, there were disputes as to whether all gelatin is OK, including from pigskins, or only gelatin made from bones or hides of kosher animals. Not so well known is the report that R. Kook permitted gelatin.[1] Also of note is that in 1952 R. Simhah Elberg testified to the wide acceptance of gelatin in the Orthodox community:[2]

שכבר נתפשט היתר והותר ע”י גדולי וגאוני ארץ

R. Noah Sheinkopf has prepared the following list of poskim who permitted bovine gelatin. (I have not checked the sources.)

1) Rabbi Dovid Tzvi Hoffmann, Melamed L’Hoil, Y.D., #24 and #35 (By Inference)

2) Rabbi Mordechai Leib Winkler, Levushei Mordechai, Yoreh Deah Tineyna, #60

3) Rabbi Yehuda Leib Tzirelson, Lev Yehuda #39

4) Rabbi Ze’ev Bidnovitz, Divrei Ze’ev, vol. 18. #12

5) Rabbi Y.L. Graubart, Chavalim Baneimim, vol. 4. #23; (See also HaPardes, Aug. 1942, p. 19)

6) Rabbi Shmuel Pardes, Avnei Shmuel, Berurei Halacha, #19

7) Rabbi Yosef Konvitz, Divrei Yosef, vol. 1, p. 172

8) Rabbi Hayyim Ozer Grodzenski, Achiezer, vol. 3, #33, sec. 5; see also Avnei Shmuel, pp. 10-11

9) Rabbi Simcha Zelig Regeur (Brisker Dayan), printed in Kovetz Moriah, issue 400-402, p. 76-77

10) Rabbi Yitzchak Burstein, Mataamei Yitzchak, vol. 2, chap. 24-25

11) Rabbi Yosef Eliyahu Henkin, HaPardes, July 1952; Edus L’Yisrael, p. 177

12) Rabbi Yehuda Leib Seltzer, HaPardes, July 1952; Vezos L’Yehuda, O.C. #26

13) Rabbi Simcha Elberg, HaPardes, July 1952; HaPardes, October 1952 

14) Rabbi Nissen Telushkin (Chabad), Taharas HaMayim, vol. 1, chap. 54

15) Rabbi Nachum Weidenfeld, Chazon Nachum, #61

16) Rabbi Tzvi Pesach Frank, Har Tzvi, Y.D., #83

17) Rabbi Yechezkel Abramsky, introduction to Tzitz Eliezer, vol. 4; Chazon Yechezkel, Zevachim, Sh“ut #6

18) Rabbi Eliezer Waldenberg, introduction to Tzitz Eliezer, vol. 4; Tzitz Eliezer, vol. 20, #33

19) Rabbi Koppel Kahana, Teshuva B’Inyan Gelatin, 1966 (By Inference)

20) Rabbi Moshe Nosson Nota Lemberger, Ateres Moshe, vol. 1, Y.D., # 42-43

21) Rabbi Yitzchak Glickman, Kol Torah, Shana 13, Choveret 4

22) Rabbi Yosef Shalom Elyashiv, Kovetz Teshuvos, #73, sec. 3 (In terms of practical halakhah, for R. Elyashiv the crucial point is if some taste remains, but as long as it is rendered completely tasteless, then he identifies with the R. Hayyim Ozer Grodzenski’s lenient decision.)

23) Rabbi Ovadya Yosef, Yabia Omer, vol. 8, Y.D., #11

24) Rabbi Ben Tzion Abba Shaul, Ohr L’Tzion, vol. 5, #32, sec. 6 (By Inference)

25) Rabbi Shlomo Amar, Shema Shlomo, vol. 5, Y.D., #12

26) Rabbi Yechezkel Roth, Emek HaTeshuva, vol. 3, #67 (By Inference)

27) Rabbi Yisroel Yaakov Fisher, Even Yisroel, vol. 8, #56

28) Rabbi Yirmiyahu Menachem Kohen, V’Heirim Kohen, vol. 2, Y.D., #31; vol. 4, Y.D., #40

29) Rabbi Moshe Levi, Tefilla L“Moshe, Y.D., #4

30) Rabbi Almog Levi, Avnay Levi, Y.D., #1

31) Rabbi Yitzchak Mekayis and Rabbi Yaakov Mekayis, Ohr HaHalacha, Kuntres #3

32) Rabbi Amit Chadad, Pri Eitz Chaim, p. 529

33) Rabbi Moshe Dan Sheinkopf, a Vice President of the Agudas HaRabbonim, who certified Kojel until the late 1970s.

To this list from R. Sheinkopf, we can add R. Yaakov Ariel, Be-Oholah shel Torah, vol. 5, pp. 76-77, R. Eliezer Melamed, Peninei Halakhah: Likutim 3, pp. 352-353, R. Shlomo Aviner (see here) and R. Yitzhak Abadi (as seen on learn.oheltorah.com and prior to this on the old site, kashrut.org). R. Abadi’s view is particularly interesting as his teacher, R. Aharon Kotler, was one of the major forces behind the general rejection of gelatin in the United States. It is also noteworthy that for a short time in the 1950s the OU also approved of gelatin.[3] R. Avraham Vilner, in an earlier post at the Seforim Blog here, provides evidence that the Hazon Ish felt that one could rely on R. Hayyim Ozer Grodzenski’s heter for gelatin.

כשאמרתי למו”ר [הרב שמריה שולמאן] שראיתי הרבה חולקים על פסקו של רבי חיים עוזר בענין הג’אלאטין, וגם אלו שבדרך כלל לא היו פוסקים נגדו כמו הרב אליעזר סיבלר, בזה פסקו אחרית ממנו, אמר לי שהראש ישיבה הרב רודערמאן זצ”ל אמר לו, שהחזון איש אמר שעל כל פסקי רבי חיים עוזר אפשר לסמוך בלי שום פקפוק, חוץ ממה שהתיר לשמש במוך היכא שהסיבה לשימוש במוך הוא מצד האיש, שבזה א”א לסמוך

Ironically, it was Conservative Rabbi Louis Ginzberg who was mahmir, writing with great certainty:

I am convinced that no rabbinical scholar who is in a position to comprehend a problem in chemistry would ever permit the use of gelatin. . . . The late Rabbi Chaim Ozer Grodzinski was well known to me personally; as a matter of fact, his wife was a close relation to me, and I would certainly attach great weight to any decision by him on Jewish Law, but not in a case for which some knowledge of chemistry or physiology is necessary.[4]

On the other hand, Conservative Rabbi Isaac Klein, who was one of only three people to receive private semikhah from Ginzberg—the other two being Louis Finkelstein and Boaz Cohen—permitted gelatin.[5]

Returning to Mesorat Moshe and the problems with oral reports, I saw something relevant in R. Yehuda Spitz’s comprehensive new book, Food: A Halachic Analysis. The matter under discussion is whether one can use the same dishwasher for meat and milk utensils. R. Moshe has a number of responsa where he says that this is permissible as long as you have separate dish racks. His first responsum on the topic appears in Iggerot Moshe, Orah Hayyim 1, no. 104, and is from early 1957. It is the second part of one of his famous responsa on bat mitzvah, and was sent to R. Baruch Aharon Poupka of Pittsburgh. (For some reason, the heading of the responsum only mentions bat mitzvah, not the dishwasher question). R. Moshe’s answer is short and to the point:

ובדבר הכלי החדשה [!] לרחץ את הכלים שנקרא בשם “דיש וואשער” אם יכולין לרחוץ שם כלי בשר וכלי חלב זה אחר זה. הנה צריך שמה שבתוכו שהוא על מה שמניחין הכלים, שיהיה לכלי בשר אחרים ולכלי חלב אחרים, ועצם הדיש וואשער שמשימין בתוכו הדבר שמניחין עליו הכלים שהוא רק הדפנות שסביבותם יכולין להשתמש בו לשניהם בזה אחר זה

This is a very simple reply, and it is not possible to misunderstand what R. Moshe is saying. R. Moshe later sent two other responsa where he explains his reason for requiring separate dish racks (Iggerot Moshe, Yoreh Deah 2, nos. 28, 29). In the latter responsum, he mentions that different water should be used for the milk and meat washings. (In the earliest dishwashers you could use the same water more than once.) He states that he did not mention this point in the original responsum because in any event those who have a dishwasher change the water between cycles. He specifically tells us that he is referring to householders, not that anyone would have any doubt about this.

ובפרט שזמן גדול בהרבה שעות יש לכל בעה“ב מרחיצת כלי חלב עד רחיצת כלי בשר ולא ישאירו שם המים סרוחין זמן כזה

In this responsum, R. Moshe also recommends running an empty rinse cycle between milk and meat dishes. R. Moshe repeats his basic position in a couple of other responsa,[6] and a simple internet source will reveal that lots of people have discussed R. Moshe’s view and there is no room for misunderstanding.

R. Spitz, Food: A Halachic Analysis, p. 70, quotes someone who spoke to R. Moshe about his “dishwasher leniency.” According to this person, R. Moshe explained that everyone misunderstood what he wrote, and his view that one can use the same dishwasher with separate racks was only stated regardingcommercial dishwashers. However, when it comes to the home, one cannot use the same dishwasher, even with separate racks. Based on this report, R. Spitz writes, “If so, there is ample reason to be stringent, certainly lechatchilla, regarding using the same dishwasher for both milk and meat dishes.”

I have to say that testimony such as this has absolutely no halakhic significance. There is indeed reason to be stringent, based on the views of other poskim (and most people do not seem to follow R. Moshe’s heter of two dish racks). However, if all we had was this report, it would not lead us to ignore R. Moshe’s explicit position in his responsa.

We have many examples of such statements, where a posek supposedly said something privately that completely contradicts what he said in print. In such cases, one cannot rely on these supposed retractions or statements of clarification, except in very rare cases where the author makes his opinion widely known or the person reporting the retraction is a universally recognized Torah scholar[7] (although even in the latter case we cannot always rely on the scholar reporting the supposed retraction).[8] I have no way of knowing what the man R. Spitz quotes was told by R. Moshe. It could be that he completely misunderstood what R. Moshe said. It could also be that R. Moshe had a reason for telling this person what he did, as perhaps R. Moshe thought that this man should hold to a higher level. But it is simply incorrect to suggest that R. Moshe was not referring to a home dishwasher when all can see that he certainly was. R. Spitz himself, p. 71 n. 23, recognizes that R. Moshe was referring to home dishwashers. He also cites R. Baruch Moskowitz, Ve-Dibarta Bam, vol. 2, no. 244, that R. Dovid Feinstein also explained his father’s position as referring to home dishwashers. You can also listen to R. Shmuel Fuerst, a leading student of R. Moshe, explain the matter here.

Quite apart from my point just mentioned, that reports of private conversations that contradict a posek’s written opinion do not have halakhic significance, I must again stress the larger problem raised by books like Mesorat Moshe which is how much significance we should give to works that report oral teachings of great rabbis. Since we have so many examples of contradictory reports and incorrect statements in such texts, I think it is obvious that even such a wonderful work as Mesorat Moshe has to be used carefully, and in no way can it be seen as rising to the level of authority of what R. Moshe himself wrote.

Returning to the gelatin issue, Horowitz tells the story of Abraham Goldstein (1861-1944), who really should be given the title of originator of industrial hashgachot in the United States. Here is his picture.[9]

It was Goldstein who was behind the OU’s kosher certification program and who established the agreements with the early companies. He was also the OU’s “chemical expert,” yet as Horowitz notes, he has been completely erased from the OU’s institutional memory.[10]

In 1935 he broke with the OU and founded the OK Laboratories. This would be sold in 1969 to Rabbi Berel Levy, and would then become a universally recognized hashgachah. However, this was not the case when Goldstein was in charge, and it is when Goldstein founded the OK that the controversial period of his life begins. This was because Goldstein, who was not a rabbi and had no expertise in Jewish law, set out to determine what was kosher and what was not. He made it clear that in determining what was kosher, chemists (such as himself) were a more reliable source than rabbis, as the latter did not understand food technology and were mistakenly giving approval to non-kosher food items. Goldstein had a very simple approach to the matter: If a product had any non-kosher element in it, it was treif and forbidden to be eaten. The notions of bitul or that the non-kosher food had so changed its form were not considerations he paid any attention to.[11] He also did not rely on rabbis whom he felt were not careful in such matters. Thus, he refused to accept the hashgachot issued on Coke by R. Samuel Pardes, editor of Ha-Pardes, and later by R. Tuvia Geffen.[12]

As Horowitz notes, R. Geffen was not happy with R. Pardes’ hashgachah on Coke because the drink included 0.09 percent glycerin from a non-kosher source. This is a very tiny amount—less than 1 in 1000—which according to halakhah is batel, and thus of no halakhic significance. Yet there are some fundamental questions involved here. One is if the tiny amount of non-kosher is put in as part of production, rather than accidentally falling in, do we still say that it is batel? Most authorities assume yes, so from this angle R. Pardes would have been on firm ground to declare the drink kosher. However, there is another issue, and that is can you officially give a hashgachah to an item relying on bitul, especially when the company will then be advertising the product as kosher? This can certainly be seen as distasteful and perhaps even bringing us to a situation of ein mevatelin issur lekhathilah (as the kashrut organization is now involved with the company).

R. Geffen believed that Coke should not be given a hashgachah as long as the non-kosher glycerin was not replaced with a kosher alternative. In fact, as far as I can see, R. Pardes himself never argued that it is acceptable to rely on bitul in issuing a hashgachah, since he flatly declared—mistakenly it turns out—that there were no non-kosher ingredients in Coke (that is, he was not saying that the non-kosher ingredients were of no halakhic significance).[13]

Goldstein had nothing but contempt for the way the old-time rabbis went about issuing hashgachot, and R. Pardes’ hashgachah on Coke was just another illustration of this. In speaking of R. Pardes, Goldstein wrote that “such men undermine the very foundation of our religion” and “there is no room for such scoundrels in decent company.” To reiterate, this was not a dispute between two rabbis but rather a layperson with no yeshiva training declaring that a learned rabbi did not understand the basic laws of kashrut. As far as the rabbis were concerned, the chutzpah here was unbelievable, and this was doubled by the fact that Goldstein’s Kosher Food Guide, which included all sorts of important information about kosher food together with Goldstein’s attacks on various rabbis, had a circulation of 150,000.[14] Significantly, Goldstein refused the OU’s demand that his publication be reviewed by rabbinic scholars.[15] Goldstein believed that when it came to modern food technology, he should be the one telling the rabbis what was kosher, not the reverse.

As Horowitz describes, Goldstein ratcheted up his attacks on R. Pardes after the latter gave a hashgachah to Junket, a product that was used to make a custardlike desert but which contained rennet that came from calves that were not ritually slaughtered. R. Pardes also received the backing of the OU for both his Junket hashgachah and his hashgachah on gelatin. (In 1952, after R. Eliezer Silver’s expressed a stringent opinion regarding gelatin, the OU removed its endorsement.[16])

Here is an ad from Ha-Pardes, April 1938, for Junket, with R. Pardes’ hashgachah.

Here is an ad from Ha-Pardes, April 1943, for Carmel gelatin, with R. Pardes’ hashgachah.

Here is an ad from Ha-Pardes, April 1943, for Kojel gelatin, with R. Judah Leib Seltzer’s hashgachah.

In Goldstein’s opinion, the fact that the OU would support R. Pardes when it came to Junket—he was no longer alive when the OU approved of gelatin—only showed how low his former organization had fallen and how little it understood of food technology. For Goldstein, it was not only a sign of ignorance on the part of R. Pardes and the OU, as he also wondered if there was financial corruption involved. Addressing R. Pardes, Goldstein asked, “How much money has been paid for this false Hekhsher.” Turning to the OU, he asked if any them “participated in the division of this money.”[17] When it came to the issue of gelatin—which had great rabbis on both sides of the issue—Goldstein expressed his ire over Jello-O advertisements in the Jewish press, stating that these advertisements “are not only deplorable from a Jewish religious standpoint,” but were “an outrageous attempt to smuggle an absolutely trefa article into Jewish homes.”[18] He later repeated his warning regarding other brands of gelatin: “Neither Carmel, Emes, or Kojel gelatines can be used in Orthodox homes. They are trefa gelatines, despite the Rabbinical Heckshers.”[19] So here we have a layperson declaring that a product endorsed by leading American rabbis was “absolutely trefa.”

It was one thing for a rabbi who opposed the kashrut of gelatin to say such a thing, but to have a halakhically unlearned layperson setting himself up as the arbiter of what is, and is not, kosher was too much for the rabbinic leadership in the United States. Now it was no longer a question about the kashrut of Junket and gelatin—both of which R. Eliezer Silver himself would later reject—but respect due to talmidei hakhamim. As far as the rabbis were concerned, it simply was unacceptable for a layperson to establish himself as an authority when it came to kashrut. The most that he could do was supply information to the rabbis so they could make the proper halakhic decisions, but to publicly challenge the rabbis about their scientific facts and halakhic interpretations went over the line, and it was time for the rabbis to put Goldstein in his place. Here is the public statement issued by Agudas ha-Rabbonim and the Rabbinical Board of Greater N.Y.[20]

This is the English translation of the following Hebrew proclamation that appeared in Ha-Pardes, August 1939, p. 16.[21]

Almost ten years later it was Goldstein’s son, George, who was running the OK after the death of his father. He too was causing problems for R. Pardes. In Ha-Pardes, January 1948, p. 21, R. Pardes attacked the younger Goldstein, referring to him as הנער החצוף.

Despite the virtual herem on Abraham Goldstein, I agree with Horowitz[22] that at least to some extent Goldstein was posthumously vindicated. While the notion that a layperson could challenge learned rabbis in halakhic matters was never countenanced (and this is presumably the reason why Goldstein is completely absent from the OU’s institutional memory), Goldstein’s other point, that knowledge of chemistry and food technology is vital for kosher supervisors, has been accepted by all the mainstream hashgachot. Furthermore, despite the opposition of the rabbis to Goldstein’s OK, it remained a popular hashgachah with a wide following. In fact, until the mid-1950s, the OK supervised more products than the OU.[23]

One can only imagine Goldstein’s reaction had he heard of a pesak of the famed R. Ishmael ha-Kohen of Modena (1723-1811) in his Zera Emet, vol. 2, no. 48. The question is as follows:

נשאלתי מהו ליתן רפואה לחולה שאין בו סכנה חתיכות עגולים קטנים שקורין בוקונ”י בלע”ז מרוקחים בהרבה מינים ובכללם יש ג”כ עצם גולגלות אדם שרוף וכתות

R. Ishmael was asked about using a medicine for someone who was sick but not in serious danger. The issue was that the medicine contained pieces of a ground up human skull. This is what has been called “powdered skull,” and was a common medicine in the eighteenth century.[24] R. Ishmael permits one to consume this “medicine”.

A few centuries earlier, R. David Ibn Zimra was also asked about medicine that was made from flesh of non-Jewish dead bodies (מומ”יא — mummies).[25] R. Ibn Zimra focuses his responsum on the issue of benefiting from a dead body, since when it comes to eating the flesh, he sees no problem at all in this, as its form has been entirely changed:

איסור אכילה לא הוצרכת לשאול דודאי מותר באכילה שהרי נשתנה צורתו וחזר להיות עפר בעלמא וכ”ש ע”י סמים שהרי המומי”א היא בשר החנוטין שחונטין אותם בכמה מיני סמים כדי להעמיד צורתו וגופו וחזר להיות כעין זפת ואין בו איסור אכילה

For those interested in learning more about the subject of “corpse medicine”—which included much more than the skull—and if your stomach can handle it, I recommend Richard Sugg, Mummies, Cannibals and Vampires: The History of Corpse Medicine from the Renaissance to the Victorians (London and New York, 2016). What passed for medical cures in pre-modern times is shocking, and often downright disgusting.

As late as 1907, the Adeni Rabbi Samuel Yeshuah[26] discusses sick people who consume “mummy medicine,” what he refers to as

 רפואת ההבל שנתפשט בין העם . . . באמת המומיא הזו לא יועיל ולא יציל והיה כלא היה

I assume many readers will be shocked to learn that great poskim permitted what I have just described. Today, of course, it would turn our stomachs to even think about consuming part of a corpse, much like Goldstein was outraged that anyone could think that it is permissible to consume something from a non-kosher animal, even from a pig no less. Yet this revulsion does not arise from halakhah. Speaking personally, I can’t imagine that anyone I know would eat a piece of meat from a pile if he knew that a non-kosher piece had fallen into the group of kosher pieces, despite what the halakhah says; all the more so if a piece of pork fell into a kosher dish even if it was nullified by 60. Again, our revulsion has its origin in feelings that have little to do with pure halakhah. In fact, some authorities feel that to be strict in such cases is akin to heresy, as it is in practice (but not in theory) a denial of the halakhic principle of bitul.[27]

If I could have spoken to Goldstein, I would have tried to explain to him that the halakhic system does not work in accord with what has been called “da’at baalei batim,” and those who forbid gelatin also acknowledge that not everything from a non-kosher animal is forbidden. The gelatin dispute concerns the role of gelatin in the finished food product, not with the existence of non-kosher per se. Thus, even one who is strict in the matter of gelatin would not start screaming if he saw his son standing in right field chewing on his non-shechted leather baseball mitt.

To be continued

*************

My Torah in Motion trips are starting again. I am leading a group to Morocco in January, and there is a full line-up for next summer. You can see details here.

*************

I am currently doing a series of classes for Torah in Motion on R. Saul Lieberman. You can see them here on YouTube. Here are some pictures that were taken at the Jewish Theological Seminary minyan in Unterberg Auditorium on Hoshana Rabba 1971. (At this minyan there was separate seating but no mechitzah.) The pictures were taken by Joel Mandelbaum, son of R. Bernard Mandelbaum who held many positions at the Seminary, including serving as president from 1966-1973 under Chancellor Louis Finkelstein.

Here is Lieberman.

Here is Lieberman and Louis Finkelstein. Abraham Joshua Heschel is standing between them and Bernard Mandelbaum is on the far right.

In front of Lieberman, leading the procession, is Moshe Zucker. Behind Lieberman is Simon Greenberg.

*************

[1] See Ha-Pardes, August 1942, p. 19. It also states here that R. Shlomo Natan Kotler permitted gelatin.

[2] Ha-Pardes, October 1952, p. 31.

[3] See Horowitz, Kosher USA (New York, 2016), pp. 59-60.

[4] The Responsa of Professor Louis Ginzberg, ed. David Golinkin (New York and Jerusalem, 1996), p. 152.

[5] Responsa and Halakhic Studies (n.p., 1975), ch. 7.

[6] Iggerot Moshe, Yoreh Deah 3, nos. 10, 11.

[7] For example, the Shulhan Arukh, Yoreh Deah 201:75, famously forbids heated mikvaot. (R. Karo cites the stringent view as יש מי שאוסר and he does not offer a lenient alternative). However, R. Eliezer ben Arha of Hebron (died 1691) reported that R. Karo abandoned this stringency and permitted the heating of a mikveh.

ואפילו בזמן הרב מוהרי”ק זלה”ה עשה מעשה נגד מה שפסק שחשש וכתב סברת האוסר, כי רבים מבני עליה הם המתירין, ועלייהו קא סמכינן

See She’elot u-Teshuvot Rabbenu Eliezer ben Arha (Jerusalem, 1978), no. 18, and see note 1 for the impact of this reported change in R. Karo’s position.

Another interesting phenomenon, which I will not discuss in this post, is when a posek refuses to put a leniency into writing. How authoritative is this posek’s oral ruling? A classic example of this is R. Moshe Feinstein’s opinion about turning off the flame of a gas stove on Yom Tov. In Iggerot Moshe, Orah Hayyim I, no. 128, R. Moshe writes that he doesn’t wish to put his opinion in writing, but it is known that he permitted this.

[8] See e.g., here where I discuss the false claim that R. Ezekiel Landau retracted his view that sturgeon is kosher. For the claim that R. Joseph Hayyim retracted his permission to ride a bicycle on Shabbat where there is an eruv (Rav Pealim, vol. 1, Orah Hayyim, no. 25), see R. Ovadiah Hadaya, Yaskil Avdi, vol. 3, Orah Hayim, no. 12:5:4, vol. 5, Orah Hayyim, no. 40. For a rejection of this claim, see R. Ovadiah Yosef, Yabia Omer, vol. 9, Orah Hayyim, no. 108:189. See also here where R. Doniel Neustadt writes: “Several sources report that the Chafetz Chayim eventually changed his ruling and exempted cooked fruits served for dessert from a blessing; see Orchos Rabbeinu 66 and Vezos ha-Berachah, pg. 78. Others dispute that the Chafetz Chayim changed his ruling.” The forger Chaim Bloch, Ha-Maor, Dec. 1951, p. 7, who was himself opposed to the gelatin heter, claims to have discussed the matter with R. Hayyim Ozer Grodzenski. Not surprisingly, Bloch records that R. Grodzenski told him that he never actually gave a ruling on the question of gelatin. Rather, he was only stating that his opinion inclined in this direction. For a rejection of Bloch’s false testimony, see R. Samuel Baskin and R. Shimon Winograd in Ha-Maor, Aug. 1952, pp. 7-8. Here is some of what they write:

אם הגאון רח”ע באמת חזר מתשובתו ומהיתרו על תוצרת הנ”ל, איך לא הודיע זאת ברבים, כדי שלא יכשלו ח”ו ויסמכו על פסקו ותשובתו בשו”ת אחיעזר, ויעשו מעשה לכתחילה בדבר שלא נתן הגאון הנ”ל היתר מוחלט, ועוד אם הגאון רח”ע ז”ל דיבר עם הרב ח”ב בשנת תרצ”ה כאשר כותב בהירחון “המאור”, איך כתב הרב הגאון רח”ע ז”ל להרב הגאון ר’ יוסף קאנוויץ ז”ל בחודש אייר שנת תרצ”ו שנה או יותר לאחר שיחתו עם הרב ח”ב, שמסכים עמו על היתרו בדבר הכשר הז’לטין

[9] The picture is found here and comes from the Ezra and Monica Friedman collection.

[10] Kosher USA, p. 26.

[11] See Spitz, Food: A Halachic Analysis, p. 459: “Dr. Goldstein . . . publicly maintained that any food item whose origins lie in a non-kosher source may not be considered kosher, no matter how “changed” it may currently appear.”

[12] Horowitz, Kosher USA, pp. 33ff.

[13] See Adam Mintz, “Is Coca-Cola Kosher?” in Rafael Medoff, ed., Rav Chesed: Essays in Honor of Rabbi Dr. Haskel Lookstein (Jersey City, 2009), vol. 2, p. 80; Horowitz, Kosher USA, p. 36.

[14] Horowitz, Kosher USA, pp. 29, 37.

[15] Horowitz, Kosher USA, p. 41.

[16] Horowitz, Kosher USA, p. 64.

[17] Horowitz, Kosher USA, pp. 38, 41.

[18] Horowitz, Kosher USA, p. 50.

[19] Horowitz, Kosher USA, pp. 54-55. Kojel is no longer is made with problematic gelatin and is currently under the OU hashgachah.

[20] Document provided courtesy of the Israel Rosenberg Archive, The Library of the Jewish Theological Seminary, New York, NY, ARC 98, Box 6, Folder 23.

[21] This proclamation was reprinted in Ha-Pardes, October 1939, p. 29. For other attacks on Goldstein see Ha-Pardes, August 1942, p. 17; Ha-Mesilah, Adar 5702, p. 20, sections ב, ה.

[22] Horowitz, Kosher USA, p. 42.

[23] See here.

[24] See here.

[25] She’elot u-Teshuvot ha-Radbaz, vol. 3, no. 548.

[26] Nahalat Yosef (Jerusalem, 1907), pp. 15a-b.

[27] For one discussion, see here.

In response to Professor Menachem Kellner’s thoughtful post at the Seforim blog regarding Rabbi Aryeh Leibowitz’s recent article in the latest issue of Tradition and subsequent response at the Seforim blog, frequent contributor to the Seforim blog, Rabbi Chaim Rapoport of London, presents his latest offering below:

שבט לוי” בספר ‘משנה תורה’ להרמב”ם[1] ובזמן הזה” תגובות למאמר החכם פרופסר מנחם קלנר הרב חיים רפופורט לונדון אנגלי’ הקדמה בספר ‘משנה תורה’, בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי”ג הי”ב והי”ג) ובסיום ‘ספר זרעים’, כתב הרמב”ם[2]: ולמה לא זכה[3] לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים[4], שנאמר (פ’ ברכה לג, יו”ד) ‘יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל’.[5] לפיכך הובדלו מדרכי העולם; לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן[6], אלא הם חיל השם שנאמר (שם, יא) ‘ברך ה’ חילו’, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר (פ’ קרח יח, כ) ‘אני חלקך ונחלתך’. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו[7] להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה[8] את ה’ והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם[9] הרי זה נתקדש קדש קדשים[10] ויהי’ ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה[11] דבר המספיק לו[12] כמו שזכה לכהנים וללוים[13], הרי דוד עליו השלום[14] אומר (תהלים טז, ה), ‘ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי’. עד כאן לשון הרמב”ם. והנה זה עתה מצאתי ב’אתר הספרים’, המיוחד למאמרי חכמים וסופרים, שקלא וטריא בביאור דברי הנשר בידו, זה אומר בכה וזה מראה באצבעו לעומתו. ואמרתי אף אני אענה את חלקי שהניחו לי, פרי עמלי בביאור דברי המיימוני, ואינני אומר קבלו דעתי, רק ירא הקהל וישפוט: הדין עם מי. “כל איש ואיש מכל באי העולם” א) במאמרו שנדפס זה עתה ב’אתר הספרים’, כתב ידידי החכם פרופ. מנחם קלנר, שכוונת הרמב”ם בביטויו “כל איש ואיש מכל באי העולם” היא ליהודים וגויי הארצות כאחד. והנני בזה, לכל לראש, לציין לתנא דמסייע לי’ בזה: באגרת כ”ק אדמו”ר מליובאוויטש זי”ע מיום ג’ תמוז ה’תשכ”ד[15] עמד ג”כ על דברי הרמב”ם אלו, ועל המילים “כל באי העולם” כתב בזה הלשון: “כולל גם אומות העולם – ראה ראש השנה פ”א מ”ב [‘בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם’] . . . – כי חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא (רמב”ם הל’ מלכים סוף פ”ח[16])”. עכ”ל.[17] גם מבואר מדבריו, דס”ל דזה שגם גוי מ’אומות העולם’ יכול להגיע לדרגת ‘קדש קדשים’, אין זה בגלל יכולתו להתגייר[18] ולהתעלות למדריגות גבוהות ככל ישראל (‘ככם כגר’), כי אם שגם בהיותו גוי יכול להתקדש עד כדי כך ש”יהי’ ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים”, וכהא דקיי”ל ש”חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא”[19]. ובמקום אחר[20] ציין אדמו”ר לכמה מקומות בספר ‘משנה תורה’ שבהם השתמש הרמב”ם בביטוי “באי עולם” או “באי העולם”, והכוונה נראית ברורה, שר”ל ‘כל בני אדם’, ואלו הם: (א) הל’ תשובה פ”ג ה”ג [“בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה]; (ב) שם פ”ו ה”ג [“ולמה הי’ שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב”ה אין אתה משלח כו’ כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב”ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו”]; (ג) הל’ ספר תורה פ”י הי”א “שהוא העד הנאמן לכל באי עולם“]; (ד) הל’ סנהדרין פי”ב ה”ג [“הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים”]; (ה) הל’ מלכים פ”ח הי”א [“וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח”]. ועליהם יש להוסיף: (ו) נוסח התפלה הנמצא ב’סדר תפלות לכל השנה'[21] הנקבע בספר ‘משנה תורה’ להרמב”ם בסוף ספר ‘אהבה’: “קבץ קויך מארבע כנפות הארץ יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ”. ויש להעיר גם ממ”ש הרמב”ם ב’פירוש המשנה’ עמ”ס ביכורים. במשנה שם (פ”א מ”ד) שנינו: “אלו מביאין ולא קורין, הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר ‘אשר נשבע ה’ לאבותינו'[22]”. ובפירוש המשנה שם כתב הרמב”ם, דלהלכה לא קיי”ל כמשנה זו אלא ש”מביא הגר עצמו בכורים וקורא, וסמכוהו למה שאמר ה’ לאברהם (פ’ לך יז, ה) ‘כי אב המון גוים נתתיך’, אמרו[23] לשעבר הייתה אב לארם עכשיו אב לכל העולם כולו, ולפיכך אפשר לכל גר לומר ‘אשר נשבע ה’ לאבותינו’, מפני שאברהם אב לכל באי העולם לפי שלימדם האמונה והדת”, וגם בדבריו אלו הכוונה היא לגוים[24], וכמ”ש הרמב”ם בהל’ ע”ז (פ”א ה”ג) על אברהם אבינו, ד”כיון שהכיר וידע (אברהם את בוראו) . . . התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והי’ מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה . . . שנאמר (פ’ וירא כא, לג), ויקרא שם בשם ה’ א-ל עולם”.[25] ואם ישאל השואל: היאך שייך שמי שאין לו קדושת ישראל יוכל “לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה'”, אף אתה אמור לו: עבודת ה’ ושירותו שייכות גם באומות העולם, וכמבואר ממ”ש הרמב”ם בהל’ ע”ז שם, ש”כיון שהכיר [אברהם אבינו] וידע (את בוראו) התחיל . . . להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלו-ה העולם כו’ כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים”, ע”ש. וגם לדורות נצטווינו, (כמ”ש הרמב”ם[26]), “שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו . . . כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו . . . ולשון סיפרי[27] ‘ואהבת את ה’ וגו’, אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר (פ’ לך יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן’, ר”ל, כמו שאברהם בעבור שהי’ אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי’ מא, ח) ‘אברהם אוהבי’ שהי’ גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו“. [וכן יהי’ בימות המלך המשיח ש”ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’ ויבואו כל הגוים לשומעו, שנאמר (ישעי’ ב, ב[28]), ‘והי’ באחרית הימים נכון יהי’ הר בית ה’ בראש ההרים[29] ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים‘,” ויתקן “את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד, שנאמר (צפני’ ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’, ולעבדו שכם אחד”[30]]. ע”פ כל הנ”ל מבואר שהרמב”ם בסוף הל’ שמיטה ויובל מדבר על כל מי ש”נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו”, וכל איש ואיש מבאי העולם – אפילו גוי – יכול להתקדש ‘קדש קדשים'[31]. “לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים” (קהלת ז, כט). ב) הרמב”ם רקם בתוך דבריו את הכתוב בספר קהלת וכתב: “כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו כו’ והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”. פרופסר קלנר נסתבך קצת בדברי הרמב”ם אלו, והעלה שאולי כוונתו לחלוק על מ”ש המקובלים בענין חטא עה”ד. אבל באמת נראה שכוונת הרמב”ם פשוטה, ודבריו עשירים במקום אחר – בספרו ‘מורה נבוכים’ חלק שלישי פרק יב. ב’מורה’ שם הגדיר וביאר שלשה מיני ‘רעה’ שנפגעים בהם בני אדם בעולם הזה, ו”המין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב . . . ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם . . . ועל זה המין מן הרעות אמר שלמה (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו וגו’, וכבר ביאר גם כן בזה המין מן הרעות שהוא פועל האדם בעצמו, והוא אמרו ‘לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים’, והחשבונות ההם הם אשר הביאו עליו אלו הרעות, ועל זה המין נאמר (איוב ה, ו) כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל, ואח”כ ביאר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע, ואמר (איוב שם, ז) כי אדם לעמל יולד וגו’, וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כולם, ר”ל רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, ויהי’ סיבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות”, ע”ש בארוכה. הרי מבואר שכוונת הרמב”ם במ”ש בהל’ שמיטה ויובל “כל איש ואיש . . . אשר נדבה רוחו אותו . . . והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”, פירושו שלא הביא על עצמו רעה על ידי המשכו אחרי תאוות עולם הזה, וע”כ לא סבל מ”החשבונות ההם”. כיון שהלך אך ורק בדרך הישר, לא נגרע מאיכות הטוב אשר בו עשה האלקים את האדם. “כל איש ואיש . . . אשר נדבה רוחו אותו . . . להבדל” והנה יש לעיין במה שכתב הרמב”ם בנוגע ל”כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו”, דיש לפרש כוונתו בשני אופנים: (א) שמדבר מכל איש ואיש אשר, כמו שבט לוי ממש, אין לו עסק בנחלת שדה וכרם ואינו זוכה לפרנסתו בכח גופו, כי הבדיל א”ע מכל התעסקות בדרכי העולם וכל ימיו ושנותיו מוקדשים אך ורק לעבודת ה’ ולהורות דרכיו לרבים. 32 וממקומו אתה למד, שהרי הרמב”ם כתב את דבריו אודות “כל איש ואיש אשר הבינו מדעו” בהמשך ישר לדבריו מענין התפקידים שהוטלו על שבט הלוי ו’הבדלתם’ לעבוד את ה’. וע”כ נראה שכיוון לאותו סוג וגדר של הבדלה המיועדת לשבט הלוי, דהיינו שדיבר כלפי המורמים מעם בכל דור ודור שהבדילו את עצמם להתמסר אך ורק להתפקידים המיועדים לשבט לוי. ומה הם התפקידים המיוחדים לשבט הלוי? גם זה מפורש ב’משנה תורה’ על אתר: (א) “לעבוד את ה’ ולשרתו”[33]; (ב) “להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים”. [ויש להוסיף ולהבהיר, שאין בזה סתירה להמבואר לעיל שהרמב”ם הרחיב את המעגל לכלול בתוכו גם אומות העולם, כי “להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים”, שייך, במדה מסויימת, גם באומות העולם, שהרי כבר השריש הרמב”ם ב’ספר המדע’ (הל’ דעות פ”א ה”ה) מה הם “הדרכים הטובים והישרים” ועל זה הביא (שם ה”ז) הכתוב (פ’ וירא יח, יט) “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה”, והרי כתב הרמב”ם (בהל’ ע”ז שם) שה”אלפים ורבבות” של בני נח (=גוים) שהשפיע עליהם אברהם אבינו עד שהחזירם לדרך האמת34 הם “הם אנשי בית אברהם“.35 (ב) שאין הרמב”ם מייחד את דיבורו בהלכה זו לאלו שהובדלו מדרכי העולם לבדם [אשר בהכרח אין סדר זה נחלת הכלל ושייך רק ליחידי סגולה], אלא כוונתו שכל איש ואיש אפילו אלו שאינם נבדלים מדרכי העולם, יכולים להתקדש ‘קדש קדשים’ על ידי ההתמסרות לחיים מקודשים, דהיינו חיים המוקדשים – כל כולם – לעבודת ה’. ואע”פ שעוסק במשא ומתן ונוהג במנהג דרך ארץ הרי כבר כתב הרמב”ם בהל’ דעות (פ”ג ה”ג) שאפשר להיות “עובד את ה’ תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן וכו’ מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהי’ גופו שלם לעבוד את ה’.”36] לפי האופן השני תורף דברי הרמב”ם כך הם: כל אחד ואחד ממש יכול להתדמות ללויים במדה מסויימת. והיינו, דכמו שהלויים היו מיוחדים לעבוד את ה’ תמיד, כמו כן כל איש ואיש – אפילו אם אינו משבט לוי ועל כן הוא עוסק בדרכי העולם – יכול להיות עובד ה’ תמיד (וכנ”ל מהל’ דעות); וכמו ששבטו של לוי זכו למתנות מיוחדות מאת ה’ כדי לעזור להם במשימתם המיוחדת, כך יזכה גם הוא לסייעתא דשמיא והקב”ה יספיק לו את צרכיו בזה ובבא. ואם כי, בדרך כלל, הבינו גדולי הדורות את דברי הרמב”ם באופן הראשון, נראה שמקום הניחו לנו לפרשו גם באופן השני. ועל פי אופן זה השני יובן מה שינה הרמב”ם בסגנונו: (א) שבהלכה יב, בתיאור שבט לוי, כתב “שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים“, ואילו בהי”ג, בתיאור נדיבי הרוח מכל באי עולם, כתב “להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’,” ואילו “להורות דרכיו כו’ לרבים” לא קתני; (ב) שבהלכה יב, בתיאור שבט לוי, כתב ש”הובדלו מדרכי העולם” וביאר כוונתו ש”לא עורכין מלחמה כו’ ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן”, משא”כ בהי”ג בתיאור ‘נדיב הרוח’, לא כתב שהובדל מדרכי העולם, ובמקום זה הוסיף שני דברים שהם מתפקידי כל אדם הראוי לשמו, ואלו הם: “לדעה את ה’,” – וכמ”ש הרמב”ם בהל’ דעות ש”צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד”; ש”הלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”, שכוונתו בזה (כמשנ”ת לעיל ס”ב) שלא נמשך המותרות וכו’ המקלקלים את האדם, אשר גם זה הוא הדרך הישר שיבור לו כל אדם וכמ”ש הרמב”ם בהל’ דעות. מחלוקת חכמי המדע: פרופסר קלנר לעומת ר’ ארי’ לייבאוויץ ג) והנה במאמרו הנ”ל יצא פרופ. קלנר בסופה ובסערה נגד אלו שהראו מקום לדברי הרמב”ם הנ”ל (הל’ שמיטה ויובל פי”ג הי”ג) בקשר לאלו שתורתם אומנתם, [או להורות שיש מקום לחכמי התורה להתלות על נדבות הציבור או להורות על הצורך שיש לתלמידי חכמים להסתפק במועט[37], וכתב דכיון שהרמב”ם מיירי (גם) מגוים, אין לדבריו אלו שום זיק וקשר לאלו שמתמסרים לגמרי ללמוד התורה (והוראת התורה) באופן ד’תורתם אומנתם’. ואילו הרב לייבאוויץ טען דמה בכך שלשון הרמב”ם ‘כל באי העולם’ כולל גם גוים, וכי בכלל שהרמב”ם סובר שגם חסידי אומות העולם יכולים להבדל ולהתקדש כשבט לוי, אי אפשר לישראל, מזרע אברהם יצחק ויעקב, להתעלות גם הוא עד כדי כך? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! אמנם נראה שפרופסר קלנר קיצר במקום שהי’ לו להאריך. כנראה הוא הבין את דברי הרמב”ם כאופן השני הנ”ל, ד”כל איש ואיש מכל באי העולם” לא מיירי באלו (יהודים או גוים) המניחים חיי שעה ועוסקים אך ורק בחיי עולם אלא מכל איש ואיש, כולל אלו שיש להם נחלת שדה וכרם ונהנים מיגיע כפיהם. ועל כן טען שאין ללמוד מדברי הרמב”ם שום דבר בקשר להנהגת חכמי ישראל או (להבדיל) חכמי אומות העולם שהובדלו מדרכי העולם! אבל ר’ ארי’ לייבאוויץ הבין דברי הרמב”ם, כמו שהבינו רוב מפרשיו מקדמת דנא, כאופן הראשון הנ”ל, וע”כ ראה בדברי הרמב”ם הדרכה מעשית להתלמידים והחכמים הנבדלים מדרכי העולם. והבוחר יבחר. ה‘ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי : הא כיצד ג) והנה, לפי שיטתו הנ”ל, יצא החכם קלנר לחלוק על אלו שמצאו סמוכין בדברי הרמב”ם בסוף הל’ שמיטה ויובל הנ”ל, להחזקת בני תורה ורבנים, ישיבות וכוללים וכל הנשענים על תמכין דאורייתא, כמעשה יששכר וזבולון וכשמעון אחי עזרי'[38], ודכוותייהו טובא.[39] פרופ. קלנר טוען כי אין דברי הרמב”ם שייכים לענין זה כלל, ולא בא הרמב”ם כי אם לומר שהקב”ה הוא הוא ה’תומך שבט’ לוי ודכוותי’ כל איש ואיש מכל באי עולם, יהיו מי שיהיו, המקדישים את עצמם לגמרי לעבודת ה’ – יהי’ באיזה אופן שיהי’. [40] וגם בזה יש מקום לבע”ד לחלוק על דברי פרופ. קלנר. הנה אמת נכון הדבר, שבדברי הרמב”ם באותה הלכה [המתחלת בתיבות “ולא שבט לוי בלבד”] בלבדה, אין שום הוכחה למעשה תמכין דאורייתא ואופן החזקת תלמידי חכמים ומורי הוראה בימיו ובימינו, כי: (א) לפי האופן השני הנ”ל (שכנראה נקט בו פרופ. קלנר) אין הרמב”ם מדבר בהלכה זו מאלו שתורתם אומנתם כלל, וכמשנ”ת; (ב) גם לאופן הראשון הנ”ל, יש לפרש דמ”ש הרמב”ם “ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים”, פירושו שהוא יתברך, בכבודו ובעצמו, ימציא עבורם “בעולם הזה דבר המספיק לו” למלאות צרכיו. [41] מכל מקום, נראה שעדיין יש מקום בראש לטעון ולומר, שהנהוג בימינו (ועד”ז בדורות קודמים) שתלמידי חכמים ורבנים מוסמכים מקבלים מחייתם מן הציבור, יש לה מעין מקור בדברי הרמב”ם בהלכה זו בצירוף דברי הרמב”ם בהלכה שלפני’ ובהלכות אחרות. הסברת הדברים: בדבר שבט לוי קבע הרמב”ם שבגלל “שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו . . . לפיכך הובדלו מדרכי העולם; לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן”. וכאן הבן שואל: התינח שאין בני שבט לוי עורכין מלחמה, הרי אחיהם, בני שאר השבטים, נלחמים בעדיהם. אבל אם אינם נוחלין ואינם עובדים – מהיכן שבט זה חי? והנה בנוגע לנחלה כבר כתב הרמב”ם בתחלת הפרק ש”שבט לוי אע”פ שאין להם חלק בארץ כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם“, אבל עדיין יש מקום לתמוה, דהתינח בתים לשבת בהם, אבל כיון שאין להם נחלת שדה וכרם, מנין יגיע להם (בדרך הטבע) לחם לאכול ובגד ללבוש? ישוב תמיה זו אינו צריך לפנים: הרי הוא מפורש בתורה ושנוי ב’משנה תורה’ להרמב”ם ומשולש ומבואר בספרו ‘מורה נבוכים’. כתוב בתורה: (א) בפרשת ראה יב, יא-יב: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה’. וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם“; (ב) שם יד, כו-כז: “וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ“; (ג) שם יד, כט: “וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה” שנוי ב’משנה תורה’ להרמב”ם: (א) בנוגע לשבט לוי, ברמב”ם הל’ חגיגה פ”ב הי”ד: “חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר (פרשת ראה טז, יא) ‘והלוי והגר והיתום והאלמנה’, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו, עליו נאמר (הושע ט, ד) ‘זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם’, ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר, לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו ולשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם, וכל העוזב את הלוי מלשמחו ושוהה ממנו מעשרותיו ברגלים, עובר בלא תעשה, שנאמר (פרשת ראה יב, יט), ‘השמר לך פן תעזוב את הלוי’.”[42] (ב) בנוגע לכהנים, ברמב”ם הל’ ביכורים פ”י ה”ה: “כיון שזיכה לו הקב”ה בתרומות שהן לחמו ויינו, וזיכה לו במתנות בהמה וקדשי מקדש שהבשר שלו, זיכה לו בראשית הגז ללבושו, ובגזל הגר והחרמים ושדה אחוזה ופדיון בכורות להוצאותיו ושאר צרכיו, שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה“. ומשולש במורה נבוכים: ב’מורה נבוכים’ חלק שלישי (הנ”ל) עמד הרמב”ם ג”כ על תפקידו המיוחד של שבט לוי וטעמי מצוות מתנות כהונה ולוי’, וכתב (בסגנון המקביל למ”ש בהל’ שמיטה ויובל), וזה לשונו: “מתנות עניים ענינם מבואר גם כן, ענין התרומה והמעשר כבר ביאר סיבתם, ‘כי אין לו חלק ונחלה עמך’, וכבר ידעת סיבת זה כדי שיהי’ זה השבט כולו מיוחד לעבודת השם ולידיעת התורה, ולא יתעסק לא בחרישה ולא בזריעה רק יהי’ להשם לבד, כמ”ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה וגו’, ותמצא דברי התורה במקומות רבים הלוי הגר והיתום והאלמנה, ימנה אותו תמיד בכלל העניים בעבור שאין לו קנין[43]”. [וע”פ כל הנ”ל נראה דמ”ש הרמב”ם בהל’ שמיטה ויובל שם, שהכהנים והלויים שהובדלו מדרכי העולם “הם חיל השם . . . והוא ברוך הוא זוכה להם”, פירושו שהקב”ה מזכה להם מתנות כהונה ולוי’ כדי שעי”ז יהי’ להם מזון ולבוש, [44] ולשון הרמב”ם “והוא ברוך הוא זוכה להם” הוא ע”ד מ”ש בהל’ ביכורים שם: “כיון שזיכה לו הקב”ה כו’ לחמו ויינו, וזיכה לו במתנות . . . זיכה לו בראשית הגז”]. הוה אומר: לפי דעת הרמב”ם קבעה התורה שהכהנים הלויים אינם מתעסקים בחרישה וזריעה ושאר שבילי פרנסה וכלכלה, וע”כ יהיו ‘עניים’ ותלויים באחיהם בני שאר השבטים שיפרנסו ויזונו אותם משלהם בתרומות ומעשרות ועוד מתנות עניים. ועל פי כל הנ”ל הי’ נראה לכאורה, שההנהגה (השכיחה גם בימינו) שהמובדלים לעבוד את ה’ בלבד יסמכו על הציבור לצורך פרנסתם ופרנסת בני ביתם, אף שאין מקור ברור לזה מדברי הרמב”ם, ה”ה מושרשת ומעוגנת היטב בהיסודות ההגיוניים שהציק הרמב”ם בקשר לשבט לוי. ואכן מצינו שרבים מגדולי ישראל בימיהם ובימינו ראו ב’שבט לוי’ שורש לההשקפה המבססת את תמיכת חכמי התורה בכספי ציבור. הרי שלש דוגמאות מני הרבה: (1) בשו”ת ‘חתם סופר’ אורח חיים סימן רח כתב, וז”ל בא”ד: “כי כשישראל יושבים על אדמתם מלאים כל טוב, כל אחד פונה לכרמו ולזיתו, הבדיל הקב”ה שבט הנבחר והמציא להם פרנסתם בריוח בלי שום עבודה, חרישה וקצירה, וכל שבט אין לו חלק אלא אחד משנים עשר מה שמוציא האדמה דגן תירוש ויצהר, ואותו שבט נוטל חלק העשיריות דגן תירוש ויצהר בלי שום עמל ויגיעה כדי שיהיו פנויים לעבודת ה’ ולהורות נתן, אע”ג דתרומת פירות לאו דאורייתא, מכל מקום סגי להו בדגן ותירוש בריוח ותענוגים כלל לא ומשום הכי הטיל עליהם ההוראה, ושבט יששכר הפנויים גם כן על ידי שמצוי להם פרנסתם מזבולון על כן ידעו ‘בינה לעתים'[45], אבל הוא הדין כל מי שעושה מלאכתו עראי ותורתו עיקר ומטיל על עצמו עול תורה ועול הציבור ומסתפק במה שהציבור מזמינים לו פרנסתו ואינו רודף אחרי רהבים ושטי כסף, הן המה הכהנים הנגשים אל ה’ בכל עת ובכל זמן ובכל מקום מקטירים ומגישים לה’ ריח ניחוח“.[46] (2) בשו”ת ‘בנין שלמה’ להרה”ג ר’ שלמה הכהן מווילנא, סימן לג, כתב: ולענין אי שייך האידנא מצות לשמוח את הלוי ברגל, נראה לי דאף דהאידנא לא שייך לשמוח ללויים ממש, כיון שאין להם עבודה ושירות כלל בזמן הזה והם עוסקים במשא ומתן וסחורה כשאר בני ישראל, ואין שייך כלל דיהיו חייבים לשמוח אותם. אבל מכל מקום יש ללמוד מזה דכמו שחייבה התורה לשמוח את הלוי ברגל בזמן הבית, וע”כ דהטעם הוא משום דהכהנים הלויים לא נטלו חלק בארץ וכמו דכתיב בפרשת שופטים (יח, א-ב) ‘לא יהי’ לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה’ ונחלתו יאכלון, ונחלה לא יהי’ לו בקרב אחיו ה’ הוא נחלתו כאשר דבר לו’. . . ואמנם כל אלה בהיות ההיכל על יסודותיו ומקדש הקודש על מכונו והכהנים היו עוסקין בעבודתן ולויים בדוכנם, אבל מעת חסרנו כל אלה בעוונותינו הרבים, ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא מזבח ולא קרבן ואין לנו שיור רק התורה הזאת, לכן עתה התלמידי חכמים ורבני הקהלות ורבני המו”צ אשר בכל דור ודור הם הם המורים והם המלמדים ומהם תצא תורה והוראה לישראל, גם הם הכהנים והלויים העוסקים בעבודה . . . היוצא לנו מזה, דתלמידי חכמים העוסקים בתורה ובהלכות עבודה בזמן הזה, הם דוגמת הכהנים והלויים ממש, ודומה ממש כאילו בית המקדש בנוי וכהנים עוסקים בעבודה . . . והלכך כמו דהטילה התורה מצות עשה על הישראלים בזמן הבית ליתן תרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה ולוי’ לכהנים הלויים המחזיקים בתורת ה’, הכי נמי מוטל מצות עשה האידנא על הישראלים ליתן שכירות והספקה לתלמידי חכמים ולרבני הקהלות מדי שבוע בשבוע כדי שיוכלו להחזיק בתורת ה’, וכמו שהטילה התורה מצות עשה לשמוח את הכהנים הלויים ברגל ולתת להם צרכי החג, בעבור שברגל הוטל עליהם עול התורה והעבודה ביותר מכל השנה כולה, הכי נמי מוטל ממצות עשה האידנא לשמוח את התלמידי חכמים ורבני הקהלות ברגל, יען שברגלים מוטל עליהם עול התורה ביותר ולהשיב לכל שואל בדבר ה’ זו הלכה למעשה בהלכות החג ובאיסור והיתר כן נראה לעניות דעתי בעז”ה. (3) בשו”ת ‘קול מבשר’ (להגאון ר’ משולם ראטה זצ”ל) ח”א סי”ז כתב, וז”ל: “ועיין ברמב”ם סוף הלכות שמיטה ויובל שכתב, למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל עם אחיו, מפני שהובדל לעבודת ה’ ולהורות דרכיו ומשפטיו לרבים שנאמר ‘יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל’, ולא שבט לוי לבד אלא כל איש ואיש וכו’ ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים, יעו”ש לשונו הזהב. הרי, דמי שתורתו אומנתו ויושב להורות לרבים ואינו עוסק בשום מלאכה צריך לקבל פרנסתו משל ציבור, כמו מעשרות ומתנות כהונה שזכתה התורה לכהנים וללוים”. אבל עכ”ז לא הגענו אל המנוחה, כי כפי שהרגישו כמה מפרשים (וביניהם הרדב”ז והמעשה רוקח על הרמב”ם הל’ שמיטה ויובל שם), מה נעשה ביום שידובר בו דברי הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה (פ”ג ה”י)[47] ובפירוש המשנה עמ”ס אבות[48], שם כתב הרמב”ם דברים כדרבנות וכמסמרות נטועים נגד העוסקים בתורה בלא דרך ארץ ומטילים עול פרנסתם על הציבור! ולכאורה: אם לשבט לוי הותר ליקח ממון הציבור כדי שיוכלו להבדל מן העולם ולעבוד את ה’ בלבד, למה לא יעשה כן כל איש ואיש אשר נדבה רוחו אותו להיות תורתו אומנתו ולקיים מש”נ “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”? אכן אולי אפשר ליישב קושיא זו לפי שיטותיהם של כמה מנושאי כלי הרמב”ם שכתבו לחלק בין המטיל עצמו על הציבור, שעל הנהגה כזאת צעק הרמב”ם ככרוכיא, לבין מי שהציבור מטילים אותו עליו ולפרנסו ברצון קיבלו עליהם, שבכה”ג גם לפי דעת הרמב”ם אין בזה שום איסור.[49] אמנם שערי התירוצים והחילוקים לא ננעלו, והרשות והיכולת נתונה לחלוק גם על חילוק זה.[50] מה שנוגע לעניננו הוא, שלפענ”ד, אי אפשר למבטל במחי יד את דעתם של אלו האחרונים הרואים בדברי הרמב”ם מקור הגיוני לתמיכת רבנים וחכמים ע”י יחידים וציבורים.

[1] בכל המקומות שציינתי לשינויי גירסאות בדברי הרמב”ם בספר משנה תורה ה”ה ע”פ ‘ילקוט שינויי נוסחאות’ אשר ברמב”ם מהדורת שבתי פרנקל. [2] חלק מדברי הרמב”ם הללו הובאו (בשינויים קלים) גם ב’ספר החינוך’, סוף מצוה שמב. [3] י”ג: “זכה” וי”ג “זוכה”. [4] ויש להוסיף שלפי דעת הרמב”ם ייחודו של שבט לוי הוקבע כבר בשנים קדמוניות – טרם היתה ישראל לגוי, וכמ”ש בריש הל’ עבודה זרה (פ”א ה”ג): “יעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלימוד, והי’ הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה’, עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים”. ומבואר מדברי הרמב”ם אלו, שכבר מאז ומקדם היו הלויים (ואבוהון דכולהו – לוי בעצמו) נבדלים, ומיועדים לגדלות: ללמוד וללמד, להזהר ולהזהיר. [5] להעיר ג”כ ש”מצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולויים שנאמר (פ’ שופטים יז, ט) ובאת אל הכהנים הלוים” (רמב”ם הל’ סנהדרין פ”ב ה”ב). [6] המעיין בספר ‘מורה נבוכים’ חלק שלישי פרק לט, יראה שדבריו ב’מורה’ וב’יד’ משלימים זה את זה ויחדיו יהיו תואמים. וז”ל במו”נ שם: “. . . כי אין לו חלק ונחלה עמך, וכבר ידעת סיבת זה כדי שיהי’ זה השבט כולו מיוחד [א] לעבודת השם ו[ב]לידיעת התורה, ולא יתעסק לא בחרישה ולא בזריעה רק יהי’ להשם לבד, כמ”ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה וגו’,” ע”ש בארוכה. [7] י”ג: “והבין מדעתו”. [8] י”ג: “לדעת”. [9] ע”פ קהלת ז, כט: “לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים”. [10] ע”פ דברי הימים-א כג, יג: “בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם”. [11] יש שאין גורסים תיבה זו. [12] ברדב”ז שם: “ודקדקתי בדבריו ז”ל שכתב ‘ויזכה לו בעוה”ז דבר המספיק לו’, שהקב”ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו ולא שישליך עצמו על הציבור”. [13] י”ג “כמו שזכה ללוים”. [14] יש שאין גורסים שתי תיבות אלו. [15] נדפסה ב’לקוטי שיחות’ חלק ח’ עמוד 325. [16] ראה גם: הל’ תשובה פ”ג ה”ה; הל’ איסורי ביאה פי”ד ה”ז. [17] לאחרונה ראיתי שכיוונו לזה שנים מרבני דורנו: (א) “דברי הרמב”ם הם חובקי עולם: ‘כל איש ואיש מכל באי-עולם‘, אפילו גוי! אם אך ירצה באמת ובתמים לדעת את ה’ יהי’ קודש קדשים!” (‘שיחות לספר במדבר’ להרה”ג ר’ אביגדור יחזקאל הלוי נבנצל שליט”א, פרשת קרח, עמוד קסח); (ב) “שמעתי מפי מרן הרב מפוניבז’ ז”ל בקידוש עלי’ לתורה של הרב הגאון ר’ ישראל מאיר זכריש שליט”א שדייק מלשון הרמב”ם ‘כל איש ואיש מכל באי העולם’ שאפילו גוי יכול להתעלות” (‘גליונות על הרמב”ם ונו”כ’ להרב שמואל הלוי שולזינגר, רב ואב”ד דקרית אתא, נדפסו במאסף תורני ‘ישורון’ חט”ז, ארץ ישראל תשס”ה, עמוד רטו ואילך. קטע זה נמצא בעמוד רלב). [18] וע”ד מ”ש הרמב”ם בהל’ מלכים שם: “משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל כו’ ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות”. [19] דאלה”כ – מה ענין ‘חסידי אוה”ע’ לכאן?! [20] ב’לקוטי שיחות’ שיצא לאור לקראת ש”ק פ’ קרח התשד”מ (נדפס בלקו”ש חכ”ח עמוד 104). גם פרופסר קלנר במאמרו ציין למקומות אלו – ע”פ פרוייקט השו”ת של בר-אילן. [21] קרוב לתחילתו. [22] לשון הכתוב בפרשת ביכורים – פרשת תבא כו, ג. [23] ירושלמי ביכורים פ”א ה”ד. [24] אבל יש להעיר, שבספר משנה תורה הל’ ביכורים (פ”ד ה”ג) כתב: “הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם ‘אב המון גוים נתתיך’, הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ”. ובספר ‘משנה תורה’ הביטוי ‘כניסה תחת כנפי השכינה’ הוא תואר נרדף ל’גירות’. ראה: הל’ איסורי ביאה פי”ג ה”ד (“כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה”); הל’ דעות פ”ו ה”ד (“אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה”); הלכות מלכים פ”ח ה”ה (“אם קבלה עלי’ להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות”). וכ”ה בספר המצוות להרמב”ם מל”ת רנב (“ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה”). וראה גם אגרת הרמב”ם להרב עובדי’ הגר (תשובות הרמב”ם מהדורת פריימאן, תל אביב תרצ”ד, סימן שסט; תשובות הרמב”ם הוצאת ‘מקיצי נרדמים’, ארץ ישראל תש”ך, סימן תמח – עמוד 728). שם מתאר הרמב”ם את הגר צדק בזה הלשון: “אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו . . . ורדף אחר ה’ ועבר בדרך הקדש ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבינו רבן של כל הנביאים ע”ה”. [25] ועוד יש להעיר שמצינו בספר ‘משנה תורה’ (הל’ ס”ת פ”ז ה”א) שהרמב”ם נקט הלשון “[מצות עשה על] כל איש ואיש מישראל“, ואילו בהל’ שמיטה ויובל שינה וכתב ‘כל איש ואיש מכל באי העולם’. וגם מזה סמוכין למה שנתבאר שכוונת הרמב”ם בהלכה זו היא לכל בני האדם – כולל אומות העולם. [26] מצות עשה ג. [27] עה”כ פ’ ואתחנן ו, ה. [28] ועד”ז במיכה ד, א. [29] יש גורסים בראש ההרים גו’. ונראה שגירסא זו נכונה היא דאלה”כ הרי העיקר חסר מן הספר! [30] וראה גם מ”ש לקמן (הל’ מלכים פי”ב ה”ה): “ולא יהי’ עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד”, ו”כל העולם” כולל כל גויי הארצות (וכדמוכח ממ”ש בהלכה שלפנ”ז “לא כדי שישלטו על כל העולם”). [31] ויסודו במאמר חז”ל (ב”ק לח, ע”א. ועוד): “רבי מאיר אומר, מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר (פ’ אחרי יח, ה) ‘אשר יעשה אותם האדם וחי בהם’, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם, הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול”. [32] וכ”מ ממ”ש בספר החינוך (הנ”ל הערה 2) שם: “להבדל לעמוד לפני ה’ לעובדו, לדעת דרכיו הישרים והצדיקים וללמדם לאחרים, פורק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”. [33] ראה גם רמב”ם הל’ כלי המקדש פ”ג ה”א: “זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר (פ’ עקב יו”ד, ח) ‘בעת ההיא הבדיל ה’ את שבט הלוי’, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש”. [34] שאברהם אבינו “השיג דרך האמת והבין קו הצדק . . . כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה . . . וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו הי’ מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת” (רמב”ם הל’ ע”ז שם). [35] וכן מבואר ממ”ש הרמב”ם באגרת הנ”ל (הערה 24) שאברהם אבינו “צוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה’ כמו שכתוב בתורה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ וגו’, לפיכך . . . כל המיחד שמו של הקב”ה כמו שהוא כתוב בתורה – תלמידו של אברהם אבינו ע”ה ובני ביתו הם כולם”. [36] “ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה’ והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו (אבות פ”ב מי”ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג, ו), בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך” (רמב”ם הל’ דעות שם). [37] כמו שהאריך בזה ר’ ארי’ לייבאוויטץ ני”ו במאמרו הנדפס במכ”עTRADITION . [38] ראה סוטה כא, סע”א ובפירוש רש”י שם. [39] בספרי השו”ת האריכו – ראה, לדוגמא, שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן לז. [40] Professor Kellner writes: “Rambam is not talking about Jews, be they talmidei hakhamim supported by the community or not. He is talking about (unconverted) Gentiles who, through their devotion to G-d, become “as consecrated as the Holy of Holies.” Rambam here is talking about G-d’s support of all human beings who consecrate themselves; he could hardly imagine that this sentence would be turned into an argument in support of kollelim!” [41] וכמ”ש הרדב”ז (הנ”ל הערה 12), “שהקב”ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו” – “כמו שזכה לכהנים וללוים” ע”י מצות תרו”מ וכיו”ב – ולא שיצטרך להשליך עולו על הציבור. [42] ולהעיר מלשון הרמב”ם הל’ יו”ט פ”ו הי”ח. ואכ”מ. [43] ובהמשך דבריו במו”נ שם: “וכן המצות אשר ספרנום בהלכות ערכין וחרמין כולם הולכים על דרך הצדקות, מהן מה שהוא לכהנים כו’,” ע”ש. [44] ולחידודא יש להעיר מביצה כא, ע”א: “הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא” ופירש רש”י: “ישראל הדרים בכפרים [ו]המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו, אנשי מלחמתו” – וה”ה בחיל ה’. וד”ל. [45] ראה דברי הימים-א יב, לג: “וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם”. וראה יומא כו, ע”א: “אמר רבא, לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל”. [46] בדפוס ירושלים תשנ”ב: עמוד רסא ואילך [תחת הכותרת “מצוה לשמח את הלוי ברגל אם נוהגת בזמן הזה”]. [47] “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים, ‘כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם’, ועוד צוו ואמרו ‘אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן’, ועוד צוו ואמרו ‘אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות’ ו’כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון’, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות”. [48] פ”ד מ”ו, ע”ש בארוכה. [49] ראה לדוגמא מ”ש בספר ‘ראשון לציון’ (לבעל ‘אור החיים’ הקדוש) הל’ צדקה (סרמ”ח סכ”א), דמ”ש הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה ובפירוש המשנה עמ”ס אבות “דייק הרמב”ם ז”ל דכל זה לא מיירי אלא במי שהוא מטיל פרנסתו על הזולת, שיושב ולומר ובהכרח על הציבור לפרנסו, אבל אם הציבור או היחיד מבקשים ממנו ללמוד בעדם או לזכות לאו איסורא עביד, דכן מצינו היתר בהדיא ‘שמח זבולון כו’ ויששכר באהלך’ ושמעון אחי עזרי’ וכיוצא בזה, אלא דבזה לא מיירי כלל אלא דוקא בנידון הנזכר שמטיל פרנסתו וצרכי עצמו על הזולת כמאן דתובע שכר לימודו דבזה פשיטא שהוא נוטל חייו מן העולם, וכן דייק רמב”ם בפירוש המשנה בהדיא. אלא דאודיעך דיש הרבה חילוקים בצד ההיתר בענין זה, האחד הוא דמותר לגמרי כהא דמשתתפין שנים, אחד יוצא להכין טרף ואחד לומד ומשתתפין, כל אחד חולק עם חברו כל ריוח שיהי’ לו וזה כשמעון ועזרי’. והשני הוא, שלומד ומתפרנס מן הצדקה כדרך העניים מצד כי לא מצא אופן שיתפרנס וילמוד אפילו חלק מהיום זה יותר טוב הוא לו שילמוד ויתפרנס מהצדקה, ועכ”פ לא שיטיל עצמו על הצבור לומר פרנסוני ויבא עליהם בכח תורתו דבאופן זה אסר הרמב”ם בכל מציאות שיהי’. והחלק השלישי הוא, שיש לפניו שני דרכים; האחד, שיכול להתפרנס משלו וללמוד חלק מהיום, והשני שיקח מאדם מיחיד או מרבים שנדבה רוחם לתת לו פרנסתו ללמוד כל היום לקיים ‘עץ חיים היא למחזיקים בה’, הי מינייהו יבחר האדם, ועל זה אמרו [ברכות ח, ע”א] ‘גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים’ שיותר יבחר לו האדם שיהנה מיגיעו וילמוד חלק מהיום מליהנות מהזולת וילמוד כל היום כאשר ביארתי בחיבורי על הש”ס ספר חפץ ה’ [עמ”ס ברכות שם]. ושם כתבתי כי זה הי’ בזמניהם, משא”כ בזמנינו שנתמעטו הלבבות והדעות ואפילו חובת האדם לדעת דינים הצריכים הלואי שילמוד כל היום וישיג לדעת מה יעשה ממצות הקב”ה, נ”ל שיותר טוב ללמוד כל היום, ובתנאי שלא יבא הוא להכריח לזולת לפרנסו, אלא אם כן אם הם בקשו ממנו לההנותו וללמוד כל היום יהגה וילמוד תורת ה’ החביבה”. עד כאן דברי ‘אור החיים’ הקדוש. וראה גם ‘ערוך השולחן’ יו”ד סרמ”ו סל”ט וס”מ: הרמב”ם “גינה אותם שהם בעצמם קבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והם בעצמם בקשו ממון, ע”ש, אבל אם הציבור קבלו עליהם חכם פלוני שישלמו לו כך וכך שכירות וכך וכך הכנסה וודאי דגם לדעתו היתר גמור הוא ורבים וגדולים תפסו בכוונתו שאוסר לגמרי ליטול ממון בעד הרבנות והשיגו עליו בחוזק יד. ולענ”ד גם הרמב”ם אינו חולק על זה דכשהציבור מקבלים עליהם להחזיקו ולנהוג בו כבוד פשיטא דזהו כבוד התורה ולא אסר אלא כשהחכם מטיל עליהם כמו שנתבאר”. הערה דא”ג: נראה שדברי אחרונים אלה נעלמו מר’ ארי’ לייבאוויץ שיצא לחלק כן מדעת עצמו במאמרו שנדפס בTRADITION. [50] לדוגמא: עדיין צע”ק איך יפרנסו האחרונים הנ”ל (בהערה הקודמת) מ”ש הרמב”ם (הנ”ל הערה 47), ש”אסור ליהנות מדברי תורה בעוה”ז . . . ו’כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון’, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות”.