חז”ס ופולמוס חנוכה
חז”ס ופולמוס חנוכה
‘מאי חנוכה’
מאת זרחיה ליכט
תמונה מהחכם חיים זליג סלונימסקי
חיים זליג סלונימסקי (1810-1904), המכונה חז”ס, היה אחד מגדולי המשכילים במאה ה-19. חכם גדול בתורה ובמדע שפעל הרבה להפיץ השכלה עולמית בקרב עמו. כמעט עד סוף ימיו נשאר חז”ס נכבד בין בעיני הרבנים מצד חכמתו בתורה ונאמנותו לשמירת המצוות, ובין בעיני המשכילים מצד חכמתו במדע. אך בעת זקנותו אבד עמדתו החיובי בקרב הרבנים ע”י כתבה אחת שפרסם בעיתונו ‘הצפירה'[1] (דצמבר 1891). בחנוכה של שנת 1891 פרסם חז”ס מאמר בדפי העיתון, בו הוא פקפק בעובדת הנס של הפך שמן. לא זו בלבד שהכניס ספק בלב המאמינים שהחשמונאים מצאו רק פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, אלא טען שגם הרמב”ם לא הבין הדברים כפשוטם:
לא נכנס כאן בפרטי הוויכוח אודות אמיתת הסיפור שסיפרו לנו חכמנו ז”ל באופן כללי, ואודות דעת הרמב”ם בפרט, שכן כבר דשו בו רבים, מכל מקום לתועלת הקוראים אציג כאן תיאור הפולמוס בלשונו של ר’ יעקב ליפשיץ, מזכירו הנאמן של הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל:
בשנת תרנ”א[2] (1890) יצא עורך מכ”ע [מכתב עת] “הצפירה” הרה”ח [הרב החשוב?] מר חז”ס, לפי דרכו הישרה בעיניו, במאמר ארוך (!) להוכיח אשר רבן של ישראל הרמב”ם ז”ל לא האמין כלל בהנס של נר חנוכה, שבגלל זה השמיט הרמב”ם את הנס של הנרות כל עיקר [למרות המפורש בהרמב”ם הלכות חנוכה הלכה ג’: “ומדליקין הנרות על פתחי הבתים בכל לילה ולילה שמונה הלילות להראות ולגלות הנס” – המחבר[3]], ומתוך הכחשתו בהנס של נר חנוכה נמשך אח”כ במאמרו להכחשת עוד נסים המפורשים בכתבי הק’.[4]
כנזכר, עוררה כתבה זו של חז”ס סערת רוח גדולה בקרב העולם היהודי, וסופרים רבים המשיכו להתפלמס בענין זה במכ”ע שונים של אותה תקופה. הרעש התגבר כל כך אשר גם במכ”ע של הגויים דיברו על זה. הרב שמואל אלכסנדרוב העיד ש”כמעט בכל מכ”ע הפולנים והרוסים ובחו”ל במכה”ע האשכנזים בוויען, ברלין, פעסט, בכולם נתפשטה השמועה כי ‘הצפירה’ נאסרה לבוא בקהל היהודים בשביל מאמר אחד הכופר באמונה מפורשת בתלמוד! ושונאינו עשו מזה מטעמים לקוראיהם… ואוי לאותה כלימה”[5].
ובעיתון המליץ תחת הכותרת ‘חכמים הזהרו בדבריכם’ התלוננו עד היכן הדברים הגיעו שבמה”ע “Slowo” הפולני פרסמו ש”בעולם היהודים נעשתה נבלה. העורך מכתב עת שבועי “הצפירה” ה’ סלאנימסקי היה לקללה נמרצה לעברים התלמודיים בגלל מאמרים אשר בהם הוכיח כי בהתלמוד יש ויש כמה וכמה סעיפים… ובעבור זה ירדפוהו עד חרמה. במקומות רבים הנושבים מיהודים נדבקו אזהרות בשפת עבר אשר בהן יכונה ה’ סלאנימסקי בוגד באמונה, המדיח את צעירי העברים מנתיב התלמוד. וע”כ נגזרה עליו מארה ויוצא לפני היהודים שומרי מצוה לבלי הביא את מ”ע שלו לביתם. ה’ סלאנימסקי מסר לדין איזה מרודפיו[6] היותר נלהבים[7]:
גם נכתבו כמה ספרים שלמים מצד הרבנים, אשר מטרתם הובהרה מראש, להפריך ולהכחיש את דברי חז”ס שאיימו על המסורה. הספר הכי נכבד בתחום זה, נכתב ע”י אחיו של ר’ יעקב ליפשיץ הנ”ל, הגאון רבי יהודה הלוי ליפשיץ אב”ד מערטש. בשנת תרנ”ה[8] הוציא ספרו ‘דרך אמונה’ לאור, ומאה עמודים הראשונים שלו מוקדשים לנושא של נס חנוכה. הספר מתחיל עם תיאור מאד דומה לזה של אחיו ר’ יעקב הנ”ל:
החכם החז”ס, לפי דרכו הישרה בעיניו[9], להעמיד כל הנסים הכתובים המקובלים בתנ”ך ובדברי חז”ל על הטבע, יצא בהצפירה שנת הי”ח נומר 278 להכחיש הנסים שנעשו לאבותינו במקדש, ותלה את עצמו באילן גדול מאורנו ומורנו הרמב”ם ז”ל, ויצא להוכיח כי גם רבינו הגדול מאור עינינו הרמב”ם ז”ל, בטל כלאחר יד את הנס הנעשה לאבותינו בפך השמן כפי המסופר במגילת תענית ובגמרא (שבת כ”א), וכפי המקובל באומה זה יותר מאלפים שנה, ואשר לזכר לנס הנפלא הזה תקנו מצות הדלקת נר חנוכה.
בנוסף לספר הנ”ל, חוברו עוד הרבה ספרים ומאמרים להצדיק את הצדיק הרמב”ם מאשמת חז”ס, ולהוכיח אמיתת דברי חז”ל בנוגע לנס של הפך שמן.
‘אגדת פך שמן’
למרות שרוב הרבנים התנגדו לדברי חז”ס, היה אברך מופלג גדול בתורה ומשכיל הרב שמואל אלכסנדראוו[10] (1865-1941), חתן לאחד מנכבדי עירו באברויסק, והיה מכובד על הבריות וגם הגיד שיעור גמרא לפני בחורים, שיצא במאמר ב”הצפירה” לחזק את דעת והכחשת חז”ס. נוסף על מאמריו הדפיס גם כן מחברת קטנה בענין פך השמן.[11] הקונטרס שחיבר הרב שמואל אלכסנדראוו נקרא ‘אגדת פך השמן’ (וורשה תרנ”ב – 1892) ועל השער כתב שהוא “מוקטר ומוגש לכבוד הרב החכם הכולל והחוקר הנפלא פאר ישראל כש”ת מהור”ר חיים זעליג סלאנימסקי הי”ו, ביום מלאת לו שתים ושמונים שנה, ביום כ”ד אדר הבא”. והוא חותם ההקדשה “מאת אחד היודע להוקירו ולכבדו כרום ערכו”. בקונטרס זה מנסה אלכסנדרוב לבאר שמעולם לא כיוונו חז”ל לדברים כפשוטם, שאכן דלק פך אחד במשך שמונה ימים, רק פירש הכול בדרך אלגורי, שהשמן רומז לחכמת התורה וכו’ וכו’. הוא סמך את רעיונותיו על דברי בעלי הדרוש לדורותיהם[12].
הרבנים שכתבו נגד דעת חז”ס שהזהירו לייחס אליו קצת בדרך כבוד, הרבו לעג וקלס בכיוונו של אלכסנדרוב שהודות לצעירותו לא זכה למידת הכבוד שאליה זכה חז”ס. אולי הסיבה לכך היא גם מפני שדברי אלכסנדרוב, שטען שהרבה מגדולי הדורות ובתוכם אדמור”י חסידות הסכימו בדרושיהם לדברי חז”ס, הביאו לידי גיחוך והיה קל ביותר לבטל כלאחר יד, מדיוקו של חז”ס בדברי הרמב”ם שהיה מבוסס הרבה יותר.
הרב שמואל אלכסנדרוב
חרטות והכחשות
מעניין מאד שגם אלו מחוג הרבנים שהסכימו עם דעת חז”ס, לא ארכו ימים עד שהתחרטו על מעמדם הבלתי שמרני. קשה לדעת אם הייתה חרטה אמתית או שרבו עליהם חבריהם וכפו אותם עד שאמרו ‘רוצה אני’ להכחיש ולהתחרט. ונביא כאן שלש דוגמאות לתופעה זו.
1. הרב שמואל אלכסנדרוב
הרב שמואל אלכסנדרוב שתמך בכל עוז בעמדת חז”ס, לא ארכו לו ימים ושנים, והלחץ שהפעילו עליו פעל את שלו, עד שבשנת תרנ”ה (1894) פרסם רש”א חרטה למחצה שליש ורבעי. בקובץ תלפיות ערך הרב שמואל מכתב למו”ל ובו כתב:
והנני אומר גם מפורש כי כל מה שכתבתי בקונטרסי “אגדת פך השמן”… הוא רק בתור בירור וביאור האגדות האלה ע”ד הביקורת, אולם בנוגע לגוף הקבלות והמסורות העתיקות המסתעפות מהאגדות האלו, הנני אומר מפורש אם (!) קבלה היא נקבל, ואם אולי (!) נמצאו ביטויים בספרי אפ”ה [=אגדת פך השמן] שפלטה קולמוסי, הנוגעים בגוף הקבלה, הנני מתחרט ע”ז חרטה גמורה; מטרתו בכל מאמרינו השונים היא רק לבנות ולנטוע ולא לסתור ולעקור חלילה.[13]
למרות שב-1894 הודה רש”א רק במקצת הטענה, ונהג עם דבריו הראשונים במידת ‘פלגינן נאמנות’, רצה לומר, שהם צודקים ע”ד הביקורת אבל לא ע”ד הקבלה, מכל מקום בשנת תרנ”ז (1896), בספרו ‘טל תחיה’ על פרקי אבות, על המשנה “עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש” (אבות ה, ה), הודה רש”א בכול, וכך כותב שם:
אם כי יש לי להאריך הרבה ע”ד העשרה נסים, וכבר נגעתי בקצה עטי בזה במחברותיי השונות [ספר ‘אגדת פך השמן’, ‘דברי שמואל’, ‘אגדת אש מן השמים’] אולם ירא אנכי להאריך בזה, פן ואולי אכשל בלשוני כאשר נלכדתי בספרי אפ”ה [=אגדת פך השמן], ות”ל [=תודה לא-ל] אשר שקלתי למטרפסי[14] בהאי עלמא, וכבר הודיתי בפומבי [בספרי אאמ”ה (=אגדת אש מן השמים) בסופו במכתבי שם[15]] על עווני זה, והנני אומר עוד הפעם כי הנני מתחרט חרטה גמורה על הביטויים הקשים הנוגעים בגוף קבלת פך השמן הנמצאים בספרי אפ”ה [=אגדת פך השמן], ודעתי ככל שלומי אמוני ישראל בזה…[16]
כאן כבר התחרט בחרטה גמורה על הביטויים הקשים – למרות שלפני כמה שנים היה מסופק אם היו שם מאלה ביטויים הקשים, וכתב רק ‘אולי נמצאו ביטויים’ כאלה – אבל סביר להניח שעשה כן רק מחמת הלחץ שלחצו עליו, ולא שהתחרט באמת.
2. הרב יהודא מעשיל הכהן צירקעל
בצעירותו למד אלכסנדרוב בחברותא עם הגאון הגדול ר’ יהודא מעשיל הכהן צירקעל (1838-1899). כפי הנראה, כתב רב זה הסכמה לקונטרס ‘אגדת פך שמן’ של אלכסנדרוב, אבל גם לו לא ארכו הימים עד שהוכרח מחמת כן לפרסם הודעה בעיתון המליץ בו הוא מכחיש ההסכמה:
באריסאוו (פ. מינסק). – הנני לפרסם ברבים בדבר מכתבי הקצר שנדפס בקונטרס “דברי-שמואל” [מהרב שמואל אלכסנדרוב הנ”ל], אשר המחבר תולה עלי בשביל זה כי הנני מסכים עמו. חס וחלילה לדעותיו, אשר לפי דברי רבים שראו ספרו, מכחיש הוא בנס פך השמן, ואשר לא עלה על לבי ולא יעלה על לב איש יהודי הנאמן עם תורת חז”ל, ובאמת אני לא ראיתי בעתו את מאמר חז”ס בענין נס חנוכה, והמחבר קונטרס “פך השמן” שהוא בן עירי בשלחו לי קונטרסו היה בעיני כפתרון בלא חלום, ורק בדרך העברה עברתי עליו, ומאשר כי ראיתי בו בקיאות בספרים מבלי דעת תכן ענינו, ובין כה נדרשתי לאחר לפנות עבורו למחבר הקונטרס הנ”ל, שישתדל לטובתו, כתבתי למחבר מכתב בקשה. ומפני הכבוד כתבתי אליו טורים אחדים שאין בהם שום שייכות “לנס חנוכה”, כי אם כעין שבח על בקיאותו, ואז ציינתי לפניו התוספתא, יען שמצאתי בה נוסחאות שונות בענין שמן; וכדי בזיון להמכחישים התולים את עצמם בתוכחות צנומות כאלה לתמוך בהם את הכחשותיהם בהדפיסם מכתבים כאלה לעוור עיני רבים, ובלי שאלת פי כותבי המכתבים, ואין ראיה גדולה לביטול דברי הכחשתם מזה, כי כל דבריהם מהבל יחד. הכותב למען כבוד חז”ל וקבלת אבות.
יהודא מעשיל הכהן החופ”ק[17]
הצהרה הנ”ל מופיע בחלק ה’מודעות’ שבעיתון המליץ ולא בחלק המאמרים של העיתון. הסיבה למיקומו המוזר לפרסום כזה, מובאת בספר זכרון יעקב הנ”ל. לפי ר’ יעקב ליפשיץ נלכד ר’ יהודה מעשיל הכהן בפח ע”י הסופר בן-ציון אייזענשטאדט ור’ יעקב ליפשיץ הוא זה שהציל את הצדיק ממוקשו ויעצו לפרסם מודעה הנ”ל ולהשים אותה דווקא בחלק המודעות. וכך כותב ר’ יעקב ליפשיץ:
אחד מסוכנים שלו [= של אלכסנדרוב] היה הסופר הידוע בשמו מר בנציון א…[18] הוא לכד בערמה את כבוד רב גאון אחד צדיק תמים הרחוק מכל תחבולות הספרות, ומכיון שהשיג מענה ממנו, השתמש במכתבו כחפצו בחסר ויתר, ויעש ממנו מטעמים כאשר אהב החז”ס ועוזרו אלכסנדראוו, והדפיס את מכתב הרה”ג התמים הזה ז”ל [מפני כבודו של תלמיד חכם לא איבה לפרש את שמו[19]] בהצפירה לאות כי גם גאון וצדיק מסכים עמהם.
ר’ יעקב ליפשיץ ממשיך לספר שהרב הנ”ל פנה אליו במכתב שיעזור לו ממצוקתו. ואז יעצו ר’ יעקב שישלח הכחשה, אבל שלא ישלחנו בתור ‘מאמר’ אלא בתור מודעה. וכך כותב:
הרה”ג הזה שהיה גם ממכירי וממכבדי, פנה אז אלי במכתב בקשה והפצרה, ויספר לי סיבת המשגה שנלכד בערמת הספור ב. א.[20] ויפצר בי שאסדר אני מאמר ולפרסמו באחד ממכ”ע… הסכמתי אמנם לערוך מאמר כחפצו ולברר הטעות והערמה של חז”ס שהוסיף וגרע בהתשובה, אבל לחתום על מאמר הלא מוכרח בעל המאמר בעצמו כמובן. ויעצתי לו שישלח ההכחשה בתור “מודעה” כי ברעדאקציעס ישנם ממונים שונים על כל מחלקה ומחלקה. יש מחלקה לקרוספדנציוס ולמאמרים וכהנה, ועל מחלקות כאלו עין העורך צופיה, ומדפיס רק אלה מאמרים שהם לפי רוחו; אבל יש מחלקה מיוחדת ל”מודעות”, ששם אין יד העורך שולטת, רק מי שמשלם בעד כל שורה ושורה מדפיסים המודעה כמו שהיא מבלי לבקר את תוכנה, ע”כ יאבה כת”ר לשלוח מאמרו בתור “מודעה” ולשלם בעד כל שורה ובעין יפה, ואז ידפיסו דבריו. וכעצתי עשה הרב הנכבד הזה ונדפס הכחשתו ב”המליץ” וצדיק מצרה נחלץ…
לא נסתיים פרשה זו בכך, אלא בא אחריו ר’ בן-ציון אייזענשטאדט בעיתון הצפירה והכחיש את הכחשתו של הרב יהודה מעשיל הנ”ל. הוא כותב שכבודו של ידידו “רב וגאון מפורסם ואב”ד בעיר ואם בישראל” גדול מאד בעיניו, אבל מזכיר את ‘מאמר החכם’ “אהוב אריסטו ואהוב אפלטון, והאמת יותר משניהם”. ומספר איך שביקר אצל ידידו האחר “והוא גם כן רב וחכם מצוין הרה”ג החכם הנודע מוהר”ש אלכסנדראוו” והלה הראה לו כתב ידו של “הגאון הגדול מוהר”י מעשיל הכהן הי”ו צירקעל הגאב”ד דבאריסאוו” והכיר שבאמת הסכים הרב יהודה מעשיל לדברי אלכסנדרוב. אולם מסיים אייזנשטט במילים הללו:
וכאשר נוראות נפלאתי על הגאון הזה הנודע לי ולכל מכיריו לאיש אמונים אשר כל עולה לא נמצא בשפתיו איך שנה את דבריו ויתן לחרפה את אחד החכמים המצוינים בישראל אשר כל שמץ עולה לא עשה, ומה גם כי ידעתי זה מכבר כי הוא ממכבדיו וממעריציו שמו?! ויוסף הר”ר אלכסנדראוו ויושט לי את המכתב השני אשר כתב אליו הגאב”ד דבאריסאוו ובו הודיעהו הסיבה אשר תמריצהו לבוא במחאה במכ”ע ע”ד מכתבו, אז נחה שקטה דעתי כי מצאתי פתרון לחלום אשר חלמתי, ומנהמת לבי קראתי: עד מתי בינת נבונים תסתתר!
יקר בעיני כבוד הגאון דבאריסאוו, אך עוד יקרה בעיני האמת אשר היא נר לרגלי תמיד וגם הפעם, ואשר למענה אך למענה כתבתי דברי אלה ואפרסמם.
א”ד המכתב את התורה וחכמיה הדורש אמת וצדק
בן-ציון אייזענשטאטד מקעלץ
באברויסק י”א שבט, התרנ”ג[21]
נראים הדברים שהשמרנים הפעילו לחץ גדול על הרב יהודה מעשיל “אשר המריצוהו” לבוא בכתב מחאה הנ”ל. מאידך גיסא מספר ר’ יעקב ליפשיץ שהסופר בנציון א… כתב מכתב בקשת סליחה ומחילה להרב יהודה מעשיל, “ויאמר אנוס הייתי לעשות כדבר הזה, כי נקראתי לענין פקו”נ בב… ולמר אלכסנדר’… שמה היה לו מכירים רבים ובא לעזרתי לחלצני מן המיצר בתנאי שאדפיס מאמרו ומשום שהיה בזה חשש של פקוח נפש, אנוס הייתי למלא חפצו נגד רצוני, ומבקש סליחה ממורו ורבו”.
קשה לדעת האמת ‘האהוב יותר משניהם’…
3. הרב אייזיק ליב ספיר
הרב יהודה מעשיל הכהן לא היה הרב היחיד שהוצרך להבהיר עמדתו בנידון. בעיתון הצפירה מופיע הבהרה כעין זו גם מאת הרה”ג ר’ אייזיק ליב ספיר אב”ד קוזניצא ובעמח”ס שרגי טובא. סביר להניח שמחמת שיצא עליו שם רע כאילו תמך בעמדת חז”ס, מצא הרב אייזיק ליב חובה לנפשו לפרסם קונטרס בו הוכיח שנס פך שמן אירע כפשוטו ממש.
ביבליוגרפי
לתועלת קורא הבלוג, אציג כאן שמות הספרים והקונטרסים, וגם הרבה מאמרים שמצאתי מדברים אודות הפולמוס הנ”ל. אינני מתיימר לתת לקורא ביבליוגרפי מושלם, אבל אפרט כאן ממה שמצאתי שמדברים ישיר לנושא של מאמרו של חז”ס:
ספרים וקונטרסים מאת הרבנים
1. אמונת חכמים: נדפס ב-1892 – הרב דובער יהודה ליב גינזבורג[22]
הספר כולל ג’ מאמרים. מאמר הראשון נקרא ‘נס חנוכה’ ומטרתו “לבטל דברי מערכת הצפירה במאמר ‘מאי חנוכה’ [הוא מאמרו של חז”ס] דלא היה נס בפך דחנוכה” (נוסח השער). מאמר השני מוקדש להפריך דברי הרב אלכסדראוו שיצא להגן בעד חז”ס. ספר זה הוא כפי הנראה הראשון שנכתב מצד עמדת החרדים, ונעשה ביוזמתו של האדמו”ר מקאפוסט. המחבר חותם שמו בראש ספרו “המקנא קנאת חז”ל דובער יהודה ליב”.
2. דרך אמונה: נדפס ב-1895 – הרב יהודה הלוי ליפשיץ
בשער הספר כתוב “להוכיח צדקת חז”ל בענין נס חנוכה וכל הנסים בכלל, ולהוכיח צדקת הרמב”ם ז”ל ודעותיו בענין כל הנסים וקדה”ח ותשובות נגד יתר המבקרים נגד חז”ל. 100 עמודים הראשונים של הספר מוקדשים לפולמוס חז”ל ומשם ממשיך הספר לדבר בשאר הענינים המפורטים בנוסח זה.
3. נס פך שמן או אגדת פך השמן: נדפס ב-1895 – הרב ברוך ברייזמאן
יש בו 31 עמודים מוקדשים לנושא הזה ומתפלמס עם דברי חז”ס (עמוד 7).
4. נס פך השמן: נדפס ב-1895 – הרב אייזיק ליב [יצחק יהודה] ספיר
הספר כולל י”ב פרקים ותעודתו “לבאר בראיות ברורות ונאמנות ש”נס פך השמן” שמצאו החשמונאים במקדש ה’ היה כפשוטו, ושכל הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו היו מחודשים כל אחד בשעתו מעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות מבלי שום סיבה טבעית מראשית הבריאה” (נוסח השער).
מכתבים ומאמרים מאת רבנים
5. ‘נס להתנוסס’: תורת הגאון רבי אלכסנדר משה; סימן כד, עמוד 465 – הרב אלכסנדר משה לפידות (1819-1906)
בראש המאמר כתוב שהוא בדבר הרעש הגדול המתחולל במחנה העברים שהחכם חז”ס בא לפקפק בנס פך השמן דחנוכה ותלה את עצמו בהרמב”ם שלא נזכר תיבות “ונעשה בו נס”.
6. מכתב מאת האדר”ת: קובץ ‘מקבציאל’ שע”י מוסדות ‘אהבת שלום’ גליון ל”ז כסלו תשע”א עמ’ פא – הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים
בשולי המכתב לר’ יעקב רייפמן[23] מתייחס האדרת לפולמוס הנ”ל ומצדיק עמדת רייפמן נגד חז”ס.
7. ‘מערכת חנוכה’: שדי חמד אסיפת דינים מערכת חנוכה אות ב ד”ה ודע – הרב חיים חזקיהו בן רפאל אשר אליהו (1833-1905)
בעל ‘שדי חמד’ מדגיש ש”עיקר הנס הנעשה בפך שמן, כאשר מקובל אצל כל ישראל, הוא אמת ויציב בלתי שום ספק” ומציין לדברי המחברים שערכו מאמרים נגד המתחדשים שרצו לעקור אמונה זו מהעם.
8. ‘דרוש לחנוכה’ [נגד המשכילים]: ספר עץ חיים מרבני משפחת אבלסון; כנסת אברהם יואל סימן ב, עמוד שכה – הרב אברהם יואל אבעלסאן[24] (1841-1903).
הרב אבלסון מזכיר לשבח ספרו של הרב יהודה ליפשיץ ומגנה דברי המפקפקים.
9. ‘ערוך לנר’: קובץ תורני ‘הפסגה’ קובץ ראשון עמ’ 18 (נדפס ב-1895) – הרב משה ראזין[25] (1871-1957)
תוכן המאמר הוא יותר פלפולי בנושא למדני מאשר פולמוסי בנושא משכילי, אבל גם הוא נכתב בעקבות מאמרו של חז”ס. עורך ה’פסגה’ מקדיש שני עמודים (18-19) להציע לפני הקורא הרקע לנושא המאמר, ובו הוא מזכיר את חז”ס. גם בקובץ השני ‘הפסגה’ (עמ’ 16 ועמ’ 52) יש המשך מו”מ בענין הנ”ל.
מכתבים ומאמרים מאת סופרים
10. ‘מאי חנוכה’ – מכתב מאת ר’ יעקב רייפמאן: קובץ אור המזרח כרך י”ח, חוברת ב’ (ס”ג) שנת תשכ”ט (1969) – הרב דר. מאיר הרשקוביץ
המאמר מוקדש לעמדתו של ר’ יעקב רייפמן בפולמוס הנ”ל. הרשקוביץ מתאר קצת הפולמוס ומעתיק מכתבו של ר’ יעקב רייפמאן שמבאר בו “השגותיו הקטלניות על מאמרו של הח’ חיים זעליג סלונימסקי”.
11. ‘נס חנוכה’: זכרון יעקב חלק ג פרק מו, מעמ’ 204 – ר’ יעקב ליפשיץ (1838-1921)
במאמר זה מאריך ר’ יעקב ליפשיץ בתיאור פרטי המעשה של פולמוס זה בפרט, וכמה ענינים אודות חז”ס בכלל, וכפי הנדרש הוא מזכיר לתהילה פעולתו של אחיו הגדול הרב יהודה בתחום הזה.
12. שערי צדק: ספר מאזני צדק מעמ’ 94 (נדפס ב-1895) – הרב דובערוש טורש.
המחבר מאריך לפרט כל ה’עבירות’ של חז”ס ובתוך הדברים מדבר אודות הפולמוס הנ”ל. הוא מוכיח מסיפור שהוזכר בספר ‘זרובבל'[26] (ח”ב צד קכ”ח) ש”המחוקק הנוצרי האמין כי מי שאמר לשמן ידלוק יאמר לפעמים לחומץ ידלוק, ונס חנוכה היה אהוב וחביב נחמד ונעים בעיניו עד שהלך בדחילא ורחימא לירושלים לחוג בחרדת קודש חג החנוכה”.
13. יומן של חיים מיכל מיכלין: ספר ‘ראי הדורות’ אות מח עמ’ 81 – חיים מיכל מיכלין (1867-1937)
ביום ח’ סיון תרנ”ב (1892) כתב מיכלין ביומנו ש”מכתבים רבים באו ממקומות שונים להגאון הג’ ר’ שמואל סלאנט הדורשים לדעת פרטי הדברים אשר הודיע החכם הישיש חז”ס, כי ראש הרבנים בירושלים נתן צדק לכל פרטי דבריו בדבר נס חנוכה….”.
14. ‘שמאול אלכסנדרוב’: ספר זכרון לקהילת בוברויסק ובנותיה כרך ראשון עמ’ 319 – בעריכת יהודה סלוצקי (1967)
מאמר אודות הרב שמואל אלכסנדרוב ובאות ב’ מתואר איך ש”בשנת תרנ”ב (1891) הסתבך אלכסנדרוב במחלוקת קשה ועקרונית עם החוגים השמרנים ביהדות החרדית ברויסה. הוא פירסם אז קונטרס “אגדת פך השמן”, שבו יצא להגנתו של ח. ז. סלונימסקי, שעורר רוגזם של הרבנים במאמרו “מאי חנוכה” (הצפירה 1891, גל’ 278).
15. ‘רבי שמואל אלכסנדרוב’: קובץ ‘סיני’ כרך ק’ סיון תשמ”ז (1987) עמ’ רב אות ד – גאולה בת יהודה
נושא המאמר הוא רבי שמואל אלכסנדרוב. באות ג’ יש אריכות הדברים אודות פולמוס חנוכה הנ”ל שרש”א היה מעורב בו הרבה ע”י שכתב מאמר הגנה לכבוד חז”ס ורבים מהסופרים הנ”ל יצאו גם נגדו.
16. הכפירה ו”הצפירה”: מוסף שבת קודש יתד נאמן פרשת מקץ תשע”ב – ד’ צפתמן
הכותרת של המאמר הוא “בחנוכה תרמ”ח (!) סער העולם היהודי בעיקר באירופה בשל מאמר שפרסם עורך “הצפירה” ובו ניסה כביכול להטיל ערעור במסורת נס פך השמן שארע בימי החנוכה. עפ”ל [עפרא לפומיה]”.
[1] ‘הצפירה’ החל לצאת לאור בשנת 1862 ע”י חז”ס שהיה העורך שלו במשך שנים רבות.] ב’הפלס’ (ד עמ’ 574) מודיעים על מיתת “החכם הנודע למשגב מר חיים זעליג סלאנימסקי” וכותבים: “שנות מספר הוציא לאור את העיתון ‘הצפירה’ וכל הימים אשר ערך הוא את ‘הצפירה’ היה עיתונו זה באמת אורגן נכבד בערכו. לעת זקנתו אמנם נכשל החכם חז”ס בנס חנוכה ותלה בוקי סריקי בהרמב”ם. אך מבלי השגיח על המקרה לא טהור הזה שמו ישאר לתהילה בקורות הימים כאחד החכמים הגדולים אשר מבית המדרש הישן יצאו למלוך ולא הקדיחו תבשילם ברבים כעורכינו החדשים”..
[2] זו טעות שכן נכתבה בחנוכה תרנ”ב – 1891.
[3] מהמקור.
[4] זכרון יעקב ג פרק מו, עמ’ 204.
[5] אגדת פך השמן, ווארשא 1892, הערה 1.
[6] ראוי לציין שחז”ס נפגע קשות מהעומדים נגדו. בספרו “מאסליאנסקי’ס זכרונות” (עמודים 76-77) מספר המחבר צבי הירש מאסליאנסקי איך שפגש חז”ס בוורשה בתקופת הפולמוס אודות נס חנוכה, ומיד התחיל חז”ס לספר לו אודות הפולמוס, והתמרמר אודות מתנגדיו. הוא מצטט שם דבריו של חז”ס באידיש “מיין גאנץ לעבען האב איך זיך בעשעפטיגט מיט תורה און חכמה; איך האב זיך בעטיהט צו לערנען מיין פאלק וויסענשאפט און יעצט, אוף מיינע אלטע יאהרען, – האט ער זיך בעקלאגט פאר מיר – זיינען זיי אנגעפאלען אויף מיר מיט חירופים וגידופים” [תרגום: “כל החיים שלי עסקתי בתורה וחכמה; טרחתי ללמד את עמי מדע ועכשיו, לעת זקנותי – התמרמר לפני חז”ס – נפלו אלי בחירופים וגידופים”.
[7] המליץ 1892 גיליון 18.
[8] ר’ יעקב ליפשיץ (שם עמ’ 209) מסביר שהספר יצא במהירות כדי שיראה אור לפני מות חז”ס. וכך הוא כותב: המחבר [הרב יהודה ליפשיץ] זצ”ל רצה עוד להעיר הרבה דברים ולהגיה, לשפר ולשכלל את ספרו “דרך אמונה” טרם שהוציאו לאור הדפוס, אבל החרדים האיצו בו להוציאו בהקדם האפשרי, כי חז”ס ורבו מר [אייזיק] ווייס [ב”דרך אמונה” ישנם גם הערות רבות המכחישות דעותיו של ווייס] שניהם היו זקנים לימים, ויראו החרדים שמא יאמרו החפשים “אין משיבים לאחר מיתה”, לכן הקדים המחבר להוציא ספרו זה מבלי להוסיף בו עוד הערות.
[9] הדגשנו מילים אלו כדי להשוות אותן לדברי אחיו שנעתיק להלן.
[10] ראה אודותיו בספר ‘דור רבניו וסופריו’ מאת בן-ציון אייזנשטט, חלק א ערך ‘ר’ שמואל אלכסנדרוב’. מעניין ששם הוא מזכיר “כי בהיותו כבן חמש עשרה שנה למד מפי הגאון האמתי הבקי הנפלא ר’ יהודא מעשיל הכהן האב”ד בעירו [באברויסק], וירבה לשקוד בתרוה ויצא שמו לתהלה ויקרא בשם “עילוי”. וראה להלן עוד בענין היחסים שבין הרב יהודא מעשיל הנ”ל, אלכסנדרוב, ובן-ציון אייזנשטט.
[11] מ’היה אברך’ עד כאן לקוחים מדברי ר’ יעקב ליפשיץ בזכרון יעקב שם עמ’ 206.
[12] בין היתר הוא מסתמך על דברי הש”ך (אדדת פך השמן פרק א), העוללות אפרים (שם פרק ב), ספר ‘בת עין’ (שם), מהר”ץ חיות (שם פרק ה), חמדת הימים (שם פרק ז, וראה הערה 6 שם אודות מעמדו של ‘חמדת הימים), ומציין לדברי ר’ יעקב יוסף מפולנאה, בעל ‘תולדות יעקב יוסף’ בספרו ‘בן פורת יוסף’, ולספר ‘מאור עינים’ להאדמו”ר מטשערנאביל, ולספר ‘תורה אור’ לבעל התניא, ובספר ‘קדושת לו’ “ועוד כמה ספרים קדושים שכולם הלכו בזה בדרך בעל ‘חמדת הימים”.
[13] מכתב מיום ח’ ט’ מרחשון, תרנ”ה, טימקאוויטש. נדפס בקובץ תלפיות במדור “פליטת סופרים’ עמ’ 1.
[14] קיבלתי גמולי. ע”פ יבמות קה, ב.
[15] הוא המכתב הנ”ל.
[16] טל תחיה על מסכת אבות, ווילנא 1896.
[17] המליץ שנה ז גליון 9.
[18] הכוונה לבן-ציון אייזנשטט.
[19] אין ספק שהכוונה להרב יהודה מעשיל.
[20] בן-ציון אייזנשטט.
[21] הצפירה, פברואר 3, 1893 עמ’ 3. וליתר פרטים אודות הרב יהודא מעשיל, ראה ‘דור רבניו וסופריו’ מהרב בן-ציון אייזנשטט הנ”ל, ערך ‘הרב יהודא מעשיל הכהן צירקעל’.
[22] אביו הגאון ר’ נחמיה מדוברובנא היה בעל מחבר ספר שו”ת ‘דברי נחמיה’ והיה מגדולי תלמידיו של האדמו”ר “בעל התניא”, וחתן בנו. לבד מספרו ‘אמונת חכמים’ הכין גם קונטרס ‘מטה לוי’ לנגד ספר המכחיש מצות תפילין שנדפס בימיו. קנאותו לשמירת חומת הדת וכבוד הרבנות, היתה לשם דבר. נפטר בי”ט אדר א’ תרנ”ד והוא בן שבעים שנה. עליו ועל אביו, בס’ “בית רבי” (דף סט, א-ב). על הבאתו לקבורה בי”ט אד”ר, ב”הצפירה”, כ”ד אד”ר תרנ”ד. (מדברי יהושע מונדשיין כאן)
[23]ר’ יעקב רייפמן נולד א’ ניסן תקע”ח (7 באפריל 1818) ונפטר בי”ד חשוון תרנ”ה (13 בנובמבר 1894). היה חוקר אוטודידקט ומחבר פורה, היסטוריון של היהדות ומלומד עברי. דמות אניגמטית שנעה על קו התפר שבין חדש לישן, חבר החברה הגבוהה של תנועת ההשכלה היהודית ושומר תורה ומצוות. (ויקיפידיה ערך יעקב רייפמן)
[24] רבי אברהם יואל אבלסון היה רב ליטאי, מחובבי ציון.
[25] הרב משה רוזין היה רב ליטאי שהיגר לארצות הברית ושימש כנשיא של ‘אגודת הרבנים’. חיבר סדרת ‘נזר הקודש’ על הרבה מסכתות הש”ס.
[26] ספר שחיבר יצחק בר לווינזון (1788-1860) להגן על היהדות מן הנצרות ובפרט מן המיסיון.
