Summary of Jordan Penkower on reading Zekher or Zeikher Amalek

This post originally appeared here. It is a summary of Prof. Jordan Penkower’s Minhag u-Mesorah: ‘Z-kh-r Amalek’ be-hamesh o be-shesh nekudot by his student Yosef Peretz. It appears here with permission, with some additions by the Seforim Blog editor.

It is common practice in most Ashkenazi congregations to read the words z-kh-r Amalek, in Deut. 25:19, twice: once with a tzere under the zayin (zeikher) and once with a segol (zekher). Sephardic congregations, however, who do not distinguish between the pronunciation of these two vowels, read it only once, and they point it with a tzere. What is the origin of this practice, when did it begin, and is this double reading necessary to fulfill the command of reading these verses of Parshat Zakhor, the special reading on the Sabbath before Purim? These questions are discussed in several articles by R. Mordechai Breuer and Dr. J. Penkower,[1] two of the most eminent among contemporary scholars of the masorah and Biblical text. In their opinion, zeikher with a tzere is beyond a shadow of doubt the original and correct pointing of the text; and that is how the verse should be read in Parshat Zakhor. It must be stressed that the custom itself of a double reading is quite surprising and completely unique in Torah reading, for it was customary to decide in favor of one reading or another whenever there was a conflict between variant readings, pointing of vowels, or assignment of cantillation marks (as in cases of kri and ktiv, where a word is written one way but read another). R. David Kimhi, in his Sefer ha-Shorashim (in the manuscript versions), was the first to note the discrepancies regarding the pointing of these vowels in Sephardic biblical manuscripts. Under the root z-kh-r he says: “‘blot out the memory (zekher) of Amalek’ (Deut. 25:19), with six dots (i.e., segol twice), but ‘praise [in remembrance of (le-zekher)] His holy name’ (Ps. 30:5), with five dots (i.e., a tzere and a segol), and this occurs nowhere else; thus it appears in some books [i.e. manuscripts of the bible containing the Masorah]. But in others, z-kh-r is always pointed with five dots.” In other words, Radak noted that in some books he found z-kh-r pointed with segol and in others, with tzere. In printed editions of Sefer ha-Shorashim, however, beginning with the Venice edition and carrying through the 19th century, Radak’s remark concludes with the words “and this occurs nowhere else.” In other words, he found zekher in Parshat Zakhor always pointed with double segol.[2]
Here is a typical example in a manuscript (from 1481):
And here is the Venice edition:Here is the manuscript text restored in Biesenthal and Lebrecht’s Berlin 1847 edition:
Various prayer books and Pentateuchs published in the 16th, 17th and early 18th centuries were redacted according to Radak’s remark as it appears in these printed editions; for example, the siddur of R. Shabtai Sofer (in the word zekher in the Ashrei prayer and in the prayers on the eve of the New Year), and Meor Einayim, the Pentateuch published by R. Wolf Heidenheim.*
The Basel 1579 Seder Tefillot Mi-kol Ha-shanah (Ashkenaz):
The manuscript of R. Shabtai’s siddur:
In 1832, about fifteen years after publication of Heidenheim’s edition, a book by R. Issachar Baer appeared, entitled Ma`aseh Rav, containing a description of the practices of the Vilna Gaon. The author mentions that the Gaon’s disciples disagreed over the way their teacher used to read the word zekher in Parshat Zakhor. The author attested as follows: “When he would read Parshat Zakhor, he would say zekher, with a segol under the letter zayin. R. Hayyim of Volozhin, however, whose endorsement is on the book, wrote there, `As for his writing that in Parshat Zakhor one should read [z-kh-r] with six dots, I heard from the saintly person [i.e., the Gaon of Vilna] that he read with five dots (=zeikher).’ I do not know whether those hearing him were mistaken, and thought they heard segol twice, or whether he changed his practice in his later years.”
Here is the text, with the footnote referring to R. Hayyim of Volozhin’s testimony:

Here is R. Hayyim’s testimony in his approbation at the beginning of this work:

Approximately eighty years later, R. Israel Meir Ha-Cohen, otherwise known as the Hafetz Hayyim, came out with his Mishnah Berurah on the Shulhan Arukh. Since the special reading of Parshat Zakhor is a command from the Torah, and there was some doubt as to the correct reading, he ruled that the words z-kh-r Amalek should be read twice. In his own words, “Some people say it should be read as zeekher Amalek (Deut. 25:19) with a tzere, and others say that it should be read as zekher Amalek with a segol; therefore the correct practice is to read both ways, to satisfy them both” (Mishnah Berurah 685.18). Later, a variety of customs emerged in this regard. Some readers only repeat the two words, z-kh-r Amalek, while others repeat the entire phrase, timhe et z-kh-r Amalek, and still others repeat the entire verse.[3]
Here is the Mishnah Berurah:
As mentioned above, Rabbi Breuer and Dr. Penkower note that the correct pointing of z-kh-r is with a tzere and the custom of double reading is unfounded. This follows from the arguments they cite from the masorah, from the ancient and highly precise Tiberian manuscripts and teachings of the Masoretes. R. Jedidiah Solomon Norzi, a seventeenth century masoretic scholar, held to be the final arbiter on the text of the Bible,[4] wrote a work entitled Minhat Shai, in which he remarks on inaccuracies that entered all the books of the Bible in the 1547-1548 Venice edition of Mikraot Gedolot and other editions published around then.[5] He says nothing about zekher ,which is pointed with a tzere followed by segol, from which it follows that he agreed with this pointing and had no doubts about it being correct.[6]
Minhat Shai from the first edition (Mantua 1742-4):

The most conclusive proof is found in ancient manuscripts, dating to the time of the masorah, and held to be very precise in their pointing and cantillation marks: the Leningrad manuscript (known as B19),[7] the Sassoon 1053 manuscript and others. All point z-kh-r with a tzere under the zayin.[8]
Leningrad manuscript:
Today we have in our hands a famous ancient manuscript, the Keter Aram-Tzova,[9] the most ancient and best authorized text of the entire Bible. The pointing and masoretic annotation of this manuscript were done in Israel over one thousand years ago by Aharon Ben-Asher, considered the greatest Masorete of all generations. Due to Ben-Asher’s precision and reputation, Maimonides chose to base his Hilkhot Sefer Torah on Ben-Asher’s work.[10] In the 15th century, at the latest, the Keter manuscript was transferred to Aleppo, Syria, where it was stored in the Sephardic synagogue until the riots against the Jews of Aleppo (Aram Tzova) that broke out in 1948, during which the manuscript was damaged, most the entire Pentateuch being lost, including Parshat Zakhor. Because the Keter manuscript was so special, the Jews of Aleppo did not allow others to photograph the manuscript or to examine it. Whoever wished to clarify a question of variants in the text had to write down the query and the person in charge would relay the version found in the Keter. The most famous of those addressing queries was R. Jacob Saphir, who submitted over five hundred questions, seeking to find out what variant appeared in the Keter. Fortunately, one of his questions pertained to the pointing of z-kh-r in Parshat Zakhor. The question and response were as follows: “(Deuteronomy) 25:19 z-kh-r h”n [question]. Yes [response].” In other words, is the word z-kh-r pointed in the Keter with five dots [h”n = hamesh nekudot, five dots,i.e., tzere followed by segol]? The answer provided by the keeper of the manuscript, R. Menashe Sitton, was” yes”.[11]
The entry in the published version of this manuscript (Rafael Zer Meorot Natan Le-rabbi Ya’akov Saphir, Leshonenu 50:3,4 Nisan-Tamuz 5746):

Dr. Penkower examined the pointing of z-kh-r in dozens of medieval manuscripts and found that in those manuscripts reputed to be more precise (some of the Sephardic ones) it was pointed with a tzere, and in those reputed to be less precise (some of the Sephardic ones and most of the Ashkenazi ones) it was pointed with a segol. These findings led him to note, “If we were to start taking into account the pointing in manuscripts far removed from the precise Tiberian ones, and were to begin reading doubly all instances of variation between them and the precise manuscripts, the Torah reading each week would last an inordinately long time.”[12] All editions of the Bible today point z-kh-r with tzere followed by segol, leaving no vestige of the double segol variant. One cannot but agree with R. Breuer and Dr. Penkower that there is no need for Ashkenazim to read zekher, for zeikher will suffice. To sum up: * R. David Kimhi mentions two methods of pointing which he observed in Sephardic manuscripts: zekher and zeikher. * The disciples of the Vilna Gaon disagreed about how their Rabbi used to read this word in Parshat Zakhor, whether with a tzere or a segol. * Because of uncertainty as to which was correct, the Mishnah Berurah ruled that z-kh-r Amalek should be read twice, once with tzere and once with segol. * The findings presented by R. Breuer and Dr. Penkower prove conclusively that the correct and original pointing of this word is zeikher (with a tzere). Therefore, in their opinion, one should return to the ancient practice, and all Jewish communities ought to read the word only once, as zeikher. [1] M. Breuer, “Mikraot she-yesh lahem hekhre`a,” Megadim 10 (1990), pp. 97-112; J. S. Penkower, “Minhag u-Mesorah: ‘Z-kh-r Amalek’ be-hamesh o be-shes nekudot” (with appendices, in R. Kasher, M. Tzippor and Y. Tzefati, eds., Iyyunei Mikra u-Farshanut, 4, Bar Ilan University Press, Ramat Gan 1997, pp. 71-127. [2] Penkower (loc. cit., p. 80 ff.) discusses at length the differences between manuscript and printed versions of Sefer ha-Shorashim. [3] On other practices, see Penkower, loc. sit., p. 71, n. 1. [4] Y. Yevin, Mavo la-Masorah ha-Tverianit, Jerusalem 1976, p. 101 ff. [5] J. S. Penkower, Ya`akov Ben Hayyim u-Tzmihat Mahadurat ha-Mikraot ha-Gedolot I-II (Dissertation), Jerusalem 1982. [6] R. Jedidiah Solomon Norzi was preceded by another important masoretic scholar, R. Menahem de Lonzano, author of Or Torah. In his book, he remarks on the same editions of Mikraot Gedolot on the system of vowel pointing and cantillation marks, but also says nothing about z-kh-r being pointed with a tzere followed by segol. [7] The printed Bible published for the IDF, prepared by Prof. A. Dothan, is based on this manuscript.[8]For further detail, see R. Breuer’s article (cited in n. 1), p. 110, and Penkower’s article (cited in n. 2), p. 101. [9] This manuscript is also known as the Aleppo Keter, or simply the Keter for short. [10] Several printed Bibles based on the Keter are available today. The most important of these is undoubtedly the Mikraot Gedolot- ha-Keter, redacted and edited by Prof. Menahem Cohen, Bar Ilan University Press, Ramat Gan 1992 and following years. Thus far five volumes have been published, covering the following six books of the Bible: Joshua-Judges (including a general introduction to the edition), Samuel I and II, Kings I and II, Isaiah, and Genesis vol. 1. [11] The manuscript containing these questions and responsa is known as Meorot Natan. See here.
[12] At the Project on Bible and Masorah at Bar- Ilan University, headed by Prof. M. Cohen, dozens of medieval manuscripts of the Bible were examined, and the findings of these studies reinforce Penkower’s conclusions regarding variant pointings in the manuscripts.
* Seforim Blog editor note: the issue is discussed in the En Hakore commentary included by Heidenheim in Humash Meor Einayim, only in the parashah of Amalek in Exodus 17, not in Deuteronomy. En Hakore is a masoretic commentary by R. Yekutiel (or Zalman) Ha-nakdan who lived in Prague in the 13th century. Here is how it appears in Heidenheim’s Humash Meor Einayim. However, it appears to be a misstatement to say that Heidenheim was among those whose work was “redacted according to Radak’s remark,” for while there is no example of Zekher from Psalms to compare with in his Humash Meor Einayim, Zekher is also pointed with tzere , rather than segol, in the Ashrei prayer included in Humash Moda Le-vina. This would seem to indicate that he did not follow the Radak. He merely published En Hakore, which dealt with the issue raised by Radak.

Review of Jay R. Berkovitz’s The Pinkas of Metz

By Eliezer Brodt & Dan Rabinowitz

Jay R. Berkovitz, Protocols of Justice: The Pinkas of Metz Rabbinic Court 1771-1789, (2 vol., 222 pp. +1084 pp.), Brill 2014

Jay R. Berkovitz, Law’s Dominion, Jewish Community, Religion and Family in Early Modern Metz,(404 pp.) Brill 2022

A decade ago, Professor Jay Berkovitz, a Professor and Chair of Judaic and Near Eastern Studies at the University of Massachusetts, Amherst, published the Pinkas (record book or register) of the Rabbinic Court in Metz. Jews began living in Metz, a town in Northeast France near the Moselle River, in the 16^th century. These records require a reassessment of the Jewish legal process and procedure, especially concerning the secular legal system. In 2022, Berkovitz published a self-standing monograph, Law’s Dominion, to fully describe and explicate the impact of the Pinkas. Both works mark significant advancements in modern Jewish history and the theory of the Jewish legal system. Yet, they have not received the proper attention they deserve in the Hebrew book world. The lack of recognition can partially be attributed to the publisher, the distinguished publishing house of Brill. Brill’s publications are not generally available for sale in local Seforim stores, and many are priced outside the reach of laymen (or even scholars). Nonetheless, both are worth seeking out, and we intend to bring these vital works to the attention of Seforimblog readers and describe their significance.

The Pinkas of the Metz Rabbinic Court covers just 18 years, 1771-1789, yet it is a massive amount of material. Berkovitz’s transcription (albeit with notes) is over one thousand pages. This is truly what one would call a labor of love. Not only did he publish a huge manuscript (over one thousand pages) with valuable indices, but he also mined the work extensively. In 2014, he wrote a volume (222 pp.), in English, dealing with many aspects of the Pinkas (as I will elaborate on below), demonstrating his command of everything possibly imaginable related to this work.

A few years later, in 2022, Berkowitz revisited the Pinkas and published another book, Law’s Dominion, Jewish Community, Religion and Family in Early Modern Metz, updating his previous book with a few more hundred pages.[1]

Berkowitz describes his project as follows:

Though certainly never intended to become a complete history of the Jews of Metz, Protocols of Justice grew to become much larger in size and complexity than originally expected. Despite its expanding into a self-standing monograph, I am very much aware that work on this project is still in its early stages. I present these volumes as an invitation to scholars to continue what has commenced here (p. 25).

Introduction: Pinkasim and their Historic Value

By way of introduction, many people seek out new niches where they can contribute valuable studies about otherwise unknown topics. One such untapped area is the world of Pinkasim. Over the years, numerous kinds of Pinkasim have been published, some in extensive critical editions. But there remains plenty of work in this “field.”

What is a Pinkas?

These records, typically in the form of a notebook or book, transcribe the materials of a particular group, society, or entity. They can be marriage or divorce records, Synagogue protocols, or numerous “Chevrah books.” Even though many have been lost or destroyed, numerous volumes have survived in libraries worldwide. In recent years, some have even ended up in private collections. (After the Holocaust, “Pinkas” is also used to describe a different form of communal books. Survivors from towns in Europe published “memorial books” to document their history and memorialize the murdered Jews. Many of those use Pinkas in the title, for example, Pinkas Zetel, Pinkas Galicia. Although collectively, the genre is referred to as “Yizkor books. New York Public Library collected these, and they are available on its site: Yizkor Book Collection.)

Historians have long recognized the value of Pinkasim generally. When reading the works of various prominent historians before World War Two, they often cite something like this: “In the Pinkasim of the town or city, I found…” One of the more well-known examples of a Pinkas is the Pinkas of the Vilna Gaon Kloyz. This manuscript is currently in New York and has a fascinating story regarding its survival (See David Fishman, The Book Smugglers, 52-55 for more details). R. Shlomo Zalman Hevlin published of the text of this Pinkas in the journal Yeshurun. Shlomo Zalman Hevlin, “The Pinkas of the Gaon’s Kloyz,” Yeshurun 16 (2005), 746-60; “The Kloyz of the Gaon of Vilna Zts”L, Ketayim me-Pinkas ha-Kloyz,” Yeshurun 6 (1999), 678-85.[2]

This Pinkas provides invaluable information regarding ownership of one of the homes where the Vilna Gaon resided. After his death, his children claimed it was part of the estate, while his students argued that it belonged to the community. After some machinations, including changing the board composition that held the property in trust, the court ruled in favor of the children. Some scholars view this property dispute as an attempt to resolve a larger issue of whether Gaon’s children or his students would control his intellectual legacy. After this decision, the children determined which Gaon’s manuscripts would be published rather than the students. (See Dan Rabinowitz, The Lost Library, Brandeis University Press, Massachusetts, 2019, 55-58.)

The Significance of the Bet Din Pinkas.

A subset of Pinkasim are those of Be’tai Din, taking the form of a register of the various disputes and decisions. These, too, are of critical importance. These documents shed light on individuals’ relationships to communal takanot, the power and authority of the Bet Din, and many other areas.

Yet, today, many of the Pinksim no long survive. Sometimes this was deliberate as in the case in the 1600’s of the Frankfurt Bet Din.

כתוב ביש נוחלין… וזה לשונו, קבלה ישנה מאבותי ז”ל שלא להשליך שום חשבון ישן אף על פי שנחשב הכל, כי אולי תבוא עת להוכיח דבר מה מאותו. עד כאן ולדידי הכותב הוה עובדא בזה כמה פעמים שבא לי לאחר ההשלכה לכלל היזק, כי כמעט הייתי מוכרח בכל פסח לשרוף כתבים ופתקאות, לפי שריבויים מפסקי דינים והשלישות וכיוצא ישתרגו עלו על צוארי, שלא היה המועט מחזיק את המרובה. וגם מפני שלא יהיה לי הטורח גדול ביותר בחפשי בחפש מחופש אחר כתב אחד, כאשר גם עתה אחר כל שריפת הכתבים נלאיתי עד כמה שעות בחפשי אחר איזה כתב [יוסף אומץ סי’ שע, עמ’ קח]

Rabbinic scholars eventually recognized the significance of pinkasim.[3] For example, the Nodeh BeYehudah uses one to determine the spelling of names in a get:

הנה אהוביי להיות שאין הגדול מעיד בגדלו על מה שראה בקטנו כ”א דברים ידועים שחשבו רז”ל ולכן אין אני יכול להעיד. אבל אעפ”כ אני אומר לכם נהירנא כד הוינא טליא כבר תשע או כבר עשר ראיתי אצל א“א הרב ז“ל פנקסאות של הגליל קראקא וראיתי פנקסאות משנים קדמוניות היו חתומים בו גאוני עולם זקני הגאון רשכב”ה מוהר”ר העשיל זצ”ל ואחריו דודי זקני הגאון המפורסם מוהרר”ל וגם ראיתי חתימת הגאון בעל תוספות י”ט שמה וכמדומה שבכל מקום שנרשם שם השומא חדשה שעשו שמאים באסיפת הגליל היה נכתב פילטץ עם טי”ת, ואף שאין אני יכול להעיד בבירור כי טליא הוינא וגם מלתא דלא רמיא וכו’ אבל תדעו שהפנקסאות הנ”ל דומה אני שהיה אח”כ ביד המאוה”ג מוהר”ר שלמה ז”ל אב”ד דק”ק פינטשוב שהיה סופר הגליל דרשו שם בק”ק הנ”ל ותמצאו אבל עכ”פ המפורסמות א”צ ראיה וזה דבר ידוע ששם העיר בכל מדינת פולין קורין פילטץ עם טי”ת וכן כותבים בכל האגרות והרי הוחזק שם העיר בלשון היהודים עם טי”ת. [נודע ביהודה, קמא, אבן העזר, סי’ פז].

Basically, one man’s junk became another’s treasure.

At first glance, a Pinkas of the Bet Din might appear to be dry material only of interest to specialists and technicians. But in reality, these contain information that can elucidate and enrich larger Jewish history. Nonetheless, little work has been done with the Pinkasim of rabbinical courts. Recently, however, some have begun publishing and analyzing these records to great effect. Edward Fram’s book, A Window on Their World: The Court Diaries of Rabbi Hayyim Gundersheim Frankfurt Am Main 1773-1794 (2012), inaugurated this approach.

A more focused usage of a Bet Din Pinkas is an article by Moaz Kahana. He identified a short and somewhat cryptic entry in the Pinkas of the Bet Din of Prague regarding a fine levied on two people. From that citation Kahana provides a sweeping exposition on Jewish coffee culture in Prague in the 18^th century. Among other details, in 1765 (during the period that R. Yehzkel Landau was the Chief Rabbi), there were at least six coffee houses in the Jewish quarter, owned by Jews, open on Shabbos, that Jews frequented and sanctioned by the Rabbinate. (Moaz Kahana, “Shabbos be-Beyes ha-Kaffe shel Kehilah Kedosha Prague,” in Zion, 2013 (78), 5-50).

A few years ago, in the prominent journal Yeshurun (24 (2011), pp. 235-297), R’ Dovid Kamenetzky published material from the Pinkas of Frankfurt from the Haflah.[ Avalaibel here and here] R’ Zalman Nechemiah Goldberg commented to the volume editors that he was so excited to read this material. In the course of this post, we hope to explain what his excitement was about. It is safe to imagine that had he seen this material from the Pinkas of Metz, he would have been beyond excited.

What can we learn from this Pinkas?

This Pinkas of the Bet Din of Metz is of especial importance. Berkowitz cites Anthony Grafton that “…courtroom and the lawyer’s study have turned out to be historical alembics where the methods of social and intellectual historians can be mingled in new forms, producing results of unsuspected richness.” that “In the last quarter-century, especially, the courts have been identified as a dynamic arena of social change and as a valuable source for understanding economic history and the changing function of law in society.” Recognizing this value, many scholars have used medieval Jewish records to elucidate those periods’ history. Yet there is a lacuna when it comes to the early modern era. Consequently, the potential of beit din records remains largely untapped (p.3).[4]

Berkowitz acknowledges that, in part, the lack of use of bet din records is due to the many technical challenges, including “proficiency in Hebrew paleography and expertise in the largely unfamiliar territory of Jewish civil and family law. As a result, we know virtually nothing about the kinds of cases that came before rabbinic courts and even less concerning jurisprudence and dispute resolution methods employed there. This is rather ironic in light of the heightened interest in law shown by historians working on late medieval and early modern Europe.” (p. 3)

As mentioned, Berkowitz did two important things: he transcribed this massive work carefully and studied it as a historian of Halacha; he “mined” this work very carefully.

The transcription alone is not a small feat; we are talking about a volume that, in print form, is almost 1000 pages of Hebrew text! The Pinkas also includes obscure words in French and Yiddish, which Berkowitz also deciphers, provides a useful glossary of foreign terms.

An important feature of Berkowitz’s edition of the Pinkas is the extensive indices based on topics, names, and places.

Berkowitz writes:

The economic data contained in the proceedings of the Metz Beit Din will doubtless prove invaluable in gauging the range and intensity of Jewish commercial activity in the pre-revolutionary era… (p. 30)

Then Berkowitz elaborates on this, listing out what exactly one can learn from this Pinkas:

The Metz court records are also filled with resources for investigating the economic complexities of marriage, family, and kinship relations. A profusion of details concerning the social and economic importance of betrothal agreements, dowries, marital property division, and inheritance arrangements represent a treasure trove of historical data. Particularly fascinating are cases that reveal the degree to which law, family, property, and business interests were tightly interwoven. On occasion, the human story comes into view with unusual poignancy, especially in cases of abandoned wives, young widows, and tales of deprivation… Legal mechanisms that came into play in response to evolving social and economic trends in the eighteenth century produced a measure of equality between husbands and wives that is apparent in quite a number of cases that came before the Beit Din. Accordingly, the picture that emerges… to the work women performed beyond their domestic responsibilities. There is abundant evidence suggesting that wives borrowed and extended loans, occasionally without their husbands’ authorization, to help support their families… (pp. 30-31)

Sources for the Law

What do we Know about the Jewish Community of Metz at the time?

Berkowitz writes:

Metz was the western-most outpost of Yiddish-speaking Ashkenazic Jewry in the early modern era (p. 7) With a population of over 46,000, Metz was the tenth largest city in France. During the seventeenth century the Jewish population in Metz increased dramatically and by the end … it numbered nearly 3000 individuals. Slightly less than seven percent of the city’s total population, it constituted the largest Jewish community in France prior to the Revolution (p.8).

In general, there is also great significance to Metz in the world of Halacha at this time, as Berkowitz writes:[5]

The major halakhic works that were produced in Metz or in nearby communities in the eighteenth century and were significant from a regional standpoint include Yaʾir Ḥayyim Bacharach, Resp. Ḥavvot Yaʾir (Frankfurt, 1699); Jacob Reischer, Resp. Shevut Yaakov, pts. 1–3 (Halle, 1710), pt. 2 (Offenbach, 1719), and (Metz, 1789); Joseph Steinhardt, Resp. Zikhron Yosef (Fürth, 1773)[6]; Gershon Coblentz, Resp. Kiryat Ḥannah (Metz, 1789); and Aaron Worms, Meʾorei Or (Metz, 1790–1793) (p. 25)[7]

Why was this Pinkas written in the first place?

Berkowitz explains:

Precious little is known about the production of the Metz Beit Din records. We cannot state with certainty under whose direction these records were produced, for whom they were intended, and toward what end they were preserved in written form. Nevertheless, there was nothing novel or uncommon about providing litigants with written copies of its rulings. Documents issued by the court were intended to confirm an admission of debt, the withdrawal of a claim, the exoneration of an individual from unsubstantiated accusations, or the severance of a widow from her husband’s estate, to name only several of the more common types of validation provided by the Beit Din. In some instances, the court was asked to issue a maʾaseh beit din (a formal judgment) that confirmed ownership over property or established the legality of a particular transaction. Written rulings of this sort were frequently produced as evidence in cases that continued over the course of months or even years. Although the communal register does not contain an explicit directive concerning the actual preservation of judicial records, article 109 of the 1769 community bylaws stated that “every ruling of the Beit Din must be written and signed… It was stipulated, further, that “it is prohibited for either of the litigants to pay the other even a perutah until they have seen the written and signed judgment. (p. 39)

While there is little doubt about the value of the Pinkasim, especially as they relate to the Jewish legal system, they do not offer a complete record of the judicial process. Despite containing hundreds of legal decisions predicated on Jewish law, the Pinkasim do not provide the underlying rationale of those decisions. The decisions distinguish between those based on Jewish law, internal takanas, and custom. But the specifics of the which sources and rationales are compelling are left unsaid. This, however, is unsurprising as most Bet Din decisions, whether recorded in Pinkasim or other sources, seemingly rely upon Rema’s statement that “there is no need to write the rationales and proofs, we only write for them [i.e., for the litigants] the claims and the ruling.”

Who transcribed the Pinkas?

Precisely what role scribes played in determining the content, form, and language of the cases they recorded is unclear. Variations in handwriting, in addition to the assorted signatures affixed at the ends of collations of cases, reveal that several different court stenographers were commissioned to record the judicial proceedings during the eighteen years chronicled in the Pinkas. The largest number of entries appears to be in the hand of a single scribe, Juspa Katz, whose name is recorded in seven cases that span fifteen years (pp. 43-44).

Elaborating on this, Berkowitz adds:

In each of these instances, the document was approved by the av beit din, by the judges, or in some instances by the presiding syndic (parnas ha-ḥodesh). Overall, the stylized prose used in recording the proceedings, which are punctuated by the inclusion of biblical phrases and technical expressions drawn from talmudic and halakhic literature, suggest that the text of the Pinkas was the product of meticulous preparation by erudite scholars and well-trained scribes.

The function of the Beis Din

Berkowitz describes: “As a communal institution, the Metz Beit Din filled three principal functions. First and foremost, it was a judicial body that represented the primary, though certainly not the exclusive, public venue for the resolution of disputes among residents of the greater Metz community. Litigants regularly came from the towns and villages of the Moselle countryside as well, and in some instances from more distant localities when business dealings brought them into contact with Moselle residents. Second, as in the case of the French lower courts, the Beit Din performed bureaucratic functions that included the confirmation of legal documents and contracts, the execution of wills, and the appointment of guardians. Third, it enjoyed certain institutional powers related to social control and supervision. Although this range of functions may have resembled the merging of judicial, legislative, and executive tasks in early modern French courts, the Beit Din acted more as an arm of the Kahal executive and coordinated itself with the general policy guidelines set forth by the community’s governing body. Furthermore, on a much smaller scale, the centralized authority of the Kahal was more pronounced than that of the state and, as a result, the independence of the rabbinic court could be expected to be more narrowly circumscribed (pp. 65-66).

Who were the Dayanim on this Beis Din?

One of the critical insights of this volume is the identification of the dayanim of the Beis Din. These are generally not recorded elsewhere. Berkowitz identifies:

Rabbis Moses Narol Cohen, Gershon Ashkenazi, Jacob Reischer, Abraham Broda, Joshua Jacob Falk, Jonathan Eibeschütz, Shmuel Hilmann, and Aryeh Loeb Günzberg. Günzberg… best known as a renowned Talmudist and author of the celebrated Shaʾagat Aryeh (p. 14)

The Shagas Aryeh is well-known as a posek, but this identifies in a lesser-known role, Av Beis Din. (See Oriel Touitou, The Methods of Rabbi Pinhas Ha-Levy of Horwitz and Rabbi Aryeh Leib in Talmud Study and Halachic Decisions, (PhD) Bar Ilan University 2012; R. Peretz Risenberg, Yeshurun 30 (2014) pp. 772-824; Eliezer Brodt, Yeshurun 24 (2011), p. 463.

How many cases did this Beis din Deal with?

Berkowitz writes:

Serving as the primary communal forum where legal disputes were adjudicated, the Beit Din typically met two or three times a week and averaged roughly sixty cases per year. In accordance with standard procedure in Jewish law, three judges (dayyanim) heard each case; in virtually every instance the tribunal consisted of the av beit din (Günzberg) together with two adjunct dayyanim. In the course of the eighteen years that are chronicled in the Pinkas, fifteen rabbinic judges rotated on the Beit Din alongside the chief justice. Of these sixteen judges, four sat on the bench for the entire period and several others performed their duties for most of those years (p. 15).

Methods of the Beis Din

They did not just give verdicts. They personally investigated the facts.

Concerning a dispute over the suitability of the living space in which an orphan resided together with his uncle, the Beit Din decided to pay a visit to investigate whether the physical conditions in the home were as required. It also hired a nurse to provide a medical perspective, and two more to corroborate the opinion of the first. After taking these steps the Beit Din was persuaded that the orphan was not mistreated and there were no grounds for legal action against the guardians (p. 70)

What do we know about the “reach of this Beis din”?

Berkowitz writes:

These are strong indications of the stability and continuity that characterized the work of the court during nearly two decades of service to the community. Equally impressive is the long geographical reach of the Metz Beit Din. Litigants came from near and far, from Augny located just 8 kilometers southwest of Metz and as far as Frankfurt, which was a distance of 260 kilometers. To accommodate individuals who were unable to travel to Metz from distant communities in the Moselle, the rabbinic court occasionally made special arrangements… In order to reduce expenses, the local cantor was deputized by the Metz Beit Din to administer the widow’s oath… in the presence of one witness. Altogether, more than one hundred villages throughout the Moselle countryside and beyond are mentioned in the court proceedings. These distances reveal much about the far-flung commercial and financial dealings of Metz residents and the centralization of authority in the Moselle region and in areas of Lorraine (pp. 15-16).

The Metz Beis Din and Secular Law

Berkowitz writes:

Without surrendering its own authority, the Beit Din regularly acknowledged the interdependence of cases brought before the rabbinic judges and those taken to the French civil court system. But on numerous occasions the Beit Din made it clear that it would need to await the judgment of the French court before it could issue its own ruling. In a case concerning the division of living space, it declared that its decision was valid “so long as the gentile courts do not object.” It is striking that even in matters that were presumably of minimal interest to the authorities, the Beit Din was hampered by contingencies of this sort… the Metz Beit Din enjoyed substantial independence from state interference and control. Whether they were considering contractual matters, offenses against the public order, or the civil consequences of strictly religious affairs, municipal and royal courts firmly imposed their jurisdiction and exercised the right to overturn the decisions of the ecclesiastical courts when there was evidence of a procedural irregularity. Moreover, the powers of ecclesiastical courts were limited to canonical penalties. The Beit Din, with the full support of the Kehillah leadership, was granted greater latitude by the state to resolve internal differences on the basis of Jewish legal traditions that extended primarily to civil matters. Nevertheless, neither the Kehillah nor the Beit Din was able to ignore pressures to coordinate with and adapt to general law…. How the Metz Beit Din functioned alongside the French civil courts may be the crucial question, but, as will become apparent, it is exceedingly difficult to answer. Complicating the issue is the fact that recourse to French civil courts appears to have accelerated as the eighteenth century wore on. Individuals who took their disputes to gentile courts, known in rabbinic and halakhic literature as ʿarkhaʾot shel goyim, were consistently denounced by medieval and early modern rabbinic authorities (pp. 107-108)

Berkowitz continues:

The present study addresses a different set of questions: How did jurists within the rabbinic court system respond to the challenges to Jewish law that were posed by non-Jewish legal systems? Is there any evidence that judicial procedure in the Beit Din, or the interpretation of the law itself, was influenced by French law or by the possibility of recourse to French civil courts? How did the phenomenon of legal pluralism influence the methods of adjudication and jurisprudence employed in the Metz rabbinic court? The impact of legal pluralism may be discerned in the court’s adoption and adaptation of legal perspectives and mechanisms from general jurisprudence, both in the realm of procedure and in substantive areas of law such as the division of marital property. Invariably, the Beit Din’s method of adjudication reveals tensions between its role as guardian of communal autonomy and the political demands imposed by legal centralism—tensions between its role as arbiter of Jewish law and agent of the Kahal, on the one hand, and its awareness of the contingent nature of the relationship between Jewish law and general law, on the other (pp. 109-110).[8]

Power of the Jewish courts in Early Modern France:

The proceedings of the Metz Beit Din provide elaborate details concerning Jewish civil autonomy. Under the aegis of the governing authority of the Kehillah, the Beit Din was authorized by the state to resolve differences among members of the community on the basis of Jewish customs and legal traditions. In this respect the Beit Din enjoyed a level of authority that far exceeded that granted to the ecclesiastical courts… Overall, the Metz proceedings contain little evidence, either direct or indirect, of resistance to its juridical authority (p.53)

Related to this, a case in the Pinkas is worth citing. As Berkowitz summarizes:

In Metz, as in other communities, the authority exercised by the Beit Din and the scope of its jurisdiction were a reflection of the latitude extended to it by royal and municipal authorities. Owing to limitations on the power of the Kehillah to enforce judicial rulings, the Beit Din found it necessary on certain occasions to caution recalcitrant litigants that failure to respond to a summons carried severe consequences. In the case of Gershon Coblentz, who refused to appear before the Beit Din to settle a dispute with Yozel Cahen, the Beit Din threatened to serve him with a contempt of court order (pequdat ḥerem) and to employ “other forms of coercion.” How effective these threats could have been without the backing of the state is questionable. Coblentz remained adamant in his “rebellion and refusal, holding up the words of the rabbis to ridicule,” whereupon Yozel proceeded to seek authorization from the Beit Din to bring his claim to the French court. The Beit Din informed Gershon that it had approved the transfer of the case to the civil court, and following their response that they did not object, the rabbinic court authorized Yozel to take hold of the written documentation, in French, so that he could sue in the civil court (p. 54).

Who represented the people for the Beis Din?

In more than a third of the cases that were brought to the Metz Beit Din, litigants were represented by their own attorneys. This is likely to have been a (sic) commonplace in rabbinic courts in other communities as well. The scope of legal representation in rabbinic courts had widened considerably in the sixteenth to the eighteenth centuries (p. 60)

Implications for Jewish History from the Pinkas

Knowledge of French

Berkowitz writes:

Although the foregoing examples suggest that French literacy was more prevalent among Metz Jews than has been generally assumed, there is little doubt that facility in French was far less extensive in the countryside than among the urban elite. Even fifty years after the Revolution there were still Jews in the small towns and villages of Alsace and Lorraine who could not speak French. The records of the Beit Din suggest that although the scribes who had been assigned the task of recording the case summaries were familiar with a wide range of technical French vocabulary pertaining to judicial procedure and financial instruments, their fluency may have been limited to oral proficiency. (pp. 93-94)

In addition to gleaning information regarding the legal and judicial practices, the Pinkas also provide information regarding the day-to-day life of the Jews in Metz and beyond. Some of these lead to the important conclusion that “confirm[s] that even prior to the Revolution, cultural influences transcended social barriers, and this appears to have been true for a larger segment of the Jewish population than is commonly assumed.” (p. 95). Others, however, point to more prosaic elements of the lives of the Jews. Nonetheless, the Pinkas is a primary source for assessing their lifestyle and everyday trials and tribulations, and is essential to paint objective picture of their lives.

Some Interesting cases which show life was rather colorful:

On one occasion, when informed that a woman who was engaged to be married had become pregnant, the Beit Din summoned her and her fiancé in order to ascertain whether he was the father and, assuming he was, to ensure compliance with Jewish law if the couple intended to marry. According to Talmudic law, a man is forbidden to marry a woman who was either pregnant by another man or who is nursing another man’s child until the child is twenty-four months old. In response to a husband’s claim that his wife’s pregnancy was not his doing, the Beit Din proceeded to investigate the matter thoroughly. Based on the wife’s acknowledgment of her extra-marital affair, as well as the testimony of witnesses confirming the utter lack of affection between husband and wife, the Beit Din absolved the husband of all financial responsibility for the child and ordered him to divorce his wife; she, in turn, was required to accept the get, even against her will, on account of her confession. Because marriage and sexuality were matters of vital interest to the public, the Beit Din acted swiftly, in some instances before litigants came forward (pp. 68-69)[9]

Another colorful case discussed by Berkowitz regarded:

Reichle Cahen… approached the Kahal in its meeting room and openly accused Hirtz Oulif of fathering her child; she demanded that he marry her and provide birth expenses and child support. Initially heard by the Kahal, the case caused something of a furor because of the public nature of the young woman’s accusation and owing to her family’s elevated status within the community. The Beit Din was invited to join the Kahal in its effort to stave off the worrisome trend, and the head of the rabbinic court, R. Günzberg, was asked to lead the new initiative. Although ill-health prevented Günzberg’s participation, members of the Beit Din proceeded, together with several syndics, to examine the arguments and testimony presented by Reichle and Hirtz… the Beit Din demanded that Reichle and Hirtz address each other directly, without legal representation. Hirtz proceeded to deny each of Reichle’s claims as utterly false. Aiming “to uphold the bylaws of the community,” the Beit Din responded by imposing the ḥerem on both the young woman and the young man, undoubtedly to convey the message that promiscuous behavior would not be tolerated under any circumstances. But when it came out that there were witnesses willing to testify that the young man was heard boasting of his exploits, the Kahal and the Beit Din altered their approach. They recorded the statements in writing, assembled additional oral testimony attesting to the accuracy of the earlier statements, and subsequently set about to erect “a fence and barrier against the promiscuity of the generation and so that daughters will not act wantonly or be treated as such.” At this point the Beit Din imposed the ban directly on Hirtz until such time as he had appeased Reichle by agreeing either to marry her or present her with monetary compensation. It further required him to deposit 1200 livres with the Kahal until the birth, at which point it would be determined whether Reichle’s paternity claim was plausible. If it was, then the money would be turned over to Reichle; if not, the money would be returned to him. In any event, the Beit Din required him to pay a fine of three hundred lives that would be distributed to the poor…(pp. 147-148)[10]

Seats in Shul

In one instance, the Beit Din authorized a widow to sell two synagogue seats and to collect the total value of her ketubah, even though a lien had been placed on the property of the orphans, earmarking it as a charitable bequest. Selling the seats enabled the widow to remove the lien on her ketubah and tosefta, in accordance with both Jewish and general law. (p. 71)[11]

Looking at the index will show that the Beis Din had to deal with many issues with seats in shul.

Gorel: Lotteries

Numerous cases were resolved via lotteries, as listed in the index. These provide additional materials related to lotteries in Jewish culture. See Yechiel Lash, The Attitudes of Halachic Decisors to the Casting of Lots Within a Decision-Making Process and Their Implications, (Ph.D. Bar Ilan Talmud Department 2012); Shraga Bar-On, Lot Casting, God and Man in Jewish Literature: From the Bible to the Renaissance (heb.), Ramat Gan 2020; Eliezer Brodt, Likutei Eliezer, pp. 56-58; Fram, pp. 47-49.

We learn about the Beis Din’s involvement in helping people experiencing poverty:

… details of charitable giving, including laws regulating confraternities and poor relief, particularly when complications demanded the court’s legal expertise. In nearly a dozen cases, the Beit Din was approached concerning the practice of supplying the itinerant poor with billets, known in Yiddish as pletten. Each Metz householder, in proportion to his wealth, was required by communal law to deposit pletten, inscribed with their names, in a chest. Poor travelers would then draw tickets in order to secure meals and a night’s lodging offered at the homes of community members. Questions ranged from the basis upon which the pletten obligations were to be determined for each resident to how to contend with individuals who refused to share the responsibility… (p. 72)

Another interesting case:

In a parallel dispute concerning the administration of a charitable gift bequeathed by an estate, the Beit Din was asked to decide whether the Kahal had the right to exercise control against the wishes of the heirs. Ẓadok Grumbach objected to the Kahal’s insistence that one of twelve rooms in the beit midrash established with funds donated by his grandfather, Abraham Grumbach, ought to be designated for elementary instructional purposes. His attorney argued that this would violate the will of the deceased and contradict prior judgments of the court. It had been understood that the rooms in the upper level were intended for lomdim (scholars) who had been appointed through the generosity of the benefactor and in whose merit they dedicated their efforts; the noise caused by younger students would arguably create a disturbance for the lomdim. Grumbach therefore sued the Kahal for breach of contract.

The attorney for the Kahal responded that the placement of a teacher and students in the room in question would be preferable to leaving it empty, and that in so doing the Kahal would remain in compliance with previous agreements and legal rulings. As a matter of policy, he argued further on the basis of talmudic law that the seven tovei haʾir (the talmudic term used to refer to the lay communal executive council) had the authority to alter a communal ordinance if the intent was to increase learning and expand Torah instruction. The Beit Din upheld the position of the Kahal, arguing that the placement of a teacher and five students in a room on the first level was consistent with the original intent of the testator. It maintained that it was fair to assume that Abraham would have wished the room to be used for instructional purposes rather than to remain empty and that such use would be in the merit of the soul of the deceased… (pp.76-77)

Sins and daily life:

Berkowitz writes:

As traditional barriers separating Jews and non-Jews began to fall after midcentury, communal leaders responded with new attempts to slow the pace of acculturation. Their efforts, though perhaps not religiously motivated, recognized the dangers implicit in excessive exposure to French culture. Games of leisure and chance had become so popular that any person found engaged in these pastimes without the authorization of the community council could be barred from attending synagogue for three years. Paternity suits and extramarital pregnancies were routinely recorded in the communal register and in the protocols of the Beit Din, and the repeated condemnation of extravagance over the course of the eighteenth century suggests that these trends were on the rise. (p.13)

Card Playing & Gambling

There are numerous sources of this kind in various documents throughout Jewish history. One of the most well-known personal accounts appears in R. Yehudah Areyeh Modena’s autobiography. (See generally, Yitzhak Rivkin, Der kamf kegn azartshpiln bay Yidn, (YIVO, 1940).

In the Pinkas we find:

שאמת הוא שהי׳ עובר חרם ע״י שחוק רק שאין כוונתו כמו עוברי חרמים המשחקי׳ בקובי׳ וקארטין רק שהי׳ משחק שחוק אחר שקורין לאדי אצל חתן אחד ושחוק זה ג״כ חרם וב״ח הנ״ל השיב שאין חוששין ללעז ורבי׳ הי׳ אומרי׳ לו שרגיל בעיני המון עם לשחוק [שחוק 192 ] זה אצל חתנים [עמ’ 514]

Other kind of cases which demonstrate a bit about daily life:

In the same vein, the numerous disputes brought before the Beit Din that pertained to building construction and repairs, water damage, and privacy concerns bring to light otherwise hidden aspects of everyday life in the eighteenth century. In a case that concerned the management of public space, residents of a building were fined by the civil court for failing to keep the rear of the property free of litter; the court instructed them to hire a non-Jewish gardener to keep the property clean in accordance with the requirements of the law.

A dispute regarding the relocation of an outhouse, specifically concerning the claim that the work was not performed correctly, was brought to the police-court and was subsequently resolved to the satisfaction of the residents. In a similar case, the placement of an outhouse adjacent to a separation wall between two properties became a contested matter; in this instance it was the Beit Din that was asked to settle the question of the potential physical harm that might result. Disputes pertaining to construction, plumbing, and shared space reveal that it was quite common for Jews to hire non-Jewish workers and to seek the opinion of non-Jewish experts. Such patterns ought to be viewed as a natural consequence of the dependence of the Jewish community on the larger French population to help meet its ordinary, everyday needs… (p. 96)

Jewish Financing of the Military.

Another interesting tidbit found in the Pinkas described by Berkowitz is typical of other Rich Jews:

A probate inventory detailing the property left by Rabbi David Hertzfeld in 1776 lists among those who owed money to the deceased seven heads of military regiments: Orléans, Poitou, La Couronne, Royal Roussillon, Touraine, Auvergne, and Navarre. Although the total amount still owed was modest—approximately 12,000 livres—the lending network had a long reach and its success no doubt demanded extraordinary efforts in earning and maintaining the trust of this specialized clientele (p. 103).

Commercial enterprises at the time in Metz:

In the Pinkas, we find:

For sources in the Beit Din records on commercial enterprise, see the following: Horse trade… sheep trade… cows… Forage… partnership for forage, straw, and oats… Wax… Brokerage… Gems…Cheese: Vol. 1, pt. 2, 30b, no. 122; in Vol. 2, 46b, no. 149, the sale of cheese beneath a shop prompted the storeowner to complain that the pungent smell was harming his business; he asked the Beit Din for a restraining order on the cheese maker. For partnerships with non-Jews, see Vol. 2, 28b, no. 194 (p.11)…

Material Culture & Contemporary style in Metz

Fabrics, clothing, jewelry and valuable gems, as listed in various types of registers, particularly collateral and probate inventories, provide strong indications of the affinity of Metz Jews with French culture. An impressive variety of fabrics is recorded in the Pinkas; these include drap d’or (cloth woven with gold) and drap d’argent (cloth woven with silver); drap d’Elbeuf (fabric produced in Elbeuf, a town in Normandy specializing in weaving wool); drap de Sicile (a silk fabric produced in Sicily); gros de Tours …

And Berkowitz’s list goes on for a while (p. 94)

Berkowitz then adds an essential point to the significance of all this:

The numerous references to luxurious fabrics, ornate clothing, housewares, and precious stones that punctuate cases throughout the Pinkas reveal a strong attraction to contemporary styles. Jewish merchants who imported fine fabrics to Metz from various producers in northern and central France were responsible, at least in part, for the sophisticated taste in the Jewish community, as were pawnbrokers who accumulated and sometimes sold silver and gold tableware received in pledges. These examples confirm that even prior to the Revolution, cultural influences transcended social barriers, and this appears to have been true for a larger segment of the Jewish population than is commonly assumed. The allure of fine fabrics, clothing, dinnerware, and jewelry is recorded in extraordinary detail throughout the Pinkas. Taken together in its totality, the fascination with luxury assists in sketching the portrait of an acculturated minority… (p. 95)

As mentioned, the Pinkas has material related to the related to the Shages Aryeh. It even provides a list of the seforim he owned. (p. 270).

רשימה מהספרים שהמה למשכון ביד פו״מ הקצין כ׳ שמואל לוי מהרבנות של אדמ״ו הגאון אב״ד דקהילתינו מיץ יע״א זצ״ל
ספר רב אלפס ד׳ אמשטרדם פ״ד ליוור
יוד זוהר סמך ליוור
מדרש רבה ד׳ אמשטרדם י״ב ליוור
טורים ד׳ ווילמרשטארף ך״ד ליוור
טורי׳ ד׳ וויניציאה ח״י ליוור
יוד פרי חדש על א״ח י״ב ליוור
רמב״ם ד׳ אמשטרדם עם הלחם משנה סמך ליוור
אשלי רברבי ח״י ליוור
פני יהושע על סדר נשים ד׳ אמשטרדם טית ליוור
מכלל יופי

הספרים אלו כפי הרשימה הנ״ל המה למשכון ביד פו״מ הנ״ל מהרבנות הנ״ל. וכפי מאמרו מגיע לו מן הרבנות הנ״ל סך שלשה מאות שלשים וחמשה ליוור י״ד סוא ו״ד. ונישום המשכון הנ״ל עפ״י בקיאין בעד סך שלשה מאות ליוור. ועפ״י הבירור שנתברר ע״י עדים כשרים שהזוהר ופרי חדש שנתנה הרבנות הנ״ל לפו״מ הנ״ל שייכי׳ לחתנה מו״ה ליב כאשר כבר יצא מפי ב״ד מקדמת שפו״מ הנ״ל מחויב להחזיר לאשת מו״ה ליב הזוהר ופרי חדש

It should not be strange to see the Zohar listed among his books. Although not as well known, he was also an expert in Kabbalah.

Elsewhere we find about his seforim (p. 911):

לפ״פ דמיין ומשם לקיניגשבערג. ומספר הספרים שבתוך ארגזי׳ הנ״ל המה קכ״ה שו״ת שאגת ארי׳ וארבעה מאות ועשרים טורי אבן שחבר המנו׳ זצ״ל. ושני מאות ושמני׳ ספרי רשב״א על נדה שנדפסו פה. נמצא לאחר נכוי מדמי מכירה הנ״ל שעולה שבעה אלפים וששה מאות ותשעים וששה ליוור ד״י סוא כנ״ל את מה שהחזיק מו״ה יצחק

Today it is commonplace for everyone to acquire their own esrog. Yet, historically, it was very difficult and expensive to obtain an esrog. In the Pinkas, we find:

… גם לא באתרוג… וע״ד דמי האתרוג השיב כ׳ מאיר באשר שהי׳ מתיירא שידחו אותו חוצה ולא יתנו לו חלק באתרוג של הקהל הי׳ מוכרח לקנות לו לעצמו אתרוג מיוחד בכן אינו מחויב ליתן כלום לדמי אתרוג של הקהל… ((pp.471-472

In the Pinkas of Cracow, we find the same:

הסופר בפקודתם כל ההכנסות מכל בתי כנסיות ומן כל החברות דפה… גם החשבונות מכל ההוצאות שהוציאו מקופת הצדקה… וכן לקנות אתרוגים לחלקם לכל בתי כנסיות…” [כלילת יופי, ב’ דף סז ע”א]

R’ Dovid Nieto in his Kuzari Hasheni (p.25), writes related to this:

“בחג הסוכות אמר הכתוב ולקחתם… פרי עץ הדר… ואפשר שהכוונה היא על רמון נאה… אבל הם ז”ל פירשו שהוא אתרוג דווקא ופסלו כל מה שאינו אתרוג ממש כפי הסימנים אשר מסרונו אף על פי שיהיה מאותו המין, וזה גורם הוצאה רבה ועגמת נפש גדולה ליושבי ארצות ואקלים הקרים לפי שצריך שיביאו להם אתרוג מארץ הרחוקים לחוג בו את חג הסכות בהוצאה רבה. ולא עלתה תלונותי כי אין ציבור עני, אלא שלפעמים יש להם ההוצאה אבל לא השבח של המצוה כגון כשלא הגיע לידם אלא בתוך ימי החג או אחריו התאמין אדוני המלך שאנשים חכמים ונובנים בדו כל זה מלבם טעם ויסוד אחר אלא להתשרר על הצבור”.

A Possible Alternative Use of the Pinkas: Testing Rabbinical Candidates

As mentioned above, while the Pinkas is an invaluable source of Beis Din decisions, the rationale of those decisions is left unstated.

Fram writes:

Even in communities where such records do exist, such as Metz, whose rabbinic court records have recently been published in a monumental volume by Jay Berkovitz, there are over a thousand rulings but no rationales for judgments. This is not surprising. Ashkenazic tradition did not require rabbinic courts to rationalize their decisions. As Rabbi Moses Isserles expressed it in Shulhan `Arukh, basing himself on an earlier source: “There is no need to write the rationales and proofs, we only write for them [i.e., for the litigants] the claims and the ruling.”

Berkowitz writes:

The Beit Din was guided in its rulings by several types of law of Jewish and general provenance. Jewish law comprised talmudic principles… Traditional Jewish law, based on the Talmud and medieval / early modern codes, is the legal foundation of the Pinkas. However, no texts of the Jewish legal tradition are ever referenced by name in the rabbinic court proceedings, and even oblique references to the views of poseqim or to rabbinic responsa are extremely rare. Nevertheless, the occasional use of a talmudic phrase or of a halakhic argument that presumably guided judges in their decisions offers unmistakable clues as to the sources upon which the Beit Din relied (p. 57)

Earlier Berkowitz writes:

To appreciate the interaction of Metz Jews with French law and society will require a careful examination of the legal discourse that is submerged deeply in the rabbinic court records. That goal is not readily within reach, however, owing to the Beit Din’s routine omission of the sources upon which it relied and because of its failure to indicate the reasoning that informed its decisions. This was standard practice in cases reported by rabbinic courts in almost every locality. In sharp contrast with rabbinic responsa, no effort was made by rabbinic courts to document their engagement of earlier and contemporary sources or to define the technical-legal issues under review… (p.33)

The lack of rationale provides for a creative usage of these Pinkasim for pesak. They can be used as a “Jeopardy-type” test for future Dayanim, and similar to a modern law school exam where one is only presented a fact pattern but is required to elucidate the rationale and law behind those. Examiners could provide the Pinkas ruling and require students to articulate the reasoning. Let them read the case, etc., and the conclusions and try to document, as a test of their knowledge, the possible sources that they would suggest could be the rational for the Dayanim’s pesak.

Indeed, there are historical antecedents to this form of examination. For example, R’ Efrayim Zalman Margolis describes in his youth what his father did with him:

זכורני כשהייתי תינוק שהגיע לעונת הפעוטות לקחני אבי מורי הגאון ז”ל וחינך אותי לשעות… וכשהייתי כבן תשע היו עמי שעשועי… אשמורת הבוקר יעיר לו משנתי ולפניו שניתי כמה סדרים עד שהיו בפי שנונים ושגורים ובידי סדורים והגעתי ליותר מחצי הש”ס בזמן קצר וכמעט לאומרם בע”פ ממני לא יבצר ובכל זמן ועידן עמי היו מתעדן לטייל עמי בהלכות ושמעי לאזני חדושים באגדות ומדרשים… היה עורך דין דאיתא בשאלה בספרי שו“ת ודרש ידרוש מעמי אם אשמע לפתור על אתר… [בית אפרים, על הלכות טריפות הריאה, בסוף הקדמה שניה].

There are also a number of seforim that are composed of riddles to sharpen the student’s mind.

In 1545 R’ Yakov Landau published one in the back of his Sefer HaAgur called Sefer Chazan. R’ Efrayim Heksher published another one called Divrei Chachamim VeChedusim in 1743. Another one worth mentioning is in the excellent work Kerem Shlomo published in 1840. One last one to mention is R’ Yosef Zechariah Stern in Shut Zecher Yosef, Orach Chaim 2, at the end has two pages with an introduction of earlier sources for this. This is part of his much larger work on the subject, which was not published. Most recently, they published R’ Chaim Kanievsky’s Tests that he gave on Shas; the questions are also like riddles [See, for example, Kovetz Eitz Chaim 37 (2022), pp. 393-433]. These riddles are very unique in their approach. Of course, similar to the Metz Pinkas, R. Kanievsky provided little in the way of the underlying rationale his pesakim. (See also Yakov Shmuel Spiegel, “Academies in Italy and the Permission to hold Academia on Shabbos Day: The Responsa of R. Isaac Ben Asher Pacifico,” in Mekhilta, 3, 79-124).

In conclusion, Berkowitz’s work is a tour de force. The transcription, notes, and excurses provide a unique window into the judicial process and have implications beyond the law. While the contents are not a complete record of Metz, it is a sufficiently large data set that provides a wealth of avenues for exploration. All of these volumes are worth reviewing in-depth and, no doubt, will considerably enrich Jewish scholarship on Jewish courts and related subjects.

תיובתות דחפץ חיים תיובתות – עלומות בשולי ההדפסה הראשונה של המשנה ברורה חלק א

מנשה קפלן, רחובות

לזכר הרב איתם הנקין הי”ד. חסרונו חי עימנו. אנקדוטות דפוס, ומסביבן, שבאופן טבעי, אותו היינו משתפים, עימו היינו מתייעצים, וממנו היינו לומדים. “ספר משנה ברורה – תהליכי כתיבתו, הדפסתו והפצתו” היה פרק מתוכנן בהצעת הדוקטורט שהרב איתם תכנן לכתוב על הח”ח ואין שום ספק, שכדרכו, היה נכנס לפרטים ולפרטי הפרטים. חבל על דאבדין. המקום ימהר עמידתו בקרוב, יחד עם כל נשמות חללי הטרור האזרחים, חללי צה”ל ומערכות הבטחון – ההרוגים על, ובשביל, עם ישראל ומלכות ישראל – המעלים את חימת המקום, במחיצת פפוס ולולינוס. הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב.

• הקדמה
• סימני ההדפסה הראשונה
• מעורבותו העמוקה של הח”ח בהדפסת ספריו
• “מוגה”
• צילומים של המשנה ברורה ח”א
• השינוי בשורות לאחר ההקדמה
• הוצאות דפוס ספרי לימוד – בכלל החזקת התורה?
• מחיר הספר לחותמים מראש
• אין כאן ריבית דברים
• דפי הפרענומערנטן
• גליונות הדפוס
• שורת האזהרה שלא להדפיס ללא רשות
• גליונות הדפוס של תחילת הספר וסופו
• כמות ההדפסה הראשונה
• סיכום הוואריאנטים
• סוף דבר

הקדמה

את ספר משנה ברורה, והמקום המרכזי שתפש ותופש בחיי היהודים שומרי תורה ומצוות אין צריך להציג. מהדורות המשנה ברורה נסקרו היטב ע”י גב’ ברמה (ראו בהמשך) אך עדיין יש פרטים ביבליוגרפים הטעונים בירור ורישום (ולהעיר, אף מקור נוסח המחבר והרמ”א שבספר מ”ב טעון בירור, וכן כמה הערות מתודה¹ ).

למען ירוץ בו הקורא נא ראו ראשי תיבות עותקי המ”ב המוזכרים במאמר².

בתשמ”ד יצא ספרון: כתבי “החפץ חיים”: הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: רשימה ביבליוגרפית, הרב משה גליס ואביעד הכהן, בצירוף תעודות ומסמכים לתולדות “החפץ חיים” (המשנה ברורה בעמ’ 76) – אך הוא קצר, ואין בו תיאורים או הערות.

בעבודת המ”א החשובה של גב’ מרב ברמה³: לדרכו של ה”חפץ חיים” בספר “משנה ברורה”, עבודת גמר (מ”א) – אוניברסיטת בר אילן, תשס”ח 2008 – המחברת רשמה, בנספח ו’ (עמ’ 119 ואילך) את מהדורות המשנה ברורה, באופן די מפורט, והוסיפה הערות כהנה וכהנה. הרשימה כוללת את המהדורות הרגילות (מה שקרוי הסטריאוטיפיות) שהן הקשות לרישום. המחברת לא נכנסה לפרטי ההדפסה של חלק א’ – נשוא רשימתנו.

המחברת מציינת (עמ’ 122, הערות למהדורות השונות, הערה 1) שההדפסה הראשונה נדירה ביותר, ומן הסתם, ההדפסה הראשונה אינה מצויה, נכון לאז. אך משנת 2008 נוסף מקור לא אכזב בדמות המכירות האינטרנטיות הפומביות, בעיקר באתר בידספיריט. בציון המהדורות הסטריאוטופיות נפלו שגיאות רישום, כפי שהמחברת ציינה, בצדק, שם בהערה, וגם בבידספיריט יש מוכרים ששוגים ברישום. להלן, בעזרת מפעל הביבליוגרפיה של הספריה הלאומית, יובהר מהי ההדפסה הראשונה ומה סימניה, ובעז”ה נעמוד על וואריאנטים נוספים.

עיקר עבודתה החשובה של הגב’ ברמה עוסקת במתודיקה של החפץ חיים בחיבורו המשנה ברורה, ולא בהיבטים – הצדדיים לתוכן החיבור – שאנחנו מעלים כאן. אגב אורחא, ובשולי עבודתה, בעמ’ 15, המחברת התייחסה להיעדר הסכמת ר’ ישראל סלנטר לספר חפץ חיים, והיא משערת, שההסכמה ניתנה – למרות הסתייגות הרב סלנטר ממתן הסכמות – אך בשל ריבוי שבחי הח”ח, הח”ח הוא זה שנמנע מלהדפיסה (ראה המקור לזה שם בהערה 43). המעיין בהסכמות הקיימות במ”ב יראה די שבחים. סיבה אחרת, ומרתקת, שההסכמה כלל לא ניתנה, הביא הרב אהרן סולוביציק, מהרב הוטנר (פרח מטה אהרן, ספר המדע, תשנ”ז, עמ’ 88, ועמ’ 187)⁴.

מכיוון שמן השמיים זימנו לנו עותק מההדפסה הראשונה של המשנה ברורה חלק א’ (אמנם לא עותק יפה – תן עיניך למהדורה), וחלק ב’ הראשון שיצא, הלכות שבת (ראו בהמשך), הזדמן לנו לבחון מקרוב, ומשם רשימתנו צמחה. כמעט שלא מדובר על התוכן ההלכתי של החיבור עצמו, אלא על עניינים בדפים שלפני גוף החלק ההלכתי שבספר, ולאחריו, שאף בהם, הלכה, הנהגה, ותלמוד מעורבבים.

מלבד גאונותו ומידותיו, החפץ חיים היה אינדיבידואליסט ו”קנאי” של ממש בכל הנוגע להכנת ספריו לדפוס, מכירתם והפצתם. הערותינו הביו-ביבליוגרפיות נוגעות, איפוא, בו, ובאישיותו הגדולה.

ולהערה שמקומה כאן: בתחילת הדרך כשכבר ידעתי לאן פניי מועדות, החלפתי דברים עם ביבליוגרף מוערך מאוד. הוא העירני שחלק מהשאלות שלי על הח”ח מוגזמות וכי אני מדייק בו, ומפלפל בו, בהגזמה רבתי – משל היה הלכה סתומה ברמב”ם – הרי מדובר בסך הכל בהליכי הדפסה, ובחלק מהמקרים, פכים קטנים, ושוליים, וזה “לא כ”כ מקצועי”. הביקורת במקומה, ממקומה. האומנם שאני הקטן, בע”ב פשוט – איני מסכים לה. הח”ח היה דייקן בכל דבר שכתב ועשה, כתפיים רחבות לו להכרעות פסיקה, קפדן גדול בכל הליכותיו, קפדן טקסטים, קפדן בפרטים, שישב פיזית בבית הדפוס, מדי יום, זמן ממושך, על חשבון לימודיו הקבועים. כל זיז ורז דפוס לא אניס ליה, והיה איכפת לו. איש גדול, שאופיו אופי פרטים – גם בפרטים קטנים וגם בפרטים “קטנים”, וזה חותמו. ברור לנו לגמרי שהח”ח חשב על הכל. אין כאן “פרומקייט”, ואף לא “האדרה” מלאכותית. כי זה האיש הגדול הזה, וזה אופיו. הקורא החושש שהמאמר יעסוק במופלג, שולי ומוגזם, יוכל לפרוש עכשיו.

יובל מאה וחמישים שנה להתחלת הדפסת המשנה ברורה יארע בעז”ה בעוד שנים ספורות (תשצ”ג-ד, 2033-4). היובל צפוי לעורר הד גדול בעולם היהודי, למשוך תשומת לב מכל גווני העולם היהודי, בכתב ובע”פ. כולם יכנסו לטרקלין ההשפעה העצומה של החיבור, ולשיטת עבודתו. רשימתנו אינה אלא סנונית קטנה ב”עטיפה” וב”פרוזדור” של החיבור. משגיאות ושגגות נקני.

סימני ההדפסה ראשונה

נקודת התחלה ראויה, תהיה במפעל הביבליוגרפי של הספריה הלאומית, על מנת לדעת שהיו שתי הדפסות של המשנה ברורה חלק א באותה שנה לועזית – 1884. באשר להדפסה הראשונה נרשם כך:

המדפיסים שבלועזית – במקור באותיות קיריליות. ‬

5 הסכמות⁵: ר’ יצחק אלחנן [ספקטור], קאוונא, כב שבט תרמ”ד, ר’ מרדכי קלאצקי לידא, רבני ווילנא: ר’ יוסף ב”ר רפאל [סאקוביץ] ור’ שלמה בר”י [ב”ר ישראל] משה הכהן, יב ניסן תרמ”ג , ר’ בן ציון ב”ר אריה ליב [שטרנפלד], קאלוואריע, כ סיון תר”ם, ו- ר’ שמואל זנוויל במוהרי”ז [יעקב זאב קלפפיש], ווארשא, כא אדר א תרמ”ג

משה מאיר ישר בספרו “החפץ חיים, חייו ופועלו”, כרך א, בני ברק תשנ”ז, עמ’ 222, כותב: ’בקיץ של שנת תרמ”ג הופיע הראשון לששת חלקי ה”משנה ברורה“’. אך בנו של המחבר, ר’ אריה ליב פופקא, כותב “בשנת תרמ”ד הדפיס אבי את חיבורו משנה ברורה ח”א” (מכתבי הרב חפץ חיים, וורשה תרצ”ז, עמ’ 30(

1 דף בסוף: “שמות החתומים”

ובאשר להדפסה השניה נרשם כך:

בשער: 1884. הפרט משנת תרמ”ג. מעבר לשער צנזורה מתאריך 1 למאי 1884 וכן שם הספר, שמו של המחבר ברוסית, ושוב התאריך 1884.

לעומת הוצאת 1884 המקורית, יש כאן השינויים הבאים: אין כאן שמו של המדפיס, לא בשער ולא מעבר לשער; תאריך רשיון הצנזורה שונה; בהוצאה המקורית אין שם הספר והמחבר ברוסית, ועוד. כמו כן נשמט כאן הדף האחרון עם רשימת החותמים. בשולי העמוד האחרון נוספה אזהרה מאת המחבר שלא להדפיס הספר ללא רשותו. ‬

בעמ’ 192 יש שינויים בתוכן (ב”ביאור הלכה”): נוספה הערת-כוכב בשולי העמוד; באמצע דבור-המתחיל ’יצא’, במקום “בלבדו שלא הוציא בשפתיו”, תוקן ונדפס : “בלבו שלא השמיע לאזנו משמע”. ‬ [להעיר שבטופס ההדפסה הראשונה שתח”י כתוב “בלבו שלא הוציא בשפתיו”, לא “בלבדו” – שמא זו ט”ד של המפעל?]

עם הסכמות ר’ יצחק אלחנן ספקטור, ר’ מרדכי קלאצקי, ר’ יוסף סאקוביץ, ר’ שלמה ב”ר ישראל משה הכהן, ר’ בן-ציון שטרנפלד ור’ שמואל זנוויל קלפפיש, מההוצאה הקודמת (אף היא משנת 1884).

הסכמת הרב וואקס אינה רשומה במפעל הביבליוגרפיה בשתי ההדפסות. בעותק ה”ב ההסכמה מופיעה. בעותק ההדפסה השניה של 1884 היא מופיעה בעותק לג/2 (מכירה 3.11.24 פריט 45). עכ”פ יש לנו כמה סימנים להדפסה הראשונה: תאריך הצנזור 23 לדצמבר 1882, שם המדפיס נמצא, והפרטים האחרים. כנראה שעורכי מפעל הביבליוגרפיה ראו רק דף חותמים אחד, בעותק שלפניהם, ולא ידעו שיש עוד שניים.

צילומי עותק ה”ב ביחס להסכמת הרב וואקס הבאנו בהערה 5. אמנם הוספה או גריעה של הסכמה היא שינוי, אך לא מסוג עלומות הדפוס שנצביע עליהם. זה לעיתים תלוי-מקום, או תלוי שוק, ודבר טבעי. לעניין אחד השינוי הזה מתווסף: הצורך לסדר ולנתב את העותקים לאנשים וקהילות, באופן שההסכמה “תתאים”, או היעדרה.

מעורבותו העמוקה של הח”ח בהדפסת ספריו

פרטים על מעורבותו של הח”ח, בהדפסת ספריו, מצויים בספר של בן הח”ח, הרב אריה ליב הכהן: תולדות וקורות חייו של החפץ חיים שיצא בשנת 1927 והדפסה חוזרת 1952. חזר ונדפס בראש ספרו האחר של הרב אריה: מכתבי הרב חפץ חיים זצ”ל, מהדורה שניה ניו יורק תשי”ג, אך המדפיס לא שמר על העימוד המקורי, צופף את הדפוס, ועימד מחדש. התיחסותנו תהיה, איפוא, למהדורה המקורית שנמצאת באתר היברובוקס.

קישור להיברובוקס

ליקטנו כמה פרטים מתוך הספר – בסוגריים עגולות מספר העמוד, והערותינו בסוגריים מרובעות באותיות קטנות יותר. בסוף המאמר הבאנו נספח צילומי הדפים הרלבנטים.

הח”ח נסע בעצמו לגייס חותמים – פרענומערנטן – לספרו החפץ חיים (עמ’ י”א), [כנראה בשנת 1872 שכן הספר יצא בתרל”ג], הוא גייס כמה אלפי ! חותמים (י”ב), [בסוף הספר הדפיס 8 עמודים עם כ- 1,200 שמות], ובשנת תרל”ח הדפיס בווילנה 4,000 עותקים ונסע לחלק לחותמים (י”ב) [זו המהדורה השניה ולא ראינו שיש בה רשימות חותמים].

הנה הקישור למהדורת תרל”ג שבסופה נמצאים 8 עמודי הפרענומערנטן – עמ’ 161-168 לפי עמודי היברובוקס:

קישור להיברובוקס

על המשנה ברורה הח”ח עבד 28 שנים (י”ז). בשנת תרמ”ד הדפיס חיבורו משנה ברורה חלק א’ (כט) [רישום האותיות בשער הוא תרמ”ג. יתכן שהשער הוכן עוד בתרמ”ג אך ההדפסה גלשה לתרמ”ד – עדיין 1983 – והלאה לשנת 1884 ככתוב בתחתית השער. האם יתכן שכתבו את השנה הלועזית מראש? באופן שהספר אכן יצא בקיץ תרמ”ג – 1883 – כפי שהרב ישר כתב בספרו: החפץ חיים חייו ופועלו, הוצאת נצח, תל אביב, תשי”ח – 1958, כרך ראשון, עמ’ ריד? וכמצוטט במפעל הביבליוגרפיה? איננו יודעים⁶].

בעת ההדפסה ישב בוורשה ונכנס יום יום לבית הדפוס להשגיח שלא יצא קלקול, לא בטח בשום אדם, ביטל בשביל זה כמה חודשים מלימודיו התמידיים, וכך נהג בכל חלק וחלק בעת הדפסתו (ל).

מקום תפילתו בורשה היה בבית המדרש של הליטאים שעזרו לו בקיבוץ הפרענומערנטן (ל), ונקבצו חתימות הרבה והדפיסם בדפים האחרונים בספרו (לא) [“דפים” גרסינן ולא דף אחד. הגבירים שעזרו לח”ח באופן מיוחד אינם מוזכרים אצל הרב אריה. לכאורה, נעדר אצלו פרט משמעותי, שמא לא מקרי, כי ההודאה לתורמים הללו אינה מופיעה בכל ספרי המהדורה, ועל כך בהמשך דברינו].

אחרי צאת ספר משנה ברורה, הח”ח חילק למנויים בוורשה, ונסיעותיו הראשונות היו למעזריץ ולובלין. נסיעותיו עם ספריו היו כמעט רק בפלכי ליטא. לפלכי פולין הרחוקים שרוב הקהילות חסידים לא נסע מעולם עם ספריו (ל”ג) [“מעולם” ! זו קביעה קטגורית די מפתיעה ומעוררת השתאות. וכי למה לא? הלוא גם חסידים רכשו ולמדו את המ”ב. מ- 1883 ועד 1933, שנת פטירת הח”ח, יחלפו חמישים שנה, וכי לא נסע עם ספריו ל”כרכי פולין הרחוקים” בכל חמישים השנים הללו? טעון בדיקה]

החלק הבא של משנה ברורה דילג להלכות שבת, מפני שראה דחיפות לעורר את הדור על השבת, ורק לאחר הדפסת הלכות שבת התפנה לחזור להלכות נ”כ וברכות הנהנין, לפיכך נדפס על השער של הלכות שבת, בהדפסה הראשונה, “חלק שני”, אם כי כבר בהדפסה הבאה, ועד היום, הוא חלק ג’ (ל”ח). כותרת “חלק שני” היא איפוא סימנה המובהק של ההדפסה הראשונה של הלכות שבת.

ממה שאנחנו יכולים להתרשם, הח”ח לא בטח באיש והשגיח יום יום בבית הדפוס על מלאכת ההדפסה, ביטל מלימודו הרוטיני חודשים רבים, בכל חלק וחלק מהמשנה ברורה שהדפיס. אין ספק שהיה “קנאי” וקפדן גדול בכל הנוגע לתהליכי ההדפסה, והמכירה. לאור מעורבותו המלאה של הח”ח בהדפסה ובהגהה, פשיטא שלא ניתן לייחס מקריות בשינויים שנציג, ואין לנו שום ספק שחותמו של הח”ח, טבוע, על כל שינוי ושינוי, ועל הכל חשב.

“מוגה”

הח”ח הוציא הרבה הוצאות למגיהים ועל כל ספר היה כתוב מוגה, והקפיד על זה מאוד (אצל בנו, עמ’ ל”א)⁷.

בתי המכירות מציינים בהבלטה, כאשר המלה “מוגה” כתובה, בעט או עיפרון, כי כולי עלמא מאמינים שזה סימן מובהק שהספר יצא מידיו של הח”ח בכבודו ובעצמו, וכי המלה “מוגה” נכתבה על ידו. למרות שהשוואה אקראית של המילה “מוגה” נראית אולי דומה לעין רגילה, לא מקצועית, אך, ככל הנראה, על זה אין לסמוך כלל.

היות והרב אריה היה דייקן גדול והשתתף בכתיבת המשנה ברורה – ברא כרעא דאבוה – הוא מציין שאביו שכר מגיהים, וכי אביו הקפיד שעל כל ספר – “היה כתוב מוגה” גרסינן – ולא “היה כותב”. מדובר, כנראה, באלפי ספרים, ולכאורה, אם הח”ח היה כותב, אישית, על כל ספר “מוגה”, היינו מצפים שטרחה כזו, שלוקחת הרבה זמן ומאמץ, תהיה די חשובה, מרעישה ובולטת, שבנו יציין זאת.

לאחר העלאת הספיקות בשורות הללו, ראינו שגב’ ברמה, הוסיפה בעבודתה החשובה, מקור מפורש יותר (פסקה 3 בעמ’ 122), מבת הח”ח, פייגע זקס, שהמלה “מוגה” נכתבה ע”י הח”ח, או בני משפחתו או המגיהים ששכר. על פי שני ילדי הח”ח, יקום דבר.

בעותקים שבידינו (מ”ק) של הדפסה הראשונה של חלק א’, ובחלק שני המקורי – הלכות שבת תרנ”א – המלה “מוגה” איננה. אין לנו הסבר להיעדר “מוגה” בחלק שני-הלכות שבת (אם נכתב בעיפרון אולי נמחק?). ביחס להיעדר “מוגה” בחלק א’ אולי חסר עמוד חוצץ ששם היה כתוב, או שמא ההיעדר מכוון? איננו יודעים. עיון אקראי בבידספיריט יראה שלא תמיד נמצא את המלה “מוגה”. כנראה שההקפדה לא הייתה מאה אחוז, על אף עדות ילדי הח”ח.

בכל אופן, ולאור ורסיות הדפוס של ההסכמות, ההודאה המיוחדת לתורמים, ודפי החותמים שנעסוק בהמשך – האם “מוגה”, והיעדרו, הם יד המקרה? לאור דברינו צריך להניח שאין מקריות אצל הח”ח. מה הטעם? לא נדע. על כן גם זו תיובתא דח”ח תיובתא, מדוע לא נרשם “מוגה” בכל העותקים, במיוחד שהיה צוות שעסק בזה. על רקע הווריאציות השונות של עמודי הפתיחה של הספר, ודפי החותמים בסוף – “מוגה” מקבל משנה חשיבות. האם “מוגה” שימש אות: הרכב ספר זה דווקא לפלוני? או לקהילה פלונית? אין לנו אפשרות היום לראות כמות גדולה ומייצגת של ספרי ההדפסה הראשונה, ולא נוכל לבדוק ולהיווכח מה היה ה-“כלל ופרט” של הח”ח, או בלשון העידן שלנו, מה היה “תו התקן” של הח”ח.

בתי המכירות והקונים ישימו לב כאשר רואים את המלה “מוגה”. אך אדרבה, יזהר הקונה שרואה את המלה “מוגה”. ממש לא בטוח שזה כתב ידו של הח”ח, והסיכוי הסטטיסטי שכתב ידו הוא זה, הוא, נניח, אחד לעשר בערך, במקרה הטוב, בלקיחה בחשבון את בני המשפחה והמגיהים. תשע כתיבות “מוגה”, ו”מוגה” אחד כת”י הח”ח בעצמו, כמחצה על מחצה דמי?

צילומים של המשנה ברורה ח”א

הספר מצולם במספר אתרים, ונחזור על הסימונים.

עותק הספריה הלאומית סימנו ס”ל, יש לחפש לפי הרשומה:

990011055150205171 , השלישי ברשימה (דרך הקטלוג מגיעים לטופס ה”ב שלהלן ולא לטופס המצולם של הספריה הלאומית).

עותק מלא המצולם בהיברובוקס סימנו ה”ב.

קישור להיברובוקס

עותק בית המכירות Legacy Judaica עם צילומים בודדים סימנו ל”ג/1 – מכירת 13.9.20 פריט 64.

עותק נוסף ממכירה אחרת של Legacy Judaica עם צילומים בודדים ל”ג/2 – מכירת 3.11.24 פריט 45.

העותק ברשותנו סימנו מ”ק.

השינויים בשורות לאחר ההקדמה

אנחנו רוצים להצביע על שינוי מעניין. בטופס ה”ב לאחר סוף ההקדמה המשך העמוד ריק. בעותק מ”ק מופיע הודאה לתורמים. בעותק ס”ל בסוף ההקדמה מודפסות שתי שורות של הערה הלכתית בנוגע לסימן ס”ו:

“א”ה [אמר המחבר מ.ק.] בבה”ל סי’ ס”ו כתבתי דבין ויאמר לאמת ואמונה דינו כבין הפרקים, ולאחר העיון נ”ל דדינו כמו בין ויאמר לאו”י עיין ברכות י”ד חייא בר רב אמר אמר אני ה’ אלהיכם צ”ל אמת וע’ ברש”י שם”.

גירסה קמא מופיעה בביאור הלכה בסימן ס”ו, בד”ה *ואלו הן בין הפרקים וכו’, עמ’ 200, פיסקה שניה.

לפחות בעותק מ”ק נוכל להעיד שמדובר באותו קטע קמא ללא השינוי. ואכתי קשיא מדוע ההערה ההלכתית אינה מופיעה בכל ההדפסה ראשונה? תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

ועוד שינוי. בעותק מ”ק, לאחר ההקדמה, מודפס קטע של כמה שורות הודאה, לשלושה תורמים שעזרו בהדפסה: דוב ב”ר זאב זעלדאוויץ, בן אחיו ברוך דוד זעלדאוויץ ו- יעקב אהרן ב”ר דוד ראגאווין. השניים הראשונים “הלוו לי סך מסויים”, והשלישי “נתן לי סך מסויים”. לא מצויין מהיכן הם. הקטע הזה אינו נמצא בעותקים האחרים שראינו. זה מעורר תמיהה. וכי מדוע יישמט נדבתם בעותקים אחרים? ותמיהה כפולה – הכיצד בעל ספר החפץ חיים (שקדם למשנה ברורה) – לא יוקיר להם תודה בכל מהדורת ההדפסה? גם זה תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

אי אזכור מקום מושבם מושך תשומת לב, במיוחד על רקע ציון ערי חותמי הפרענומערנטן. בגוגל לא מצאנו עליהם פרטים, אבל באתר המצויין עיתונות יהודית היסטורית, נמצאו, כפי הנראה, קצת פרטים על שניים מהם, ונקווה שקלענו, ואכן הם המה. הג’ [הגביר] דוב זעלדאוויץ מוזכר ב”הצפירה” 7.7.1885 כתושב מינסק, וב”המליץ” 8.7.1894 הוא עדיין תושב מינסק. ב- 1896 הוא תושב אודיסה, וב- 1900 כתורם לספריה שיסד ד”ר חזנוביץ (לימים הספריה הלאומית), והוא מהעיר יליסובטגרד (כיום קרופיבניצקי) דרום מזרח לקייב. ז”א שבזמן הקרוב להדפסת הספר, דוב זעלדאוויץ הוא תושב מינסק. המרחק בין מינסק לראדין הוא 192 ק”מ, והמרחק בין מינסק לוורשה הוא 557 ק”מ. גם אם המרחק לא כ”כ רחוק מראדין – הוא מספיק רחוק מוורשה.

בהמליץ 9.3.1899 מופיעה ידיעה על פטירת [יעקב] אהרן ב”ר דוד ראגאווין, במינסק. “זה כשנה שב מטאמסק”, ז”א 1898. הוא היה כנראה נדבן גדול, וצויין שישב בטומסק חמש עשרה שנה. זה מביא אותנו לשנת 1883, כך שכנראה היה בעיר טומסק בזמן הדפסת חלק א’ של המשנה ברורה. העיר טומסק היא בירת מחוז טומסק, המחוז הפדרלי בסיביר, במערב סיביר. המרחק בין טומסק לראדין הוא 4,581 ק”מ, והמרחק בין טומסק לוורשה הוא 4,938 ק”מ ! רחוק ממש.

אם כנים דברינו, והאנשים הם המה, הנדבנים רחוקים מוורשה, ומקהילתה, והרבה. לפי הדברים היפים שהח”ח כתב עליהם, הם הלוו לו, והרימו תרומה משמעותית, שכנראה הייתה נחוצה מאוד לח”ח בהדפסת הספר, על כן בדין יזכירם לטובה. ולמה לא יזכירם בכל עותקי ההדפסה הראשונה? מוכרח להיות לזה סיבה, וסיבה כזו שתעמוד במבחן מחבר ספר החפץ חיים. האם יכול להיות שהח”ח לא רצה לציין את תרומתם כדי לא לבייש אחרים, או את אנשי וורשה? הנה נדבנים רחוקים מוורשה, האחד במרחק 557 ק”מ, והשני במרחק 4,938 ק”מ, הם שעזרו, ומתוך שבחם יבוא לגנות את אנשי וורשה חותמי הפרענומערנטן שלא הרימו די? מצד שני, בעותק מ”ק (ראה להלן) מצורף דף חותמי וורשה, ובתחילת העותק ההודאה לתורמים. תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

עם סגירת הגליון, ראינו שבית המכירות Winner`s במכירה 148, פריט 174, מיום 30.3.25, מכר עותק של חלק א’ הדפסה ראשונה הכוללת את ההודאה לתורמים, ובסופה עמוד פרענומערנטן מסוג לג/2.

הוצאות הדפסת ספרי לימוד – בכלל החזקת התורה?

הח”ח כתב ספר בשם: שם עולם [חלק ראשון] 1895, וחלק שני 1897. על פי שער הספר, תעודתו, בין היתר, לעודד את החזקת התורה. בחלק ראשון, פרק ט”ו, שכותרתו היא: “בו יבואר גודל חיוב החזקת התורה וגודל שכרה”. בעמ’ 40, עמודה ראשונה, מונה הח”ח את סוגי החזקת התורה: לשלם שכר לימוד התורה של עניים, החזקת ישיבות ות”ת שלא יתמוטטו, החזקת תלמידים ורבנים הלומדים תורה, נתינת סחורה לת”ח להשתכר, ולהשיא בתו לת”ח. בחלק שני, עמ’ 14, בהערה השניה בעמוד, שנמשכת לעמוד 15, הח”ח מרחיב על תמיכת זבולון ביששכר, באופן שסוחר יקח מופלג בתורה ויתן לו כל צרכי חיותו בשלמות, והאופן השני של החזקת תורה, להחזיק ישיבות.

על פי שניים עדים יקום דבר, ועל פי שניים עדים יעדר דבר. די מפתיע, לכאורה, שמימון להדפסת ספרים אינו ברשימה. בשנת 1895, הח”ח הרי כבר אחרי הדפסת שמירת הלשון, ואחרי הדפסת שתי הדפסות מ”ב חלק א’, וגם חלק שני הלכות שבת – בודאי בשנת 1897. קשיי המימון – הרי חש היטב. על כן גם זו – תיובתא דחפץ חיים תיובתא. ודו”ק: אמנם אולי אפשר להסתפק האם סיוע במימון הדפסת ספר היא צדקה במובנו הממוני, אך כאן ההדגשה היא על החזקת התורה, ולכאורה עזרה במימון הדפסת ספר – בודאי ספר יסוד הלכתי – היא החזקת תורה במובן הכי קלסי, ללמוד ולקיים, בין בהלוואה ובין בתרומה. וגם זו – תיובתא דח”ח תיובתא. ומה זה אומר על הנדיבים? מה המצווה שהם קיימו? חסד ודיו?

מחיר הספר לחותמים מראש

הרב ישר (בספרו: החפץ חיים חחיו ופועלו, הוצאת נצח, תל אביב, תשי”ח-1958, כרך ראשון, עמ’ ריג) מצטט מכתב שהח”ח כתב לר’ חיים ליב הכהן מטיקטין, מיום ד בשלח תרמ”ג (ט’ שבט – 17.1.1883) , ובו בקש ממנו להשיג פרענומערנטן לספרו החדש המשנה ברורה. הח”ח צרף דפים לדוגמה של הספר, וכמו בספרו “חפץ חיים” שהיו לו יותר מאלף חותמים, התשלום יהיה כשיקבלו את הספר, במחיר רובל כסף, ושמותיהם יודפסו. אין אנו יודעים מה היה מחיר הספר לקונה הרגיל שלא חתם מראש – אותו מחיר? תמצאו את שמו של ר’ חיים הכהן רשום בעמוד הראשון של דף החותמים השני (טיקטין) – עותקים ס”ל, ה”ב ו- ל”ג/1, עמודה ימנית שורה 17 למטה, ראו להלן התמונה.

באשר למחיר הספר לחותמים מראש, יש אי בהירות. במכתב המצוטט המחיר רובל כסף אחד. הרב אריה, בנו, כותב בעמ’ ל”א (ראה בנספח) שהמחיר היה 1 רובל כסף ו-15 קופייקות (עם כריכה?). עכ”פ בנו מציין שם בעמ’ ל”א שהוצאות ההדפסה היו כאלף וחמש מאות רובל (לשתי הדפסות שנת 1884? לא נראה – רק להדפסה הראשונה). לפי שלושה דפי החותמים הידועים לנו, היו כאלף חותמים. אזי למחיר הפרענומערנטן יש משמעות כלכלית גדולה. לאלף חותמים, ההפרש משמעותי: אלף רובל או רק חמש מאות רובל. אפילו תאמר אלף רובל עדיין השלמת חמש מאות רובל זה סכום נכבד, וההודאה המיוחדת לשלושה מתבררת כמשמעותית ביותר. עכ”פ התיובתא – באשר להיעדר תמיכה בהדפסת ספר בגדר החזקת התורה – ממקומה, לא יצאה.

אין כאן ריבית דברים

דבר אחד ניתן להגיד בבטחה: ציון שם חותם מראש (למרות שמשלם רק עם קבלת הספר), ציון שם המלווה, וציון שם תורם – כולם אינם בכלל ריבית דברים לדעת הח”ח. על רקע ההלכות של ריבית דברים, היה מעניין לדעת מה דעת הח”ח מתי מותר לשבח בדברי ברכה החמים למי שהלווה לו, ולמי שתרם לו⁸. אגב אורחא, חיפשתי אצל הח”ח בספר אהבת חסד התייחסות לריבית דברים. לא מצאתי, ופניתי לצאט איי אי (בתשלום). בתחילה מסרו קטעים עם ציון לספר. בבדיקות במהדורות שונות שהם ציינו, לא נמצאו הקטעים. חזרתי לצאט, הם בדקו בדיקה חוזרת, חזרו בהם והתנצלו (ומכאן משנה זהירות בשימוש בצאט. אך אדרבה, שימוש מושכל והעמדת הצאט על התיקון מועילה לכלל המשתמשים, וחשובה, כי הצאט מתגבש, למעשה, לסטנדרד עולמי. יש להקפיד לרשום לצאט בצורה ברורה שהציטוט אינו נכון ולבקש, בנימוס, שיתקנו על אתר. הצאט מודה בטעות, מודה לתיקון, ומתקן על אתר. במקרה אחר ביקשנו מאדם אחר שיבדוק אחרי כמה ימים, וראינו שתיקנו הכל. והרי הכל במהירות “תוך כדי דיבור”). אכן אין באהבת חסד התיחסות לריבית דברים, וזה, לכאורה, המקום הטבעי להתייחס לזה. מכיוון שאין מקריות אצל הח”ח, ההשמטה, גם היא תיובתא דח”ח תיובתא.

דפי הפרענומערנטן

חותמים מראש על ספרים – פרענומערנטן – היא תופעה די מוכרת⁹. יש בזה עזרה כלכלית בקבלת תשלום מראש, אולי גם הנחה מהמחיר המלא לאחר ההדפסה וההפצה, ושוברו בצדו – הוקרה מודפסת. הח”ח, דווקא הקפיד שלא לקבל שום תשלום מראש אלא רק עם קבלת הספר. יש בזה הכרה שהספר ראוי, ומעלין בקודש אם משיגים גם שמות ת”ח חשובים, דבר העוזר לקונה להחליט לקנות. מלבד ההיבטים הללו, אגב אורחא, יש עיסוק גדול סביב עצם רשימות השמות למקצוע הגניאולוגיה, וזיהוי מקומם של אנשים. ספר יסודי הוא ספרו של בערל כהן: פרענומערנטן (1975), שיש בו הקבלת שמות, ערים, וספרים. הוא הקיף הרבה ספרים, ויש לקוות שיום אחד הספר יושלם בספרים שכהן לא רשם.

חשבנו שאנחנו יודעים על שני דפי רשימות חותמים – ארבעה עמודים של שמות. בית המכירות ל”ג/1 ציין בהגינות, בתארו את העותק שהעמיד למכירה – שבעותק הנמכר יש דף אחד משני דפים, וצילם את הדף. מדובר בדף אחד שבראשו אנשי העיר טיקטין (וכן נובוגרד, סטוויסק ו-קאלנע). דף טיקטין מופיע גם בעותק ס”ל וגם בעותק ה”ב. בשני העמודים של דף טיקטין מופיעים 325 שמות בשבעה טורים.

בעותק מ”ק יש רק את הדף השני. בסוף העמודה הימנית בעמוד הראשון מנויי וורשה (והעיר שציצין), 8 עמודות עם 322 שמות. 5.5 עמודות לאנשי ורשה, ועמודה וחצי לאנשי שציצין. הדפים הם בסדר אל”ף בי”ת “כדי שלא לנגוע בכבוד שום אדם” ככתוב בכותרת דף טיקטין. השם החותם בסוף עמ’ 2 בדף טיקטין הוא: ר’ דוב ב”ר מאיר מארקעוויץ, ושם החותם הבא בעמודה הראשונה בדף השני הוא: הר”ר יצחק ב”ר שמואל חונה בוואנסעס (לא איתרנו). אומנם קפיצה מאות דל”ת-דוב, לאות יו”ד-יצחק, אבל הרצף, אפשרי.

עם סגירת המאמר, מצאנו שבית המכירות ל”ג העמיד למכירה עותק מההדפסה הראשונה עם דף שמות חותמים שלישי, השונה משני הדפים שהכירונו. על רקע הערת הרב אריה ליב בן הח”ח (עמ’ ל”ג) שהבאנו לעיל, על כך שהח”ח לא נסע לקהילות החסידים הרחוקות בפולין לחלק את ספריו – היה מעניין לראות שבצילום עמוד החותמים שבאתר בידספיריט ל”ג/2 – עמודה רביעית, שורה 18 מלמטה מופיע: ר’ חיים יצחק לוריא בעד בהמ”ד חסידים. הערים המנויות בדף שלישי זה הם (העתקנו ככתבם): נאיישטאט, גרעאייעוי (גריבה), מייאגוסטאוו, זעלווע, ו-דערעטשין.

האם מותר להעלות השערה שהח”ח הפריד את דפי החותמים, במכוון? באופן שדף חותמי וורשה יהיה צמוד לעותקים שחילק בוורשה ושציצין, דף טיקטין צמוד לעותקי חותמי טיקטין והערים שנמנו, ובשאר המקומות לא צרף את דפי החותמים האחרים¹⁰? מדוע לא יצרף את כל שלושה הדפים לכל עותק? מטעמי חיסכון? לא מסתבר. אולי זה נעשה כדי שלא לבייש מי שלא היה בין החותמים? אולי טפסים שנמכרו אחרי ההדפסה לקונים שלא חתמו מראש, לא כללו שום רשימת חותמים? ולמי הלכו ספרים שכללו את התודה לנדבנים בסוף ההקדמה? מצד שני, על המשקל, תודה לחותמים מראש מראש! דבר אחד ברור לנו: היות ואין מקריות אצל הח”ח, על כן תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

ביחד, בששת העמודים, מופיעים כאלף שמות. היות ואין לנו ידיעה על דפי חותמים נוספים (אולי עוד נגלה!) מעניין ומוצדק לתהות מדוע הח”ח ציין, פחות חותמים למשנה ברורה מספר חפץ חיים? האם מפני שהיו, יחסית, פחות חותמים למשנה ברורה? האם ששת העמודים משקפים את כל החותמים? הזכרנו לעיל שבספר חפץ חיים, מהדורה ראשונה, תרל”ג, הודפסו כ-1,200 שמות של חותמים. מדוע מוצאים פחות במשנה ברורה? האם היו יותר חותמים מהמודפס? ואם היו מדוע נפקד מקומם? אם נכונה השערתינו שהח”ח בחר בקפידה את דף החותמים המסויים, להפצה אישית, באזור או קהילה, ובכלל זה את התודה המיוחדת לשלושה התורמים שבסוף ההקדמה – אין מנוס, וכל השאלות מוצדקות. אם איכשהוא יישבנו בדוחק את התמיהה על השמטת קטע התודה לנדבנים – מה נאמר כאן? ועל כולנה מרחפת התיובתא הגדולה – מדוע הח”ח לא כלל בכל עותקי ההדפסה גם את ההערה ההלכתית, גם את התודה לשלושה התורמים וגם את ששת עמודי החותמים? תיובתא דחפץ חיים תיובתא. ותיובתא בתוך תיובתא: ראינו לעיל שהרב אריה ציין שהנסיעות הראשונות של הח”ח לאחר הדפסת המשנה ברורה חלק א’, היו למעזריץ ולובלין – ולפלא ששתי הערים אינן ברשימת חותמי הספר (אולי אכן עוד יתגלו דפי חותמים?).

גליונות הדפוס

כדאי להתעכב על פרט טכני של הדפוס. בתי דפוס משתמשים בגליונות דפוס בגדלים שונים כדי שקיפולם, וחיתוכם יביא לכמות דפים הדרושים, ולגודל הפיזי של ספר. איש הדפוס, היה מקפל ומסדר את הקונטרסים המודפסים זה אחר זה. כדי למנוע בלבול ושיבוש מקום הגליון כסדרו, בטעות, לעיתים הודפס בצד התחתון של העמוד הראשון בקונטרס, בצד, סימון מספר הקונטרס והדף, למען יקופל, ויונח במקומו הרץ, הנכון. לאחר מכן הספר מוכן לחיתוך, שיפריד את הדפים, ומשם לכריכה. כשהוצאות דפוס ונייר יקרים, עושים חשבון בבחירת גודל הגליון ע”מ להתאימו לגודל הדפים הרצוי, ומשתדלים שהגליונות ינוצלו באופן מלא ללא עודפים, במיוחד כשמקבלים תרומות להדפסה.

גודל הדף של המ”ב הדפסה ראשונה שבידינו הוא: 21.8 על 18 ס”מ. בתחתית העמוד בצד ימין (ראה בתמונה הבאה), בעמוד האחרון של ההלכות, מסומן “לח 6” – עמוד שישי בגליון 38. נוצר עודף לא מנוצל של דף אחד (שני עמודים). כך בשני העותקים (לג/2 לא ראיתי). יש סימונים לגליון לכל החלק ההלכתי מסימן א’ ואילך, אך לא בעמודים הפותחים או בדפי החותמים. בדיקה בדפי הספר תראה שמכל גליון יוצאים 4 דפים, יחד 8 עמודים. היוצא הוא, שלהשלמת הגליון, נשאר דף אחד ריק (2 עמודים), שהיה יכול להתאים, בהנחה שצורף רק דף חותמים אחד. אך דף אחד לא יספיק, שכן דף השער וההקדמה גם הם מחוץ לחשבון, וממילא יש שלושה דפי חותמים. את החשבון ננסה לערוך בהמשך.

לפעמים רואים ספרים, שנייר דפי ההפרדה, בתחילה וסוף, הם אותם דפי הדפסה, ולפעמים רואים דפי הפרדה מאיכות שונה של דפי הספר, שכנראה באים מנייר זול, או משאריות נייר של בית הדפוס, ולא מגליונות הדפוס של הספר.

לאור שלוש וורסיות של תחתית העמוד האחרון של ההקדמה, ורסיית הסכמת הרב וואקס, ושלושה דפים שונים של חותמים, תכף ננסה לעשות חשבון לגליון הדפוס. היות ובכל הדפים הללו אין סימן גליון, מתחזקת מאוד הנחתנו שהח”ח ברר את כל הדפים הללו בנפרד, וסדר להם צירופים שונים, כנראה בהתאם למקומות, לאנשים ולקהילות ששלח את עותקי ההדפסה הראשונה, או שנסע לשם בעצמו. ושוב, אין מקריות אצל הח”ח. מאי טעמא? איננו יודעים – תיובתא דח”ח תיובתא.

בטרם ניכנס לחשבון, נכון לציין כי בחלק שני (הלכות שבת), שתחת ידינו, דפי הספר קצת יותר גדולים – 22.4 על 18.3 ס”מ, וכל גליון דפוס הכיל 8 דפים-16 עמודים, כאשר הגליונות מסומנים החל מהשער. הגליון האחרון היה רק 3 דפים-6 עמודים. כאן רואים שנייר, כנראה, בוזבז, אך סימון הגליון הוא, על הסדר, מתחילה ועד סוף.

שורת האזהרה שלא להדפיס ללא רשות

בטרם ניכנס לחשבון הגליונות, עלינו להתייחס לואריאציה נוספת. בחלק מעותקי ההדפסה הראשונה מופיעה אזהרה בסוף ההלכות:

“אזהרה בל יזיד איש לחזור ולהדפיס את הספר משנה ברורה בלתי רשותי או רשות ב”ב, המחבר”

אצל כמה מוכרים בבידספיריט מודגשת ההערה הנכונה, שהשורה הזו לא חזרה ונדפסה אח”כ. בעותקי ס”ל, ה”ב, ו- מ”ק היא לא נדפסה. יתכן שהשורה הושמטה בטעות ממטריצת הדפוס הראשונה, וכשהח”ח גילה, הוסיפה. על כן יימצאו טפסים ללא האזהרה, עד ששמו לב, הוסיפוה, והח”ח לא רצה לחזור ולהדפיס את הגליון האחרון של ההלכות – גליון לח – מחדש, בכל הטפסים, כדי לא להטריח ולהכביד על ההוצאות. בהנחה זו, לא מדובר בהשמטה מכוונת. או דילמא שלכתחילה דווקא סבר שלא להגביל, ולא הדפיס את האזהרה, ואח”כ חזר בו והוסיף את השורה למטריצת הדפוס. או איפכא שבמטריצת הדפוס הראשונה ההגבלה הודפסה, והח”ח חשב שנית, והחליט שלא תודפס משם ואילך, ומחק את השורה ממטריצת הדפוס. תיובתא דח”ח תיובתא.

כך או כך, שוברו בצידו. הסכמות כוללות לעיתים איסור הדפסה ללא רשות המחבר, ובדר”כ הגבלה למספר שנים. ההסכמות, לרבות הסכמת הרב וואקס, אינן כוללות הגנה כזו, וכאן, לאו מקרה הוא. מותר לנו להניח שהמסכימים שאלו את הח”ח אם הוא חפץ בהגנה כזו, והח”ח, כנראה השיב בשלילה. אם כך הוא, והרי הח”ח הדפיס את האזהרה – מדוע לא בקש גם מהמסכימים שיציינו את האזהרה? יתכן להסביר שההגנה בהסכמות בדרך כלל נקובה בזמן של כמה שנים, והגבלת הח”ח, ללא הגבלת זמן, לא הייתה נוחה למסכימים.

אפשר והח”ח חשב קדימה (על יסוד הצלחת הספר חפץ חיים?), ודעתו הייתה, שלמחבר, מותר באופן כזה להגביל את ההדפסה, ללא הגבלת זמן, שתהיה רק “בלתי רשותי או רשות ב”ב”. אך נוסח ההגבלה, מעומעם למדי, דבר, שלא היינו מצפים שיצא תחת הח”ח, המדקדק הגדול. “ברשותי” – ניחא שהתכוון לחייו הוא, אך “בני ביתי”? גם אחרי לכתו מהעולם? או במקביל לחייו? מיהם? הכוונה לכל ילדיו? או שמא כל צאצאיו החיים כאן היום, או אף לאחריהם? ניתן להניח שלא נחה דעתם של המסכימים, והם לא חשבו שזה ראוי, וחששם בידם. כשמדקדק בשיעור קומה של הח”ח משאיר הוראה מעומעמת – תיובתא דח”ח תיובתא, בדינא היא.

באופן כללי, הגבלה שלא להדפיס למספר שנים, תסתיים במועדה, כי תלמוד תורה ולימוד תורה חייבים להמשיך, וללא ספרים קשה. אולי רבנים-מסכימים לא ימהרו להטיל הגבלה שיתכן ותמנע תלמוד תורה בעתיד, כי לך תערוב מה יחשבו “בני ביתו” בעוד דור – ובכלל, כמה שני תקופת “בני ביתו”? – הן לעצם הרשות להדפיס והן לשמירת מחירו העממי (ובדומה, אף בימינו, למרות עושר הספרות במאגרים, עדיין יש ספרים שבעלי-זכויות או יורשיהם אינם מרשים להעלות לרשת). גם כך הייתה, אז, מצוקת ספרים קשה¹¹ – מצוקה שאינה קיימת היום כלל.

סוגיית ההסכמות לספרים נדונה הרבה ואכמ”ל. אך הערתנו צריכה תלמוד של הח”ח, לרבות משמעות השמטת השורה במהדורות הבאות. לכתחילה מאי קסבר? ולבסוף מאי קסבר? ולמה חזר בו? ההגבלה הרי יצאה מהח”ח (לא בדקנו את מכתבי הח”ח המרשים להדפיס את הספרים). תהא מסקנת הדין איך שתהא, זה יכול, אולי להתאים, לתשובה שהח”ח נתן, כששאלוהו מדוע אינו ממשיך לחבר את המשנה ברורה על חו”מ (הרב ישר: החפץ חיים, כרך ראשון, הוצאת נצח, תל אביב תשי”ח -1958, עמ’ רח’ הערה 4), והוא ענה: בנוגע לחו”מ אי אפשר לסדר הלכה ברורה מיוסדת על רוב הפוסקים, יען כי כידוע, המוחזק יכול לטעון קים לי כמיעוט פוסקים, ולפיכך הדבר תלוי בהכרעת דיין, לכן לא שייך לכתוב ספר הלכות על כך. מה היה איפוא ה”קים לי” קמא של הח”ח? אפשר והסתמך על “תקנת הקדמונים”¹² אם כי לא ראינו ש”בני ביתו” בכלל התקנה.

כך או כך, בין אם שורת ההגבלה הודפסה בתחילה והושמטה, או איפכא, לא הודפסה ונוספה, במכוון, ואף אם נשמטה בטעות והוספה, תיובתא דח”ח תיובתא.

גליונות הדפוס של תחילת הספר וסופו

כעת נחזור לתחתית עמוד מספר 6 בחלק א’ שיש בו שלוש ורסיות: ריק (עותק ה”ב), עם הערה הלכתית קצרה לאחת ההלכות (עותק ס”ל), ו- ההודאה לתורמים (עותק מ”ק). נזכור שגם הייתה ורסיה של תוספת הסכמה של הרב וואקס בעמוד 4, אם כי ניתן לשער שזו הייתה בכל ההדפסה השניה של חלק א’ באותה שנה, אך רק בחלק מההדפסה הראשונה, לפי שמצאונה רק בעותק ה”ב.

הממצאים זהים בעותקים (מלבד לג/2 שלא ראיתי). גיליון א מתחיל בדף ראשון של ההלכות, הוא דף ד’, הרביעי לספר, ובצדו השני עמ’ 8 (2 עמודים). מהדף הבא, עמ’ ה’ לספר, מתחיל גליון ב’ 4 דפים-8 עמודים, במתכונתו, עד סוף ההלכות בספר. זה ממצא מעניין. הרי יש 4 דפים מהשער ועד דף ההלכות הראשון (כולל), וזו הרי מתכונת הגליון של הספר. ולא היא. גליון א הוא של שני עמודים, והוא מתחיל לאחר שלושה הדפים ראשונים (6 עמודים) ללא ציון גליון. זה מתאים מאוד, כאמור, למי שעושה שינויים, ומתכוון לעשות צירופי דפים שונים. בנוסף, לא ברור מדוע גליון א’ הוא 2 עמודים, והספר מסתיים בעמ’ 6 לגליון לח. הרי 2 עמודים זה בדיוק מה שחסר לניצול מלא של גליונות הדפוס, של פנים הספר.

בואו חשבון לגיליון:

דף ראשון – 2 עמודים: עמוד שער ועמוד אישור הצנזורה. העותקים שווים בזה = דף אחד (ושני העמודים הללו אפשר להדפיס 4 פעמים בכל גיליון דפוס).

דף שני – הסכמות. היות והסכמת הרב וואקס נמצאת בהדפסה הראשונה בעותק ה”ב, לזה צריך 2 דפים שונים = 4 עמודים.

דף שלישי – העמוד הראשון של ההקדמה שווה בכולם. אך בעמוד הבא, לאחר ההקדמה יש שלוש ורסיות: ריק, הערה הלכתית, ו- הודאה לתורמים. לזה צריך 3 דפים = 6 עמודים (כדי להדפיס דף אחד עם כל ואריאציה).

עד כאן מנינו 6 דפי דפוס שהם גליון וחצי של דפוס.

לו הח”ח היה מדפיס את ההסכמות באופן אחיד, ובסוף ההקדמה היה מאחד את ההערה ההלכתית ואת ההודאה לתורמים היה לו 4 דפים, שהוא גליון אחד שלם, והיה חוסך חצי גליון דפוס. על רקע זה תמיהתנו מתחזקת, וכי מה הפריע לח”ח שלכל הקונים תודפס ההערה ההלכתית וגם ההודאה לתורמים. התיובתא, איפוא, חוזרת וניעורה.

3 דפי החותמים – 6 עמודים. לזה צריך להדפיס 3 דפים שונים.

לו הח”ח היה מפרסם את כל 6 עמודי הפרנומערנטן יכול היה לצמצם לגליון אחד. ואם היה מדפיס את העמודים הראשונים בשלמותם כאמור לעיל, היה יוצא עם שארית של דף אחד בלבד. מה היו שיקוליו בהפרדת דפי התורמים ולמה לא יזכיר את כולם לכל עותק? התיובתא חוזרת וניעורה מהכיוון הזה.

ומכיון שלא עשה כך, הפיזור יצא לו 9 דפים שהם 18 עמ’. על כן במתכונת הרגילה של גליונות הדפוס המסומנים – 4 דפים שהם 8 עמודים – 9 דפים הם 2.25 גליונות, נוצר “בזבוז” של 3 דפים. מכיוון שאיננו יודעים את כלל הרכבת הואריאציות, תמיד קיימת אפשרות של הכנת סוגי גליונות שונים, באופן שלא יהיה בזבוז. חזקה על הח”ח שחסך ולא בזבז את כספי התורמים. לפי השערתנו לעיל לא נצרכו לשתי מאטריצות דפוס בשל השמטת אזהרת הדפוס של הח”ח, אלא הוסיפו או החסירו שורה למאטריצה, אחרת היה בזבוז נוסף.

נראה לנו שניתן להסיק מכל הממצאים, שליטה וגמישות מלאה של הח”ח בתהליך הדפוס, ושליטה מלאה של הח”ח בסידור הדפים הראשונים והאחרונים של הספר, הדפים שיש בהם שינויים, וצירופיהם. את סידורם לא ניתן להניח ליד המקרה של עובדי בית הדפוס, או עובדי הכריכה. בסבירות גבוהה מאוד, נדרשה השגחה צמודה לסידור הדפים בספרים, לפי הואריאציות השונות, לאחר חיתוך הגליונות והכנסת הדפים, עובר לכריכה, וסידור כל סוג בנפרד.

כל החשבון שעשינו לדפים הוואריאנטים הוא על בסיס ההנחה שצריכת הדפים הוואריאנטים שווה. הנחה זו, כמובן אינה מבוססת, כי איננו יודעים מה הייתה הכמות המדוייקת של הצריכה, ויכול מאוד להיות שהיא הייתה לא שווה. אולי טפסים עם הסכמת הרב וואקס היו רק 20%, או טפסים עם ההודאה לנדבנים היו רק 18%, או טפסים עם דף חותמים פלוני היו רק 15%, וכן הלאה. זאת אומרת שהיה ויסות. יכול מאוד להיות שעבור 9 הדפים הווארינטים, הח”ח השתמש בכל 3 גליונות הדפוס ללא שאריות וללא בזבוז, כי הכפילו דף בגליון, שהיה צריך יותר.

כך או כך, הח”ח היה צריך לדעת ולתכנן מראש כמה טפסים יהיו בהרכב דפים כזה או אחר, ולהתאים את החשבון, מראש, על מנת לעשות שימוש יעיל בגליונות. זו אופרציה מהותית, ארגונית וטכנית גדולה, שבודאי דרשה זמן ומאמץ. זאת אומרת שהנוכחות של הח”ח בבית הדפוס הייתה לא רק להשגחה על ההגהה, אלא, גם, לתכנן, עד הפרט האחרון, את הרכב הטפסים, והכמויות. מכיוון שמלכתחילה הח”ח תכנן שיהיו הרכבי טפסים שונים, היה עליו גם להקפיד להימנע מטעויות. היה צריך לסמן את הערימות הממוינות, ולהשגיח שהם ילכו לחיתוך הדפים ואח”כ לכריכה, ויישארו מסומנים, גם אחרי הכריכה (או ללא כריכה שכן ראינו שמכר טפסים ללא כריכה). מכיוון שהיה חשוב לח”ח הרכב הדפים הוואריאנטים, הייתה צריכה להיות השגחה קפדנית על המיון והסימון של החבילות, ע”מ שלא תהיינה טעויות. אין ספק שהוא ידע היטב שזה מחייב הרבה זמן ומאמץ, שאינו דומה לשום ספר “אחיד” אחר. לא פלא שהיה יום-יום בבית הדפוס. הח”ח היה איפוא איש פנטסטי גם בארגון וסדר.

לא קשה איפוא לדמיין את הח”ח, בני ביתו ומגיהיו, עומדים טרודים ודרוכים בבית הדפוס ביום סידור הטפסים, מול ערימות של גליונות מקופלים ולא חתוכים, של כל החלק ההלכתי, ולפניהם 9 דפים שונים מופרדים וחתוכים לבודדים, בשורה על השלחן, כשהח”ח נותן הוראות: כך וכך עותקים לסדר כאשר דף אחרון של ההקדמה ריק, כך וכך עותקים עם דף חותמים מסויים בסופו, וכך וכך עותקים עם ההודאה לתורמים ודף חותמים כזה או אחר בסופו, וכך וכך עותקים עם סיום ההערה ההלכתית עם דף חותמים מסויים, הסכמת הרב וואקס, וכן הלאה כל האפשרויות השונות שהח”ח תכנן, לפי תוכנית סדורה מראש. הארגון הקפדני הזה המשיך למסעותיו למכירת הספרים, שהיו צריכות להיות מתוכננות עד הפרט האחרון, לאן נוסעים, איזה הרכבי טפסים לוקחים, וכמה. הצורך הארגוני הקפדני הזה כנראה הצריך שהח”ח יסע, אישית, לחלק את הטפסים למנויים, ולמכור את היתר לאחרים. זה מסביר למה הוא טרח לנסוע ולא שלח שליחים. יכול להיות ששלח אחרים לקהילות שהחלוקה הייתה פשוטה – של טופס מסויים, או שניים, אבל לא במקומות המורכבים. איננו יודעים אם יש עלומות הדפסה מסוג זה גם במהדורות הבאות של המ”ב חלק א’, וכן בחלקים הבאים. אם יש תיעוד מסודר של כל הנסיעות של הח”ח להפצת ספריו, בשנים הראשונות, אולי יהיה אפשר לנסות לבנות “תוכנית התאמה” של הרכבי טפסים למקומות. עכ”פ מ- 1884 ועד 1891, השנה בו הוציא את “חלק שני” הלכות שבת – במשך 7 שנים של מכירת חלק א’, לכאורה היה צריך לנדוד למכור את הספר, אישית, כדי להימנע מטעויות, על פי ההרכב ה”מתאים” שהח”ח החליט, די בכל אתר ואתר.

נדמה (דל”ת קמוצה) לעצמנו: מה נכבד המעמד הזה. שולחן ארוך, מעברו, או מאחור, כמה אנשים מסדרים את הדפים הוואריאנטים לפי הוראות הח”ח, זה לכאן וזה לכאן, מעל ומתחת לחלק ההלכתי הלא כרוך. מצרפים את הדפים, כל אחד לפי יעדו או יעודו הוא, מסדרים בערימות, מסמנים, הלאה לכריכה, ומשם בחבילות מסומנות. מחזה גדול ומרשים. מן הסתם בני ביתו ומגיהיו שאלוהו באותו מעמד: רבינו החפץ חיים על מה ולמה צרפתם כך? ועל מה ולמה צרפתם אחרת? והח”ח השיב להם אחת לאחת. ואולי לבסוף, היה גם מי ששאל, לתדהמת כל הסובבים – שמא נער קטון בבית הדפוס או בכריכיה – רבינו הגדול, ולמה לא כל העותקים יהיו מלאים ושווים? והח”ח נשקו על מצחו, נצחתני בני נצחתני. מי יתננו.

כמות ההדפסה הראשונה

בכמה עותקים הח”ח הדפיס את חלק א של המשנה ברורה? איננו יודעים. אפשר לשער שמדובר באלפים – דבר שחייב את הח”ח להתכונן ולהיערך, כלכלית, והפצתית (ובודאי כשהוא מקפיד למי הספרים יגיעו לפי הדפים הוואריאנטים!), ולאותה כמות היה עליו להיערך לחלקים הבאים של המ”ב. כנראה שלא נדפסו די עותקים בהדפסה הראשונה והיה ביקוש גדול להדפסה שניה או שהח”ח חיכה לקבל את ההכנסות מההדפסה הראשונה כדי לממן את ההדפסה השניה. הזכרנו לעיל את דברי הרב אריה בן הח”ח שספר חפץ חיים מהדורה שניה, 1878, הודפס בארבעת אלפים עותקים, בנקל, אפשר לשער שהודפסו אלפים רבים של ספרי משנה ברורה בשנת 1884, בשתי ההדפסות. הח”ח הרי כבר היה ידוע, והיה פעיל במכירת ספריו.

אין לדעת כמה עותקים מההדפסה הראשונה של חלק א’ נמצאים כיום בעולם. אף אם יימצאון חמישים, מאה, מאתיים או אפילו ארבע מאות עותקים, ונדע בכמה מהם מופיעה ההסכמה הנוספת, בכמה ההודאה לתורמים, ההערה ההלכתית או היעדרה, שורת ההגבלה, ובכמה דפי חותמים, או דף חותמים אחד – לא יהיה בזה די כדי לבסס ממצא כללי, אלא רק ממצא מדגמי. לעניינינו, אם מעט ואם הרבה, תיובתות דח”ח תיובתות, במקומן עומדות.

אגב אורחא, מעניין לציין שבערל כהן בספרו פרענומערנטן (1975), שהזכרנו, רשם את המשנה ברורה ורשה 1884 ומציין את אנשי ורשה (עמ’ 88-89, 316), ז”א שדווקא ראה את דף חותמי ורשה, אך את דף טיקטין לא ציין, ולא ראהו, כמו גם את דף החותמים ל”ג/2.

סיכום הוואריאנטים

נסכם את הוואריאנטים:

1. עם או בלי הסכמת הרב וואקס

2. בסוף ההקדמה, אחת מאלה:

1. ריק

2. ההערה ההלכתית

3. ההודאה לתורמים

3. בסוף ההלכות, עם או בלי, ההערה על קבלת רשות

4. אחרי ההלכות: 3 דפים (6 עמודים) של שמות חותמים

נסכם את הוואריאנטים (מלבד דפי החותמים שסוקרו במאמר) בעותקים הפתוחים לציבור (לא של בתי המכירת):

עותק ס”ל – ללא הסכמת הרב וואקס, בסוף ההקדמה ההערה ההלכתית, אין אזהרת הדפסה

עותק מ”ק – ללא הסכמת הרב וואקס, בסוף ההקדמה הודאה לתורמים, בסוף ההלכות אין אזהרת הדפסה

עותק ה”ב – הסכמת הרב וורקס קיימת, בסוף ההקדמה ריק, בסוף ההלכות אין אין אזהרת הדפסה

סוף דבר

דבר אחד אי אפשר להגיד על הח”ח והדפסת ספריו – מקריות. כל רז הדפסה לא אניס ליה. העולם התורני מתנהל על פי המשנה ברורה מזה 140 שנה באורח החיים. ער, מודע, ומנסה להיזהר בשמירת הלשון מזה 150 שנה. הח”ח כתב עוד חיבורים. את כולם הדפיס תחת השגחתו הקפדנית. כדאי וראוי הח”ח שנדקדק בדרכי הדפוס שלו, כי הוא היה איש גדול גם בזה.

תיובתות דחפץ חיים תיובתות, ואידך זיל גמור. הרב איתם, אייכה?

תגובות והערות תתקבלנה ברצון למייל: menashec@gmail.com

Comments and remarks are welcomed, kindly email: menashec@gmail.com

---

הערות

• תודה להרב יוני וידר, הרב הראשי של יהודי אירלנד, העסוק, גם, בכתיבת דוקטורט על החפץ חיים, שהתפנה לקרוא את המאמר, האיר והעיר.

• לא היה באפשרותי לעיין בסדרה מאיר עיני ישראל.

1. א. אגב אורחא למאמר, לעת עתה לא מצאנו התייחסות הח”ח מאיזה מהדורה, או מהדורות הש”ע, העתיק הח”ח את טקסט המחבר והרמ”א לספר מ”ב. אין ספק שהח”ח היה חייב להחליט על כך, ולהחזיק בידיו את מהדורת הש”ע או מהדורות הש”ע, שממנו ציווה להדפיס. מה היו כל המהדורות שהיו לפניו לבחירה? אף זו איננו יודעים. מדוע הח”ח לא ידבר על זה? האין זה טבעי ובסיסי? הרי בסוף ההקדמה (תשע שורות מהסוף) יכתוב הח”ח “כי ב”ה יש לי הרבה ספרי ראשונים” והוסיף כמה חשוב להעתיק במדוייק כל ספר שציטט. הלוא, לכאורה, ק”ו, עאכ”ו היה מצופה שיפרש מהיכן העתיק את נוסח השו”ע והרמ”א?! לא כן? תעלומה, ותיובתא דח”ח תיובתא.

ב. באשר לדפוסי השולחן ערוך, ראו בקובץ החשוב: רבי יוסף קארו, בעריכת יצחק רפאל, מוסד הרב קוק, תשכ”ט-1969, במאמרים של הרב ראובן מרגליות (עמ’ פ”ט), של נפתלי בן מנחם (עמ’ ק”א), ובמיוחד במאמר של הרב יצחק ניסים: ההגהות על שולחן ערוך (עמ’ ס”ד). נוסח המחבר והרמ”א מחייבת בחירת מקור, ק”ו ההגהות והמקורות שבסוגריים, שכולם נכנסו למהדורות לאחר פטירת המחבר והרמ”א.

ג. אציג הלכה מאתגרת מהרמ”א שנקרתה בדרכנו, המראה, עד כמה צריך עיון מתודי בנוסח הח”ח במ”ב: או”ח סימן נ”ג סעיף כ”ה עוסק בהעברת חזן ממקומו עקב התנהגות לא הולמת. המחבר כותב: “אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם נמצא בו פסול“. הרמ”א הרחיב גם לחזן המזמר מוסיקה או שירה מסויימים, וכך זה מנוסח במהדורה הראשונה של הרמ”א, קראקא ש”ל-1570, שיצאה בחיי הרמ”א: מרנן בשירי הגויים עובדי עבודה זרה. במהדורת קראקא 1646 כשבעים שנים אחרי פטירת הרמ”א: מרנן בשירי עכו”ם (ז”א מה שאינו ע”ז מותר). בדומה, בהגהת הרמ”א בשולחן ערוך שתילי זיתים של התימנים – מרנן בשירי אלילים (זו מהדורה סלקטיבית של הגהות הרמ”א. המחבר, הרב דוד משרקי, הביא נוסח השולחן ערוך ללא הגהות הרמ”א, ונהג להוסיף את הגהות הרמ”א רק במקום שבו הן מסכימות לשיטת השולחן ערוך ולמנהגי תימן על מנת להקל על הלומד!). בגוף השולחן ערוך שבספר משנה ברורה: מרנן בשירי עגבים. ועכשיו לאתגר: בדבור המתחיל של המשנה ברורה (ס”ק פ”ב): מרנן בשירי הנכרים. רואים כאן דבר די פנטסטי. הח”ח שינה את נוסח הגהת הרמ”א באופן שאיננו מתאים לטכסט הרמ”א למעלה. כמה פעמים במ”ב יש כזה? אם הרבה ואם מעט, מכל האמור, המתודה של הח”ח בקביעת נוסח המחבר והרמ”א – היא משימה בפני עצמה.

ד. ראה דיון אקראי: https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=33844, המביא, מקור, שלח”ח היה עותק המהדורה הראשונה של הש”ע שיצאה בחיי רבי יוסף קארו, שכ”ה – 1565. העורך ר’ אליעזר בראדט – ותודה לו – הפנה אותי למכתב הח”ח לר’ אליעזר פרינץ המזכיר שהיה לח”ח עותק דפוס ראשון שנדפס בחיי המחבר (פרנס לדורו, התכתבות אליעזר ליפמן פרינץ עם חכמי דורו. הוצאת כתב, תשנ”ב, עמ’ 310). ומכאן, נראה שהמהדורה הראשונה של הרמ”א קראקא ש”ל-1570 לא הייתה לפניו. היות ולח”ח היה עותק דפוס ראשון של הש”ע הנ”ל, בודאי שם לב שאין שם שום הערות למקורות בסוגריים וברוך שכיווננו לדעת הרב איתם הי”ד להלן (וכנ”ל אין הערות מקורות במהדורה הראשונה של הרמ”א).

ה. בכתבי הרב איתם הי”ד נמצאה ההערה הבאה – ברשות הרבנית חנה הנקין באמצעות העורך ר’ אליעזר בראדט – תודה לשניהם:

“המשנ”ב השתדל והשיג שולחן ערוך דפוס ראשון, והשתמש בו כמה וכמה פעמים כדי לתקן את הגירסאות: במשנ”ב סי’ תנ”א שעה”צ ס”ק ע”א הוא כותב: “וכן ראיתי בספר השולחן ערוך שהדפיס המחבר ז”ל בחייו, שזכני השם יתברך להשיגו”, ובדומה לזה בסי’ שפ”א שעה”צ ס”ק ה’, “וכן מצאתי הגירסא בשו”ע הראשון שהודפס בחיי המחבר”, ובמשנ”ב סי’ תצ”א ס”ק א’, “וכן מצאתי בשו”ע הראשון שהדפיס המחבר בחייו”, ובסי’ תמ”ז ס”ק כ’, “וכן מצאתי הגירסא בשו”ע הנדפס עם נחלת צבי ובשו”ע הראשון שהדפיס המחבר בעצמו (ובדפוסים האחרונים נשתבש הגירסא)”. ושוב הזכיר בקצרה דפו”ר זה בסי’ תקל”ה במשנ”ב ס”ק ג’, ובסי’ תקל”ג בביה”ל ד”ה ואם לקטן, ובסי’ תקל”ו במשנ”ב ס”ק ג’, ובסי’ תקנ”א ס”ק כ”ח. הכל בחלקים ד’-ו’ של משנ”ב. ובקצת מקומות בדק את הגירסה מול “דפוס ישן”, בביה”ל בסי’ תרנ”ו ד”ה אפילו, וראה גם בסי’ תכ”ז ביה”ל ד”ה כשראש – מעניין שגם דוגמאות אלה הם בחלקים ד’-ו’. ואגב את מה שהציונים ברמ”א אינם ממנו, למד המשנ”ב ממה שהם חסרים בשו”ע במהדורות הראשונות – עיין ביה”ל סי’ ת”ח ד”ה ויש לו. — במקום אחד ציין המשנ”ב כראיה את גירסת השו”ע שנדפס בספר עולת שבת, “במחבר שבעולת שבת” (סי’ שנ”ח ס”ק כ’)”.

עד כאן הערת הרב איתם הי”ד. העורך ר’ אליעזר בראדט העירני גם לאזכור כללי לדפוסים אחרים בסימן תכ”ח, שער הציון ס”ק ב’ “ויש ספרי שו”ע ישנים שכתוב בהן…”.

ו. כאמור, נחוץ יהיה לזהות את הדפוסים שהח”ח השתמש בהם להגהות הרמ”א, והדפוסים שהשתמש בהם למקורות שבסוגריים הן במחבר והן ברמ”א (עיין היטב במאמר הרב ניסים בקובץ רבי יוסף קארו שהזכרנו לעיל). לכאורה, לא פחות חשובה השאלה, האם יש משמעות לכך ביחס לפוסק מובהק כמו הח”ח, שלא היה לפניו דפוס ראשון של הגהות הרמ”א, קראקא ש”ל-1570, שנדפס בחיי הרמ”א. וגבוה מעל גבוה, מה, אם בכלל, יש להסיק, היום, הלכה למעשה, בעקבות דיון-המהדורות. האם יתכן בזה נ”מ לדינא? בין לחלוק, ובין השערה שאם המ”ב היה יודע על שינוי אולי היה פוסק אחרת? או דילמא, זה לא משנה כלום, כי המ”ב חוק חקק לנו, על כן אין שום משמעות לדיון-מהדורות. השאלה נכונה בין אם נמצא מעט מקרים של שינוי, ק”ו אם יש מקרים הרבה. קשה לקבל שהח”ח לא היה מוטרד מנוסחים, ומדפוסים, ומי שטוען כך, עליו, להבנתנו, להביא ראיות מובהקות. ושתיקתו, תיובתא דח”ח תיובתא.

ז. פן נוסף שיש להבין במתודיקה של המ”ב: מתי, ומה המשמעות, כאשר הח”ח לא התייחס לדין של פוסק מובהק, במקום מובהק. בביאור הלכה ובשער הציון יש התייחסויות לדעות אחרות בשפע. הנה הלכה שנקרתה בדרכנו. הח”ח מזכיר את שלחן ערוך הרב בעל התניא (“הגר”ז”) לעיתים קרובות, וגם בסימן תמ”ח, “דין חמץ שעבר עליו הפסח” (ובערוה”ש הוסיף לכותרת: “ודיני מכירת חמץ”), הגר”ז מוזכר. הח”ח בביאור הלכה (ד”ה דבר מועט – עמ’ 63) כתב שלאחר תשלום מקדמה במכירת חמץ, היתרה היא בזקיפת מלווה, אך הח”ח נמנע מכל התייחסות לשיטה המיוחדת של בעל התניא, שהקדיש לה פרק מיוחד וסוער בשו”ע הרב (יחד עם דין מכירת בהמה מבכרת), שיתרת התשלום במכירת חמץ אינה יכולה להיות בצורת זקיפת מלווה על החוב (דין חוב-מכר ולא זקיפת הלוואה ויש נ”מ ביניהם). בעל התניא כתב קונטרס על שיטתו, שאבד בשריפה. נכתב ספר מקיף על הנושא ע”י הרב יצחק יוסף בעלינאוו: ספר מכירת חמץ בערב קבלן, תשמ”ה – ואין להשיגו. לשיטת שו”ע הרב, מחוייבים למכור חמץ (וצריך להשאיר חמץ למכירה). ובדווקא מכירת החמץ חייבת להתבצע באמצעות ערב קבלן יהודי, שיהיה ערב לחוב הלא-יהודי שקנה את החמץ, ולנתק את הקשר בין מוכר החמץ לגוי. במהדורת משנה ברורה דרשו (תשפ”ב) חשו בזה, והעירו: “ומשמע מדברי הביה”ל [יותר נכון משתיקת הביה”ל! מ.ק.] שאין לחוש לדברי השו”ע הרב”. זו הנמקה לא מוצלחת, שהרי יכול היה ללא קושי להזכירו ולחלוק או לציין בעצמו “ואין לחוש”. זה דין מובהק של פוסק מובהק במקום מובהק. נחוץ לברר, איפוא, מה משמעות ההתעלמות, וכמה פעמים זה קורה בחיבור כולו. לטעמנו, אין מקריות אצל הח”ח, והוא היה איש גדול שירד היטב לפרטים. ואגב הלכת בעל התניא, מוזר ומפתיע לראות שטופסי הרשאה למכירת חמץ של חב”ד שראינו, לא מצאנו תנאי, שהמכירה תיערך בשיטת ערב קבלן. שאלתי מומחה גדול ומובהק של חב”ד, והוא לא חשב שהשאלה רצינית. הקשיתי עליו: הרי שטרי הרשאת מכירת חמץ מתגלגלים עד שמגיעים לאחרון שמבצע את המכירה, ומי יודע אם יתגלגל לידי למדן משנה ברורה, שאינו ער לשיטת בעל התניא וימכור בזקיפת מלווה – והרי שיטת בעל התניא היא, שאין בלתה, ומכירה בזקיפת מלווה אינה תקפה?! הלה ענה: אכן אם יארע כזה, כל החמץ הזה הוא חמץ שעבר עליו הפסח! הדרא קושיא לדוכתא. מה יותר פשוט מלציין תנאי שיהיה בערב קבלן? כמו כל תנאי אחר? לבעל בית פשוט כמוני, התשובה אינה מתיישבת.

ח. בערוך השלחן (תמ”ח ס”ק כ”ב) לאחר שכתב שהיתרה, מעבר למקדמה, זוקף עליו במלווה, הזכיר את דינו של שו”ע הרב ללא ציון שמו, ובאופן טבעי יישם: “ויש מהגדולים שאמר דמקצת מעות לא מהני ותיקן שהקונה יעמיד ערב קבלן בעד המעות וכבר בארנו שם סעיף ג’ [חו”מ סימן ק”צ] דאין שום חשש בזה וכל רבותינו הראשונים והאחרונים סוברים דמקצת כסף קונה ע”ש ומ”מ טוב גם לעשות ערב קבלן וכן אנו נוהגים”. זה דינו של שו”ע הרב, שמיושם אצל ערוה”ש ללא קושי, למרות שלדעתו אין שום חשש בזה. א”כ התחזקה הקושיה על הח”ח שהתעלם – וגם זו תיובתא דח”ח תיובתא. אמרנו שמיושם באופן טבעי, כי רבנותו של ערוך השולחן הייתה בתחילת דרכו בנוביזיבקוב – עיירה של חסידי צ’רנוביל וחב”ד, והייתה קירבה וכבוד בינו לאדמו”ר חב”ד הצמח צדק. ראה ספרו המונומנטלי של הרב איתם הנקין הי”ד: תערך לפני שלחן, תשע”ט, שעורך האתר, ר”א בראדט התקין, בעמ’ 51-58. פרשת נסיעת הרב אפשטיין ללובביץ’ לפגישה המפורסמת עם הצמח צדק, טופלה לכל פרטיה ודקדוקיה שם בנספח א’, עמ’ 321-348.

ט. העבודה המצויינת של הגב’ ברמה שנציין בהערה 3, טיפלה, ביסודיות, בשיטת הליקוט והעיבוד של הח”ח במשנה ברורה. כאן הוספנו כמה פירורים, שהרב איתם הי”ד היה בודאי מעלה ומפצח אחד לאחד. ↩

2. העותקים שהמאמר מתייחס אליהם: עותק הספריה הלאומית – ס”ל, עותק היברו בוקס – ה”ב, עותק בית המכירות Legacy Judaica – ל”ג/1, עותק נוסף של Legacy Judaica – ל”ג/2, ועותק המחבר – מ”ק. ↩

3. תודה גדולה לעורך ר’ אליעזר בראדט שהפנה אותי לעבודה. הנה הלינק לעבודה המצויינת של גב’ ברמה – וממש כדאי לקרוא ולעיין בה: ↩

4. הח”ח פסק (ח”ח חלק א’ כלל ד’ סעיף י”ב) שצריך לפייס אדם שדבר לשון הרע נגד חבירו, אפילו אם האיש שדבר נגדו אינו יודע מזה. כשגמר הח”ח לכתוב את ספר ח”ח, נסע לרבי ישראל סלנטר לבקש הסכמה. רי”ס אמר לו שלא יוכל לתת הסכמה אלא אם יקרא את כל הספר. הח”ח השאיר את הספר לכמה ימים וחזר לרי”ס. רי”ס אמר לו שעבר על כל הספר בעיון גדול והכל נכון מלבד פסק הח”ח על האיש שאינו יודע שדברו עליו לה”ר שהמדבר חייב לפייסו, ולדעת רי”ס זה אינו נכון, ואם לא יוציא את ההלכה מהספר לא יתן הסכמתו. הח”ח ענה לו שכך הוא הבין את רבינו יונה בשערי תשובה סעיף ר”ז. רי”ס טען שמוכרחים להניח שרבינו יונה מדבר על איש שדברו נגדו, היודע שדברו עליו, אך אינו יודע מה דברו, ולא מדובר על איש שאינו יודע מאומה על כך שדברו עליו, כי אז המפייס רק יצער אותו לחינם. האחד לא הצליח לשכנע את השני. הח”ח הציע, איפוא, שרי”ס יכתוב הסכמה ויסתייג מההלכה הזו. רי”ס השיב שאינו יכול לעשות זאת משום שיש הרבה אנשים שקוראים את הספר, לא מסתכלים בהסכמות, או לא יקראו את ההסכמה היטב, ואז הוא עובר על “לפני עוור”. ההסכמה, איפוא, לא ניתנה. ↩

5. בעותק ה”ב קיימת ההסכמה הנוספת של הרב חיים אלעזר וואקס (זה איות שמו בהסכמה) של ההדפסה הראשונה (צנזור 23 לדצמבר 1882 ושם המדפיס מופיע). כדי שהקורא יראה שמלבד עמוד ההסכמות יתר הדפים זהים להדפסה הראשונה, הבאנו כאן את צילומי ארבעת העמודים הראשונים, ואת עמוד ההדפסה ללא הסכמת הרב וואקס מעותק מ”ק, וסליחה על איכות הצילום. רואים בבירור שהעמוד – ובמלאכת הדפוס הדף משני צדדיו – סודר מחדש. ↩

ההסכמה והיעדרה היא פרשה בפני עצמה. הרב וקס היה בעל רקע חסידי מובהק, וישב בוורשה, ובאופן טבעי עולה מחשבה שההסכמה כוונה לעודד את הציבור החסידי לרכוש את הספר. נקדים במעט את המאוחר, בשולי הדיון על דפי החותמים בהמשך המאמר בפרק דפי הפרענומערנטן. מעניין לציין, שלעותק הזה, היינו אולי מצפים לראות את דף החותמים מוורשה מצורף, אך לא היא, ודווקא דף חותמי טיקטין נמצא בעותק זה. לכאורה, הציפייה אינה במקומה, שכן ההנחה היא שהחותמים מוורשה הם הליטאים הקשורים לח”ח, ואכן בנו של הח”ח העיד שמקום תפילתו בוורשה היה בבית המדרש של הליטאים שעזרו לו בקיבוץ הפרענומערנטן (ראו בהמשך בפרק: מעורבותו העמוקה של הח”ח בהדפסת ספריו). שמא, ע”מ שזה לא ייראה מוזר שהרב החסידי נותן הסכמה והחותמים הם מתנגדים, צורף דף חותמי טיקטין הרחוקה 180 ק”מ מוורשה ע”מ לעודד לקנות? לאור דברינו במאמר, קשה לשלול את האפשרות. עכ”פ אין באפשרותנו לערוך בירור, ולא בירור על השמות ולוודא את היותם כולם או רובם מתנגדים. אומנם, הרוצה קצת לחדד, יוכל לעורר ספק-ספיקא שמא תמיד צורפו שני דפי החותמים ודף אחד או שניהם נשרו, אך על החידוד להתאים לממצאים ולהערות להלן בדיון סביב גליונות הדפוס, וסביב דף החותמים השלישי. לבסוף נעיר שהסכמת הרב וואקס אינה רשומה במפעל הביבליוגרפיה. גם כאן עשה הח”ח שימוש בשתי ואריאציות – עם ובלי ההסכמה.

6. אגב אורחא, ראינו דבר קצת דומה בעוד ספר: מסכת סנהדרין דפוס וילנה המפורסם שהיה במחלוקת (עותק ת”י). בשער הראשון: תר”ד, בתחתית השער 1844, ומעבר לעמוד השער (מתחת לאישור הצנזור לב בורובסקי מיום 18 לפברואר 1835!), מודפסת הערה על דינא דמלכותא, של חיים דוד זאהן מוורשה (הוא הרב דוידזון אב”ד והרב הראשי של וורשה) מיום כ”ז תמוז תר”ה! הוא יום 1.8.1845, כשנה אחר כך! ובמסכת עבודת כוכבים שת”י (בספר מאמר על הדפסת התלמוד, עמ’ קל”ו, רשם הכותרת “עבודת כוכבים ומזלות”) לאותו דפוס וילנה, בשער: תר”ד (ובספר הנ”ל עמ’ קל”ד רשם תר”ג). בתחתית השער 1843, ומעבר לעמוד השער מודפסת אותה מודעה הנ”ל של הרב דוידזון מאותו תאריך (מתחת לאישור הצנזור פרופ’ איבן אשקביץ מיום 31 למרץ 1843). זה לשונה: ↩

“הנני מודיע לאחי בני ישראל, כי פסקי התלמוד לענין דיני ממונות, עונש בידי אדם וכדומה, אין להם בזמן הזה כח בפועל, כי לפי התלמוד בעצמו דינא דמלכותא דינא, בלי שום שינוי והתנגדות. ווארשוי יום ה’ כ”ז תמוז תר”ה לפ”ק הק’ חיים דוד זאהן חונה פה ק”ק ווארשויא” [ההגדלות במקור – מ.ק.]

מה גרם למדפיסי וילנה להוסיף את המודעה של הרב דוידזון? לא ברור על רקע איזה חשש. שמא כדי להשקיט את קוני ש”ס וילנה בוורשה שהכל כשר וישר? אולי זו הייתה דרישת הצנזורה? או שזו הייתה מעין “הסכמה נסתרת”? איננו בקיאים בכל פרטי הפרשה הסוערת. עכ”פ רנ”נ רבינוביץ: מאמר על הדפסת התלמוד, מוסד הרב קוק, תשי”ב, עמ’ קלו (והברמן לא העיר על כך), כתב:

“…בחודש אדר שנת ת”ר נשרף בית הדפוס בווילנא, ועל ידי כך ירדו המדפיסים ממצבם ולא עצרו כוח להדפיס עוד אלא רק לאט לאט. ובראשית שנת תר”ג השתתפו עמהם בהדפסה הגביר מו”ה יוסף עלישבערג וחתנו הרה”ג מו”ה מתתיהו שטראשון מווילנא, וקיבלו עליהם שישלימו הדפסת התלמוד על הוצאותיהם. אבל הצענזור מווארשא היה בעוכרם, שלא הניח להביא את הכרכים הנדפסים בכל ממלכת פולין, ושם היו להם שמונה מאות חותמים, ועל כן התנהגה המלאכה גם אצלם בכבדות עד שנשבתה ההדפסה לגמרי בשנת תר”ה, אחרי שהיה חסר להם עוד כל סדר קדשים. וקרוב לאותו הזמן מת המדפיס ר’ מנחם מן, ונשאר הדפוס בידי בנו ר’ יוסף ראובן, והוא שכר מן הממשלה את הזכות להדפיס ספרים עברים לבדו בלי שותף, ובזמן קצר התעשר מזה, והתחיל בשנת תרי”א להשלים את התלמוד אשר לא זכה אביו לגומרו”.

האם יתכן שהדפסת ההערה של הרב דוידזון הייתה מעין הסכמה נסתרת, או אות לאנשי וורשה ופולין, שהגבלת הצענזור מוורשה – “שהיה בעוכרם” – הוסרה או הסתיימה? וכי ניתן לרכוש את הכרכים שכבר נדפסו, לפני תר”ה, ללא חשש? על הבקיאים בפרשה הסוערת, המלאכה לגמור.

בחזרה לשינויי הזמנים, יש כאן קצת “אין מוקדם ומאוחר” שיכול לנבוע מחישובי המדפיס או הצנזורה, או הגבלות שיווק וכיוצ”ב. בעותקי אוסף ליובאוויטש, המצולמים בקטלוג המאוחד, הערת הרב דוידזון איננה מודפסת בשתי המסכתות, ולא ראינום בשום מסכת אחרת המצולמת שם. לעת עתה לא מצאנו מי שהעיר בזה. מעניין שהן בטופס לובביץ’ והן בטופסים שת”י, ספירת הגליונות מתחילה בדפי התלמוד, ולא מהשערים. זה מעורר את האפשרות ששערים הודפסו בנפרד וכך התאפשר לצרף דף אחר, שונה או “מעודכן” יותר, מאוחר יותר. נרחיב את הדיבור בהמשך המאמר בנוגע לתופעה דומה בהדפסת המ”ב. מרחק הזמן מאישור הצנזורה הוא ג”כ פרט מעניין, בכלל, ובמסכת סנהדרין הנזכר 9 שנים! בהדפסה הראשונה של המ”ב האישור הוא מדצמבר 1882, ז”א לפחות שנה וחצי עד להתחלת ההדפסה, ובהדפסה שניה של 1884 האישור הוא ממאי 1884, ז”א קרוב להדפסה. מדוע היה נחוץ אישור חדש? איננו יודעים.

7. גם בזה הח”ח היה יוצא דופן שהקפיד שיהיה כתוב “מוגה” – תופעה לא כל כך מוכרת אצל מחברים (למרות שלא רואים “מוגה” בכל עותקי המ”ב). מחברים השאירו את ההפצה לבית הדפוס או למו”ל, שלעיתים היה רחוק מהמחבר (למשל ר”י קארו היושב בצפת וספריו יוצאים בויניציאה). ואילו הח”ח עסק בהפצה ובמכירה בעצמו, וגם משפחתו. לפעמים נמצא מדפיס שמציין שאם ספר אינו חתום בחתימה או חותמת, הוא נגנב מבית הדפוס, אך זה לא מקרה הח”ח. ↩

8. תיתי לו להרב דוד גוטפרב מח”ס אהבת חסד עם ביאור תורת חסד, תשע”ד. העליתי בפניו את השאלה היאך השבחים שהח”ח העטיר על אלה שהלוו לו, מתיישב עם ריבית דברים, ומה דעתו על השמטת ריבית דברים בספר אהבת חסד, שלכאורה זה מקומו הטבעי. הרי התופעה של שבחים נפוצה והיינו מצפים שהח”ח יעיר. שאלת ריבית הדברים נמצאה ראויה על ידו ומאתגרת. הרב גוטפרב שיתף ת”ח ופוסקים אחרים, והם הציעו כמה כיוונים, אלא שלבעל בית פשוט כמוני, מסופקני: א. נפסק דריבית דברים היא באיסור דרבנן ומבואר ביו”ד קס ס”י דהותרה לצורך תלמוד תורה (מסופקני, כי העירונו במאמר שהוצאות דפוס אינן בגדר החזקת תורה לדעת הח”ח). ב. בספר דרכי אבי מבן המחבר שהח”ח לא היה לו רווחים מספריו ולכן כולו קודש ללמד דעת את העם ולכן הותר לו בזה ריבית דברים (זה צריך חיזוק. ראו במאמר, בדיון סביב ההערה, בסוף ההלכות של ההדפסה הראשונה, שנותן רשות לבני ביתו להדפיס, וכי ההגנה הזו, או כל הגנה אחרת, אינה מופיעה בהסכמות. הח”ח לא סייג את עניין הרווחים. אמנם ההערה לא חזרה על עצמה בהדפסות הבאות, וממ”נ לא ברור מה הייתה כוונתו כפי הדיון שעוררנו, שהרי במחשבה קמא, איך ישלוט בדורות אחריו? על כן צריך חיזוק מפורש). ג. דברי המרדכי, והרמב”ם פ”ה הי”ב דריבית דברים אחר הפירעון מותרת ויתכן שהספר הודפס אחר שח”ח פרע כבר חובו (מסופקני מאוד. הרי הח”ח נסע לחלק הספרים, ומהחותמים קבל, רק אז, את התשלום. כל המכירה התנהלה אחרי ההדפסה. כדי שההשערה תתפוס נצטרך ראייה ברורה שאכן החוב נפרע, ואיך ייפרע לפני ההדפסה? מהלוואה אחרת? מתרומה?). ד. יתכן שלא ניתן כהלוואה ממש אלא כפיקדון עד שיקבל תמורת הספר מהקונים שבזה אין איסור ריבית כלל (אינו נראה, שכן הח”ח קבל תשלום מהחותמים רק עם מסירת הספר, ופשיטא שמי שהלווה לו לא לקח ספרים תחת ההלוואה, ואם מדובר על שני המלווים שהזכירם, היה מציין זאת…). ה. המציאות היתה אז, כנראה, שהח”ח קיבל את ההלוואה כעיסקא, דהיינו שאם לא יהיו רווחים ההלוואה תהיה כתרומה ואם יהיו רווחים ישולם רק מכספי הריווח (כנ”ל אינו נראה. וכי לא חזקה על הח”ח שהיה כותב כך במפורש? הרי אם יש ספק הלכתי, וכי הח”ח לא יהיה הראשון להגיד: עשיתי על פי הכללים?). קיצורו של דבר איני רואה כיצד “הוברח” הח”ח מהבעיה, מקום בו היינו מצפים להתייחסות מפורשת. אולי מוטב להישאר ב”תיובתא”. גם היעדר התייחסות לריבית דברים, צמוד להערות על ריבית, בספר אהבת חסד, תיובתא היא. הרב גוטפרב לא מצא מקום אחר בו דבר הח”ח על ריבית דברים. היות וברור לנו שאין מקריות אצל הח”ח, התיובתות במקומן. לאחר הדברים האלה נתוודענו לקונטרס שפת תמים של הח”ח שהוא מדריך ליושר בעסקים, ואזהרות גזל. כאן גם היה, לכאורה, מקום טבעי לעסוק בריבית, אך לא מצאנו שם התייחסות לריבית. תיובתא דח”ח תיובתא. ↩

9. סביב חותמים מראש, ומסכימים, יש אנקדוטות מעניינות. העירונו על שניים, ברשימה בבלוג הספרנים – הערות על ספרים – גיליון כ”ג, שיצא ע”י הספרן, הביבליוגרף, והידען הגדול רבי אבישי אלבוים (ובהזדמנות זו נודה לו על עזרתו בכל עניין, תמיד, ותכף לבקשה, מענה). בקצרה, הראשון – בספר אבן משה, ווארשא תרי”ט – 1859, כותרתו “הסכמה”, היחידה שיצאה מהרבי מקוצק, שנעשתה ע”י שמשו, בשמו, ובחייו, שיקח ספר אחרי שיודפס (ואין לך הסכמה גדולה מזו!). עד שהספר יצא, הרבי מקוצק נפטר, וברשימת הפרנומערנטן מופיע שמו ולצידו ז”ל. השני – ספר נחלה לישראל, נא אמון (אלכסנדריה), מצרים תרכ”ב – 1862 (ובמקרה הספר הראשון שיצא בעיר זו ראה A Gazetteer of Hebrew Printing, Aron Freimann, New York 1946) – שתי הסכמות שניתנו ע”י שני כמרים (!) נוצרים לספר תורני מובהק. ביבליוגרפים ואספנים יכולים בודאי להוסיף כהנה וכהנה אנקדוטות לרוב. ↩

10. ראה דברינו בהערה 5 לעיל, וצרף לכאן. ↩

11. ראו, אקראית, הערה 14 במאמרו של יצחק ריבקינד: ראש ישיבה אלמוני בוולוזין ר’ יחיאל-מיכל מנשויז, עמ’ 236 בספר טורוב, בוסטון, 1938 – שכאשר המחבר למד בישיבת וולוזין סחו לו סבי-וולוזין, שמלמדים בעיירות הסמוכות היו באים מדי שבוע בשבוע לישיבה כדי להעתיק לעצמם דף או שני דפי גמרא ע”מ ללמד לתלמידיהם. ↩

12. לאחרונה ראיתי הסכמה מעניינת שיכולה, אולי, ללמד על דעת הח”ח. הספר הוא: “קיצור שלחן ערוך מהדורא חדשה וסביב לו ספר מסגרת השלחן והפירוש החדש הנקרא בשם לחם הפנים”, לובלין תרמ”ח – 1888. זו המהדורה השניה של מסגרת השלחן והמהדורה הראשונה של לחם הפנים (ראה הרב יהודה רובינשטיין: תולדות הגאון רבי שלמה גאנצפריד זצ”ל וביבליוגרפיה של ספריו, המעין, ניסן-תמוז תשל”א. בעמ’ 20 ציין שלא ראה מהדורה זו, לובלין תרמ”ח). שם במאמר, הביא את ציטוט הרב גאנצפריד בהסכמתו לספר מסגרת השלחן תר”מ – 1880 שיצא ללא טקסט הקש”ע: ↩

“אך את אשר עלה בדעתו להדפיסו אצל ספרי קצור שו”ע לא ניחא לי מכמה טעמים, אם יש את נפשו הטובה להדפיס חיבור בפני עצמו יהי ה’ עמו, יגדיל תורה ויאדיר”.

שניים מהמסכימים למהדורת לובלין 1888, הוטרדו מכך שהרב גאנצפריד (שנפטר 1886), לא הסכים, בחייו, שהמחבר ידפיס את התוספות הללו יחד עם גוף הספר. ואכן יש לשאול שתיים: א. מדוע לא רצה? ב. אם הרב גאנצפריד לא רצה בחייו אזי למה אחרי מותו הצירוף נכון? השניים – הרב אברהם רויטנברג מתלמיד הרב יוסף שאול נתנזון, והרב יהודא ליביש ליכט – העירו על כך. הרב ליכט כתב:

“אמנם כן כי עתה אשר הרב ר’ שלמה ז”ל הוא בעולם האמת ודאי ניחא ליה למלאות רצונו” (!).

הרב רויטנברג כתב:

“והאומנם כי לא אדע טעמו מדוע אז לא חפץ בזה להיותם נצמדים יחד ספר מסגרת השלחן עם הקיצור שלחן ערוך ויכול להיות יען כי יש להמחבר זכות בהדפסת חיבוריו לכן לא רצה לאבד זכותו אם יבואו פנים חדשות על ספרו.”

רושם פרשת מחלוקת הדפסת הש”ס סלאוויטא-וילנה, עודנו פועם אצלו. הרב רויטנברג, בכנות רבה יש לומר, הוטרד והתלבט מאוד באשר לעצם הלגטימיות להסכים להגבלה על הדפסת הספר מסגרת השלחן שהודפס עכשיו – 1888 – פעם שניה תוך זמן יחסית קצר, והוא די נדחק. נעתיק את דבריו:

“אמנם אודה ולא אבוש כי לפע”ד לא אדע על פי הדין למה יש להמחבר הספר הכח הזה לעצור בעד הרוצה להדפיס חיבורו עוד הפעם אחרי אשר מכר חיבוריו אשר הדפיס המחבר בפעם הראשון. ולא יבוא לידי הפסד. ועיין בחו”מ סימן רצ”ב סעיף כ’ ובסמ”ע ובש”ך שם לענין העתקת ספרים שלא מדעת בעלים דשרי מטעם לא יבוזו כו’. ובאמת יש לדון בזה אם המחבר ספרים לזכות הרבים הוא בכלל לימוד תורה לרבים ויהיה מחויב להיות בחנם משום מה אני בחנם וכו’. אמנם עיקר מה שיכול להנות הוא משום שכר בטילה בעד העת שעוסק בהדפסת החיבור. והדברים ארוכים. וגם לענין פסק דין מבואר בש”ע חו”מ סימן כ”ג דאחרי אשר יצא הפסק דין מתחת יד הדיין הרי הוא כאיש אחר [?-מ.ק.]. וכבר נודע תשובות הגאונים המפורסמים דק”ק ווילנא להדפיס ש”ס בשם טרם כלות הזמן מהסכמות על הש”ס סלאוויטא. אמנם הש”ס סלאוויטא היה נמכר. ולא באו לידי הפסד. רק רצו להדפיס ש”ס עוד הפעם עם הסכמות הראשונים. והאריכו הגאונים בתשובותיהם שהכח שיש בזה ביד הרבנים לעצור בעד המדפיסים עוד הפעם הוא רק תקנת הקדמונים להרבות תורה בישראל. ולא יהיו נמנעים המדפיסים לעשות הוצאות על הדפסת ספרים פן יסיגו גבולם. ועיין בליקוטי שו”ת חתם סופר סימן נ”ז. ולפע”ד גם הזכות שיש להמחבר הספר שלא להדפיס בלתי רשותו הוא ג”כ תקנת הקדמונים מטעם הנ”ל”.

כאן רואים גישה מאוד דומה לאזהרת החפץ חיים, אם כי הח”ח הוסיף את בני ביתו. ז”א, לכאורה, תקנת הקדמונים, אינה מוגבלת בזמן, אלא לאדם. אפשר שזה מקור אזהרת ההדפסה של הח”ח, שאולי לא הייתה מוסכמת על דעת המסכימים. לא ראינו דיון על הגבלת זמן בתשובה הנ”ל של החתם סופר, ואף לא בתשובתו, הוא, שהפנה אליו בליקוטי שו”ת סימן נ”ז: חו”מ מ”א, אם כי עסק שם גם בהגבלת הגבול הגאוגרפי. בין השורות של ההתלבטות של הרב רויטנברג, יוצא, לכאורה – דבר מתוך דבר – שכשם שפטירת הרב גאנצפריד עשתה שינוי, כך תנאי מתן הרשות הוא לחיי המחבר בלבד, ולזה אין הגבלת זמן מוגדרת – כל ימי חייו. זה יתאים לאזהרת הח”ח על קבלת רשות ממנו, אך לא בקבלת רשות מבני ביתו. אם כן בני ביתו מנין? תיובתא דח”ח תיובתא.

נספח – העמודים הרלבנטים מהספר: תולדות וקורות חייו של החפץ חיים, 1927